פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בת 27 וסובלת מדיכאון ומהפרעה אובססיבית. אני שומעת קולות פנימיים מדברים ברקע, והם גוברים בלילה בעת נסיון להירדם. ידוע לי שאלה קולות מתוכי ואני לא ממש "שומעת" אותם מבחוץ. רציתי לדעת אם זו תופעה מוכרת, ואם ייתכן קשר לכפייתיות. תודה.

אפרת שלום רב, מי אבחן אותך באבחנות שנקבת ומתי? האם את נמצאת בטיפול (פסיכולוגי/פסיכיאטרי)? מהם בדיוק "הקולות" הללו? האם הם יותר מחשבתיים (מחשבות טורדניות) או שמא אלו מעין מחשבות שאומרות לך מה לעשות, וכיוב'? מחשבות טורדניות אכן עשויות להיות חלק מהפרעה אובססיבית, אולם אינני בטוחה שזה מה שאת מתארת. בברכה, טלי פרידמן

אובחנתי כבר לפני שנים על ידי פסיכיאטרים ואני מטופלת תרופתית. הקולות אינם מדברים אלי. הדבר דומה לשמיעת קולות רקע של אנשים מדברים ביניהם ברחוב. איני מתייחסת אליהם אבל מעניין אותי לדעת ממה הם נובעים. האובססיביות אצלי מתבטאת בהתעסקות פנימית בנושא אחד וגם ב"רעש פנימי" שתמיד מלווה אותי, בין אם מדובר במנגינות שחוזרות, בחשיבה סוערת או בכל מיני תחושות שמתפרצות בתוכי. אני סובלת גם מחרדה חברתית ומהפרעות אישיות אבל אנשי המקצוע שטיפלו בי טוענים שאינם מסוגלים לקבוע אבחנה של ממש ושהמצב אינו ברור. תודה שוב.

מאחר וראיתי את תגובתך בדף הקודם.. אז.... קודם כל חג שמח.. שנית, אני כבר לא משוטטת כמו פעם כדי לחפש את הנושא הזה. אני די שבעה , מה גם שכל ידיעה נוספת, גורמת לי לחששות נוספים. וכמו שאמרה לי הרופאה של הבן לפני חודשים, כשהראיתי לה את הכתבה בנושא טרטיב דיסקינזיה, " למה את קוראת מאמרים?", כלומר, ...אני לא בסדר.... בויכוח אם הוא זקוק לשיחות, דבר שהוא סירב לקבל, מאחר והוא מבקש רק דבר אחד, והוא ,, עבודה.. כשעמדתי לצידו, כי שיחות כבר היו לו למכביר בעבר, והוא לא מצא בהן תועלת לעצמו, מן הידועות היא, שלא לכל אחד מתאימות שיחות.. היא כעסה עליי ואמרה לי שאני מתערבת יותר מדי.. טענתי שאני מכירה את הבן שלי, והוא זקוק למסגרת עבודה.. שתעשה לו טוב .. היא הודיעה לי שגם היא מכירה אותו.. היה קטע לא נעים... אבל , ניסיתי לשכוח אותו, עד אשר לפני כחודשיים, ביקש הבן לנסוע לחו"ל במסגרת מאורגנת, אני שמחתי , אבל לא היה בידי הסכום כדי לגרום לו לאותה הנאה. אבל , לא שקטתי על שמריי, והשגתי את הסכום הדרוש.. רציתי לבחון אותו מתרחק קצת מן הבית, הוא קשור מאוד מאז חזר מאישפוז. ואכן.. הוא יצא לחמישה ימים לפראג. עם כל ההכנות הדרושות, וכל אמצעי הזהירות.. המתבקשים מהנסיעה רחוק מהבית. ולשמחתי הרבה, רבה, רבה, הוא נהנה שם ..... בילה, אכל, שתה, יצא, ראה קצת עולם. נטל כדורים במועדם, ואפילו ישן היטב בלילות.. צילצל הביתה לספר לי חוויות. והיה ככל האדם............................... כשהלך לבדיקה שיגרתית אחרי חודש לרופאה בבית חולים., וסיפר לה , בהמלצתי, בשימחה על הטיול, כעסה עליו הרופאה על כך שביזבז כסף במקום לעבוד. והוא הרי כל כך רוצה לעבודה.................אבל, הבירוקרקטיה חוגגת..... ביטוח לאומי, רווחה, בית חולים.........וכן הלאה.... אחד מפנה לשני.....וכבר חצי שנה ואין לו תעסוקה......... אני הייתי המומה מתגובת הרופאה.......למה כעסה?????????????? הוא הסביר לה שאספו לו כסף לנסיעה, והוא לא ביזבז. אמר שהוא רוצה מאד לעבוד.....ואין עובדת רווחה בשירותי הרווחה, מאחר והם עדיין לא השיגו אחת כזו שמטפלת בנושא.. אבל פרסמו מודעה בעיתון............ אני מתפוצצת............ היה לו מבחן מצויין.......להרפות קצת מחבל הטבור..... ובמקום לעודד אותו, ראתה בזה משהו חולני. וכעסה מאד.............. הדבר בטח נרשם גם בתיק שלו. אצלה.. אם מישהו מבין את כעסה של הרופאה, אשמח להבין גם. חיכיתי מעט זמן כדי להצטנן בנושא זה.....לכן.. העליתי אותו רק כעת... אבל רציתי מאד לשתף אותכם......

לאמא של... כנראה שהרופאה היא רק רופאה ! מסתבר שהיא שכחה להיות בן אדם קודם נעשתה רופאה.... באשר לך , כל הכבוד !!! באמת !!!! עשית מעשה נהדר כששלחת את בנך לחו"ל... אני חושבת שעליך לדבר עם הרופאה הזו יותר בתקיפות ! או לחילופין להחליף רופאה. בקשר לתיק הרפואי - יש לבנך זכות לראות את תיקו הרפואי ואז תוכלי לדעת צה רשום בתוכו. לסיום אאחל לך שתמשיכי להיות חזקה !!! הייתי רוצה להחליף איתך כתובות דואר אלקטרוני ולשוחח על הנושא בצורה יותר "קרובה " . לא כי אני סתם סקרנית אלא בגלל שאני במצב דומה מעט לשלך ואני ממש לא יודעת איך להתמודד עם דברים מסויימים. מקווה שתסכימי ! לילה טוב...

אין בעיה אליאן..... [email protected]

מכיר את הפתגם אין חכם כבעל נסיון ? מה זו התשובה הזו שיש כאן אנשים נחמדים ?... יש כאן אנשים שחוו וחווים על בשרם חוויות קשות ! אני בטוחה שרובם מודעים לכך שישנן בעיות המצריכות טיפול אך שיתוף האחרים בבעיות דומות מועילה ואף עוזרת להם לא פחות מטיפול. האנשים לא פונים אליך על מנת לקבל תשובות שטחיות והפניה מידית לטיפול . תקרא את התשובות של הצוות המקצועי בפורום ותבין למה אני מתכוונת !!!

לאליאן, השבתי לך למטה, תודה, אביב.

תרגישי טוב ותשמרי על עצמך. בי

אנגל-קרה משהו?את בכוונה לא עונה?

לא...

Shalom,could any1 give some information on modal and depression...thankyou..Lisa

do you lfrom kanada''''''''האם את גרה בקנדה?

לא אני גרה קאן

אני סובל מ נוירופתיה דיאבאתית הגורמת לי להרגשת "שריפה" ברגלים ובכפות הרגליים כמו כן אני בטיפול פסיכיאטרי שסובל מאגרופוביה (התקפי פניקה) אני מטופל בseroxat 40 mg +clonex 4 mg ליום. לגבי הנוירופתיה דיאבאתית המליצו לי tegretol 400mg ליום + תרופה ממשפחת הטריציקליים כגון elatrolet 10 mg אבקש לדעת האם יש אינטראקציה בין התרופות seroxat ו elatrolet שהם שתי תרופות פסיכיאטריות ממשפחות שונות האם seroxat עצמו יכול להפחית את הכאבים של עצב השריר כמו elatrolet

שורה תחתונה .......מכול התרופות האם זה עוזר לאגרופוביה?????

אני כבת 40 עברתי מצב של פסיכוזה לפני מספר חודשים ואני מטופלת כיום בכדורים ובסטרואידים. הרופא התעסוקתי שבדק אותי היום הזכיר מצב/שם של מחלה בשם "פני ירח" הייתי רוצה לקבל יותר מידע על המחלה הזאת ממה היא נגרמת, האם ניתן להתרפות ממנה וכיצד היא באה לידי ביטוי. אנא עזרו לי להרחיב את הידיעה על "פני ירח" בתודה מראש.

אודה לכם באם תסבירו לי מה פירוש המונח הרפואי "פני ירח" בהקדם. תודה.

רציתי לאחל לך שבת שלום וסופשבוע נעים. ותודה מכל הלב על כל ההקשבה שלך במהלך השבוע... אין לי מושג איך אני אעבור את סוהשבוע הזה יומיים של סבל אבל רק יומיים וחוזרים לשגרה

מקווה בשבילך שיעברו בשקט, ובאמת תזכרי שאחריהם חוזרים לשגרה והדברים מקבלים פרופורציות אחרות, נורמליות משהו...

נורמליות? לא יקרה בקרוב נראה לי... איזה מוזר זה שאנשים שואפים לכל מיני דברים בחיים... והדבר היחיד שאת שואפת אליו הוא ,בעצם,נורמליות.

מזה שנתיים אני סובלת מחרדות, במשך הזמן החרדות הקצינו והתרחב היקפן. לפני חודש בערך עברתי תאונת דרכים קשה דבר שהביא להחמרת החרדות. אני חרדה מכל דבר , מכל פעולה מכל סביבה, אני חיה באימה מתמדת. למרות זאת אני מתפקדת כמעט כרגיל, בעבודה עם אנשים, קבוצה מצןמצת של אנשים מודעת לבעייה זו המשפיעה על תפקודי.היום שלא כבעבר במיוחד אחריח התאונה אני מגיבה בהתפרצויות , בצעקות האשמות, התגובה של ההורים שלי זה פשוט התעלמות(אני לא אלימה)[אנשים מסביבי עושים דברים טיפשיים וברישול וכל הזמן קורות תאונות קטנות שאין לי אפשרות למנוע אותן.כאשר תוקפת אותי חרדה אני יכולה במשך שעות ואף ימים להתעסק בה במחשבה בצורה כפייתית ולשכנע את עצמי שקרה לי משהו או שלא... ניסיתי טיפול פסיכולוגי - לא עוזר. אני לוקחת סרוקסט כרגע , לקחתי לפני ארבעה חודשים למשך חודשיים ולא היה שינוי. ולפני שבוע התחלתי שוב ליטול אתצ הסרוקסט, אני לא רואה פתרון למצב, שכן המצב נובע ממודעות רבה לסכנות, שאכן קיימות מה המטרה להפחית את רמת המודעות באופן מודע?או בלתי מודע? תודה

