פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, נכנסתי עכשיו וקראתי את ההודעות של אתמול בלילה. כבר לא חשוב מה היה אלא מה יהיה והלקח שתלמדי מזה... לפי הזמן שעבר נראה שספרת עד 1000 או שלי זה פשוט נראה ארוך... :-) טוב שכך,שחזרת... ועכשיו הזמן לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה... כתבת באחת מההודעות שאחרי שקורים לך דברים טובים אז מיד קורה משהו רע... אל תשכחי שבזמן שיש את הרע או לפי הרגשתך.. הגרוע ביותר, מיד אחריו יגיע הטוב... ומכל "רע" כזה תצאי מחוזקת יותר ויותר. בכל אופן גם אם תשכחי... יהיה מי שיזכיר לך...

היי אליאן, תודה, על כל העידוד, מצטערת שלא הספקתי לפגוש אותך אתמול בלילה, טבעתי קצת במיטה מתחת לפוך, למרות שבסוף לא ישנתי כל הלילה כמעט. אני הולכת קצת להשלים שעות שינה, עכשיו, בתקוה שאצליח להרדם, ואני אשתדל להיות כאן בערב, סתם אפילו לקרוא דברים של אחרים. אביב.

היי אביב, מקווה שתשני טוב ותאגרי כוחות !!! אגב, אם תוכלי להציץ בהודעה שלי לרוית,על החלום. אשמח לשמוע גם את דעתך! ועוד שאלה, את לא חושבת שהחלומות שלי מטורפים לגמרי ? מה זה אומר כל הדברים המוזרים האלו? בינתיים ביי

הנני בהריון שבוע 15 אך כבר מהתחלה יש לי חשק כל הזמן לישון ואי חשק ללמוד ולעבוד.רק לישון זה מאוד משעמם ונמאס ובעבודה מאוד כועסים מה לעשות?

לשמחה שלום רב. עייפות בטרימסטר הראשון להריון היא נפוצה. בדרך כלל היא עוברת אחרי השלב הזה. נסי להתגבר עליה ולנוח כשאפשר- ולהיות עסוקה בחיים החדשים הנוצרים בקרבך. בהצלחה בהמשך. רוית.

בוקר טוב לכולם, "הנה הם באים ימים של שקט אחרי שכבר איבדנו את הכל תשב איתי עכשיו על המרפסת תבכה איתי ביחד על אתמול הנה הם באים ימים של שקט נצא אל החלון לראות אם כלו כבר המים אולי כבר יש באופק אדמה זוגות זוגות נצא זוגות זוגות נביט אל השמים ונחכה ביחד ליונה הנה הם באים ימים של שקט הנה הם באים ימים של שקט..." אז נכון לא ישנתי יותר מדי בלילה, ראו הודעות שכתבתי כאן בשעות הקטנות, וגם אחר כך עוד חשבתי, אבל עוד לא איבדנו את הכל, ואנחנו לא נשב לבכות על אתמול, נפתח דף חדש, נפתח חלון חדש, נעמוד איתנים מול הנדנדה המטעה של החיים, שרגע אחד עולה היא ורגע אחר יורדת, ונקווה, ונאמין שאכן ימים של שקט מתקרבים ובאים. תודה לכולכם שהייתם כאן אתמול, להשקיט מעט את הגלים הסוערים בתוכי, וזה לא ד"ר פלד, זו אני ורק אני, וכל הדברים שאיבדתי, וכל האנשים שאיכזבתי, וכל הציפיות שלי מעצמי שלא הגשמתי. מקווה שלכולנו יבואו ימים של שקט, ומבחינתי עדיף כמה שיותר מהר, אבל אם לא יבואו מעצמם, נמצא כבר את הדרך להביא אותם, שניים שניים נצא או עדיף כולנו יחד לחפש אותם ולגרום להם לבוא ... אביב.

בוקר טוב, אביב, אני מקווה שעבר עליך לילה שקט. אינך צריכה להתנצל על סערת הרגשות של אתמול. זו לא רק את, וזו אכן היתה גם הודעה מטרידה שהסעירה רבים בפורום. ההשתתפות שלך כאן חשובה וטובה, ומותר לך לפעמים לבטא גם רגשות קשים וגם כעס. לכן אנחנו כאן. ושיהיה לך יום נפלא, דרור

היי דרור, האמת היא שלא, לא עבר עלי לילה שקט, ולא יהיה לי יום נפלא, צר לי לאכזב :-( חשבתי שאני אוכל להתגבר, חשבתי שאני חזקה, קמתי בבוקר, למרות שלא הרגשתי טוב, נסעתי לעבודה, ואחרי שעה חזרתי הביתה, לא יכולתי יותר, שביזות החיים נפלה עלי שוב, אני כבר מרגישה את הדכאון חוזר ובגדול, אני כבר רואה את התהום העמוקה קוראת לי, את החור השחור קורץ אלי, ומרגישה חסרת כוחות להילחם בהם, ולהישאר בחוץ. האמת היא שרבים יגידו שעכשיו אין לי סיבה אוביקטיבית לזה, ואולי זה נכון, אבל כנראה בכל זאת יש משהו שגורם למה שעובר עלי עכשיו, לי הסיבות מאוד ברורות. אולי אני מקצינה בתגובה שלי למה שקורה לי עכשיו בחיים, אבל החיים שלי משתנים עכשיו, קצת לטוב וקצת לרע, ומשהו פנימי ועמוק עובר עלי בעקבות זאת, וזה באמת לא ד"ר יועץ פסיכיאטר. לפעמים רק המכה הסופית חסרה, ואולי הוא היה לתת אותה, אבל יש דברים שהתחילו להתגלגל כבר לפניו, ואם לא הוא, אז היה מישהו או משהו אחר, בסוף הייתי נופלת בכל מקרה. לפעמים אני מרגישה שלא יכולים לקרות לי דברים טובים בלי שיתלוו אליהם דברים רעים מיד, ממש כמו צל שהולך אחרי בן אדם בלילה חשוך. דבר טוב ואחריו מיד דבר רע, לטיפה ומיד אחר כך סטירה, עליה ומיד אחר כך נפילה, קשה לי לחיות ככה. מצטערת שהפלתי עליך את כל זה, הייתי צריכה להוציא את זה קצת החוצה, אף פעם לא קרה לי עוד שויתרתי על יום עבודה רק בגלל שלא הרגשתי טוב נפשית, בדרך כלל עבודה זה הדבר שמצליח להוציא אותי מזה, אבל דברים משתנים, כבר כתבתי, מקומות עבודה משתנים, והיכולת לספק לך מה שאתה צריך לא נשארת קבועה. זה קצת מפחיד אותי פתאום הנסיגה הזו. לוותר על עבודה ? אני ? ממש לא אופייני לי. בדרך כלל אני לא מוותרת לעצמי כל כך מהר, לא בתחום הזה. אני אלך לשפוך את השאר במחברת שאמנם לא מגיבה, אבל סופגת הכל. שיהיה לך יום טוב, אביב.

ראשית ברצוני לציין שדף מ'ס-200 יוצא לדרכו החדשהוכל זה בזכות הצוות הנפלא שעושה ימים כלילות... ומי הם הצוות?אני..אתה...את...וכולם.כן כולנו זה הצוות,וכולנו באותה הסירה שרק בכוחנו וביכולתנו להציל אותה משקיעה. גם המטפלים הם בניי-אדם ,גם להם יש משברים למינהם ועלינו יש החובה גם לסייע להם ,שהריי אמרנו שכולנו משפחה אחת. אני רוצה להעביר לכם קישור מדף מ'ס-100 שבו גם ד"ר פלד ניסה לערער את ביטחוננו,אבל אני רוצה לציין ורק מקווה שזה אכן כך שאין לו שום כוונה רעה. פשוט תפיסת עולמו שונה,וגם את זה נקבל באהבה. לכן בהזדמנות זו עליי לברך את כל חבריי ויועציי הפורום עשו עבודתכם נאמנה כי אכן אתם מחזיקים אותנו איתנה. וד"ר פלד למרות הכל אנו מעריכים את עבודתך,ורוצים שתבקרנו הרבה יותר מבעבר. ואל תמנע מאיתנו גם תמיכה מהחברה. לכן בכל 100 דף גם לך מותר. דניאל. http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=39903&t=39903 ראו קישור...ולהתראות בדף-300 ...

תפסיק לדבר על ד"ר פלד... ותעזור לי להרדם ,טוב? :)

כי דרור גרין דופק את סופי השבוע..ואת יתר המתנות שהוא מקבל מחברות התרופות.....וזה כואב כואב.......מה אנחנו מרגישים לא חשוב.......העיקר סופשבוע על חשבון חברות התרופות.........ו ע ל חשבוננו !!!!!!!! מתי יפול לכולם האסימון????????

אור היקר, לא הכל זה כסף, וטובות הנאה, דרור, טלי ורוית, נמצאים פה שעות רבות, ומשקיעים המון מאמץ לטובת אנשים שצריכים אותם, בהתנדבות !!! בלי שיצא להם מזה כלום, חוץ מקצת סיפוק נפשי, וגם זה לא תמיד, וגם זה אולי. אז אל תגרום להם להעלם, יש כאן אנשים שצריכים אותם. אביב

...

...

... ומזל טוב...

אל אנשי הצוות הנכבדים : אחד מבני משפחתי, מהקרובים היקרים לי ביותר, מחזיק בעיקרון של "הכל טבעי" פעל יוצא מכך, שאינו משתמש בתרופות כלל וכלל, אלא נוהג הוא בדרך שלהקשבה לעצמו, (לתחושותיו וכדומה ) וכמשתמע נוהג על-פיהם. הנני מלאת כבוד לחיים על פי עיקרון זה, אך יחד עם זאת..........התמלאנו זה עתה דאגה רבה שאר בני המשפחה, שאותו אדם לא חש בטוב בימים אחרונים אלו (חש סחרחורת וחולשה) וע"מ לשלול מצב שהדבר נבע מאיזשהו מחסור פוטנציאלי של מינרל כלשהוא (למשל) - העליתי את האפשרות לערוך בדיקת-דם, והתגובה כלפי הי יתה מעט תוקפנית כלפי: "אני אעשה מה שאמצא לנכון, ואל תגידי לי מה לעשות, אני אקשיב לעצמי, ואנהג ע"פ תחושותי, גם ללא רופאים. אכן עד היום, אדם זה תחזק עצמו כפי עקרונות חייו, דיי בהצלחה. שאלתי : איך ראוי ואף רצוי לנהוג עם אדם שכזה,עד כה הוא הסתדר באמת בדרכו שלו אךאם פעם לא תהיה ברירה ויאלץ לקחת תרופה מסויימת , כיצד לנהוג עמו ?? אינטואיטיבית, חושבתני שיש לכבד רצונו, תוך כדי הסברת משמעות והשלכות של לנהוג ע"פ דרכו. מה דעתכם ??? בכבוד רב, ותודה עבור גילוי הסובלנות.

אנונימית שלום רב, נראה לי שהתשובה אלייך נמצאת בגוף מכתבך. את עצמך כותבת שמדובר באדם עצמאי, הגיוני, שחי בצורה זו מספר שנים, והוא אפילו זוכה להערכה רבה כלפיו מצידך. אני מבינה את דאגתך אליו כעת, אולם עדיין מדובר באדם בוגר בעל יכולות להחליט עבור עצמו את הדבר שטוב לו, גם אם זה לא כל כך מתאים לאורח חייהם או לאמונותיהם של אחרים. לדעתי, הניחי לו לנפשו. ממילא נראה שהוא יעשה מה שהוא בסופו של דבר ירצה לעשות... בברכה, טלי פרידמן

לילה טוב לכולם, אז מה יש לי עוד להגיד ? אתם כבר אמרתם הכל, השארתם אותי חסרת מילים, ריגשתם אותי עד דמעות בהחלצות שלכם לתמוך בי. לא התכוונתי להדאיג, לא התכוונתי להסעיר, קראתי את הכתוב, לא נפגעתי מהמילים הבוטות, אלא נלחצתי מהמשמעות שלהן עבורי, חשבתי שאיבדתי אתכם, חשבתי שעכשיו אני לא אוכל לכתוב כאן יותר, נבהלתי, נחרדתי, נכנסתי למיטה מתחת לשמיכת הפוך, ורק בכיתי חשבתי, מה אני אעשה עכשיו בלי המשפחה שלי ? הפורום הזה ליווה אותי מהצעד הראשון, שבו התחלתי ללכת בכוחות עצמי, לנסות להילחם, לנסות להחזיר לעצמי את החיים האבודים שלי, שבועיים אחרי שאבי נפטר התחלתי לכתוב כאן, דרך הפורום מצאתי את המטפלת המדהימה שלי, ולאט לאט כשהתחזקתי ניסיתי בדרכי הייחודית לתת לכם גם משהו ממני, להכניס אתכם אל העולם הפרטי שלי, מתוך תקוה שכל אחד יאחז בו במשהו, יקח ממנו משהו, יסיק את המסקנות לגבי עצמו וילך איתם הלאה. רק על עצמי ומתוך ליבי כתבתי לכם, לא מהספרים, לא מאחרים, רק ממני, מ"הבטן" ומ"הלב". בזמן האחרון בכלל וסופשבוע האחרון בפרט ביליתי בפורום הרבה זמן, תפסתי הרבה מקום ונוכחות, מתוך רצון לתת לכם חלקים מהנסיון הכי אישי והכי פרטי שלי, הרבה נושאים שעלו כאן נגעו לי בנקודות רגישות ונפתחתי ונשפכתי ושיתפתי אתכם בהם. כתבתי כבר בהודעה קודמת היום, שהנתינה הזו לכם חיזקה אותי, נכון נגעתי לעצמי בחלקים כואבים, התמודדתי עם דברים קשים תוך כדי הנסיון לשתף אתכם, אבל גם התחזקתי מהנתינה הזו. לפעמים כשנותנים יותר מדי בסוף נשארים מרוקנים וחסרי כוחות, אבל זה לא קרה לי, כי תמיד כשנתתי הרגשתי שאני מקבלת מכם משהו בחזרה בתמורה, נתתי מעט וקיבלתי המון חזרה, המון תגובות מעודדות וחמות, המון חיזוקים והמון כוחות, וזה מילא אותי. אני מרגישה שאני מכירה כל אחד ואחד מכם הגולשים הקבועים באופן הכי אישי והכי פרטי שאפשר, כי שוב כמו שכבר כתבתי, בחוץ אנחנו שומרים על ה"מסיכה", אנחנו לא הולכים כל היום לא בעבודה ולא למשפחה וצועקים כמה חרא לנו וכמה אנחנו בדיכאון, אבל כאן כן. כאן אנחנו משתדלים להכיר ולזהות כל אחד מהמקום הכי כואב ולתת לו מה שהוא צריך באותו רגע - יד, חיוך, חיבוק, שיר או סתם מילות עידוד בנוסף על השיתוף בחוויות הקשות. הכי חשוב שכאן אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד עם הרגשות הקשים האלה של הדיכאון, החרדה והפחד, לא לבד בטלטלות של החיים בין טוב לרע, יש מי שיחלוק עימנו גם את הטוב, אבל בעיקר את הרע, וזה מקל את המעמסה. אני לא מוכנה לוותר על זה, אני לא מוותרת על זה, אני פה איתכם ובשבילכם, וסליחה אם זה נשמע לכם דרמטי ורגשני, אבל כזו אני, אביב.

תמשיכי ותמשיכי עד שתרגישי שמיצית את כולך. ואל תתרגשי מכל מילה מיותרת שפולט איזהו איש. יש הרבה פה שאוהבים אותך ומוכנים לעשות הכל בשבילך כי את אמיתית ואנו מרגישים אותך . ויש אחד כמוני שאפילו מת עלייך ובאמת מרגיש שפה זה אמיתי. ובחוץ אנו אכן לא מרגישים מאום....לכן יקירה נשבעתי שאם לא היית חוזרת הייתי מבטל הנסיעה ואל תתני לשום גורם לשבור אותך.. ומקווה מאד שמחר הוא יבין את עוגמת הנפש שהוא גרם. לכן יקירה גם אם הודעות מסוימות לא נראות לךאו שנתעלם או שנענה בקור רוח כי אל תשכחי אוליי זה גם חלק מהטיפול. שלך באהבה...... ואני אשוב להפרד.... דניאל.

