פורום פסיכולוגיה קלינית

אני חולה בלופוב וברצוני לדעת האם יש קשר ללופוס ולמצבי רוח? אם יש קשר אז איך הוא מתבטא? למה בכלל יש קשר למצבי רוח?

האם את מקבלת סטרואידים כטיפול במחלתך? שאם כן, אזי לאלו יש בהחלט השפעה על מצבי הרוח. הם ידועים כמכניסים לדיכאון בטיפול ממושך (או לאופוריה במקרים נדירים) בנוסף המחלה עצמה ידועה כמשפיעה על מערכת העצבים המרכזית (המח) וגורמת למצבי רוח ושינויים באישיות, כאבי ראש וכו'. הסיבה לתופעה היא ככל הנראה שקיעה של נוגדנים (הגורמים למחלה מלכתחילה) נגד תאי העצב במערכת העצבים.

שלום רב! אני רואה שעלי להבהיר פעם נוספת: אני משתתפת בפורום הזה קרוב לחדשיים, ובחרתי לי את הכינוי "אחת" אחרי שווידאתי מעל לכל ספק שהוא פנוי. לצערי, זוהי הפעם השלישית תוך תקופה קצרה שמישהי נוספת מאמצת לעצמה את אותו הכינוי, ואני רק רוצה לקוות שהדבר נעשה בתום לב ולא מתוך כוונה אחרת. בכל אופן - לדברים שנאמרו כאן אין כל קשר אלי, ואינני אחראית לתוכנם. האחריות היא על הכותבת בלבד, וכאן המקום לבקש ממנה לבחור לה כינוי אחר על מנת למנוע בלבול! בתודה מראש! אחת הראשונה!

שלום אני לוקח לפי מרשם רופא 4 פנרגן [כדור הרגעה] ביום היום בלעתי 6 פנרגן ואני רוצה לדעת האם כמות כזאת יכולה לעשות נזק לגוף [כבד, לב, כליות] אבקש תשובה של ד"ר תודה רבה.

מה זה פנרגן משהו חדש נראה לי מוגזם מה אתה סוס 6 ביום.......קח 6 חפיסות ביום

אור למה לענות כך? ממש חושך אם מישהו שואל כאן שאלה סימן שזה חשוב לו מספיק כדי שאם אין לך מה לומר אל תאמר כלום בברכת יום יפה ננה

אהלן.... מה שלומך ? אז הבנתי שעכשיו אנחנו זוג בענין הקבוצה הסגורה, או שנינו בפנים או שנינו בחוץ... אחלה... שלא תשכח להזכיר לי לפני שאתה נוסע לחו"ל ולהשאיר לי פה הודעת פרידה רצינית שתלווה אותי בשבועיים שלא תהיה פה, שאני אוכל להיכנס ולהיזכר כמה מקסים אתה. והכי חשוב, תביא איזה שוקולד טעים בדרך חזרה, ואולי בעצם לא צריך, מי צריך שוקולד, כשיש לנו אותך, מתוק מדבש ולא משמין.. :-) קבל חיבוק לילה טוב, אביב.

אותך ל קל.....ה אבל אני לא מוותר על שוקולד נכון אחי

נו באמת ....ציפית שאעזוב לפניי שאפרד??? כל דבר שיוכל לגרום לך להשמנה....הריי זה משובח.... לכן....כל מה שתבקשי אהובתי..... דניאל.

היי, בוקר טוב גם לך, טוב, השתכנעתי, תביא שוקולד, אבל באמת משובח ומובחר כמוך... אי אפשר לצפות ממני לרדת ברמה, אחרי שהרגלת אותי לטוב ביותר... שיהיה סופשבוע כייפי, עם הרבה שמש, אביב.

ושכחתי עוד דבר קטן, אבל הכי חשוב - גם אני אוהבת אותך, מה זה אוהבת ... בגדול... : - ) אביב.

וסליחה מראש על כל הכאב שבו !!

אליאן!!!!!!!!!!!!!!! הרגע גם אני שלחתי......... אני חייבת להוריד את ה-ICQ. איזו טלפטיה!

ואני ממש מצטערת ששלחתי לך את זה... אל תתעצבי נא בגללי... שימרי זאת לאחר החתונה ושיהיה הרבה מזל טוב !!!

אנג'ל היי, אני לא מצליחה להשיג אותך באיי סי קיו למרות שהשארת לי הודעה. ואני כל כך רוצה לדבר איתך... מה אני אעשה עכשיו בלי הצבא.. אני מרגישה חלל כזה גדול בתוכי. ההורים שלי כאלה מטומטמים הם אפילו לא מבינים מה הם עשו. כמה דלתות יסגרו לי בגלל זה שהם כאלה חסרי אחריות. תני סימן חיים. יש לך עיצה מה לעשות? סתיו

..

: - ) ובכלל, עוד לא הסברת מה הבעיה. אביב

ג'קי היי! לא שמעתי ממך כבר כמה ימים. מקווה שאת בסדר! וגם מקווה שלא עייפתי אותך יותר מדי עם הנאומים שלי! מתגעגעת אלייך! אחת

ג'קי אייך ? מקווה שאת סתם עסוקה מדי.

רציתי לברר עם משתתפי הפורום האם אי פעם מישהוא שמע על הספר "ילדי האינדיגו" ואיפה ניתן לקנות אותו ?

שלום ורדה. ספר מומלץ גם בעיני. ניתן לרכשו בכל חנות ספרים. בברכה. רוית.

סליחה על הסקרנות. על מה הספר?

שלומי יקר, כותבים להצטרף ולא להצתרף כפי שכתבת... צא ולמד ולאחר מכן הגש בקשה עם שלושה העתקים לאביב,אליאן ורחל. בספק רב אם הן תאשרנה את בקשתך אך תמיד טוב לנסות ! שיהיה בהצלחה !

אין לשפוט אדם לפי שגיאות כתיב. אני רוצה שתדע שאני עובדת במחשבים, משכילה מאוד ואף חכמה אבל יש לי המון שגיאות כתיב וזאת פשוט בגלל שהגעתי לארץ בגיל 12. אבל, אני מכירה עוד אנשים שאילו היית שופט אותם לפי שגיאות הכתב שלהם היית טוען שהם כמעט אנאלפביתים, וזה פשוט לא כך !!!!!!!!!! אז בבקשה ממך, תיקונים תמיד מתקבלים בברכה, אך יש דרך להעיר ולתקן . מקווה שירדת לסוף דעתי.

בקשה *ב* שלושה העתקים ולא "עם" שלושה העתקים. ...לאביב, *ל* אליאן ו *ל* רחל. יש לי עוד כמה הערות פעוטות, אבל אינני רוצה להיות קטנונית...

שלום, לאליעזר בן יהודה - איך שפטת במספר משפטים בודדים גם את השואל וגם את הנשאלים ? מי נתן לך את הזכות לדבר בשמי ? לענות בשמי ? בשם אליאן ? בשם רחל ? עדיף לו לאדם להסתכל קודם כל לתוך עצמו לפני שהוא מבקר אחרים. לשלומי אהרוני - אנשים חדשים תמיד מתקבלים בברכה ובשמחה פה בפורום, אין צורך בכלל לבקש רשות, פשוט תתחיל להגיב על הודעות, או תשאל שאלות, ואנשים יענו וההמשך כבר יתגלגל מעצמו. ברוך הבא. אביב.

אליעזר בן יהודה כתב/ה: > > > שלומי יקר, > כותבים להצטרף ולא להצתרף כפי שכתבת... > צא ולמד ולאחר מכן הגש בקשה עם שלושה העתקים לאביב,אליאן ורחל. > בספק רב אם הן תאשרנה את בקשתך אך תמיד טוב לנסות ! > שיהיה בהצלחה ! >שמעתי ידידי ותודה על התיקון. >אוליי ידידי אליעזר יצרף אותי אלייו. >העתק אחד יספיק אני מקווה. >אני מנסה ואוליי תאשר? בבקשה אלייך אני מתחנן.כן אני חסר כל אינטלגנציה ואני גם מדבר ב... ח' וגם ...ב.. ע' .ואני מראש העין.אני מגיל 15 כבר הלכתי לעבוד,אבי לא שלח אותי ללמוד כמו אדוני כי לא היה מה לאכול,אז בבקשה אלייך קבלני לשורותייך,ובשעור אצל המורי הזקן מי שהיה מדבר היה מקבל מכות עם סרגל,ומרוב כאבים מי בראש שלו היה לימודים.כשהייתי חוזר עייף מהצבא אבא לא ויתר ומייד לקח אותי להתפלל בישיבה.לאמא לא היה בצק כך שגם את האוכל היה צריך לאשר. ובחגים כאשר כולם היו לבושים בגדים חדשים,לנו לא נותר אלא מהאחים היותר גדולים. כשכולם היו הולכים לחוגים אנו היינו עובדים עם אבא בלולים. כאשר אתה קראת עיתון אנו היינו מחכים שתיזרקו ,ואז איתו ננגבו. כן...היינו מנגבים עם העיתון. וזה רק קצה הקרחון של זכרונות ילדותי.......... והיום ....כן היום בשל טעות כתיב אומללה הינך מנסה להחזירני לילדותי הנוראה....לכן דע ידידי המלומד עומד אני לסיים את תוארי הראשון ולא אתן יותר לך או לשכמותך ..לכלותני בשל טעות אחת אומללה וגם אם יוספו טעויות אדע לתקנם ולהגן על כבודי שממילא אבד מזה זמן רב. והיום בראש מורם הנני שלומי אהרוני בן 26 אומר לך ולשכמותך אני כמו כולם ,ולא אתן לך את התענוג להרחיקני או לחילופין להפחידני,הימים הנוראיים עבורי הסתיימו,והיום אני גאה בראש מורם. וביחד אוליי נציל את המצב. כל טוב לך חבר ולמרות הכל ידי עדיין מושטת אך ורק לשלום.

אולי זה ילמד משהוא את האדון החכם שלנו..............

איך שישנתי טוב הלילה! מה שלומך? לגבי החלום- אני מצטרפת לפרשנות של אביב. גם לה יש את זה............ שמת לב שגם בחלום הזה וגם בחלום הקודם, האיום היה קשור לנסיעה במכונית? בחלום הקודם מכונית דרסה ילדה, ובחלום הזה המכונית בעצמה יכולה להפגע. היא לא מגינה על מי שיושב בתוכה, למרות שהנהג מנסה להמלט. אולי הוא לא מספיק מיומן בהימלטות מאסונות? אולי הוא לא יודע לשרוד? אני כבר מחכה לפרשנות של רוית. שיהיה לך יום טוב!

לאליאן, וגם לרחל ולאביב... קראתי את החלום אתמאל, אך גם את שאר ההתכתבויות בימים האחרונים. אני חייבת להגיד לכן כמה מרגש לראות את הדינמיקה ביניכן- את היכולת האדירה של כל אחת מכן להיות עבור השנייה בנדנדה הזו של החיים. רחל- המשפט שלך מצלילי המוסיקה מסכם את הכל: אתן מצאתן חלון ממנו נשקף נוף אנושי אמיתי ומרגש וכל כך חם ותומך. אלוהים לפעמים באמת סוגר/ טורק דלתות בפנינו. היכולת לראות פתח נוסף, לבחור אפשרות אחרת- היא הצמיחה האמיתית. לדעת שאין רק אפשרות אחת- תמיד יש עוד אחת לפחות, רק נדרש האומץ להסתכל. אתן פה עושות זאת אחת עבור השנייה. ולגבי החלום- קראתי את הניתוחים של שתיכן- ושניהם יפים וכנים. חלום- כמו ציור, נראה שונה בתלוי בהמון גורמים (המסתכל, הגישה, האור והצל ועוד ועוד...) בחלום הזה- באמת על פי ראייה גשטלטית, ניתן לחשוב כי זה הסיפור שלך אליאן בתקופה זו: את הנוסעת במכונית עם כל בני משפחתך, אך את גם הכביש הישר, נטול הפיתולים. הדרך הישרה הזו עשויה להיות מסוכנת- הרי נופלים שם עצים, אך את מודעת לסכנות ומתכוננת אליהן- וממשיכה בדרכך. את גם המכונית- כלי התחבורה המכיל את כל בני המשפחה ביחד באותו המרחב- והמכונית ניצלת מכל העצים הללו. אך את גם העצים, הנופלים, שעשויים לפגוע במכונית, אך גם נפגעים בעצמם מן הנפילה, מן העקירה הזו. אולי הם מגלמים פה את האמביוולנטיות הרגשית- את האופן בו הכעס והאהבה חיים זה לצד זה, התוקפנות והצמיחה, הדרך והסכנות ועוד המון המון ניגודים. אך עדיין יש לך תחושה מוקדמת, המרגיעה את החששות, ואת לא לבד שם באוטו. וגם לא תארת את החלום כסיוט- נכון? זהו- על קצה המזלג. תמשיכו לחלום ושיהיה לכולנו יום נפלא. רוית.

רוית, איזה זהו על קצה המזלג... הדברים רק נותנים חומר למחשבה וחומר טוב,כיוון טוב... נכון,החלום לא היה סיוט. דווקא הרגשתי דיי בטוחה לצד החששות. בטוחה בעצמי ובתחושות. לגבי רחל ואביב ,זה באמת כך כמו שכתבת... קשה לי להעביר את מה שאני מרגישה למילים... אני מוצפת אבל אני יכולה רק להגיד תודה לכולכן, לך , לרחל ,לטלי, לאביב..ובכלל ביי ויום נעים

בוקר טוב, מסכימה עם כל מילה שלך, באמת הדינמיקה שנוצרה בפורום היא מדהימה, אוירה מאוד אינטימית בין המשתתפים הקבועים, הרגשה שאפשר לספר הכל, להוריד אבנים מהלב, ואנשים יבינו, ויהיו פה לתמוך, לעודד ולאמר את המילים הנכונות בזמן הנכון. חלון לעולם שטוף שמש והזדמנויות, להגשמת חלומות בעזרת חברי אמת, שיודעים עליך הכל, על המשברים, על הקשיים, על התקוות, על השאיפות ועל החלומות, שאיתך בטוב וברע, ולא רק בטוב, לא ילכו כשיהיו ימים קשים. תודה, אביב.

יש לי משקעים כבדים מהעבר שמאוד מפריעים לי לתפקד בהווה איך משתחררים מהם?

מדברים ומדברים. ואוליי תספרי לנו על זה?

לפני כן הייתי מבקשת שתציג את עצמך

שלום רב, אני מצטרף למה שהשאירו לך לפני: נשמח להיות מעורבים, בהחלפת תחושות או גם בסיוע, אבל צריך להתחיל עם מה שיאפשר התחלה של דיאלוג. ד"ר יוסי אברהם

לכל מי שלא נותן לעבר לחלוף לעולמים גם לי יש משקעים קשים מהעבר הדרך היחידה היא פשוט להתעלם מהם כאילו לא היו פשוט לא לתת לעבר להרוס גם את ההווה וגם את העתיד. חבל על החיים ...