גילי שלום מצבך הוא דיי דומה לשלי. לפי מה שהבנתי מהמכתב החרדה שאת מעלה היא לא רק ממה שקורה עכשיו ולא מה שקרה בעקבות התאונה ,נראה לי שמסתתר משהו עמוק יותר , התאונה יכול להיות שהביאה אותך למצב שבו הכל הוקצן . את אומרת שאנשים עושים הכל ברישול ואת התאונות את לא יכולה למנוע- נראה לי שאת מנסה לעשות את הכל מושלם . אני לא יכול לדעת בדיוק ממה שאת כותבת אם זה ככה . מנסיון אני יודע שלא קל לראות אנשים עושים טעויות ולא לבוא ולתקן , אבל החיים לימדו אותי שלא צריך להתרגז מכך ופשוט לתת לאנשים לעשות את הטעויות , הרי גם את כמו כל אחד עושה טעויות ( כי את בן אדם ). אל תנסי לעשות את הכל מושלם כי זה אף פעם לא יהיה מושלם !דבר נוסף הוא שאת אומרת שאת מתעסקת בחרדה כל הזמן ומנסה לבחון אותה - הדבר הוא מעייף ומתיש ,ובחינה של הדברים לבדך לפעמים מביאה לכניסה לתוך מצב של האשמה עצמית וכעס על עצמך . לטובתך ,גשי לפסיכיאטר/ית שמטפל/ת בך ושאלי אותו/ה לגבי מה שאת עוברת . אני לא פסיכיאטר אבל אני חושב שיש פה איזשהו סוג של אובבססיה לגבי החרדה ,מאיזושהי סיבה . יכול לביות שאת סובלת מרמה מסוימת של אובבסיביות -קומפולסיביות . שוב אני לא פסיכיאטר ולא מתיימר להיות פסיכיאטר או פסיכולוג . אני יכול להזדהות עם מה שאת כותבת משום שעברתי דברים דומים ,ברמה כזו או אחרת. בהצלחה בהמשך הדרך ותתעודדי, לחיים יש הרבה מה להציע וכדאי שתתמקדי פחות בחרדה, אלא במשהו שמעניין אותך (תחביבים,לימודים וכו') כך תוכלי לנתב את האנרגיה שבך לאפיקים חיוביים . תהיי חזקה יריב

גילי שלום רב, את מתארת מהלך של מצב חרדתי, לאורך זמן ממושך, שאחרוע התאונה החמיר אותו עוד יותר. לא ברור לי לאיזה טיפול פסיכולוגי הלכת, וכמה מטפלים ניסית, אבל תדעי כי פעמים רבות לוקח זמן למצוא מטפל טוב שמתאים לך (לפי אישיות, העדפות אישיות, "כימיה" וכו'). ייתכן וכדאי לנסות שוב, עם מישהו אחר. ובנוסף, לא ברור לי אם לקיחת הסרוקסט היא בהוראה ובפיקוח של פסיכיאטר. אם כן (ורצוי מאד שכן) כדאי לספר לו על התחושות שאת חשה במשך היום. ייתכן ויהיה אפשר להוסיף או לשנות, כך שתחושי הקלה. בנוסף, תמיד אפשר לנסות שיטות כגון: ביופידבק, הרפייה, מדיטציה ועוד. אך זה מאד תלוי אם את "מתחברת" לשיטות טיפול אלו. בברכה, טלי פרידמן

אני בת 26 ויש לי תינוק בן 10 חודשים. הנ" ל התרגל לישון איתי במיטה (הדבר נבע כיוון שכל לילה( 23:00) הוא עדיין לא רוצה לישון, אז אני לוקחת אותו לידי במיטה ואז הוא נרדם. אני מנסה להרגילו שישן במיטתו, אך הוא רק בוכה ולא נותן לנו לישון. גם כאשר הוא נרדם ואני שמה אותו במיטה שלו, הוא מתעורר ומתחיל לבכות (עד שאני לוקחת אותו למיטה שלי). ברצוני לציין כי כרגע אנחנו חיים בדירת חדר אחד, כך שהוא ישן באותו חדר שלנו. שאלתי: איך אני אחנך אותו לישון אצלו במיטתו? האם לתת לו לבכות? האם יש "שיטה" שאוכל להרגילו שהוא חייב לישון רק במיטתו

קרן שלום, המלצה שלי, לשים אותו במיטה, לכבות את האור ולעמוד לידו דוממים. לא לדבר איתו כשהוא מתחיל לבכות. תעשו את זה כמה ימים, זה יקח מכם את השינה לכמה לילות אבל שווה. עדי

.

שלום אני מחיפה, ורציתי לדעת אם ניתן להמליץ על רופא או פסיכולוג שעוסק בהיפנוזה, לטיפול בטראומות מכאב וניתוחים. תודה.

ד"ר אלי בן ציון מנהריה. יש לו אתר. חפש בואאלה או משהו כזה. נפגשתי איתו כשלמדנו, וגם כמה שנים אח"כ. הוא משהו משהו. מסור לו ד"ש ד"ר יוסי אברהם

שלום יש לי בעיה של כסיסת ציפורניים ורציתי לשאול אם יש דרך לטפל בנושא הזה, זה מביא אותי למצב שהציפורניים שלי כשלוש במספר נראות כאילו הם עברו טראומה או שלא נעמוד על זה שהם נראות כאילו יש להם פטריות המצב בכי עגום. לרוב זה קורה בכסיסה כמובן בזמן מבחנים - אני סטודנט! לחץ וכדומה חשוב לציין שבצבא הייתי מאוד לחוץ ועם הזמן זה נרגע לי. כיום אני חווה דברים שונים ואולי זה מפריע לי הדברים האלו הם : אני צופה באתרים פורנוגראפיים גם של גברים, למרות שאני לא רוצה לחוות חוויה עם גבר זה פשוט מעניין אותי אני גם לא מגדיר את עצמי כהומו או משהו כזה כי אין לי את הנטייה בכל אופן להיות עם גבר ואני מאוד נמשך לנשים אני אוהב לעבוד בעיניים על גברים בצאט ולשלוח להם סתם תמונות אולי בגלל היותי קונדסון כזה אני לא יודע בכל אופן אני שולח לך את שאלותיי באם יש איזושהיא פתרון לבעייתי כמו כן אני ישמח באם תענה /י לשאלתי.האם משהו לא בסדר אצלי יש לי איזה בעיה פסיכאודלית אני מרגיש שאני בסדר ואני אוהב לפתור את בעיחותיי לבד מחכה לתשובה ברק אני בן 24 אגב

עניתי למשהו דומה לשאלה שמופיעה כמה שורות מתחת התכתובת שלנו. ההתלבטות ההומוסכסואלית הנה , כנראה, חלק מהמתחים. עיון נעים. טיפול בנושא הוא בהחלט עם סיכוי טוב לסילוק המטרד. ד"ר יוסי אברהם

ד"ר יוסי המכובד תודה על העצה, בהחלא אני חייב להשיב כי לא הוספת לי דבר חדש כי אני יודע שזו בעיה ועל אחת כמה וכמה מטרד שאני ממש רוצה להתפטר ממנו הבעיה החלה כבר ביסודי אבל אףפעם זה לא הגיע למצב כמו זה, של כסיסת ציפורניים. תבין הנני סטודנט לתחום שיכול להשפיע על חיי לטובה הכוונה הפחד שלי הוא שיבוא יופ ויתגלו "סודת נסתרים" מתיקים רפואיים על אף היותי יודע כי יש סודיות רפואית במקרים האלה (ראה לדוגמא משפט מננדז - אם שמעת עליהם, כאשר השופט נתן הוראה של בימ"ש בקליפורניה לפתוח את התיקים הרפואיים של החשודים) למרות שאני אל חשוד בשום דבר. כאשר הייתי בן 12 (וזו פעם ראשונה שאני מספר על זה) אני וחבר טוב היינו בבריכה ביחד וקרה מקרה שבטעות ממש ככה (תאמין או לא) ראינו אחד לשני וקר מקרה שעשינו התערבות על זה שהומואים לא יכולים להכניס את הפין לישבן הגברי והטעות הזו באה על מקומה בכך שזה לא נשכח מזכרוני בידעבד היום כאשר אני אולי מבין מה עישתי למרות שאז לא היה לי זרע על אחת כמה וכמה לא היה לי שום בגרות מינית וכדומה, מאז בגיל 14 וחצי כבר קיימתי יחסים בפעם ראושנה עם נשים כמובן ועד היום אני כבר בן 24 ועדיין אני עם נשים ואוהב את זה אני ממש אוהב את זה עד כדי כך שאני רוצה עתיד משותף עם אשתי לעתיד שעדיין אל נמצאה אבל אני מחפש, אני גם בחור טוב מבית טוב וגם נראה טוב סטודנט שנה שנייה באוניברסיטה ידועה ובעלת שםאין אני רוצה להרוס את חיי הכסיסה הזו הורגת אותי, אף אחד לא יודע על מה שקרה אז בברכיה גם הוריי לא למרות שאני מאןוד מאוד פתוח איתם ומדבר איתם על הכל. אני נמצא לפעמים במצסי לחץ עד כדי כך שאני כוסס את ציפורניי עד כדי כך שאני נהנה מהכאב לפעמים (ש יותר מחלה נפשית מזו) היש? ובמבחני אני ממש כוסס כל הזמן שמתי לקה חמוצה כזו אך ללא עזר ואני עובד על עצמי כל הזמן כי אני טיפוס כזה שאוהב לפתור את בעיותציו לבד טלא חערב אנשים אחרים בבעיותיי אם יש כאלו. אני בחור חברותי מאוד וגם פלרטטן לא קטן, מאז הצבא שמצאתי את עולם האינטרנט התחלתי לגלוש באתרים פורנוגראפיים ואז בטעות הגעתי לאתרים של גברים ערומים וכדומה מאז אני צופה בזה מדי פעם דבר אשר אני מסביר לעצמי אין בו שום תועלת כלומר אני מאונן על התמונות אולי (כמה מגעיל שזה נשמע) אבל אין לימטרה ללכת או להיפגש עם גבר זו לא הייתה מחשבתי ולא עבר במוחי, אמרתי כבר זה לא מטרתי ממש לא! אבל זה מפריע לי כן זה נכון זה מפריע אני לא אוהב את מה שאני עושה ואני לפעמים מדבר עם גברים חרמנין בצאט ועובד עליהם שולח להם תמונות ככה סתם לראות מהם עושים עם זה ואיך הם משתגעים מתמונה לא שלי, יצא לי כבר לאונן עם גבר בטלפון אבל זה סתם היה בחרמנות קשה כי אני בלי בחורה דבר אשר מתברר נהוג בצאט. אני מוכן לדעתך תבין אין לי מצבור של כסף ואני מעוניין שפרטיי יהיו חסויים מפאת בעיות בעתיד ועל מנת למנוע אותם, בצבא חשבתי שפסיכולוג זה הפתרון הסופי אולי היום אני רואה בזה דבר אחר למרות שאני לא מקבל את זה ביד קלה, ועדיים יש לי חששות מזה, אני יודה לך באם תוכל לעזור או לתת עצה בקשר לכסיסת ציפורניי אני חייב להגיד שתרופה כזו או אחרת לא תועיללי ואני ממשלא רוצה להתחיל לבלוע תרופות אולי יש שיטה של טיפול "בשיטה הזו של הפסיכולוגים שמרדימים אותך כזה ואז אומרים לך מה לעשות - ברחה לי המילה מהראש) לכן אולי זו השיטה ואולי אני יילך על הז מה דעתך ד"ר מכובד מחכה לתשובתך (אגב אתה קשור לקופ"ח באיזה הקשר ?) בדרישת חג שמח, בתודה, ברק

למניעת נדודי שינה? כי שלי מעולם לא עבדו...

נסי רייקי - אני ממליצה ללמוד רייקי 1+2 ולאחר מכן עשי לעצמך כל ערב לפני שאת הולכת לישון. אצלי זה עבד!!!

היי, תנסי לישון קצת פחות ביום, להסתובב יותר בשמש המדהימה, להתעייף ולמשוך את העייפות ללילה, ואז תשני... אביב.

מה את עושה ביום שישי בעבודה?