דניאל שלי, נסיעה כייפית, תהנה, תחזור, הכל יישאר אותו דבר, סמוך עליי, אוהבת אותך גם, אבל אל תגלה לאף אחד, אביב.

אביב יקרה, לפורום שלנו מתגבש עם הזמן צביון מיוחד וייחודי רק לנו. אני אוהבת את התנהלות הדברים פה, את מכתבי השיתוף, הכאב, וההתחלקות בצער, בקושי ובחיים. ולך- יש תרומה גדולה לפורום. אני שמחה על הזדככות דעתך, ועמידתך האיתנה אל מול "משברונים". איתך, לאורך כל הדרך, טלי פרידמן

:-(

ואולי כן ? אולי אני כן מוותרת עליכם ? ועל עצמי ? מפנה קצת מקום לאנשים אחרים עם צרות ובעיות חמורות יותר, וזה לא קשור להודעה של מר יועץ פסיכיאטר, זה סתם איזשהוא טריגר כנראה לדברים שהתבשלו אצלי. אני עוד לא יודעת, מבולבלת, בכל מקרה כבר מאוחר, אז לילה טוב לכולם, אביב.

מאוחר...מאוחר..לכי לישון. אמרנו כבר שלא. אז מספיק עם הטריגרים האלו שלך. דניאל. נ.ב.מה זה טריגר?-:)))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))

לאביב, את לא דרמטית ולא רגשנית מדי - ובכלל רגש ורגשנות זה לא מילים גסות. את בחורה הנדרת ותמשיכי להיות מה שאת! אחת

תודה על הסבלנות הרבה.אני ממש שמחה שמצאתי את הזמן להתקשר אלייך.גם אמא שלי התפלאה קצת.היא התעוררה מיד אחרי השיחה כי הלכתי לשטוף את הפנים.היא הופתעה מכמה שהייתי רגועה אחרי השיחה...מלמלה משהו על כך שהיא מבינה שאין כמו אנשי מקצוע...ואני הבנתי שהיא שמעה משהו מהשיחה... בכל אופן,לעזוב אני חייבת.אני אמצא איך להתקשר אלייך, וגם אם לא אני אשתדל מדי פעם להודיע לך שהכל בסדר.מקווה שזה זמני.אמרתי לך,הלוואי ויכולתי לא לעשות את זה.אני לא מרגישה שאני במצב שאני מסוגלת בכלל לעזוב את הבית. אני מאמינה שיש לי את הכוח לעבוד.מה גם שאם זו הברירה היחידה,אהיה חייבת.7 בבוקר עד 7 בערב בלשכה, ועד שתים עשרה-אחת בלילה בעבודה הם לא בדיוק שעות נורמליות,אבל מה כן נורמלי?? אבל סדר כלשהוא עלי להשליט בחיים שלי. אני מבטיחה לך טלי- שעד שאזרתי את הכוח והאומץ לגשת לאבחון -אני לא אוותר עד שמצאתי 2 עבודות שלא האמנתי שאני אמצא אפילו אחת- אני לא אוותר ועד שאני נהנית סופסוף משירותי הצבאי למרות שעזבתי תפקיד מאוד נחשב בצבא נגד רצוני-אני לא אוותר.. אבל עם הבית...מה אני אעשה...חייבת למצוא לזה פיתרון ודחוף... אין בת דוד יותר לברוח,לבכות ואז לצאת ולבלות... אין בית של סבא יותר לברוח אליו(הורים מכרו)... אין לי אפילו יותר חדר בבסיס... יש רק את התושייה שלי למצוא פיתרון... רק בקשר לדודה שלי שעשעת אותי קצת...נראה לך שהוא יקשיב לה?למה?? היא פסיכולוגית...!! טוב,להרדם אני לא ארדם היום ואני לא מאמינה שאני לא אוכל להתחבר יותר לאינטרנט... קצת קשה לעזוב את הבית,כשעוד לא מוכנים... כל הדברים המוכרים פתאום כ"כ אהובים... אפילו את הפלאפון אני לא אוכל לקחת איתי...נתתי את המכשיר לאבא-הוא קנה אותו ואת מה שקיבלתי מהעבודה בפרטנר אז-נתתי לה. יש לי רק את הקו...עוד עניין משעשע... מחר ינתקו גם אותו...אין לי מכשיר.למה אני צריכה קו? אני צוחקת לי עכשיו.בחיי החיים שלי כ"כ מצחיקים שבא לי לבכות... טוב,מספיק בכיתי לך היום לילה טוב שיהיה לך אני אשתדל לעשות הכל כדי להיות איתך בקשר... מצטערת שאני קיימת בכלל...זה לא סתם...אני באמת מצטערת...אני לוקחת חמצן...

אנג'ל יקרה, אני שמחה שהצלחת מעט להירגע. זה לא פשוט כל מה שעובר עליך כעת, מה שעבר עליך, וככל הנראה מה שיעבור עליך. אבל כמו שאת עצמך כתבת, יש לך תושייה. וזה המון. אני שמחה שאת לא מתכוונת לוותר על יום רביעי, זה באמת חשוב ואף הכרחי. אני מקווה שאיכשהו דברים יסתדרו, ועוד יותר מקווה שאכן תמצאי את הדרך להתקשר אליי בשעות הקבועות. אם תיהיה בעיה עם זה, ננסה יחד למצוא שעות אחרות, אולי כאלו שתוכלי להתקשר אליי מהצבא. בכל אופן, אני מאחלת לך שיהיה לך המון כוח, ותושייה. להשתמע, טלי פרידמן

אנג'ל אם את כאן ואת עוד קוראת, לא יודעת מה בדיוק קרה אבל רוצה לומר לך שאחשוב עלייך הלילה, על הכאב שאת עוברת, על הטראומות שאת חווה. חזקי ואמצי, עם האופטימיות שאת מפגינה אני מאמינה שבקרוב תצאי ממצב המשבר שנקלעת אליו היום ותוכלי להסתכל על הלילה ממקום גבוה הרבה יותר. שולחת לך המון המון חום וחיבוקים

אני כאן קצת קשה לי להפרד... תודה רבה לך... הלוואי...

בני בן שבע סובל כבר מגיל 3 מפחד להשאר לבד תחילה נבע הדבר מפחד מפני החושך ונאמר לי כי זוהי תופעה אופינית לגיל זה. מכיוון שכך לא לחצתי עליו להשאר לבד או לישון בחדרו מכיוון שלא הסכים להיות לבד ועד היום אינו מוכן לעלות לחדרו ולישון שם אלא נרדם לידינו (בסלון) ורק לאחר מכן אנו מחזירים אותו רדום לחדרו שם הוא ישן בדר"כ עד הבוקר.נכון לעכשיו אינני רואה שיפור בהתנהגותו כמו שציפיתי בעקבות התבגרותו. הוא אינו מוכן להשאר לבד במקומות ציבורים ואפילו הומי אדם ולו לדקה כמו לדוגמא להמתין לי ליד שולחן בבורגר עד שאזמין לו ,בבית הוא ער לכל רחש מפחד מגנבים,אם אני במקלחת ואביו אינו בבית הוא ממתין לי ליד פתח הדלת עד שאסיים,וכל זאת למרות שלא חווינו חוויה מפחידה כל שהיא עד כמה שידוע לי. למרות שיחות רבות עימו הוא מודה שהוא מפחד אך לא הצלחתי להבין מדוע,ניסיתי לדבר בהגיון להסביר לו שמותר לפחד מדברים מסוימים אך ברבים מהם הוא צריך להשתדל להתגבר עליהם .האם התנהגותי ה"סלחנית" והוותרנית גורמת לו לא להתמודד עם הפחד האם דרושה עמדה יותר קשוחה כמו לאלצו לעלות לחדרו לבד או שדרוש טיפול כלשהוא ברצוני לציין כי יש לי בן נוסף כיום בן שנתים וחצי ונוכחותו אינה משפיעה על בני הבכור למרות שהוא לידו הוא מרגיש לבד ולצערי הבן הקטן מתחיל לספוג ממנו את תכונות הפחד שמהם הוא סובל.

עדנה יקרה, לא כתבת בן כמה בנך היום, והאם טופל באופן כלשהו עד כה. אינני חושב שהתנהגותך ה'סלחנית' היא הסיבה לפחד, ונראה שמשהו עמוק יותר עומד מאחורי הדברים. מובן, שאין אפשרות לעסוק בכך בפורום, וכדאי מאוד שתתייעצי עם איש מקצוע בהקדם האפשרי. בברכה, דרור גרין

עדנה בוקר טוב. קראתי את דברייך ואת תגובתו של דרור. אני מסכימה עימו- כנראה שהחרדה הינה עמוקה, וחשוב להבין את סיבותיה. אני בטוחה שגם בנך סובל מכך והיה רוצה להפסיק ולפחד. כדאי שתיפנו בהקדם ליעוץ. את מוזמנת לטלפן אלי (הטלפון מופיע בתחתית כרטיס הביקור שלי- בלחיצה על שמי) או לפנות באימייל- ואוכל לנסות ולהפנותך לאיש מקצוע באזור מגוריכם. בברכה. רוית.

She wrote that her son is 7 years old

היי קראתי את ההודעה ה"חביבה" של ד"ר פלד, ולפני הכל- אני רוצה לחזק אותך: אל תתני להערה לא רגישה אחת לשבור אותך!! נוכחותך בפורום היא בין הדברים המרכזיים המקנים לפורום את רגישותו ואנושיותו. מהתגובות שקיבלת נראה שאני לא היחידה שחושבת כך. ייתכן שד"ר פלד רגיל לפורומים בסגנון לוח מודעות, אבל לדעתי (ואם לשפוט לפי התגובות- לדעת הרוב כאן), הפורמט הנוכחי תורם הרבה יותר. קשה לי לראות איך אני הייתי יכולה להיעזר בתגובות לאקוניות של הפסיכיאטר היועץ...(סליחה על הרשעות: הוא פשוט הרגיז אותי!!) בכל אופן, אני כאן עכשיו. אם את כאן- תני סימן חיים... סתם מישהי

אין צורך להתנצל! אני רק מקווה שהדברים ש"נפלו עלייך" הם מהסוג המהנה! אנחנו נוכל לדבר גם מחר בערב- אם זה בסדר מבחינתך. קבענו? לילה טוב, סתם מישהי

הי! ערב טוב... משום מה יש לי בעיה לפתוח אי-מייל שכותב בעברית... (אני יודעת שזה פשוט, ב-hotmail.co.il, יהיה בסדר...) מה שלומך? (כמה זמן את כבר בפורום הזה?) אני בסדר, השעה הזאת עד כה בסדר גמור!!! מקווה שככה גם יסגר היום. (טפו טפו טפו) אני ממשיכה עם השיאצו, אפילו שאני מתפתה כל פעם מחדש לבטל, או לומר לו שלא יגע במותניים, או פה או שם, אבל אני לא עושה את זה... זה גם הישג. הימים האחרונים היו לי מאד מוזרים : אני לא יודעת מה אני מרגישה, מצד אחד טוב לי, היומיום עובר בסדר, ודברים טובים מתרחשים. אבל בגלל שדברים טובים מתרחשים, זה מפחיד אותי. אם יהיה לי טוב חס וחלילה, אני עוד עלולה לאהוב את העולם הזה!!! והרי אסור שזה יקרה!! אז אני לא יודעת מה אני מרגישה. אני מתחילה לחשוב שאני מכריחה את עצמי לסבול, אפילו בלי שום סיבה, (אני לא מתחילה , אני יודעת שזה ככה...) היו לי שני מקרים אפילו שלא הרגשתי כל צורך לחתוך את עצמי, ולא היה מקובל עלי שעבר זמן ולא עשיתי את זה. אז סתם כך, בלי שום צורך או חשק לזה, חתכתי. זה לא הביא לי סיפוק כמו בפעמים הקודמות. אבל הייתי צריכה לעשות את זה רק בגלל שזה מה שאני עושה.... את מכירה את הסיפור על העקרב שרצה לעבור את הנהר? הוא ביקש מהצב שירכיב אותו על גבו. והצב אמר: "אתה תעקוץ אותי, ותהרוג אותי." העקרב ענה: " אם אהרוג אותך ותטבע, גם אני אמות..." הצב הסכים להגיון שבדבר, ולקח את העקרב על גבו. באמצע הדרך עקץ העקרב את הצב, ובנשימה אחרונה שאל הצב: " למה עשית את זה? עכשיו גם אתה תמות". ענה העקרב: " אני עקרב, זה מה שאני עושה...." אני לא יודעת איך בדיוק מתקשר הסיפור למה שסיפרתי קודם, אבל אני מרגישה הרבה פעמים שאני עושה במודע דברים שמזיקים לי, אבל ככה אני!! אין לי דרך אחרת. יש לך סיפור בשבילי?

גמצ'וק- את לא יודעת כמה משמח אותי לקרא הודעות שלך. את יכולה לכתוב באנגלית. אני מקוה שקראת הודעות קודמות, אם לא- תקציר הפרקים הקודמים- אחי מתחתן ואני מחופפת לגמרי, יש לי המון סיפורים אבל הם לא כל- כך יוצאים לי. לא להאמין איך מצב הרוח שלי השתפר מהרגע שנכנסתי לפורום. אני נורא רוצה שתקראי את ההודעה לאליאן, יש שם שיר שמוקדש גם לך. נישוקים וחיבוקים ולהתראות מחר. אל תעלמי לי- טוב?

כל העולם התמוטט עלי סופית הייתי רוצה לזעוק לך לעזרה,אך איני יכולה עלי לעזוב את הבית,אני משאירה כאן הכל...התקשרתי לבטל אל חשבון הפלאפון שלי והאינטרנט. הלוואי וכל זה לא היה קורה.זה נראה לי כמו סיוט. מחר בבוקר, ואין לי יותר לאן ללכת.. הולכת לצבא כרגיל,רק שאין לאן לחזור... איבדתי את שני ההורים שלי אין לי מושג מה עשה לה,היא חזרה אחרת לגמרי,התהפכה כבר לא הגנה עלי יותר.הטא נכנס לי למקחלת,לא שאל אותי בכלל...הסיוט חזר... ואמא אמרה שהיא לא יכולה לדאוג לי,שעלי ללמוד להסתדר בעולם אבל טלי..מעולם מעולם לא ביקשתי ממנה דבר...אפילו נמנעתי מזה כבר היה לי כסף לאיבחון,אני הכנתי אותו כבר.... אני לא מאמינה... אין לי דבר ביד...אין לי אף אחד בעולם הזה יותר. ואני לא אומרת את זה כדי למשוך תשומת לב,אלוהים,הלוואי ויכולתי...אין לי גם אותך באמת...אין לי איך להגיע אלייך יותר... אני נשבעת לך טלי... אין לי מוצא יותר... אני לא יכולה להרשות לעצמי ללכת לאף אחד.זה תמידי.אני לא אחזור ולכן אני לא יכולה לסמוך בקטע הזה על החברות שלי.מה גם שכבר אין לי... מה אני אעשה ????

אם תוכלי להתחבר לאי סי קיו,אני אודה לך מאוד מאוד הייתי רוצה לדבר איתך בלילה האחרון שנותר לנו ,כדי שתייעצי לי

אנג'ל- סליחה שאני מתערבת, אם את רוצה ויכולה, ספרי במילים פשוטות מה קורה. האם מכריחים אותך לעזוב את הבית, או שאת רק חושבת שזה כך? יש מישהו בצבא שיכול לעזור לך? אני אחכה כמה דקות, מקוה שתעני.

