פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
את עוד בעבודה בכלל?
כן, אני עוד פה, החזרתי לך תשובה.
את עוד פה התעוררתי... אוף! איזה מעצבן לקום אל החיים האילו...
כן, אני עדיין פה.
אני כבר מרגישה לא נוח לכתוב פה
אני נשואה מזה 5 שנים ויש לי ילדה קטנה ,כרגע אני פשוט נמצאת בפרשת דרכים ולא יודעת מה לעשות בעלי הוא אדם טוב, אבל כנראה שהוא לא מכבד אותי מספיק , הוא מדבר לעיתים בצורה לא יפה ובוטה , דבר שפוגע בי מאוד ונסיתי לשוחח עימו על כך אך ללא הועיל, יש לי הרושם שהאגו שלו טיפה נפוח ולכן הוא מרשה לעצמו לדבר ואולי לעיתים לזלזל אני תמיד אשמה בכל מצב ולא משנה מה קורה, אני לא בסדר, וכל הבעיות תמיד נובעות ממני. קשה לחיות כך לנהל בית ,לעבוד, לגדל ילדה. בנוסף הצעתי לי שנלך לטיפול אבל הוא חושב שהוא בסדר גמור,אני הפרובלמטית הוא גדל על רקע הורים מסוכסכים באופן קבוע. מה גם שבזמ האחרון שמנתי הרבה וקשה לי לרדת במשקל. מצפה לתשובה מה לעשות
מומלץ לפנות ליעוץ פסיכולוגי אצל פסיכולוג שגם מתמצא בטיפול משפחתי יתכן שיהיה נכון לפרק את החבילה - אבל לפני זה כדאי לדעת מה האפשרויות הנוספות לרזות זה רק יועיל במצב הזה - גם להיות יותר עצמעית ובילתי תלויה יהיה מועיל (פסיכולוגית הכוונה) על הסף - עושה רושם שבעלך מראה קווי-אישיות לא-בשלים, אבל זה רק רושם ראשוני שיכול להיות מוטעה
bjghjvhjvhjgcygf /.;/,;mknjbhjvhjcv. mkkljokhuigyud
גלית שלום, אני מסכים בהחלט עם עצתו של ד"ר פלד, בדבר הוועצות עם איש מקצוע. וכעת כמה מילים מנסיוני עם זוגות רבים, לגבי אופן (תוכן) הפניה שלך: את מתבוננת בבעלך - ומתלוננת על דרכו (בוטה, מזלזל, וכו'). הוא, כתגובה, טוען שאת הבעייתית. עצתי לך/כם: תראו את עניין הנישואין, והקושי בהתנהלות שלו, כפרשייה הדדית: הוא לא "סתם ככה" לא בסדר (מזלזל, וכו'), ואת לא "רק", כלומר הבלעדית, הלא בסדר. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
גלית, יש לבעלך בעיה רצינית, אכן כן הבעיה נובעת מכך שהוא גדל על רקע הורים מסוכסכים, הצעתי לך היא: 1. או תתעלמי ממנו והוא יבין. 2. שתבאי מישהו הביתה שידבר איתו חבר או מישהו שבאמת קרוב אליו. 3. או תפשוט תאיימי אליו בגירושים. אם הוא באמת בעל נפלא כמו שאת מתארת אחת מהעצות חייבת להשפיע אם לא תפני למישהו הרבה יותר מוסמך ומקצועי. איתך לארך כל הדרך - חיזקי ואימצי - אנחנו לרשותך תמיד. כנרת מהדרום.
גלית אני אומרת מנסיון תלכי איתו לטיפול זוגי בטענה שאתם מטפלים "בבעיה שלך" בלבד ואם הזמן תראי אך המטפלת תתחיל להתרכז בו . מה גם שבטיפול לא רק שומעים אחד את השני גם מקשיבים וזה הכי חשוב .אז לפחות את תיהיה אישתו האשמה אבל הוא יבין אותך יותר . טיפ ממני אין דבר העומד בפני הרצון את אוהבת אותו תתאמצי גם את למרות שהוא זה שמקשה על הקשר.תלמדי לדבר בחנפנות אבל אסרטיבית ככה תסיגי כל מה שאת רוצה מהגבר שלך. אבל הכל.
נתקלתי בבעייתך ממש במקרה. גם אני, גבר נשוי מזה 5 שנים, אבא לתינוקת בת שנתיים ומרגיש צורך עז להגיב. כפי שאת יודעת, בחיי הנישואים יש עליות וירידות, ברגע שמערכת היחסים גורמת לדכאון, עצבים ולהרגשה כללית לא טובה - צריך לדעת לפרק את "החבילה". נסי להזכר מה הן התכונות שגרמו לך להתאהב בבעלך... האם הן עוד שם, או שזה הלך לאיבוד? תשאלי אותו את אותה השאלה.... מה הוא אוהב בך? תסבירי לו את רגשותייך ושאינך מוכנה לסבול יחס מזלזל או דיבור זול ובפוגע. מאחל כי האהבה תתגבר על כל המכשולים, במידה ולא.... "החיים ממשיכים" ומחר תמיד יכול להיות יפה יותר. בן
אני בת 19 והחבר שלי גם בן 19 , אנחנו שוכבים כבר כ 3 חודשים , אבל הוא מיתבייש מהגוף שלו ולכן אנחנו תמיד עם שמחה ובלי אפילו תיפת אור. זה מפריא לי. מה אני יכולה לעשות בישביל לשחרר אותו קצת מהביישנות?
ברור מכל מה שאמרת, כולל העליה במשקל, כי לא טוב לך. את לא יכולה להיות אחראית להתנהגות בעלך, וקרוב לוודאי כי לא תשני אותו. אבל את כן אחראית למה שאת עושה, ואת כן יכולה את לעשות שינוים. תגשי את לטיפול לבד. שווה לך להשקיע בעצמך.