טוב אז ככה התשובה מגיעה קצת באיחור אבל היא מגיעה האמת שחוותי חוויות קשות שבחלקן איבדתי את כל היקר לי את שימחת חיי את הקשר הפנימי של לעצמי ואת כל כולי אפשר להגיד ואת הרצון לחיות בכלל אעפ"י שהיום אני מנסה להתמודד עם הכאב והעצב אבל לא טוב לי לחיות בלי כל החוסרים שלי והדברים שאבדו מישהי פעם אמרה לי שהדברים לא אובדים הם רק מודחקים פנימה ועמוק יותר אבל אני מחפשת אותם ולא מוצאת ....ואני די מבולבלת ואובדת עצות איך להמשיך. אני אסביר קצת על המשקעים , היו לי המון מריבות עם הוריי בילדות מריבות קשות מאוד אני חושבת שהורים שלי חולים נפשית הם תמיד היו אומרים איך אנחנו הורסים אותם ופוגעים בהם ומקשים עליהם (אז אני שואלת את עצמי של מי האחריות להביא ילדים לעולם ולגדל אותם בצורה "תקינה" של ההורים או של הילדים???) ובכלל הם היו מתלוננים אלינו כל הזמן והם כעסו הרבה והאמת שקשה לי לדבר על כל זה , הדברים גובים ממני מחיר כבד היום.... והדברים שאמרתי גם לא התקבלו בעין יפה במשפחה הקרובה אז הפסקתי לדבר אבל כל הכאב נשאר בפנים והוא לא הולך לאיבוד ואני כבר לא יודעת מה בדיוק אני צריכה ? אהבה , ייעוץ , אוזן קשבת , אנשים חדשים וטובים לחלוק איתם את החוויות הללו ואולי בעצם הכל יחד בכל מקרה אני גם שואלת איך משתחררים מהמטען הכבד של האשמה שאנחנו רעים ושאנחנו לא בסדר וכל זה , האשמה לא משאירה הרבה וזה משא כבד וגדול מדי לחיות איתו. האמת שגם קראתי ספר בנושא ספר טוב שההמלצה בו במיקרים כאלה היא להתחבר לאינטואיציה ולמוח הימני ומשם לשאוב את הכוחות והאמת ולשנות לאט לאט את ההתניות אעפ"י שבמקרה שלי וגם של אחי זו תהיה עבודה ארוכה אצלי פחות (אצל אחי יותר הוא נפגע פי מיליון מהמצב בבית ) אשמח לשמוע תשובה אביטל

היי אליאן, ערב טוב, קראתי את החלום שלך, והוא היה כל כך יפה, ברור, שקוף כמעט כמו זכוכית, ולא יכולתי להתאפק ולא לשלוח לך את מה שראיתי בו, אבל אם זה מפריע לך אז תגידי לי באמת, ופעם הבאה אני לא אעשה את זה. אז מה שאני ראיתי בו זה את העצים כמסמלים מכשולים בדרכך, בדרך בעלך ובדרך הילדים. בעלך מנסה לעקוף את המכשולים מימין, כנראה עדיין לא יכול להתמודד עם הקשיים, אבל את מרגישה "בתחושה מוקדמת" שהם לא יפלו עלייך, ולא יפילו אותך איתם. את מזהה את המכשולים והקשיים, אבל בהרגשה שלך תדעי להתמודד איתם. את יודעת שהדרך לא קלה, שיכול להיות ש"עצים"/קשיים/מכשולים יפלו, אבל הם לא יפלו עלייך. את תתגברי עליהם. גם הילדים היו בחלום ככה שהקשיים בדרך הם לא רק שלך ולא רק של בעלך, העצים עומדים גם בדרך של הילדים, אבל לא יפילו אותם, את תגני עליהם. בקיצור, את בדרך הנכונה, החלום מראה את זה, רק תהיי חזקה, ובאמת תלמדי לזהות את הקשיים והמשברים הצפויים מראש, וכך תוכלי ליהיות מוכנה לקראתם, וגם כשיבואו לא תפלי. קבלי ממני חיזוק, לפחות להערב, אביב.

אביב, שאלת אם לא מפריע לי ? מעכשיו אנדנד גם לך שתפרשי את החלומות שלי... (אכלת אותה :-) ) וזה מה שנקרא... הוצאת לי את המילים מהפה... חשוב לי מאד שכתבת את הדברים, זה מאד מעודד ומחזק ! תודה ושוב אני שמחה שחזרת לכאן. איך את מרגישה ? מה קורה אצלך ?

אהלן..... אני בסדר גמור. את יכולה להמשיך לנדנד לי בכיף, אני אוהבת לדבר איתך, והחלום היה באמת מדהים. אכלתי אותה, לא חושבת, הרווחתי ובגדול... האמת שקצת חששתי מהתגובה אבל אני מתה על חלומות ועל פרשנויות שלהם, ובתקופה האחרונה היו לי כאלה חלומות מוזרים יום אחרי יום, וכשהצלחתי להבין אותם, זה שחרר אותי מהרבה מעמסות. אביב.

שלום רב לא יודעת אם השאלה שלי מתאימה לפורום זה אך בכל זאת אשמח לקבל התיחסות כלשהי. ברצוני לדעת מהן הסיבות העלולות לגרום החל מגיל לידה ואילך לבעיות נפשיות הצפויות בעתיד? כיצד הורים יכולים למנוע בעיות נפשיות לילדם? מודה מראש

דנה יקרה, אפשר לקרוא לשאלה שלך 'שאלת מיליון הדולר'. הסיבות לבעיות נפשיות עשויות להיגרם מנתונים תורשתיים, ובעיקר מהשפעות סביבתיות, כלומר החיים עצמם. 'בעיה נפשית' איננה משהו רע בהכרח, אלא חלק טבעי בחיים, ואין צורך להיבהל ולנסות לחפש פתרון אולטימטיבי. הורים אינם יכולים למנוע מילדיהם התמודדות עם קשיי החיים, היוצרים בעיות נפשיות. עם זאת, הם יכולים להעניק להם סביבה תומכת ואוהבת, שתאפשר להם להתמודד עם בעיות כאלו ביתר קלות. אני משער שבשאלה שלך יש איזה עניין אישי. האם את אמא חדשה הזקוקה ליעוץ? אם תפרטי, אולי יהיה ניתן להשיב לך ביתר פירוט. בברכה, דרור גרין

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_41.asp?rootId=4477300&msg_id=4490426 למטפל יש זכות לפנות להורים במקרה והמטופל מתחת לגיל 18? יש לי הפרעת אכילה.. אם אני הולכת לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי- יש למטפלים זכות לידע את ההורים שלי שיש לי הפרעת אכילה? ומה הסיכויים שהם יעשו את זה אם מותר? בתודה מראש.

שלום נערה, מן הקישור שלך הבנתי שהגעת לטיפול באמצעות הוריך, ושאמך מלווה אותך לפגישות הטיפוליות. גם אם יש למטפל זכות חוקית ליידע את הוריך, המעורבים בטיפול, הטיפול עצמו מותנה בהסכם הפרטי שלך עם המטפל, ואין בו כל טעם ללא הסכמתך. אני מציע שתשוחחי על כך עם המטפל שלך, ותבהירי לו את התנאים שלך להמשך הטיפול, כולל הבקשה שלא ליידע את הוריך. אני הייתי מסרב להעביר להורים כל אינפורמציה אודות מטופל, כחלק מן ההסכם, אלא אם כן מדובר בסכנת חיים. בברכה, דרור גרין

לא לא.. היא לוקחת אותי לכל הטיפולי שיניים והכל (הייתה עוד הודעה לפני)- טיפולים שיכולים לעזור בגילוי ההפרעה.. אני עדין לא הולכת לטיפול- אני רק הולכת בקרוב למרפאה להפרעות אכילה. ואם מדובר בפסיכיאטר- הוא אמור לידע את ההורים? או שאני יכולה ללכת לטיפול בלי שהם ידעו כלום על ההפרעה?

רק היום קראתי את הודעתך. ביום שני פיטרו אותי מהעבודה בנוסף לכל הצרות ועכשיו אני מרגישה ממש אפסית. פיטרו אותי כי לא הייתי מרוכזת בזמן האחרון ואני יודעת שזה נכון. זה מה שכואב לי, שאני יודעת שהם צודקים. שאני כל כך לא במיטבי שאנשים אחרים כבר שמים לב וזה כבר משפיע על העבודה שלי. אני מפחדת ממה שקורה לי ואני מתגעגעת לאמא שלי כל כך...עד כאב. אני מתחילה לחשוש שמשהו לא בסדר איתי.

הי אורית, אוף, אני מבינה שאת ממש על הפנים עכשיו.... בעבודה לא ידעו מה עובר עליך? אימך הרי נפטרה ממש לא מזמן! אנשים לפעמים יכולים להיות ממש חסרי כל רגישות. הגעגועים בטח עוד יותר עזים עכשיו כשפתאום את בלי תעסוקה יומיומית. זה בסדר להרגיש געוגע. אני מכירה את זה, שמרוב הגעגוע אין מקום לשום דבר אחר בפנים. הכל מתמקד רק בכאב... חמודה, אמא שלך עדיין איתך, היא בתוך הלב שלך, היא חלק ממך. אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך. כן, לפעמים החיבוק הזה והלטיפה זה כל מה שאנחנו צריכות ואז הכאב בלתי נסבל, אבל צריך להבין שכל מה שאנחנו צריכות כל כך נמצא אך ורק בנו. אמך מאושרת עכשיו. אני לא יודעת מה היתה סיבה למותה, אבל מה שבטוח שהיא אינה סובלת יותר. את חולמת עליה? אני הרבה חולמת על אמא שלי. זה התחיל אחרי זמן מה ובהתחלה החלומות היו ממש רעים, במשך כל החלום ידעתי שהיא בעצם איננה וזה סתם חלום, אבל בזמן האחרון למדתי שכשהיא באה אלי בחלום - זה הזמן שלי לפגוש אותה ועכשיו אחרי חלום כזה אני קמה ממש מאושרת - הנה, היתה לי הזדמנות להיות עם אמא שלי! אני חושבת שאת צריכה עכשיו זמן לעצמך, אבל לא כדי לשקוע בעצב וכאב אלא כדי לצבור כוחות ולהתחזק על מנת שתוכלי להמשיך בחייך. אל תנסי להתעלם מהעצב, כי זה לא עובד, אבל גם אל תתני לו לשלוט בך. תבכי כמה שאת צריכה, תוציאי כל מה שיש לך בפנים. תכתבי, אם זה עוזר לך, תציירי. תני לעצב הזה ביטוי (חיובי!!!). אני עשיתי הרבה טעויות, הכחשתי את המוות ועדיין אני עושה את זה לפעמים, לא עם המוות של אמא, אלא עם המוות של סבא וסבתא. זה לא טוב ולא בריא. אני לא רוצה שזה יקרה לך! אני במשך כל השנים נמנעתי לדבר על המוות של אמא עם אבא שלי וגם עם אחי. זה עדיין משהו שמאוד קשה לי. אני לא יודעת את מי יש לך במשפחה אבל חשוב שברגע זה תתאחדו ותעברו את זה ביחד ולא כל אחד בתוך העצב שלו. את כרגע כבר לא עובדת או שהם הודיעו לך מראש?

המון תודות על התמיכה. רציתי לספר לך שאמי נפטרה לפני חצי שנה ממחלת הסרטן. היא היתה חולה חודשים ספורים. הורי גרושים ואבי חי בחו"ל כך שכל הטיפול בה בתקופת מחלתה היה עליי וכך גם הטיפול באחי הצעירים ממני. אני כל כך שמחה בשבילך שאת יכולה לחלום על אמא שלך. אני חולמת עליה מעט מאד והחלומות הקשורים אליה הם לרוב סיוטים על תקופת מחלתה, על המוות, על ההלוויה. עד היום חלמתי עליה רק חלום מנחם אחד שבו היא איתי, בריאה, אבל אז התעוררתי למציאות שטפחה על פני. בעבודה כן ידעו מה מצבי אבל זה כנראה לא עניין אותם הרבה. אני מודעת לעובדה שהתפקוד שלי ירד בשבועיים האחרונים כי פתאום קלטתי לפני שבועיים שאמא שלי איננה. הם בכל זאת החליטו לפטר אותי למרות שידעו שאיבדתי את אימי לא מזמן ושאני דואגת לשני אחיי הצעירים. כרגע החלטתי לנוח מעט בבית ולפנק את עצמי ולא לחפש עבודה. אני מתכוונת לחכות שבועיים שלושה ואז להתחיל לחפש עבודה. הבעיה היא שאני שוקעת בדכאונות ובחרדות מידי פעם וזה ממש מפחיד אותי. יש ימים שאני מרגישה טוב, כמו היום, אבל יש ימים כל כך נוראים שאני מרגישה שאני נמצאת בתחתית התהום ושאני לא מסוגלת להמשיך לחיות ולו רגע אחד בלעדיה. אני מרגישה שאני שורדת אבל לא חיה. אני מקווה שההרגשה הזו תעבור יום אחד אבל קשה לי להאמין שאני יכולה להתגבר על האובדן הזה.

אביב, בוקר טוב (או שכבר צהריים..) ראיתי עכשיו שהחלטת להישאר! איזה יופי!!! שיהיה לך יום מצויין ושלא היו עוד ימים כמו אתמול :-) בי

היי, היו לי כבר ערבים יותר גרועים, והיו לי גם יותר טובים, אלה החיים מן נדנדה בין טוב לרע, אסור להתרגש מזה. תודה על העידוד והתמיכה. ספרי קצת מה קורה איתך עם בא לך ? מה שלומך ? איך את מתקדמת ? אביב.

הי אביב ! לקחתי אתנחתא מעבודה ונכנסתי לאינטרנט. אוף, העבודה הזאת מתישה אותי מכל הבחינות. אני מכורה לזה, לתשישות הזאת. מה שלומי? אני לא יודעת... יש ימים טובים ויש קשים, כמו שהיה לי בסוף שבוע שעבר. מהימים האלה, שאת לא יכולה לסבול את עצמך. מבחינה הפיזית, אני שונאת להרגיש את הגוף שלי, אני שוב אבדתי את השיפוט הנכון לגבי מצבי הגופני, ההרגשה של הגוף מזעזעת אותי. ת,אמת שכתבתי משהו באחד הימים. אני אצרף את זה כדי להסביר את עצמי יותר טוב. "איך זה שכל כך רע. התיעוב העצמי פשוט שואב אותי פנימה. אני מנסה בכל כוחי להבין את עצמי. מה באמת עושה אותי שמחה ומה באמת גורם לעצב. האם הרגשת ה"פרה" זה הביטוי שלי לעצב? אם הכל מסביב היה ממש ממש טוב, גם אז הייתי מרגישה את זה? האם הרזון הוא מביא האושר? אני יודעת שלא. להיות רזה זה לא בהכרח להיות מאושרת. הייתי עמוק בפנים, אני יודעת. אבל למה להיות מאושרת זה בהכרח גם להיות רזה? מה זה רזה מספיק? מספיק בשביל מי? ההרגשה היא שכולם מסביב רואים שהשמנתי בטירוף. אני יודעת שלא, בקושי חזרתי למימדים נורמליים, אבל בפנים בא לי לצעוק ולצרוח ולדפוק את הראש בקיר. הרגשת הגוף, למה זה כל כך מפריע? למה הרבה יותר כיף לי להרגיש את העצמות הבולטות שלי ולא את טיפת הבשר שגדל עליהם? אני מנסה להיזכר בתחושה – היה מפחיד לראות את עצמי נעלמת ועכשיו מפחיד הרבה יותר להיות כמו שאני עכשיו. מה עושים עם זה? איך מפתחים את האהבה כלפי הגוף, כלפי עצמי. כן, יש לי מן הפרדה מהגוף שלי. קשה לי לקבל אותו כחלק בלתי נפרד מהקיום שלי. אני יודעת שיש אנשים שמסתכלים עלי ומקנאים – בחורה מוצלחת, יפה, רזה. הם כל כך לא יודעים מה עובר לי שם בפנים, אולי בגלל זה כשנראיתי כמו שלד מהלך היתה לי הזדמנות לשדר החוצה שלא הכל בסדר ולא הכל טוב. עדיין לא הבנתי למה הייתי כל כך זקוקה לזה. די פתאטי, לא?....." טוב, אם שרדת והגעת לסוף... :-) אני יודעת שכל ההתעסקות היא פשוט נסיון לברוח - מהגעגועים לאמא, מהחוסר תקשורת עם אבא. בעקבות כל מוות במשפחה פיתחתי מן "חסינות" - אני פשוט לפעמים מעדיפה להתרחק, "לקבור" בראש את מי שעדיין חי, אני יודעת שזה לא עוזר ואין התחסנות בפני המוות, אז למה כל כך קשה לי להרים טלפון לאבא שלי ולהגיד שאני אוהבת אותו? או לבוא לבקר אותו יותר? נהייתי פשוט בן אדם קר. אני כל כך מפחת להפגע שפשוט פוגעת בעצמי לפני. טוב, גם ככה כתבתי הרבה יותר מדי :-) בי בינתיים.

