פורום פסיכולוגיה קלינית

רק עכשיו קראתי את עץ ההדלקות. אף מילה על סטרטר. (אליאן לא לצחוק.) אם כבר אז כבר- אין כמו מור ירוק. אחת אחרונה ודי. לילה טוב.

לרחל ואליאן, מור ירוק זה אחלה, אבל לייט, רק שזה קצת דק מדי, ומעצבן, צריך כל כך להתאמץ עד שיוצא משהו... תודה על העידוד, תודה שלא לקחתן אותי ברצינות..... יש לי ימים כאלה, כמו לכולנו אני מניחה. אביב.

היי,בוקר טוב לא צחקתי רק חייכתי ונעצבתי מעט. אסטמה...זה לא קל. אולי זה עוד שיקול שעליך לעשות ? להשאר באזור הדרום איפה שיבש.. אומרים שזה עוזר לאלו שיש להם אסטמה... אגב ,היה לי חלום.. נסעתי עם בעלי והילדים... זה היה מן כביש ישר לפנות ערב.. בצידי הדרך עמדו עצים ארוכים. וכל פעם לפני שהתקרבנו בנסיעה. נפל עץ באמצע הכביש... בעלי סטה ימינה ועקפנו את העץ. וכך המשכנו כשעוד עצים נופלים ואני כל הזמן חששתי שלא יפול על האוטו עץ. אבל הייתה לי בחלום מן תחושה מוקדמת כזו ... שראיתי והרגשתי רגע לפני שהעץ נופל. אשמח מאד אם תפרשי את החלום לפי הרגשתך... ביי ויום נעים

היי לכולכם, אי שפיות זמנית או "שיבוש מוחי זמני", כפי שכינתה זאת טלי, או שסתם "השתגעתי..", כדברי אליאן, או איך שלא תקראו לזה. בכל מקרה לא ברור לי מה עבר עלי אתמול בערב, שחשבתי שאוכל לעזוב אתכם וללכת, כנראה באמת עודף ניקוטין וקופאין. הייתי בטיפול היום קיבלתי "זריקת חיזוק" רצינית, ועוד "זריקת עידוד" ענקית, מומלץ בחום לנסות מדי פעם, וחזרתי בכוחות מחודשים. החלטתי לתת לעצמי חנינה על התנהגות טובה ולפטור את עצמי מעונש הפעם, איך אני גם שופטת, גם פוסקת עונש, וגם מעניקה פטור ? הכל אני יכולה לעשות... בקיצור, ובלי לבלבל לכם יותר מדי את המוח, אני כאן, לטוב או לרע, שיהיה ערב טוב לכולכם, אביב.

ערב-טוב! לא ניראה לי שמישהו לקח את הודעת הפרידה שלך ברצינות......... רציתי להוסיף עוד אוי ואבוי אחד- בקשר לסיגריות. אולי אף אחד לא אמר לך אף פעם, אז אני אגיד: סיגריות זה פיכסה, אסור אסור אסור! זהו. עכשיו תיגמלי............. :-)

יופי - מצויין - שגעון... שזו ההחלטה שקיבלת!!!

:))))))))) האם את רואה אביב כמה השפתיים שלי כבר עוברות את האוזניים מעוצמת החיוך? חיבוק ענק! ושיהיה לך סופ"ש קל, טוב ובקיצור...נפלא! ואל תשכחי - יש לך מחברת, יש לך את מס' הנייד שלי, ויש לך אותי. באמת. שלך, טלי פרידמן

בוקר טוב, טלי, ידעתי שאסור לי ללכת לעבודה בלי להיכנס לכאן קודם כל, הרגשתי שתחכה לי כאן סוכריה ענקית ומתוקה מדבש, כנראה הדבש שנשאר מהתה של המחלה... שיהיה לך סופשבוע כייפי וחופשה נעימה, אנחנו ילדים גדולים כבר, יכולים להסתדר קצת לבד, למדנו איך לעשות את זה בעזרתך, ובכלל אנחנו לא לבד, "הצדדים הפולניים" הדואגים שלך, שאנחנו כל כך אוהבים נמצאים איתנו תמיד, מרגישים אותם בכל מקום באויר... יש לי את המחברת שלי בתיק כל הזמן, את הפלאפון בכיס של המעיל צמוד אליי תמיד, נשארו לי גם כמה סיגריות מור לייט מנטול מהפעם הקודמת, ויש לי אותך לתמיד, אני אהיה בסדר, באמת. תהני, תכייפי, תנוחי, תצברי כוחות, ולך לא צריך לכתוב, את בטוח לא תשכחי לחזור, קבלי חיוך ענק וחיבוק חזק (צידה לדרך), אביב.

ואני חשבתי ..שרק אני...מכור ..לניקוטין..ולקופאין...אכן ידעתי עד כמה אנו "דומים". לעזוב?ולהשאיר אותי לבד?הלו..אביב...את...החמצן שלנו....זריקת עידוד? למה לא. {{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{לאביב אוהבים אותך}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}} מה זה לא חיבוק חזק? [[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[שלך]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]] דניאל.

בוקר טוב, מה קורה פה ? ככה מתנהגים ? בדף הזה שולחים חיבוק ענק, ובדף הבא מודיעים שלשבועיים נוסעים ? מסתירים את המכה, מאחורה, כי היא באמת כואבת... כבר מתגעגעת אליך, ואתה עוד פה, עוד לא נסעת בכלל... ככה זה כשאוהבים... נקשרים... תהנה, תכייף, תעשה חיים, אבל שלא תשכח לחזור, מחזירה חיבוק ענק, למה לא ? ומחכה לך פה תמיד, אביב.

שלום אני כבן 48 ולאחרונה אני מתעורר כתוצאה מדיבור או מילמולי מילים תוך כדי השינה, בתדירות של אחת לשבוע לערך. מה קורה

איציק שלום יכולים לקרות הרבה דברים וקשה לתת לך תשובה חד משמעית. האם את ישן עם עוד אדם בחדר? במידה וכן כדאי לבדוק האם באמת התופעה מתרחשת רק לאחרונה, או שאולי רק לאחרונה את שם לב אליה. דיבור בשינה והתעוררות יכולים להיות קשורים בד"כ לשני דברים: לחץ נפשי שגורם להתערערות השינה או הפרעת שינה. במידה ואתה סובל ממתח בתקופה האחרונה יתכן שזו הסיבה ואז הפיתרון הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל במתח, וסביר שבעית הלילה תפתר. אם לא, כדאי לפנות למעבדת שינה ולבדוק מה קורה בלילה. הדבר כרוך בשינה במעבדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן שלום אכן מצוי בלחץ נפשי לא שיגרתי -יתכן ומקורו בצומת החלטות בנושא שינוי סביבת העבודה. מנסה בימים אלו לעסוק בספורט ובתרגילי רלקסציה. עצות נוספות תתקבלנה בברכה. תודה איציק

שלום רב אני פונה אלייך מתוך ייאוש פניתי מספר פעמים בנוגע לבעייתי ואייני מקבל כל מענה בעייתי-הנני סובל מחרדה חברתית הפוגעת בחיי היום יום האם ניתן לטפל בגלולות ואם כן באילו? בתקווה למענה מהיר ובתודה מראש רמי

רמי שלום רב, אתה שואל שאלה העוסקת בתחום התרופתי. ד"ר פלד, הפסיכיאטר, הוא האדם המוסמך בתחום זה. לצערי, לאחרונה הוא אינו מבקר באופן תכוף בפורום. אתה יכול לנסות לפנות אליו באימייל (נמצא בכרטיס האישי שלו) או לנסות להמתין לביקורו הבא, בתקווה שהוא ישים לב לשאלתך. בברכה, טלי פרידמן

שלום רמי, חרדה חברתית היא משהו כללי, שאנשים רבים יפרשו זאת בצורות שונות. אולי תתאר מה בעצם קורה איתך/לך? אני מודע לשאלתך בעניין הטיפול התרופתי, אך לאחר קבלת עוד פרטים יתכן ותוכל לקבל ממני, או מאחרים, כמה רעיונות של החלצות ממצבך באמצעים לא תרופתיים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ביתי בת ה-17 עברה מקרה אונס לפני חצי שנה כשהיתה בדרכה לחזרות בבית הספר בו היא לומדת. האנס אינו מישהוא מוכר. היא לא סיפרה על כך לאף אחד והכל התברר לנו (לי ולבעלי) לאחר שביתי עזבה את הבית בעיקבות ויכוח, בטענה שהיא רוצה ליהיות עצמאית וחופשיה. לאחר 10 ימים שבהם היתה אצל חברה (היה לי איתה קשר טלפוני יום יומי) בעלי הצליח להחזירה הביתה ואז כשניהלנו שיחת בירור סיפרה לנו על האונס. לדבריה היא לא סיפרה על כך כיוון שרצתה להתמודד לבד, חשבה גם שאולי היא אשמה ופשוט החריכה את עצמה להתנהג כרגיל. אמנם היא ירדה בלימודים ונהיהתה שקטה יותר, אבל ייחסנו זאת לגיל ההתבגרות. לאחר שסיפרה לנו על המיקרה, כמובן שעודדנו אותה וניסינו לחזקה (היא לא היתה מוכנה ללכת לפסיכולוג) ואף הייתי איתה בשיחה במרכז לנפגעי אונס. לאחר השיחה הוקל לה קצת וביום ראשון היא מתחילה בשיחות אצל פסיכולוגית, בהסכמתה. שאלתי היא כזאת: לאחר שסיפרה לנו על האונס והשתחררה לפחות מהמועקה של ה"סוד", היא אינה צריכה להעמיד עוד פנים של שימחה ושהכל בסדר והיא נכנסה למין אדישות מוזרה כלפי כל הסובב אותה. היא מתפקדת בכל התחומים כרגיל, הולכת לבית הספר, הולכת לחברים ואף עובדת 3 פעמים בשבוע במלצרות (מנוי וגמור איתה ליהיות עצמאית ובלתי תלויה !!!) אבל היא כאילו איבדה את שימחת החיים ובשיחות שהיו לי איתה היא פשוט אומרת שכאילו שאין לה רגשות. היא לא מסוגלת להתלהב, לשמוח ואפילו להרגיש אהבה. היא אומרת שהיא מעריכה את כל מה שיש לה ושהיא מודעת לעובדה שהיה יכול ליהיות הרבה יותר גרוע אבל היא אומרת שהיא מרגישה כאילו שכל פעם נופל ממנה חלק אחר, היא מתפרקת ולא יכולה לאסוף את עצמה.היא אומרת גם שהיא מרגישה תסכול ועצב כיוון שהיא וויטרה על דברים שלמענם עבדה - בתחום בית הספר - כי היא מרגישה שאינה מספיק מוכשרת. אני כמובן מעודדת אותה ומנסה לחזקה, הצלחתי גם לשכנע אותה שתלך לפסיכולוגית ואני ממש מקווה שתתגבר על כל מה שהיה. אני רק רוצה לדעת האם מה שתארתי כאן אלה הן תגובות טבעיות, כמה זמן זה ימשך ? האם הפסיכולוגית תוכל לעזור ? האם אני יכולה לעזור ואיך ??? בבקשה ענו לי, גם קוראי הפורום, אני רוצה לשמוע דעות ועיצות. תודה. אמא מודאגת.

ביתך בדיכאון, לאחר חוויה מחרידה וללא ספק תגובתה טבעית ומובנת. פסיכולוגית יכולה לעזור, וחשוב מאוד שהיא תהיה בטיפול כדי שהיא תחזור לעצמה ותלמד שוב שמחת חיים מהי, כדי שהיא תעכל את מה שהיה ותהיה מסוגלת לאט לאט ליצור קשר תקין עם גברים. טיפול פסיכולוגי הוא הדבר הכי חשוב כאן, אך אל תצפו לפתרונות בזק. זה תהליך ארוך ופעמים רבות מכאיב בפני עצמו. כדאי שתתמיד בו, זה ישתלם. מה שאת יכולה לעשות זה רק להיות קשובה ואוהבת, להעניק לה את מרחב המחיה שלה וגם להיות שם ככל שהיא רוצה. לא להציק לה בשאלות בסגנון "למה את מדוכאת, תחייכי כבר" אך כן להתעניין כיצד אפשר לשמח אותה ולעזור לה. להבין בשתיקה זו לפעמים חוכמה גדולה מאוד וקשה לביצוע. תני לה ולעצמך זמן, ושתתמיד בטיפול אצל מטפל/ת טובה. סינדרלה

אונס הוא לא דבר קל, אי אפשר להשתחרר ממנו חיים שלמים, וצריך הרבה מאוד כוחות נפשיים ועזרה מבחוץ, כדי להמשיך הלאה, שהבת שלך מתפקדת במשהו, זה כבר טוב, חשוב לקבל הדרכה מאנשים מקצועים, ואולי ללכת לקבוצת תמיכה של נשים שעברו אונס, אם אין כזו תקימו, כי בקבוצה כזו דברים רבים משתחררים ולא לוחצים ומעיקים כל כך. ההרגשה שאת לא של עצמך בלבד, שאת לא בעל הבית על עצמך, שמישהו חילל אותך, היא הרגשה נוראה. והיא עלולה להרוס הרבה מאוד בחיים. חשוב מאוד לתת לה הרגשה שהיא שווה, וזה לא הכל, והיא לא אשמה . ושהיא תחזיק מעמד. אני מספרת לך את כל זה מנסיון אישי, עברתי חויה דומה. ועברתי סבל רב בגלל זה. לקח לי שנים עד שהשתחררתי ויכולתי לחיות רגיל, אבל צל המעשה תמיד תמיד נמצא ברקע. אני מאחלת לכם בכל ליבי שתחזיקו מעמד.

כחברה של מישהי שעברה אונס אני יכולה לומר שהמצב שאת מתארת בהחלט אופייני. זו איזושהי תגובה אפאטית, פסיבית, נתינה לדברים לעבור על יד. אלה סימפטומים שמאפיינים מצב דכאוני אשר יכול להיות שגם הוא עובר על בתך. חשוב מאוד לעבד את הדברים עם איש מקצוע ועם אנשים קרובים. ניתן גם לפנות למרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בטל' 1202. המתנדבות שם עושות עבודה נהדרת. נסו לזרום עם הדברים ולראות לאן הם יובילו. החזיקו מעמד!