מה לומר אני בת 24 והיתי נשואה עם גבר שעשה את אותו הדבר כלהזמן האשים שאני אשמה ולאט לאט הכל הידרדר למצב שהיתי מכבלת מכות וגם אז אני היתי אשמה אני מציעה לך לא טוב לך הוא לא מכבד אותך קחי את הילדה ולכי...... מי שלא יודע לכבד אותך לא שווה אותך מחר מוחריתיים תהיה לו מאהבת וגם אז תהיי אשמה כי לא היית מספיק חמימה אליו הבעיה היא אצלו לא אצלך את רק אשמה שאת נישארת עם בן אדם כזה ותגידי תודה שאת לא חייה בארץ זרה ללא עזרה כמוני אז...... בהצלחה ואני תמיד לרשותך אם תרצי לדבר שלך ליאת !!!!
מה לומר אני בת 24 והיתי נשואה עם גבר שעשה את אותו הדבר כלהזמן האשים שאני אשמה ולאט לאט הכל הידרדר למצב שהיתי מכבלת מכות וגם אז אני היתי אשמה אני מציעה לך לא טוב לך הוא לא מכבד אותך קחי את הילדה ולכי...... מי שלא יודע לכבד אותך לא שווה אותך מחר מוחריתיים תהיה לו מאהבת וגם אז תהיי אשמה כי לא היית מספיק חמימה אליו הבעיה היא אצלו לא אצלך את רק אשמה שאת נישארת עם בן אדם כזה ותגידי תודה שאת לא חייה בארץ זרה ללא עזרה כמוני אז...... בהצלחה ואני תמיד לרשותך אם תרצי לדבר שלך ליאת !!!!
לגלית, נסי לפרק את הבעיה לגורמים , ולטפל כל פעם בגורם אחד בלבד. ראשית בדקי באיזה מצבים בעלך "מתרגז" - ומוציא את זעמו בצורה של דיבור מזלזל. האם זה כמה רגעים אחרי שהגיע הביתה ? יתכן שהוא אדם שצריך שעה שקט ("זמן מאורה") עד שהוא חוזר ושב לביות חברותי. היתכן כי זהו דפוס תרבותי שספג בבית הוריו המסוכסכים ? גם לכך יש שיטות ודרכים לשבור את הדפוס הזה, ולנסות ליצור דפוס חדש, כדאי גם למצוא חברה טובה או ידיד טוב, ולבכות על כתפם , לפעמים זה עוזר, ואפילו ניתן בכוחות משותפים לפתור את הבעיה. מחזיקה לך אצבעות.
לדעתי, עלייך לפעול באופן מידיי ולדאוג לעצמך. אם את לא תעשי זאת אף אחד לא יעשה זאת עבורך. קחי יוזמה תהיי רצינית ותקחי את חייך בידייך. ראשית גשי לטיפול בעצמך, לבד בלי בן הזוג ונסי לדבר על כך זה יעזור לך. שנית תטפחי את עצמך את לא צריכה מיליון דולר כדי להראות כך. בעזרת ביגוד, מעט איפור וקצת בושם אפשר לעשות פלאים. שלישית חייכי אל עצמך ואל העולם- נסי לחשוב באופן חיובי. אל תחשבי שמה שיש בחוץ יותר טוב ממה שיש בבית. נסי לעבוד על הקשר ולא לותר. הרבה הצלחה, מחזיקה לך אצבעות. איילה.
תשלחי אותו לעזאזל, כנראה שהתנהגותו היא איתות לכך שאין יותר אהבה, וכשאין אהבה אין אמון וכבוד הדדי, אז כמה שמהר עם כל הכאב נפנפי אותו ויפה שעה אחת קודם!!!
דור לשמחתי ותודה על העצה היתגרשתי ליפני שבוע :))))))
טוב, אז גם עברת את ה"חוויה" הזאת. יום אחד האדם שאת אוהבת נמצא לידך, בריא, חולה, גוסס ויום אחד - הוא פשוט איננו. ואחריו עוד... אני יודעת שאין לי על מה להאשים את עצמי - אני לא יכולה לשלוט על חיי אנשים, אבל תמיד יש את הרגשות אשמה - רק אם הייתי עוזרת יותר, קשובה יותר. אני איבדתי את אימי לפני כ- 10 שנים ולאחרונה גם את הוריה - סבא וסבתא ובזה בעצם מסתכמת המשפחה הקטנה שלה. איפה שהוא התרגלתי לזה שאנשים פשוט מתים ולפעמים את האנשים האהובים אני פשוט "הורגת" בראש. מכינה את עצמי למותם. מן הרגל שפיתחתי עם השנים בלי לשים לב. אז אולי ההרג העצמי שלי זה איזושהיא שליטה שאני מנסה להשיג על החיים שלי לפחות. "הנה, אף אחד לא יגיד לי מה לעושת! אני שולטת בחיים ובמוות". אני יודעת שהשליטה כבר מזמן הינה חוסר שליטה וכנראה עדיין מנסה בכל כוחי להתכחש לזה. קשה להיות שלמה עם המוות. קשה לי להיות שלמה עם עצמי. כמה שלא אצטיין, כמה שלא יאהבו ויעריכו אותי. זה רק עושה את הפך. זה מן פחד ליפול. לעצור לשניה ופשוט ליפול לתהום ענקית. כבר נפלתי לא פעם ועכשיו אני צפה על פני השטח. עובדת בטירוף, לומדת, חיה עם בן זוגי. אוהבת, נותנת, אבל רק לא לעצמי. לפעמים. מנסה לשלוט... כמה פאטתי. אני לא זקוקה לרחמים. יש לי אהבה, שזה הדבר הכי חשוב בחיים, אבל לפעמים הריקנות הזאת בפנים פשוט מפחידה. כמו חור שחור. את יודעת על מה אני מדברת? הכל יכול להיות פשוט נפלא ואז את מביטה פנימה - וכלום. כתבתי קצת הרבה. מקווה שלא נבהלת :-) יום טוב גם לך בינתיים!