האם כל "איום" מהווה סיבה לדיווח ? המטפל אמור להפעיל שיקול דעת ? לבדוק עד כמה העניין רציני ? איך אפשר לדעת אם זה נובע ממצוקה או קריאה לעזרה או שזה באמת ? האם באיום להתאבדות אין משהו מן הרצח ? האם על זה לא חלה חובת הדווח? האם על המטפל להודיע למטופל שהוא חייב לדווח ?

אליאן יקרה, כפי שכתבתי לך, מטפל מחוייב לשמור על סודיות מוחלטת בנוגע לכל מה שנאמר בטיפול על-ידי המטופל. חובת הדיווח חלה עליו כמו על כל אדם אחר, רק בנוגע למידע הנוגע לביצוע פשע. לדעתי, על המטפל להבהיר למטופל בתחילת הטיפול, בשלב ה'חוזה הטיפולי', על הסייגים הנוגעים לסודיות שהוא מבטיח, אך כל מטפל עושה זאת בדרכו שלו, ויש כאלו שלא עושים כך. ודאי שעל המטפל להפעיל שיקול דעת. אני מאמין שעל המטפל להימנע ככל האפשר מחשיפת המטופלים שלו, ועליו לדווח על פי הוראות החוק רק כאשר אין לו כל ספק בנוגע לסכנה שנודעה לו בשעה הטיפולית. כל מידע אחר, כמו פנטסיות או הרהורים דמיוניים הקשורים לחומר העולה בשעת הטיפול אינם 'אינפורמציה' שעליה חלה חובת הדיווח. לא ידוע לי שיש חובת דיווח על איום בהתאבדות, אלא אם קיימת סכנת התאבדות בכוח, ובעיקר במקרה של ילדים או מתבגרים, החיים עדיין במחיצת הוריהם. הנושא אינו פשוט, והוא מעורר התלבטויות וקשיים אצל כל מטפל. בכל מקרה, רצוי שמטפל יודיע למטופל בתחילת הטיפול על המקרים בהם חלה עליו, לפי הבנתו, חובת הדיווח, כדי למנוע אי-הבנה שתפגע בזכויותיו של המטופל. בברכה, דרור גרין

תודה על ההתייחסותוהתשובה !

גולשים יקרים, בימים האחרונים עלה הרעיון להקים קבוצה דינמית סגורה פה באתר. רציתי לבדוק עימכם מה דעתכם בעניין, והאם חלקכם היה מעוניין להשתתף בקבוצה שכזו. להלן הרעיון למסגרת הקבוצה: מהות הקבוצה תיהיה קבוצה עם משתתפים קבועים (בין 10 ל-15 לכל היותר), אשר תיפגש בשעה קבועה אחת לשבוע למשך כשעה עד שעה וחצי (המסגרת הסופית תיקבע עם תום התגבשות הקבוצה). ההשתתפות בקבוצה תיהיה כרוכה בתשלום חודשי. כל משתתף יקבל קוד סודי, וכך תימנענה כניסות של "זרים". כל מי שיהיה מעוניין להצטרף לקבוצה,יגיע לראיון אישי עימי (פנים אל פנים), ונבדוק יחד את הצטרפותו לקבוצה. אני אנחה את הקבוצה, וייתכן שיצטרף אליי מנחה נוסף. אז מה אתם אומרים? תחשבו על זה, ותכתבו לי את מחשבותיכם ודעותיכם בעניין, אקרא את הדברים כשאחזור מהחופשה. אז בינתיים...להתראות. שלכם, טלי פרידמן

טלי, רעיון מצויין... אני בפנים !!!

מה הרעיון המסתתר מאחרי זה?

תקראי את ההודעות בנושא...

היי טלי אני די חדשה בפורום, אבל עוקבת אחר ההודעות בימים האחרונים והייתי שמחה להצטרף אליכם...את הסיפור שלי אני מעדיפה לספר פנים אל פנים. כאן אומר רק שאני מחפשת תמיכה במאבק לא קל שאני מנהלת בשנים האחרונות, והייתי רוצה לתמוך גם באחרים/ות במאבקם/ן. אז...אם הדבר אפשרי מבחינתכם- אני בפנים!

שלום, אני חושבת שהרעיון של הקבוצה טוב מאד! אני מטוחה שיש אנשים שהיו רוצים לשתף אחרים במה שעובר עליהם, אבל הקהל הגדול מרתיע... אז זה פתרון לאוירה יותר אינטימית... אם זה אפשרי, גם אני הייתי מעוניינת להצטרף לקבוצה. בכל מקרה- מקוה שזה יצא לפועל, ויצליח !

יוסתרו ההודעות?

היי טלי, אני בפנים בשלושה תנאים: 1. שאני יעבור את הראיון האישי איתך, ושתקבלי אותי כמובן. 2. שהמטפלת שלי תסכים, שזה דבר טוב בשבילי. 3. שישאר לי קצת זמן לנשום אחרי כל העסוק הפסיכולוגי הזה סביב עצמי - הטיפול כתיבה על עצמי, הפורום וקבוצת התמיכה. קבלי חיוך, אביב.

ואני מוסיף: 4-שאני בפנים. דניאל.

הי טלי! אני מעוניינת בקבוצה סגורה, כמובן, הרי אני יזמתי את הרעיון, אפשר להגיד. זה ישמח אותי מאוד אבל שתי בעיות: ראשית אני לא גרה בארץ (מהפתעות האינטרנט!) ולכן לא תוכלי לעשות אתי ראיון פנים אל פנים אלא רק בטלפון, כשאבוא לחופשה אוכל לפגוש אותך. שלישית, שעה קבועה לא תעבוד עבורי כי השעות אצלי ובארץ הפוכות לגמרי. אני פשוט נמצאת בצד השני של כדור הארץ. אני חושבת שהפורמט הטוב ביותר יהיה פורום חופשי לגישה (של חברי הקבוצה הסגורה) עם חדר שיחות שבו אנשים יוכלו להכנס ולשוחח בצורה חופשית, כשמדי פעם נקבע שיחה יחד עם המטפלים שנוחה לכולם ובהסכמת כולם. הרעיון הוא שכל אחד יוכל, כמו כאן, להכנס מתי שנוח עבורו, כי כולם עסוקים נורא, ובכל זאת להגיע לרמת חשיפה גבוהה שאינה מתאפשרת בפורום הפתוח, ולפעמים אפילו מבריחה ממנו אנשים. הרעיון של שני מטפלים הוא מבורך כי העומס על המטפלים הוא רב וכל אחד ירצה שיגיבו לדבריו. להתראות, סוזי.

אבל במילא כולם משתשמשים פה בשמות בדויים, אז מה הסיפור של קבוצה סגורה?

היי טלי, אני עוד צריכה לחשוב על זה, אבל אם זו הכוונה נראה לי שאני בחוץ, כי מה יהיה ההבדל בין הפורום הסגור לעומת האינטרנט חוץ מהגבלת האנשים ? כל היופי בעיניי של הפורום הוא שמלבד הקבוצה הסגורה יש גם אנשים מתחלפים, שהולכים ובאים, ומוסיפים קצת "תבלינים". כאן בפורום אני יכולה להנות משני העולמות, גם יש לי את המשפחה הקבועה שלי התומכת והאוהבת, וגם באים לבקר אותי חברים מרתקים מדי פעם. אם חוזרים לרעיון של שעה קבועה בשבוע, אני בפנים. אביב.

גולשים יקרים, ממחר אני יוצאת לחופשה קצרה. אולי אבקר פה עוד כמה רגעים בבוקר, רק כדי לומר "בוקר טוב", ולראות מה שלומכם. בכל מקרה אחזור במוצ"ש או לכל המאוחר בתחילת שבוע הבא. אז שיהיה לכולכם סוף שבוע רגוע, שקט ונעים. שלכם, טלי פרידמן

נסיעה וחופשה נעימה. רק בבקשה זהירות בדרכים. דניאל

טלי, בוקר טוב, תהני ותכייפי, שלחתי לך צידה לדרך, קצת יותר למטה בעץ, אביב.

תעשי חיים... ותהני ! ותשמרי על עצמך ותשובי במהרה... ו... ו... ו...

טלי שתהיה לך חופשה נעימה ומוצלחת. אורן.

ואתה חזרת....ברוכים השבים.

תודה לכולם על האיחולים הנפלאים. טלי פרידמן

לאמא שלי יש מחלת נפש, איך אני יכולה לעזור לה?

לאמא שלי יש מחלת נפש, איך אני יכולה לעזור לה?

בת מודאגת כתב/ה: > > לאמא שלי יש מחלת נפש, איך אני יכולה לעזור לה?

יש לי שאלה למה כשאני פוגשת אנשים חדשים אני מחפשת בהם משהו דומה במראה לאנשים שהיכרתי ואיתם אינני בקשר זה קורה לי כל הזמן וזה מטריד

טל יקרה, מה שאת מכנה בשם 'בעיה' משותף לכל בני האדם. כולנו מנסים להימנע משינויים, כדי לשמור על המסגרות המוכרות, בהן אנו מרגישים בטוחים יותר. טבעי שקשר חדש יאיים עלינו, ולכן אנחנו מחפשים באחרים את מה שכבר הכרנו בעבר. רבים מחפשים בני זוג הדומים להוריהם, וגם אלו שמתגרשים חוזרים לעתים קרובות ומוצאים בן זוג דומה לזה שממנו נפרדו. מדוע זה מטריד אותך כל כך? בברכה, דרור

זה מטריד אותי כי אני נזכרת באנשים שעימם אני לא בקשר ונזכרת בכל מיני דברים ולפעמים אני ממש מחפשת משהו באדם כמו עיניים אף וכו' שדומים ומזכירים לי

רק עכשיו קראתי את עץ ההדלקות. אף מילה על סטרטר. (אליאן לא לצחוק.) אם כבר אז כבר- אין כמו מור ירוק. אחת אחרונה ודי. לילה טוב.

לרחל ואליאן, מור ירוק זה אחלה, אבל לייט, רק שזה קצת דק מדי, ומעצבן, צריך כל כך להתאמץ עד שיוצא משהו... תודה על העידוד, תודה שלא לקחתן אותי ברצינות..... יש לי ימים כאלה, כמו לכולנו אני מניחה. אביב.

היי,בוקר טוב לא צחקתי רק חייכתי ונעצבתי מעט. אסטמה...זה לא קל. אולי זה עוד שיקול שעליך לעשות ? להשאר באזור הדרום איפה שיבש.. אומרים שזה עוזר לאלו שיש להם אסטמה... אגב ,היה לי חלום.. נסעתי עם בעלי והילדים... זה היה מן כביש ישר לפנות ערב.. בצידי הדרך עמדו עצים ארוכים. וכל פעם לפני שהתקרבנו בנסיעה. נפל עץ באמצע הכביש... בעלי סטה ימינה ועקפנו את העץ. וכך המשכנו כשעוד עצים נופלים ואני כל הזמן חששתי שלא יפול על האוטו עץ. אבל הייתה לי בחלום מן תחושה מוקדמת כזו ... שראיתי והרגשתי רגע לפני שהעץ נופל. אשמח מאד אם תפרשי את החלום לפי הרגשתך... ביי ויום נעים

היי לכולכם, אי שפיות זמנית או "שיבוש מוחי זמני", כפי שכינתה זאת טלי, או שסתם "השתגעתי..", כדברי אליאן, או איך שלא תקראו לזה. בכל מקרה לא ברור לי מה עבר עלי אתמול בערב, שחשבתי שאוכל לעזוב אתכם וללכת, כנראה באמת עודף ניקוטין וקופאין. הייתי בטיפול היום קיבלתי "זריקת חיזוק" רצינית, ועוד "זריקת עידוד" ענקית, מומלץ בחום לנסות מדי פעם, וחזרתי בכוחות מחודשים. החלטתי לתת לעצמי חנינה על התנהגות טובה ולפטור את עצמי מעונש הפעם, איך אני גם שופטת, גם פוסקת עונש, וגם מעניקה פטור ? הכל אני יכולה לעשות... בקיצור, ובלי לבלבל לכם יותר מדי את המוח, אני כאן, לטוב או לרע, שיהיה ערב טוב לכולכם, אביב.

ערב-טוב! לא ניראה לי שמישהו לקח את הודעת הפרידה שלך ברצינות......... רציתי להוסיף עוד אוי ואבוי אחד- בקשר לסיגריות. אולי אף אחד לא אמר לך אף פעם, אז אני אגיד: סיגריות זה פיכסה, אסור אסור אסור! זהו. עכשיו תיגמלי............. :-)

יופי - מצויין - שגעון... שזו ההחלטה שקיבלת!!!

:))))))))) האם את רואה אביב כמה השפתיים שלי כבר עוברות את האוזניים מעוצמת החיוך? חיבוק ענק! ושיהיה לך סופ"ש קל, טוב ובקיצור...נפלא! ואל תשכחי - יש לך מחברת, יש לך את מס' הנייד שלי, ויש לך אותי. באמת. שלך, טלי פרידמן

בוקר טוב, טלי, ידעתי שאסור לי ללכת לעבודה בלי להיכנס לכאן קודם כל, הרגשתי שתחכה לי כאן סוכריה ענקית ומתוקה מדבש, כנראה הדבש שנשאר מהתה של המחלה... שיהיה לך סופשבוע כייפי וחופשה נעימה, אנחנו ילדים גדולים כבר, יכולים להסתדר קצת לבד, למדנו איך לעשות את זה בעזרתך, ובכלל אנחנו לא לבד, "הצדדים הפולניים" הדואגים שלך, שאנחנו כל כך אוהבים נמצאים איתנו תמיד, מרגישים אותם בכל מקום באויר... יש לי את המחברת שלי בתיק כל הזמן, את הפלאפון בכיס של המעיל צמוד אליי תמיד, נשארו לי גם כמה סיגריות מור לייט מנטול מהפעם הקודמת, ויש לי אותך לתמיד, אני אהיה בסדר, באמת. תהני, תכייפי, תנוחי, תצברי כוחות, ולך לא צריך לכתוב, את בטוח לא תשכחי לחזור, קבלי חיוך ענק וחיבוק חזק (צידה לדרך), אביב.

ואני חשבתי ..שרק אני...מכור ..לניקוטין..ולקופאין...אכן ידעתי עד כמה אנו "דומים". לעזוב?ולהשאיר אותי לבד?הלו..אביב...את...החמצן שלנו....זריקת עידוד? למה לא. {{{{{{{{{{{{{{{{{{{{{לאביב אוהבים אותך}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}} מה זה לא חיבוק חזק? [[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[[שלך]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]]] דניאל.