אולי בכול זאות מישהוא יעזור לי???? > > הי > אני אומנם יודעת שזה משהו שקיים כימעט אצל כול אחד... אבל זה מציק > לי מעוד... > הרבה פעמים בזמן האחרון מפריעה לי שאני מתעצבנת בקלות > למשל אני מתעצבנת על אמא שלי > על כך שאני כובעת עם חברים לדיסקוטק ואז לא באה לי... > זה מעין מצבי רוח משתנים!!! > אני לא יודעת איך להיפתר מזה... > זה פוגעה בי.. בחברים שלי... באמא שלי... > ובכול מערכת יחסים שהיתה לי!!! > > > מה לעשות.. > מישהו יכול לעזור לי בזה... > > מצפה לתשובה > > הרו

הי, המצבי רוח האלו זה משהו שכל כך מוכר לי. להתעצבן, להגיד את הדברים הכי כואבים ואחר כך להתחרט ולאכול את הלב... תקחי נשימה עמוקה לפני מה שאת אומרת. אני יודעת שברגעים כאלה אי אפשר לעצור ולחשוב אבל זה מאוד עוזר. תחשבי למה את פוגעת באנשים שאת אוהבת - אולי זה ניסיון לפגוע בך. ואם כן - אז למה את רוצה לפגוע בך? אני לא יודעת אם זה מה שאת מרגישה, אבל לפחות זה מה שקורה לי. מן "דווקא" לעצמי ולאחרים ואחר כך אני כל כך שונאת את עצמי על מה שעשיתי וזאת לא הדרך. החכמה היא למנוע את המצבים האלה. קשה לך להגיד סליחה? לי מאוד, אבל לפעמים את צריכה פשוט להכריח את עצמך ולהגיד סליחה לאמא, לחברים. הם יבינו, אבל הכי קשה זה להגיד. תחשבי על המניע ואז אולי תצליחי להתמודד עם מצבי רוח הללו. בי בינתיים

וואלה את ממש צודקת... זה באמת מאוד קשה להגיד סליחה... אני ניסיתי פעם פשוט לעצור לפני שאני רוצה להגיד משהו מתוך כעס... לקחת נשימה ערוכה.. אבל זה עזר רק לאותו רגע!! אחרי זה אני עדיין הימשכתי לכעוס... או נהפוכו ... להיות מדוכאת! כן, גם כשאני מדוכאת אני אומרת דברים שאני לא רוצה להגיד... אבל כשאני מדוכאת אני אומרת דברים שלא פוגעים במישהו... אלה בי... גם דיכאון זה "מצב רוח" וגם איתו יש לי בעיה להיסתדר... מה אני יעשה איתו?

טלי, תקראי בבקשה את התגובה שלי לפסיכיאטר היועץ קצת למטה, תעשו דיון משותף כל היועצים ותחליטו, לך אני יכולה לכתוב - שגעתם אותי!!!!!!!!! זה פוגע ומעליב כל ההערות האלה בכל פעם מחדש, אותי זה מפיל, בייחוד כשהיא באה מממנהל הפורום. אז באמת, אני אכבד כל החלטה, אבל שתיהיה אחידה, ותעמדו מאחוריה כולכם, אל תגידו כל אחד משהו אחר. אביב :-(

סליחה טלי, אני סתם משתגעת מההודעות האלה, כל פעם מחדש, מצטערת שהוצאתי את זה עלייך, אם הייתי יכולה הייתי מוחקת את ההודעה הזו , אבל גם הכוחות שלי מוגבלים, תרתי משמע... פשוט היה נדמה לי שהצלחתי קצת לעזור כאן לאנשים בסוף השבוע, ואז נפל עלי יועץ הפורום הזה, עם השורה הקטלנית שלו, ושבר לי את כל האשליה שבניתי לעצמי. מצטערת שהיית צריכה לספוג את זה. :-( סליחה, אביב.

תעצרי כאן ! ואל תתני לשום דבר לצער אותך ! הבנת ? את עזרת ואפילו הצלת כמה נשמות כאן ואוי ואבוי לך אם תקחי זאת ללב. ואת גם תמשיכי לעשות זאת !!! אז קודם כל להרגע ! לקחת אויר והרבה... לספור עד 10 ולהגיד - זהו ! די! אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי ואם מישהו לא רוצה ולא מעוניין בעזרתי, ההפסד כולו שלו ! הבנת אותי ?

אביב יקרה, אין צורך להיעלב. קראי את תשובתי להודעה שלך למטה. ההשתתפות שלך בפורום חשובה יותר מהערה מקרית של אחד היועצים, ואין צורך בהחלטה אחידה כדי להפעיל את הפורום. דווקא חוסר האחידות שבין היועצים מאפשר הפריה הדדית, גם אם לעתים מתעוררות כאן הרוחות. דרור

ואני רק בגללו אבטל הנסיעה....כי מי זה שיעיז להרגיז את אביב שלי. דניאל.

אביב יקרה, נו באמת... אני משוכנעת שד"ר פלד לא התכוון לפגוע. ד"ר פלד אינו מבקר לעיתים תכופות בפורום, ואינו מכיר את הפורום ותהליכיו. הוא פשוט לא ממש מעודכן. וחוץ מזה, אין "מנהל פורום" יחיד פה. הכותרת אינה ממשית ומציאותית. כל היועצים "מנהלים" את הפורום בדרכם, והניהול האמיתי, מתבצע על ידי הגולשים, כפי שגם דרור גרין כתב. דרור, גם נתן את הדוגמא ההפוכה לד"ר פלד, בהבעתו את אהדתו לצורה זו של התנהלות הפורום. ואגב, גם בכותרת שלו רשום "מנהל הפורום", אז למי תאמיני? למי שיותר "קולע" לרצונותיך, לשאיפותיך ולרגישיותייך. קחי הכל בערבון מוגבל, ואם את שואלת אותי, הדרך שבה מתנהל היום הפורום מעניינת וחשובה לא פחות מהתנהלות הפורום לפני כמה חודשים, ולדעתי, עכשיו זה עוד יותר מעניין וחשוב. ולפי מכתבו של דרור גרין אלייך, אני מוצאת שאינני מחזיקה בדיעה זו לבדי. אז... קחי נשימה, תספרי עד עשר (לפי הוראותיה של אליאן) ו...חזרי אלינו במלוא כוחך. שיהיה לך ליל מנוחה וחלומות פז, טלי פרידמן

נו באמת טלי.... ככה את מכירה אותי ? מוותרת בכזו קלות ? ראי הודעתי למעלה....

היי הודעה קצרצרה, רק לשאול מה שלומך... לרוב אני נכנסת לפורום רק בערבים, והיום אפילו זה יהיה קטוע (אני בדרך לפסיכולוגית שלי). רציתי לשאול אותך משהו בהקשר ל"מסע ההחלמה" שלך, אבל אני מעדיפה לעשות זאת כשיהיה לי זמן לקרוא את התשובה באופן מעמיק. אני צפויה לחזור (ולהתחבר) בסביבות עשר וחצי בערב. אם תהיי פנויה "לדבר" קצת בפורום- אשמח להתייעץ אתך. אם לא, אפשר גם מחר... מקווה "להיפגש"!

היי, אני שמחה לשמוע ממך ואפילו בקצרה, אני בסדר וכן אני אהיה כאן, אין שום בעיה, נדבר, ותוכלי לשאול כל מה שבא לך, נשתמע, אביב.

...ונשתמע עוד כמה שעות! :-) :-) :-)

מבקש תשובה מאדם מוסמך, אני לא בטוח אם אני לוקה במניה דפרסיה או לא, אבל כמעט כל שנה באותה תקופה אני נכנס לדיכאון וחרדה למשך כ-3 חודשים בהם אני מתעורר מוקדם בבוקר, חרד מפעולות שגרתיות, יורד קצת במשקל, והופך לאדם אחר. זאת בניגוד לשאר השנה בה אני אדם יוזם, מצליח, אוהב את החיים ופעיל (כרגע למשל), אני לא חושב שאני במניה כרגע אם כי אני לא אובייקטיבי. 1. מה האבחנה? 2.מהן התרופות ותופעות הלוואי? 3.האם ישנן תרופות טבעיות ללא תופעןת לוואי? נ.ב. -קראתי כי פעילות גופנית 3 פעמים בשבוע עוזרת בתודה מראש G.

G שלום כמובן שלא ניתן לעשות איבחון במסגרת האתר ובמידה ואתה מוטרד ממצבך רצוי שתפנה לייעוץ פסיכולוגי. חשוב להבחין בין עליות ומורדות במצב הרוח לבין אבחנה פסיכיאטרית של מניה דיפרסיה. אין ספק שאתה מרגיש חרדה, על כך אתה מדווח בוודאות, וכמו כן על תחושת דכדוך שמתלווה לחרדה הזו. חשוב להבין מה מעורר את החרדה והדכדוך ולפי ההבנות שייווצרו לגבי זה במסגרת של ייעוץ מקצועי ניתן להתאים את הטיפול המתאים. כל זה בפני עצמו אינו מצביע על מניה דפרסיה. לכן בינתיים, אין טעם לדבר ולהסביר על תרופות וטיפולים בהפרעה הזו. דרושה אבחנה מדוייקת בידי איש מקצוע. פעילות גופנית מומלצת תמיד, היא משפרת את מצב הרוח ובהחלט יכולה לתרום בתקופות של דכדוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על ההתייחסות המהירה :-) 1.האם אני יכול לקבל המלצות על מטפלים. 2.האם טיפול בקופת חולים (לא פרטי) יירשם בתיקי האישי.

תודה על ההתייחסות המהירה :-) 1.האם אני יכול לקבל המלצות על מטפלים. 2.האם טיפול בקופת חולים (לא פרטי) יירשם בתיקי האישי.

G יקר, אני מסכים עם תשובתו של ד"ר אורן קפלן. התופעות שאתה מתאר אינן מחייבות דווקא אבחון של מניה דפרסיה, וגם חרדה ודיכאון הם מונחים קליניים שלא כדאי להשתמש בהם בקלות כזו. נראה שאתה חושש מהפרעה נפשית, והדרך היעילה ביותר להתמודד עם החשש הזה היא לפנות לטיפול נפשי, ולברר את מה שמטריד אותך. וכמובן, לכל פעילות גופנית יש השפעה חיובית גם על מצבך הנפשי, ויפה שעה אחת קודם. בברכה, דרור גרין

תודה על ההתייחסות המהירה :-) 1.האם אני יכול לקבל המלצות על מטפלים. 2.האם טיפול בקופת חולים (לא פרטי יירשם בתיקי האישי.

:-)

את רואה- זו דוגמה טובה לרמת הטשטוש שלי.(כתבתי את השם שלך במקום את שלי.) מייל בדרך.

שלחתי לך מייל בחזרה...

היי לכולכם, חזרתי. מילאתי את מאגרי האנרגיה הפנימיים, לפחות לתקופה הקרובה. לפי הצצה קצרה ראיתי שהתרחשו כאן שיחות מעניינות לא מעטות בהעדרי. אני אשתדל לקרוא את כל ההתרחשויות בימים הקרובים, וכמובן שאגיב אם אמצא לנכון שזה דרוש. במידה ומישהו/מישהי מעוניינים בתשובה דחופה, אנא רישמו שוב את השאלה ואשתדל לענות במהרה. אז... שיהיה שבוע טוב לכולנו, שלכם, טלי פרידמן

וקדימה לעבודה, :) דרור

כן טלי,הגיע הזמן. טוב שחזרת עם כוחות מחודשים ובאמת היית חסרה... אני ואביב "חגגנו" קצת... :-) וכמו שאמר דרור... ביי

שלום לכולם. לפני מספר חודשים לקיתי בדכאון קשה עקב הארועים הבטחוניים אשר הזכירו לי אירוע טראומתי אותו חוויתי בצבא. נשלחתי על ידי רופא המשפחה לייעוץ פסיכיאטרי כאשר הנ"ל המליץ להתחיל בטיפול של פריזמה 40 מ"ג ליום וטען כי אני סובל מאישיות חרדתית וכי פעולותי הכפייתיות אותן אני מבצע משנים ושלעולם לא ייחסתי להן חשיבות עלו בצורה משמעותית והיום ממש מכבידות על חיי בכל התחומים. אובחנתי על ידו כסובל מ OCD וזקוק בשילוב התרופות לטיפול פסיכולוגי קוגנטיבי. לפני כחודש קיבלתי צו לשירות מילואים ובשיחה עם קצין הקישור טען כי בקשתי לראות רופא ולהראות לו את מסמך חוות הדעת הפסיכיאטרית בה ציין הרופא כי עליי להשלח לוועדה רפואית, איננה בגדר חובת הצבא וכי עליי לשלוח לו את המסמכים על מנת שהוא יעביר אותם לרופא. חששתי להעביר מסמכים רגישים אלו אולם לא הייתה לי ברירה ועד היום כ שבועיים לפני תאריך השירות עדיין אין לי תשובה. תחושתי היא ממש ששמו להם שם למטרה לאמלל אותי כמה שניתן. מיותר לציין כי הדבר מכביד עלי וחיי אינם חיים ירדתי במשקלי כ 8ק"ג למשקל של 52 ק"ג אני נתקף בהתקפי זעם כלפי הסביבה הקרובה אליי (ביתי ואישתי) ואינני יודע מה לעשות. אני כרגע לפני תחילת הטיפול הפסיכולוגי. אנא אנא מכם אודה לכם אם תתייחסו למכתבי זה ברצינות כי תחושתי היא שרק כאן אוכל בשלב זה למצוא תמיכה לה אני כל כך זקוק. תודה רבה

אבי שלום אתה יכול לנקוט בשתי פעולות. האחת, ליצור קשר עם מפקד היחידה שלך ולבקש ראיון אישי עימו. הבא עימך את המסמכים הרפואיים שקיבלת. בסמכותו לדחות או לבטל את שירות המילואים שלך. הדבר השני, אתה מציין שאתה עדיין לפני טיפול פסיכולוגי. אני ממליץ, ולא רק בגלל שירות המילואים, שתיצור קשר עם הפסיכולוג ובקש להיפגש עימו בדחיפות. סביר להניח שהוא יוכל לעזור ביצירת הקשר עם גורמי הצבא. בכל מקרה, לאור תיאורך אתה צריך להיות בטיפול כעת ולא להמתין. אין סיבה שתמשיך לסבול וסביר להניח שניתן להקל עליך במידה מסויימת אפילו בטווח הקצר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבי שלום! אני מציע לך שאת השאלות האלה תשאל בפורום הלם -קרב...כאן באתר שם יש אנשים שעברו מסלול דומה ואני מאמין שהם יוכלו לעזור לך.......בהצלחה "אור

אבי יקר, מאחר ופנית אלי גם בפורום הלם-קרב, אתה יכול לקרוא שם את התשובה: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=66&i=110458&t=110384 בברכה, דרור גרין

שלום רב, רציתי לקבל הכוונה בנוגע לטיפול. יש לי בעיה לקבל פקודות מאנשים - בחיים האישיים, בעבודה, צבא. אני יודע שאף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות, אבל אצלי זה מתבטא בדיכאון כבד ובלתי מוסבר. מה יכול להיות הגורם לתגובה כה חריפה? אשמח לקבל איזושהי הכוונה. בברכה, אבי

מדובר כנראה במרכיבים אישיותיים ניתן להבינם במהלך אבחון פסיכולוגי (אבחנה דינאמית)

אבי יקר, אתה מתאר את הבעיה שלך באופן כללי, שאינו מאפשר לתת לך תשובה מוסמכת. אני משער שפנית אלינו, משום שהבעיה מציקה לך ופוגעת בתפקוד היומיומי. אתה מבקש הכוונה בנוגע לטיפול, ואני חושב שזו אכן דרך יעילה להתמודד עם הבעיה. מאחר ולא מדובר בבעיה רפואית, טיפול נפשי עשוי לסייע לך להבין טוב יותר את מהות הקושי, ואת הדרכים האפשריות להתמודד אתו. כדאי שתפנה לפסיכותרפיסט או לפסיכולוג קליני. מדובר בטיפול המבוסס על שיחות, הנמשך לאורך זמן. בהצלחה, דרור גרין

הי אביב, מה שלומך? איך עברה השבת? לפי ההודעות שהיו כאן אני רואה שנתת המון מעצמך לכולם כאן. אבל מה איתך? יצאה לך גם להיות עם עצמך קצת? ראיתי את ההתכבות שלך עם סתיו. כל כך עצוב לי שהיא לא רואה באיזה תהום היא נמצאת. אוף, חבל שלא תמיד אפשר להאיר את העיניים לאנשים. כנראה שכל אחד צריך לעבור זאת על בשרו... טוב, תכתבי אם יהיה לך זמן. אני בעבודה עד מאוחר, כרגיל. המפלט שלי משגעון :-)

עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

פסיכיאטר יועץ יקר. אולי תחליטו כבר ? הענין הזה עלה לדיון כבר 100 פעמים בערך. הרעיון הוא לא פורום צ'אט, הרעיון הוא לשתף בקשיים, בהתמודדות ובדרך לא פשוטה שכל אחד מהגולשים בפורום הזה עובר, ובינהם אני, כדי לעזור להתגבר על הקשיים. כבר נכתב כאן בעבר, שזו אחת ממטרות הפורום, שניתן ללמוד הרבה יותר לפעמים מנסיון של אדם אחר שעבר דבר דומה מאשר מעצה מקצועית, ולפעמים דווקא השילוב בין השניים הוא היעיל ביותר. בכל מקרה, תגבשו דעה לגבי איזה צביון אתם רוצים שיהיה לפורום, וכשתחליטו, תודיעו לגולשים וגם לי. אני באופן אישי יצאתי מבולבלת לגמרי מכל הענין, קודם אומרים שרוצים שנכתוב ושזה חלק מהמטרות לשתף ולהתחלק בקשיים ובבעיות, ואחר כך תוקפים, אז באמת רק תחליטו כבר ותפרסמו הודעה רשמית בענין, ותעזבו אותי בשקט. אני מבטיחה לכבד כל החלטה שלכם, רק שהיא תהיה מקובלת על כולכם ושכל היועצים יעמדו מאחריה ויאמרו את אותה דעה, ולא שאחד יאמר תכתבו, והשני מיד אחר כך יתקוף בעוקצנות, שבעיני היא לא מכובדת, ויכולה להפיל אנשים שמתמודדים עם חיים בכלל לא קלים, שמנסים לעמוד על שתי רגליים יציבות, בתוך כל הבלגן, ולנסות להתחיל לעשות סדר בחייהם. הודעה כמו שלך, יכולה להפיל אותי עמוק חזרה ל"ביצה מסריחה" של דיכאון, יאוש וחוסר תקוה, שרק יצאתי ממנה בקשיים רבים, אז קצת רגישות בבקשה, בייחוד בפורום הזה. אביב.