לא נבהלתי. פשוט הכל כל כך מוכר, ממש כאילו חזרתי אחורה לרגע. הרגשת חוסר האונים הזו כשהורה גוסס ואתה מוכן לעשות הכל כדי להציל אותו, אבל לא יכול לעשות כלום, ואז מתפתחת לה מין "תחרות סמויה" של מי ישיג קודם המוות אותי או אני אותו, אם אני אביא את המוות על עצמי, הרי זה כאילו שניצחתי אותו, ונראה לי שלזה את מתכוונת, ואם לא ככה אני מרגישה. יש גם מין רצון כזה להיות חולה, כאילו בשביל להגן על אחרים, אם אני אהיה בולמית, אחרים יהיו בריאים, המחלה שלי תשמור עליהם, והלו כמה מחלות כבר יכולות להיות בעולם. התהום העמוקה והחור השחור, יכולים כל כך לבלוע אותך, כתבתי על זה הרבה בפורום, בתקופות שהייתי בתוכה, תיארתי אותה מכל הכיוונים ומכל הצדדים, התחושה הזו שנכנסת לשם איכשהוא, אבל אין דרך יציאה, הדרך מובילה רק פנימה ולא החוצה, מין חד סטרית, אבל עם הזמן למדתי שבאמת אולי אי אפשר לצאת בדרך שבה נכנסנו, אבל אפשר לפתוח דרך חדשה החוצה בעזרת מישהו מקצועי, והדרך הזו אולי אפילו טובה יותר ומספקת יותר. ריקנות פנימית, אני מניחה שזה בא באמת מזה שאנחנו מנסים לתת כל כך הרבה לאחרים ונשארים עם מעט מאוד בשביל עצמינו. אני ניסיתי להיות מין "סופרוומן" כזו, בדיוק כמוך, שלא ירחמו עלי, לתת לכולם הרבה תמיכה, עזרה, אהבה, לעבוד, להצליח, ובמקביל לחוות את המוות של אבי בעצמי, וזה כמעט בלתי אפשרי. לא נשארו לי כוחות לעצמי, אחרי שניסיתי להיות שם כל כך הרבה בשביל המשפחה ובשביל אמא ובשביל העבודה, ולחייך כל הזמן, אז בסוף באמת נשארתי ריקה מבפנים, בלי כלום ובעיקר בלי כוחות. מותשת מהנתינה, מהבליסות ומההקאות. עד שלא עצרתי רגע, והבנתי שגם אני צריכה עזרה, שאם אני אמשיך לתת ולא אטפל בעצמי, לא יהיה לי יותר מה לתת, כי אני כבר לא אהיה פה לתת. שאני אתמוטט ואם לא אתאבד, מייאוש, מחוסר כוחות. ואז עצרתי, לקחתי אויר עמוק, והשגתי לעצמי מטפלת שנתנה לי קצת כוחות ממנה. רק אז למדתי להישען קצת על מישהו אחר, במקום לתמוך באחרים כל הזמן, למדתי שגם להיות חלשה מותר, לעצור לרגע את המירוץ המטורף, ולנסות להבין איפה אתה נמצא בכלל, מה אתה מרגיש, אם מה אתה מנסה להתמודד, ואיזה מאבק אתה רוצה לנהל. אני החלטתי לשים דבר ראשון במלחמה הזו את הרצון שלי להפסיק להקיא ולהיות נורמלית בתחום האוכל, וזה עובד... בהצלחה, ואני פה, אביב
תודה לך באמת באמת. זה מאוד עוזר לי לדעת שאני לא לבד, את יודעת למה אני מתכוונת. את צודקת, כנראה שמותר לי להיות חלשה לפעמים. אני צריכה להפנים את זה. שיהיה לך טוב!
השאלה מיועדת לגב' רוית ניסן ו/או למתמחים בגיל הרך. שלום . שמי יואב ואני אבא צעיר בן 34 , חי בנפרד (מעולם לא התחתנתי) שיש לו ילדה בת 10 חודשים והיא הדבר הכי נפלא שקרא לי בחיים. האם והילדה חיות בצפון (ליד נהריה) ואני בת"א. יש ביננו סידור בע"פ שאני לוקח את הילדה כל סוף שבוע שני לשישי שבת ובנוסף רואה אותה פעם בשבוע (בד"כ יום שישי). לאחרונה חלו מספר תמורות הגורמים לקשיים וחיכוך מיותר ביני לבין אם הילדה והנגועים לנושא טובת הילדה ובכללם: 1. לטענת האם, בפעם האחרונה הילדה הפחיתה קילו ממשקלה במהלך שלושה ימים שהיתה אצלי. 2. בכל פעם לאחר שאני מחזיר את הילדה , עולה לה החום ובפעם האחרונה הגיע ל-40.4 מעלות, (החום יורד למחרת ואינו קשור למחלה ספציפית נראית לעין). 3. הילדה מרבה לבכות ושיגרת ימיה "נהרסת" בכל פעם שהיא חוזרת לצפון לאחר סוף שבוע איתי. אני מודה שאני מרבה לפנק את הילדה בביקורה אצלי ובנוגע לאוכל מרגיש כמו אם פולניה שמנסה כל הזמן להאכיל את ילדה. שאלתי הינה כדלמן : א. האם בגיל 10 חודשים מותר לאבא לקחת את הילדה לסוף שבוע בנפרד מהאם? ב.מה הדברים שאנחנו כהורים יכולים לעשות כדי להקל על המעברים בסופי שבוע בהם הילדה נמצאת אצלי? אשמח לקבל גם שמות של יועצים בצפון בטיפול בתינוקות מהאספקט הפסיכולוגי להדריך אותנו ההורים בסיטואציה בה אנו חיים. תודה יואב
ליואב- עניתי לך בדף הראשון.
האם מה שתיארתי בפנייך מוכר לך? האם הטיפול התרופתי מוכר לך ? אם קיים טיפול תרופתי האם הוא משביע את רצונך ? האם אוכל בדרך כלשהיא לסייע ?