בוקר טוב, מה קורה פה ? ככה מתנהגים ? בדף הזה שולחים חיבוק ענק, ובדף הבא מודיעים שלשבועיים נוסעים ? מסתירים את המכה, מאחורה, כי היא באמת כואבת... כבר מתגעגעת אליך, ואתה עוד פה, עוד לא נסעת בכלל... ככה זה כשאוהבים... נקשרים... תהנה, תכייף, תעשה חיים, אבל שלא תשכח לחזור, מחזירה חיבוק ענק, למה לא ? ומחכה לך פה תמיד, אביב.

שלום אני כבן 48 ולאחרונה אני מתעורר כתוצאה מדיבור או מילמולי מילים תוך כדי השינה, בתדירות של אחת לשבוע לערך. מה קורה

איציק שלום יכולים לקרות הרבה דברים וקשה לתת לך תשובה חד משמעית. האם את ישן עם עוד אדם בחדר? במידה וכן כדאי לבדוק האם באמת התופעה מתרחשת רק לאחרונה, או שאולי רק לאחרונה את שם לב אליה. דיבור בשינה והתעוררות יכולים להיות קשורים בד"כ לשני דברים: לחץ נפשי שגורם להתערערות השינה או הפרעת שינה. במידה ואתה סובל ממתח בתקופה האחרונה יתכן שזו הסיבה ואז הפיתרון הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לטפל במתח, וסביר שבעית הלילה תפתר. אם לא, כדאי לפנות למעבדת שינה ולבדוק מה קורה בלילה. הדבר כרוך בשינה במעבדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן שלום אכן מצוי בלחץ נפשי לא שיגרתי -יתכן ומקורו בצומת החלטות בנושא שינוי סביבת העבודה. מנסה בימים אלו לעסוק בספורט ובתרגילי רלקסציה. עצות נוספות תתקבלנה בברכה. תודה איציק

שלום רב אני פונה אלייך מתוך ייאוש פניתי מספר פעמים בנוגע לבעייתי ואייני מקבל כל מענה בעייתי-הנני סובל מחרדה חברתית הפוגעת בחיי היום יום האם ניתן לטפל בגלולות ואם כן באילו? בתקווה למענה מהיר ובתודה מראש רמי

רמי שלום רב, אתה שואל שאלה העוסקת בתחום התרופתי. ד"ר פלד, הפסיכיאטר, הוא האדם המוסמך בתחום זה. לצערי, לאחרונה הוא אינו מבקר באופן תכוף בפורום. אתה יכול לנסות לפנות אליו באימייל (נמצא בכרטיס האישי שלו) או לנסות להמתין לביקורו הבא, בתקווה שהוא ישים לב לשאלתך. בברכה, טלי פרידמן

שלום רמי, חרדה חברתית היא משהו כללי, שאנשים רבים יפרשו זאת בצורות שונות. אולי תתאר מה בעצם קורה איתך/לך? אני מודע לשאלתך בעניין הטיפול התרופתי, אך לאחר קבלת עוד פרטים יתכן ותוכל לקבל ממני, או מאחרים, כמה רעיונות של החלצות ממצבך באמצעים לא תרופתיים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ביתי בת ה-17 עברה מקרה אונס לפני חצי שנה כשהיתה בדרכה לחזרות בבית הספר בו היא לומדת. האנס אינו מישהוא מוכר. היא לא סיפרה על כך לאף אחד והכל התברר לנו (לי ולבעלי) לאחר שביתי עזבה את הבית בעיקבות ויכוח, בטענה שהיא רוצה ליהיות עצמאית וחופשיה. לאחר 10 ימים שבהם היתה אצל חברה (היה לי איתה קשר טלפוני יום יומי) בעלי הצליח להחזירה הביתה ואז כשניהלנו שיחת בירור סיפרה לנו על האונס. לדבריה היא לא סיפרה על כך כיוון שרצתה להתמודד לבד, חשבה גם שאולי היא אשמה ופשוט החריכה את עצמה להתנהג כרגיל. אמנם היא ירדה בלימודים ונהיהתה שקטה יותר, אבל ייחסנו זאת לגיל ההתבגרות. לאחר שסיפרה לנו על המיקרה, כמובן שעודדנו אותה וניסינו לחזקה (היא לא היתה מוכנה ללכת לפסיכולוג) ואף הייתי איתה בשיחה במרכז לנפגעי אונס. לאחר השיחה הוקל לה קצת וביום ראשון היא מתחילה בשיחות אצל פסיכולוגית, בהסכמתה. שאלתי היא כזאת: לאחר שסיפרה לנו על האונס והשתחררה לפחות מהמועקה של ה"סוד", היא אינה צריכה להעמיד עוד פנים של שימחה ושהכל בסדר והיא נכנסה למין אדישות מוזרה כלפי כל הסובב אותה. היא מתפקדת בכל התחומים כרגיל, הולכת לבית הספר, הולכת לחברים ואף עובדת 3 פעמים בשבוע במלצרות (מנוי וגמור איתה ליהיות עצמאית ובלתי תלויה !!!) אבל היא כאילו איבדה את שימחת החיים ובשיחות שהיו לי איתה היא פשוט אומרת שכאילו שאין לה רגשות. היא לא מסוגלת להתלהב, לשמוח ואפילו להרגיש אהבה. היא אומרת שהיא מעריכה את כל מה שיש לה ושהיא מודעת לעובדה שהיה יכול ליהיות הרבה יותר גרוע אבל היא אומרת שהיא מרגישה כאילו שכל פעם נופל ממנה חלק אחר, היא מתפרקת ולא יכולה לאסוף את עצמה.היא אומרת גם שהיא מרגישה תסכול ועצב כיוון שהיא וויטרה על דברים שלמענם עבדה - בתחום בית הספר - כי היא מרגישה שאינה מספיק מוכשרת. אני כמובן מעודדת אותה ומנסה לחזקה, הצלחתי גם לשכנע אותה שתלך לפסיכולוגית ואני ממש מקווה שתתגבר על כל מה שהיה. אני רק רוצה לדעת האם מה שתארתי כאן אלה הן תגובות טבעיות, כמה זמן זה ימשך ? האם הפסיכולוגית תוכל לעזור ? האם אני יכולה לעזור ואיך ??? בבקשה ענו לי, גם קוראי הפורום, אני רוצה לשמוע דעות ועיצות. תודה. אמא מודאגת.

ביתך בדיכאון, לאחר חוויה מחרידה וללא ספק תגובתה טבעית ומובנת. פסיכולוגית יכולה לעזור, וחשוב מאוד שהיא תהיה בטיפול כדי שהיא תחזור לעצמה ותלמד שוב שמחת חיים מהי, כדי שהיא תעכל את מה שהיה ותהיה מסוגלת לאט לאט ליצור קשר תקין עם גברים. טיפול פסיכולוגי הוא הדבר הכי חשוב כאן, אך אל תצפו לפתרונות בזק. זה תהליך ארוך ופעמים רבות מכאיב בפני עצמו. כדאי שתתמיד בו, זה ישתלם. מה שאת יכולה לעשות זה רק להיות קשובה ואוהבת, להעניק לה את מרחב המחיה שלה וגם להיות שם ככל שהיא רוצה. לא להציק לה בשאלות בסגנון "למה את מדוכאת, תחייכי כבר" אך כן להתעניין כיצד אפשר לשמח אותה ולעזור לה. להבין בשתיקה זו לפעמים חוכמה גדולה מאוד וקשה לביצוע. תני לה ולעצמך זמן, ושתתמיד בטיפול אצל מטפל/ת טובה. סינדרלה

אונס הוא לא דבר קל, אי אפשר להשתחרר ממנו חיים שלמים, וצריך הרבה מאוד כוחות נפשיים ועזרה מבחוץ, כדי להמשיך הלאה, שהבת שלך מתפקדת במשהו, זה כבר טוב, חשוב לקבל הדרכה מאנשים מקצועים, ואולי ללכת לקבוצת תמיכה של נשים שעברו אונס, אם אין כזו תקימו, כי בקבוצה כזו דברים רבים משתחררים ולא לוחצים ומעיקים כל כך. ההרגשה שאת לא של עצמך בלבד, שאת לא בעל הבית על עצמך, שמישהו חילל אותך, היא הרגשה נוראה. והיא עלולה להרוס הרבה מאוד בחיים. חשוב מאוד לתת לה הרגשה שהיא שווה, וזה לא הכל, והיא לא אשמה . ושהיא תחזיק מעמד. אני מספרת לך את כל זה מנסיון אישי, עברתי חויה דומה. ועברתי סבל רב בגלל זה. לקח לי שנים עד שהשתחררתי ויכולתי לחיות רגיל, אבל צל המעשה תמיד תמיד נמצא ברקע. אני מאחלת לכם בכל ליבי שתחזיקו מעמד.

כחברה של מישהי שעברה אונס אני יכולה לומר שהמצב שאת מתארת בהחלט אופייני. זו איזושהי תגובה אפאטית, פסיבית, נתינה לדברים לעבור על יד. אלה סימפטומים שמאפיינים מצב דכאוני אשר יכול להיות שגם הוא עובר על בתך. חשוב מאוד לעבד את הדברים עם איש מקצוע ועם אנשים קרובים. ניתן גם לפנות למרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בטל' 1202. המתנדבות שם עושות עבודה נהדרת. נסו לזרום עם הדברים ולראות לאן הם יובילו. החזיקו מעמד!

לאמא המודאגת שלום רב, אני משוכנעת כי טראומה קשה עברה על ביתך, וכמו כן גם עליך ועל בעלך עם היוודע לכם דבר האונס. מתוך דבריך הבנתי שביתך שמרה את הסוד כמעט חצי שנה, והצליחה לתפקד כראוי, כאילו כלום לא קרה. הרגשות אותן את מתארת עשויות להיות חלק מהתהליך שהיא עוברת כעת: גילוי ה"סוד", התמודדות עימו, ההתחלה של טיפול והביקור במרכז לנפגעות אונס, ומעבר לכל אלו, עדיין קיים גיל ההתבגרות וקשייו. ייתכן שדווקא עכשיו, כשהיא סיפרה לכם, היא חשה שאינה צריכה עוד להיות "חזקה" בשבילכם, והיא יכולה קצת להיתפרק, קצת להישען עליכם (במובן הנפשי). לדעתי הטיפול הוא הדבר הרצוי והטוב ביותר שביתך יכלה לעשות לעצמה. עידודכם אותה ללכת לטיפול, גם הוא בעל חשיבות ומשמעות עליונה. כדאי לכם, ההורים, לחשוב אולי הייתם גם אתם מעוניינים בייעוץ, לצורך הכוונה ותמיכה. בברכה, טלי פרידמן

לדעתי אם משהו צריך ללכת לייעוץ זה אולי ההורים כדי לדעת איך להתנהג עם הבת וכדי לא להחמיר עם מה שכבר קרה... הבת , אם תלך לייעוץ הדבר עלול לפגוע בה אולי יותר משיועיל תודבק בה הסטיגמה של אחת שזקוקה לפסיכולגים , היא תסומן בחברתה , ובני כיתתה ירכלו עליה ,(עדיף שאף אחד לא ידע בשלב זה על המקרה מלבד ההורים) בבית הספר ישגעו אותה וייתיחסו אליה כאל חריגה וזה יפגע בה מאוד עכשיו ואולי גם בעתידה... בינתיים ניתן לראות שהבת מאוד חזקה והיא ראוייה להערכה גדולה ביותר על הדרך בה היא נוהגת ועל איך שהיא מתמודדת וממשיכה בחיים למרות שבשלב זה בלי הרבה שמחה וזה בסך הכל יחשל אותה ויתן לה ערך מוסף לחיים איך להתגבר על מכשולים והרי כולנו יודעים שעוד יהיו לה קשיים ומכשולים... אחרים , מטבע הדברים !!! מה שאפשר לעשות בינתיים זה לדאוג שתוכל תמיד לעשות את מה שהיא אוהבת אם זה חוג מסויים אם זה מחשב בו היא יכולה להתבטא ולשמור על אנונימיות אם זה לראות סרטים ולשמוע מוזיקה ( שמאוד מרגיעה לפעמים....) וכל מה שעושה לה טוב והעיקר שתדע שהיא אהובה ותשמע ממכם ההורים הרבה חיזוקים חיוביים. גיל ההתבגרות הוא קשה אני עצמי מתחבטת בהמון שאלות והלוואי והיה נפתח פורום מיוחד לגיל זה עם מומחים בעניני גיל ההתבגרות... חשבו על זה והגיבו בבקשה ובהצלחה לכם.

רק עכשיו קראתי את ההודעה שהשארת לי... ובהחלט מעודד אותי לשמוע שהיית עמוק בתוך זה ובכל זאת עשית את הבלתי אפשרי ואת הבלתי יאומן, ויצאת מזה... היה לי עצוב לקרוא את מה שעברת, זה לא קל 10 פעמים ביום להקיא - זה ה מ ו ן ואני מאושרת בשבילך שיצאת מזה אם הצלחת 70 ימים שלמים להישאר "נקייה", אני משוכנעת שתוכלי להישאר כזו כל החיים, ולחיות חיים טובים ובריאים ומספקים אני מאד רוצה לטפל בעצמי, אבל אני לא יודעת איך ולמי לפנות. אין לי אמצעים כלכליים לממן לעצמי פסיכולוג ואין לי במי להיעזר לצורך העניין. הקשר עם הורי רופף מאד והאמת היא שגם אם הם היו רוצים הם לא היו יכולים לעזור לי כלכלית. אני סטודנטית ושוכרת דירה ומממנת את הכל לגמרי לבד. המצב כרגע הוא כזה שאני לא מטפלת בעצמי כי אין לי כסף, כמה שזה נשמע עצוב זו המציאות. מה גם שאני חסרת כוח להתחיל בחיפושים אחרי מטפל שמתאים לי. ברור לי שאם אני רוצה להחלים זה דורש מאמץ מסויים מצידי, אבל אני מרגישה מרוקנת לגמרי מאויר ומכוחות... הייתי רוצה שפשוט יהיה לי שם וטלפון של מטפל מדהים, ושכל מה שאצטרך לעשות זה להתקשר ולתאם פגישה. אה, וגם שלא יעלה לי יותר מידי.... בקיצור, נכון לכרגע ההחלמה נראית לי רחוקה אלפי שנות אור. למרות זאת אני אופטימית, כי אני טיפוס אופטימי מטבעי. אני אפילו מצליחה להישאר טיפוס חייכן, לפחות כלפי חוץ, למרות כל מה שאני עוברת. והבולימיה היא רק חלק ממסכת הייסורים שעוברת עלי בחיים... החיים שלי לא קלים בכלל ומעולם לא היו. נשמע כמו סרט טורקי, הא? לא נורא. אני מאמינה, שיהיה בסדר ומודה לך אלפי תודות על התגובה שלך והרצון הטוב לעזור... :-) שלך סמיילי

לסמיילי העצוב, חשבתי על עוד פתרון, אולי לא אידיאלי, אבל מה יש לך להפסיד אם תנסי. סיפרת שאת סטודנטית ומחפשת טיפול זול, ונדלק לי אור אדום. בכל אוניברסיטה יש שירות ייעוץ לסטודנט שנעשה על ידי מתמחים לפסיכולוגיה קלינית, הטיפול כמעט בחינם, מגיע לכל סטודנט, ולפעמים יש מזל, וזוכים למתמחה מלא התלהבות בראשית דרכו שמוכן להשקיע כוחות ומאמץ, ועם ההדרכה הצמודה שהוא מקבל יכול לעזור. שווה לנסות לדעתי, אין לך מה להפסיד, יותר גרוע כמעט כבר לא יכול להיות, ורק טוב יכול לצאת. המקסימום יהיה שתישארי באותו המצב ואז לא הרווחת ולא הפסדת, אבל לפחות ניסית, נתת לעצמך את הסיכוי לחזור לחיים האמיתיים... אביב.