לאמא המודאגת שלום רב, אני משוכנעת כי טראומה קשה עברה על ביתך, וכמו כן גם עליך ועל בעלך עם היוודע לכם דבר האונס. מתוך דבריך הבנתי שביתך שמרה את הסוד כמעט חצי שנה, והצליחה לתפקד כראוי, כאילו כלום לא קרה. הרגשות אותן את מתארת עשויות להיות חלק מהתהליך שהיא עוברת כעת: גילוי ה"סוד", התמודדות עימו, ההתחלה של טיפול והביקור במרכז לנפגעות אונס, ומעבר לכל אלו, עדיין קיים גיל ההתבגרות וקשייו. ייתכן שדווקא עכשיו, כשהיא סיפרה לכם, היא חשה שאינה צריכה עוד להיות "חזקה" בשבילכם, והיא יכולה קצת להיתפרק, קצת להישען עליכם (במובן הנפשי). לדעתי הטיפול הוא הדבר הרצוי והטוב ביותר שביתך יכלה לעשות לעצמה. עידודכם אותה ללכת לטיפול, גם הוא בעל חשיבות ומשמעות עליונה. כדאי לכם, ההורים, לחשוב אולי הייתם גם אתם מעוניינים בייעוץ, לצורך הכוונה ותמיכה. בברכה, טלי פרידמן

לדעתי אם משהו צריך ללכת לייעוץ זה אולי ההורים כדי לדעת איך להתנהג עם הבת וכדי לא להחמיר עם מה שכבר קרה... הבת , אם תלך לייעוץ הדבר עלול לפגוע בה אולי יותר משיועיל תודבק בה הסטיגמה של אחת שזקוקה לפסיכולגים , היא תסומן בחברתה , ובני כיתתה ירכלו עליה ,(עדיף שאף אחד לא ידע בשלב זה על המקרה מלבד ההורים) בבית הספר ישגעו אותה וייתיחסו אליה כאל חריגה וזה יפגע בה מאוד עכשיו ואולי גם בעתידה... בינתיים ניתן לראות שהבת מאוד חזקה והיא ראוייה להערכה גדולה ביותר על הדרך בה היא נוהגת ועל איך שהיא מתמודדת וממשיכה בחיים למרות שבשלב זה בלי הרבה שמחה וזה בסך הכל יחשל אותה ויתן לה ערך מוסף לחיים איך להתגבר על מכשולים והרי כולנו יודעים שעוד יהיו לה קשיים ומכשולים... אחרים , מטבע הדברים !!! מה שאפשר לעשות בינתיים זה לדאוג שתוכל תמיד לעשות את מה שהיא אוהבת אם זה חוג מסויים אם זה מחשב בו היא יכולה להתבטא ולשמור על אנונימיות אם זה לראות סרטים ולשמוע מוזיקה ( שמאוד מרגיעה לפעמים....) וכל מה שעושה לה טוב והעיקר שתדע שהיא אהובה ותשמע ממכם ההורים הרבה חיזוקים חיוביים. גיל ההתבגרות הוא קשה אני עצמי מתחבטת בהמון שאלות והלוואי והיה נפתח פורום מיוחד לגיל זה עם מומחים בעניני גיל ההתבגרות... חשבו על זה והגיבו בבקשה ובהצלחה לכם.

רק עכשיו קראתי את ההודעה שהשארת לי... ובהחלט מעודד אותי לשמוע שהיית עמוק בתוך זה ובכל זאת עשית את הבלתי אפשרי ואת הבלתי יאומן, ויצאת מזה... היה לי עצוב לקרוא את מה שעברת, זה לא קל 10 פעמים ביום להקיא - זה ה מ ו ן ואני מאושרת בשבילך שיצאת מזה אם הצלחת 70 ימים שלמים להישאר "נקייה", אני משוכנעת שתוכלי להישאר כזו כל החיים, ולחיות חיים טובים ובריאים ומספקים אני מאד רוצה לטפל בעצמי, אבל אני לא יודעת איך ולמי לפנות. אין לי אמצעים כלכליים לממן לעצמי פסיכולוג ואין לי במי להיעזר לצורך העניין. הקשר עם הורי רופף מאד והאמת היא שגם אם הם היו רוצים הם לא היו יכולים לעזור לי כלכלית. אני סטודנטית ושוכרת דירה ומממנת את הכל לגמרי לבד. המצב כרגע הוא כזה שאני לא מטפלת בעצמי כי אין לי כסף, כמה שזה נשמע עצוב זו המציאות. מה גם שאני חסרת כוח להתחיל בחיפושים אחרי מטפל שמתאים לי. ברור לי שאם אני רוצה להחלים זה דורש מאמץ מסויים מצידי, אבל אני מרגישה מרוקנת לגמרי מאויר ומכוחות... הייתי רוצה שפשוט יהיה לי שם וטלפון של מטפל מדהים, ושכל מה שאצטרך לעשות זה להתקשר ולתאם פגישה. אה, וגם שלא יעלה לי יותר מידי.... בקיצור, נכון לכרגע ההחלמה נראית לי רחוקה אלפי שנות אור. למרות זאת אני אופטימית, כי אני טיפוס אופטימי מטבעי. אני אפילו מצליחה להישאר טיפוס חייכן, לפחות כלפי חוץ, למרות כל מה שאני עוברת. והבולימיה היא רק חלק ממסכת הייסורים שעוברת עלי בחיים... החיים שלי לא קלים בכלל ומעולם לא היו. נשמע כמו סרט טורקי, הא? לא נורא. אני מאמינה, שיהיה בסדר ומודה לך אלפי תודות על התגובה שלך והרצון הטוב לעזור... :-) שלך סמיילי

לסמיילי העצוב, חשבתי על עוד פתרון, אולי לא אידיאלי, אבל מה יש לך להפסיד אם תנסי. סיפרת שאת סטודנטית ומחפשת טיפול זול, ונדלק לי אור אדום. בכל אוניברסיטה יש שירות ייעוץ לסטודנט שנעשה על ידי מתמחים לפסיכולוגיה קלינית, הטיפול כמעט בחינם, מגיע לכל סטודנט, ולפעמים יש מזל, וזוכים למתמחה מלא התלהבות בראשית דרכו שמוכן להשקיע כוחות ומאמץ, ועם ההדרכה הצמודה שהוא מקבל יכול לעזור. שווה לנסות לדעתי, אין לך מה להפסיד, יותר גרוע כמעט כבר לא יכול להיות, ורק טוב יכול לצאת. המקסימום יהיה שתישארי באותו המצב ואז לא הרווחת ולא הפסדת, אבל לפחות ניסית, נתת לעצמך את הסיכוי לחזור לחיים האמיתיים... אביב.

שלום ד"ר קפלן הנני סובל מחרדה חברתית האם ניתן לטיפול בעזרת תרופות תודה מראש רמי

כמו שאומרים "נגעת-נסעת...........!

שלום האם יש רופא שיכול לענות לי השארתי מספר הודעות ולא חוזרים תודה רמי

רמי שלום אני פסיכולוג קליני ולא רופא פסיכיאטר ולכן אינני יכול לייעץ לך לעומק בנושא טיפול תרופתי. בעיקרון ניתן לעזור באמצעות תרופות בתחום חרדות בכלל, וחרדה חברתית בפרט. עם זאת מומלץ שטיפול כזה יעשה במקביל לטיפול פסיכולוגי בשיחות. אינני חושב שחרדה חברתית ניתנת לפתרון בלעדי בתרופות. בכל מקרה, בשלב ראשון אתה צריך לפנות לייעוץ מקצועי שבו ניתן יהיה לאבחן האם הבעיה היא באמת חרדה חברתית או משהו אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי רוצה לדעת באילו מקרים חלה על פסיכולוג חובת הדיווח של פסיכולוג לרשויות מוסמכות ומיהן אותן הרשויות. תודה, יערה

יערה יקרה, קוד האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל מחייב את כל המטפלים לשמור על סודיות מוחלטת. אין למטפלים כל זכות להציג מידע שהגיע לידיהם בזמן השעה הטיפולית לידי אדם אחר. הקוד האתי אינו מתייחס לחובת הדיווח של מטפלים. מחוץ לכללי הקוד האתי מחוייבים המטפלים לכבד את דרישות חוקי המדינה, ככל אזרח אחר. לא קיים חסיון המאפשר לפסיכולוגים להימנע מלדווח על פשע שבוצע או עומד להתבצע. בברכה, דרור גרין

זאת אומרת אם כך, שאם אני מתכוננת או רוצה להרוג מישהו ואני מספרת למטפל שלי על זה אז הוא חייב לדווח ?

אביב, רק עתה נכנסתי לפורום אחרי יומיים כמעט שלא ממש הייתי פה, אלא לדקות חטופות. ראיתי את ההתכתבות שלך מאמש, ומאד התעצבתי. אני חושבת שאני ויתר הגולשים למדנו להכירך היטב,התרגלנו אליך, וחלקנו אף התאהב בך...:) אני חושבת שכל התגובות שקיבלת להודעה שאת עוזבת היו תגובות חיוביות, אוהדות אותך, מבקשות שתחשבי שנית על החלטתך. ואכן, אני מבקשת שתשקלי שוב את החלטתך. אנג'ל לא תגלוש פה (אם והיה...) לא בגללך, אלא בגללה. תקראי את מכתביה, ולא פעם היא כתבה שהיא עושה מה שהיא רוצה. אז היא לא כותבת כאן מסיבה אישית ככל הנראה שלה, ואת - זה רק התירוץ. אז אני מקווה שבאמת זה נבע מעודף סיגריות וקפה, וזה היה "שיבוש מוחי זמני". מקווה לראותך בהמשך. ובכל מקרה, נשתמע, טלי פרידמן

טלי מקסימה, "ככה זה כשיש שניים, מסתבר, זה תמיד פעמיים, לדבר, זה נותן לי ת'כוח, להתגבר גם על מאה מכות ככה זה כשיש שניים, זה הרבה, זה תמיד פעמיים, לדבר, לא זה לא בשמיים, זה מה ש' גורם לי לבכות" שלמה ארצי. לילה טוב, ואלפי תודות, אביב.

ערב טוב (או שמא כבר בוקר?) ראי הודעתי אלייך למעלה (באחד העצים...). מקווה שיהיה סופ"ש רגוע... טלי פרידמן

היי רחל, שלחתי לך הודעה אתמול,תקראי אותה. שיהיה לך יום מקסים וטוב.

ערב טוב! איך עבר היום? היה לי יום מתיש.......... המון עבודה בעבודה, וגם המון עבודות בית. סופת החול אתמול עשתה שמות בכל פינה. לא להאמין לאן האבק יכול לחדור. הגדולה שלי סובלת מאסטמה, וישר רצתי להחליף מצעים ולשטוף, לפני שהסטרטר יתפס לה. (כך אנחנו קוראים להתקפי השיעול שהיא חוטפת) בזמן האחרון היא בקושי נמצאת בבית- חוזרת מהגן וישר רצה לחברים ברחוב, ואני כל-כך מתגעגעת. אתמול הכרחתי אותה להשאר, אבל מזג האויר השפיע גם על מצב הרוח. בכל זאת היה נעים להיות קצת ביחד. אני מקוה שדברים משתנים לטובה. גם את מעשנת כמו אביב? אני הולכת להחטיף לה קצת על זה. יאללה בי-ולהשתמע........

שלום רב ד"ר קפלן בעבר פניתי אלייך בנושא חרדה המתבטא בהסמקה ,זיעה,רעד וכו"ל

ד ן כתב/ה: > > שלום רב ד"ר קפלן > בעבר פניתי אלייך בנושא חרדה המתבטא בהסמקה ,זיעה,רעד וכו"ל כעת עלי להופיע לפני קבוצת אנשים וחששותי גדולים. שאלתי האם ניתן לקחת גלולה לשם עיצוב מצבי העדין בתקווה לתשובה מהירה בברכה דן

דן שלום, אני פסיכולוג ולא פסיכיאטר ולכן לא אוכל להמליץ לך על תרופות. תוכל לנסות לפנות בדואר האלקטרוני אל ד"ר פלד בשאלה על תרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בתחילת הריון שני, יש לי בת בת שנה וחצי, אחרי הלידה סבלתי מדכאון תקופה די ארוכה, הדכאון התבטא בהרגשת יאוש וכעס על עצמי, במקרים מסוימים פסיביות,וחוסר תפקוד בבית, צעקות, איומים להתאבד (לא עם כונה רצינית) יאוש מהחיים, אך לא היתה השפעה גדולה על התפקוד, המשכתי לעבוד ולתפקד כרגיל מחוץ לבית. את ההריון הנוכחי רציתי ולא רציתי, ובהשפעת בעלי הפסקתי לקחת גלולות ומיד נכנסתי להריון. מה שקורה עכשיו זה שחלק מהזמן אני מדוכאת נורא, שונאת את העובר ואת עצמי, מייחלת להפלה, וחלק מהזמן אני שמחה ומאושרת. אני רוצה לציין שהגורם העיקרי שגרם לי לדכאון לאחר הלידה הוא שלא הצלחתי לחזור למשקל הקודם למרות כל המאמצים, וזה הדבר העיקרי שמפריע לי גם היום, אני פוחדת נורא להיות שמנה (אין לי נטיה לאנורקסיה , לפני ההריון הייתי במשקל נורמלי לחלוטין) ומדוכאת נורא מזה שכבר התחלתי להשמין למרות שאני רק בשבוע שמיני, כמו כן אני סובלת מבחילות במשך כל היום וחולשה ועייפות איומות, ובכל זאת אני צריכה להמשיך ללכת לעבודה ולתפקד בבית עם הבת, אוכל, נקיון וכו' אני מרגישה משוגעת לגמרי וחוששת מאוד שזה יכול להשפיע ולפגוע בעובר, ופוחדת מאוד מה יהיה לאחר הלידה מה עושים?

נירה שלום דאגתך מוצדקת מאחר ואת מרגישה כעת כיצד התחושות השליליות מתגברות ופוגעות בצורה משמעותית באיכות חייך. מאחר ויש לך גם ניסיון אישי בדיכאון הקשור להריון וללידה הקודמת, החששות גוברים, וזה מעין מעגל סגור. התסכול גורר תסכול, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה את בונה לעצמך את הדיכאון הבא. אבל זה לא הכרח המציאות. ניתן בהחלט לשנות את הגורל שאת מייעדת לעצמך, אבל זה דורש שינוי מהותי בחשיבה, ועזרה, הן מהסביבה, והן מגורם טיפולי מקצועי. במצב שנוצר אני חושב שאת צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולקבל תמיכה קבועה לאורך כל ההריון ולפחות לתקופה שלאחר ההריון. ישנה חשיבות עצומה להתמודדות טובה עם תקופת ההריון והלידה, הן לך אישית, הן לחיי המשפחה, ובוודאי להתפתחות העובר (והתינוק בהמשך הדרך). אינני יודע כיצד התמודדת עם הדיכאון הקודם, אולם אם נעזרת בגורם טיפולי שעליו את סומכת וכבר מכירה, זה הזמן לפנות אליו שוב. במידה ולא אני ממליץ לך לפנות לפסיכולוג בהקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

נירה בוקר טוב. טוב שפנית אלינו בשאלתך- ואולי זו תהיה התחלת העזרה. הריון הינה תקופה בה חשופים לרגשות שונים והתהליך הנמשך 9 חודשים עשוי להיות לא פשוט- במיוחד אם ההריון הקודם היה כזה. האם תוכלי לספר לנו כיצד התמודדת עם הדכאון בהריון הראשון? והאם תוכלי לספר קצת על ביתך הבכורה- על הקשר ביניכן, על התפתחותה? גם אני חושבת- כפי שד"ר קפלן כתב שניתן לעזור. חזרי אלינו עם הפרטים הנוספים- ונתקדם הלאה. תודה. רוית.