והאמת היא שבאמת חיכיתי לזה, להערה הזו, היא באמת התעכבה קצת יותר מדי הפעם, אבל הדברים כבר התחילו להסתדר, אז צפוי שתבוא איזה סטירת לחי, כמה טוב כבר יכול להיות ? בכל מקרה אני לא מבינה למה אני לוקחת את זה כל כך קשה, אולי ציפיתי דווקא מאנשים מקצועיים בתחום לקצת יותר רגישות.

אני לא חושבת שמדובר בצ'אט, אני רק חשבתי שמדובר בפורום בו אני יכולה לשתף אנשים בבעיות שלי ובקשיים שאני עוברת, לנסות ולעזור לאנשים שעוברים קשיים דומים, או דברים שהתגברתי עליהם. זה לא קל להפתח , אפילו כאן, בשם בדוי. ההודעה שלך העליבה אותי מאוד. אין לך מושג כמה זה קל לפגוע בבן אדם, שאחד מהדברים שמחזיקים אותו ועוזרים לו להעביר את היום זה הפורום.

האמן לי אני פשוט לא יודע מה מפריע לך כל פעם. זכור לי את מריבותייך בתחילת הפורום וכעונש הורידו את שמך מפסיכיאטר מוסמך ליועץ בלבד אז עשה אתה את עבודתך החשובה ותן לפורום לזרום כמו שהוא.הסתכל בפורומים אחרים ואז חזור לכאן וראה כמה שוקק חיים פורום זה..ואוליי גם בזכותך כי התנהגת כיאות מאשר הפעם הראשונה. לכן כרגע אני קורא לך לסדר ומאד מקווה שזו לך מעידה. ואל תשכח שהתואר שלך מחייב. תסתכל על היועצים האחרים מסביבך אייך הם עונים בנועם אז שוב דורש אני ממך אל תחזור לסורך..אחרת הפורום ייסגר רק בגללך. היום לא אפנה ליוסי מנהל הפורומים אבל במידה ותחזור לסורך..לא תהיה לי הבריירה ופשוט נשעה אותך...וראה זו כביקורת בונה.. דניאל

היי לולה, נכון את צודקת, נתתי הרבה לאחרים בשבת, אבל אני בסדר, מחוזקת מתמיד, זה עושה טוב כשנותנים כוח לאחרים, שיודעים לקחת אותו, ולעשות איתו משהוא חיובי, אותי זה מחזק. הריקנות והחולשה בדרך כלל באים כשאתה נותן והאחר לא יודע לקחת, אז אני בדרך כלל נשארת מחוסרת כוחות. כשלא רואים אותי בתוך כל התהליך, כששקועים בעצמך כל כך שלא רואים את האחר בכלל, אבל האנשים להם נתתי קצת בשבת, ראו אותי ושמו לב שאני בצד השני, אז לא היתה לי בעיה עם זה בכלל. כן, המקרה של סתיו עצוב, וסתיו אם את קוראת, אני מרשה לעצמי לכתוב, כי כתבתי את זה גם לך ישירות, חבל שהיא נאטמת, חבל שהיא לא פותחת דלת, וחבל שהיא לא נותנת שיעזרו לה, ניסיתי, אבל אני מוותרת, יש מקרים בהם אני מרימה ידיים ונסוגה, כי אני יודעת שחבל על הכוחות שלי, שאני צריכה אותם גם לעצמי. מקווה שאת נהנית בעבודה. את יכולה גם לספר מה קורה איתך, אני "אטפל" בענין יועץ הפורום והערתו העוקצנית. אביב.

הי אביב, תודה על תגובתך ליועץ, ההערה שלו היתה ממש פוגעת. עד שהרגשתי שאני יכולה לשתף אחרים במה שקורה לי, אז פתאום סוגרים את הדלת. זה די הוריד לי את הביטחון... אני עדיין בעבודה, נראה לי הגיע הזמן ללכת הביתה. לפעמים קשה לי לחזור לשם, אפילו שיש שם בן אדם שאוהב אותי כל כך. קשה לי להסביר את הפחד הזה מלחזור הביתה. לפעמים אני סתם נשארת בעבודה עד מאוחר, כדי לבוא הביתה ולהשפך מול הטלוויזיה. פעם זה לא היה ככה. מפריע לי שלפעמים אני כל כך נאטמת שאפילו את האהבה קשה לי להרגיש. מחר יש לי פסיכולוגית. אני כבר מחכה לזה, קצת לפתוח את המחסומים... איך הולך הטיפול שלך? אותי מפחיד הקטע שאזדקק לזה כל החיים. זה כבר נהפך להרגל. פעם בשבוע - יש לי עם מי לדבר. אבל מתי מפסיקים? מתי יודעים שזה הסוף? כנ"ל עם הכדורים. וזה אפילו עוד יותר לא ברור. טוב, זה סתם ככה הרהורים... נראה לי לקחתי קצת קשה מדי את ההערה שלו.... טוב, לפני שאתחיל לבכות כאן מול מסך, אפרוש בשיא :-) בי, ערב טוב לך ואשמח לשמוע ממך!

בוקר טוב, אני מקווה שהבוקר הזה באמת טוב עבורך, לפעמים הבוקר אחרי הבכי קל יותר, אבל לפעמים גם לא. אם הוא טוב יותר עבורך, אני שמחה, סימן שהדברים יצאו קצת החוצה, השתחררו קצת דרך הדמעות, "התבשלו" וקיבלו צורה קצת בלילה, אם לא זה יבוא במהלך היום או הימים הקרובים אני מקווה, שתתחילי להרגיש קצת את ההקלה, ואת כוחותיך חוזרים אליך. בכל מקרה, אני פה בשבילך, לטוב או לרע, ואשמח לדעת איך את מרגישה. יצא לך לשמוע את השיר שהפזמון שלו הולך ככה ? "כמה זמן אני מחכה שיבואו ימים טובים ?" - אם כן ואם לא, אז יבואו ימים טובים, בענין הזה אין בכלל שאלה, זה בטוח, הדבר היחידי שנשאר פתוח הוא רק כמה זמן זה יקח, ולי יש סבלנות, אני אחכה איתך כאן, עד שהם יגיעו, לתמוך ולעודד, ואני יודעת שגם לך יש את היכולת לראות אותם, את הימים הטובים, שמצפים לך בקצה הדרך. יכול להיות שאני חוזרת על עצמי קצת, אבל את בדרך הנכונה, נכון, היא לא קלה ולא פשוטה, בדרך כלל היא זורמת, אבל יש מכשולים - הרים שצריך לעבור, וימים שצריך לחצות, אבל את לא עוברת אותה לבד, חוץ ממני יש כאן "סוללה" של אנשים מאחורייך - רחל, טלי, רוית ועוד, ואם כולנו כאן לחזק את ידייך בהליכתך במנהרה הארוכה הזו, בטוח את יכולה לראות את האור שבסופה, וגם להגיע אליו. אני יוצאת לעבודה, אבל היה חשוב לי לכתוב לך לפני כן, ולאחל לך יום מקסים ושבוע טוב. לא בטוח שאני אוכל להיכנס במהלך היום, אבל אני אהיה כאן בערב בוודאות, ואשמח לשמוע ממך. אני שולחת לך בלון צבעוני, מלא אויר וכוחות להתחיל עוד יום ועוד שבוע, מקווה שתפסת, ובנוסף בונוס קטן קשור לחוט הבלון - חיוך גדול וחיבוק חזק, למרות שבסתר ליבי אני יודעת שזה קצת מיותר, את לא כל כך צריכה את כל אלה ממני, את חזקה מספיק גם בלעדיהם. שיהיה באמת יום מקסים ושבוע קל ככל האפשר, אביב.

אביב, וואלה, את משאירה אותי חסרת מילים... אף פעם לא קיבלתי כל כך הרבה חיזוקים. לא בכמות ובטח לא באיכות כזו. אני מנסה לחשוב מה עשיתי או אמרתי שמגיע לי את כל הטוב הזה. יש לי בעיה בלבטא רגשות במיוחד כעס תסכול או בכי... ואחרי כל הצפה אני כמו נמצאת על ענן כזה שמרחף ומתנתק ומסוחרר... אף פעם לא אמרתי לאף אחד שאני חלשה. ותמיד הייתי זו החזקה שעוזרת לכולם. ותמיד מחייכת. כל האנשים והחברות שמסביבי אמרו לי "להוריד את הכובע בפנייך" כל הכבוד,היינו רוצות להיות כמוך ועוד ועוד... אבל אף פעם לא שאלו אותי מה באמת אני מרגישה או חושבת. אף פעם לא ניסו להתעמק ברגשות שלי. את יודעת ,הכל שיטחי כזה... ואת יודעת מה ? הדברים שאני כותבת לך עכשיו ,אפילו למטפל שלי לא אמרתי. אומנם הוא "עלה " על הדברים והסכמתי איתו אבל זה לא יצא ממני... אני נזכרת בך שאמרת שאת לא "סותמת" את הפה. אני מזכירה לך מישהי ? ואני מרגישה יותר טוב, אבל שוב,עליות וירידות... אנסה להיכנס גם בערב ונדבר.. ביי ויום נעים. ,

היי אליאן, עכשיו קצת קשה לי לענות לך בגלל הודעתו של יועץ הפורום היקר, אבל אני אנסה להתעלם ממנה ולעשות את זה בכל זאת. מה עשית ומה אמרת ? היית עצמך וזה מספיק, זה הכי טוב שאפשר, כדי שאני ארצה להיות כאן בשבילך. אם אני מכירה מישהו כזה ? אני, אף אחד מהמשפחה הקרובה לי בדרך כלל לא יודע מה עובר עלי, אני גיבורה גדולה כאן בפורום דרך המסך והשם הבדוי, ובטיפול כי אני מרגישה מספיק בטוחה, אבל בחוץ ? אני הכי חזקה בעולם, הכי שורדת, ועוד מעודדת אחרים. והאמת היא שזה דווקא נראה לי בסדר, אנחנו מתאימים את עצמנו לסיטואציות החיים, אף אחד לא יכול ללכת בכל מקום ולצעוק כל מה שעובר עליו, ולשתף את כולם בדיכאון ובקשיים, אז יש מקומות בהם אנחנו מרשים לעצמנו לשתף ולהתחלק יותר, והמקום הזה הוא בינהם, כי הוא מאוד בטוח ומוגן, וזה לגיטימי. לפחות היה בטוח ומוגן, עד שמר פסיכיאטר יועץ נכנס וקלקל את האוירה. :-( אביב.

שלום רב רציתי לשמוע את דעתכם: אני בחור כבן-22.5 , חייל משוחרר, עובד. אני מעוניין לעשות שינויים בחיי אך אני מרגיש שאין לי את המשמעת העצמית לעשותם. אולי חלק מזה הוא עצלות או פינוק ואולי חלק מזה הוא משהו שקשור לדפוס כללי של פרפקציוניזם שאובחן אצלי לפחות בתחום הלימודי. בתחום זה למשל בולט אצלי חוסר יעילות מבחינת ארגון הזמן,הבחנה בין טפל ועיקר וניסוח מישפטים מסורבל ומורכב המקשה את המעקב אחרי התוכן (עיניכם הרואות....). יש המון דברים שאני רוצה לעשות: להתחיל לכת למכון כושר על מנת לחתב את גופי, לעבור לגור מחוץ לבית כדי שאוכל להנות מיותר פרטיות שחשובה לי, להכיר אנשים חדשים ולהרחיב את אופקיי בתחביבים ובלימודים וכו. לעיתים אני חש שהכל חשוב לי באותה מידה וקשה לי לקבוע סדר עדיפויות. מה שקורה בסופו של דבר הוא שאני נתקע ולא עושה כלום מתוך הנ"ל ולכן אני לא מתקדם לשום מקום. אני רואה קווים ברורים בין הדפוס בתהליכי הלמידה שלי לבין האופן שבו מתנהלים חיי ואם הייתי צריך לייעץ למישהו אחר שהיה מספר אותו סיפור, הייתי אומר שאין ניסים וצריך פשוט להרגע וללכת "פרה פרה". זה באמת נשמע לי נכון אך בפועל אני לא מצליח להזיז כלום וזה די מתסכל. יש לי שאיפות והן גבוהות אך עם בלגן כזה אני לא אגיע לשום מקום כיוון שאני מתנהל בצורה מאד לא פרקטית. למעשה אני צריך לשמוע עצות ורעיונות לביצוע שינויים מעשיים. אודה לכל מי שיתן עצה רצינית, יחווה דעה עניינית או יבקר ביקורת בונה. בברכה - בני

אהלן בני! ראשית עלייך לישון יותר מוקדם כי המומחים אומרים שזה פוגע בתבונה.-:) תשמע ...וזה סתם מעובר אורח..אני באמת לא רואה שום פסול בדילמות שלך לגביי עתידך. אתה חייל משוחרר,אתה עובד...וחי בשיגרה ומה שאתה רוצה זה קצת להעשיר את חיי השיגרה שקצת משעממים אותך,ואכן זו זכותך וחובתך להחליט מה טוב בשבילך,רק שאתה אוליי רוצה טיפה יותר מדיי אם כי גם זה אפשר. פעמיים בשבוע תוכל ללכת לחוג או קורס להעשרה וכל זאת על-מנת לרענן ןלמקד את יעילותך(אם כי במכתבך הוא מנוסח בצורה טובה והלוואיי עליי). פעמיים בשבוע לך למכון כושר" ותראה "להם מי אתה. בקיצור אחי מה שאני מנסה לומר שרק אתה תחליט לעצמך,ואני קטונתי מלתת לך עצה לגביי עתידך,וממה שאני מתרשם אינך סובל חלילה מאירוע או מסימפטומים שונים,אלא ממחשבות על העתיד וזה דבר טבעי לחלוטין לבניי גילך.כי באמת אם לא היית חושב על-כך אז היית בבעיה. בני מה שאתה צריך לתפוס שיחה עם עצמך ולהחליט מה טוב בשבילך,ואם זה לקום בבוקר ולומר לעצמך שזה מה שאני עושה היום החלטת ללכת לשחיה תשנן לעצמך שזה מה שאתה עושה היום כי רק אנחנו מתכננים את סדר וזמן של יומנו..... כמו כן השאר איתנו יש פה הרבה חברים בניי-גילך שישמחו לתת לך עצתם מניסיונם. ועצם העובדה שיצאת עם מחשבותייך קבל עם-ועדה מראה על תבונתך. ואני.....קטונתי בפנייך מלתת עצותיי. כל טוב והצלח. דניאל.