שלום ד"ר קפלן הנני סובל מחרדה חברתית האם ניתן לטיפול בעזרת תרופות תודה מראש רמי

כמו שאומרים "נגעת-נסעת...........!

שלום האם יש רופא שיכול לענות לי השארתי מספר הודעות ולא חוזרים תודה רמי

רמי שלום אני פסיכולוג קליני ולא רופא פסיכיאטר ולכן אינני יכול לייעץ לך לעומק בנושא טיפול תרופתי. בעיקרון ניתן לעזור באמצעות תרופות בתחום חרדות בכלל, וחרדה חברתית בפרט. עם זאת מומלץ שטיפול כזה יעשה במקביל לטיפול פסיכולוגי בשיחות. אינני חושב שחרדה חברתית ניתנת לפתרון בלעדי בתרופות. בכל מקרה, בשלב ראשון אתה צריך לפנות לייעוץ מקצועי שבו ניתן יהיה לאבחן האם הבעיה היא באמת חרדה חברתית או משהו אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי רוצה לדעת באילו מקרים חלה על פסיכולוג חובת הדיווח של פסיכולוג לרשויות מוסמכות ומיהן אותן הרשויות. תודה, יערה

יערה יקרה, קוד האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל מחייב את כל המטפלים לשמור על סודיות מוחלטת. אין למטפלים כל זכות להציג מידע שהגיע לידיהם בזמן השעה הטיפולית לידי אדם אחר. הקוד האתי אינו מתייחס לחובת הדיווח של מטפלים. מחוץ לכללי הקוד האתי מחוייבים המטפלים לכבד את דרישות חוקי המדינה, ככל אזרח אחר. לא קיים חסיון המאפשר לפסיכולוגים להימנע מלדווח על פשע שבוצע או עומד להתבצע. בברכה, דרור גרין

זאת אומרת אם כך, שאם אני מתכוננת או רוצה להרוג מישהו ואני מספרת למטפל שלי על זה אז הוא חייב לדווח ?

אביב, רק עתה נכנסתי לפורום אחרי יומיים כמעט שלא ממש הייתי פה, אלא לדקות חטופות. ראיתי את ההתכתבות שלך מאמש, ומאד התעצבתי. אני חושבת שאני ויתר הגולשים למדנו להכירך היטב,התרגלנו אליך, וחלקנו אף התאהב בך...:) אני חושבת שכל התגובות שקיבלת להודעה שאת עוזבת היו תגובות חיוביות, אוהדות אותך, מבקשות שתחשבי שנית על החלטתך. ואכן, אני מבקשת שתשקלי שוב את החלטתך. אנג'ל לא תגלוש פה (אם והיה...) לא בגללך, אלא בגללה. תקראי את מכתביה, ולא פעם היא כתבה שהיא עושה מה שהיא רוצה. אז היא לא כותבת כאן מסיבה אישית ככל הנראה שלה, ואת - זה רק התירוץ. אז אני מקווה שבאמת זה נבע מעודף סיגריות וקפה, וזה היה "שיבוש מוחי זמני". מקווה לראותך בהמשך. ובכל מקרה, נשתמע, טלי פרידמן

טלי מקסימה, "ככה זה כשיש שניים, מסתבר, זה תמיד פעמיים, לדבר, זה נותן לי ת'כוח, להתגבר גם על מאה מכות ככה זה כשיש שניים, זה הרבה, זה תמיד פעמיים, לדבר, לא זה לא בשמיים, זה מה ש' גורם לי לבכות" שלמה ארצי. לילה טוב, ואלפי תודות, אביב.

ערב טוב (או שמא כבר בוקר?) ראי הודעתי אלייך למעלה (באחד העצים...). מקווה שיהיה סופ"ש רגוע... טלי פרידמן

היי רחל, שלחתי לך הודעה אתמול,תקראי אותה. שיהיה לך יום מקסים וטוב.

ערב טוב! איך עבר היום? היה לי יום מתיש.......... המון עבודה בעבודה, וגם המון עבודות בית. סופת החול אתמול עשתה שמות בכל פינה. לא להאמין לאן האבק יכול לחדור. הגדולה שלי סובלת מאסטמה, וישר רצתי להחליף מצעים ולשטוף, לפני שהסטרטר יתפס לה. (כך אנחנו קוראים להתקפי השיעול שהיא חוטפת) בזמן האחרון היא בקושי נמצאת בבית- חוזרת מהגן וישר רצה לחברים ברחוב, ואני כל-כך מתגעגעת. אתמול הכרחתי אותה להשאר, אבל מזג האויר השפיע גם על מצב הרוח. בכל זאת היה נעים להיות קצת ביחד. אני מקוה שדברים משתנים לטובה. גם את מעשנת כמו אביב? אני הולכת להחטיף לה קצת על זה. יאללה בי-ולהשתמע........

שלום רב ד"ר קפלן בעבר פניתי אלייך בנושא חרדה המתבטא בהסמקה ,זיעה,רעד וכו"ל

ד ן כתב/ה: > > שלום רב ד"ר קפלן > בעבר פניתי אלייך בנושא חרדה המתבטא בהסמקה ,זיעה,רעד וכו"ל כעת עלי להופיע לפני קבוצת אנשים וחששותי גדולים. שאלתי האם ניתן לקחת גלולה לשם עיצוב מצבי העדין בתקווה לתשובה מהירה בברכה דן

דן שלום, אני פסיכולוג ולא פסיכיאטר ולכן לא אוכל להמליץ לך על תרופות. תוכל לנסות לפנות בדואר האלקטרוני אל ד"ר פלד בשאלה על תרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בתחילת הריון שני, יש לי בת בת שנה וחצי, אחרי הלידה סבלתי מדכאון תקופה די ארוכה, הדכאון התבטא בהרגשת יאוש וכעס על עצמי, במקרים מסוימים פסיביות,וחוסר תפקוד בבית, צעקות, איומים להתאבד (לא עם כונה רצינית) יאוש מהחיים, אך לא היתה השפעה גדולה על התפקוד, המשכתי לעבוד ולתפקד כרגיל מחוץ לבית. את ההריון הנוכחי רציתי ולא רציתי, ובהשפעת בעלי הפסקתי לקחת גלולות ומיד נכנסתי להריון. מה שקורה עכשיו זה שחלק מהזמן אני מדוכאת נורא, שונאת את העובר ואת עצמי, מייחלת להפלה, וחלק מהזמן אני שמחה ומאושרת. אני רוצה לציין שהגורם העיקרי שגרם לי לדכאון לאחר הלידה הוא שלא הצלחתי לחזור למשקל הקודם למרות כל המאמצים, וזה הדבר העיקרי שמפריע לי גם היום, אני פוחדת נורא להיות שמנה (אין לי נטיה לאנורקסיה , לפני ההריון הייתי במשקל נורמלי לחלוטין) ומדוכאת נורא מזה שכבר התחלתי להשמין למרות שאני רק בשבוע שמיני, כמו כן אני סובלת מבחילות במשך כל היום וחולשה ועייפות איומות, ובכל זאת אני צריכה להמשיך ללכת לעבודה ולתפקד בבית עם הבת, אוכל, נקיון וכו' אני מרגישה משוגעת לגמרי וחוששת מאוד שזה יכול להשפיע ולפגוע בעובר, ופוחדת מאוד מה יהיה לאחר הלידה מה עושים?

נירה שלום דאגתך מוצדקת מאחר ואת מרגישה כעת כיצד התחושות השליליות מתגברות ופוגעות בצורה משמעותית באיכות חייך. מאחר ויש לך גם ניסיון אישי בדיכאון הקשור להריון וללידה הקודמת, החששות גוברים, וזה מעין מעגל סגור. התסכול גורר תסכול, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה את בונה לעצמך את הדיכאון הבא. אבל זה לא הכרח המציאות. ניתן בהחלט לשנות את הגורל שאת מייעדת לעצמך, אבל זה דורש שינוי מהותי בחשיבה, ועזרה, הן מהסביבה, והן מגורם טיפולי מקצועי. במצב שנוצר אני חושב שאת צריכה לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולקבל תמיכה קבועה לאורך כל ההריון ולפחות לתקופה שלאחר ההריון. ישנה חשיבות עצומה להתמודדות טובה עם תקופת ההריון והלידה, הן לך אישית, הן לחיי המשפחה, ובוודאי להתפתחות העובר (והתינוק בהמשך הדרך). אינני יודע כיצד התמודדת עם הדיכאון הקודם, אולם אם נעזרת בגורם טיפולי שעליו את סומכת וכבר מכירה, זה הזמן לפנות אליו שוב. במידה ולא אני ממליץ לך לפנות לפסיכולוג בהקדם. בברכה ד"ר אורן קפלן

נירה בוקר טוב. טוב שפנית אלינו בשאלתך- ואולי זו תהיה התחלת העזרה. הריון הינה תקופה בה חשופים לרגשות שונים והתהליך הנמשך 9 חודשים עשוי להיות לא פשוט- במיוחד אם ההריון הקודם היה כזה. האם תוכלי לספר לנו כיצד התמודדת עם הדכאון בהריון הראשון? והאם תוכלי לספר קצת על ביתך הבכורה- על הקשר ביניכן, על התפתחותה? גם אני חושבת- כפי שד"ר קפלן כתב שניתן לעזור. חזרי אלינו עם הפרטים הנוספים- ונתקדם הלאה. תודה. רוית.

תודה על ההתייחסות הנעימה. ביתי הבכורה היא ילדה מקסימה ומאוד מפותחת, היא בת שנה וארבעה חודשים, הולכת מגיל 11 חודשים, מדברת ומתקשרת נהדר, היא ילדה שמחה מאוד ורגועה. הקשר ביננו מקסים ואנחנו נהנות לבלות ביחד. אחד החששות שלי הוא כיצד אוכל לאהוב ילד נוסף ולא לגרוע ממנה, כי מאז שהיא נולדה היא מקבלת המון המון אהבה ותשומת לב ממני ומבעלי. לא עשיתי כל פעולה ספציפית להתמודדות עם הדכאון לאחר הלידה, ואף אחד מלבד בעלי לא היה שותף לכך, עם הזמן זה נרגע וחיי השגרה הקהו את התופעות, זה לקח כ-6 - 7 חודשים. אשמח לקבל עצות מעשיות. תודה מראש.

אז נמשיך מכאן. מחר מי שיכנס לפורום בטח יגיד " מה זה כל ההודעות האלו" רוצה להתערב?

אני מבינה שהתעייפת או שאת עסוקה, מה שחשוב הוא שתקומי מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. שיר שמח ! ואני אחכה להודעת בוקר טוב ממך... שיהיה לך לילה שקט ורגוע ביי

לא התעייפתי, חשבתי, עניתי לך למטה, לילה טוב. תודה , אביב.

שמעתי על תופעה שקרתה לחברה שלי שפתאום היא נוגעת בגוף שלה ולא מרגישה את הגוף כאלו בטול תחושה נוגעת בעור בכל הגוף ולא חשה שום מגע על העור מה זה לדעתך

מיכל שלום, זה יכול להיות הרבה דברים, הן פיזיולוגיים והן פסיכולוגיים. טווח האפשרויות כל כך רחב שלא ניתן לתת לך תשובה. האם את מוטרדת מדבר מסויים שהדבר מבטא? בברכה ד"ר אורן קפלן

תישארי ! תתגברי על זה, על הצורך להעניש את עצמך. אל תכנעי,זה מאד חשוב ובמיוחד לך בימים אלו...

אני אשתדל... מבטיחה....

איב סאן לורן מנטול, קלאסה אה ? סתם, כל השאר עושה לי סחרחורת..

או,לה,לה פעם השתמשתי בבושם שלו.. תנסי טיים אמריקאי כחול... לא רע בכלל.. ומה זה אני אשתדל ?

אז אנא, יפה שלי, את כל מילות האהבה אקשור בסרט, אתן אותם במתנה ,אתן גם ורד. למענך אני אשכח את חולשותיי...

למטה...

"מתה" על השיר הזה... תמיד מזכיר לי את אבא, גם הוא אהב אותו.

יש המון בשיר הזה... ואת רואה ? דווקא מכל השירים בעולם בחרתי בשיר הזה !

שלום. אני בת 23 ויש לי חבר כ- שנתיים , מאז שאני זוכרת את יחסי המין שלנו הם היו בעיתיים, אני סובלת מיובש בנרתיק מה שמקשה על קיום היחסים, גורם לי לכאב תוך כדי, וצריבה לאחר מכן שנובעת כנראה מהשפשוף. רופא הנשים שלי טוען שכנראה הבעייה פסיכולוגית, כנראה פיתחתי איזושהי חרדה או חוסר משיכה או כל דבר אחר שכנראה אינו מודע לי ושגורם לגופי להגיב כך. האם ייתכן הדבר ואם כן מה אפשר לעשות. אני חוששת שאם אשב עם פסיכולוג/ית ואנסה לנתח מהם הסיבות לכך ולמה זה קורה זה רק יגרום לי להתעסק עם הנושא הזה יותר ויגרום לתגובה פסיכולוגית עמוקה יותר. חשוב לציין שרופא הנשים שלי הגיע להשערה הזו לאחר שערך הרבה בדיקות בגופי, וניסה שילובים שונים של גלולות, מה שלא הועיל כלל. אנא עיזרו לי לפתור את הבעייה. בתודה מראש.