תודה על ההתייחסות הנעימה. ביתי הבכורה היא ילדה מקסימה ומאוד מפותחת, היא בת שנה וארבעה חודשים, הולכת מגיל 11 חודשים, מדברת ומתקשרת נהדר, היא ילדה שמחה מאוד ורגועה. הקשר ביננו מקסים ואנחנו נהנות לבלות ביחד. אחד החששות שלי הוא כיצד אוכל לאהוב ילד נוסף ולא לגרוע ממנה, כי מאז שהיא נולדה היא מקבלת המון המון אהבה ותשומת לב ממני ומבעלי. לא עשיתי כל פעולה ספציפית להתמודדות עם הדכאון לאחר הלידה, ואף אחד מלבד בעלי לא היה שותף לכך, עם הזמן זה נרגע וחיי השגרה הקהו את התופעות, זה לקח כ-6 - 7 חודשים. אשמח לקבל עצות מעשיות. תודה מראש.

אז נמשיך מכאן. מחר מי שיכנס לפורום בטח יגיד " מה זה כל ההודעות האלו" רוצה להתערב?

אני מבינה שהתעייפת או שאת עסוקה, מה שחשוב הוא שתקומי מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. שיר שמח ! ואני אחכה להודעת בוקר טוב ממך... שיהיה לך לילה שקט ורגוע ביי

לא התעייפתי, חשבתי, עניתי לך למטה, לילה טוב. תודה , אביב.

שמעתי על תופעה שקרתה לחברה שלי שפתאום היא נוגעת בגוף שלה ולא מרגישה את הגוף כאלו בטול תחושה נוגעת בעור בכל הגוף ולא חשה שום מגע על העור מה זה לדעתך

מיכל שלום, זה יכול להיות הרבה דברים, הן פיזיולוגיים והן פסיכולוגיים. טווח האפשרויות כל כך רחב שלא ניתן לתת לך תשובה. האם את מוטרדת מדבר מסויים שהדבר מבטא? בברכה ד"ר אורן קפלן

תישארי ! תתגברי על זה, על הצורך להעניש את עצמך. אל תכנעי,זה מאד חשוב ובמיוחד לך בימים אלו...

אני אשתדל... מבטיחה....

איב סאן לורן מנטול, קלאסה אה ? סתם, כל השאר עושה לי סחרחורת..

או,לה,לה פעם השתמשתי בבושם שלו.. תנסי טיים אמריקאי כחול... לא רע בכלל.. ומה זה אני אשתדל ?

אז אנא, יפה שלי, את כל מילות האהבה אקשור בסרט, אתן אותם במתנה ,אתן גם ורד. למענך אני אשכח את חולשותיי...

למטה...

"מתה" על השיר הזה... תמיד מזכיר לי את אבא, גם הוא אהב אותו.

יש המון בשיר הזה... ואת רואה ? דווקא מכל השירים בעולם בחרתי בשיר הזה !

שלום. אני בת 23 ויש לי חבר כ- שנתיים , מאז שאני זוכרת את יחסי המין שלנו הם היו בעיתיים, אני סובלת מיובש בנרתיק מה שמקשה על קיום היחסים, גורם לי לכאב תוך כדי, וצריבה לאחר מכן שנובעת כנראה מהשפשוף. רופא הנשים שלי טוען שכנראה הבעייה פסיכולוגית, כנראה פיתחתי איזושהי חרדה או חוסר משיכה או כל דבר אחר שכנראה אינו מודע לי ושגורם לגופי להגיב כך. האם ייתכן הדבר ואם כן מה אפשר לעשות. אני חוששת שאם אשב עם פסיכולוג/ית ואנסה לנתח מהם הסיבות לכך ולמה זה קורה זה רק יגרום לי להתעסק עם הנושא הזה יותר ויגרום לתגובה פסיכולוגית עמוקה יותר. חשוב לציין שרופא הנשים שלי הגיע להשערה הזו לאחר שערך הרבה בדיקות בגופי, וניסה שילובים שונים של גלולות, מה שלא הועיל כלל. אנא עיזרו לי לפתור את הבעייה. בתודה מראש.

שלום לך. אני בת גילך ומכירה את כל צידי המתרס - מה זה יחסי מין כשאת באמת רוצה, ומה זה שלא. אז הרשי לי לומר לך, שאם רופא הנשים שלל בעיה פיסית, אין ספק שהבעיה בראש. זה בסדר וזה נפוץ וזה בודאי לא עושה אותך "חולת רוח" או משהו כזה, אז למה החשש לפנות לפסיכולוג או להתעסק בכך? המיניות היא אחת המתנות הגדולות ביותר שניתנו לאדם, וחבל לא לממשה ולהנות ממנה. יש מספר אפשרויות שאוכל לזרוק לך כפסיכולוגיה בגרוש - יתכן שיש לך רקע שמרני יחסית, ואת מרגישה שמעשיך אסורים או נבוכה מהם ולא מסוגלת להשתחרר ולהנות. יתכן שיש בעיה בקשר שלך עם בן זוגך ויתכן שהוא פשוט איננו יודע כיצד לעורר אותך ולענג אותך. עצתי לך: דברי איתו דוגרי. אמרי לו שאת רוצה לצאת למסע אל המיניות של שניכם. שאת רוצה שתהיו במיטה מבלי לקיים יחסים מלאים, אלא רק כדי לעשות מה שנעים לשניכם ולגלות מקומות מרגשים זה בגוף זו. כך תגלי מה עושה לך טוב והוא ילמד אותך. התקדמי הלאה רק כשתרגישי שאת באמת באמת רוצה חדירה, ותאמיני לי, כשתרצי תדעי שאת רוצה. בנוסף, וחבל שלא ציינת פרטים על כך, חשוב שתלמדי לענג את עצמך לבדך. עליך ללמוד את גופך כדי להיות מסוגלת להסביר לבן זוגך מה את רוצה ומה אינך אוהבת. אם כל זה לא עוזר - מדוע לא לפנות לסקסולוג/פסיכולוג? את תתעסקי עם הבעיה, אך היא גם תיפתר ותשאר לך מתנה נהדרת לכל החיים של מיניות בריאה שהיא גם מרכיב חיוני לזוגיות טובה ומאושרת יותר. אשמח לענות לך על כל שאלה נוספת. סינדרלה

יולי שלום אני מציע לך לפנות לייעוץ במרפאת נשים של בי"ח ליס (באיכילוב). אם אינני טועה מנהלת את המרפאה ד"ר אברמוב. הם מתמחים בנושא של תפקוד מיני אצל נשים ויוכלו לבדוק ולהמליץ לך כיצד להתמודד עם הבעיה. התקשרי וקבעי תור. לא מדובר בייעוץ יקר ועם קצת לחץ אפשר גם לקבל החזר מקופת חולים. אם אינך מאזור ת"א אני מתאר לעצמי שיש מרפאות דומות גם במקומות אחרים. לעיתים דרוש במקרים כאלה ייעוץ של מומחה ספציפי בתחום ובדיקה של רופא נשים אינה מספיקה. במידה והם יחשבו שמדובר בבעיה פסיכולוגית יוכלו להמליץ לך על הטיפול המתאים. חשוב לוודא שאכן זו בעיה פסיכולוגית ולא משהו רפואי, ובמרפאה כזו תקבלי על כך תשובה חד משמעית. טלפון מרכזית בי"ח 6974444 בקשי את מרפאת הנשים בבי"ח ליס ושם בקשי את המרפאה לטיפול מיני בנשים. אם אינני טועה המספר הישיר שם הוא 6925671 או 6925705 (אזור 03). במידה ואכן את זקוקה לייעוץ פסיכולוגי יש כמה אפשרויות. ניתן לפנות לסקסולוג. ניתן לעבוד עם היפנוזה. ניתן, ואולי מזה כדאי להתחיל, להגיע לייעוץ זוגי (או לשלב בין הנ"ל) בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, לכולם, הסיפור קצת קשה, אז מי שרגיש שיזהר, אבל מוסר ההשכל הוא החשוב, אז מי שהתחיל, שלא יתייאש, ויגיע לסוף. אביב ************************************************************************************** מה שיכול היה להיות… --------------------------------- יום שני בבוקר היה יום רגיל לכל הדעות, התנהל בדיוק כמו יום ראשון ובדיוק כמו יום שני שקדם לו, שירה קמה בבוקר, התקלחה, התלבשה, שתתה את כוס התה שהכינה לעצמה למול הטלויזיה הדולקת ויצאה לשיעור הראשון באוניברסיטה. דבר כמעט לא סימן את שעתיד היה להתרחש מאוחר יותר. שירה גיבורת סיפורנו בת 23 היא, סטודנטית לתואר ראשון בחוג המשולב, נתמכת כלכלית על ידי הוריה, נשמע לכם מוכר ? בחורה ממוצעת ? מאחר ועוד אינכם מכירים את שירה, תוכלו לטעות ולחשוב – "וכי מה כל כך מיוחד בה ? מדוע טורח אני להביא את סיפורה לפניכם. עוד סטודנטית רגילה, אחת מבין אלפי סטודנטיות אחרות. מיד יהיה לכם ברור מדוע בחרתי להביא את סיפורה לפניכם. הרשו לי להכניסכם לעולמה העצוב, ואז תבינו. ודאי לא יכולתם לנחש עד כה מדברי, כי שירה שונה ממני ומכם, שירה חולה. כבר לפני כשבע שנים, בהיותה בת 16 איבחנו הרופאים את מחלתה, "אי ספיקת כליות קשה וחמורה", פסקו וחרצו את דינה, ומאז השתנו חייה לבלי הכר. שבע שנים של טיפולים פולשניים, קשים וכואבים, בלתי פוסקים. ארבע פעמים בשבוע היתה נוסעת לבית החולים הסמוך ומתחברת בכל פעם למשך כחמש שעות למכונת הדיאליזה האימתנית, צופה בדמה יוצא מגופה דרך צנתר שהוכנס אליו בניתוח, מתערבל בצינורות המכונה הארוכים וחוזר בסופם אל גופה. מראות לא קלים ויסורי גוף לא פשוטים עברה שירה שלנו. אישפוזים אין ספור, בדיקות וביקורות אינסופיות. במשך חמש השנים האחרונות היתה שירה רשומה ברשימת ההמתנה של המועמדים להשתלת כליה ועדיין לא הגיע תורה. אתמול היה ביקורה האחרון בבית החולים. "אם לא תגיע כליה בקרוב מאוד יקרוס הגוף, הרבה מערכות חיוניות כבר נפגעו ובקרוב גם לנתח כבר אי אפשר, יהיה מאוחר…" – אמר הרופא בקור רוח בעמודו מולה ומול הוריה המיואשים. המומים וחסרי תקוה חזרו לביתם בשתיקה. לא דיברו זה עם זה כלל, כל אחד מהם התחפר בעצמו בצערו, לא ידעו איך לחלק או להתחלק ברוע הגזירה. היום בבוקר, כמו שכבר אמרתי בתחילת דברי, שירה יצאה לאוניברסיטה, כאילו הכל כרגיל. קורס אחד סך הכל למדה, זה כל מה שיכלה לאפשר לעצמה, בכוחותיה המוגבלים. כאילו הכל כרגיל התנהגה, אך דברי הרופא לא הפסיקו להדהד בראשה, ובבת אחת, בשבריר שניה, כמו כבתה השמש וחושך מפחיד אפף בבת אחת את כולה, והכל נגמר. בסוף השיעור יצאה שירה לביתה הריק מאדם, אספה את כל כדוריה הרבים, שהיו אמורים להספיק לחודשיים הקרובים, ונטלה לאט לאט, אך בבטחון את כולם. שכבה במיטתה וחיכתה, נרדמה ולא קמה יותר. הוריה המסכנים הנדהמים מצאו אותה כך שוכבת בשלוה בשובם מעבודתם, ניסו להעירה, לנערה ולטלטלה, אך ללא הועיל. גם צוות האמבולנס שהגיע במהירות לא יכול היה לסייע, מאוחר מדי ואבוד מדי בשביל שירה. עוד באותו היום נערכה הלוויתה, באמצע הלילה צלצל לפתע הפלאפון בבית המשפחה, ואמא שענתה קיבלה את ההודעה הבאה "יש כליה מתאימה להשתלה, תגיעו מהר…" למה מספר אנוכי לכם זאת ? מה מוסר ההשכל מדברי ? אף פעם לא מאוחר מדי, עד שבאמת מאוחר מדי. ישנם דברים שאינם תלויים באדם, מחלות קשות, תאונות נוראיות, זקנה קטלנית ועוד. אך התאבדות בידינו היא, אף פעם אל תאבדו תרימו ידיים, אף פעם אל תתיאשו, תמיד תאמינו שיש סיכוי, שיש תקוה, שימצא המוצא. וגם אם כן איבדתם את הדרך, ואל התהומות התדרדרתם - שתפו, דברו, צעקו ובכו, שנדע ונוכל לעזור, שלא תתחרטו, כי שירה שלנו, בטוחני שמצטערת היא על חפזונה ולו במעט, ואנו מכים על חטא בחיינו, ולעולם לא נסלח לעצמנו. ואם שאלתם את עצמכם מי אני ? אביה של שירה, אבל, כואב, בוכה, ומתייסר, הכיצד הלכה מאיתנו ? הכיצד לא ראיתי אותה בשברונה ? הכיצד לא נחלצתי לעזרתה ? הכיצד לא סיפרה ולא אמרה מאומה ? לו הייתי מקדים במעט מהעבודה, אולי כל מה שקרה היה נמנע, ולו היתה שירה מהססת מעט, מתלבטת מעט, ורק חצי יום עוד חושבת, אולי היתה ביננו היום לאחר ההשתלה מספרת את סיפורה בעצמה.

אולי תסבירי בבקשה מה קורה לך ? אל תתרחקי !!! בבקשה !!!

אני מכורה לפורום הזה ולאנשים, אני חושבת אבל שאני מרגישה צורך להעניש את עצמי בגלל העץ האחרון אתמול עם אנג'ל, חרא לי בלב בגלל שהיא לא קיבלה את ההצעה שלי, סתם להתעלם, ופשוט נעלמה... אני מרגישה שזה לא פייר שאני פה והיא לא... אני קשורה כל אחד ואחד מכם, והעונש הכי חמור עבורי, הוא ללכת מפה, ולא לכתוב לכם, ולא להיות איתכם. זה ברור יותר ? מסביר יותר ?

והסיפור, זו סתם מתנת פרידה, מליבי הקטן - אליכם...

אנה ראי השלמה ששלחתי לד"ר אורן קפלן בשעה 21:26

חיים שלום רב, קראתי את מכתבך הנוסף וגם את דבריו של ד"ר קפלן.דבריו של ד"ר קפלן משקפים גם את דעתי. אין לי מה להוסיף פרט לכך. המשך להיות לה חבר טוב, ולהיות לצידה. לעיתים זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות למען אחרים. וכמה שזה נראה מעט, יש לזה משמעות וחשיבות עצומים. בברכה, טלי פרידמן

א.נ בנוסף לשאלה שלי אליך שצמודה לשאלה לטלי פרידמן ברצוני להוסיף: לידידה שלי רקע כבר ארוך בבעיה הזו של הפרעות באכילה. היא טיפוס של אדם שיעשה הכל כדי לעזור למשפחה ולחברים בעת צרה, ואני מתכוון הכל. ובמקביל מזניחה את עצמה. בנוסף היא טיפוס שיודעת להקשיב לכל העולם ולבעיות שלו, היא כזו שגורמת לאנשים להיפתח בקלות, ואז כולם ממלאים אותה בבעיות שלהם. איך היא יכולה בכלל להתרכז בעצמה כשהיא צריכה לדאוג ולהקשיב לחצי עולם? זו בעיה קשה מפני שבצורה זו היא נעזרת להמלט מהבעיות שלה, " ואצלי הכל בסדר ולא מבינה מה אתם רוצים". זקוק לעזרה. תודה מראש.