היי אנג'ל, בקשר לנדודי שינה, לעייף את עצמך במשך היום ולמשוך את ללילה זה לא רע, ולפי מה שהבנתי רייקי בעצם זו העברת אנרגיות מסוימות בגוף, ויש לי משהו בקשר לזה: גם לי היו נדודי שינה ( עכשיו פחות, כי כמו שהבנתי אצלי הם היו קשורים באופן מסוים להפרעת האכילה שלי - בולשיט! ) , אותי פעם לימדו לעבוד על נשימות לפני השינה, ככה שהנשימה שלי הייתה סדירה ולא מהירה מדי, ולימדו אותי גם להרפות את השרירים, הייתי עושה את זה לפני השינה, השרירים היו מתעייפים והנשימה הייתה רגועה לאללה, והייתי לפעמים אפילו ישנה ככככככללללללל הלילה, את מבינה את עומק העניין ??? הפסיכולוגית שלי לימדה אותי את זה. אם את באמת מעוניינת (אז תחזירי לי תשובה) אני יכולה פשוט לרשום לך איך עושים את זה(את ההרפייה של השרירים והנשימה), כי אם אתה באמת רוצה, זה באמת יעיל. יש סיבה מסוימת שיש לך נדודי שינה ? מכיוון שאצלי, ללא כל קשר להפרעת האכילה, יש לי פשוט פחדים, חרדות וכאלה. את מבינה? שיהיה לך רק טוב. מ - jacki

גם אני סבלתי מנדודי שינה בעבר אני יודעת שזה לא קשור רק להפרעת האכילה גם אותי לימדו לנשום עמוק ולהקשיב לקולות הנשימה שלי... אני זוכרת אז שזה לא עבד זה רק עצבן אותי יותר:)

האם פציעה עצמית היא דבר שניתן להתמכר לו? האם פציעה עצמית פוגעת כל כך אפילו אם היא עוזרת לאדם להתמודד עם כאבו הנפשי?

כן לשתי השאלות. מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. ד"ר יוסי אברהם

הי תמר, יש אתר מצויין בנושא זה שעשוי מאוד לעזור לך ולקבל תשובות לכל השאלות שאת שואלת את עצמך. האתר נקרא: "האתר של דמעה". www.voices.co.il זהו גם אתר בעברית ויש בו גם סיפורים אישיים וגם וחומר והסברים על התופעה.

לפציעה עצמית מתמכרים כמו לכל תופעת הרס עצמי אחרת. הבעיה בפציעה עצמית ובשאר ההתמכרויות היא שהתדירות שלהם הולכת ועולה כל הזמן. אני הייתי מכורה לבולמיה, לאכילות והקאות, והבעיה היא שבהתחלה פעם אחת בשבוע זה מספיק, ואחר כך כבר לא, אחר כך כבר צריך פעמיים בשבוע, וכל יום ו- 10 פעמים ביום. נראה לי שזה אותו דבר בפציעה עצמית, שהתדירות של המעשים תלך ותגדל והעוצמה של הפציעה תצטרך להיות קשה יותר ויותר כל פעם כדי להשיג את המטרה, ויחד עם התדירות גם כל מה שמתלווה אל זה, הכאב, הפחדים והחרדות, אבל בעיקר אובדן שליטה על המעשים, בסוף כבר לא יודעים למה עושים את זה, פשוט עושים את זה כאוטומט וזה גם חלק מסימני ההתמכרות. לגבי השאלה השניה שלך, פציעה עצמית לא עוזרת לאדם להתמודד עם כאבו הנפשי, בדיוק כמו שהבולמיה לא, היא רק עוזרת לו לשכוח את הכאב הנפשי "לטובת" הכאב הפיזי. לפעמים יותר קל לנו לסבול כאב גופני על כאב רגשי, וזה בדיוק מה שפציעה עצמית מאפשרת לנו. אבל פציעה עצמית היא לא התמודדות היא בריחה, בריחה אל כאב אחר, והיא פוגעת, וגורמת נזקים נפשיים אחרים של הרגשת פחד, בדידות, ייאוש ועוד. מכאן שהיא לא עוזרת להתמודד עם המצב הנפשי, אלא רק מחריפה אותו בסופו של דבר, בהתחלה אמנם יש את האשליה שהיא עוזרת, אבל ככל שהזמן עובר מרגישים גרוע יותר בגלל ההתדרדרות במצב ואובדן השליטה על המעשים.

אז למה כל פעם שאני פוצעת את עצמי אני מרגישה כאילו זה עוזר לי? כאילו זה משהו זמני שיעבור אבל כרגע מאוד נחוץ?

שלום רב, לגבי שאלתך, תמר, אין לי מה להוסיף מבחינת מידע וידע על דברי יתר הגולשים. כפי שכבר כתבתי כאן לא מעט פעמים, לעיתים ניסיונם של אחרים ממצה ומועיל יותר מכל מידע מקצועי. ולגבי עניין המלצת הטיפול: אכן כפי שד"ר אברהם ושאר הגולשים כתבו, אכן הטיפול חשוב מאד ואף הכרחי. הפגיעה העצמית לא תיעלם מעצמה, אלא אם תטפלי בה, ובעצם, בעצמך. ד"ר אברהם הדגיש את חשיבות הטיפול והכרחיותו, כיון שאולי ניתן היה לחשוב שתמיכתכם (יתר הגולשים) תספק את תמר. אל תכעסו יותר מדיי...זו רק ההתחלה! בואו ניהיה סבלניים וסובלניים יותר, טוב? שיהיה סופ"ש נפלא ורגוע... והזדמנות אחרונה לומר... חג שמח! ולחוגגי המימונה...תרבחו ותסעדו! טלי פרידמן

תודה לכולם על התמיכה אשמח לראותכם שוב כאן בזמן הקרוב סופשבוע נעים

מדוע פסיכולוגים לא משתפית את המטופל באבחנתם, אפילו אם הם יודעים שהדבר יעזור למטופל להתמודד עם בעייותיו

מוזר לשמוע את זה. אני לא ככה. ד"ר יוסי אברהם

נחמד לדעת שיש פסיכולוגים כאלה

האם מישהו יכול לשלוח לי קישורים לאתרים על תרופות אנטי דיכאוניות כגון פרוזק סרוקסט ועוד?

בבקשה http://www.infomed.co.il/medIndex.asp

שלום! לידיד נורא טוב שלי יש נטיה להתאבדות. הוא ניסה בעבר להתאבד, ואני מאמינה שהוא ינסה שוב (אבל אני מקווה שהפעם זה לא יצליח לו). הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי, אך מסרב לקחת תרופות. הוא "דופק" לעצמו את החיים: הוא לא לומד, הוא מעשן גראס, הוא מסתובב עם אנשים שלא אוהבים אותו ומשפיעים עליו לרעה (הם אלו ששכנעו אותו להתחיל לעשן גראס), הוא לא ביחסים טובים עם ההורים שלו, ובקיצור - המצב שלו לא כ"כ טוב. לפני כמה ימים הוא התקשר אלי וסיפר לי שהוא רוצה למות ושלא אכפת לו מאף אחד.. הוא לא ניסה שום דבר הפעם, אבל אני מפחדת שהוא ינסה. הוא בן 16, מה שמסביר שינויי מצבי רוח אבל אני חושבת שהוא בהחלט מגזים. אני מאוד רוצה לעזור לו, אבל אני לא יודעת איך, ומפחדת שאולי אני אומר משהו שיזיק לו. תודה, טל

טל, לפי מה שאת מספרת, אפשר להבין שידיד שלך נמצא במצב נורא קשה, ואת לא פחות. הרצון שלו למות חייב לנבוע ממשהו, אני מבינה אותו, ואם הטיפול הפסיכולוגי לא עוזר והוא ממשיך בשלו ועוד מסרב לקחת את התרופות, אז יכול להיות שהטיפול לא יעיל מספיק. האם יש עוד אנשים שיודעים על המצב בו הוא נמצא, ואולי יכולים לעזור לו( למרות שזה לא נשמע לי כה משכנע) ? מה עם ההורים שלו? איפה הם נכנסים לתמונה? אני יודעת שאנשים במצב כזה חייבים להשגחה צמודה( מניסיון) , שכל הזמן ישימו עין עליהם, כי הם מסכנים את עצמם, ברגע שזה יגיע, הוא לא יחשוב פעמיים. תהיי חזקה, ממני jacki

לפעמים לידידים כאלה באמת קשה נורא לעזור, וזה משאיר אותך במצב מאוד חסר אונים לעומתו, יודעת על הכוונות אבל לא יכולה בעצם לעזור או לעשות משהו, אם הוא בן 16 רצוי וכדאי לדווח ליועצת בית ספר אם הוא נמצא במסגרת חינוכית כלשהי, או להורים, שיכולים יותר להשגיח מקרוב על התנהגותו, ולדעתי כמה שיותר מוקדם יותר טוב. אולי כדאי אפילו לחשוב על לספר על זה לפסיכולוג/ית שלו כדי שידעו על הכוונות, בטיפול פסיכולוגי למטפל יש את הכלים להתמודד גם עם כוונות אובדניות, כשהם מודעים להם. בכל מקרה, כדאי לך להישאר שם לצידו, ולא ללכת, מה שתאמרי לא נראה לי שיכול להזיק, גם אם לא יועיל, אבל אם תלכי ממנו, זה יכול להזיק.

נכון. גם ידידך אינו מראה את זה, אני בטוחה שהוא זקוק לך, וכשאת לידו הוא מרגיש אחרת מאשר הוא לבד, כשהוא מרגיש שהבעיות כאילו מעליו, והוא לא בדיוק יודע איך לחיות עם זה. איך זה הולך ביניכם בדיוק, יוצא לדבר על מה שמפריע לו? הוא עושה זאת בקלות, מרצונו, או את זו שפותחת בנושא? אני מקווה ששניכם תהיו בסדר. יום טוב. jacki

נכון. גם אם ידידך אינו מראה את זה, אני בטוחה שהוא זקוק לך, וכשאת לידו הוא מרגיש אחרת מאשר הוא לבד, כשהוא מרגיש שהבעיות כאילו מעליו, והוא לא בדיוק יודע איך לחיות עם זה. איך זה הולך ביניכם בדיוק, יוצא לדבר על מה שמפריע לו? הוא עושה זאת בקלות, מרצונו, או את זו שפותחת בנושא? אני מקווה ששניכם תהיו בסדר. יום טוב. jacki

אביב, פיסקה שלישית, שורה שלישית, החל מהמילה השביעית. את בטח יודעת למה הכוונה. אבל אחרי זה חשבתי, שאולי לא הבנתי נכון את הדיקדוק... אל תעבדי קשה מדיי, ותשמרי על עצמך. טלי פרידמן

תודה, טלי, אני מנסה לא לעבוד קשה מדי, בכל המובנים... להוריד קצת לחץ, שתהיה שבת כייפית, שמש בטוח תהיה. אביב

אני מצטער אם זה קצת לא קשור אליכם אבל רציתי לבדוק בכל מקרה. הבעיה שלי היא בעיה שיש לעוד הרבה אחרים. כשאני במתח או שאני בשיעמום אני מתחיל לאכול את הציפורניים שלי והייתי מעוניין להפסיק. ניסיתי לקה חריפה אבל זה לא עוזר כי אני ממש רגיל לזה וזה רק עשה לי טעם בגעיל בפה אבל המשכתי לאכול את הציפורניים. יש איזה שיטה פסיכולוגית שתגרום לי להפסיק את אותו המנהג?