שלום לבני. קודם כל אני חושבת שאתה עדיין צעיר מאוד כדי שתדע בוודאות מה אתה רוצה מהחיים שלך. אתה בטח יודע שהיום ישנם הרבה חברה בגיל שלך שנמצאים אי שם בחו"ל בחיפוש אחר ה"עצמי" שלהם, או סתם לניקוי ראש. שנית, לא שמתי לב לסירבול בכתיבתך, דוקא הבהרת את עצמך בצורה ברורה ותכליתית. אני חושבת שאתה צריך להוציא קודם כל מהראש את כל הקישקושים על חוסר אירגון וכו' ופשוט לקבל את העובדה שאתה עדיין מבולבל קצת - וזה מותר. ובאשר לעיצה, אני חושבת שקודם כל אתה צריך ללכת ולהרשם לחדר כושר. לאחר שאתה כבר רשום, יהיה לך חבל להפסיד את הכסף שהשקעת ופשוט תתחיל ללכת להיתאמן. במקביל, תתחיל לחפש בעיתון מודעות של דירות להשכרה ואם יש לך חברים באותו מצב, כדאי שתעשו זאת יחד. בכל מיקרה, אם אתה רואה שכלום לא עוזר, אולי כדאי לך לעשות פסק זמן של כמה חודשים מהעבודה ולצאת לטייל. אבל הדבר החשוב ביותר, תכפה על עצמך יעדים שבהם אתה חייב לעמוד וזה יתן לך פחות להתברבר עם עצמך. לדוגמא : עד יו ה הבא, אני רשום לחדר הכושר. עד ה- 1 למאי אני מוצא לי קורס מעניין ונרשם אליו. בעוד שלושה ימים אני מתחיל לחפש דירה, לאחר שאני מחליט אם יש לי שוטפים או לא. אלה הן דוגמאות בלבד, כדי שתבין למה אני מתכוונת. אל תחמיר עם עצמך ובהתחלה קבע יעדים לא מסובכים. אם נכשלת נסה שוב בלי יאוש. חשוב שתוציא מהראש את הקישקושים של חוסר יעילות וכו'. מקווה שעזרתי קצת. בהצלחה.

נראה לי שיש פה עינין של מבנה אישיות לא בשלה עם כווים אובססיבים - תוכל להעזר על ידי מטפל פסיכולוג פסיכוטראפיסת טוב

ראשית אני רוצה להודות על ההתייחסות המהירה. התגובות וההערות היו בהחלט בונות. לתגובתך ד"ר פלד יש עוצמה מסויימת היות והיא לקונית ודרמתית למדי ואני מניח שהעובדה שאתה פסיכיאטר מומחה תורמת אף היא לכך. למרות שיש משהו מעט מלחיץ ומאיים באופן שבו איבחנת את המצב, אני חייב להודות שיש פעמים שאני מוצא את עצמי מודע לכך שאני עושה דבר מה לא כשורה אך אני לא תמיד אני מצליח לחדול ממנו: לעיתים אני מבין שהדבר אותו אני עושה בזמן מסויים עלול לגרום לי לאחר ואני אפילו מזהה לפעמים שאותו דבר אינו בראש סולם העדיפויות לאותו רגע אך איני מצליח לחדול מעשותו ("אובססיביות"). נשמע כמו קושי לדחות סיפוקים שקשור לשלב התפתחותי הרבה יותר קדום מהגיל הכרונולוגי בו אני נמצא ("חוסר בשלות"). מאידך אבי ניתן לראות זאת גם על דרך הפשט כפי שהתייחסו לכך דניאל וורדה החביבים ולאמר שזהו בסך הכל שלב בחיים שמאופיין בבלבול ושהוא טבעי ולגיטימי, ולכל היותר עליי להתחיל איזשהו תהליך של חינוך עצמי למשמעת, העזה וכו'. באופן אישי אני נוטה לפרש דברים על דרך הדרש אך אני מודע להגיון העומד מאחורי שתי הגרסאות. השאלה הנשאלת כעת היא היכן הגבול בין שתי הגרסות - אותן אני רואה ממוקמות על סקאלה של מן הנורמלי אל המעט פחות וכיצד אוכל לברר עם עצמי היכן אני נמצא (על מנת להחליט אולי האם לפנות לייעוץ או להתמודד בעצמי). בברכה - בני

לפני כשלושה שבועות התחלתי לקחת כדורי ברזל. GENTEL IRON. בימים הראשונים החלו להופיע כאבי ראש ובארבעת הימים האחרונים החלתי להרגיש דכדוך ללא סיבה משמעותית. האם יש קשר לברזל??? תודה

לא אין קשר לברזל

אמרתי שאמעיט לכתוב ואני מקיימת את הבטחתי אמשיך לקפוץ לכאן מדי פעם, בתקווה לא לגרום נזק גדול מדי. וזו אינה נימה מתחנחנת , אני מדברת בכנות במשך חיי אספתי לעצמי רשימה ארוכה של "אני מאשים" שכולה מופנית כלפי עצמי...(טלי שלחתי לך באי מייל) , והשאלה היא איך יודעים להתמודד עם רגשות אשם, גם כשהם מוצדקים פה אני מרימה ידיים,אני לא יודעת איך...ה"איך" שלי הוא הרס עצמי. אז אל תשכחו אותי :) אנג'ל

אנג'ל יקרה כולנו מרגישים לפעמים רגשות אשמה וזה טיבעי אך אנו בסך הכל רק בני אדם תלמדי גם לסלוח לעצמך כי זה מגיע לך ואל תחמירי עם עצמך כ"כ תני לעצמך לזרום ואל תחפרי בחיים עמוק כ"כ תנסי לחיות את ההווה ולא רק את העבר הייתי פעם במצב דומה אך זה בסוף עבר מאחלת לך מכל הלב שיהיה לך רק טוב תמר

הדברים שאני מתמודדת איתם בהווה, הם קשים לא פחות... יש לי רק את העתיד לחיות למענו... תודה..

שלום לכם זו לי הפעם הראשונה כאן. קראתי הודעות רבות שנכתבו כאן והתרשמתי מאוד מהתמיכה ומהאהדה שיש כאן. אספר מעט על עצמי: בת 30 נשואה+1 משקיעה את כל כולה לגידול ילדתה. בעלי עובד במשמרות כך שאינו נמצא הרבה בבית ונטל הבית נופל עליי. בזמן האחרון אני מרגישה כל כך מבוזבזת. בטיפול בילדה ממלא את כל יומי וזה סיפוק אדיר אבל כנראה שלא מספיק עבורי. למרות רצוני לעבוד יש לי קושי בזה שכן ברצוני להביא כעת ילד נוסף. דבר זה דורש ממני להשאר בבית בשל הצורך שלי בשמירת הריון. כך ששוב אני מוצאת עצמי בבית חסרת מעש. אני מרגישה שכולם סביבי מתקדמים ועושים עם עצמם משהו ורק אני במקום (למרות שאני בעצם עושה ילדים :-) ). אם זה בקריירה ואם מבחינה אישית, כלכלית (אנחנו גרים בבית כל כך קטן ואין באפשרותינו לרכוש דירה מרווחת יותר). זה די מייאש אולי אשמע מכם מה דעתם אשמח לקבל תגובות מהמיואשת

לך. הכינוי שבחרת לעצמך מעיד כנראה על המצב שבו את נמצאת. נדמה שאת מעט אמביוולנטית ומתלבטת- מצד אחד רוצה להשקיע בבית ובמשפחה ומצד שני צריכה גם להשקיע בעצמך. אני חושבת שזו דילמה שמלווה את חייהן של רב הנשים בעולם המודרני כיום, וזה ממש בסדר להרגיש ככה. אני מאמינה שבסופו של דבר לומדים למצוא את האיזון, לבחור את הבחירות ולהחליט על סדרי העדיפויות המתאימים לך. אבל הנקודה המרכזית היא שתצליחי לבחור את הבחירה ותהיי שלימה איתה. אם את מחליטה שכרגע את משקיעה בגידול הילדים אבל את מרגישה "מבוזבזת", כדבריך, לא ממומשת, במוקדם או במאוחר זה יתבטא. אם לא עכשיו אז בעוד כמה שנים הילדים ירגישו שאת לא מאושרת וזה ישפיע עליהם, וגרוע מכך - את תחושי פספוס. מצד שני, אם תחליטי להתרכז בקריירה וזה יבוא על חשבון הבית והמשפחה, גם אז לא תהיי שלימה עם עצמך עד הסוף. הפתרון, לדעתי, הוא קודם כל לקבל את העובדה שאנחנו רק בני אדם ואי אפשר להיות בעשרים מקומות בבת אחת ולהיות בסדר גם בבית וגם בעבודה. אני כן חושבת שכדאי לך להתחיל לחשוב על השתלבות בעבודה- אפילו לכמה שעות או במשרה חלקית, על מנת שיהיה משהו שימלא אותך, וייתכן וזה יעזור גם למצבכם הכלכלי ויאפשר לעבור לדירה גדולה יותר. ודבר נוסף וחשוב, דברי עם בעלך! ספרי לו על מחשבותיך, על מה שמציק לך. התייעצי איתו. אני בטוחה שזה יקל במעט. בהצלחה!

לפני הרבה שנים אני הייתי במצב דומה לכן יש לי בשבילך עיצה. את חייבת למצא לך תעסוקה שניתנת לביצוע מהבית. כיוון שאני לא מכירה אותך ואינני יודעת מהן תחומי ההיתעניינות שלך או האם יש לך כשרונות בנושא כלשהוא, לא יכולה להציע לך רעיון מוגדר אבל תחשבי מה מהדברים שאת יודעת או אוהבת ניתן לתרגם לעבודה שמתבצעת מהבית, לפחות בתקופה שילדייך יגדלו קצת. בנוסף, יש אפשרות לקחת קורס כלשהוא בשעות הערב או בלימוד עצמי, אשר יכול גם לעזור , זה בתנאי שיש לך אפשרות כלכלית , או פשוא לקחת ספרים בנושא שאת מתעניינת וללמוד לבד. תחשבי על זה ובהצלחה.

שלום לכולם איך נפתרים משביזות מוצ"ש, זו הגורמת לחוסר שקט, לעלית פחדים ועוד.

מתקשרים אלי

יהודה שמור על השם שלי זה לא אני. ודניאל החדש בבקשה שנה את השם,או לחילופין עד מחר בערב שבו אפרד,ע"מ שלא יהיה כפילות. תודה דניאל.

היי, הלכתי לישון עם חיוך.... וישנתי טוב, אולי באמת בגלל ששמרת עלי... איך את מרגישה היום ? יצאת ? עשית משהו ? כיתבי לי והרבה... זה מרגיע אותי לקרוא את הדברים שלך ! ביי

השארתי לך שיר, בדיוק דקה לפני ושורה למטה, הכל בסדר אצלי, החיוך על הפנים... ואת, איך עבר היום עם כל החום הזה ?

היי, ערב טוב, ואם כבר שירים חשבת שאשכח אותך, המקסימה מכל, טעית - "חושב על הריק על אפשרות למלא ליצוק איזשהוא תוכן לתפוס מעט חושב על הזמן על אפשרות להאט למצוא מרכז כובד לתפוס מרחק לאט לאט יבואו המבקשים את המחשבה לאט לאט תבואי גם את לאט לאט יבואו המבקשים את המחשבה לאט לאט תבואי גם את חושב על האיך ולמה אם בכלל על כל בדל של אפשרות אם להתאמץ כדאי במילא זה מפתיע ואתה אף פעם לא מוכן אז קח את זה ככה קח את זה כך לאט לאט יבואו המבקשים את המחשבה לאט לאט תבואי גם את לאט לאט יבואו המבקשים את המחשבה לאט לאט תבואי גם את " כשאני מתחילה לשקוע פה בהרהורי על המשמעות, על התוכן, על הריק, על האם כדאי בכלל להתאמץ, אז את באה, בדרך כלל לאט לאט, אבל בטוח, עם המון מילים טובות ומחזקות, ועל כך קבלי את השיר ואת תודתי הכנה. תודה, אביב.

תודה לך... שמת לב להפרש הזמנים שבו נשלחו ההודעות ? איזו סמיכות !!! חשבנו אחת על השנייה ממש באותו זמן ! החודש ימלאו לי 36 וזו תהיה המתנה הכי הכי שקיבלתי אי פעם ! טוב, הצפת אותי וקשה לי להגיד את מה שאני מרגישה... אבל כמו שאת אומרת ... הכל בא מבפנים מהבטן,מהלב... ואני בטוחה שאת מבינה את כוונתי !

מזל טוב ליום הולדת !!!!!!! שמחה שהצלחתי להגיע אלייך, ולגעת, זה אומר שאני כבר מכירה אותך די טוב, וזה עושה לי הרגשה טובה, נראה לי ששהצפה הזו היא דווקא חיובית, נגעה בנקודות טובות. תגידי מה התאריך של היום הולדת, ואני ארשום לעצמי לשיר לך שיר יום הולדת, ולהדליק נרות, 37 - עם אחד לשנה הבאה. אם עשיתי משהו היום ? לא משהו מיוחד, היה כל כך חם, קראתי ספר במיטה, ישנתי קצת, השלמתי כוחות, מצפה לי שבוע חדש וקשה, חוץ מזה שכתבתי קצת קשקושים על עצמי במחברת הצבעונית שלי, כהרגלי, כדי שיהיה לפסיכולוגית שלי מה לקרוא... ועל מה לעבוד... שלא תפספסי את השיר!!!

כמו שכבר סיפרתי עוברת עליי תקופה מאד קשה. אני מאד בדכאון. אני כרגע לא עובדת ונמצאת רוב היום בבית וכל מה שאני עושה הוא לכתוב בפורומים על ההרגשה שלי, לחפש באינטרנט ובספריות חומר קריאה על מה שעובר עליי או לישון. אני מרגישה הקלה מסוימת בכך שאין לי עבודה אבל מצד שני חברות אומרות לי שאני מעסיקה את עצמי 24 שעות ביממה ממה שקורה לי וזה נכון. אני לא מסוגלת להתנתק מההרגשה שלי. גם בעבודה לא הצלחתי להתנתק ולכן פוטרתי כי כבר לא תפקדתי היטב. האם אני עושה לעצמי נזק? האם כדאי להמשיך ולנוח ולעשות את הדברים הללו או שכדאי להכריח את עצמי להתעסק גם בדברים אחרים - לקרוא גם ספרים אחרים, לצאת למקומות אחרים?

רונית, אני חושבת שאת לא צריכה להקשיב לאף אחד ולעשות בשעות הפנאי שלך מה שטוב לך. יחד עם זה עדיף שתנסי ברגע שתרגישי שאת יכולה, לחפש עבודה. עדי

היי רונית, אני בגישה שהאדם עצמו יודע הכי טוב מה טוב לו ברגעי משבר, גם כשהולכים לטיפול פסיכולוגי בדרכך כלל המטפל רק מכוון אותך למצוא את הדברים בתוך עצמך, ולא נותן לך פתרונות מוכנים בכתב לבעיות. אז ההצעה שלי היא שתקחי לך פסק זמן מהחברות, תשבי עם עצמך ותחשבי עם טוב לך עכשיו כרגע עם ההפוגה הזו מהעבודה ומהלחץ של החיים, לפעמים צריך את זה גם, לפעמים זה הכרחי, ואי אפשר לוותר על זה, אם אחרי בדיקה של עצמך תגיעי למסקנה, שזה מה שטוב לך כרגע, אז קחי קצת את הזמן, תנוחי, ואז תוכלי לחזור לחפש עבודה בכוחות מחודשים, גם הצורך הזה יגיע כשהדיכאון קצת יחלוף. תקשיבי לעצמך, ללבך, הוא בדרך כלל היועץ הכי טוב שלנו, לגבי עצמנו, אביב.

דכאון בעוצמה של פגיעה תפקודית דורש טיפול - חבל על הסבל והנזק כאשר יש טיפול יעיל

היי, איך בדיוק אני מסבירה את המצב... מה אני מספרת ? מאיפה בכלל להתחיל ?

הי אליאן. נסי לחשוב מה היא כבר יודעת? האם שמעה את השיחות ביניכם? האם בעלך עדיין בבית? ומה המצב כרגע? תודה. רוית.

היא יודעת הכל לדעתי. היא וכל הילדים תמיד נכחו במריבות שלנו ובכל האלימות שקיימת... בעלי האידיוט הפך אותה למעין מלשינה שלו בנוסף. כל ערב כשהיה מגיע הבייתה היה שואל אותה מאד בנחמדות מה היא עשתה ? מה אמא קנתה ? וכמובן שהיא הייתה מספרת הכל ! ואז הוא היה מתחיל לצעוק ולקלל... ואני הייתי שותקת כדי לא להחריף את המצב. ואני רוצה לציין גם שמעולם לא כעסתי עליה בגלל הדברים האלו ומעולם לא אמרתי לה לא להגיד לאבא דברים. אם היית יודעת עם אלו דברים אני מתמודדת...