היי שאול, לא אני לא לוקחת תרופות, מנסה להתמודד בדרך של טיפול פסיכולוגי רגיל, לחוות את הקשיים, להבין מאיפה הם באים, ולהילחם בהם. עבורי כרגע זו הדרך הטובה ביותר, ככה אני יכולה לשמור על עצמי, להישען על המטפלת שלי, ולקבל תמיכה מהאנשים הסובבים אותי. אני חושבת שתרופות זו דרך טובה במצבים מסוימים, במקום שבו אני הייתי זה לא התאים לי. מתחברת לתאור הדכאון שלך, יכולה להבין מה עובר עליך ברגעים האלה, ויכולה להבין את ההקלה שכדורים גורמים לך, אבל הדרך שלי שונה. אני מאמינה ששתי הדרכים טובות - הן הטיפול התרופתי והן הטיפול הפסיכולוגי, במצבים שונים, לאנשים שונים, ושתי הדרכים מקובלות עליי, בהתאם למקום ולזמן. לסייע ? כבר סייעת המון בעצם התמיכה, וזה באמת המון ומספיק לי בינתיים, זה בדיוק מה שציפיתי ורציתי לקבל מאנשים בפורום, ואת שאר העבודה הקשה אני והמטפלת המדהימה שלי עושות די בהצלחה. תודה, אביב.
אביב, אנג'ל ומיקי! האתר הזה מיועד לאנשים שרוצים להתיעץ עם מומחים בקשר לבעיותיהם ולבעיות של קרוביהם. אתם הפכתם את האתר הזה לחדר צ'אט פרטי ובכך אתם מעמיסים על הדפים וזה גורם למומחים לא לענות כי זה נהפך לטרחה לחפש את השאלות בגלל שאתם כותבים שטויות. אני לא יודע אם אתם מודעים לזה או לא... לכן אבקש ממכם להתחשב במטרה שלשמה הוקם הפורום תודה נ.ב. אני רוצה לציין שאני מתאפק לא "לשטוף" אותכם ופונה אליכם באמת ברוח טובה ומבקש: תמצאו לכם חדר צ'אט לדבר בו כי זה מפריע נורא מה שאתם עושים.
אם היית יודע מה זה סבל נפשי לא היית מדבר כך
צאט... מתאפק.... שטויות..... אדוני- שטויות ......אני לא מאחל לך את השטויות האלו......! חצוף ! והפורום הזה לא שייך לך.....לשטויות שלך....
אם אתה צרכן של שרותי בריאות הנפש אל תחפש בפורום הזה את הפתרונות לגביך
מעניין... זה מה שאני רציתי לומר לך... חצוף ומחוצף
בבקשה , בבקשה, בבקשה, אל תתחילו עם זה שוב. יונה - המומחים יגיעו לשאלות שלך, גם אם הן בדף הקודם, כבר היינו בויכוח הזה, ואנשים בפורום החליטו שזה לא שטויות, ושזה במקום לכתוב כאן, ולא מפריע, ולא לוקח מקום של אף אחד אחר, כל אחד יזכה להתייחסות שלו, ואנשים אחרים קוראים ומגיבים גם על הדברים של אנג'ל ושלי. לשאול ולא' - תודה על ההגנה, אבל אל תדרדרו לויכוח שלא במקום, אני יכולה להילחם את המלחמות שלי לבד ומעדיפה את זה כך, כדי לא לגרור אנשים שוב לגידופים ולשפת רחוב, ואז הפורום נראה הרבה יותר גרוע. אביב.
יונה שלום רב, לפי תגובות שאר האנשים אתה מבין כי עשית הכללה של ההרגשה הפרטית שלך. ייתכן וההתכתבויות מפריעות לך באופן אישי, וזה בסדר. אתה מוזמן לדלג עליהן. כיועצת ותיקה בפורום זה אני רוצה להסביר שאני ויתר היועצים עונים על שאלות הגולשים בעיקר לפי תחום ההתמחות של כל אחד מאיתנו ותחומי ההתעניינות. אין קשר בין מספר או אורך ההתכתבויות בין הגולשים לבין מענה היועצים לשאלות השונות. לפי תגובות גולשים לא מעטים הן על גבי הפורום והן בפניות אישיות אליי ניכר כי התכתבויות אלו מסייעות לרבים. מטרת הפורום הינה יעוץ מקצועי לצד תמיכה ושיתוף של יתר הגולשים בבעיות המועלות כאן. לעיתים לחוות דעת מאדם שחווה הפרעה דומה לאדם הסובל יש ערך ומהותיות גדולים מאלו של חוות דעת מקצועית. אשמח לראותך בפורום הן כשואל והן כמשתתף פעיל בהתכתבויות השונות, בברכה, טלי פרידמן
יונה שלום רב, לפי תגובות שאר האנשים אתה מבין כי עשית הכללה של ההרגשה הפרטית שלך. ייתכן וההתכתבויות מפריעות לך באופן אישי, וזה בסדר. אתה מוזמן לדלג עליהן. כיועצת ותיקה בפורום זה אני רוצה להסביר שאני ויתר היועצים עונים על שאלות הגולשים בעיקר לפי תחום ההתמחות של כל אחד מאיתנו ותחומי ההתעניינות. אין קשר בין מספר או אורך ההתכתבויות בין הגולשים לבין מענה היועצים לשאלות השונות. לפי תגובות גולשים לא מעטים הן על גבי הפורום והן בפניות אישיות אליי ניכר כי התכתבויות אלו מסייעות לרבים. מטרת הפורום הינה יעוץ מקצועי לצד תמיכה ושיתוף של יתר הגולשים בבעיות המועלות כאן. לעיתים לחוות דעת מאדם שחווה הפרעה דומה לאדם הסובל יש ערך ומהותיות גדולים מאלו של חוות דעת מקצועית. אשמח לראותך בפורום הן כשואל והן כמשתתף פעיל בהתכתבויות השונות, בברכה, טלי פרידמן
גם אני כבר מזמן חשבתי כך ...... לא רציתי להעליב אותכם..... אבל אתם צריכם להתחשב בכולם,והשיחות שלכם הארוכות והמפורטות פשוט מפריעים לכולם וזה הרי שיחות בינכם בלבד ולא עם הצוות אז אפשר גם לשלוח אי מייל..... (:
אחרי שקראתי את כל התגובות ובעיקר את תגובתה של טלי פרידמן (גם אביב הסבירה יפה) אני פשוט חוזרת בי....... אם ההתכבויות טובות לכם אז המשיכו......