בטח. כמובן שיש כמה, ולא תמיד זה עוזר לכולם, אבל שווה להתחיל בדבר האמיתי, לפני לכה. עד כאן משהו מאד כללי. וכעת להסבר קצר: מתח מביא לסמפטומים גופניים רבים, כך שהטיפול במקור המתח הוא אחד הכיוונים. דבר אחר, זה הסמפטומים: לפעמים כדאי להרגיל את הגוף להסתפק במשהו אחד, קלוש ופחות בעייתי, כתחליף למשהו האחר, המטריד יותר. זה כיוון שני. דרך צליחה ד"ר יוסי אברהם

-

http://www.sivan.com/ts.cgi?tsscript=msn/news&path=400&id=53243

לדיכי האתר הזה נועד כדי לעזור לחבר'ה להתמודד עם בעיות ולא על מנת לתת עצות להתאבדות ואני מאד מאמינה שיש סיכוי גבוהה שהרבה אנשים באתר הזה מקבלים תמיכה ותשובות ולא נותנים או מקבלים רעיונות לראש או אומץ לקום ולהתאבד אז בבקשה אל תשווה ותעזר באתר לדברים חיוביים

...

עניתי לך למטה.

שלום לרופא המייעץ ! אנא פנה לדף 164 , לשאלה בנושא מיניות - ואנא החזירות את תשובתכם המייעצת , כי אני זקוק לה , כאוויר לנשימה.

ל"מישהו", ד"ר פלד אינו מבקר כאן לעיתים תכופות לכן תאלץ להמתין לתשובתו בסבלנות, וכדאי שתכתוב את שאלתך מחדש, ותפנה את השאלה לד"ר פלד. ובאשר לשלאלתך, לא ברור עדיין על מה בדיוק אתה מדבר. מהם הנטיות המיניות מהן אתה רוצה להחלים? ןיתרה מזו, נראה לי שבתוך שאלתך, מצויה תשובה חלקית. אתה מכיר את הגישה שטוענת שהומוסקסואליות אינה הפרעה נפשית, כי אם עניין פיזיולוגי. לדעתי, מתוך גישה זו ניתן להבין שאין מדובר ב"מחלה", ולכן גם אי אפשר "להחלים" ממנה. אפשר להתכחש לצרכים הפנימיים, להדחיקם, ולאמץ "אישיות" אחרת מזו האמיתית. אלה הם חיים בשקר. אבל יש כאלה שחיים כך את כל חייהם. גם זו דרך. פרט לד"ר אברהם ואני, יתר היועצים בחופשה ויחזרו אחרי החג. לכן תיאזר בסבלנות לבינתיים לגבי תשובות של יועצים נוספים. חג שמח, בברכה, טלי פרידמן

שלום מישהו. אני חושבת שיעניין אותך מאוד לקרוא תשובה לשאלה דומה באתר הבא: http://www.dr-aloni.co.il/dr-aloni/page_5.html (התשובה תחת הנושא "הומוסקסואל רוצה אשה") ובכל מקרה אני ממליצה על טיפול פסיכולוגי כדי לדעת מה באמת אתה רוצה, מה ניתן לשנות ועם מה אפשר ללמוד להיות שלם. צ'נרנטולה

שלום רב, קראתי בשעתו את הפנייה ולא הגבתי, כי אני לא מרפא, אלא מברר אלטרנטיבות של ברירה ומסייע לנתב דרך. אם גישה כזו נראית לך מתאימה, אז דע לך שאתה בכיוון הפסיכולוגי, ולא הרפואי. ד"ר יוסי אברהם

האם מנסיונך זה פתר אי פעם בעייה אצל אנשים כמוני ?

איני יודעת עם אני נמצאת בפורום המתאים. אבל שאלתי היא: מהן שיטת גרינספן ושיטת לובאס?

שלום לך, שיטת לובאס היא שיטת טיפול בילדים אוטיסטים. אולי בפורום "בעיות בתקשורת" יוכלו לתת לך אינפורמציה בנושא. תוכל למצוא אינפורמציה רבה על השיטה באינטרנט,כולל הנחיה ופירוט אופן הטיפול (באנגלית). יש ילדים שהטיפול עזר להם מאד. עקרונית, בשיטה זו "מאלצים" את הילד לשתף פעולה עם המטפל/הורה, בחדר ריק נטול גרויים שיסיחו את דעתו. בארץ יש בראש פינה מקום שנקרא "מפנה" אם איני טועה. באזור רמת-השרון אוכל להמליץ לך על קלינאית תקשורת מקצועית, מנוסה ומעולה. (לצערי אין רבות כמותה) איני יודעת מהי שיטת גרנספן. בהצלחה

הי אנג'ל, כבר כתבתי לך ולא ענית לי- רציתי לדעת מה שלומך?איך את מרגישה? אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב.בי

מתנצלת אם פגעתי, את מכירה כבר את הדרך שלי, לא לטייח את האמת, ולכתוב את מה שאני באמת מרגישה... סליחה...

רק עכשיו קיבלתי את האי מיילים שלך

שלום רציתי לברר מדוע נותנים תרופת ריספירידל?

לארגן את החשיבה והתפיסה במחלות של בילבול ניכר כגון סכיזופרניה ונזק מוחי אורגני

ומה זה נזק מוחי אורגני מענין

האמת היא שדיי נשבר לי מכל הדיכאון הזה הכוחות נעלמים לי ואני כבר חסרת עונים נופלת לתוך מערבולת של בדידות אין לי כוח הלואי והייתי יודעת מה לעשות ולמה אלוהים כה מכאיב תמיד

הי שרית, אני לא מכירה אותך, אבל אני יודעת על מה את מדברת. אין לי את התשובות, אבל אני חושבת שחייבים להמשיך, כי בסופו של דבר יש טוב, פשוט חייב להיות. יש איזושהי סיבה לזה שאנחנו כאן. אני לא רוצה יותר מדי לקשקש לך בשכל כי בוודאי כבר אמרו לך את כל מה שאפשר להגיד ואני גם בטוחה שאת יודעת את כל זה. יש משהו בחיים האלה וגם אם הם קשים ובלתי נסבלים הם עדיין הדבר היחיד שיש לנו כאן, כל עוד אנחנו כאן. אז תהיהי חזקה, עד כמה שאת יכולה ואל תוותרי!

למה אלוהים מכאיב? תנסי להתבונן בצורה עמוקה בדברים ותראי שבדרך כלל מי שמכאיב הוא הבנאדם. למה אין לך כוח? מה הדבר הזה שסוחט ממך אותו? אולי תפרטי קצת יותר ואנשים בפורום יוכלו לעזור לך בצורה רצינית?

שלום איננו מכירים, ואולי כבר סיפרת על עצמך, אבל אני עדיין בתעלומה. אשמח לראות במה לסייע, אבל משהו יותר ממוקד... כל טוב ד"ר יוסי אברהם

אני בדיכאון מן הסתם קשה לי מאד פוחדת לא להחזיק מעמד יש עוד חומר בדפים קודמים

בדיאלוג הקודם אמרת שבמקום שבו היית טיפול תרופתי לא התאים רציתי להאיר את עינייך בלא להיכנס לבעיה הספציפית שלך בנושאים הבאים התאמת ההרכב התרופתי בסוג התרופות ומינונן הוא תהליך שעשוי לקחת חודשים מספר אצלי הנושא התרופתי עובד אני לא יכול לשפוט יעילות טיפול פסיכולוגי היות שמספר הטיפולים שמקצה קופת החולים שלי הוא במשורה והאמצעים הכספיים שלי מוגבלים אשמח אם תתייחסי האם עלולה להיות הפרעת אכילה בלא שיאובחן דיכאון קליני ? תודה שאול

היי שאול, בוקר טוב, אני לא ראיתי בהפרעת האכילה שלי "בעיה מוחית" של חוסר איזון הורמונלי, שכדורים יכולים לפתור, ראיתי בה תגובה או דרך התמודדות לסיטואצית חיים קשה, יכולתי לזהות דברים ספציפיים בחיים שלי שגרמו לי להתדרדר להפרעת האכילה, וברגע שהתחלתי טיפול פסיכולוגי יכולתי למצוא דרכי התמודדות נכונות יותר עם הקשיים של החיים והבעיות שהתקילו אותי, כמו למשל לכתוב עליהן, לא הייתי צריכה יותר את האכילה וההקאה כדי לשכוח מהבעיות, יכולתי לזכור אותן, לחיות אותן ולהתמודד איתן, ובגלל זה לא פניתי לכדורים, ובגלל שהדרך הזו עובדת אני לא פונה לכיוון הזה, ומעדיפה להתגבר לבד. לפעמים זה פשוט יותר קשה, כי יכול להיות שכדורים היו עוזרים לי לשכוח, אבל אני לא רוצה לשכוח ולהרגע, אלא ללמוד לחיות, ולהתמודד. אבל שוב זו אני ורק אני, וכדורים יכולים להוות מקור הצלה עבור אנשים, שהבעיה אצליהם היא באמת יותר פיזית גופנית אולי, ופחות פסיכולוגית ונפשית, ושוב אני לא אשת מקצוע, ואולי אני לא מנסחת את הדברים נכון, אולי רופא היה נותן תשובה מקצועית יותר, אני רק כותבת מה שאני מרגישה, אז קבל את הדברים שלי בזהירות. לגבי האם יכולה להיות הפרעת אכילה בלי דיכאון קליני ? אין לי מושג. אנשי המקצוע עוסקים בהבחנות ובהגדרות ובתיוגים, אני עוסקת בקשיים שלי, אין לי מושג, אני יכולה לנסות לברר אצל המטפלת שלי אם הייתי מאובחנת בתור אישיות עם דיכאון קליני או לא, ואם זה ייתכן, אבל האמת היא שזה באמת לא נראה לי חשוב, לדעתי כל ההגדרות הללו גורמות למטפלים להתייחס לבן אדם כחלק מקבוצה, מכלל, ולאבד את האדם עצמו. כלומר, אם מחליטים שכל הפרעות האכילה באות עם דכאון קליני, אז אין יוצאים מהכלל, ואז באמת טיפול תרופתי הוא האלטרנטיבה, ויכולים להיות פספוסים במקרים האלה. יותר חשוב בעיני בטיפול פסיכולוגי זה לראות את האדם שיושב מולך בחדר עם הדלת הסגורה, ופחות את ההגדרות והתיוגים והקבוצה אליה הוא משתייך, כי באמת כל אחד עם הפרעת אכילה הגיע אליה ממקום שונה, וכל בן אדם הוא שונה. איכשהוא אולי אני אידיאליסטית מדי, אבל זו הגישה שלי. שיהיה יום טוב, אביב.

היא מרדימה עוד יותר

היי אביב, חיזקת אותי מאוד במה שכתבת לשאול, למרות שזה לא היה מכוון אליי. יש לי גם הפרעת אכילה וכמוך, גם אני לא ראיתי אותה כ" כבעיה מוחית" (כמו שאמרת), ידעתי בדיוק למה עשיתי את מה שעשיתי, הכל היה מתוכנן ומכוון להרס עצמי, וזו הסיבה שאני לא נוטלת כדורים ואני לא מרגישה שאני זקוקה להם. עדיין לא חזרתי לטיפול הפסיכולוגי שהיה לי אך אני בהחלט מרגישה שאני זקוקה לו, ככל שהזמן עובר אני מרגישה שהיאוש אוכל אותי. אך אני יודעת שבזמן שטופלתי(בהתחשב בעובדה שאז הייתי במצב חמור יותר מעכשיו) הפסיכולוגית עזרה לי במקצת, ואני בטוחה שכעת היא תוכל לעזור לי עוד יותר. אין לך מושג את חוזק ההשפעה שלךעליי ואת הכוח שנתת לי. תודה לך אביב. אני מקווה שנתראה שוב. jacki

היי, אולי את יכולה לתת תשובה מקצועית לשאלה של שאול האם תיתכן באמת הפרעת אכילה בלי דיכאון קליני. תודה , אביב.