שלום לך. אני בת גילך ומכירה את כל צידי המתרס - מה זה יחסי מין כשאת באמת רוצה, ומה זה שלא. אז הרשי לי לומר לך, שאם רופא הנשים שלל בעיה פיסית, אין ספק שהבעיה בראש. זה בסדר וזה נפוץ וזה בודאי לא עושה אותך "חולת רוח" או משהו כזה, אז למה החשש לפנות לפסיכולוג או להתעסק בכך? המיניות היא אחת המתנות הגדולות ביותר שניתנו לאדם, וחבל לא לממשה ולהנות ממנה. יש מספר אפשרויות שאוכל לזרוק לך כפסיכולוגיה בגרוש - יתכן שיש לך רקע שמרני יחסית, ואת מרגישה שמעשיך אסורים או נבוכה מהם ולא מסוגלת להשתחרר ולהנות. יתכן שיש בעיה בקשר שלך עם בן זוגך ויתכן שהוא פשוט איננו יודע כיצד לעורר אותך ולענג אותך. עצתי לך: דברי איתו דוגרי. אמרי לו שאת רוצה לצאת למסע אל המיניות של שניכם. שאת רוצה שתהיו במיטה מבלי לקיים יחסים מלאים, אלא רק כדי לעשות מה שנעים לשניכם ולגלות מקומות מרגשים זה בגוף זו. כך תגלי מה עושה לך טוב והוא ילמד אותך. התקדמי הלאה רק כשתרגישי שאת באמת באמת רוצה חדירה, ותאמיני לי, כשתרצי תדעי שאת רוצה. בנוסף, וחבל שלא ציינת פרטים על כך, חשוב שתלמדי לענג את עצמך לבדך. עליך ללמוד את גופך כדי להיות מסוגלת להסביר לבן זוגך מה את רוצה ומה אינך אוהבת. אם כל זה לא עוזר - מדוע לא לפנות לסקסולוג/פסיכולוג? את תתעסקי עם הבעיה, אך היא גם תיפתר ותשאר לך מתנה נהדרת לכל החיים של מיניות בריאה שהיא גם מרכיב חיוני לזוגיות טובה ומאושרת יותר. אשמח לענות לך על כל שאלה נוספת. סינדרלה

יולי שלום אני מציע לך לפנות לייעוץ במרפאת נשים של בי"ח ליס (באיכילוב). אם אינני טועה מנהלת את המרפאה ד"ר אברמוב. הם מתמחים בנושא של תפקוד מיני אצל נשים ויוכלו לבדוק ולהמליץ לך כיצד להתמודד עם הבעיה. התקשרי וקבעי תור. לא מדובר בייעוץ יקר ועם קצת לחץ אפשר גם לקבל החזר מקופת חולים. אם אינך מאזור ת"א אני מתאר לעצמי שיש מרפאות דומות גם במקומות אחרים. לעיתים דרוש במקרים כאלה ייעוץ של מומחה ספציפי בתחום ובדיקה של רופא נשים אינה מספיקה. במידה והם יחשבו שמדובר בבעיה פסיכולוגית יוכלו להמליץ לך על הטיפול המתאים. חשוב לוודא שאכן זו בעיה פסיכולוגית ולא משהו רפואי, ובמרפאה כזו תקבלי על כך תשובה חד משמעית. טלפון מרכזית בי"ח 6974444 בקשי את מרפאת הנשים בבי"ח ליס ושם בקשי את המרפאה לטיפול מיני בנשים. אם אינני טועה המספר הישיר שם הוא 6925671 או 6925705 (אזור 03). במידה ואכן את זקוקה לייעוץ פסיכולוגי יש כמה אפשרויות. ניתן לפנות לסקסולוג. ניתן לעבוד עם היפנוזה. ניתן, ואולי מזה כדאי להתחיל, להגיע לייעוץ זוגי (או לשלב בין הנ"ל) בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, לכולם, הסיפור קצת קשה, אז מי שרגיש שיזהר, אבל מוסר ההשכל הוא החשוב, אז מי שהתחיל, שלא יתייאש, ויגיע לסוף. אביב ************************************************************************************** מה שיכול היה להיות… --------------------------------- יום שני בבוקר היה יום רגיל לכל הדעות, התנהל בדיוק כמו יום ראשון ובדיוק כמו יום שני שקדם לו, שירה קמה בבוקר, התקלחה, התלבשה, שתתה את כוס התה שהכינה לעצמה למול הטלויזיה הדולקת ויצאה לשיעור הראשון באוניברסיטה. דבר כמעט לא סימן את שעתיד היה להתרחש מאוחר יותר. שירה גיבורת סיפורנו בת 23 היא, סטודנטית לתואר ראשון בחוג המשולב, נתמכת כלכלית על ידי הוריה, נשמע לכם מוכר ? בחורה ממוצעת ? מאחר ועוד אינכם מכירים את שירה, תוכלו לטעות ולחשוב – "וכי מה כל כך מיוחד בה ? מדוע טורח אני להביא את סיפורה לפניכם. עוד סטודנטית רגילה, אחת מבין אלפי סטודנטיות אחרות. מיד יהיה לכם ברור מדוע בחרתי להביא את סיפורה לפניכם. הרשו לי להכניסכם לעולמה העצוב, ואז תבינו. ודאי לא יכולתם לנחש עד כה מדברי, כי שירה שונה ממני ומכם, שירה חולה. כבר לפני כשבע שנים, בהיותה בת 16 איבחנו הרופאים את מחלתה, "אי ספיקת כליות קשה וחמורה", פסקו וחרצו את דינה, ומאז השתנו חייה לבלי הכר. שבע שנים של טיפולים פולשניים, קשים וכואבים, בלתי פוסקים. ארבע פעמים בשבוע היתה נוסעת לבית החולים הסמוך ומתחברת בכל פעם למשך כחמש שעות למכונת הדיאליזה האימתנית, צופה בדמה יוצא מגופה דרך צנתר שהוכנס אליו בניתוח, מתערבל בצינורות המכונה הארוכים וחוזר בסופם אל גופה. מראות לא קלים ויסורי גוף לא פשוטים עברה שירה שלנו. אישפוזים אין ספור, בדיקות וביקורות אינסופיות. במשך חמש השנים האחרונות היתה שירה רשומה ברשימת ההמתנה של המועמדים להשתלת כליה ועדיין לא הגיע תורה. אתמול היה ביקורה האחרון בבית החולים. "אם לא תגיע כליה בקרוב מאוד יקרוס הגוף, הרבה מערכות חיוניות כבר נפגעו ובקרוב גם לנתח כבר אי אפשר, יהיה מאוחר…" – אמר הרופא בקור רוח בעמודו מולה ומול הוריה המיואשים. המומים וחסרי תקוה חזרו לביתם בשתיקה. לא דיברו זה עם זה כלל, כל אחד מהם התחפר בעצמו בצערו, לא ידעו איך לחלק או להתחלק ברוע הגזירה. היום בבוקר, כמו שכבר אמרתי בתחילת דברי, שירה יצאה לאוניברסיטה, כאילו הכל כרגיל. קורס אחד סך הכל למדה, זה כל מה שיכלה לאפשר לעצמה, בכוחותיה המוגבלים. כאילו הכל כרגיל התנהגה, אך דברי הרופא לא הפסיקו להדהד בראשה, ובבת אחת, בשבריר שניה, כמו כבתה השמש וחושך מפחיד אפף בבת אחת את כולה, והכל נגמר. בסוף השיעור יצאה שירה לביתה הריק מאדם, אספה את כל כדוריה הרבים, שהיו אמורים להספיק לחודשיים הקרובים, ונטלה לאט לאט, אך בבטחון את כולם. שכבה במיטתה וחיכתה, נרדמה ולא קמה יותר. הוריה המסכנים הנדהמים מצאו אותה כך שוכבת בשלוה בשובם מעבודתם, ניסו להעירה, לנערה ולטלטלה, אך ללא הועיל. גם צוות האמבולנס שהגיע במהירות לא יכול היה לסייע, מאוחר מדי ואבוד מדי בשביל שירה. עוד באותו היום נערכה הלוויתה, באמצע הלילה צלצל לפתע הפלאפון בבית המשפחה, ואמא שענתה קיבלה את ההודעה הבאה "יש כליה מתאימה להשתלה, תגיעו מהר…" למה מספר אנוכי לכם זאת ? מה מוסר ההשכל מדברי ? אף פעם לא מאוחר מדי, עד שבאמת מאוחר מדי. ישנם דברים שאינם תלויים באדם, מחלות קשות, תאונות נוראיות, זקנה קטלנית ועוד. אך התאבדות בידינו היא, אף פעם אל תאבדו תרימו ידיים, אף פעם אל תתיאשו, תמיד תאמינו שיש סיכוי, שיש תקוה, שימצא המוצא. וגם אם כן איבדתם את הדרך, ואל התהומות התדרדרתם - שתפו, דברו, צעקו ובכו, שנדע ונוכל לעזור, שלא תתחרטו, כי שירה שלנו, בטוחני שמצטערת היא על חפזונה ולו במעט, ואנו מכים על חטא בחיינו, ולעולם לא נסלח לעצמנו. ואם שאלתם את עצמכם מי אני ? אביה של שירה, אבל, כואב, בוכה, ומתייסר, הכיצד הלכה מאיתנו ? הכיצד לא ראיתי אותה בשברונה ? הכיצד לא נחלצתי לעזרתה ? הכיצד לא סיפרה ולא אמרה מאומה ? לו הייתי מקדים במעט מהעבודה, אולי כל מה שקרה היה נמנע, ולו היתה שירה מהססת מעט, מתלבטת מעט, ורק חצי יום עוד חושבת, אולי היתה ביננו היום לאחר ההשתלה מספרת את סיפורה בעצמה.

אולי תסבירי בבקשה מה קורה לך ? אל תתרחקי !!! בבקשה !!!

אני מכורה לפורום הזה ולאנשים, אני חושבת אבל שאני מרגישה צורך להעניש את עצמי בגלל העץ האחרון אתמול עם אנג'ל, חרא לי בלב בגלל שהיא לא קיבלה את ההצעה שלי, סתם להתעלם, ופשוט נעלמה... אני מרגישה שזה לא פייר שאני פה והיא לא... אני קשורה כל אחד ואחד מכם, והעונש הכי חמור עבורי, הוא ללכת מפה, ולא לכתוב לכם, ולא להיות איתכם. זה ברור יותר ? מסביר יותר ?

והסיפור, זו סתם מתנת פרידה, מליבי הקטן - אליכם...

אנה ראי השלמה ששלחתי לד"ר אורן קפלן בשעה 21:26

חיים שלום רב, קראתי את מכתבך הנוסף וגם את דבריו של ד"ר קפלן.דבריו של ד"ר קפלן משקפים גם את דעתי. אין לי מה להוסיף פרט לכך. המשך להיות לה חבר טוב, ולהיות לצידה. לעיתים זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות למען אחרים. וכמה שזה נראה מעט, יש לזה משמעות וחשיבות עצומים. בברכה, טלי פרידמן

א.נ בנוסף לשאלה שלי אליך שצמודה לשאלה לטלי פרידמן ברצוני להוסיף: לידידה שלי רקע כבר ארוך בבעיה הזו של הפרעות באכילה. היא טיפוס של אדם שיעשה הכל כדי לעזור למשפחה ולחברים בעת צרה, ואני מתכוון הכל. ובמקביל מזניחה את עצמה. בנוסף היא טיפוס שיודעת להקשיב לכל העולם ולבעיות שלו, היא כזו שגורמת לאנשים להיפתח בקלות, ואז כולם ממלאים אותה בבעיות שלהם. איך היא יכולה בכלל להתרכז בעצמה כשהיא צריכה לדאוג ולהקשיב לחצי עולם? זו בעיה קשה מפני שבצורה זו היא נעזרת להמלט מהבעיות שלה, " ואצלי הכל בסדר ולא מבינה מה אתם רוצים". זקוק לעזרה. תודה מראש.

טלי קראתי את הודעותיך ואני מאוד מעריך את רצונך לעזור לחברה במצוקה. אני לא יודע אם את יכולה לעשות יותר ממה שעשית. את יכולה לשוחח איתה ולהסביר על הצורך בטיפול. במידה ואת מכירה אנשים קרובים אליה ברי השפעה, את יכולה לדבר גם איתם. עם זאת, בסופו של דבר, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו. אם המוטיבציה הזו איננה קיימת, לא יעזור כלום. האחריות שאת לוקחת על המצב היא רבה, ואני לא יודע אם את יכולה באמת לעמוד באחריות כבדה כל כך. את צריכה להבין שזה מצב מורכב ולא תמיד ניתן לצאת ממנו במהירות. דרוש זמן רב, וגם אם יתחיל טיפול סביר להניח שהוא יהיה ממושך. המשיכי להיות חברה טובה ולהיות שם. זה הדבר החשוב ביותר. לא תוכלי להשפיע כפי שאת היית רוצה להשפיע, אבל עצם נוכחותך והתמיכה שאת נותנת יוכלו בוודאי לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולכם חברים יקרים שלי, נראה לי שאני הולכת בעקבות שאול, וגם עוזבת אתכם... קצת מניחה לכם לנפשכם... חזרתי הערב מהעבודה וקראתי קצת הודעות אחורה שלי ושל אחרים, ופתאום נחתה עליי עצבות מוזרה, והרהרתי לעצמי "למה דווקא עכשיו ?", בדיוק כמו שאריה הים הקטן עשה כל יום השבת והראשון, ופתאום הבנתי - "מי אני בכלל שאיעץ לאחרים ?!, אז עכשיו אני בסדר, אז מה ? מה הביג דיל ? מה יש לי להעניק לאנשים היקרים הללו ? כלום... , סתם אריה ים פשוט כמו כל השאר ואולי אפילו פחות, לפעמים יותר שבור, לפעמים יותר מפורק, לפעמים יותר חזק, אז מה ? למה אני מציקה להם מדי בוקר וערב ובשישי ובשבת ? לא מניחה ולא מרפה ? נדחפת ומתעקשת ? למה הם צריכים להיות שם בשבילי, להגיב לחזק ולתמוך, יותר לוקחת מהם מאשר נותנת, מתחזקת כל כך מלהיות פה, אבל לא יכולה לעזור בכלום..., למרות שכל כך רוצה "... "ובכלל זה לא פייר שאנג'ל תלך ואני אשאר... , למה היא צריכה להענש ואני לא ? " אי לכך ובהתאם לזאת בצער רב וביגון קודר, נראה לי שאני הולכת הביתה... תמשיכו להיות חזקים ומקסימים, כמו שאתם היום, בידידות לעד, אביב.

אביב!!! את עזרת כאן המון!!! וגם לי. יש לך המון המון מה לתת לאחרים! את כתבת כאן דברים פשוט מדהימים. ברור לי שזו עדיין ההחלטה שלך, ואם החלטת לפרוש אז נשאר לי רק לאחל לך המון כוחות להלחם, להמשיך את הטיפול, והמון המון אהבה כלפי עצמך. תאמיני בעצמך, כי זה מה שחשוב. אני מאמינה בך! מקווה שזה לא ישמע פלצני, מה שכתבתי , כי אני באמת מתכוונת לזה. תשקלי שוב את ההחלטה ותהיהי שלמה איתה. בהצלחה!

אוי ואבוי לך! קחי פסק זמן, תתרענני, ותחזרי מהר. מה נעשה בלעדייך?

מה קורה כאן ? לא מתאים לך לנטוש חברים !!! אני אשלח את ה- ק,ג,ב c i a ' משטרת ישראל .... לחפש אותך...

האמת לא הגבתי כי ידעתי.... רק קחי בחשבון יקירה שאני טס ביום ב' ואעדר שבועיים. אז תרגישי געגועים מהם-:)))))) דניאל

דניאל, אני שמה לב בזמן האחרון למכתביך הכל כך אמפטיים, רגישים ומחממים את הלב. פשוט נפלא לראות כיצד אדם יכול לעשות טוב לאדם אחר. יישר כוח!! ושתיהיה לך נסיעה טובה, שוב אלינו במהרה (ואכן נתגעגע) טלי פרידמן

ג.נ כתבתי לך שאלה בתאריך ה-16.04.01 בנושא אנורקסיה את התשובה שהחזרת התחלת ב " נראה שאתה חבר מאד טוב. דואג ותומך." זה היה בענין הידידה הטובה שלי שנמצאת בדיאטה מתמשכת, אם בעית בריאות של אחת במנות המשפחה, עומס גדול, דכאונות הולכים וחוזרים. עייפות, הכחשה, ורגישות גבוהה מאד. שאלתי איך פונים לידידה טובה מבלי שתיפגע ומנסים לעזור? הצעת שאשב והדבר איתה. עשיתי זאת והיה נדמה לי שמצאתי דרך להגיע אליה. מה שקרה הוא שהידידה הטובה שלה ( זו שהקשר בינהם דעך ) התקשרה ודיברה עם אחיה והוא נכנס לתמונה. בשיחה שלי איתה ניסיתי לצייר לה מצב שבו דווקא נגיד אחיה בבעיה מסוג כזה, ושאלתי מה היית עושה כדי לעזור לו. זה לא הלך בקלות. היא עשתה את כל התמרונים כדי להתחמק. אבל הצלחתי להביא אותה למצב שאמרה : " הייתי מדברת איתו ומנסה להבין, ואם לא היה עוזר אז הייתי מתייעצת, ומנסה לקחת אותו לטיפול". אני חוזר זה היה קשה וארוך, לא קל אבל מעודד. למחרת היא התנהגה ממש כאילו לא קרה כלום, ונשארתי מתוסכל כאילו לא קרה כלום. במקביל מצאתי מאמרים\כתבות בנושא בעיות אכילה, את חלקם תרגמתי לעיברית, ואני מבין שזה לא פשוט. טעיתי ? עזרתי ? מה אני עושה ? נראה לי שוב כאילו לא היא לא תפנה לעזרה מקצועית. אי אפשר לקחת בכח אדם למקום שהוא לא רוצה ללכת. אז מה מנסים בכל זאת ? תעזרי לי ב ב ק ש ה .