היי סתיו, אני יודעת שאת אוהבת שירים, אז קבלי אחד של בן ארצי ממני לעידוד, כפיצוי על המילים הקשות של אתמול, לפעמים אני כנה מדי ובוטה מדי ואני מתנצלת - "עוד יום עובר ועוד יום עובר והכאב גם לא מאחר בא כל יום בדמות אחרת אם תבואי איתו לא נעלתי ת'דלת עוד יום עובר ועוד יום עובר אין דברים קבועים אז אני מאלתר לאן כל זה מוביל מי ידע לספר הולך וחוזר ועוד יום עובר שמישהו ירדים אותי עם איזה שיר שמח שמישהו יעיף אותי בכדור פורח איזה שעמום לא קורה לי כלום פרצוף עקום אמר לי שאני סתום עוד יום חולף אין ריגושים וזה מעייף הייתי מזמן איתך מתחלף זה גדול שאתה יכול לעופף שמישהו ירדים אותי עם איזה שיר שמח שמישהו יעיף אותי בכדור פורח איזה שעמום לא קורה לי כלום פרצוף עקום אמר לי שאני סתום עוד יום נגמר עוד יום עבר בלעדיה אני מרגיש איך לבד לי וקר גם היום החתול לא תפס ת'עכבר בחדרו איזה איש מתכונן למחר" והמסר - כל הימים עוברים בסוף, אפילו הקשים ביותר והנוראים ביותר, ותמיד יש תקוה שמחר יהיה טוב יותר. אל תנעלי את הדלת, כשכואב, תני להיכנס, תני לחדור. מקווה שתצליחי להירדם היום עם שיר שמח, ושמחר תוכלי לעוף בכדור פורח, ולהגשים חלומות ולהתחיל לחיות. סליחה, אביב.

אביב, אל תבקשי סליחה, אם כבר זאת אני שצריכה להתנצל על האנוכיות שבי. תודה על השיר, הוא מקסים, כמעט כמוך. תודה שאת פה. סתיו

שלום רב , לפני יומיים שלושה כתבתי כאן אבל לא הספקתי לחשוף את המשקעים שהיו לי אז אני חוזרת עכשיו , ניתן לומר שהיו לי ריבים קשים עם הוריי ריבים שגבו ממני מחיר נפשי כבד , היו גם הרבה ההאשמות ואבי תמיד נהג לומר כמה אנחנו פוגעים בו וכמה אנחנו הורסים אותו ושאנחנו ילדים כאלה רעים וכו' (יכול להיות שעכשיו זה לא נשמע רציני וגם אני חושבת שהוא דיבר שטויות אבל מבחינה ריגשית יש לי מטען עצום של אשמה ותחושה שאני לא בסדר ואולי חלק מהדברים שאמר הם נכונים..) בכל אופן גם אמי נהגה להתלונן כל הזמן ושום דבר שאמרנו ועשינו לא היה מספיק טוב. לקראת גיל הצבא הגעתי למסקנה שאני חייבת לצאת מהבית הזה אחרת חבל לי על הזמן ואז השתחררתי מקבע והתחלתי לעבוד בבזק בינ"ל אבל בגלל כל העבר הקשה הרגשתי שאני לא יציבה ושאני לא יחזיק מעמד בעבודה ולכן לא רציתי להתחייב על דירה והייתי במבוי סתום הייתי חייבת לצאת מהבית מצד שני לא יכולתי ובנוסף הייתי צריכה עזרה ובאמת אחרי 6 חודשים פיטרו אותי מהעבודה ונשארתי בבית איך שהוא הייתה דירה לדוד שלי והוא אמר שאני יכולה לגור שם עד שהדיירים יכנסו אז הייתי שם תקופה ואז הייתי צריכה לעבור שוב וכך עברתי כמה וכמה דירות ובכל פעם ויתרתי על חלק מחפציי האישיים על מנת להיות ניידת יותר (ניראה לי שזה גם היה ויתור פנימי מסוים על עצמי ועל חלקים ממני) בסוף לא היה לי לאן ללכת וחזרתי הביתה הרגשתי שאני משתגעת ולא רציתי לחיות ואז גם היה לי ניסיון אובדני ואושפזתי והביה"ח פשוט שבר אותי לגמרי פי אלף יותר ואם בבית היה לי קשה בבי"ח היה קשה פי מיליון ושם עוד יותר רציתי למות והייתי סגורה ולא היה לי לאן ללכת והיחידים שראיתי היו הורים שלי שמהם רציתי להתרחק והייתי עם אנשים לא תקינים והיה לי נורא....ניום אני בחוץ כבר שמונה חודשים והדבר הטוב שיצא מהכול שקיבלתי דירה מעמותת דרור (עמותה שעובדת עם הבי"ח) ויש לי מקום משלי ויש לי עובדת סוציאלית שמדברת איתי ויותר קל אני גם עובדת כמפעילת מחשב בחברת ברק, אבל יש בי כ"כ הרבה עצב על כל התקופה והחיים בכלל ועל העובדה שהתרחקתי מעצמי והקשר שלי לפנימיותי ניתק ואני לא יודעת איך להסביר את זה אבל החיים אחרי אישפוז זה משהו לא ייאמן אתה פשוט לעולם לא תהיה אותו דבר וכל הרגשות מוכהים ולא חיים כאלה כמו שהם היו למרות שיש לי הרבה שאיפות להצליח ולהיות זמרת מפורסמת אבל מצד שני יש את החלק שחי את הטראומה ואת הקושי ושלא רוצה בכלל להמשיך לחיות בצורה כזו. זהו זה זו תמצית חיי בקצרה , אם יש מביניכם שיכולים להבין ואולי לייעץ ואם יש גם מישהו מיקצועי אשמח לשמוע את עצתו. בתודה מראש אביטל

אביטל יקרה כמעט לכל אחד ישנם משקעים מהעבר את לא לבד אבל מחר הוא יום חדש וזו הזדמנות טובה לנסות לשכוח ולפתוח דף חדש הלוואי שיהיה לך רק טוב ושתצאי מההרגשה הרעה כמה שיותר מהר תמר

תודה על התשובה תמר אני מנסה לצאת מהתחושות אבל נראה שהם מקיפות אותי מכל מקום אני מקווה שאם הזמן ועם הדרך שאני אעשה בטיפול אז הדברים יירגעו קצת.... בכל אופן שמחתי לשמוע ממך אביטל

אביטל שלום רב, נראה כי עברת תקופה לא קלה. יחד עם זאת נראה כי כבר מגיל צעיר את היית בחורה נחושה בדעתה, ויודעת ללכת לפי רצונותיה. רצית לעזוב את הבית אחרי הצבא, ועל אף הקשיים מצאת את הדרך. נכון שאחר כך הדברים השתבשו, חזרת הביתה, אושפזת, אבל בסוף גם השתחררת. שמונה חודשים זה הרבה זמן להיות משוחררת, וככל הנראה את מצליחה להחזיק את עצמך יפה מאד. את עובדת, יש מי שדואגת לענייניך (העו"סית), ובסך הכל נראה כי את בתחילתה של דרך חדשה. אני מאחלת לך שיהיה לך את הכוח להמשיך ולדבוק בדרך זו, אך על פי שאני יודעת כי זו אינה דרך קלה. שיהיה לך בהצלחה! וכמובן, שאת יכולה להצטרף גם אלינו באופן קבוע יותר, לכתוב, לספר, להגיב וכל מה שנראה לך לנכון. זה יכול לשמש לעיתים כמו קבוצת תמיכה משפחתית שכזו...את מוזמנת! :) טלי פרידמן

ברצוני לדעת איך הפסיכולוגיה מתייחסת להומאים ולסביות, בעבר ובהווה. בתודה מראש דניאל

השם תפוס תשתדל לשאול בשם אחר. תודה. דניאל.

דניאל יקר, ראשית, כדאי שתוסיף לשמך כינוי, כדי שנוכל להבחין בינך לבין דניאל, שהוא משתתף קבוע בפורום שלנו. שנית, הפסיכולוגיה איננה מתייחסת לשום דבר. אין דבר כזה, כללי, המכונה פסיכולוגיה. לאנשים העוסקים בטיפול נפשי יש תפישות שונות וגישות שונות, והם אינם מייצגים עמדה מוסרית או תרבותית. עם זאת, השאלה איננה חסרת משמעות, משום שעד לפני כמה שנים ההומוסקסואליות נחשבה בארצות-הברית לבעייה נפשית, ואובחנה ככזאת בספר ה-DSM, שבו מתוארות כל האבחנות הנפשיות. לפני מספר שנים, בעקבות לחצים חברתיים, שונתה ההבחנה וההומוסקסואליות שוב אינה מאובחנת כבעייה נפשית. מכאן אתה יכול להבין שלפוליטיקה ותרבות יש השפעה רבה גם על עבודתם של פסיכולוגים ומטפלים, ושצריך להיזהר בתוויות. במהלך ההיסטוריה נהוג היה לאשפז את יוצאי הדופן, ולהוציא אותם מן הכלל, במסווה של בעייה נפשית. אם תרצה, תוכל לקרוא על כך בספרו של מישל פוקו: תולדות השיגעון בעידן התבונה. בברכה, דרור גרין

שלום דר, אני בן 30 נשוי טרי (חודשיים) כשבועיים לפני החתונה היתה לי התרגשות גדולה מאוד - תחושה שהיתה לי מאוד חדשה אף פעם לא הרגשתי כך. רופא המשפחה המליץ לי על סרוקסט בחרתי בתחליף טבעי של twinlab האמת שזה לא כללך סייע לי , בחתונה כבר לא התרגשתי והרגשתי מצויין למרבה הפלא. חשבתי שכל זה מאחורי אבל התברר לי שלא, אחרי ירח הדבש שוב נתקפתי בחרדה ופחד שאני מדמיין שאני משתגע ופוגע באשתי וזה פגע בי בשגרת החיים : עבודה , זוגיות החרדה הזאת חלפה אחרי שלש שבועות . חשבתי שזהו עכשיו אני בסדר אך לא , בתחילת שבוע שעבר שוב ניתקפתי חרדה ומחשבות שאני מאבד את עצמי לדעת ומשתגע ולא שולט בחיי. המצב הזה פוגע בזוגיות שלי ובנישואים שלי. בחודש האחרון נפגשתי עם פסיכולוגית והייתי כבר ב 4 פגישות אני מרגיש שזה בכלל לא עוזר לי לחזור לעצמי , זה רק דיבורים , והיא כל הזמן מסתכלת על השעון כדי שיסתיים כבר הזמן . החלטתי להפסיק עם הטיפולים האלה. כיום אני מתכוון לקבוע תור עם פסיכיאטר כדי להתחיל עם טיפול אחר ( אמא שלי המליצה לי מאחר והיא טיפלה בעבר בסיפטומים דומים , בעזרת סרוקסט). אגב לעולם לא ביקרתי פסיכיאטר , וגם עםזה לא קל לי. שאלתי היא: הבנתי מהפורום ש "סרוקסט" פוגע בחשק המיני ובאון ואני הרי רוצה ילדים מה דעתך על כך ? מדוע החרדות חוזרות שוב ושוב ? האם העובדה שהתחתנתי ושעברתי לחיות ליד חמתי , והפחד מכלב נושך שמסתובב בחצר גרמו לי להרגשה הזאת ? חשוב מאוד לזכור שהבריאות שלי מצוינת עברתי בדיקות לאחרונה : דם ,א ק ג לב יצאו תוצאות מעולות. ובנוסף אין לי בעיות של פרנסה , חברים , משפחה , וכו לא חסר לי כלום וחיים מלאים ומגוונים . אני עובד במכירות מחשבים ואני גם סופג המון שליליות מהלקוחות וזה לא מוסיף להרגשה. לסיכום : צר לי שהרבתי במילים , אשמח לקבל את חוות דעתך המקצועית ממצבי .

הי עופר קראתי את ההודעה שלך וחשבתי לעצמי האם לא חשבת שהחרדה שלך נובעת בעצם מהעובדה שאתה עומד להתחתן ושזה ישנה את המצב שלך מכל מיני בחינות ושיכול להיות שאחת הבחינות שמהם תושפע כנראה מפריעה לך אולי יש לך איזה שהם חרדות מודחקות שקשורות לשינוי ושבאו לידי ביטוי בחרדה שתיארת , תנסה לחשוב על זה על הבחינות שמהן תושפע ואולי תמצא כזו שבאמת יוצרת אצלך את ההתרגשות, ואני אוסיף עוד משהו קצת יוצא דופן (אז תבחר אם אתה מעוניין לקחת את זה או לא אבל שווה לנסות...) יכול להיות שחווית חוויה קשה מגלגול קודם שקשורה בנושא הנישואין והזוגיות ושנחרטה אצלך בזיכרון ומשפיעה אליך היום בחיים הנוכחיים... אשמח אם תאמר לי מה דעתך אביטל

מה זה התשובה הזאת.....מה את איזה מדיום?נגיד שהיתה בעיה בגלגול הקודם איך אפשר לדעת.........ויותר חשוב איך אפשר לטפל......? רק אל תגידי לחזור בתשובה לשמור שבת וכו

אני חושבת שזה נורמלי לחלוטין. לא טיפלת בחרדות האלה בצורה שיטתית ולכן תמיד נשאר הפחד שהן יחזרו, כמו גם הסיבה להופעתן מלכתחילה ולכן הן חוזרות. כל שינוי בחיים, גם שינוי טוב (כמו מעבר דירה, חתונה, לידה) הוא מצב משברי מסוים וכל אחד מתמודד אחרת. יכול להיות שאתה רגיש יותר והשינוי, בתוספת לחצים אחרים של החיים, פשוט נגעו בך והובילו לחרדות. אני חושבת שכדאי לך לברר את זה בטיפול מסודר אצל פסיכיאטר ואצל פסיכולוג. אין מה להתבייש בכך. כשכואבת לך הרגל אתה הולך לרופא, נכון? אז למה לא כשכואב הלב?

שלום קראתי אתההודעה שלך וזה מצב שמאוד מוכר לי. לי קרו מס התקפי חרדה שהראשון קרה בסמוך לנישואין ועבר תוך שבוע וכמוך בדיוק חשבתי שבזה זהנגמר אך לצערי לאחר שש שנות נישואין זה שוב קרה ואז פניתי ליעוץ אצל רופא המשפחה שהמליץ על טיפול אצל פסיכיאטר . כאשר פניתי לפסיכיאטר הייתי במצוקה קשה מאוד לא יכולתי לאכוללעבוד או אפילו לצאת מהבית ובהמלצתו התחלתי טיפול בסרוקסט לזמן מוקצב ואכן התרופה עזרה וכשהרגשתי טוב יותר הורדתי במינון עד להפסקה מוחלטת. כיום אני כבר מכירה את ההרגשה ויודעת מתי התקף כזה עשוי להתחיל ומה יכול גם לבלום זאת. מקווה שעזרתי לך אשמח אם תחזור אלי בדואר האלקטרוני בהצלחה

שמחתי לשמוע ממך זה מאוד מנחם ומרגיע אותי שאת שותפה לרגשותיי אני מקווה שהמצב הזה יסתיים במהרה כי זה מעייף אותי מאוד. אשמח לדעת את הדואר שלך להמשך התכתבות

הי אשמח לקבל הסבר מפורט איך להעביר את הכתובת לשימושכם בלבדדדדדד. דידי

האימייל שלי [email protected] בכבוד!