שלום רב, הפרעת אכילה מלווה ברוב המקרים בדיכאון. אולם לא בכל המקרים ניתן לאבחן את הדיכאון כ"דיכאון קליני". פרט לכך הדיכאון הוא הפרעה נלוות להפרעה הראשית, הפרעת האכילה. ברגע ש"מסירים" את מאפייני הפרעת האכילה (הקאות/צום/עיסוק אובססיבי במזון) הדיכאון עשוי להפוך להפרעה הראשית ולהתייצב כ"דיכאון קליני". אולם מהלך זה אינו קורה בכל המקרים, או יותר נכון, במקרים רבים הוא אינו קורה. נתינת כדורים אנטי דיכאוניים בהפרעות אכילה ניתנים על מנת להתמודד עם פרצי הדיכאון המלווים את הפרעת האכילה, אולם בעיקר כדי לעזור למטופל להתמודד עם החלקים האובססיביים והקומפולסיביים המלווים את הפרעת האכילה. לסיכום, בכל מקרה של הפרעת אכילה יש לשקול את השימוש בכדורים בהתאם למקרה הנדון. אין תסמין של "דיכאון קליני" באופן גורף אצל כל הלוקים בהפרעות אכילה, וכמו כן אצל כל אחד מתגבשת הפרעת האכילה באופן שונה וייחודי, ולכן יש לשקול כל מקרה לגופו. חג שמח, טלי פרידמן

היי, בלבלת אותי קצת בתשובה שלך, נראה לי שאני אצטרך הבהרה בענין הזה... בכל מקרה, תודה, ולילה טוב.

הטיפול התרופתי אצלך אולי עובד,! אבל האם הזיין שלך גם עובד??

אני מעל גיל 40 לפני חצי שנה נתגלתה אצלי מחלת קוליטיס - דלקת מעיים כיבית כרונית שאינה עוברת לעולם. מאז אני סובל נורא מהמחלה כולל צריכה מסיבית של כדורים . אמרו לי שהמחלה נכנסת לתקופות של רגיעה ואז המצב משתפר אבל הגרוע מכל שאצטרך לצרוך כדורים כל ימי חיי. המחשבה על הדבר הכניסה אותי לדכאון קשה ואפילו שקלתי להתאבד. הצורך להתעסק כל ימי חיי בכדורים כולל תופעות הלוואי שלהם ומחלה שמגבילה מאד באכילה ובעיסוק. מדובר במאות כדורים בחודש שלא לדבר על ההוצאות הכספיות - הכדורים די יקרים . במסגרת היאוש שתקף אותי הופגשתי עם חולה שכבר משתמש 20 שנה בכדורים והדבר דיכא אותי יותר כולל הפחד מה הכדורים גורמים לגוף במשך השנים. (ידוע על תופעות לוואי בכליות ובכבד) מה לעשות ?

א.א שלום רב, אני מבינה את הקושי שלך להפוך מאדם בריא לאדם "חולה", כאשר הידיעה שכך זה ישאר עד סוף החיים. שינוי התדמית הזו, בעיקר בעיני עצמך, אינה פשוטה. אולם מחלת הקוליטיס אינה מחלה נדירה ויש רבים שחיים איתה, או יותר נכון "חיים לצידה". המחלה קיימת, אך הם ממשיכים לחיות, ומצליחים להנות ולהפיק את המיטב מהחיים הללו. נכון, יש צורך לסגל תזונה מסויימת (אך לא נוקשה מדיי), צריך להיעזר בכדורים יומיום ובאופן כללי יש צורך יותר לשמור על עצמך. שמעתי כבר על מספר מקרים לא מעטים שרפואה אלטרנטיבית, ובעיקר דיקור סיני עשו פלאות לחולי קוליטיס. את חלק מהחולים זה אפילו שיחרר מהתרופות הקונבנציונליות, שיש להן אפקט הרסני על מערכות גוף נוספות, פרט למעי. אני אוכל להשיג עבורך טלפונים של מטפלים כאלו, אם תרצה. אני חושבת שעצם האבחון מצד אחד מקל. סוף סוף יודעים מה יש לך ולמה אתה סובל. מצד שני, קיים הקושי להתמודד עם האבחנה והשלכותיה על המשך חייך. במידה ואתה חש מוטרד ומדוכא, הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי. בטיפול זה תוכל לעבד את הקושי הכרוך בהבנה שמעתה הינך "חולה", וחייך השתנו לעומת לפני אבחון המחלה. במידה ואתה מעוניין בהמלצות, צור עמי קשר דרך דוא"ל או טלפון (פרטים בכרטיסי האישי בהקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

תעשה לך תרגיל , ותחשוב על כל מיני מחלות אחרות שעלולות היו לתקוף אותך, ולגרום לסיבוכים,החל בסכרת , וגרורותיה, המשך בהסתידות עורקים, ואנגינה פקטוריס, ו\או טרשת נפוצה, ניוון שרירים, וכלה בסרטן למינהו ואיידס. ותחליט עם מי מאלו היית רוצה להתחלף, אני בטוחה שעם אף אחד לא, כל אלה גרועים עשרת מונים מקוליטיס, שהיא כן ברת טיפול, ואפשרות לחיים מלאים עם הקפדהשמרנית על תזונה. יש כאלה שמקפידים על מזונם כל כך, לא בגלל מחלה, אלא כי זה ההובי שלהם. הרבה אנשים בגיל ארבעים מפסיקים להיות בריאים לחלוטין, אבל הם ממשיכים לחיות, יש כאלה שאין להם את הזכות להמשיך לחיות עד הגיל הזה, והם מתים הרבה זמן לפני כן, ואם תתאבד, זה לא יבריא אותך מהקוליטיס, אתה פשוט לא תהיה עוד.

רוז, הייתה לך תשובה מעולה! כל הכבוד! אפילו אותי את חיזקת, ואני מופתעת! תודה לך, jacki

דר פלד היקר אני בת 27 לאחר 2 גלים של התקפי דכאון.מהגל הראשון יצאתי לאחר שתוטפלתי בסרוקסט אבל מהנוכחי אני לא רןאה מוצא. הפסיכולוגית טוענת שאמתין להשפעת התרופות(עברן 6 שבועות) והפסיכיאטר אומר שהאישיות שלי מחבלת בהחלמה. נותרתי חסרת אונים ועשיתי ניסיון אובדני לא מוצלח לצערי. אני מרגישה שאין לי על מי לסמוך .במי להתמך .מי ינחה אותי.אם אפשר לענות במהרה אני קורסת

מקרה של תגובה לטיפול תרופתי בעבר מגדיל את הסיכויים לתגובה טובה גם כעט האם המינון מתאים? ניתן לעלות בסרוקסאט או למצא תחליף דומה לו שיפעל ביעילות. במקרה שיש גם מרכיב אישיותי להתפתחות הדיכאון יש לשלב פסיכוטראפיה (טיפול בשיחות) יחד עם הטיפול בתרופות. הכי חשוב לא להתאבד - הרי לא ניתן לטפל בגופה - וחבל כי את תצאי מזה בטוח - שבוע יותר שבוע פחות לא כדאי למות בגלל זה במקרה הצורך צרי איתי קשר דרך דף אישי בלחיצה על שמי בדף הפורום

מזה שבוע אני מקבל תרופה בשם אפקסור התחילו לי כאבים בלב השבוע כשאני מתעצבנת ורציתי לדעת אם ייתכן שיש קשר לתרופה נ.ב: רשמתי לך עוד אינפורמציה בדף הקודם מקווה שתוכל לייעץ לי מה עלי לעשות תודה שרית

אני ממש צריכה תשובות אני דיי חסרת אונים אז אם אפשר לענות לי במהרה תודה

באופן עקרוני אפקסור לא גורם לכאבים בחזה יש לפנות עם תלונה זאת לרופא משפחה - בת כמה את - יש גיל שתלונה כזאת שכיחה ושייכת למצב לבבי

אני בת 23

אני בת 27 כרגע חווה גל שני של דכאון ,מטופלת באפקסור . לטענת הרופא עד כאן התרופות סייעו לי ועבשיו הטיפול נתקע בגלל אישיותו הקלוקלת. אני יודעת שיש דברים רבים שעלי לשנות אבל איני יודעת איך ומהיכן להתחיל וזה גורם לי לרצות לחסל את עצמי שוב כי אין ברירה. הנסיונות שלי הולבים וניהיים רציניים ובמקביל אני מאבדת שליטה על חיי, עבודתי וקשריי עם אנשים. הפתרון הנורמטיבי היחיד נראה הסתלכות מבל הבלאגן הזה. אני צריבה מנחה לעזאזל איפה תחילת הדרך?.

מוזלי נראה שאנחנו באותה קלחת תיהיי חזקה אל תישברי אני מציעה לך לנסות לפנות לאתר סהר ברשת הם מאד עוזרים שם (סיוע והקשבה ברשת) אל תוותרי חמודה גם אם קשה ונראה שאין סיכוי www.sahar.org.il

האם את יודעת על איזה מקום שאינו ווירטואלי שאפשר בו לתמוך אחד בשני?

סכיזופרניה. באתר של וואלה.. והפעם, זה ווירוס. http://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=5&id=53005

לאמא של... הידיעה כי ייתכן וסכיזופרניה נגרמת מווירוס התפרסמה כבר לפני כשנה בעיתון "ידיעות אחרונות". רוב הפסיכיאטרים שאני מכירה שוללים אפשרות זו, אולם בעיני זה לא משנה מה ימצאו, אבל אני מקווה שימצאו את הגורם למחלה, ואת דרכי הריפוי ממנה. זה יקל על אנשים רבים. תודה על הקישור. בברכה, טלי פרידמן

גם אני שמעתי על זה,רק בערוץ 8 ומצאתי את זה גם בספר על פסיכולגיה אב נורמאלית אם בימים הקרובים תהיה לי גישה לסקנר,אני יכול לישלוח למישהיא שתירצה את המאמר מהספר (הוא באנגלית) אופיר

ערב טוב וחג שמח! מה שלומך? תודה על הקישור. אני קצת עייפה מכדי לקרא הערב, אחזור מחר לקרא. ספרי קצת מה קורה איתך? אני לא יודעת מה לחשוב על כך שאת משוטטת ברחבי האינטרנט ומחפשת עוד אינפורמציה על המחלה. זה סימן טוב? (יש לך כוחות ומוטיבציה לחפש) זה סימן רע? (קרה משהו חדש...) זה משעשה שבשיגרה? סליחה על החודרנות- ופשוט תתעלמי אם זה לא מתאים לך. נראה לי שאיבדתי קצת אינהיביציות וגם את נימוסי הטובים בזמן האחרון... לילה טוב.

http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=71328&t=71328

דניאל יקר, כפי שכבר כתבתי לך בפורום הלם-קרב, אין צורך שתשאיר כאן הודעות בשמות בדויים. אנחנו נמשיך לעסוק בנושא זריקות הפנטוטל ובוויכוח עם רפי קרסו בפורום הלם-קרב. דרור

שלום, אבקש תשובה מקצועית. האם נער בודד שבונה לעצמו עולם דמיוני מדמויות דמיוניות (שלקוחות מספרים), למעשה סכיזופרן? או שלמעשה מדובר בדרך שלו להתמודד עם הבדידות? אין לו שום תופעות אחרות שקשורות למחלה. זה כבר קיים כמה שנים. מהי הדרך לעזור לו? טלי.