טלי קראתי את הודעותיך ואני מאוד מעריך את רצונך לעזור לחברה במצוקה. אני לא יודע אם את יכולה לעשות יותר ממה שעשית. את יכולה לשוחח איתה ולהסביר על הצורך בטיפול. במידה ואת מכירה אנשים קרובים אליה ברי השפעה, את יכולה לדבר גם איתם. עם זאת, בסופו של דבר, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו. אם המוטיבציה הזו איננה קיימת, לא יעזור כלום. האחריות שאת לוקחת על המצב היא רבה, ואני לא יודע אם את יכולה באמת לעמוד באחריות כבדה כל כך. את צריכה להבין שזה מצב מורכב ולא תמיד ניתן לצאת ממנו במהירות. דרוש זמן רב, וגם אם יתחיל טיפול סביר להניח שהוא יהיה ממושך. המשיכי להיות חברה טובה ולהיות שם. זה הדבר החשוב ביותר. לא תוכלי להשפיע כפי שאת היית רוצה להשפיע, אבל עצם נוכחותך והתמיכה שאת נותנת יוכלו בוודאי לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולכם חברים יקרים שלי, נראה לי שאני הולכת בעקבות שאול, וגם עוזבת אתכם... קצת מניחה לכם לנפשכם... חזרתי הערב מהעבודה וקראתי קצת הודעות אחורה שלי ושל אחרים, ופתאום נחתה עליי עצבות מוזרה, והרהרתי לעצמי "למה דווקא עכשיו ?", בדיוק כמו שאריה הים הקטן עשה כל יום השבת והראשון, ופתאום הבנתי - "מי אני בכלל שאיעץ לאחרים ?!, אז עכשיו אני בסדר, אז מה ? מה הביג דיל ? מה יש לי להעניק לאנשים היקרים הללו ? כלום... , סתם אריה ים פשוט כמו כל השאר ואולי אפילו פחות, לפעמים יותר שבור, לפעמים יותר מפורק, לפעמים יותר חזק, אז מה ? למה אני מציקה להם מדי בוקר וערב ובשישי ובשבת ? לא מניחה ולא מרפה ? נדחפת ומתעקשת ? למה הם צריכים להיות שם בשבילי, להגיב לחזק ולתמוך, יותר לוקחת מהם מאשר נותנת, מתחזקת כל כך מלהיות פה, אבל לא יכולה לעזור בכלום..., למרות שכל כך רוצה "... "ובכלל זה לא פייר שאנג'ל תלך ואני אשאר... , למה היא צריכה להענש ואני לא ? " אי לכך ובהתאם לזאת בצער רב וביגון קודר, נראה לי שאני הולכת הביתה... תמשיכו להיות חזקים ומקסימים, כמו שאתם היום, בידידות לעד, אביב.

אביב!!! את עזרת כאן המון!!! וגם לי. יש לך המון המון מה לתת לאחרים! את כתבת כאן דברים פשוט מדהימים. ברור לי שזו עדיין ההחלטה שלך, ואם החלטת לפרוש אז נשאר לי רק לאחל לך המון כוחות להלחם, להמשיך את הטיפול, והמון המון אהבה כלפי עצמך. תאמיני בעצמך, כי זה מה שחשוב. אני מאמינה בך! מקווה שזה לא ישמע פלצני, מה שכתבתי , כי אני באמת מתכוונת לזה. תשקלי שוב את ההחלטה ותהיהי שלמה איתה. בהצלחה!

אוי ואבוי לך! קחי פסק זמן, תתרענני, ותחזרי מהר. מה נעשה בלעדייך?

מה קורה כאן ? לא מתאים לך לנטוש חברים !!! אני אשלח את ה- ק,ג,ב c i a ' משטרת ישראל .... לחפש אותך...

האמת לא הגבתי כי ידעתי.... רק קחי בחשבון יקירה שאני טס ביום ב' ואעדר שבועיים. אז תרגישי געגועים מהם-:)))))) דניאל

דניאל, אני שמה לב בזמן האחרון למכתביך הכל כך אמפטיים, רגישים ומחממים את הלב. פשוט נפלא לראות כיצד אדם יכול לעשות טוב לאדם אחר. יישר כוח!! ושתיהיה לך נסיעה טובה, שוב אלינו במהרה (ואכן נתגעגע) טלי פרידמן

ג.נ כתבתי לך שאלה בתאריך ה-16.04.01 בנושא אנורקסיה את התשובה שהחזרת התחלת ב " נראה שאתה חבר מאד טוב. דואג ותומך." זה היה בענין הידידה הטובה שלי שנמצאת בדיאטה מתמשכת, אם בעית בריאות של אחת במנות המשפחה, עומס גדול, דכאונות הולכים וחוזרים. עייפות, הכחשה, ורגישות גבוהה מאד. שאלתי איך פונים לידידה טובה מבלי שתיפגע ומנסים לעזור? הצעת שאשב והדבר איתה. עשיתי זאת והיה נדמה לי שמצאתי דרך להגיע אליה. מה שקרה הוא שהידידה הטובה שלה ( זו שהקשר בינהם דעך ) התקשרה ודיברה עם אחיה והוא נכנס לתמונה. בשיחה שלי איתה ניסיתי לצייר לה מצב שבו דווקא נגיד אחיה בבעיה מסוג כזה, ושאלתי מה היית עושה כדי לעזור לו. זה לא הלך בקלות. היא עשתה את כל התמרונים כדי להתחמק. אבל הצלחתי להביא אותה למצב שאמרה : " הייתי מדברת איתו ומנסה להבין, ואם לא היה עוזר אז הייתי מתייעצת, ומנסה לקחת אותו לטיפול". אני חוזר זה היה קשה וארוך, לא קל אבל מעודד. למחרת היא התנהגה ממש כאילו לא קרה כלום, ונשארתי מתוסכל כאילו לא קרה כלום. במקביל מצאתי מאמרים\כתבות בנושא בעיות אכילה, את חלקם תרגמתי לעיברית, ואני מבין שזה לא פשוט. טעיתי ? עזרתי ? מה אני עושה ? נראה לי שוב כאילו לא היא לא תפנה לעזרה מקצועית. אי אפשר לקחת בכח אדם למקום שהוא לא רוצה ללכת. אז מה מנסים בכל זאת ? תעזרי לי ב ב ק ש ה .

חיים כתב/ה: > > א.נ > כתבתי לטלי פרידמן שאלה בתאריך ה-16.04.01 בנושא אנורקסיה > זה היה בענין הידידה הטובה שלי שנמצאת בדיאטה מתמשכת, אם בעית > בריאות של אחת במנות המשפחה, עומס גדול, דכאונות הולכים וחוזרים. > עייפות, הכחשה, ורגישות גבוהה מאד. > שאלתי איך פונים לידידה טובה מבלי שתיפגע ומנסים לעזור? > טלי היצעה שאשב והדבר איתה. עשיתי זאת והיה נדמה לי שמצאתי דרך להגיע > אליה. > מה שקרה הוא שהידידה הטובה שלה ( זו שהקשר בינהם דעך ) התקשרה > ודיברה עם אחיה > והוא נכנס לתמונה. > בשיחה שלי איתה ניסיתי לצייר לה מצב שבו דווקא נגיד אחיה בבעיה > מסוג כזה, > ושאלתי מה היית עושה כדי לעזור לו. > זה לא הלך בקלות. היא עשתה את כל התמרונים כדי להתחמק. > אבל הצלחתי להביא אותה למצב שאמרה : " הייתי מדברת איתו ומנסה > להבין, > ואם לא היה עוזר אז הייתי מתייעצת, ומנסה לקחת אותו לטיפול". > אני חוזר זה היה קשה וארוך, לא קל אבל מעודד. > למחרת היא התנהגה ממש כאילו לא קרה כלום, ונשארתי מתוסכל כאילו לא > קרה כלום. > במקביל מצאתי מאמרים\כתבות בנושא בעיות אכילה, את חלקם תרגמתי > לעיברית, > ואני מבין שזה לא פשוט. > טעיתי ? עזרתי ? מה אני עושה ? נראה לי שוב כאילו לא היא לא > תפנה לעזרה > מקצועית. אי אפשר לקחת בכח אדם למקום שהוא לא רוצה ללכת. > אז מה מנסים בכל זאת ? תעזורי לי ב ב ק ש ה .

סליחה שאני מתערבת. פשוט בתור מישהי שהגיעה לטיפול בעזרת חברים אני חושבת שאיכשהו אוכל לעזור. אני גם הייתי בהכחשה גמורה למה שקורה לי. כל מי שהיה מסביבי היה מודאג, חוץ ממני. הופעל עלי לחץ אדיר מצד אבא שלי. באותו זמן זה עיצבן אותי בטירוף, אני חושבת שעד היום ההתערבות שלו לא כל כך מועילה, אבל אין ספק שזה די גרם לי להתחיל לפתוח את העיניים. הוא שלח לי המון מאמרים וכד'. כמובן שהכל הלך אוטומטית לפח. מה שכן עזר יותר זה התמיכה של החברים. החברה הכי טובה פשוט הביאה לי יום אחד טלפונים של מטפלים. חבר שלי תמך בי גם מאוד לאורך כל הדרך, שהיא דרך קשה ועוד ארוכה... אני לא מכירה את הידידה שלך, ככה שקצת קשה לנבא את התגובה. אבל אני חושבת שאתה עושה את הדבר הנכון! אני הייתי עושה את כל המאמצים להוציא אותה מזה או לפחות לעצור את זה בזמן. ככל שיעבור הזמן ככה המחלה תשאב אותה יותר. תמשיך בשלך, תגיד לה שהיא לא רק הורסת את עצמה אלא גם את כל מי שמסביבה, זה מה שמחזיק אותי במלחמה הזאת עם האנורקסיה. טוב, אני לא יודעת אם זה תרם משהו, כל מה שכתבתי, אני רק מקווה שהיא תפנה לטיפול ותמצא את הכוחות להלחם שדבר האיום הזה. אני מקווה שגם לך יהיו מספיק כוחות לעזור לה ולהיות לצידה. המון בהצלחה, אם זו המילה הנכונה .

ערב טוב, תודה רבה לך על ההקשבה ועל ההתייחסות!. בבוקר היא נפרדת בשמחה לגן, עם אחותה לעיתים היא מסתדרת ולעתים היא רבה איתה על צעצועים. למשל קורה מצב שבו הגדולה בדיוק רוצ לשחק עם צעצוע מסוים וז הקטנה בדיוק "צריכה אותו" ואז היא בוכה מנסה למשוך את תשומת הלב שלי ואני אומרת להן שיסתדרו לבד, והיא מנסה להרביץ לגדולה (הגדולה לזכותה יאמר לא מחזירה לה), ובסוף הן מסתדרות איכשהו עד הריב הבא. היא צועקת הרבה, היא מוצצת אצבע (שתיים ליתר דיוק) באוכל היא לא אכלנית הכי גדולה אבל אני לא תווכחת איתה על האוכל נותנת לה חושפיות בבחירת האוכל המועדף עליה ( סלטי ירקות, זתים, דברי חלב אטריות ...האוכל השנוא עליה "בשרים" היא לא אוהבת לאכול), היא מקבלת תוספת ויטמינים בשביל השקט הנפשי שלי. היא מאוד קשה לחינוך, בעלי רך איתה לפעמים ועם הבכי הראשון היא כבר מקבלת מה שהיא רוצה כדי שלא יכאב לו הראש..אצלי אני לא מוותרת לה בקלות וכשהיא בוכה אני מסבירה לה את המצב , לא תמיד היא משלימה עם המצב אבל היא לומדת מהר מאוד שאיתי מילה זה מילה. ** העתקתי את התשובה מעמוד 189**

לילך שלום. תודה על הפרטים. נראה כי הילדה בסדר בסה"כ וכי את מתמודדת- כמו הורים אחרים עם הנושא של גבולות: עמידה עליהם ושמירתם. קורה הרבה פעמים כי נוצר פיצול בין ההורים: האחד הוא הטוב והשני ה"רע"- נסו עד כמה שניתן להיות מתואמים ולא לשבור את המילה אחד של השני. ואם תזדקקי להדרכה או הכוונה אשמח לעמוד לשירותך. בברכה ובהצלחה בהמשך. רוית.

שלום לכולם, בעקבות גזר הדין שניתן היום למרדכי, אני רוצה לשאול כיצד אפשר להגן על ילדים מפני הטרדה מינית מצד אדם קרוב (במקרה הזה, בוס)? עדי

עדי שלום האם תוכלי להסביר יותר למה את מתכוונת. מה הכוונה בילדים, מהי הסיטואציה שעליה את מדברת? נשמח לייעץ לך, אבל נחוצים קצת יותר פרטים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן, הכוונה לחיזור מצד בוס למרות שהוא נענה בשלילה, וכו'. עדי

אני מנסה לכתוב לך אך לא יודעת מהיכן להתחיל... אולי אתחיל מזה שקראתי מאמר באתר קולות של מישהי המכונה זכוכית ושם כתוב שלאנשים עם הפרעת אישיות גבולית יש סיכון גבוה להיפגע או להיות בקשר אלים... והמערכת שבה אני נמצאת רצופה באלימות. אומנם היו זמנים של שקט יחסי אך רק בגלל שהתאמתי את עצמי אליו או אל הסביבה. אבל את יודעת מה, זה לא משנה ולא חשוב. פשוט נמאס לי, באמת ! אגב, בעלי לא דיבר איתי אז כשיצאנו מהעו"ס והתרחק רק בגלל שסיפרתי לה.. והוא טוען שאני גיס חמישי.... ואיך העזתי לספר לה דברים. וזו ההתחלה רק... אני מאמינה שהוא יקצין את אלימותו כשיוודע לו בקרוב שאני מגישה תביעת מזונות וגירושין. אבל אין מנוס... למה את לא כותבת גם איך את מרגישה ומה קורה אצלך ? כיתבי, אני מחכה...

אליאן- כל-כך עצוב לי כשאת מספרת מה את עוברת, ומה שעברת. את חייבת להגן על עצמך- אני מתכוונת לא רק ברמה הפיסית, אלא גם נפשית. כשכתבתי שהוא בתפקיד התוקפן ואת בתפקיד הקרבן, לא התכוונתי בשום פנים ואופן להעביר חלק מהאשמה במצב אלייך. בשום אופן לא! התכוונתי שתבדקי מהיכן הנכונות שלך לספוג ולשתוק. האם זה קשור לאשמה? לתפיסה שככה זה אצל כולם? זה מה שאני שווה? אני מאמינה שכשתעלי על ה"וירוס" הזה, התוכנה תרוץ, ועוד איך תרוץ. מזמן לא כתבתי לך כמה את מקסימה, כמה את גורמת לי לחייך, ואיזה כיף לי לפתוח את המחשב ולמצא ד"ש ממך. אז הנה עכשיו. ובהזדמנות אני אפרט יותר על מה שקורה לי- לנו, כי אני בשלב של התלבטות, והמטוטלת נעה כל יום לכיוון אחר, ונורא קשה לי עם זה. אבל בסך הכל מצב הרוח די מאוזן, וזה כבר משהוא....... איך מתקדם הנושא של הפנימיה לילד? את נוסעת לראות מקומות, או שזה עדיין לא בשלב הזה? להת' בינתיים.