חיים כתב/ה: > > א.נ > כתבתי לטלי פרידמן שאלה בתאריך ה-16.04.01 בנושא אנורקסיה > זה היה בענין הידידה הטובה שלי שנמצאת בדיאטה מתמשכת, אם בעית > בריאות של אחת במנות המשפחה, עומס גדול, דכאונות הולכים וחוזרים. > עייפות, הכחשה, ורגישות גבוהה מאד. > שאלתי איך פונים לידידה טובה מבלי שתיפגע ומנסים לעזור? > טלי היצעה שאשב והדבר איתה. עשיתי זאת והיה נדמה לי שמצאתי דרך להגיע > אליה. > מה שקרה הוא שהידידה הטובה שלה ( זו שהקשר בינהם דעך ) התקשרה > ודיברה עם אחיה > והוא נכנס לתמונה. > בשיחה שלי איתה ניסיתי לצייר לה מצב שבו דווקא נגיד אחיה בבעיה > מסוג כזה, > ושאלתי מה היית עושה כדי לעזור לו. > זה לא הלך בקלות. היא עשתה את כל התמרונים כדי להתחמק. > אבל הצלחתי להביא אותה למצב שאמרה : " הייתי מדברת איתו ומנסה > להבין, > ואם לא היה עוזר אז הייתי מתייעצת, ומנסה לקחת אותו לטיפול". > אני חוזר זה היה קשה וארוך, לא קל אבל מעודד. > למחרת היא התנהגה ממש כאילו לא קרה כלום, ונשארתי מתוסכל כאילו לא > קרה כלום. > במקביל מצאתי מאמרים\כתבות בנושא בעיות אכילה, את חלקם תרגמתי > לעיברית, > ואני מבין שזה לא פשוט. > טעיתי ? עזרתי ? מה אני עושה ? נראה לי שוב כאילו לא היא לא > תפנה לעזרה > מקצועית. אי אפשר לקחת בכח אדם למקום שהוא לא רוצה ללכת. > אז מה מנסים בכל זאת ? תעזורי לי ב ב ק ש ה .

סליחה שאני מתערבת. פשוט בתור מישהי שהגיעה לטיפול בעזרת חברים אני חושבת שאיכשהו אוכל לעזור. אני גם הייתי בהכחשה גמורה למה שקורה לי. כל מי שהיה מסביבי היה מודאג, חוץ ממני. הופעל עלי לחץ אדיר מצד אבא שלי. באותו זמן זה עיצבן אותי בטירוף, אני חושבת שעד היום ההתערבות שלו לא כל כך מועילה, אבל אין ספק שזה די גרם לי להתחיל לפתוח את העיניים. הוא שלח לי המון מאמרים וכד'. כמובן שהכל הלך אוטומטית לפח. מה שכן עזר יותר זה התמיכה של החברים. החברה הכי טובה פשוט הביאה לי יום אחד טלפונים של מטפלים. חבר שלי תמך בי גם מאוד לאורך כל הדרך, שהיא דרך קשה ועוד ארוכה... אני לא מכירה את הידידה שלך, ככה שקצת קשה לנבא את התגובה. אבל אני חושבת שאתה עושה את הדבר הנכון! אני הייתי עושה את כל המאמצים להוציא אותה מזה או לפחות לעצור את זה בזמן. ככל שיעבור הזמן ככה המחלה תשאב אותה יותר. תמשיך בשלך, תגיד לה שהיא לא רק הורסת את עצמה אלא גם את כל מי שמסביבה, זה מה שמחזיק אותי במלחמה הזאת עם האנורקסיה. טוב, אני לא יודעת אם זה תרם משהו, כל מה שכתבתי, אני רק מקווה שהיא תפנה לטיפול ותמצא את הכוחות להלחם שדבר האיום הזה. אני מקווה שגם לך יהיו מספיק כוחות לעזור לה ולהיות לצידה. המון בהצלחה, אם זו המילה הנכונה .

ערב טוב, תודה רבה לך על ההקשבה ועל ההתייחסות!. בבוקר היא נפרדת בשמחה לגן, עם אחותה לעיתים היא מסתדרת ולעתים היא רבה איתה על צעצועים. למשל קורה מצב שבו הגדולה בדיוק רוצ לשחק עם צעצוע מסוים וז הקטנה בדיוק "צריכה אותו" ואז היא בוכה מנסה למשוך את תשומת הלב שלי ואני אומרת להן שיסתדרו לבד, והיא מנסה להרביץ לגדולה (הגדולה לזכותה יאמר לא מחזירה לה), ובסוף הן מסתדרות איכשהו עד הריב הבא. היא צועקת הרבה, היא מוצצת אצבע (שתיים ליתר דיוק) באוכל היא לא אכלנית הכי גדולה אבל אני לא תווכחת איתה על האוכל נותנת לה חושפיות בבחירת האוכל המועדף עליה ( סלטי ירקות, זתים, דברי חלב אטריות ...האוכל השנוא עליה "בשרים" היא לא אוהבת לאכול), היא מקבלת תוספת ויטמינים בשביל השקט הנפשי שלי. היא מאוד קשה לחינוך, בעלי רך איתה לפעמים ועם הבכי הראשון היא כבר מקבלת מה שהיא רוצה כדי שלא יכאב לו הראש..אצלי אני לא מוותרת לה בקלות וכשהיא בוכה אני מסבירה לה את המצב , לא תמיד היא משלימה עם המצב אבל היא לומדת מהר מאוד שאיתי מילה זה מילה. ** העתקתי את התשובה מעמוד 189**

לילך שלום. תודה על הפרטים. נראה כי הילדה בסדר בסה"כ וכי את מתמודדת- כמו הורים אחרים עם הנושא של גבולות: עמידה עליהם ושמירתם. קורה הרבה פעמים כי נוצר פיצול בין ההורים: האחד הוא הטוב והשני ה"רע"- נסו עד כמה שניתן להיות מתואמים ולא לשבור את המילה אחד של השני. ואם תזדקקי להדרכה או הכוונה אשמח לעמוד לשירותך. בברכה ובהצלחה בהמשך. רוית.

שלום לכולם, בעקבות גזר הדין שניתן היום למרדכי, אני רוצה לשאול כיצד אפשר להגן על ילדים מפני הטרדה מינית מצד אדם קרוב (במקרה הזה, בוס)? עדי

עדי שלום האם תוכלי להסביר יותר למה את מתכוונת. מה הכוונה בילדים, מהי הסיטואציה שעליה את מדברת? נשמח לייעץ לך, אבל נחוצים קצת יותר פרטים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן, הכוונה לחיזור מצד בוס למרות שהוא נענה בשלילה, וכו'. עדי

אני מנסה לכתוב לך אך לא יודעת מהיכן להתחיל... אולי אתחיל מזה שקראתי מאמר באתר קולות של מישהי המכונה זכוכית ושם כתוב שלאנשים עם הפרעת אישיות גבולית יש סיכון גבוה להיפגע או להיות בקשר אלים... והמערכת שבה אני נמצאת רצופה באלימות. אומנם היו זמנים של שקט יחסי אך רק בגלל שהתאמתי את עצמי אליו או אל הסביבה. אבל את יודעת מה, זה לא משנה ולא חשוב. פשוט נמאס לי, באמת ! אגב, בעלי לא דיבר איתי אז כשיצאנו מהעו"ס והתרחק רק בגלל שסיפרתי לה.. והוא טוען שאני גיס חמישי.... ואיך העזתי לספר לה דברים. וזו ההתחלה רק... אני מאמינה שהוא יקצין את אלימותו כשיוודע לו בקרוב שאני מגישה תביעת מזונות וגירושין. אבל אין מנוס... למה את לא כותבת גם איך את מרגישה ומה קורה אצלך ? כיתבי, אני מחכה...

אליאן- כל-כך עצוב לי כשאת מספרת מה את עוברת, ומה שעברת. את חייבת להגן על עצמך- אני מתכוונת לא רק ברמה הפיסית, אלא גם נפשית. כשכתבתי שהוא בתפקיד התוקפן ואת בתפקיד הקרבן, לא התכוונתי בשום פנים ואופן להעביר חלק מהאשמה במצב אלייך. בשום אופן לא! התכוונתי שתבדקי מהיכן הנכונות שלך לספוג ולשתוק. האם זה קשור לאשמה? לתפיסה שככה זה אצל כולם? זה מה שאני שווה? אני מאמינה שכשתעלי על ה"וירוס" הזה, התוכנה תרוץ, ועוד איך תרוץ. מזמן לא כתבתי לך כמה את מקסימה, כמה את גורמת לי לחייך, ואיזה כיף לי לפתוח את המחשב ולמצא ד"ש ממך. אז הנה עכשיו. ובהזדמנות אני אפרט יותר על מה שקורה לי- לנו, כי אני בשלב של התלבטות, והמטוטלת נעה כל יום לכיוון אחר, ונורא קשה לי עם זה. אבל בסך הכל מצב הרוח די מאוזן, וזה כבר משהוא....... איך מתקדם הנושא של הפנימיה לילד? את נוסעת לראות מקומות, או שזה עדיין לא בשלב הזה? להת' בינתיים.

היי הצלחת לגרום לי לחייך ונראה לי שרק את מסוגלת לזה בימים אלה... את שואלת שאלות טובות אך קשה לי לענות עליהן מאחר וגם אני לא יודעת מה הסיבה לכל הדברים שהעלית. אולי זו ההפרעה הגבולית שלי וכנראה שקרה משהו בעברי שגרם לי פשוט מאז להתנתק כל פעם שיש משהו שהוא מעבר לכוחותיי. זה היה מאד חזק אצלי. אמא שלי הייתה יכולה לצעוק ולהעליב כמה שרק יכלה ואני פשוט לא הייתי שם... גם בעלי יכל לעשות כרצונו ולהגיד דברים איומים ואני לא הייתי שם... זה מזכיר לי, לפני כחודשיים הלכתי לרופא והוא חזר עצבני והילדים אמרו לו שאמא הלכה לרופא אז הוא אמר כן, הוא יתן לה זריקה והיא תמות... וגם אז לא הייתי שם אבל הסברתי לילדים שלא נכון ושאבא כעס וכו' אבל היום, מאז שאני בטיפול אצל האיש המדהים הזה, דברים משתנים... ואני מקווה שהם ימשיכו,לטובתי. לגבי הפנימיה אין עדיין חדש. תחזיקי מעמד !!! ביי

אז דווקא חשבתי ללכת לקופת חולים ולהיעזר בשירותים שלהם. קבעתי תור לאיזו עובדת סוציאלית שאמורה לאבחן את הבעיה ולהפנות אותי הלאה. התור היה אמור להתקיים שבוע הבא. אבל הברזתי, כי תקף אותי בולמוס עצבני ביותר והעדפתי ללכת הביתה להקיא. אבל אני אעשה את זה. אני אפנה לקופת חולים ואנסה להיעזר בהם למרות ששמעתי דברים לא מי יודע מה על פסיכולוגים מטעם קופת חולים. שמעתי הרבה דיעות על הפרוזאק ודומיו. אומרים שההשפעה שלו היא הפסקה של הרצון לבלוס ולהקיא. אבל שמעתי גם שיש לו תופעות לוואי לא משהו, שהוא גורם למן קהות רגשות כזו. יש כאן מישהו שמבין, יודע, התנסה?

התבלבלתי - התכוונתי לכתוב שהתור לעובדת הסוציאלית היה אמור להתקיים בשבוע שעבר... איך שרעב יכול לבלבל :)

הי סמיילי, כל הכבוד שהחלטת לפנות לעזרה!!! זה צעד מאוד מאוד חשוב וקשה להלאה. קודם כל, אם את גרה באיזור המרכז אז יש באיכילוב מן מרכז לטיפול בהפרעות אכילה. הטיפול הינו חינם, מטעם קופת חולים. הטיפול משלב גם טיפול נפשי וגם תזונתי, אז אם תרצי אוכל לתת לך את הטלפון שלהם. דבר שני - לגבי פרוזק. אני כבר די הרבה זמן מטופלת בתרופות אנטי דיכאוניות. באמת התחלתי עם פרוזאק. בפעם הראשונה זה ממש עזר לי. בפעם השניה, אחרי כשנה התרופה כבר לא נתנה את אותן ההשפעות ועברתי למשהו אחר. התופעות לוואי זה מאוד אישי - אני לדוגמא התחלתי לסבול מן התופת לאחר תקוה די ממושכת. התופעות שאני הרגשתי זה הזעה מרובה שעות הלילה וירידה בחשק המיני. עכשיו, עם תרופה אחרת כמעט ואין את התופעות. ככה שעוד פעם - זה מאוד מאוד אישי ושזה לא יבהיל אותך! אז שיהיה לך בהצלחה! תאמיני באהבה שלך!

סמיילי שלום קראתי את התגובות החמות שקיבלת ואינני חושב שיש לי עוד מה להוסיף. הרצון שלך לפנות כעת לטיפול, בתקופה שבה יש לך מוטיבציה מיוחדת בגלל הקשר החדש, יכולים באמת להוביל לשינוי במצב. זהו תהליך ארוך ולא קל, אבל מתישהו צריך להתחיל את זה. הטיפול בקופ"ח ובאיכילוב יכול להיות מוצלח כמו טיפול פרטי ואין כל סיבה לחשוש. לעיתים יש תור המתנה אבל בסך הכל המתנת כבר זמן די רב ושווה להיעזר בשירותים הללו. הטלפון במרפאת איכילוב הוא 6974707 בת"א. יש כמובן מרכזים נוספים המתמחים בנושא. נסי לגייס את כל הכוחות כדי לפנות לטיפול. הרבה פעמים מפתה לנשור או לא להגיע כי ההרגל חזק יותר. אבל אחרי שדברים יתחילו להשתנות זה יהיה שווה את ההשקעה הרגשית שכרוכה כעת בטיפול. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לבינתיים היה נעים לגלוש ולכל דבר יש סוף רך זיכרו מספר דברים הפורום הוא לא "מטפל" אלא מסגרת של החלפת חוויות טיפולים ואיבחונים רק אצל המטפלים צריכת תרופות עוזרת ואין מה להתבייש בה תודה שאול

מה זה אמור להביע ? נמאס לך מהפורום ? קרה משהו ?

יש לי נאום קטן על רצונו של אדם כבודו, שלום ובאמת תודה וכו' וכו' אבל זה לא מה שאני רוצה להגיד באמת. מה שאני רוצה לומר לך זה: שאול תישאר! בבקשה............

לומר לך את האמת.... דווקא כשאתה עוזב מרשה אני לומר לך: מעולם לא אהבתי אותך............ אז שתהיה דרכך צלחה בכל מעשייך. כל טוב...ושלום שלום. דניאל.