קחי אותו לפסיכיאטר לאיבחון .

טלי שלוום רב, אם הילד מתפקד כראוי, ואין לא פגיעה בשיפוט ובבוחן המציאות, סביר להניח שהילד בסדר גמור. אבל זוהי תשובה כוללנית מדיי ולא נראית לי מספקת. אולי תפרטי יותר על הילד, ועל הדימיונות? בברכה, טלי פרידמן

שלום טלי, תודה על תשובתך. הילד מתפקד כראוי ואין לו פגיעה בשיפוט או בבוחן המציאות. מדובר על ילד שהוא בודד מבחינה חברתית בעל קושי מסויים ביצירת קשרים, רגיש, תלמיד מצטיין מבחינה לימודית. לדבריו, זה החל בגיל 14 (הוא כיום כבן 17), וזה עדיין ממשיך. הדימיונות מתבטאים בכך שהוא יצר לעצמו מעין "מציאות אוטופית" שבה הוא חי למעשה את הדמויות שהוא קרא בספרים, במעין משחק תפקידים. הוא מודע להם ושולט בהם, כלומר זה לא קורה מול אנשים. אני חושבת שאיתם הוא יכול להיות כל מה שהוא לא והוא חווה את כל הדברים שהוא לא חווה במציאות. האם זהו סימפטום להפרעה נפשית כלשהי? אין לו שום סימנים אחרים, או סימפטומים אחרים, כיצד ניתן לטפל בזה, כי זה כבר קיים כמה שנים. תודה, טלי

אחיה בן ה - 16.5 של נערה הלוקה בתסמונת טורט כוסס ואוכל את העור מסביב לציפורניים באפן אובססיבי, ובנוסף מושך את הציפרניים כלפי מעלה, בזמן האחרון גם חוזר אחרי דברי הסובבים, ומדי פעם צועק צעקות חסרות משמעות, האם יתכן שלפתע בגיל ההתבגרות החלו גם אצלו תופעות של תסמונת טורט ?

טורט עלולה להופיע בגילה התבגרות, או להתחיל כטיקים בגיל הילדות, ולהחמיר ולהתפתח לטורט בגיל ההתבגרות, לפעמים היא דוקא נחלשת בתקופת ההתבגרות, בקיצור, הרבה לא יודעים עליה, והיא תסמונת מרגיזה. עם הרבה צורות התנהגות, לאחי למשל הופיע הטורט בגיל ההתבגרות, והחריפה בצבא, והיום בגיל 45 הוא עם טורט ברורה, שזה טיקים, חזרה כפייתית על דברים, קולות שונים, זה מחריף עם מתח, וזה לא הכי נעים למי שלא מכיר את זה.

פניה שלום רב, אינני מכירה היטב את התסמונת ואת שלבי התהוותה, אולם ההתנהגות עליה את מספרת דורשת בדיקה של פסיכיאטר, בכל מקרה. בברכה, טלי פרידמן

ג'יל דה לה טורט , יותר מתאים לנוירולוגיה מפסיכיאטריה. זו לא תסמונת פסיכיאטרית, אלא פיסיולוגית, קראו לה על שם מי שגילה ואיפיין אותה, למה צריך פסיכיאטר?? לפעמים יש הקלה בתסמינים ע"י שימוש בתרופה הלידול, אבל לא תמיד, לפעמים ההלידול מחריף את התופעה.

למיטב ידיעתי בתסמונת טורט (כמו גם בתסמונות טיקים קלות יותר) הסימפטומים מתחילים בגיל תחילת בית הספר היסודי, משהו כמו 7. לי אישית לא נראה סביר שיתחילו להופיע תסמינים בגיל התיכון. אבל אני לא נוירולוגית, אז...

היי, את פה ? מה קורה איתך ? אביב

מה את עושה באינטרנט עדיין?

נראה לי שהיום אני אשן בעבודה מרוב לחץ, סתם הכל ברוח טובה ובכיף, מה קורה איתך ?

שלום ! הייתי מעוניינת לדעת האם טיפול בשיטה הטבעית ( אלטרנטיבית ) עוזרת במקרה של חרדות ? ובמידה וכן הייתי רוצה לדעת על חומר כתוב בנושא באינטרנט וכן המלצה על הומיאופת טוב באזור הקריות . תודה .

גם את מהקריות.........זה כנראה מהזיהום......."אור

אור שלום רב, רפואה אלטרנטיבית עוזרת במקרים והפרעות רבות. אולם הצלחת הטיפול פעמים רבות תלויה באמונתו של החולה בגישת הטיפול. לא ידוע לי על מחקרים או אתרים רשמיים, אולם אני מכירה לא מעט אנשים שנעזרו ברפואה אלטרנטיבית גם במקרים של חרדות, וזה הביא להקלת הסימפטומים. אני מכירה הומיאופתית מקסימה אבל היא בת"א. אם בכל זאת תחליטי שאת מעוניינת בפרטיה, צרי עימי קשר דרך אימייל או טפלון (הפרטים נמצאים בכרטיסי האישי בהקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

שלום, יש לי שאלה מעט מוזרה, אך היא מטרידה אותי. לפני כשבוע וחצי נפטרה אחותי הקטנה ממחלת הסרטן בהיותה בת 18.5. אחותי סבלה ממחלת הסרטן במשך 5 שנים. מהרגע בו נפטרה אחותי אני חשה הקלה, התחושה היא שהיא נסעה לטיול ארוך ותשוב בעוד זמן קצר. במשך 5 שנים פחדתי, ועכשיו ממש לא ברור לי מה אני מרגישה, אני מתבוננת בתמונות שלה והכל נראה לי בסדר, איני חשה בצער אלא רק בריקנות כלשהי לא מוגדרת. קשה לי להבין את הרגשות שלי ולכן איני יכולה להביע אותם, הדבר שמטריד אותי הוא האם חוסר התחושות שלי נורמלי? האם אני צריכה לפנות לעזרה מקצועית בכדי להבין את עצמי, או שזה טבעי והזמן "יעשה את שלו"?

ראשית - תנחומי שנית - בת כמה את ?. שלישית - גם לי אירע מוות של אם בהיותי בן 16 , ולא רצינו יעוץ או טיפול הזמן , אצלי לפחות , עשה את שלו - אולי מומחים יחלקו על דעתי , וקטונתי .

מבולבלת שלום, 1. משתתפת בצערך. 2. קחי לך את הזמן וזכרי שאת צריכה להתאבל. 3. תלכי לפי הרגשות שלך. אם את מרגישה צורך לצחוק ולהנות, אז קדימה. עדי

הי, אימי נפטרה מסרטן לפני כ- 10 שנים ורק לאחרונה בעצם אני הבנתי את עוצמת הכאב. אל תהיהי מוטרדת מהעדר רגשות. קודם כל לתמוך בבן אדם חולה זה דבר מאוד מאוד קשה. גם אני בהתחלה הרגשתי מן הקלה - הינה אמא נסעה, לקחה חופשה. זו לפעמים עדיין התחושה. קשה להשלים עם אובדן - לדעת שלעולם זה לא יהיה אותו דבר אבל הכי חשוב שתדעי שאחותך תמיד תחיה בתוכך. זה שהיא לא נמצאת כאן במובן הפיזי לא אומר שהיא הלכה. אני חושבת שיעבור זמן עד שתתחילי לעקל את מה שקרה. כל אחד והקצב שלו. מה שבטוח שטוב לה עכשיו במקום בו היא נמצאת וזה מה שחשוב. תהיהי חזקה!!! אני כאן, אם אוכל איכשהו לעזור.

שלום למבולבלת! ראשית כל - קבלי את השתתפותי בצערך. שנית - אינני חושבת שהכינוי "מבולבלת" הולם את הנסיבות. מה שאת מרגישה הוא, לעניות דעתי, טבעי ביותר: הטיפול באחותך החולה גזל ממך מן הסתם לא מעט זמן ואנרגיות נפשיות. וברגע שהכל הסתיים והעול ירד ממך - זה רק טבעי שבשלב הראשון תחושי הקלה. אצלי קרה בדיוק אותו הדבר לאחר מותם של שני הורי, ורק אחרי שבועות ספורים התחלתי לעכל את העובדה שלמעשה הם לא ישובו עוד. עלייך לדעת שעלולה לבוא אחר כך תקופה של כאב, אבל הזמן אכן יעשה את שלו. אם לפנות או לא לפנות לעזרה מקצועית - זה תלוי אך ואק בך. לדעתי זה לא יכול להזיק! ובינתיים, אם יבואו רגעים קשים - תבכי, תדברי על אחותך, תכתבי כאן בפורום על כל מה שאת מרגישה. בדיוק לשם כך הפורום קיים ומניסיוני אני יודעת שיש כאן אנשים באמת נפלאים - אנשי מקצוע וגולשים כאחד - שיודעים ומוכנים לעזור. וגם אני כמובון מוכנה לעזור כמיטב יכלתי. אני עוברת עכשיו תהליך דומה - מעכלת את מותו של אבי - וחושבת שאוכל להבין בדיוק מה שעובר עלייך! כל טוב! אחת

רציתי להודות לכל מי שענה לי. אני רואה בפורום הזה המקום היחיד בו אני יכולה לשפוך את כל מה שמציק לי, משום שקל לי יותר להתבטא בכתב, ובפני אנשים שלא שופטים. האמת היא שאני לא בוכה ולא מרגישה צורך לבכות. הפעם היחידה שבכיתי היתה בהלוויה וגם זה אני לא בטוחה שנבע מהרגש שלי, אני חושבת שיתכן שבכיתי מכיוון שידעתי שאני "צריכה" לבכות. אחותי היתה ומבחינתי עודנה אחד האנשים הטובים ביותר שהכרתי, היא תמיד רצתה שנשמח ושיהיה לכולם טוב, היא לא הרשתה לאף אחד לבכות או להיות עצובים לידה. היא טענה שהחיים יפים... אני לא חשה בעצב אלא בריקנות שנובעת יותר מזמן שהתפנה לי, וזה מה שמטריד אותי, איך יתכן שאני לא מרגישה בחסרונה של אחותי שאין לי כל ספק שאני אוהבת אותה, ומעריצה אותה?

מבולבלת יקרה... כל אדם עובר את תהליך האבל בצורה שונה תחושת ההקלה שאת מרגישה נובעת לדעתי במידה רבה מחמש שנות חייך האחרונות בהן חיית את המחלה במשך עשרים וארבע שעות,אין זה פלא לדעתי להרגיש בילבול נוראי כפי שאת מרגישה מצד אחד השחרור..ומצד שני המציאות המרה-האובדן כולנו כשאנו נפרדים מאדם יקר..אנו עוברים {שוב,כל אחד בדרכו} תהליך שמורכב ממספר שלבים..כמו הדחקה,הכחשה..עד שמגיעם להשלמה. הדרך היא אינדבידואלית אל תלחצי שמא אם אינך מרגישה עכשיו את הנורא מכל..סביר להניח שהוא יגיע ותתמוטטי-זה כלל לא מחייב חמש שנים בצל מחלה ארורה זה הרבה זמן של הכנה נפשית פנימית סביר להניח שאת חלק משלבי הפרידה עשית כבר בזמן זה סביר להניח שנפרדת מאחותך אינספור פעמים בחמש שנים האלו. ויתכן שלפרידה האחרונה,הממשית והקשה הגעת מוכנה. בכל אופן,הזמן אולי לא מרפא אך מאפשר לנו להתמודד בכל מיני טכניקות שאנו ממציאים לעצמנו תחיי ותרגישי אל תתעמקי כלל ב-"מה צריך להרגיש" זה ממש לא רלוונטי הכאב יתמקם בך אם תרצי או לא האובדן שם תמיד. ובאשר לשאלת האם לפנות לטיפול מקצועי-תהיי ערה לעצמך ותפעילי חושייך-בטחי בהם הם ינחו אותך. לו רק יכולתי לעזור לך יותר......