היי הצלחת לגרום לי לחייך ונראה לי שרק את מסוגלת לזה בימים אלה... את שואלת שאלות טובות אך קשה לי לענות עליהן מאחר וגם אני לא יודעת מה הסיבה לכל הדברים שהעלית. אולי זו ההפרעה הגבולית שלי וכנראה שקרה משהו בעברי שגרם לי פשוט מאז להתנתק כל פעם שיש משהו שהוא מעבר לכוחותיי. זה היה מאד חזק אצלי. אמא שלי הייתה יכולה לצעוק ולהעליב כמה שרק יכלה ואני פשוט לא הייתי שם... גם בעלי יכל לעשות כרצונו ולהגיד דברים איומים ואני לא הייתי שם... זה מזכיר לי, לפני כחודשיים הלכתי לרופא והוא חזר עצבני והילדים אמרו לו שאמא הלכה לרופא אז הוא אמר כן, הוא יתן לה זריקה והיא תמות... וגם אז לא הייתי שם אבל הסברתי לילדים שלא נכון ושאבא כעס וכו' אבל היום, מאז שאני בטיפול אצל האיש המדהים הזה, דברים משתנים... ואני מקווה שהם ימשיכו,לטובתי. לגבי הפנימיה אין עדיין חדש. תחזיקי מעמד !!! ביי

אז דווקא חשבתי ללכת לקופת חולים ולהיעזר בשירותים שלהם. קבעתי תור לאיזו עובדת סוציאלית שאמורה לאבחן את הבעיה ולהפנות אותי הלאה. התור היה אמור להתקיים שבוע הבא. אבל הברזתי, כי תקף אותי בולמוס עצבני ביותר והעדפתי ללכת הביתה להקיא. אבל אני אעשה את זה. אני אפנה לקופת חולים ואנסה להיעזר בהם למרות ששמעתי דברים לא מי יודע מה על פסיכולוגים מטעם קופת חולים. שמעתי הרבה דיעות על הפרוזאק ודומיו. אומרים שההשפעה שלו היא הפסקה של הרצון לבלוס ולהקיא. אבל שמעתי גם שיש לו תופעות לוואי לא משהו, שהוא גורם למן קהות רגשות כזו. יש כאן מישהו שמבין, יודע, התנסה?

התבלבלתי - התכוונתי לכתוב שהתור לעובדת הסוציאלית היה אמור להתקיים בשבוע שעבר... איך שרעב יכול לבלבל :)

הי סמיילי, כל הכבוד שהחלטת לפנות לעזרה!!! זה צעד מאוד מאוד חשוב וקשה להלאה. קודם כל, אם את גרה באיזור המרכז אז יש באיכילוב מן מרכז לטיפול בהפרעות אכילה. הטיפול הינו חינם, מטעם קופת חולים. הטיפול משלב גם טיפול נפשי וגם תזונתי, אז אם תרצי אוכל לתת לך את הטלפון שלהם. דבר שני - לגבי פרוזק. אני כבר די הרבה זמן מטופלת בתרופות אנטי דיכאוניות. באמת התחלתי עם פרוזאק. בפעם הראשונה זה ממש עזר לי. בפעם השניה, אחרי כשנה התרופה כבר לא נתנה את אותן ההשפעות ועברתי למשהו אחר. התופעות לוואי זה מאוד אישי - אני לדוגמא התחלתי לסבול מן התופת לאחר תקוה די ממושכת. התופעות שאני הרגשתי זה הזעה מרובה שעות הלילה וירידה בחשק המיני. עכשיו, עם תרופה אחרת כמעט ואין את התופעות. ככה שעוד פעם - זה מאוד מאוד אישי ושזה לא יבהיל אותך! אז שיהיה לך בהצלחה! תאמיני באהבה שלך!

סמיילי שלום קראתי את התגובות החמות שקיבלת ואינני חושב שיש לי עוד מה להוסיף. הרצון שלך לפנות כעת לטיפול, בתקופה שבה יש לך מוטיבציה מיוחדת בגלל הקשר החדש, יכולים באמת להוביל לשינוי במצב. זהו תהליך ארוך ולא קל, אבל מתישהו צריך להתחיל את זה. הטיפול בקופ"ח ובאיכילוב יכול להיות מוצלח כמו טיפול פרטי ואין כל סיבה לחשוש. לעיתים יש תור המתנה אבל בסך הכל המתנת כבר זמן די רב ושווה להיעזר בשירותים הללו. הטלפון במרפאת איכילוב הוא 6974707 בת"א. יש כמובן מרכזים נוספים המתמחים בנושא. נסי לגייס את כל הכוחות כדי לפנות לטיפול. הרבה פעמים מפתה לנשור או לא להגיע כי ההרגל חזק יותר. אבל אחרי שדברים יתחילו להשתנות זה יהיה שווה את ההשקעה הרגשית שכרוכה כעת בטיפול. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לבינתיים היה נעים לגלוש ולכל דבר יש סוף רך זיכרו מספר דברים הפורום הוא לא "מטפל" אלא מסגרת של החלפת חוויות טיפולים ואיבחונים רק אצל המטפלים צריכת תרופות עוזרת ואין מה להתבייש בה תודה שאול

מה זה אמור להביע ? נמאס לך מהפורום ? קרה משהו ?

יש לי נאום קטן על רצונו של אדם כבודו, שלום ובאמת תודה וכו' וכו' אבל זה לא מה שאני רוצה להגיד באמת. מה שאני רוצה לומר לך זה: שאול תישאר! בבקשה............

לומר לך את האמת.... דווקא כשאתה עוזב מרשה אני לומר לך: מעולם לא אהבתי אותך............ אז שתהיה דרכך צלחה בכל מעשייך. כל טוב...ושלום שלום. דניאל.

שאול, ביקוריך בפורום היו נעימים ומיטיבים. הייתי חלק בלתי נפרד מהחבורה הקבועה שהתגבשה פה. אני מקווה שזוהי הפסקה זמנית, וכי תשוב בעתיד. בברכה, טלי פרידמן

וואהו! הופתעתי מאד לקרוא את כל התגובות ..... תודה....ברצינות. אתמול ראיתי תוכנית קומית בטלביזיה, ("כולם אוהבים את רימונד") והוא עשה רשימה של כל הדברים שהוא חולם לעשות העולם הזה. חשבתי לעצמי מה אני הייתי כותבת.... 1) לעשות קעקוע (עוד קעקוע) 2) ללמוד לנגן על צלו. (גם פסנתר לא הייתי מתנגדת) 3) למות מרעב. (לאו דווקא בסדר הזה...) הרשימה נראת לי מאד מוזרה, אבל עוד לא החלטתי למה. פוליליטיס כתבי לי שאנחנו נמצאים במשחק עם פסילה אחת! (תודה לאל...) נכון שיכול להיות אני מפספסת פה משחק מלהיב וצבעוני וכייפי לפעמים. ברור לי שאני אתחרט, אני כבר ! אז מה? השחקן שלי דפוק, וכל פעם שהוא עומד על הלוח, הוא נופל. כנראה ככה הוא יצא מפס היצור... אני קצת מגזימה. אני יודעת שאני נמנעת מדברים טובים. אבל משום מה זה מה שאני רוצה. א י ן ל י מ ו ש ג ל מ ה . . . . . אתמול באוניברסיטה התחיל לדבר איתי בחור מאד נחמד! מאד. אני לא אומרת (חס וחלילה) שהוא התחיל איתי או משהו קרוב לזה, אבל ראיתי שגם לו זה מעניין לדבר איתי, ולספר לי על עצמו. כשחזרתי הבייתה, וחשבתי על כמה שהבנאדם הזה מעניין (אני לא מדברת מבחינה רומנטית) אלא בתור אופציה להכיר. וזה העציב אותי כל כך. נראה לי שיש לי מעיין "פטיש" כזה, אני מזוכיסטית או משהו..... הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא תבדוק אולי אוכל להצטרף לקובצת תמיכה של הפרעות אכילה בהדסה עין כרם.... שמחתי. מה שאיכזב אותי קצת זה שהפסיכיאטרית שנותנת לי את המרשם לכדורים, כבר אמרה לי את זה לפני מס' שבועות. אז למה דברים לא זזו יותר מהר? זה לא שיש איזשהי פרוצדורה לעבור או תור לחכות, את זה הייתי מבינה. זה פשוט כי לא הזדמן להם עדיין להרים את הטלפון...כנראה זה לא כ"כ דחוף..... אל תחששי עם "הטפות המוסר" שלך, כמו שאת קוראת להם, כי אני לא רואה אתם ככה. אני רואה אותם כמו האמת שלך. וזו זכותך. וזה שאת רוצה לומר לי אותה, זה רק מראה שאכפת לך. היית רוצה לרשום כמה דברים (או אפילו אחד) שהיית רוצה עוד לעשות בגילגול הזה?....

לפני המון שנים, בסוף כיתה י"ב, ישבנו יחד- כמה חברים טובים ופינטזנו על הדברים שנעשה אם נזכה ב-10 מיליון שקלים. אחד החברים-שהיה משוגע על אופנועים, חלם לקנות אופנוע, וכל פעם שיגמר הדלק- הוא יזרוק אותו ויקנה חדש... אנחנו חשבנו שזו פיסגת החיים הטובים............. היום, אם הייתי יכולה לרגע אחד לחזור לאותו ליל קיץ, בסוף כיתה י"ב, עם אותם אנשים בדיוק, שכל-כך מזמן לא פגשתי, ואני כל-כך מתגעגעת, הייתי מאושרת. הדבר שהייתי הכי רוצה לעשות זה לכנס ביחד את כל האנשים שאי פעם פגשתי, את כל האנשים שאני אוהבת- ושהדרך הפרידה בינינו. אם היינו יכולים לעשות פיקניק משוגע אחד במשך אחר צהריים עצל וארוך, עם רוח בין ערביים וריחות פריחה- לא הייתי צריכה להוסיף פריטים לרשימה. איך אני שמחה שאת פה........ מה דעתך להרים טלפון למרפאה להפרעות אכילה בהדסה עין כרם, לשאול מתי נפתחת קבוצה, מה גיל המשתתפים ואיך מצטרפים? אני מחבקת אותך חיבוק ענק.

הי! פעם שניה ביום!!! :) איך לא חשבתי על זה קודם???? אני לא אחכה עד שיהיה להם זמן! אני באמת אתקשר אליהם מחר! לפחות זה לא יזיק. רעיון מצוין!!! תודה. את יודעת מה יכולים להיות הנזקים ממשלשלים? אני יודעת שזה פוגע במערכת העיכול, אבל השאלה מה בדיוק זה עושה? מסקרן אותי לדעת לפחות מה אני עושה שם בפנים... היה לך כ"כ טוב בי"ב?

שלום לכל מי שטרח ונכנס להודעתי. אני בחורה בת 25. בולימית חמש וחצי שנים בערך, זה התחיל בצבא עקב ניסיון לרזות. זה אכן עבד ורזיתי מהר מאד, אבל איפשהו בדרך אבדה השליטה ואני כבר שנים עמוק בתוך זה. תקופה ארוכה לא רציתי לצאת מזה בכלל, היה לי טוב עם השליטה על המשקל ועם האפשרות לאכול כמה שאני רוצה, ולהשאר רזה. אבל בחודשים האחרונים זה התחיל להציק ולהפריע לי במהלך החיים התקין. יש לי חבר שאוהב אותי ואין לו מושג ואני לא רוצה לתת למחלה הזו להרוס, כי אני לא מסוגלת לאכול "רגיל" ומנסה להתחמק מארוחות איתו ואם אני "נאלצת" לאכול אני מחפשת להיות לבד ולהקיא. בקיצור, זה מפריע לי, לא רק עם החבר אלא בכלל בחיים. לא רוצה את זה יותר. מעולם לא פניתי לעזרה מקצועית ואף אחד מהמכרים שלי לא יודע שיש לי בעיה. אני משערת שמקור הבעיה הוא בחיים הקשים מאד שעברתי ובקשר הסבוך והבעייתי עם אמא שלי. אבל עדיין, אין לי מושג איך לעזור לעצמי ואיך לצאת מזה. אני מנסה ומנסה ונכשלת בכל יום מחדש. מקיאה כל יום, פעם-פעמיים ביום. לפני שבועיים הצלחתי לעבור יום אחד בלי להקיא. כמעט לא אכלתי באותו היום, אבל גם לא בלסתי והקאתי, וזה בהחלט הישג. אבל יום למחרת הרגשתי מן "חסך" כזה, והתאווה לאוכל היתה גדולה מתמיד. מבקשת את עזרתכם. עזרה ממשית. כתובת אמיתית שאפשר לפנות אליה ולקבל עזרה. אני רוצה לציין עובדה שקצת מכשילה אותי, והיא שהמצב הכלכלי שלי לא משהו. אני סטודנטית וגרה לבדי ואין לי הון להוציא על פסיכולוגים וטיפולים, כך ש"להחזיק" פסיכולוג זה עסק טיפה יקר עבורי. אז יש כאן מישהו שמוכן לעזור לי להציל את עצמי?.. כי אני לא מצליחה :(

אני לא כ"כ יודעת מה להציע לך, אולי רק את מה שאני עושה - דרך קופת חולים (אני בכללית, אבל אולי יש גם בשאר) יש יעוץ פסיכולוגי שניתן חינם. לא לכל המעוניין, זה עובר סינון מסויים, אבל לצערי נראה לי הגיוני שאת תעברי... ובטח שם יוכלו לומר לך יותר מה האופציות. גם אם לא תלכי לטיפול בקופת החולים, לא יזיק ללכת לשם ולשאול. אולי כדאי אפילו ללכת לבתי חולים שנימצאים בעיר שלך, ולשאול אולי יש להם משהו להציע לך. אני גם אקרא מה יש לאחרים להציע. זה כ"כ מעצבן ונותן להרגיש חסרי אונים כשכסף נכנס כגורם בהחלטה לאן ללכת. אני יודעת שזו המציאות. אבל זה מעצבן.

...אבל רק עכשיו ראיתי את ההודעה הנוכחית, המפורטת יותר. יש לי שני רעיונות- לא מאוד מקוריים אבל אולי יעזרו בכל זאת: האחד הוא להיעזר בשירותי קופ"ח- לא רק לגבי טיפול פסיכולוגי, אלא גם לגבי שירותי חונכות. לא להיבהל! מדובר בסה"כ על עזרה משמעותית בכל הקשור לאכילה- ממש כך, במישור הפרקטי. מעבר לזה, יש כמובן טיפול פסיכולוגי. אגב- אם הורייך יכולים לעזור קצת- יש מרפאה של תל"מ , עם מטפלים שמתמחים בהפרעות אכילה. אני בטוחה שאת לא ששה לספר להורים על הבעיה, אבל יתכן שזה המפתח לטיפול יעיל ורציני, שיתן לך אפשרות לחיות טוב באמת! ולבסוף- שאלה אלייך: מה לדעתך יכול לשפר את מצבך? מה יגרום לך להרגיש טוב יותר כלפי עצמך? אני מכירה הפרעות אכילה על בשרי ואשמח לעזור בכל מה שאוכל, אבל לשם כך אני צריכה הנחיות ממך, איך ומה יאפשר לך להיעזר... תהיי חזקה...