עופר יקר, התופעה שאתה מתאר פוגעת בתפקוד היומיומי שלך, והרצון שלך להיפטר ממנה במהירות מובן והגיוני. עם זאת, לתופעות מסוג זה לא תמיד יש פתרון מהיר ומיידי, וכדאי שתיאזר בסבלנות ולא תתפתה לפתרונות קלים. טיפול נפשי עשוי לאפשר לך לגלות את מקורות הבעיה, ולהבין טוב יותר את עצמך. טיפול כזה הוא תהליך ארוך, הדורש את השתתפותך ואת מעורבותך. גם המטפל הטוב ביותר לא יפתור את בעייתך במטה קסמים, ולא יוכל לשנות אותך לאחר ארבע פגישות. יתכן והפסיכולוגית איתה נפגשת איננה מתאימה לך, ואם כך אתה יכול לנסות להיפגש עם מטפל אחר. עם זאת, הבחירה בתרופות עשויה לסלק לזמן מה את הסימפטומים, מבלי לפתור את מקור הבעייה, שעשויה לצוץ במקום אחר. אינני שולל את הפנייה לפסיכיאטר, העשויה להועיל במקרה של הפרעות אורגניות. כדאי להיבדק אצל רופא המשפחה, ולהסיר את החשש מבעיות גופניות. לפי תיאורך נראה שהבעיה איננה גופנית, ואני מציע שלאחר הבדיקה הגופנית תתייעץ שוב עם פסיכולוג כדי לחשוב על דרך הטיפול המתאימה. בהודעה שלך אתה מקשר את תחילת התופעה בנישואיך, ואולי כדאי שתשתף גם את אשתך בתהליך, ותבדוק את השינוי שחל בך עם הנישואין. המעבר לחיי נישואין הוא שינוי בעל משמעות, שלעתים עשוי גם להיחוות כטראומה הדורשת טיפול. למרות הנסיון הלא-מוצלח בטיפול נפשי, אני מציע שלא תוותר על אפשרות זו, ולא תבחר באפשרות הקלה של תרופות. בברכה, דרור גרין

היי דרור, טלי ורוית, השיר הבא של שלומי שבת התנגן ברדיו היום לפחות חמש פעמים, וכל פעם ששמעתי אותו חשבתי עליכם - "לכל צעקה שתצעק מאיש מישהו באיזה מקום ירגיש לכל שאלה שמחכה לתשובה מישהו מגלה אותה לכל סיפור בכל עולם מישהו מגלה שם את עצמו כים בכל שורה שמישהו אומר מישהו יכול עוד שורה לחבר לכל איש ולכל אישה יש איזה חבר או חברה לכל ספסל שמחכה לבדו מישהו בסוף ימצא אותו ואני יודעת שבים יש גל אחד שהוא שלי ועץ אחד שהוא שלי וכוכב אחד שהוא שלי וילדה קטנה שהיא שלי וחתיכת שמיים" תודה, לכולכם, יועצי הפורום, על שאתם מקשיבים לכל הצעקות, מרגישים את כל ההרגשות, ומחפשים את כל התשובות. תודה מכל הלב, אביב.

גם אני מצטרפת לדבריה של רוית !!!

מקסים אביב. מסכימה עם כל מילה סתיו

לאביב- איזה "חימום" לב רציני. תודה, תודה וחלומות פז. רוית.

:)) הסמקתי... תודה! טלי פרידמן

שלום רב, השאלה מופנית לרופאים. האם מחלת סכיזופרניה יכולה להופיע בגיל 22 אצל בן-אדם שהיה נורמלי לחלוטין? מה יכול לגרום למחלה הזאת? מה הם הסימפטומים לזיהוי המחלה? האם חולה במחלה הזאת חולה תמיד או שזה בא בהתקפים? האם המחלה ניתנת לריפוי? האם בן-אדם חולה יכול להמשיך בחייו הנורמליים? מה קורה בראשו של בן-אדם חולה סכיזופרניה - איזה שינויים מתרחשים שם? האם המחלה יכולה להיגרם כתוצאה של מחלת כלי דם במוח? האם המחלה יכולה להיגרם כתוצאה מפגיעה מקרינה רדיאואקטיבית? אני אשמח אם תספקו לי כמה שיותר אינפורמציה בנושא או שתפנו אותי לספר מסויים או אתר אינטרנט. אני מאוד זקוק לזה, כי כל המשפחה כבר על סף יאוש. בכבוד רד אלדין - שם בדוי

שלום אלדין, שאלת שאלות רבות, ואני חושש שלא ניתן לענות עליהן כאן באופן מקיף ושלם, מאחר שהתשובות אליהן אינן פשוטות וחד משמעיות. עם זאת, אכן הסכיזופרניה מופיעה בדרך-כלל בגיל מאוחר, בשנות העשרים או השלושים. הנה מספר קישורים ברשת בתחום זה: http://www.beyachad.co.il/ http://www.schizophrenia.com/ כדי להפיג את חששות המשפחה ולקבל מידע מדויק, אני מציע שתפנו לפסיכיאטר שיוכל להבין את מצבכם ולייעץ לכם. בברכה, דרור גרין

אני רוצה למות. אבל הבטחה זאת הבטחה תני סימן חיים במידה וכן קראת סתיו

סתיו יקרה, זו הודעה מבהילה למדי. אני מנסה לנחש מדוע את שולחת לפורום חידה ופתרונה. את משאלת המוות ואת ההבטחה להישאר בחיים. האם את אומרת: תראו, יש לי נטיות אובדניות, אבל אני חזקה ויודעת להתמודד אתן? האם את אומרת: אני יודעת לטפל בעצמי, אבל אני רוצה לשתף אתכם בזה, ולקבל תמיכה? נכון שההודעה שלך מופנית אל אנג'ל, אבל את הרי יודעת שכל משתתפי הפורום יקראו אותה, ובעצם מבקשת גם את תשומת לבם. אם את באמת רוצה לשתף את כולם, אולי פשוט תספרי לנו איך את מרגישה ומה קורה לך. ושתהיה לך שבת טובה, דרור גרין

סליחה ששלחתי את ההודעה סתיו

שלום רב, אני האשה הכי שפויה עלי אדמות והכי סובלנית שיש. יש נושא מסוים בחיי, נושא כאוב ורגיש, אשר הייתי רוצה מאד לדעת על סוג מסוים של טיפול רפואי או טבעי, אשר ינקה את ראשי ממחשבה מסוימת זו, ואף ללמוד לא להתרגש מאותו ענין מסוים. זה ענין שמוציא אותי משפיותי ומשתלט לי על כל התאים במח. הייתי מעוניינת שהדואר האלקטרוני שלי לא יפורסם כלל. אלא רק אצלכם. תודה

שלי יקרה, אני מבין שמשהו מטריד את מחשבותיך, עד כדי כך שאורח חיים נפגע. אינני יודע למה את מתכוונת ב"טיפול רפואי או טבעי", שהרי את שאלתך הצגת בפורום טיפול-נפשי. ואכן, אם מחשבותיך מוציאות אותך משפיותך, אני מאמין שטיפול נפשי הוא המקום בו תוכלי לנסות ולארגן אותן מחדש. אם תוכלי לפרט מעט יותר, ולספר על אופי המחשבה או על מה שמטריד אותך, אולי נוכל להתייחס ולנסות להבין. אם קשה לך לדבר על כך בפורום פומבי, את יכולה לשלוח אלי אימייל, בהקלקה על שמי המסומן בכחול. כתובת הדואר האלקטרוני שלך מופיעה כאן, משום שאת עצמך רשמת אותה. אם תבקשי, אוכל למחוק אותה. בברכה, דרור גרין

מחכה לתשובה ממך. שלחתי לך אי מייל.

שלחתי לך שוב אי מייל

יש לי חלום אך הוא של ביתי דווקא.. היא בת שש וחצי ולאחרונה היא מאד כעוסה.. ומתרגזת מהר מאד. היא חלמה שהיא הולכת עם אבא שלה לקנות שימלה והוא קנה לה שימלה כמו לבנות דודיה. האם זה נורמלי שילדים בגיל הזה זוכרים חלומות...? ומה אומר חלום זה ? משהו מציק לה והיא גם אומרת זאת. היא אמרה לי "אין לך הרבה בנות,יש לך רק אחת ומציקים לי ומרגיזים אותי. (בעיקר האחים שלה) וכמובן שכל מה שקורה היא מאשימה אותי... בבית הספר אין תלונות בכלל,להיפך ,המורה מאד מרוצה ממנה. נראה לי שסף הרגישות שלה נמוך מאד ועל כל דבר פעוט היא מתפרצת וצורחת... אציין גם שהיא הייתה תמיד ילדה מאד מאד רגועה ונעימה וותרנית. תודה מראש על התשובות

היי אליאן, בוקר טוב, מקווה שישנת טוב, השתדלתי לשמור עלייך מכאן. אני לא כל כך מומחית בילדים, אבל ניסיתי להיזכר איך הייתי כשאני הייתי קטנה, ונראה לי שהחלום של ביתך משקף את הצורך שלה בתשומת לב, אולי אפילו יותר מצד אביה מאשר מצידך, יכול להיות שהיא מרגישה מוזנחת קצת על ידו. יכול להיות שהיא מרגישה שהיא קצת הולכת לאיבוד בין האחים שלה, אולי אביה מקדיש תשומת לב רבה יותר לבנים מאשר לה, והיא מרגישה מרוחקת מהם, ואולי אפילו קצת לא שייכת. שמתי לב גם שהם קונים דווקא שמלה בחלום, שמלה שמשקפת את הצד הנשי שלה. רוצה שיבחינו בעובדה שהיא בת ולא בן, כמו אחיה, ולקבל תשומת לב בזכות זה. ובטוח גם היא מושפעת מהמצב בבית, גם ילדים קטנים בני שש וחצי רואים הכל וקולטים הכל, ויכול להיות שזו הסיבה לכעס, לרוגז ולהתפרצות בצעקותובצרחות בזמן האחרון, ויכול להיות שהיא רואה בך אשמה, הלו את יוזמת את התהליך באופן מסוים, גם עבורה. בכל מקרה, נראה לי שכדאי להגשים לה את החלום, לשלוח אותה ליום כיף רק היא ואביה, ושיקנו איזה בגד, (אם לא שמלה אז חצאית :-)), ואם לא עם אביה, אם זה בלתי אפשרי כרגע, אז איתך, כך לפחות חלק מהחלום יוגשם. שיהיה יום טוב, אביב.

לאליאן היי. משפחה חולמנית אתם... זה מאוד נורמאלי לחלום ועוד יותר נורמאלי לבקש משאלות. ביתך חיה בביתכם- שהוא לא מקום קל כרגע. היא חשה את הדברים- גם אם אינה מצוייה בפרטי הפרטים. בחלומה התמים היא מבקשת שני דברים, לדעתי: האחד שיראו את מיוחדותה, את המאפיינים השונים שלה (לעומת בנות הדודות) והדבר השני זו החרדה לקשר עם אביה. היא רוצה שיקנה לה משהו, שיתן לה מתנה. אולי ניא חרדה מן הפרידה העתידית? שוב, גם אם אינה מצויה בפרטים- הרי שבתחושות היא כבר מרגישה את מה שקורה, לחוצה ופוחדת- בדיוק כמוך. האם דיברת עם הילדים על מה שקורה בבית? אולי חשוב לפוגג קצת את הפחד, מבלי להבטיח הבטחות- רק בפשטות לקרוא לדברים בשמם ולאשר לה את התחושות הסוערות בתוכה. מה דעתך? שבת שלום. רוית.

שלום רב יש לי ילדה בת 7 שאפשר לומר אחוזת תזזית לא רגועה , לא יכולה להיות במסגרת של ריכוז בבית הספר אבל יחד עם זאת בבית היא יכולה להתעסק עם דבר מסויים הרבה זמן וזה מראה שאכן יש לה כושר ריכוז. שאלותי הן: 1. הייתי רוצה לבצע לה אבחון להבין ממה נובעת ההתנהגות אחוזת התזזית?היכן? ומה לבקש בכלל? 2. האם אני צריכה להיות מוטרדת בכלל ? 3. מה צריך להדליק לי נורה אדומה בדפוסי התנהגות ? אציין שיש לה אח בוגר בשנתים והוא לעומתה רגוע ..... אודה לתשובה בהקדם פ

שלום רב יש פעמים רבות שגם משפחה טובה אינה מספיק פנויה, או סבלנית, עם אחד מילדיה, ואז יש תופעות כמו שאת מציינת. אם נראה לך שיש במילים שלי משהו שמתאים למצבכם - -אז הכיוון של שיחה משפחתית, או הוועצות עם יועץ/ת לענייני משפחה - היא הדרך. אם נראה לכם שבעיקר מדובר בהתנהגות שמתרחשת בבית הספר, אז אפשר וצריך להסתייע בבית הספר: היועצ/ת והפסיכולוג/ית ששם יודעים מה לעשות. אם צריך, אז ניצן ימשיכו באבחון דידקטי. אם נראה לך לפנות לפסיכולוג/ית באופן פרטי - אז מי שמומחה בתחום החינוכי אמור לדעת איך להמשיך ולסייע לכם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

בוקר טוב. מעבר למידע שנתן ד"ר אברהם- חשוב לקבל תמונה יותר מלאה ממך בכדי לנסות ולכוונך לקבלת עזרה מתאימה. האם הבעיה היתה קיימת תמיד- מאז היותה קטנה? האם התנהגותה פוגעת בלימודיה (אני מניחה שהיא בכיתה א'), ואיך ביתך במישורים האחרים- החברתיים/ הרגשיים? תודה. רוית.

לטלי פרידמן! נכנסתי לפורום ולא מצאתי את ההודעת והשרשור לגבי הקמת הקבוצה. עברתי על פני כל הדפים בימים האחרונים ולא מצאתי את זה? זה נורא מוזר, מישהו אולי מחק את זה? ואם לא אנא עזרו לי למצוא את ההודעה של טלי על הקמת קבוצה או שחלמתי על זה בלילה! אני לא מוצאת כאן את הידיים והרגליים מרוב הודעות אני ממש טובעת, סוזי.

היי סוזי, הכל בסדר, ההודעה לא נמחקה, היא בעמוד 194 לקראת סוף העמוד, ואני בטוחה שטלי תמצא אותה כשהיא תחזור מהחופש, אביב.

אני כל כך רוצה לבכות וכל כך רוצה להתאבל אבל מכל תגובה שלי אני מפחדת כי אני מפחדת לטבוע...מפחדת שלא אוכל לקום יותר. איך אוכל לסמוך על עצמי ולהיות בטוחה שאני התמוטטות יש גם עליה?

אורית, שוב מהנסיון הכי אישי, פרטי וכואב שלי, לפני שבועיים הגעתי לתחתית, גרדתי את הבוץ בקרקעית הביצה הכי טובענית והכי מסריחה בעולם, וגם אני לא האמנתי שיש לי את הכוחות לקום ולצאת משם, רציתי רק שיגמר כל העונש הזה, אבל יוצאים, אין ברירה אחרת, יש לך אחים שתלויים בך, שאת מטפלת בהם אם הבנתי נכון, אז גם אם תבכי הלילה ותתמוטטי, מחר בבוקר לא תהיה לך ברירה, ותצטרכי לקום בשבילהם. אורית, חייבים להרפות קצת, חייבים לבכות, חייבים לצעוק, חייבים להוציא את הדברים החוצה, אי אפשר לכלוא את הכאב הזה בתוכנו, אי אפשר לספוג אותו, אי אפשר לשאת אותו לאורך זמן, חייבים לתת לו להשתחרר, ודרך הבכי זו דרך טובה לתת לו לצאת החוצה, להקל על עצמינו קצת מהמשא שלו. זה קשה, זה מפחיד, גם אותי, תמיד נראה לי שהפעם המשבר הוא סופי, שהפעם אני לא אצא ממנו, שלא יהיו לי כוחות, אבל המשברים האלה, נותנים לנו כוח להמשיך, כמה אבסורד שזה לא נשמע, הם מאפשרים לנו ליהיות קצת חלשים, נתמכים ונאחזים ביד של אחרים שמושטת אלינו לעזרה, והשלב הבא שאנו יכולים לעמוד על קרקע בטוחה בשתי רגליים יציבות, כי האבן הכבדה שהיתה מונחת על ליבנו, התמוססה קצת בדמעות, קטנה קצת, ומכבידה פחות. אני פה להושיט לך יד לעזרה, אני מוכנה להיות פה עבורך אחרי הבכי של הלילה, בבוקר, ולעזור לך לקום ולעמוד, ולראות בעצמך, שמכל ביצה טובענית ככל שתהיה תמיד יש דרך חזרה, דרך עלייה. אביב.