שאול, ביקוריך בפורום היו נעימים ומיטיבים. הייתי חלק בלתי נפרד מהחבורה הקבועה שהתגבשה פה. אני מקווה שזוהי הפסקה זמנית, וכי תשוב בעתיד. בברכה, טלי פרידמן

וואהו! הופתעתי מאד לקרוא את כל התגובות ..... תודה....ברצינות. אתמול ראיתי תוכנית קומית בטלביזיה, ("כולם אוהבים את רימונד") והוא עשה רשימה של כל הדברים שהוא חולם לעשות העולם הזה. חשבתי לעצמי מה אני הייתי כותבת.... 1) לעשות קעקוע (עוד קעקוע) 2) ללמוד לנגן על צלו. (גם פסנתר לא הייתי מתנגדת) 3) למות מרעב. (לאו דווקא בסדר הזה...) הרשימה נראת לי מאד מוזרה, אבל עוד לא החלטתי למה. פוליליטיס כתבי לי שאנחנו נמצאים במשחק עם פסילה אחת! (תודה לאל...) נכון שיכול להיות אני מפספסת פה משחק מלהיב וצבעוני וכייפי לפעמים. ברור לי שאני אתחרט, אני כבר ! אז מה? השחקן שלי דפוק, וכל פעם שהוא עומד על הלוח, הוא נופל. כנראה ככה הוא יצא מפס היצור... אני קצת מגזימה. אני יודעת שאני נמנעת מדברים טובים. אבל משום מה זה מה שאני רוצה. א י ן ל י מ ו ש ג ל מ ה . . . . . אתמול באוניברסיטה התחיל לדבר איתי בחור מאד נחמד! מאד. אני לא אומרת (חס וחלילה) שהוא התחיל איתי או משהו קרוב לזה, אבל ראיתי שגם לו זה מעניין לדבר איתי, ולספר לי על עצמו. כשחזרתי הבייתה, וחשבתי על כמה שהבנאדם הזה מעניין (אני לא מדברת מבחינה רומנטית) אלא בתור אופציה להכיר. וזה העציב אותי כל כך. נראה לי שיש לי מעיין "פטיש" כזה, אני מזוכיסטית או משהו..... הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא תבדוק אולי אוכל להצטרף לקובצת תמיכה של הפרעות אכילה בהדסה עין כרם.... שמחתי. מה שאיכזב אותי קצת זה שהפסיכיאטרית שנותנת לי את המרשם לכדורים, כבר אמרה לי את זה לפני מס' שבועות. אז למה דברים לא זזו יותר מהר? זה לא שיש איזשהי פרוצדורה לעבור או תור לחכות, את זה הייתי מבינה. זה פשוט כי לא הזדמן להם עדיין להרים את הטלפון...כנראה זה לא כ"כ דחוף..... אל תחששי עם "הטפות המוסר" שלך, כמו שאת קוראת להם, כי אני לא רואה אתם ככה. אני רואה אותם כמו האמת שלך. וזו זכותך. וזה שאת רוצה לומר לי אותה, זה רק מראה שאכפת לך. היית רוצה לרשום כמה דברים (או אפילו אחד) שהיית רוצה עוד לעשות בגילגול הזה?....

לפני המון שנים, בסוף כיתה י"ב, ישבנו יחד- כמה חברים טובים ופינטזנו על הדברים שנעשה אם נזכה ב-10 מיליון שקלים. אחד החברים-שהיה משוגע על אופנועים, חלם לקנות אופנוע, וכל פעם שיגמר הדלק- הוא יזרוק אותו ויקנה חדש... אנחנו חשבנו שזו פיסגת החיים הטובים............. היום, אם הייתי יכולה לרגע אחד לחזור לאותו ליל קיץ, בסוף כיתה י"ב, עם אותם אנשים בדיוק, שכל-כך מזמן לא פגשתי, ואני כל-כך מתגעגעת, הייתי מאושרת. הדבר שהייתי הכי רוצה לעשות זה לכנס ביחד את כל האנשים שאי פעם פגשתי, את כל האנשים שאני אוהבת- ושהדרך הפרידה בינינו. אם היינו יכולים לעשות פיקניק משוגע אחד במשך אחר צהריים עצל וארוך, עם רוח בין ערביים וריחות פריחה- לא הייתי צריכה להוסיף פריטים לרשימה. איך אני שמחה שאת פה........ מה דעתך להרים טלפון למרפאה להפרעות אכילה בהדסה עין כרם, לשאול מתי נפתחת קבוצה, מה גיל המשתתפים ואיך מצטרפים? אני מחבקת אותך חיבוק ענק.

הי! פעם שניה ביום!!! :) איך לא חשבתי על זה קודם???? אני לא אחכה עד שיהיה להם זמן! אני באמת אתקשר אליהם מחר! לפחות זה לא יזיק. רעיון מצוין!!! תודה. את יודעת מה יכולים להיות הנזקים ממשלשלים? אני יודעת שזה פוגע במערכת העיכול, אבל השאלה מה בדיוק זה עושה? מסקרן אותי לדעת לפחות מה אני עושה שם בפנים... היה לך כ"כ טוב בי"ב?

שלום לכל מי שטרח ונכנס להודעתי. אני בחורה בת 25. בולימית חמש וחצי שנים בערך, זה התחיל בצבא עקב ניסיון לרזות. זה אכן עבד ורזיתי מהר מאד, אבל איפשהו בדרך אבדה השליטה ואני כבר שנים עמוק בתוך זה. תקופה ארוכה לא רציתי לצאת מזה בכלל, היה לי טוב עם השליטה על המשקל ועם האפשרות לאכול כמה שאני רוצה, ולהשאר רזה. אבל בחודשים האחרונים זה התחיל להציק ולהפריע לי במהלך החיים התקין. יש לי חבר שאוהב אותי ואין לו מושג ואני לא רוצה לתת למחלה הזו להרוס, כי אני לא מסוגלת לאכול "רגיל" ומנסה להתחמק מארוחות איתו ואם אני "נאלצת" לאכול אני מחפשת להיות לבד ולהקיא. בקיצור, זה מפריע לי, לא רק עם החבר אלא בכלל בחיים. לא רוצה את זה יותר. מעולם לא פניתי לעזרה מקצועית ואף אחד מהמכרים שלי לא יודע שיש לי בעיה. אני משערת שמקור הבעיה הוא בחיים הקשים מאד שעברתי ובקשר הסבוך והבעייתי עם אמא שלי. אבל עדיין, אין לי מושג איך לעזור לעצמי ואיך לצאת מזה. אני מנסה ומנסה ונכשלת בכל יום מחדש. מקיאה כל יום, פעם-פעמיים ביום. לפני שבועיים הצלחתי לעבור יום אחד בלי להקיא. כמעט לא אכלתי באותו היום, אבל גם לא בלסתי והקאתי, וזה בהחלט הישג. אבל יום למחרת הרגשתי מן "חסך" כזה, והתאווה לאוכל היתה גדולה מתמיד. מבקשת את עזרתכם. עזרה ממשית. כתובת אמיתית שאפשר לפנות אליה ולקבל עזרה. אני רוצה לציין עובדה שקצת מכשילה אותי, והיא שהמצב הכלכלי שלי לא משהו. אני סטודנטית וגרה לבדי ואין לי הון להוציא על פסיכולוגים וטיפולים, כך ש"להחזיק" פסיכולוג זה עסק טיפה יקר עבורי. אז יש כאן מישהו שמוכן לעזור לי להציל את עצמי?.. כי אני לא מצליחה :(

אני לא כ"כ יודעת מה להציע לך, אולי רק את מה שאני עושה - דרך קופת חולים (אני בכללית, אבל אולי יש גם בשאר) יש יעוץ פסיכולוגי שניתן חינם. לא לכל המעוניין, זה עובר סינון מסויים, אבל לצערי נראה לי הגיוני שאת תעברי... ובטח שם יוכלו לומר לך יותר מה האופציות. גם אם לא תלכי לטיפול בקופת החולים, לא יזיק ללכת לשם ולשאול. אולי כדאי אפילו ללכת לבתי חולים שנימצאים בעיר שלך, ולשאול אולי יש להם משהו להציע לך. אני גם אקרא מה יש לאחרים להציע. זה כ"כ מעצבן ונותן להרגיש חסרי אונים כשכסף נכנס כגורם בהחלטה לאן ללכת. אני יודעת שזו המציאות. אבל זה מעצבן.

...אבל רק עכשיו ראיתי את ההודעה הנוכחית, המפורטת יותר. יש לי שני רעיונות- לא מאוד מקוריים אבל אולי יעזרו בכל זאת: האחד הוא להיעזר בשירותי קופ"ח- לא רק לגבי טיפול פסיכולוגי, אלא גם לגבי שירותי חונכות. לא להיבהל! מדובר בסה"כ על עזרה משמעותית בכל הקשור לאכילה- ממש כך, במישור הפרקטי. מעבר לזה, יש כמובן טיפול פסיכולוגי. אגב- אם הורייך יכולים לעזור קצת- יש מרפאה של תל"מ , עם מטפלים שמתמחים בהפרעות אכילה. אני בטוחה שאת לא ששה לספר להורים על הבעיה, אבל יתכן שזה המפתח לטיפול יעיל ורציני, שיתן לך אפשרות לחיות טוב באמת! ולבסוף- שאלה אלייך: מה לדעתך יכול לשפר את מצבך? מה יגרום לך להרגיש טוב יותר כלפי עצמך? אני מכירה הפרעות אכילה על בשרי ואשמח לעזור בכל מה שאוכל, אבל לשם כך אני צריכה הנחיות ממך, איך ומה יאפשר לך להיעזר... תהיי חזקה...

סמיילי חמודה, את באמת בבעיה, חשוב להכיר בכך. הקאות מעבר לדחייה החברתית שתיארת, פוגעות באברים פנימיים ויוצרות נזק בלתי הפיך. כמו שהבנת לבד, הסיבה ברב המקרים הדומים לשלך היא נפשית יותר מגופנית. טיפול זול אפשר למצוא הן בדרכים שהוזכרו קודם והן אצל האוניבסיטאות שלכולן יש מרכזי יעוץ (לסודנטים שלהם) עם טיפולים זולים ( למיטב ידיעתי כ - 50 ש"ח לפגישה). אל תזניחי את עצמך...

היי לך... מקווה שתראי את ההודעה אמנם אני היא לא שני שפנתה וביקשה עזרה אבל גם לי יש את אותה הבעיה וגם אני משתגעת לצאת ממנה ולא מצליחה אני בולימית כבר חמש שנים, אפילו קצת יותר וזה הורס אותי, הורס לי את החיים, ואני לא מצליחה לצאת מזה מעולם לא פניתי לעזרה ולא קיבלתי טיפול אני פוחדת לחשוף את עצמי ואת הבעיה אבל בכל זאת... רוצה לחיות..... :( יש לך איזה חבל הצלה בשבילי?...

היי סמיילי ראשית עליי להבהיר (ואני מקווה שלא יאשפזו אותי על המשפט המגוחך הבא...)- אני זו לא "אני" , כלומר לא אני שכתבה אתמול בפורום. אבל אני משוטטת בפורומים האלו לעתים קרובות, ויצא לי לקרוא כמה הודעות שלך. הייתי שמחה לעזור אם אוכל, ונראה לי שחיפוש מסגרת מקצועית מתאימה היא דרך טובה להתחיל... אני מבינה מאוד את הרתיעה מחשיפת הבעיה- אבל נראה לי שאין דרך אחרת. גורם מקצועי מחוייב לסודיות רפואית מלאה, אף אחד לא טוען שכל העולם צריך לדעת! אני לא יודעת מאיזה איזור את בארץ, אבל אשמח אם תכתבי לי לכאן- יש כמה מקומות במרכז הארץ שאני מכירה, יש כמה מקומות בירושלים, ואם זה לא מתאים- בטח נמצא יחד עוד כמה. יש רצון, יש טיפול, ויש המון פוטנציאל לחיים טובים...שמגיעים לך!! קחי נשימה עמוקה וקפצי למים. לא ניתן לך לטבוע!! בהצלחה

היי סמיילי עצוב, חבל הצלה יהיה לי קצת קשה לשלוח לך, פתרון קסמים אין ולא יהיה לבעיה הזו, אני יכולה להציע לך את הדרך שלי, עלי היא עובדת, אבל היא לא קלה ומאוד מייגעת, ותדרוש ממך המון עבודה קשה, גם לא בטוח שהיא בסוף תתאים לך, אבל שווה לך לנסות, כי מה יש לך להפסיד ? יש לי "היסטוריה" בהפרעות אכילה, שהתחילה מדיאטה נורמלית, רזיתי 30 ק"ג שהייתי צריכה לכל הדעות בעזרת דיאטנית, ואח"כ עברתי קצת לאנורקסיה, חזרתי לנורמלי, ובשנה האחרונה הייתי בולמית, שאוכלת ומקיאה המון, עד 10 פעמים ביום, עד 3 בולמוסים רצוף, בלי לנשום בינהם. עברתי משבר בעקבות מותו של אבי, ולכן התדרדרתי עד לתהום התהומות, עד שלא יכולתי לסבול את עצמי, את החיים, וכלום.. רציתי למות.. השארתי הודעה פה בפורום, ממנה קיבלתי המלצות למטפלים, ובחרתי מכולם, את המטפלת, שחשבתי שהכי תוכל להבין אותי, להרגיש אותי ולחוות איתי את מה שקורה לי.. ומה את יודעת ? בסוף זה עבד. בהתחלה עוד היססתי, עוד גימגמתי, עוד רציתי ללכת ולברוח, ביקשתי ממנה לעזוב אותי לנפשי, ולתת לי להמשיך לאכול ולהקיא בשקט עד מותי, אבל היא לא ויתרה, נלחמה ונאבקה גם בשבילי, כשלי לא היו כוחות יותר, היא סחבה אותי על ידיה, ואז התחלתי לעבוד, התחלתי "להקיא" בדיבורים, פשוט נשפכתי, מדברת וכותבת על הכל, על כל מה שעובר ועבר עלי, על הקשיים, הכאבים והייסורים, המשברים, הביצות השחורות, החורים השחורים, הרצון למות וללכת ולהתאבד, והיא לא נבהלה ולא ברחה, חיזקה את ידי ואת רוחי. לפני 70 ימים הפסקתי להקיא, אני אשתף אותך בחלום מאוד פרטי שלי, חלמתי לפני כמה ימים שאני בוכה לה כל הזמן "אבל אין לי כבר תינוק" והיא לא מאמינה לי, ואת יודעת מה הפירוש, אני ביארתי קצת, והיא הוסיפה וביחד הגענו למסקנה שהתינוק זה ההקאות, היא עוד מזהירה אותי שזה יכול לחזור, אבל אני בטוחה שויתרתי על ה"תינוק" הזה שיצרתי לעצמי, לתמיד, לא רוצה אותו בחיי, לא צריכה אותו, יש לי כבר כלים אחרים להתמודד עם החיים, אני יכולה איכשהוא ל"עכל" אותם, ונכון יש משברים אחרים, יש דכאונות, יש חרדות, יש פחדים - התקוה שלי שזה יקטן עם הזמן, אבל בכל מקרה, לפחות עכשיו יש לי ימים שקטים ורגועים, שמהם אני יכולה להנות, ואני לא נמצאת בזבל כל הזמן...כ בקיצור, ההמלצה שלי, טיפול אצל האדם שהכי יוכל להרגיש אותך, שהכי תוכלי לסמוך עליו, ולשתף בהכול, פשוט לשפוך החוצה, וזה עובד... אם יש לך עוד שאלות, או שאת צריכה עוד חיזוקים, אני פה, אביב.