שאול, היי, סליחה על ההידחפות, אבל באמת אין מקום לייסורים, הכל בסדר, אני מניחה שרק רציתי להבהיר שמדובר באמת באנשים, ושאלות מאחורי גבם בייחוד במקום שאולי יציצו ויפגעו אינה במקום ובאמת צריך להיזהר בנקודות רגישות שכאלו, ואולי גם הגבתי קצת בקיצוניות כי נפלת עליי ביום קשה עם ההודעה שלך, ועימך הסליחה על הבוטות, אבל באמת הכל בסדר, אין כעס ואין תרעומת, ואתה תמיד מוזמן לשאול את שאלותיך רק באופן גלוי ולא בהחבא, ואני אעדיף אם תשאל אותי ישירות ולא את עדי, למרות שגם את זה אתה יכול לעשות, ואתה תמיד מוזמן גם להביע דעתך. מקווה שאתה מרגיש יותר טוב, מתנצלת אם פגעתי, וסליחה. שיהיה יום טוב, אביב.
הודעתך ריגשה אותי מאוד אני מבין את מצוקתך כי אני אובחנתי כלוקה בדיכאון קליני ואת המצב של "רגישות יתר" אני מכיר טוב מאוד ויפה מאוד אני יודע אלו ייסורים אדם עובר לאחר שהוא כועס על אנשים ללא צורך וכל זאת בגלל כימיה לא תקינה במח אני מכיר יפה את התחושה שאדם נעשה מאושר כאשר הוא ישן ואדם מתבאס כאשר הוא מתעורר אני מבין יפה ואני חשתי את המצב שאדם מבקש להפסיק לאכול אני מכיר את התחושה של החורבן ורצון למצוא מפלט במקום נידח כמו בית מצורעים אני מכיר את "הכתישה" של הפסיכיאטר אני מכיר את עינויי הנפש וחוסר היכולת לזוז מהמיטה אני יודע כמה קשה ללכת למכולת אבל כל זה מאחורי הדברים שתוארו לא קיימים יותר התרופות עזרו מאוד ואני מקווה שגם את וחברותייך תעמודנה על הרגליים ותוכלנה לעודד בנות אחרות הפסיכיאטר וא לא איום ואם התרופות עזרו לי גם לכן יש סיכוי תודה ובהצלחה שאול
תודה לך מכל הלב
ולא התכוותי "מחלימה" לבד מכל המכלול של הדברים... אלא שפשוט לא צריכים לקשור אותי ולהזריק לי ואליום כדי שאני ארגע בסופו של דבר....
באמת אין בעד מה, רק הקשבתי...
את מקשיבה טוב יותר מקירות חדרי באמת
עניתי לכן בעמוד 165 בנוגע ל"פרץ הרגשות בטיפול", אם בא לכן לקרוא.
הי אביב לא יכולתי לישון...
מה קרה ?? ספרי לי קצת מה את מרגישה ולמה ? אני פה.
טלי, האם מותר לשאול מה המניע /המניעים שלך להקדיש זמן להתייחסות לאלה הפונים לעזרתך ? אין תמורה הנראית לעין, לא כן ? האם זה ענין מקצועי גרידא ?
אוליבר שלום רב, יש לך שאלות מעניינות ומעמתות משהו. אכן כפי שכתבת אין לעבודתי בפורום תמורה כספית. אולם בעיני יש בה תמורה אחרת, מהותית יותר מכסף, איכותית יותר, והיא התמורה הנפשית. במשך רוב חיי נהגתי לסייע לאנשים במסגרות רבות, החל מחברות שהיו שופכות את ליבן לפניי וכלה בהתנדבויות מרובות. לכל אלו לא היתה תמורה כלכלית גם כן, אולם דרך העזרה לאחרים הצלחתי לחוש משמעות רבה בחיי. ואז החלטתי להפוך זאת למקצוע ולמדתי עבודה סוציאלית. מאז המשכתי להתמקצע ולהעמיק בלימודי הטיפול הנפשי. למרות ההתמקצעות וצבירת הידע הרצון הבסיסי לסייע לאנשים ולהיטיב עם העולם נותר בעינו. וזוהי הסיבה להשתתפותי בפורום. המחשבה שאולי עזרתי למישהו, או גרמתי למישהו ללכת לטיפול ולשפר את איכות חייו, גורמת לי מן הסתם לסיפוק רב. מעבר לכך יש בזה גם סוג של סיפוק נרציסטי. כל אחד מאיתנו רוצה בצורה מסויימת להשאיר את חותמו בעולם הזה, וזו דרך נאותה שבה אני חשה שאני משאירה את חותמי. מקווה שעניתי על שאלתך. בברכה, טלי פרידמן
טלי , כל הכבוד לך על העזרה , הסיוע ,ההקשבה ובעיקר התגובה. לדעתי לא הכל הוא עיניין של כסף וחומריות. הסיפוק יכול להיות גם אחר. תודה, מיטל
כן ירבו.....
היי, בדרכי הבוטה, טלי, ומההכרות שלי איתך, את סתם מצטנעת, את פשוט מלאך נדיר, שאלוהים הביא לעולם, כדי לעזור לאנשים מתוסבכים כמונו, וזה מכל הלב. כדרך אגב - איפה השיר שהבטחת לי ?? ר.
אני מכאיבה לעצמי שלחתי לך אי מייל
אנג'ל, לצערי אינני יכולה לפתוח כעת את האימייל. כעת מתבצע איזשהו מקצה שיפורים באתר האימייל שלי שיימשך כיומיים (כך הם כותבים לפחות). אולי תכתבי את זה פה? טלי פרידמן
מחכה לתשובתך.
:)
שימי לב לשאלתי אליך תודה....
:)
מה אתה רוצה לדעת
ספרי על עצמך, על חייך, על רצונותיך, האם יש אב בתמונה ? מדוע, לדעתך, אמך התנהגה כפי שהתנהגה ?