סמיילי חמודה, את באמת בבעיה, חשוב להכיר בכך. הקאות מעבר לדחייה החברתית שתיארת, פוגעות באברים פנימיים ויוצרות נזק בלתי הפיך. כמו שהבנת לבד, הסיבה ברב המקרים הדומים לשלך היא נפשית יותר מגופנית. טיפול זול אפשר למצוא הן בדרכים שהוזכרו קודם והן אצל האוניבסיטאות שלכולן יש מרכזי יעוץ (לסודנטים שלהם) עם טיפולים זולים ( למיטב ידיעתי כ - 50 ש"ח לפגישה). אל תזניחי את עצמך...

היי לך... מקווה שתראי את ההודעה אמנם אני היא לא שני שפנתה וביקשה עזרה אבל גם לי יש את אותה הבעיה וגם אני משתגעת לצאת ממנה ולא מצליחה אני בולימית כבר חמש שנים, אפילו קצת יותר וזה הורס אותי, הורס לי את החיים, ואני לא מצליחה לצאת מזה מעולם לא פניתי לעזרה ולא קיבלתי טיפול אני פוחדת לחשוף את עצמי ואת הבעיה אבל בכל זאת... רוצה לחיות..... :( יש לך איזה חבל הצלה בשבילי?...

היי סמיילי ראשית עליי להבהיר (ואני מקווה שלא יאשפזו אותי על המשפט המגוחך הבא...)- אני זו לא "אני" , כלומר לא אני שכתבה אתמול בפורום. אבל אני משוטטת בפורומים האלו לעתים קרובות, ויצא לי לקרוא כמה הודעות שלך. הייתי שמחה לעזור אם אוכל, ונראה לי שחיפוש מסגרת מקצועית מתאימה היא דרך טובה להתחיל... אני מבינה מאוד את הרתיעה מחשיפת הבעיה- אבל נראה לי שאין דרך אחרת. גורם מקצועי מחוייב לסודיות רפואית מלאה, אף אחד לא טוען שכל העולם צריך לדעת! אני לא יודעת מאיזה איזור את בארץ, אבל אשמח אם תכתבי לי לכאן- יש כמה מקומות במרכז הארץ שאני מכירה, יש כמה מקומות בירושלים, ואם זה לא מתאים- בטח נמצא יחד עוד כמה. יש רצון, יש טיפול, ויש המון פוטנציאל לחיים טובים...שמגיעים לך!! קחי נשימה עמוקה וקפצי למים. לא ניתן לך לטבוע!! בהצלחה

היי סמיילי עצוב, חבל הצלה יהיה לי קצת קשה לשלוח לך, פתרון קסמים אין ולא יהיה לבעיה הזו, אני יכולה להציע לך את הדרך שלי, עלי היא עובדת, אבל היא לא קלה ומאוד מייגעת, ותדרוש ממך המון עבודה קשה, גם לא בטוח שהיא בסוף תתאים לך, אבל שווה לך לנסות, כי מה יש לך להפסיד ? יש לי "היסטוריה" בהפרעות אכילה, שהתחילה מדיאטה נורמלית, רזיתי 30 ק"ג שהייתי צריכה לכל הדעות בעזרת דיאטנית, ואח"כ עברתי קצת לאנורקסיה, חזרתי לנורמלי, ובשנה האחרונה הייתי בולמית, שאוכלת ומקיאה המון, עד 10 פעמים ביום, עד 3 בולמוסים רצוף, בלי לנשום בינהם. עברתי משבר בעקבות מותו של אבי, ולכן התדרדרתי עד לתהום התהומות, עד שלא יכולתי לסבול את עצמי, את החיים, וכלום.. רציתי למות.. השארתי הודעה פה בפורום, ממנה קיבלתי המלצות למטפלים, ובחרתי מכולם, את המטפלת, שחשבתי שהכי תוכל להבין אותי, להרגיש אותי ולחוות איתי את מה שקורה לי.. ומה את יודעת ? בסוף זה עבד. בהתחלה עוד היססתי, עוד גימגמתי, עוד רציתי ללכת ולברוח, ביקשתי ממנה לעזוב אותי לנפשי, ולתת לי להמשיך לאכול ולהקיא בשקט עד מותי, אבל היא לא ויתרה, נלחמה ונאבקה גם בשבילי, כשלי לא היו כוחות יותר, היא סחבה אותי על ידיה, ואז התחלתי לעבוד, התחלתי "להקיא" בדיבורים, פשוט נשפכתי, מדברת וכותבת על הכל, על כל מה שעובר ועבר עלי, על הקשיים, הכאבים והייסורים, המשברים, הביצות השחורות, החורים השחורים, הרצון למות וללכת ולהתאבד, והיא לא נבהלה ולא ברחה, חיזקה את ידי ואת רוחי. לפני 70 ימים הפסקתי להקיא, אני אשתף אותך בחלום מאוד פרטי שלי, חלמתי לפני כמה ימים שאני בוכה לה כל הזמן "אבל אין לי כבר תינוק" והיא לא מאמינה לי, ואת יודעת מה הפירוש, אני ביארתי קצת, והיא הוסיפה וביחד הגענו למסקנה שהתינוק זה ההקאות, היא עוד מזהירה אותי שזה יכול לחזור, אבל אני בטוחה שויתרתי על ה"תינוק" הזה שיצרתי לעצמי, לתמיד, לא רוצה אותו בחיי, לא צריכה אותו, יש לי כבר כלים אחרים להתמודד עם החיים, אני יכולה איכשהוא ל"עכל" אותם, ונכון יש משברים אחרים, יש דכאונות, יש חרדות, יש פחדים - התקוה שלי שזה יקטן עם הזמן, אבל בכל מקרה, לפחות עכשיו יש לי ימים שקטים ורגועים, שמהם אני יכולה להנות, ואני לא נמצאת בזבל כל הזמן...כ בקיצור, ההמלצה שלי, טיפול אצל האדם שהכי יוכל להרגיש אותך, שהכי תוכלי לסמוך עליו, ולשתף בהכול, פשוט לשפוך החוצה, וזה עובד... אם יש לך עוד שאלות, או שאת צריכה עוד חיזוקים, אני פה, אביב.

שלום לכולם! אחרי ביקור בלאס-וגאס מצאתי מקבילות בין הפורום באינטרנט לבין לאס-וגאס. שניהם אורות נוצצים קוראים לך לבוא, חיקויים של ארמונות אבירים, פראמידות עתיקות ושווקים אוריינטליים, אתה נכנס, כולך מלא התלהבות כדי לגעת בדברים האמיתיים, אך מה שאתה מוצא זה רק את טעם הציפוי המזוייף. אחרי שהקולות המלאכותיים נדמו והאורות כבו אתה מתעורר בבוקר לעיר שטופת שמש ומכוסת אבק. היית שם וקיבלו אותך כמו מלך, אחרי שעזבת כבר אף אחד לא זוכר אותך יותר. השארת שם גם רגש גם כסף ויצאת עם תחושת אשם וריקנות. אין כאן ואין שם שום דבר אמיתי שנוצר, לא חברות אמיתית ולא קשר, היית כאן והשארת את חותמך אחרי יומיים כבר כיסו אותך התגובות, יותר מהירות, יותר מבריקות יותר נוצצות, לא השארת חותם, שמך נשכח בדיוק כפי שנשכחה נוכותך בלאס-וגאס. וגם המשחקים שמציעים כאן עכשיו מנסים לחפות על הרדידות שקיימת כאן בלאס-וגאס ולא קיימת בערים האמיתיות, הערים בהם נרקמים יחסים אמיתיים, קשרים ארוכי טווח ומשאירי חותם, ואם עוד לא הבנתם הכוונה לחדר הטיפולים ולקשר הנרקם. סוזי.

השאלה הנכונה היא לא איזה רושם את השארת על לאס וגאס אלא איזה רושם היא השאירה עלייך. כל אחד מאיתנו חווה רק את עולמו הפנימי, היום, בעיר שלי אני לא חווה את לאס וגאס ולא משנה לי אם הותרתי שם רושם, משנה לי רק שכאשר הייתי שם היה לי נוצץ וכיף וחוויתי, כך גם כאן, זה כלל לא משנה אם אנחנו מותירים רושם או שלא, משנה רק הרושם שהפורום מותיר עלינו ובתוכנו, מכאן נוצר העומק. את משדרת שהפורום הזה שטחי, השאלה רק לאיזה רמה את מתרשמת ממנו, אנשים מספרים כאן על חוויות מאד קשות ואישיות שהם חווים, הם לא נמצאים ברמה שטחית אלא ברמה עמוקה מאד של רגשות ושל העולם האמיתי הפנימי שלהם. להם משנה מה שהם כותבים. זה שאת בוחרת לא לקחת את זה לעומק זו בחירה שלך. אני בחרתי להנות מלאס וגאס, מהצחוק, מהעושר, מההרפתקאות השונות, כאן אני בוחרת להרגיש את עומק החשיפה שאנשים נותנים לנו לחדור אליה. אולי את היא זו שבוחרת לא ליצור כאן קשרים ארוכי טווח? ולא כולם?

מאד!!!

לאורה! הנושא לא היה אם הפורום הוא שטחי או עוסק בדברים שטחיים, כמובן שאנשים נחשפים כאן על התחושות הכי עמוקות וכואבות שלהן, מה שרדוד או שטחי הוא הקשר שנוצר כאן לכאורה. ולכן זה קצת דומה ללאס-וגאס. התחושות שאני הבאתי ואת למעשה לא נתת להן לגיטימציה, הן בדיוק התחושות העמוקות שאנשים מביאים לכאן, אך מכיוון שהפורום הוא רק אשליה של קשר בין אנשים ולא קשר אמיתי הנבנה לאט, וכולל את כל המכלול של קשר בין בני אדם, קול, מראה ותחושה פיזית אמיתית, לכן בדיוק אני מרגישה וזאת תחושה סובייקטיבית שלי, שפה זה רק לאס-וגאס ולא הדבר האמיתי. למיותר לציין שאת בטח נהנית מהחוויה של להיות בלאס-וגאס עיר האורות הנוצצים, אך האם היית נשארת לדוגמא ולמשל לחיות בתוך אחד המלונות האלה ולרמות את עצמך שאת חיה באמת בונציה או במרוקו?? אותו הדבר כאן, את נכנסת מקבלת את הטעם או האשליה שאת נתמכת, מקשיבים לך ואת באמת יוצרת קשר עם אנשים כאשר באמת ובתמים לא נוצר כאן שום דבר אמיתי, חוץ מהחוויה כפי שאת ציינת של להכנס לכאן להנות מהאורות הנוצצים מהחוויה החושית הרגעית ולצאת מכאן. לזה בדיוק התכוונתי.

שהסיבה ל-OCD, לדיכאון, חרדות ועוד, קשורה באיזושהי צורה (איני זוכר איך!) בהורמון הסירוטונין, אז מדוע לא מאבחנים מחלות אלה (ומעולם לא שמעתי שיש כזו בדיקת מעבדה) ע"י בדיקת מעבדה פיזיולוגית הקשורה להורמון זה? אודה על תשובה ברורה אבי

אבי שלום מדובר בעיקר בפעולות כימיות במוח. לצערנו הבנת המוח עדיין לוקה בחסר. לכן אין בד"כ בדיקות דם המאתרות תסמינים נפשיים, גם אם הם קשורים לחומרים מסויימים הפועלים בגוף. השיטה לאיבחון היא עדיין בשיטה של ניסוי וטעיה. ע"פ סוג הסימפטום מנחשים שמדובר בבעיה בחומר מסויים ונותנים תרופה מתאימה. אם התרופה עזרה, מבינים מכך שאכן זה היה החומר האמור. עם השנים סביר להניח שנוכל להגיע לדיוק רב יותר והטיפול יהיה כמובן יעיל יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

.

אני מחפשת מסגרת רפואית או פסיכיאטר המתמחה בTourette Syndrome שיוכל לעשות הערכה פסיכיאטרית לנער בו 15 עם טורט אשר מראה התנהגות תוקפנית ואלימה (ללא אשפוז)

מאיה שלום אני מציע שתתקשרי למרפאה הפסיכיאטרית לילד ולמתבגר בבי"ח איכילוב ותתייעצי עם אחד הפסיכיאטרים. טלפון באזור ת"א 6973733 בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי בפורום הלם-קרב בא פרופסור חשבתי שיהיה מעניין,אך האמת התאכזבתי. ממה?האמת אני לא יודע ,ואפילו אני לא יודע לשם מה שיחה זו נוצרה,היות ולא ראיתי את יעילותה. ולכן חבריי הצעירים...אתם הם דור העתיד...אל תהיו מדוכאים כמונו "הזקנים". אתם אלו שצריכים להרים את המושכות ולהמשיך הלאה. אתם אלו שצריכים להקים את הדור הבא. אז עורו חברים ,עזרו לעצמכם,כי באמת מאיתנו לא תבוא הישועה. וסליחה על שגררתי אתכם לפורום המדוכאים. סליחה על שהתערבתי בעיסוקכם,לכן תכניסו טוב לראשכם אתם נורמלים לחלוטין,אתם בריאים לחלוטין,אתם הממשיכים. ואנו.....?כמו שאמר הפרופסור המלומד...לנו אין תרופה ואנו נשאר דפוקים. שלכם באהבה חבריי הצעירים. דניאל.

אתה הדובדבן שבקצפת...

על מה הסליחה ? על שהכנסת אותנו לעולמך ? תודה, שעשית את זה.

שאני מאוה........... באמת תודה כי רק בזכותך ...... ובאמת. דניאל-:)

יא

מה קרה???נהיית אופיר....

החלמה מהירה. אנג'ל

ואולי טלי לא רוצה שכולם ידעו שהיא חולה ???

ואולי טלי לא רוצה שכולם ידעו שהיא חולה ???

פשוט חשבתי על זה שבסוף השיחה לא אמרתי לך תרגישי טוב ותחלימי מהר והרגשתי לא נעים אז רשמתי פה אביב,למה את תוקפת אותי?

ניפגש שם... ביי

אליאן, בינתיים הוא לא בא. יש לו כבר איחור של 10 דקות. עדי

אני מעריצה נלהבת שלו !!!