רציתי לדעת האם במקרה של טיפול בהפרעת אכילה, המחלקה הסגורה הינה בעצם התחנה האחרונה? אשמח לקבל תשובה. jacki.

ג'קי שלום רב, עליך להסביר מה כוונתך ל"תחנה אחרונה". בהפרעות אכילה אישפוז במחלקה סגורה נעשה בדרך כלל בשל מצב קשה של החולה, שמחייב אישפוז סגור. אין הכוונה באישפוז שכזה להעביר מסר לחולה שזוהי האפשרות האחרונה שנותרה בחייו, כי אם זוהי האפשרות שככל הנראה עשויה להציל את חייו. זה מעט שונה בעיני. בברכה, טלי פרידמן

טלי, לאותו חולה הוענקו כ"כ הרבה הזדמנויות באשפוז רגיל( אשפוז יום) ולא אישפוז פסיכיאטרי, אך עכשיו זה נדמה כאילו היאוש שבר אותו, וכל מה שנותר לעשות זה להעבירו למחלקה הפסיכיאטרית. ואני קצת מוטרדת מכך, מה בדיוק עושים במחלקות הפסיכיאטריות, שמעתי רק סיפורים אבל לא את הדבר האמיתי, כיצד המחלקות הסגורות שונות בטיפול שלהן מהאשפוזים הרגילים ? תודה מראש, jacki

אם קיבלת את הדואל יש פיסקה אחת לא ראויה קבלי את התנצלותי

שאול שלום רב, אני לא בטוחה שהבנתי למה כוונתך, אבל בכל מקרה, ההתנצלות מתקבלת. יום טוב, טלי פרידמן

שלום רציתי לעלות בעיה שמציקה לי וגורמת לי אי נוחות אשמח מאוד אם תיתן לי עליה תשובה. אני בן 15 עברתי לא מזמן טראומה קשה מאוד לא יכלתי לא יכלתי לאכול מפאת מחלה בגרון שנתגלתה רק לאחר שבועיים של התלוננות ,לקחתי כדורים שרופא נתן לי ראפאפן ולמרות זאת היה קשה לי לאכול , משפחתי חשבה שאני ממציא דברים ויש לי פחדים והזמינה פסיכולוג לביתי אך אני סירבתי אז לקחו אותי בכפייה באמבולנס וקשרו אותי באזיקים באותו הלילה כשהגענו לטירה שיחררו אותי אולם חטפתי הלם קשה ומאותו לילה אני מרגיש שאני מאבד שיווי משקל , וקשה לי לעבור במסדרונות באופן חופשי האם מוכרת לך תופעה זו ומה עלי לעשות בתודה מאור

מאור שלום רב, אני חייבת לציין שהזדעזעתי מקריאת מכתבך. התחושה שלא מאמינים לך, שאתה "משוגע", ממציא דברים ופחדים, מול הידיעה הפנימית שלא כך הם הדברים והסבל הפיזי שבוודאי עברת, הפער הזה קשה ביותר. ואולם, אני אתייחס לשאלתך בסוף המכתב. כנראה שמדובר בתגובה לטראומה שעברת, כלומר תגובה פוסט-טראומתית. הדרך הטובה להתמודד עימה היא דרך טיפול פסיכותרפויטי, אך אינני יודעת מה גישתך למטפלים כעת, לאחר החוויה הנוראית שחווית. ואגב, לא סיפרת מה היה התפקיד והמקום של בני משפחתך בכל סיפור האיבחון בטירה, ולאחר גילוי המחלה בגרון. מה התייחסותם כיום? אשמח אם תפרט מעט יותר, ונוכל להמשיך לחשוב על הדרך הטובה עבורך לעבד את החוויה הקשה. בברכה, טלי פרידמן

מזל"ט

כן, כבר 50 ימים, ויהיו עוד... תודה על המזל-טוב.

בבקשה...

בוקר טוב וחג שמח- השארתי לך הודעה לפני כמה עמודים- הקצב שבו מתמלאים הדפים ממש מדהים... להת'

היי,גם לך חג שמח... קראתי את ההודעה ועניתי אך המחשב נתקע והכל הלך לאיבוד... החג עבר בסדר וחוץ מקטע לא נעים שהיה עם הבן הגדול. בקשר לחלום ? אתמול הראיתי למטפל שלי את שני החלומות ועבדנו יותר על החלום ששלחתי לך. הוא התמקד יותר בקטע על הילדה שנדרסה ! ואמר שיש אצלי איזו תחושה של אסון. שאולי הילדה זו אני ואולי קרה משהו נורא בעבר,הווה או עתיד ואני בדרך לאיזה גילוי של משהו. כך הבנתי ואולי אני טועה. זה מפחיד !!! אולי קרה משהו בעברי הרחוק שהודחק בצורה חזקה כל כך שאני לא זוכרת ? אני באמת לא זוכרת כמעט דבר מהילדות שלי אז מי יודע ? לבן הקטן היה הבעבועות רוח והבוקר הבת שלי התעוררה מלאה בפצעים. והבן הגדול היום נסע לאמא שלי ליומיים בערך. איזה שקט בבית ! הוא משגע אותי בתקופה האחרונה ! וזהו בערך. מה קורה אצלך ? איך עבר החג? עשית משהו ? לאן נסעת? איך היה? והכי הכי איך את מרגישה ? אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה קרובה אליך כאילו אנו מכירות שנים... ביי בינתיים

ערב טוב! ניסיתי להכנס לפורום מוקדם יותר הערב- ולא הצלחתי... החג הזה עובר עלי בגודש ארועים וחויות. יש לי תחושה של התקדמות ביחס להחלטות חשובות שאני צריכה לקבל, וזה עושה לי טוב... הצטערתי לשמוע על הבן הגדול, וגם על אבעבועות הרוח של הקטנים. אל תצטערי שלא חיסנת, כי שמעתי על מקרה של ילד שפיתח אבעבועות למרות החיסון. תרופת הסבתא במשפחה שלי נגד הגרודים-אמבט חמימה עם כף של קמח תפוחי אדמה, או טלק. אגב משפחה- אולי יגלו מי האידיוט שאחראי לפיתוח? בטח אותו אחד שהמציא את החגים. נשכתי את הלשון במשך יומיים כדי לא להגיב על כך שהבנות שלי דיברו מאוחר, מדברות יותר מדי, רבות ביניהן- בטח זה ככה גם בבית אמא שלהן צועקת יותר מדי הן לא ממושמעות ועוד פנינים... ד-----------------------------י זה כבר עבר... עד שנה הבאה. לילה טוב.

נעלמת. מה קורה איתך? טלי פרידמן

היא חזרה לצבא לשבועיים

:) טלי פרידמן

אלווה אותך / מזי כהן אף פעם לא עזבתי עיר מולדת להתחיל חיים שוב מחדש בארץ שהשמש בה יוקדת ודרכיה לא זרועות בדבש תני לי את ידך דרכך מתפתלת אלווה אותך עד שיהיה לך קל חלמת שיהיה לך כבר בית שיהיו לך שורשים ממש ועץ של פירות, עץ של זית ויותר שלא תדעי חשש יום אחד אולי, אולי זה יקרה זר פרחים ורודים עד כלות הסל תני לי את ידך דרכך מתפתלת אלווה אותך עד שיהיה לך קל יום אחד אולי, אולי זה יקרה לך זר פרחים ורודים עד כלות הסל תני לי את ידך דרכך מתפתלת אלווה אותך עד שיהיה לך קל. אף פעם לא עזבתי עיר מולדת להתחיל חיים שוב מחדש... אביב...זה השיר. עשי בו כרצונך. שיהיה לך יום מקסים! טלי פרידמן

מתאים.....

היי טלי, בוקר טוב, כל כך נכון... ובאמת כל כך מתאים... נתתי לך את ידי לפני 50 ימים בדיוק, ללוות אותי באמת בדרך המתפתלת והקשה, כדי להתחיל חיים חדשים, ולעזור לי להגשים את החלומות שלי, והדרך באמת לא זרועה בדבש, היא קשה ורצופה עליות ומורדות, אבל הובלת אותי בתוכה בבטחה, ובאמת מתחיל להיות לי קצת יותר קל בתוכה, וגם הימים הקשים מתקבלים כחלק מהדרך הזו, ועוברים למרבה הפלא, ומגיעים ימים טובים יותר, ולגבי "יום אחד אולי, אולי זה יקרה" - מה זה אולי, יום אחר בטוח, בטוח זה יקרה. הבטחתי לך שאני אצא מזה, ואני מתכוונת לקיים את ההבטחה שלי, ביחד - אני אלך, את תובילי, ובסוף נהיה בחוץ. אנחנו כבר כמעט שם, כמעט הגענו, רק עוד קצת שמש באמת, והכל יהיה בסדר. אני אופטימית טלי, יכולה לראות שנכון היה קשה, ויהיה קשה, ושתינו ידענו את זה, ויודעות את זה, אבל אז מה, זה חלק מהחיים, חלק מהאתגר, ויש לנו את הכוחות לעבור את זה ביחד. אז אין לי שיר בשבילך, טלי, אבל יש לי חיוך גדול, ואלפי תודות. אביב.

אני רק מוזיקת הרקע, הליווי בצד, את היא עמוד האש ההולך בראש המחנה, המחנה הפנימי. שיהיה יום מקסים, טלי פרידמן

....אביב אגב,יש לך אי מייל ממני למחר בבוקר

מה שמתחשק לי זה לישון כלום לא לדעת.... אני לא ממש זוכרת את השיר...אבל האוירה של השיר זכורה לי היטב והיא מתחברת לי מאד. בכל זאת אני מקווה שהצלחת לתפוס, לפחות תנומה חפוזה. קצת להרגע, קצת לא לדעת. ליל מנוחה, טלי פרידמן

לא,לא הצלחתי:) אבל קראתי עכשי את הודעתך, והיא הרגיעה אותי קצת:) מחייכת : " מה שמתחשק לי זה לישון"... זה כבר לא נורמלי... אבל מה כן.... תודה לך.

היי אנג'ל, קיבלתי את שניהם, אני שמחה שיכולתי להיות שם בשבילך, וחבל לי ששוב היה לך לילה קשה, ואת לא מפריעה לי, ואני מבטיחה שכשיהיו לי ימים קשים או כשתתחילי להציק לי אני אגיד לך, ובזה בואי נסגור את הקטע הזה - בסדר ? מקווה שיהיה לך יום קל יותר, אביב.