האם יחסי אובייקט-סובייקט כמרכיב באישיות הינו נושא שמעניין אותך ?
אוליבר שלום רב, באופן עקרוני הנושא אכן מעניין אותי, אבל זה מעט כללי מדיי. מדוע אתה שואל? טלי פרידמן
תודה על תשובתך. סיבת השאלה היא שהייתי רוצה להתייעץ עם אדם מיומן, אך כזה שהנושא אכן מעניין אותו. יש כאן גם צדדים פילוסופיים במידה מסויימת והם עשויים להיות מייגעים למי שלא ממש מתעניין בתחום. יש, כמובן, גם היבט אישי שהעלאתו מצריכה משאבי נפש כאלה ואחרים. אם עדיין יש לך סבלנות, אשמח להעזר בכישוריך. שוב תודה.
אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתי אני פשוט לא מסתדרת עם אנשים דבר ראשון רואה רק את השלילי חושבת שכולם רוצים להרע לי מפחדת לא בוטחת נקלעת למצבים של אינטריגות רואה הכל מהרגש לוקחת כל דבר קשה מאד מאד אני לא יודעת איך לצאת מהמצב הזה. עברתי חיים מאד קשים אני בת 27 טיפלתי באמא חולה כל החיים שלי סבלתי מהשמנה ומגידופים מצד אמא שלי שלא סבלה לראות אותי שמנה, אני מרגישה שאני חסרת אופי ולא טוב לי עם זה מה לעשות??? עזרו לי
:(
אלה, אנא ספרי יותר על עצמך. יתכן שאוכל להיות לעזר.
אלה שלום רב, נראה ממכתבך שעברת מסכת חיים לא פשוטה בהחלט. את מתארת יחסים עם אחרים כבעייתים, מכילי אינטריגות מרובות, וכמו כן גם יחסים בעייתיים בינך לבין עצמך (ההשמנה, הדימוי העצמי וכו'). כל אלה מביאים אותך לתחושת הבדידות והאפילה. ולכן לא פלא שהכינוי שבחרת לעצמך הוא "בודדה באפילה". אז קודם כל אני מקווה שמעצם התגובות שכבר קיבלת ושעוד תקבלי תחושי שאינך לבד. זו כבר עזרה ראשונית. אבל זה לא מה שבאמת יעזור לך לפתור את התחושות הקשות הקיימות בתוכך. לכך דרוש טיפול ויצירת קשר משמעותי עם מטפל/ת. אני אשמח לסייע לך בתהליך מציאת ובחירת מטפל. את יכולה ליצור עימי קשר דרך אימייל או טלפון (פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי). בברכה, טלי פרידמן
אמא שלי נפטרה לפני שנתיים לאחר 7 שנים של התמודדות עם מחלת הסרטן. אני בת 26 יש לי אחות בת 22 ואח בן 13 ואבא . הבעיה שלנו היא שאבא שלי הכיר מישהי די מזמן לפני כשנה והמצב פשוט נורא מההתחלה הוא פשוט נעלם מהבית ואנחנו קיימנו איתו שיחות נפש ותחנונים שישאר קצת יותר בבית תשובתו היתה שנקבל את חברתו ואז הוא יוכל להיות יותר בבית ואכן כך היה עם כל הקושי בדבר קיבלנו אותה בחיוך ובחום ולהפתעתנו המצב החמיר אף יותר מדובר על שינה קבועה אצלה, שבתות באופן קבוע איתה מגיע לאחר ארוחת הצהרים בשעות אחר הצהרים נח את מנוחתו מתעורר ויוצא שוב לבילוי עימה מדובר בסופי שבוע חופשות הצגות טיולים לחו"ל אנחנו שבורים מכל המצב אני נשואה וגרה בבית עם אבי עוד כשלושה חודשים אני ובעלי עוברים לבית משלנו אני חושבת שניסינו את כל הדרכים כיום איננו מוכנים לשמוע על חברתו אנחנו כועסים על אבא שלי מאד עקב המצב הוא הפך למנפולטיבי שמשקר לא מעט כל תשומת הלב מופנת אליה איבדנו אמא ועכשיו אנחנו מרגישים כמו יתומים הוא כלל לא מבין מה אנחנו דורשים מבקשים ממנו וכועס מאד עלינו מבחינתו אנחנו צריכים לתת יחס לחברתו במפגשים וזה הכי חשוב הוא מראה לנו את המתנות שהוא קונה לה וזה מכאיב אפילו עוד יותר. האם יש דרך נוספת האם תוכלו לייעץ לי איך להתמודד עם המצב הארור הזה?! סיפרתי כאן בנקודות עיקריות על המצב.
טלי שלום, זה שאבא עכשיו קושר את חייו עם אישה אחרת זה לא אומר שהוא לא אהב את אימא. הוא כנראה החליט לפתוח פרק ב' בחיים. תזכרי שתמיד אימא בשבילך היא אימא, ובשבילו היא הייתה בת זוג!!! הרבה אנשים עושים פרק ב' בחיים. יחד עם זאת, הייתי מציעה שתשבו עם מגשר ותגידו לו מה מפריע לכם בהתנהגותו, והוא יעלה את מה שמפריע לו בהתנהגותכם. אולי הוא לא הרגיש נוח כי היית איתו בבית? חשבת? עדי
טלי שלום רב, ממכתבך עולים במקביל רגשות ותחושות מעורבים של כאב מול כעס, אהדה מול דחיה ועוד. נראה במובן מסוים שלקחת על עצמך תפקיד אימהי בבית, לדאוג לכולם, ולקחת חסות. אני מבינה את הלחץ שלך לגבי ההמשך, לאור העובדה שאת ובעלך עומדים לעבור דירה. נראה שניסית יחד עם אחייך לגשר על הפער שנוצר בינכם לבין אבא, אך ללא הצלחה משמעותית. האם יש בני משפחה נוספים שמודעים לבעיה ומסוגלים לסייע? אולי דודים או קרובים אחרים שלאבא יש קשר טוב איתם? אולי בעזרתם אפשר לנסות לדבר עם אבא. נראה כי כל אחד מהצדדים (הילדים מול האב) מלא ברגשות וכעסים, וכל אחד מהצדדים חש שהוא הצודק. במצב שכזה קשה לנסות לפתור את הדברים ללא עזרה חיצונית. אם והיה ואין לכם מישהו מהמשפחה שיכול לנסות אולי היה שווה להיעזר באיש מקצוע. מעבר לכך נראה כי התהליך של אבדנה של אמא, והשינוי שאבא עבר ובעיקבותיו יתר בני המשפחה, אינו קל, ובעל משמעויות מהותיות עבור כל אחד מכם. הייתי ממליצה לשקול טיפול משפחתי, במידה ויש מוכנות. במידה ולא, כל אחד מכם ישקול האם היה מעוניין בטיפול פרטני כדי לעבד את כל מה שקורה. בכל מקרה, אם יש לך שאלות נוספות או כל דבר אחר, אני כאן. בברכה, טלי פרידמן
שלום, רציתי לדעת אם לסרוקסאט יש השפעה על התפקוד המיני בנשים כמו בגברים. תודה!