אני נשוי טרי ( חודשיים) בן 30 מאז שעברנו לגור ביחד אני מרגיש חרדות ודכאונות אני מטופל ע"י פסיכולוגית אחת לשבוע , היא אומרת שאני טיפוס מצליח ומאחר שבכל תחומי החיים : זוגיות חברים עבודה אני מצליח אז יתכן שזה מלחיץ אותי , אני מפחד שמשהו ישתבש או שיקרה לי או לאשתי משהו רע ( חס וחלילה ). אני מרגיש שהחיים מאוד מפחידים ושאני מבוגר ושלא נשאר לי הרבה זמן לחיות. אני חושב שמצבי השתפר אבל עדיין לא חזרתי לעצמי , והשינוי שעברתי לאחרונה ( נישואים , מעבר דירה , עזיבת בית ההורים , יום הולדת 30 בעוד חודש ) גרמו לי להרגיש כך . מרגיש כאילו נולדתי מחדש והלידה מאוד קשה . האם תופעות אלו טבעיות ? ומתי הם יחלפו לי ? אשמח לקבל תשובה מהירה . תודה

עופר שלום אתה נמצא במסגרת טיפולית ואני מתאר לעצמי שהפסיכולוגית שלך תוכל לתת לך את התשובות הנכונות ביותר המתאימות לך. אילו אינן שאלות אוניברסליות אלא דברים שיש להבינם על רקע היכרות. בעיקרון השאלה אינה האם התחושות הללו טבעיות או לא, אלא האם הן פוגעות באיכות חייך. במידה וכן, ונשמע על פי דבריך שכן, חשוב לטפל בהן ולשנות את המצב. השינוי יכול לקרות בהדרגה ולא ניתן לתת לך תחזית ללא היכרות עימך (ולעיתים יש בנושא הזה אי וודאות גם כאשר ההיכרות קיימת). אני מציע לך לבחון את הדברים בתוך המסגרת הטיפולית, היא תמיד עדיפה בעיני על עצה חד פעמית במסגרת אנונימית. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי טלי, אני יודעת שהבטחתי, שהפרק השלישי הוא האחרון, אבל את כבר מכירה אותי, אני מבשילה בהדרגה והייתי חייבת לסיים את הסיפור, אז הנה הפרק הרביעי והאחרון : ************************************************************************************************* השחר הפציע, אריה הים צפה בזריחה ונרגע, הרגיש כי האבן הכבדה שהיתה מונחת על ליבו במשך ימים רבים התפוגגה כמעט לחלוטין. התקלח, התלבש, יצא לעבודתו החדשה והרהר בליבו "כמה מוזר הוא העולם הזה, רק לפני שבוע פוטרתי מעבודתי הישנה והרגשתי כאילו לא נותר לי כלום בעולם הזה, הרגשתי אבוד וכבר כמעט ויתרתי על חיי. כמו כדור שלג התגלגלו חיי מאז קיבלתי את המכה תוך כדי משחק, אסון רדף אסון, וכדור השלג רק הלך וגדל וסחף אותי עימו, ללא שליטה, עד שהרמתי ידיים, והנה אני פה שבוע אחרי המשבר הגדול ביותר בחיי, עם הקפה והסיגריה כרגיל, עומד לפתוח דרך חדשה ולצאת למסע חדש ומעניין, מלא כוחות אני ומרגיש הקלה גדולה, למרות שקצת חושש גם מהתפקיד החדש, שמהווה התקדמות עבורי. רק לפני שבוע מפשוטי העם הייתי, מין פועל שחור שכזה, ועכשיו אחראי וראש על אחרים". נכנס למכוניתו והחל נוסע, מצטרף לרדיו המנגן שירים בקולו המזייף. למרות שהשירים היו נעימים לאוזניו, בדחף רגעי החליף תחנה ברדיו ונדהם מעוצמת המקריות של הדברים. ברדיו התנגן שיר שהכי אהב לשמוע בזמן האחרון, שירו של יהודה פוליקר "איך קוראים לאהבה הזאת". לפני שבוע שם ליבו למילים - "ערב טוב יאוש ולילה טוב תקוה מי הבא בתור ? ומי בתור הבא ? " מתוך תחושה מייאשת ופוחדת, שהוא הבא בתור, שהמכה הבאה בוא תבוא ולא תפספסהו. אבל כעת זמזם שורות אחרות בליבו - "זו לא סיגריה ראשונה ובטח לא סיגריה אחרונה זו מכונת המחשבות שלא הצלחתי לעצור זה אני וזה אתה והביחד שכאילו לא היה " "מדוע השורות האלו פתאום ? " חשב לעצמו וידע, "אלה היו המחשבות שלי שלא הצלחתי לעצור, שהשתלטו ויצרו את הדיכאון שהלך וגבר, את הפחדים, החרדות, הייאוש וחוסר התקוה. והביחד בעצם רק כאילו לא היה, אבל היה - תמיד היה. הגיע לעבודתו החדשה, והחל ללמוד את תפקידו החדש, והרגיש די מרוצה, אם להודות באמת, דברים חדשים תמיד היוו אתגר בעבורו, ואנשים חדשים תמיד עניינו אותו, והדברים החלו להתארגן ולקבל צורה שאהב, "יום טוב עובר עליי", סיכם לעצמו. בערב תשוש מיומו הראשון, חזר לביתו, ארוחת הערב כבר חיכתה לו על השולחן מוכנה, ושני אנשים - גמדים קטנים חיכו לו עם חיבוק ונשיקה. התובנה לא איחרה להגיע, "הרי גם הם היו פה כל הזמן, גם אותם לא יכולתי לראות בשברוני ובצערי, אבל המשפחה ליוותה אותי לאורך כל הדרך, לא תמיד יכלו לחלוק, לא תמיד הבינו, לפעמים אמרו "שטויות, אתה לוקח את זה יותר מדי קשה, יהיה בסדר". אבל בדרכם כל אחד היה שם עבורו - אמו הכינה לו ארוחת ערב מדי יום, ואחיו גם אם לא אמרו דבר ולא עשו דבר, בטוחני שדאגו, אבל הכי חשוב, שני אנשים - גמדים קטנים, כפי שאהב לכנותם בליבו, שני אחייניו, אחד ממש קטן חיבק ונישק כל הזמן, והשני קצת יותר גדול יצא לגינה וחזר עם פרחים ורודים ושני איצטרובלים במיוחד בשבילו, לעודדו, ודחף אותו להוציאו ממיטתו. "עוד משהו שהחזיק אותי כאן, ששמר עליי בחיים", חשב, "איך רק לפני שבוע לא יכולתי לראות את כל הדברים הללו, עיוור הייתי לעצמי ולמציאות, אך עכשיו חזרה אליי ראייתי". עכשיו אושרו היה באמת שלם, הכל התחבר בעבורו מחדש, המשפחה, מלווהו, החברים והעבודה, התכסה עד מעל לראשו בשמיכת הפוך העבה, ונרדם... ************************************************************************************************* טלי, בבוקר הייתי בטוחה שאני אראה להם את הסיפור, עכשיו קצת איבדתי את האומץ, אז מה דעתך בענין ? תודה, אביב.

אביב, אין לך מושג כמה התרגשתי.. יישר כוח ובהצלחה:)

האם חרדות יכולות להיות סימפטומים של דכאון ולאו דווקא לעמוד בפני עצמן כהפרעת חרדה?

גלית שלום שוב בעיקרון כן, חרדות יכולות להתלוות לדיכאון. אני מזמין אותך שוב לכתוב ממה השאלות נובעות והאם את מוטרדת ממשהו, מעבר לסוגיה התיאורטית. בברכה ד"ר אורן קפלן

הם הפרעת חרדה נחשבת למחלת נפש? האם דכאון תגובתי נחשב למחלת נפש?

גלית שלום מהי מחלת נפש? חרדה ודיכאון הן שתי תופעות נפשיות שניתן לטפל בהן באמצעים פסיכולוגים ותרופתיים. השאלה אם הנפש חולה או לא איננה רלוונטית לטעמי, זו כבר שאלה פילוסופית ולא טיפולית. במידה ואת מתמודדת עם שאלה או מצב מסויים נשמח לייעץ לך. תוכלי אולי לשאול את הדברים ישירות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אישיות נוירוטית האם זה סוג של מחלת נפש.

לא, ממש לא. יש הטוענים שכל אדם החי בימינו הוא אישיות נוירוטית. למה אתה מתעניין?

סתם לידע...... אופיר

הסיבה להתענינותי היא מכיון שקראת י מאמר בתחום ובאופן כללי אני אוהב את תחום הפסיכולוגיה.

איל (אופיר?) שלום ראשית הגדרות אישיותיות אינן מחלת נפש. לאחר מכן, מהי בדיוק מחלת נפש? איך מגדירים נפש חולה? זו שאלה פילוסופית ולא טיפולית. לבסוף, אישיות נוירוטית אינה לא הפרעת אישיות ובוודאי לא מחלת נפש. מקובל לכנות כך אנשים הסובלים מבעיות נפשיות שאינן כרוכות בהפרעת אישיות או פסיכוזה. זו הגדרה כללית מאוד והשימוש בה נפוץ אבל גם לא ממוקד. כמו שרחל ציינה, מאחר ולכל אדם כמעט ניתן למצוא משהו שמטריד אותו מבחינה נפשית, יש מעין אימרה פופולרית שלמעשה כמעט כל אחד יכול להיות נוירוטי. זה הפך למטבע לשון של סלנג ולכן חורג כבר מהגדרות מקצועיות. בעיקרון יש תיאורטיקנים שמסתכלים על בריאות נפשית כרצף בין נורמלי (נורמטי), נוירוטי, הפרעת אישיות, ופסיכוטי. הנושא נרחב מאוד ויש עליו הרבה ספרות מקצועית. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אורית, הייתי בחופש ככה שרק היום ראיתי את ההודעה שלך מ-24.04. אז אם את עדיין כאן - תכתבי! בי מקווה שאת מחזיקה מעמד!

תודה שלא שכחת אותי...אני עדיין כאן. עדיין קשה לי. מנסה להחזיק את ראש מעל המים

היי אורית.. קראתי את ההודעות שלך מה שאת עוברת זה לא ייחודי לך אני מאד רוצה לספר לך אבל לא בפורום.. אם תוכלי לכתוב לי מייל נדבר.. ביי..

מקוה שאת מרגישה יותר טוב. שיהיה לך יום נעים ומוצלח. להתראות.

רחל, קראתי את מה שכתבת ואני לא כועסת בכלל. אלא שלא יצא לי לכתוב ואני לא רוצה לכתוב כמה משפטים כך סתם. אני אענה בהמשך... אני מרגישה יותר טוב. גם לך שיהיה יום מקסים

יבוא להתארח בפורום הלם-קרב ע"מ לתת תשובות לשאלות בעניין פגועיי הלם קרב. לכן אבקש מכל מי שייש לו עניין,וגם למי שאיין, לבוא לפורום הלם-קרב ולהשתתף בדיון רציני זה. אשמח מאד על היענותיכם.... בברכה...דניאל.

בוקר טוב דניאל... אני אשתדל להיות שם בשבילך, למרות שאין לי נגיעה אישית בענין, אבל אני מכירה אותך וזה מספיק כדי לבוא ולתמוך ולחזק ידך... אבוא ואשב בשקט בשקט, לא תשמע אותי, אבל אני מקווה שתרגיש אותי... דרך אגב, פרופ' רפי קרסו לא כזה מפחיד, הוא היה מרצה שלי באוניברסיטה, והוא בסך הכל בן-אדם, כמו כולנו, לטוב ולרע. שיהיה קל, אביב

הוא בן אדם, ועוד כמה אנשים שעעשו דברים מפלצתיים בהיסטוריה היו בני אדם - להבדיל, כי אני לא מרשיעה את פרופ' קרסו בכלום כל עוד לא שמענו אותו. להיות בני אדם, לא נותן לגיטמציה להיות "פחות" אלא להיפך, אם אתה בנאדם זאת אומרת שאתה יכול להיות "יותר" . על חתול אפשר להגיד "הוא רק חתול" על פרה אפשר להגיד "היא פרה, ומה שהיא יודעת זה בערך לאכול ועוד משהו, להמליט, לתת חלב" אבל אדם? אדם חושב.גם אם אין לו כנפיים הוא יצר אותן, אדם הגיע לירח, להגיד "אני רק בנאדם" זו התחמקות פושעת.

תודה חברה ...ואמרתי שאני מאו.........? והאמת....גם אני נכחתי בהמון הרצאות איתו...ואני באופן אישי לא נפגעתי ממנו.... אבל יש רבים..שהתנסו בשיטות ישנות שהוכחו כלא יעילות ואני שם להיות להם לפה. רק מקווה שפי לא יתמלא במיים,ולא יהיה באפשרותי להגיב,לכן נחכה לערב, ושוב תודה. דניאל.

משהו ממלא אותי,ממלא את כל עולמי. כד"א גדול וכחול שבו דחוסים כ"כ הרבה סיפורים , ועמוק עמוק בתוך מגמה , לוהט וגועש סיפור חיי השורף ביותר - מלווה ומלוה בתסביכים של הערכה עצמית- נניח שיוציאו ממני את המגמה, הרי שיעלם פתאום הכוח הכי חזק אשר אוחז בכדור שלי .עולמי יתחיל להצטמק. המגנטיזם שלי ייעלם לחלוטין גם הוא. אני אהפוך לעוד גרם שמים המרחף אי שם בשחקי האטמוספירה . באותה מידה המגמה היא גם חומר קשה לטיפול , היא חמה וצורבת.היא תתפוגג לאט ...לאט ...וכאב גדול .על מנת להתנדף לאטמוספירה ,היא תצטרך לחלחל דרך עולמי החיצוני ולהכאיב,לשרוף,לעוות... אבל העקר שהיא תלך בסוף בכל מחיר!!! טוב,זה לא מהיום... זה מלפני כשנה עוד מעט... כתבתי את זה באוטובוס חזרה לת"א מקורס צבאי... הנופים המדבריים היפים שאני אוהבת,והקושי שהביאה לי המחלה בתוך מסגרת של קורס הביאו אותי לכתוב את זה. אבל כשאני קוראת את זה שוב- נדמה כאילו אז הייתי יותר מפוקחת מעכשיו , אולי אפילו יותר מודעת ,ברור שיותר חזקה. לכן,הבאתי את זה לפורום...

וזה ממש מקסים !!!!!!!!! וכשהכאב ילך, והוא ילך בסופו של דבר.... את תרגישי שאין דבר שאת לא יכולה לו !

אנג'ל, כשכתבתי את ההודעה למעלה לא ידעתי שורד זו את אבל מה שכתבתי הוא נכון באופן חלקי. עצתי לך מנסיון שעברתי עם מות סבתי שהייתי מאד קשורה אליה... לכי לביתה של בת דודתך, לכי לקיברה ותבכי ככל שאת מרגישה. אל תעצרי את הצער והכאב, שתפי את מי שרק אפשר בכאבך אפילו את אימך. שוחחי עם בת דדודתך,כיתבי לה כאילו יכלה לקרוא ולשמוע אותך. איבדת אדם יקר,זו זכותך וגם חובתך להתאבל. אל תדחיקי ואל תכחישי. עשי זאת למענך ולזיכרה...! ואני שוב אומרת לך שזה מנסיון. עברתי את מות סבתי וכשנה אחרי בני אושפז לתקופה ארוכה וגם אני נסגרתי ונאטמתי לכאב... אבל כשהגיעה הנפילה..... היא הגיעה בגדול !!!! בהצלחה

היי אנג'ל, להגיד שאני שמחה שסיפרת על בת דודתך, נשמע לי קצת צורם במקרה הזה, אבל אני חושבת שזה טוב ששיתפת אותנו במה שעובר עלייך. אני לא אתייחס לנושא הספציפי, כיון שאת יודעת שאני לא יכולה עוד כל כך לדבר על מוות ועל ההתמודדות עימו, עוד קשה לי בענין, אני בעצמי עוד לא כל כך יודעת איך לעבד את זה, ובכל מקרה כל אחד מוצא את הדרך שלו בענין הזה בסופו של דבר. אבל עכשיו את לפחות לא לבד עם זה, לפחות גם אנחנו יודעים ונמצאים כאן לחזק מעט את ידייך, הכי חשוב זה באמת לא להישאר עם זה תקוע בפנים, להוציא את זה איכשהוא - את הכאב, את הצער, את הפחדים, בין אם בכתיבה כאן בפורום, ובין אם במציאת טיפול באמת כמה שיותר מהר, ואני בטוחה שטלי תעזור לך בזה כמיטב יכולתה. אני יכולה להגיד שאני מבינה מה עובר עלייך, ושעברתי בדיוק אותו דבר לא מזמן ושעדיין לא התגברתי על מותו של אבי, אבל זה לא יעזור כרגע, עכשיו רק נסי לתת לזמן קצת לעבור, לגוף קצת להרפות ולנפש קצת להרגע. אם את צריכה לבכות - תבכי, אם את צריכה לצרוח - צרחי, פשוט תקשיבי לעצמך, ועשי את מה שאת מרגישה. בכל מקרה, וכבר כתבתי את זה בעבר, קטונתי מלייעץ לאחרים בעניינים שבהם נכשלתי בעצמי, ובנושא ההתמודדות עם מוות - נכשלתי ובגדול. גם היום, 7 חודשים אחרי שאבי נפטר, לא נראה לי שאני יודעת איך "אוכלים" את זה. צר לי, אביב.