שלום לך, אתאר במספר משפטים קצרים את הרקע שלי, ואני מבקש התייחסותך לבעיה המוצגת כאן. גדלתי בסביבה קשה. לא סבלתי מהתעללות פיסית, אלא ממצוקה מנטלית קשה. התייחסות הסביבה אלי נעה בין אדישות, הסתייגות, ודחיה, ועד לעוינות בוטה כמעט למן הרגע שבו אני זוכר את עצמי. באמרי "סביבה" אני מתכוון לכולם, לרבות כל הדמויות המשמעותיות בחיי. ילדותי וימי נעורי המוקדמים היו סיוט מתמשך - רצף, פחות או יותר, של שנאה, חרדה, השפלה, בהלה, ומאבק מתמיד על השרדות נפשית. פיתחתי מנגנוני התגוננות, ואלה נשאו אותי איכשהו, בקושי, עם הראש מעל המים. מנגנונים אלה היו המרכיב המרכזי במימשק הבין-אישי שיצרתי עם הסביבה, והיו הבסיס העיקרי להווצרות אישיותי כמתבגר וכמבוגר. נוצרו דפוסים קבועים של תפיסת המציאות, של שיג-ושיח פנימי, ושל תגובה למציאות זו. רע לי עם דפוסים אלה, ואין לי כל נקודת משען ארכימדית שתסייע לי לשנותם. שירתי כקצין בצה"ל. הגעתי לאוניברסיטה אך לא הצלחתי לסיים תואר. אני מתפקד כל השנים, עובד, בעל משפחה, ו"תקין" על פי כל פרמטר התנהגותי. מערכת יצירת הקשר עם הסביבה האנושית נראית בסדר מבחוץ, אך מבפנים היא הרוסה. קשה לי לאמוד את הנזק, שכן, אין לי שום בסיס להשוואה, אינני יודע מה חשים במערכת "תקינה", ועם זאת אין לי קושי לדעת שנעדר פה המרכיב המרכזי בהא הידיעה. לפעמים אני חש כרובוט, יש כך וכך מטלות, ציפיות ממני, תפקידים ודרישות, ואני ממלאם על-פי כללים מוגדרים, אך אינני ח י את חיי. החיים מתרחשים, ואני נסחף בתוכם איכשהו, כאובייקט. מנגנוני ההתגוננות שפיתחתי בתקופת חיי המוקדמת ואשר הפכו לאחר מכן, בהעדר כל התנסות בין-אישית מתקנת, לשיגרת קיומי - מכבידים עתה עלי יותר ויותר. הקשר עם העולם חד-מימדי, שטוח ורדוד. אני מרגיש שאני חסר נואשות את הכלים לחוש את העולם. התחושה המרכזית היא של ריקנות ויאוש. כיצד מתמודדים עם זה ?

אוליבר ערב טוב, צר לי אם אני "מתפרצת" אל מכתב המופנה לפסיכולוג או לפסיכיאטר, אך לא יכלתי להישאר אדישה אל מכתבך. לפי תיאורך ניכר כי ילדותך לא היתה שרוגה בשושנים. וגם אם הכל היה נראה בסדר כלפי חוץ, ולא סבלת מאלימות פיזית, עדיין בחוויה שלך זה היה קשה, מכאיב והרסני. התיאור שלך לגבי היכולת שלך לחיות את חיי "האוטומט", ולמלא אחר הציפיות והמטלות הוא תיאור מעניין. נראה כי הוא נכתב בקפידה, מתאר היטב את המתרחש. אולם יש לי תחושה שמכתבך דומה יותר לסיקור עיתונאי מאשר לתיאור מהלך חיים אישי וכואב. כנראה שזהו הביטוי הממשי ביותר שאני יכולה לראות פה על גבי הפורום לתחושת הניתוק שלך מן הרגש. וכפי שכתבתי לך אמש, גם כעת אני דבקה בדעתי לגבי טיפול. אין לי מושג את מי אתה מכיר, אבל לא כל המטפלים הם אותו הדבר. אני חושבת שעצם המודעות שלך לחסך ולפער בין הרגש לרציונל היא בסיס מצוין להתחיל בטיפול. אולי תכתוב לי מה המניע שגורם להדיר רגליך מטיפול? והסיבה של "אני מכיר את המטפלים" מהווה בעיני תירוץ לא משכנע... :) טלי פרידמן

עניתי לך, אבל התשובה נשלחה למקבץ שבעמוד 168 באמצע ד"ר יוסי אברהם

שלום אוליבר! אני מניחה, לאור מה שכתבת, שאוליבר לקוח מאוליבר טוויסט. ואולי אני טועה? כתבת שאין לך נקודת משען ארכימדית. לו היתה לך כזו-היית יכול לשנות בהנף אחד את כל עולמך הפנימי... ושוב אני מניחה-(רק השערות, הרבה סימני שאלה) שאתה מחפש מטפל- פסיכולוג או פסיכיאטר גאונים כאלה, שגם מבינים בהנדסה, שיצביעו על הנקודה הנכונה- ואז יתחולל השנוי. מהמעט שאני יודעת, אין הרבה אנשי טיפול כאלו. ולכן אולי תחושת האכזבה שלך-כל פעם מחדש. ואולי (הרבה הרבה אולי. מכיר את הספר "ג'ירפה ולישון" של דוד גרוסמן?) צריך לוותר על רעיון הנקודה, ולחפש דרכים אחרות לשנוי? אני אשמח אם תענה לי על מקצת מסימני השאלה, אבל אתה ממש לא חייב אם לא בא לך. להתראות.

אני בת 23 לאחרונה אני חשה שאני נופלת למערבולת של פחד ובדידות בעבר סבלתי מדיכאון עקב אירועים קשים בעבר ואני פוחדת ליפול שוב לתהום הזה האם יש מישהו שיכול להציע לי איך לא ליפול שוב?

לשרית: מה שהיה תשכח מזה מה שיהיה לא משנה מה שאבקש בעולם כזה תן לי את היום הזה תן לי שמש על הבוקר ויונה מעל הגג תן לי תכלת ברקיע תן לי יום אחד של חג תן לי אהבה חולפת תן לי אהבת עולם תן לי יד שמלטפת רק אותי מבין כולם יש לך הרבה אנשים כאן שמחזקים את ידייך, ושיעזרו לך תמיד... חג שמח.

תודה רבה זה מרגש לשמוע ויש לי שיר בשבילך סתם כדי שתדעי איך אני מרגישה עוצמת עיניים,זכרונות צפים עוצמת עיניים, הפחדים חוזרים עוצמת עיניים ולא מצליחה לישון מייחלת ליומי האחרון קמה בבוקר כאילו כלום לא קרה מתארגנת ונרגעת בורחת לעבודה לא קל לחיות במרדף אחר הכוח לא קל לא לברוח לכולם אני דואגת להגיד "נפלא" לכולם אני זורקת ניצוצות של אהבה מחזקת אנשים ונותנת להם תקווה ובתוך תוכי יודעת אבודה

האם הדיכאון קשור לארועי חיים כל שהם? האם הדיכאון גורם לפגיעה בתפקוד? מהם הסימנים והסימפטומים של הדיכאון? הרגלי-חיים כגון תאבון שינה ריכוז מושפעים מהדיכאון? חסרה אינפורמציה - כדי לעזור לך

הדיכאון שלי בהחלט קשור לאירועים בעבר ואני מודעת לכך יש לי בעיה לאחרונה לקום בבוקר אני לא שומעת שמעירים אותי וזה אחד הסימנים שמדליקים לי נורה אדומה שאני אכן שוב מתחילה לשקוע לדיכאון כמו כן הלילות קשים אני ישנה בערך בשעה 4-5 לפנות בוקר מתעוררת מסיוטים התיאבון הולך ופוחת אני לא אוכלת כמעט כלום כל היום קשה לי להתרכז בדברים אני עצובה כמעט כל היום בוכה המון מתנתקת רוצה להיות לבד אני נמצאת בטיפול

שלום שרית, ממליץ לך לקרוא את הקטע הבא: ( בלחיצה על הקישור) http://images.maariv.co.il/cache/ART133890.html בהצלחה, שמעון

טוב שאת בטיפול - איזה טיפול את מקבלת ? - מדוע הוא לא תופס? האם הרופא (הפסיכיאטר) שלך יודע על כך שהטיפול לא משפיע?

ד"ר שלום, הבעייה שאעלה נוגעת לאבי הוא בן66+ ולפני כשנה יצא לגימלאות, האיש מאז חסר מנוחה ועצבני שזה פשוט לא יתואר(גם לפני כן הוא לא היה מהרגועים) אציין כי הוא נהג להשכים כרבע שעה לפני התרנגול בכל בוקר (למעט בשבת בה הוא התפנק עד 07:00), הוא נראה לחוץ מכל דבר ומתעצבן מכל שטות דבר שמוביל להתפרצויות קולניות ,אני מניח שאפשר לקשור את העניין בחוסר המעש שלו לאחר 50 שנות עבודה קשה אולם אני חושש כי זה רק קצה הקרחון חשבתי אפילו לרשום אותו לקאנטרי שם יוכל לשלב את היקיצה המוקדמת שלו עם שחייה או כל פעילות אחרת ,אך לצערי אני די בטוח כי הדבר אם בכלל לא יחזיק אותו רגוע ליותר משבוע ואין לי ספק שהוא זקוק לעזרה מקצועית אותה לא יסכים לקבל יען כי בכך יודה כי יש לו בעייה !! איך אני מביא אותו \עוזר לו לטפל בבעייה ? אודה לתשובתך המהירה-בטרם אימי בורחת מהבית. אלי.

אלי שלום רב, הבעיה שאתה מעלה במכתבך הינה בעיה נפוצה בקרב פורשים לגימלאות. תחושת חוסר הערך העצמי, השיעמום והידיעה שאין בשביל מה לקום בבוקר, מביאה גימלאים "חדשים" לכדי דיכאון, אפילו עד לדיכאון קליני. לכן אני מבינה את הדאגה שלך הן לאביך והן לאימך, שמן הסתם מתקשה להתמודד עימו. האם חשבתם להציע לו להתנדב? יש מקומות רבים בהם יישמחו לקבלו מידי בוקר, יתנו לו יחס של מינמום מלאך מושיע, וכך הוא גם ייתן מצד אחד, אך יקבל הרבה הרבה יותר (אני מדברת מתוך ניסיון). אני מכירה מקומות רבים שבהם יישמחו לקבל מתנדבים. מה דעתך? האם אבא היה מעוניין בדבר כזה? ואם לא, אולי תתאר יותר את אביך, במה הוא עסק, בן כמה הוא, מה מצבו הבריאותי (פיזי) וכו'. בברכה, טלי פרידמן

טלי ערב-טוב, אכן הראיון של להתנדב עבר לי בראש ,אולם אציין כי על-אף פרישתו הוא עדיין עובד פעם-פעמיים בשבוע למס' שעות בכל פעם ועפ"י הצורך( קשור לעבודתו טרם לפרישה) ועדיין ישנה הבעייה. לזאת יש לצרף כי בשנתיים האחרונות הוא טופל ונותח להוצאת גידול ממאיר -מה שרק מוסיף לצרות . אוכל להוסיף ולתארו ולתאר מצבו אך ארצה להיות "חצוף" ולשאול האם אפשר לנהל את השיחה הזו טלפונית ?-כך אוכל לשמוע ולהשמיע ,הדבר יהיה יותר אפקטיבי מאחר ואני מעוניין לפתור את זה במהירות(לקחתי חופש היום מהעבודה ואני הולך לנהל עימו שיחה בעניין -וזה לא יהיה קל כי שנינו לא מהדברנים שבחבורה) ,אני אבין אם הדבר יהווה בעייה מבחינתך או מצד מנהלי הפורום אך יש לי כאן בעייה שמצריכה טיפול מהיר ,ויש לי יותר מידי שאלות "הבהרה" ולא אוכל לחכות כל פעם למייל. אם הדבר יתאפשר אשמח ,מס' הטל' שלי :057-7780028 אני מודה לך מאוד בכל מקרה על התייחסותך עד כה, אלי :-)

את עוד בעבודה בכלל?

כן, אני עוד פה, החזרתי לך תשובה.