אורית היקרה, ראשית - אני מצטרפת לדבריה של אביב ומסכימה עם כל מילה שלה - שצריך להוציא החוצה את הכאב, שאי אפשר לכלוא אותו בפנים לאורך זמן. חוצמזה, מניסיון אישי - (לצערי גם אני עוברת תקופת אבל עכשיו) - הבכי לא ממוטט, לא גורם אובדן שליטה. להיפך - הוא מחזק! רק היום זה קרה לי - לפני כשעתיים היתה לי התפרצות בכי מאוד חזקה, ופשוט הלכתי עם זה עד הסוף, שפכתי דמעות כמו מים, קראתי בקול לאדם היקר לי שהלך שיחזור (ואם השכנים שמעו - אז לא איכפת לי!). בכל אופן, לפני שהספקתי לחשוב מה קורה לי - התאוששתי במהירות שיא - ותוך דקות ספורות מצאתי את עצמי מחייכת! אז תבכי כמה שאת רק רוצה - זה רק יעשה לך טוב, ואם האחים שלך יבכו יחד איתך - גם להם זה יעשה רק טוב. המשיכי לכתוב ולספר לנו איך את מרגישה! כל טוב! אחת

אתה יכול בבקשה להגיד משהו מרגיע ? אתה יודע , יום שישי, לילה, חושך. כל הדברים העצובים והקשים עולים ומציפים... אולי השתגעתי פתאום ? לבקש בקשה מוזרה כזו, לא ?

מצטרפת לבקשה, תחליף את טלי, בשבילנו, ליום שישי אחד, בעצם לא, להחליף את טלי אי אפשר, אין כמוה, תהיה סתם דרור גרין, ותגיד משהו נחמד לעידוד, האוירה לא מדהימה, והחיים קשים. בהנחה שאתה פה, כמובן.

לא סתם דרור, דרור הוא בפני עצמו... תומך ומדהים ! אני עוקבת אחריו.... את יודעת איפה ?

אליאן יקרה, בקשה בכלל לא מוזרה. משהו מרגיע? אולי שיר? הנה, שיר של דן ערמון: עצים וצמחים בנועם, ברעדם, רוח וציפור, ינגנו במיתר שאני קצהו האחד כך מעל לתהום תלוי גן עדן

על השיר המקסים !!!

אני סובלת בתקופה האחרונה מחרדות ופחדים לא מוסברים פשוט גלי פחד מציפים אותי ללא כל התראה מוקדמת או סיבה ספציפית. אני חוששת שאני משתגעת או קרובה להתמוטטות עצבים אבל אולי אני סתם מפחידה את עצמי. מישהו יכול להסביר לי מהי התמוטטות עצבים? ומה יכול להיות שעובר עליי?

דורית יקרה, אינני יודע למה את מתכוונת כשאת כותבת על התמוטטות עצבים, אבל את מתארת תופעות של חרדה שכדאי להתייחס אליהן ברצינות. לא כתבת דבר על עצמך ועל חייך, ולכן לא אוכל לנסות ולהבין יחד אתך מה מקורה של החרדה שפקדה אותך. אם אינך רוצה לפרט יותר בפורום, את יכולה לשלוח אלי אימייל, בהקלקה על שמי המסומן בכחול. אני חושב שכדאי שתתייעצי עם פסיכותרפיסט או פסיכולוג, שיוכל לעזור לך להבהיר את מה שקורה לך או להפנות אותך לטיפול מקצועי. שבת שלום, דרור

האם אובדן של אדם קרוב (מוות) הוא אירוע טראומטי? האם ייתכן שאבל יוביל לדכאון אמיתי, להתמוטטות עצבים, לחרדות או לתגובות פוסט טראומטיות? ואם כן, האם יש סיכויי החלמה טובים?

שלום רונית, כל כך הרבה שאלות קשות וכואבות בהודעה אחת קצרה של שתי שורות. התמודדות עם מוות של אדם יקר, היא בין הנושאים הכואבים ביותר שאנו חווים בחיינו, וכל אחד מתמודד איתה בדרך אחרת. מהנסיון שלי כן, זה יכול להיות ארוע טראומתי, להוביל לדכאון, לחרדות ולעוד הרבה סימפטומים אחרים. הכל תלוי באדם המתמודד עם המוות, אין כאן טבעי או נורמלי, כל אחד מגיב מהמקום הכי פנימי והכי אישי שלו. אבי נפטר לי ממש בידיים, ראיתי אותו נושם את נשימתו האחרונה ומת, ואחרי מותו חויתי את כל הדברים שאת שואלת עליהם, התקפי חרדה, דיכאון, התמוטטות עצבים ועוד. אם זה נורמלי וטבעי ? הכל תלוי בגישה, חלק יגידו שכן, חלק יגידו שלא. גם היום אחרי שבעה חודשים אני עדיין חווה התקפי דכאון וחרדה בימים מסוימים שבהם אני מרגישה את חסרונו, כמו בחגים, ביום ההולדת שלו, של כל אחד אחר מהמשפחה ועוד. חוויה פוסט טראומית ? לא כל כך יודעת מה ההגדרה הרפואית לזה, אבל נראה לי שכן, שיש סימפטומים דומים ומשותפים, עדיין עולים לי בלילות ובימים הימים האחרונים שלו, הסבל, הייסורים והכאב שלו. מין פלשבקים לעבר, שבהם אני יכולה לראות את הטיפולים שעברתי ביחד עימו. קחי את הזמן להתאבל, לבכות, להיות בדיכאון, ואם זה לא עובר, או אם את מרגישה שאת לא יכולה להתמודד עם זה לבד, לעבד את זה לבד, לכי לטיפול - מישהו מקצועי יכול לעזור בענין ההשלמה עם החוסר, ההשלמה עם המוות. אביב.

אביב יקרה, אני די חדשה בפורום, אבל אני משתדלת לקרוא את רוב ההודעות. קראתי לא מעט תגובות שלך, ואני חייבת לומר לך שאת בעלת כנות, רגישות ומעל לכל- יכולת ביטוי מדהימה! את אמנם לא נכללת בצוות המקצועי של הפורום (לפחות לא באופן פורמלי)- אבל את בהחלט עומדת בכבוד בכל קריטריון של כותב מקצועי. כל הכבוד, ואשמח לקרוא עוד מפרי עטך (או מקלדתך)- גם סיפורים וגם תגובות... אגב, (אם מותר לי לשאול)- האם הידע הרב הזה הוא פרי לימור, או נסיון אישי, או שניהם?

רונית יקרה, בפורום הלם-קרב כתבתי לך שאכן, מותו של אדם קרוב הוא אירוע טראומתי, ואנו נזקקים לזמן שירפא את פצעינו. האבל אינו מוביל לדיכאון, להתמוטטות או לפוסט-טראומה. האבל הוא תגובה טבעית ובריאה לטראומה, והוא משמש אותנו כטיפול-עצמי. דווקא ההימנעות מן האבל היא שעשויה לגרום לתופעות פוסט-טראומתיות מאוחרות יותר, הדורשות טיפול. האם יש סיכויי החלמה? אני אינני רואה בכך מחלה אלא תופעה טבעית, שכל אדם נחשף אליה פעמים רבות בחייו. היכולת להתאבד או לעבד את האבל היא הריפוי הטבעי שלנו, ומי שהשפעת הטראומה מופיעה אצלו מאוחר יותר יכול להיעזר באיש מקצוע כדי לתת ביטוי לרגשות האבל שלו. בברכה, דרור גרין

בזמן האחרון אני מאוד עצבנית כל דבר קטן מרתיח אותי ואני קופצת וצועקת ומעיפה דברים ואני לא מצליחה לשלוט בזה ונוסף לזה דיכאון קשה אחרי זה אז אני שומעת מוזיקה ושרה בקולי קולות את השירים ואני מכניסה את עצמי ליותר דכאון ואז אני הולכת לישון ואני נרגעת וקמה בבוקר מחדש.... איך אפשר לנסות להרגיע את העצבים שלי בלי כדורים? ובכלל זה נורמאלי שאני מתעצבנת משטויות בצורה קשה?

מיכל יקרה, אני משער שיש סיבה לעצבנות שלך, ואת מוזמנת להרהר על כך כאן. באילו כדורים את משתמשת? לא הייתי מציע לך לקחת תרופות ללא מרשם של רופא. ודאי שיש דרכים להרגעה ללא כדורים, אלא אם כן מדובר בהפרעה אורגנית. יש תקופות שבהן התגובות שלנו רגישות יותר, וזה בהחלט נורמלי. אם מדובר בתופעה קשה הפוגעת המהלך התקין של חייך, כדאי שתפני לקבל סיוע מקצועי. אם תכתבי מעט יותר על עצמך, אנסה לחשוב על דרכים לסייע לך. בברכה, דרור גרין

היי מה שלומך ? איך מצב הרוח? מקווה שהכל בסדר איתך... שתהיה לך שבת נעימה... ביי

היי אליאן, אני בסדר, קצת בדאון, טלי חסרה כאן בפורום, שקט בלעדיה אין שירים, אין סיפורים... יהיה בסדר, שתיהיה לך שבת כייפית, תיהיה שמש, נצלי אותה עם הילדים, אביב.

אביב, צודקת, טלי באמת חסרה. מרגישים זאת... האם בגלל זה את לא מרגישה טוב ? או שמא זו תוספת לכל.. בדיוק עכשיו שרים שיר של אותך אני אכאב ודאי יותר עם בוא הערב... אצלי הכל בסדר, ולא חשוב אם לא אמצא תשובה... אצלי הכל בסדר, היום כבר לא מתים מאהבה... ובאמת, לא מתים מאהבה, געגועים,כאב ועוד אך מאד סובלים וממש עכשיו את הלוואי של בועז... הלוואי שלא נכאב... ושאת, לא תכאבי... הלוואי וגם את זה הוא שר: הכל תלוי בך חבר, ההייה חזק אל תישבר, אל תתן לעצבות בך לפגוע, המסקנה חבר, אסוף את הכל, ונדבר... הכל מוקדש לך... אני כאן עם את צריכה !

שלום רב: אני אמא לילדה בת שנה ועשרה חודשים, מגיל מאוד צעיר הבת שלי למדה להתפשט לבד והייתה עושה זאת מדי פעם, לאחרונה היא לא מפסיקה לעשות זאת. זה פשוט מלחמה אני מסיימת להלביש אותה ותוך 2 דקות היא כבר ערומה כולה (כולל החיתולים) ושוב אני מלבישה ושוב היא מורידה. היא כמובן מרטיבה את כל הסביבה בה היא נמצאת, שלא לדבר על דברים אחרים... היא לא מדברת עדיין אך מבינה הכל, ויודעת להסביר את עצמה טוב מאוד, אני לא יודעת כבר מה לעשות ואיך להסביר לה שזה אסור. היא כל היום עסוקה בלהתפשט, לא מענין אותה משחקים והדבר היחיד שקצת מסיח את דעתה זה קלטות וידאו של שירים, וגם אז היא יושבת, צופה ומתפשטת. עליי לציין שהיא עדיין לא הולכת לגן, אך אני מאוד מוטרדת מה יהיה תוך 4 חודשים שהיא כן תלך לגן ותתפשט שם כל היום.

זה הגיל שבו הם מנסים אותנו,לכן אוליי תנסי להתעלם,כמו כן אוליי חסר לילדה מעט חברה של ילדים בניי גילה שאז אם תתפשט היא תהיה חריגה ובגן?אל דאגה היא תכנס לתלם במהרה שהריי גם בגילם יש השפעה לחברה. קלטות?יש קלטות לילדים אייך מתלבשים,אוליי תנסי את זה. לכן אני מאד מקווה בשבילך שזה תופעה שתחלוף במהרה. וזה רק מניסיון של אב. דניאל.

לפטי שלום. את מוזמנת לספר לנו עוד פרטים עליה: האם היא עימך בבית, או עם מטפלת? ואם כן- אז האם היא מתפשטת גם איתה/ עם אביה/ עם דמויות אחרות? איך היא מבחינה התפתחותית? איך היא ישנה? אוכלת? האם יש לה עוד אחים? את יכולה לענות לי כאן או לשלוח לי אימייל (בלחיצה על שמי בכחול). בברכה ותודה. רוית.

אני בת 25. לפני 7 שנים נאנסתי על ידי חבר של בן דודי כשבן דודי עמד בצד ולא עשה דבר כדי לעזור לי. במשך השנים האחרונות הדחקתי את הכל. זכרתי את האירוע אבל השתדלתי לא לחשוב עליו ולהמשיך הלאה עד שלפתע ללא שליטה הוא פרץ והשתלט עלי. לפני כשבועיים התחלתי לחוות סיוטים ופלאשבקים של תמונה, ריח, קול, רגש, התקפי פניקה, פחדים להיות לבד ולישון לבד. החלטתי לפנות לטיפול פסיכולוגי והטיפול יתחיל בשבוע הבא. יש לי שאלה אחת שמאד מטרידה אותי. יש לי תחושה מאד חזקה שיש משהו באירוע שאני לא זוכרת וזה נשמע לי מטורף. איך יכול להיות שלא אזכור כזה דבר? הרי אני זוכר כל פרט. בסיוטים שלי ובתחושה האישית שלי יש לי הרגשה שלבן דוד שלי יש חלק יותר פעיל ממה שאני זוכרת אבל אני לא יודעת בדיוק למה לשייך את זה ולא זוכרת שום דבר ספציפי. מפחידה אותי מאד המחשבה שאין לי שליטה על מה שקרה שם ושאני אפילו לא יכולה לזכור את הפרטים כמו שצריך ושהסיוטים שלי לעיתים שונים ממה שקרה במציאות. איך ייתכן שאני כל כך מבולבלת?

פרח בר, אני לא אשת מקצוע, אבל אוכל להפנות אותך לפורום הלם-קרב. הסימנים אותם את מתארת, דומים מאוד לסימנים של הלם קרב. עדי

פרח בר יקרה, את מתארת חוויה קשה מנשוא. לא כתבת אם לאחר האירוע סיפרת על כך וקיבלת עזרה, אך מה שקורה לך כעת אופייני לתופעות פוסט טראומתיות. גם התחושה המטרידה שאינך זוכרת הכל, היא חלק מאותה תופעה, וטיפול יכול לסייע לך לארגן מחדש את החוויה הקשה ואת הזכרונות הכרוכים בה. אני משער שלא רק זכרון האונס מציף אותך כעת, אלא גם השותפות הפאסיבית של בן-דודך, שיש בה בגידה קשה מנשוא. אינני יודע איך הצלחת לשרוד זמן כה רב כשמשקעים כאלו קבורים עמוק בתוכך. העומס הרב של הרגשות והזכרונות גורם לתחושה של בלבול. עד כה הצלחת, לדבריך, להדחיק את התחושות, למרות שלא העלמת את הזכרונות. הדחקה כזו חיונית, ויוצרת תחושה של שליטה. כעת, כאשר העומס גדול מדי, את מאבדת את השליטה, ותחושת הבלבול גורמת לך לאבד את האמון גם בזכרונות האירוע, וביכולתך להבין את מה שאירע. אני מבין שדווקא ההחלטה להתחיל בטיפול העלתה אל פני השטח את הבלבול והחרדה, ובימים שנותרו עד לפגישה את זקוקה למעט תמיכה. את מוזמנת להמשיך ולהשתתף בפורום, ואם תרצי תוכלי להצטרף גם לפורום הלם-קרב, שבו משתתפים אחרים הסובלים מפוסט-טראומה, גם על רקע מיני. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 ואם קשה לך לשוחח על כך בפורום, את יכולה לשלוח אלי אימייל. אני מחזיק לך אצבעות, דרור

תודה דרור. אני כותבת אליך עכשיו ובוכה. התשובה שלך כל כך הרגיעה אותי. חשבתי שאני מטורפת או מאבדת שליטה על חיי משום שפתאום הזכרונות הפכו למבולבלים עבורי. אני זוכרת בדיוק מה קרה עד לפרטים הקטנים ביותר אך עדיין חיה בהרגשה שמשהו חסר, שיש משהו שאני לא יכולה להודות לעצמי שקרה. זה כל כך מבלבל אותי היות ועולות אצלי שאלות כמו - מהי מידת האשמה של בן דוד שלי לעומת חבר שלו? מה באמת בן דוד שלי עשה שם באותו ערב? מה זה אומר לגבי אם אני לא מסוגלת לזכור פרטים מהאירוע או אם נדמה לי שאני לא זוכרת פרטים למרות שיש לי תסריט שלם בראש? אני כל כך מבולבלת ומוצאת את עצמי כועסת הרבה יותר על בן דוד שלי מאשר על חבר שלו וזה גורם לי לתחושת אשמה קשה שכן הפגיעה הפיזית היתה מצד החבר. מה זה אומר - שהפגיעה הפיזית לא היתה חמורה כל כך? אבל היא כן היתה חמורה ומשפילה וכואבת לי עד היום. מה דעתך?