אולי לא תאמיני, אבל חשבתי עלייך. לכן לא כתבתי... התחלתי לכתוב,זרקתי הודעה במטרה לפתח את זה ואז את ענית (ביום עצמאות בבוקר) ונזכרתי שחזרת ומאז שמרתי על שתיקה.ולא היה אכפת לי שיגידו שאני דורשת "צומי" וזועקת "זאב זאב" ושאני ילדותית,גם כשאת אמרת את זה.ובאמת שכל אילו לא משנים לי במיוחד,פשוט לא רציתי לעמת אותך עם זה בשום אופן.אותך ועוד כמה אנשים פה בפורום.אני יודעת כיצד להתמודד עם דבר שכזה,גם לבדי,אך אין לי מטרה להעלות זכרונות עצובים באנשים שעלולים לפגוע או לגרום להתקפי חרדה. אח"כ ניסיתי שם בדוי,אבל בתגובה לדברים שנכתבו לי לא שמתי לב שלא שיניתי שוב את הכינוי. אני טיפשה .מה לעשות.

טלי, איפה הכי כדאי לתבוע מזונות ולהגיש בקשה לגירושין ? בבית דין רבני ? או בבית משפט לענייני משפחה ?

לדעתי זה תלוי אם בעלך גם רוצה בגירושין או לא. במידה והוא לא רוצה ותפני לבית הדין הרבני הם יאשימו אותך שאת לא רוצה שלום בית ויקראו לך "אשה סוררת". את תפסידי הכל. אם גם בעלך מעוניין ויש הסכמה הדדית, אז אין בעיה ולא משנה לאיפה פונים.

אליאן, דבריה של אורית די נכונים. יחד עם זה הייתי מנסה לפני שאני מתחילה בתהליך, לפתוח בתהליך של ייעוץ זוגי. להתגרש תמיד אפשר, אבל, עדיף לעשות את זה כשמיצינו את כל האפשרויות. אפשרות נוספת היא לפנות להליך של גישור. עדי

מצטערת אורית, יש לך דעה קדומה על ביה"ד הרבני, מענין שאני דוקא שמעתי שהגברים "אוכלים אותה" בבית הדין הרבני, אבל כיון שיש לי קרוב משפחה שהוא דין בביה"ד הרבני, אני יכולה לומר לך כי לפי דבריו כל דבר נידון לגופו. (ואליאן, אם תרצי יעוץ פרוצדוראלי בנושא, אשמח לעזור) אישה סוררת,? אין דבר כזה, יש אישה מורדת, ומורדת זו אישה שלא מקימת יחסי אישות עם בעלה, אבל הוא צריך להוכיח שהוא עושה כל מה שצריך לעשות בעל. והוא צריך להוכיח שהיא מורדת, אם היא גרה איתו בבית, הוא לא יכול להוכיח את זה, יש עוד דברים שהיא יכולה לספר בבית הדין, כמו, אם יש אלימות בבית, אם הוא מכריח אותה לקים יחסי אישות בזמנים שההלכה אוסרת (הרבנים כאן מאוד מחמירים עם הבעל), אם יש לו יחסים עם נשים אחרות. בכל מקרה חיבים להגיע לביה"ד הרבני מתי שהוא , לחלק של הגט ההלכתי, כי אם לא יהיה לה גט הלכתי אורטודוכסי, היא לא תוכל להינשא שנית , וגםא אם היא תינשא רפורמית, ילדיה הבאים יהיו ממזרים, ותהיה להם בעיה מאוד חמורה. בענין מזונות, בביה"ד הרבני,מאוד דואגים לילדים, והם לא טפשים, הם מכירים את כל התיחמונים של הבעלים. ומה שהוא יכול לתחמן שם, הוא יכול לתחמן בבית משפט אזרחי. יש בעיה נוספת, והיא עורכי הדין , אלה גובים סכומי עתק, ולפעמים מורחים את הזמן כדי לגבות עוד ועוד כספים, רצוי אולי ללכת לטוען רבני טוב, או אפילו טוענת רבנית טובה, אלה ינחו אותה כמו שראוי. חשוב לחשוב על כל הפרטים, כדי להימנע מצרות ומהוצאות מיותרות.

שלחתי לך אי מייל...אני מקווה שזה בסדר מצידך !

רקפת שלום רב, זה בסדר גמור, וכבר שלחתי לך אחד בחזרה. שבוע טוב, טלי פרידמן

תודה רבה טלי. מיליון תודות. שלחתי לך עוד אי מייל.

רציתי לשתף במשהו אישי וכואב. בת דודתי ,חברתי הטובה נפגעה בתאונת דרכים בסופהשבוע שעבר. עד יום שלישי היא שכבה מחוסרת הכרה בבית החולים ואני הייתי לצידה כל ערב... לא האמנתי שהיא לא תתעורר...זו היתה הרי "רק תאונה קטנה". מיום שלישי הפסקתי להתעניין בשלומה,פשוט מאוד מהקושי העצמי שלי ומאובר-אופטימיות אולי...אין לי מוזג האם היתה בהכרה או לא במשך 3 ימים, אם יכולתי לראות אותה,לדבר איתה,האם היתה מזהה אותי. אין לי מושג וגם לא שאלתי... בערב יום העצמאות,או קצת לפני,או קצת אחרי...הכל נגמר...אין לי מושג בדיוק מתי שוב,כי לא שאלתי. אבל אתמול בבוקר קיבלתי הוכחה ניצחת.נכחתי שם...במקום ההוא...משם כולם כולל הורי הלכו לביתה ואילו אני חזרתי לביתי לבדי. לא יכולתי לראות את משפחתי במצב כזה ובטח שלא את אימי שנמצאת "על קוצים" ורבה איתי על כל דבר קטן.היא מתקשרת אלי כדי לריב!!! האשמה מתחילה לכרסם בתוכי .יכולתי לראות,יכולתי לגעת,יכולתי אולי לדבר,יכולתי אולי לשנות משהו ואילו לא עשיתי זאת.. יכולתי לנצור לעצמי רגע אחרון...במקום להגיע למצב שבו אני יושבת בבית וחוץ מהמחשב הכל מזכיר לי אותה(היא לא אהבה מחשבים).היא אהבה לראות סרטים ישראלים בוידאו,אהבה לאכול,אהבה לצייר,לקרוא ספרים... היה לנו אותו טעם בלבוש,במוזיקה...אני לא אשכח את הפעם שהגעתי למינוס לא קטן בבנק מכל הבריחות שלי מהבית אל ביתה.. זכרונות מבית סבא-כשהם עולים הסבל כפול.... איך נמנעים מכל זה??? הדבר היחיד שנותר לי הוא חברותיה.אני משוחחת איתן באי סי קיו.הן גם כמוני מחוברות כמעט 24 שעות.אני מצחיקה אותן,והן אומרות שאני בדרנית ואני מסוגלת להצחיק גם מישהי שנמצא בדיכאון של החיים שלו. וזה עושה לי טוב על הלב,באמת שזה עושה אבל כרגע איזה אחת פלטה משפט: "חוש ההומור..תורשתי אצליכם במשפחה.סבא שלך היה אדם משעשע מאוד וכמו גם בת דודתך....."

ורד, או לקרוא לך בשם אחר, את יודעת איפה למצוא אותי אם את צריכה. תחזיקי מעמד אני יודעת שקשה לך. שלך תמיד תמיד, סתיו

ורד, זה מאוד קשה לאבד מישהו קרוב. עברתי את זה, פעמיים. עם שני ההורים שלי. חשוב דווקא להעלות את הזכרונות (גם כשהם קשים) ולהתאבל. אני פה אם את צריכה משהו. עדי

תודה זה שונה מדרכי עד כה.אני לא מדחיקה דברים כאילו אבל אני יודעת להניחם בצד ולהעלותם רק כשהם לא כואבים יותר.עשיתי את זה פעמיים עד כה.הפעם הזו קצת קשה יותר. אני יודעת טוב מאוד להתמודד עם אבל. תודה לשתיכן

שלום ורד! כל מה שאת מתארת כל כך מוכר לי, ולכן נורא-נורא קל לי להזדהות איתך. אני נמצאת עכשיו גם כן בעיצומו של תהליך אבל, אם כי אולי בנסיבות קלות יותר (אבי נפטר לפני פחות מחדשיים מוות טבעי בגיל 88 ). אבל אני מגיבה ממש קרוב: יש המון דברים שאני לא יכולה לעשות כי הם כל כך מזכירים לי את הימים שהייתי ביחד איתו, ובמקרה גם אצלי המחשב הוא אחד ה"מפלטים" היחידים, לאור העובדה שאבי לא אהב מחשבים ולא התמצא בכלל בתחום. ובקשר לעובדה שלא היית לצידה של בת דודתך ברגעיה האחרונים - אני לא יודעת אם נוכחותך היתה משנה הרבה לאור מה שקרה. אבל העיקר הוא - רגשי האשמה תמיד קיימים, ולא חשוב מה תעשי או לא תעשי לפני מותו של האדם האהוב. במקרה של אבי ז"ל, וגם במקרה של אימי ז"ל, השקעתי את מיטב כספי, זמני ומרצי לטיפול בהם בימיהם האחרונים, ובכל זאת רגשי האשמה כרסמו במשך תקופת-מה: אולי בכל זאת אפשר היה לעשות עוד משהו שלא נעשה? אולי אפשר היה להציל או לפחות להאריך את החיים ובאיכות סבירה ? - וכולי וכולי... עד כמה שזה נשמע נדוש, הזמן הוא הרופא הטוב ביותר. קחי לך כמה זמן שאת רק צריכה ואל תעשי בכח שום דבר שאת מרגישה שקשה לך לעשות. וכמובן - את מוזמנת לכתוב כאן ולשפוך את הלב כמה שאת רוצה! כל טוב! אחת

אבל זהו זה עבר

בעלי סובל מזה חודשיים מהתקפי חרדה קשים. פנינו לרופאה פסיכאטרית שהמליצה על טיפול בסרוקסט. לדבריה יש לקחת את הסרוקסט במשך 4 ימים 20 מ"ג ואז להעלות מינון ל 40 מ"ג. בעלי כגרע ביום הרביעי לטיפול וסובל מתופעות לוואי שכוללות תחושה של אי שקט ,פיהוקים רבים,בחילות. האם למרות זאת מומלץ להעלות את המינון כל כך מהר???? עליי לציין שתופעות הלוואי עצמן מהוות גורם להתקף חרדה... שאלה נוספת: מה אפשר לתת בזמן התקף חרדה כדי להקל? האם לוריוון או ווליום מומלצים? האם כדאי בכל התקף לקחת קלונקס? באיזה מינון? תודה!!

בעלי החל לקבל את התקפי החרדה לאחר שעבר גמילה מכדורים לשיכוך כאבים בשם רוקסט שמכילים קודאין. האם לעובדה הזו יש חשיבות לגבי התקפי החרדה?

אני לא אשת מקצוע אבל אני יכולה לספר לך מה קורה מניסיון אישי שלי. אני לקחתי סרוקסט לתקופה של 10 חודשים. מבחינתי היה רק שיפור קל ובתהקפי החרדה פחתו אבל לא היה שיפור ממש ניכר ודרסטי. בעת התקפי חרדה לקחתי "קסנקס" ו"אסיול" ואף אחד מהם לא עזר במיוחד. "קסנקס" לא עשה כלום ואילו "אסיול" הרגיע את הגוף ואיפשר לי לישון אבל גרם לתחושה של ריפיון שרירים וכבדות. אצלי לא היו תופעות לוואי. אם יש לך שאלות לשאול אותי, אשמח לענות. כמו שאמרתי לך, אני יכולה רק לספר לך על ניסיוני עם התרופות. כנראה שכל אחד מגיב אחרת.

שלום אני יכול לספר לך רק מנסיוני האישי. לקחתי סרוקסט במשך כ-10 חודשים כתוצאה ממתח נוראי שהצטבר אצלי וכתוצאה מכך היו גם סימפטומים פיזיים. בתחילה לקחתי כרבע כדור למשך מספר ימים (4 אם אני לא טועה), אח"כ חצי כדור למשך 4 ימים, ואח"כ כדור אחד ליום (20 מ"ג). בימים הראשונים הרגשתי רע מאוד. אבל המשכתי וההרגשה הרעה חלפה. לי הכדור עזר מאוד. שיהיה לך כל טוב.

התגובה שלך עזרה מאוד! משום מה הרופאה של בעלי לחצה שהוא ייקבל את מקסימום המינון אחרי 4 ימים בלבד וההודעה שלך הרגיעה אותי שלא חייבים להעלות מינון מיד ואפשר בהדרגה! תודה!!אבי כתב/ה: > > שלום > אני יכול לספר לך רק מנסיוני האישי. > לקחתי סרוקסט במשך כ-10 חודשים כתוצאה ממתח נוראי שהצטבר אצלי > וכתוצאה מכך היו גם סימפטומים פיזיים. > בתחילה לקחתי כרבע כדור למשך מספר ימים (4 אם אני לא טועה), אח"כ > חצי כדור למשך 4 ימים, ואח"כ כדור אחד ליום (20 מ"ג). > בימים הראשונים הרגשתי רע מאוד. אבל המשכתי וההרגשה הרעה חלפה. > לי הכדור עזר מאוד. > שיהיה לך כל טוב.

נמאס לי מהחיים האלה. אני האשמה פה במה שקורה לי? למה אף אחד לא יכול להבין אותי? אני לא מבינה איפה הקצר ביני לבין אחרים? מה הבעיה? אוף, נשבר לי. סתיו

סתיו, הקצר מצוי בתהום שנפערה בין כל אחד מהצדדים. נראה שכל אחד מהצדדים התבצר בעמדתו ולא מוכן לזוז ממנה מטר. צריך לקום ולהחליט ש"זהו, המלחמה נגמרה, עכשיו צריך לבדוק מה בכל זאת ניתן לעשות, ואיך אוספים את השברים". ככה אני חושבת, בכל אופן. טלי פרידמן

ואז אני אצא מפסידה כמו תמיד.