נראה לי שזו שגיאה לחפש תיפקוד מיני טוב יותר באמצעות חומרים כימיים.
שמחתי לקרוא את התיחסותך. בליל הסדר כשקרה כול העניין עם אי פינוי הצלחת שלי, שפגע בי מאד שיתפתי את הוריו של בעלי בכאב שלי ובתחושות שלי ולמחרת אמא של בעלי שוחחה עימה ובמקום שהעניין ישתפר הוא החמיר בעלי ביקש ממנה לשבת ולשוחח וללבן בעיות והיא צעקה שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן שוחחנו עם בעלה בחטף והסברנו לו את המצב והיא מבחינתה זרקה משפטים שאיננה מוכנה לקבל אותי בחייה ולא הסכימה לדבר באופן נחרץ. צדקת כשאמרת שהמצב עלול להחריף כואב לי מאד ואני מרגישה שנכשלתי ושאני לא בסדר.
סמדי שוב שלום, נסי לפנות לבד, ללא הוריה, בעלך, בעלה, וכו'. ממילא את בתחושת קושי, אז אם כבר... תמצאי זמן נאות, ותתחילי בלספר לה, במשפטים ספורים, כמה קשה ומצער לך. בלי פרוט של ארועים, מצבים, וכו'. תתחילי בך, ותישארי שם: עם קשייך. תאמרי שבאת להעזר. וכעת אלייך לבד, לפני שתגשי אליה - כדאי שתבחיני: את במצב של התמודדות עם משהו קשה, אבל לא במצב של כישלון. הרי את מתיעצת, נכון? אז את לא בכישלון, אלא בנסיון. נכון?
שמחתי לקרוא את התיחסותך שאלת אותי מספר שאלות והייתי רוצה מאד לשתף אותך. בתחילת הקשר שלי ושל בעלי בעת שהוריו שהו בחו"ל הגעתי לבשל לו ולאחותו הקטנה אותה אחות שלצורך העניין אקרא לה שלי הגיעה במהרה לבית ההורים ביטלה ארוחה משפחתית צפתה כיצד מתבצע תהליך הבישול ולבסוף סיננה לעברי משפטים פוגעים כמו: איך אני שונאת שמטגנים ולא מנקים את השיש ועוד משפטים דומים אני רגישה סיפרתי על כך לבעלי שהיה אז חברי זה זמן קצר הוא כעס סיפר לאימו ואז היא פנתה לבת שלה ומאז מערכת היחסים גרועה ביותר. אני מבינה בדיעבד שהייתי צריכה להבליג ולא לעשות עניין גדול אבל זה קרה ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור לא דיברנו במשך זמן רב עד לנישואיי כאשר הבאתי לה הזמנה. בליל הסדר כשקרה כול העניין עם אי פינוי הצלחת שלי, שפגע בי מאד שיתפתי את הוריו של בעלי בכאב שלי ובתחושות שלי ולמחרת אמא של בעלי שוחחה עימה ובמקום שהעניין ישתפר הוא החמיר בעלי ביקש ממנה לשבת ולשוחח וללבן בעיות והיא צעקה שהיא לא מוכנה בשום פנים ואופן שוחחנו עם בעלה בחטף והסברנו לו את המצב והיא מבחינתה זרקה משפטים שאיננה מוכנה לקבל אותי בחייה ולא הסכימה לדבר באופן נחרץ. צדקת כשאמרת שהמצב עלול להחריף כואב לי מאד ואני מרגישה שנכשלתי ושאני לא בסדר.
סמדי, לא נראה סביר שבגלל צלחת לא נקיה נקבע דפוס שלם של יחסים והתנהגות. אל לך להאשים את עצמך בגלל אותה צלחת מסכנה. אולי יש סיבות אחרות, והצלחת היא רק תירוץ ?
ודאי שיש משהו בדבריך. אבל את זאת רק סמדי יכולה לדעת, ואולי לשתף את הזולת.
סמדי שלום רב, את מתארת מערכת יחסים מורכבת כשאר יש בה צד אחד שמוכן לפתוח וללבן את הדברים, וצד אחר, שאינו מעוניין/ מסוגל לכך. בתחושה שלך כפי שאת מעידה, מדובר בכישלון אישי שלך. אולם, מדוע זה כישלון שלך? נראה שרבים אחרים ניסו לדבר על ליבה וטרם הצליחו, אז מדוע מדובר דווקא בכישלון שלך? לצערי אינני בטוחה שיש פה פתרון טוב. המצב כפי שהוא כיום, בו גיסתך אינה מוכנה לדבר על כך, ורק יורקת אש לכיוונך, לא נראה לי שיוכל להשתנות. זאת בעיקר לאור העובדה שסיפרת שניסו לדבר איתה כבר מספר אנשים. ישנם פתרונות אחרים של "הפוך על הפוך" שלעיתים עובדים, אך אין לי מושג אם זה "יעבוד" גם פה. לדוגמא, לקנות לה מתנה של משהו שהיא תאהב, ולצרף לזה מכתב שמתאר את תחושותייך. לנסות להשאיר את האחרים בחוץ, ולנסות לפתוח איתה כך איזשהו ערוץ תקשורת ישיר, את והיא. לא בטוח שזה יעבוד, אבל אם לא, אז זה בטח לא יזיק (כנראה). צר לי שאין לי פתרונות טובים במיוחד, אבל לפעמים גם זה קורה. בכל מקרה אשמח לעמוד לרשותך בכל שאלה/בעיה... בברכה, טלי פרידמן
האם תהיה מוכן להתייחס לשאלה הקשורה לאופן שבו גדלתי, ולהשפעות שיש לכך על חיי כיום ?
ד"ר קפלן, הפסיכולוג, יחזור בקרוב. אל תשכח שיש לנו פסיכולוג חדש, ד"ר אברהם...אתה יכול לפנות גם אליו. בברכה, טלי פרידמן
בוא נלך עם טלי..., ובקיצור: אשמח לנסות. תנסה אתה להיות ספציפי ככל האפשר בנתוני רקע ובשאלות לגביהם. ד"ר יוסי אברהם
תודה לך, ד"ר אברהם. אתאר במספר משפטים קצרים את הרקע שלי, ולאחר מכן אציג את השאלה. גדלתי בסביבה קשה. לא סבלתי מהתעללות פיסית, אלא ממצוקה מנטלית קשה. התייחסות הסביבה אלי נעה בין אדישות, הסתייגות, ודחיה, ועד לעוינות בוטה כמעט למן הרגע שבו אני זוכר את עצמי. באמרי "סביבה" אני מתכוון לכולם, לרבות כל הדמויות המשמעותיות בחיי. ילדותי וימי נעורי המוקדמים היו סיוט מתמשך - רצף, פחות או יותר, של שנאה, חרדה, השפלה, בהלה, ומאבק מתמיד על שרידה נפשית. פיתחתי מנגנוני התגוננות, ואלה נשאו אותי איכשהו, בקושי, עם הראש מעל המים. מנגנונים אלה היו המרכיב המרכזי במימשק הבין-אישי שיצרתי עם הסביבה, והיו הבסיס העיקרי להווצרות אישיותי כמתבגר וכמבוגר. נוצרו דפוסים קבועים של תפיסת המציאות, של שיג-ושיח פנימי, ושל תגובה למציאות זו. רע לי עם דפוסים אלה, ואין לי כל נקודת משען ארכימדית שתסייע לי לשנותם. שירתי כקצין בצה"ל. הגעתי לאוניברסיטה אך לא הצלחתי לסיים תואר. אני מתפקד כל השנים, עובד, בעל משפחה, ו"תקין" על פי כל פרמטר התנהגותי. מערכת יצירת הקשר עם הסביבה האנושית נראית בסדר מבחוץ, אך מבפנים היא הרוסה. קשה לי לאמוד את הנזק, שכן, אין לי שום בסיס להשוואה, אינני יודע מה חשים במערכת "תקינה", ועם זאת אין לי קושי לדעת שנעדר פה המרכיב המרכזי בהא הידיעה. לפעמים אני חש כרובוט, יש כך וכך מטלות, ציפיות ממני, תפקידים ודרישות, ואני ממלאם על-פי כללים מוגדרים, אך אינני ח י את חיי. החיים מתרחשים, ואני נסחף בתוכם איכשהו, כאובייקט. מנגנוני ההתגוננות שפיתחתי בתקופת חיי המוקדמת ואשר הפכו לאחר מכן, בהעדר כל התנסות בין אישית מתקנת, לשיגרת קיומי מכבידים עתה עלי יותר ויותר. הקשר עם העולם חד-מימדי, שטוח ורדוד. אני מרגיש שאני חסר נואשות את הכלים לחוש את העולם. חג שמח.
.........
למה הכוונה, Angel ?
לא יכולה אפילו לכתוב על זה... רק לסבול,זה הכל
.
.
עכשיו אני צריכה להתנצל גם בפנייך...
קשה לי מאוד..... בתי בגיל ההתבגרות..... וקשה לי להתחבר אליה.... קשה לי להבחין בגבול הדק שבין אמא נודניקית קרציה מעצבנת וחטטנית לבין הצורך שלה בפרטיות בנסיון להתמודד לבד מול החיים.... חלומי היה להיות לה לחברה.... אבל כנראה שהיא מעדיפה אותי רק כאימא ולא יותר... היא ילדה מקסימה נבונה ומלאת חוכמת חיים ואני ידועה כבעלת אוזן קשובה כאחת שיודעת לעודד כאחת שנעים לשוחח איתה על רגשות מחשבות ודיעות..... אני רוצה להעביר לה מסרים מסויימים ולא מצליחה.... אנשים אהבו ואוהבים לדבר איתי ובכל זאת ביני לבין ביתי שהיא יקרה לי מאוד זה לא קורה.... אולי מישהו יכול להסביר לי איך כן לגשת אליה ואיך כן להתחבר אליה כי אני פשוט אובדת עצות
ענת שלום, את צריכה הרבה סבלנות, וזה לדעתי יגיע. היא עושה לך את זה עכשיו, כי היא צריכה לעשות את זה ובסופו של דבר תקבלי אדם בוגר ומבין. כשתינוק נולד, הוא תלוי כל כולו באימו, ובערך בגיל שנתיים הוא מתחיל להגיד: "לא, לא, אני לבד", ככה גם היא. יחד עם זאת, וכדי להכיר אותה יותר טוב (וגם אותך) יותר טוב שתפרטי: 1. בת כמה היא? 2. הייתה לה ילדות רגילה? 3. איזה מן בן אדם היא? 4. איך היא בלימודים? דרך אגב, אני לא אימא אלא בת ובשל הפרש הגילים ביני לבין אחי, ראיתי את הדברים. עדי
היא בת 14 הייתה לה ילדות רגילה ולדעתי גם מאושרת היא בן אדם מיוחד.... חכמה מאוד (וגם חוכמולוגית ...) תלמידה טובה
ענת שלום רב, את מתארת במכתבך את אחת הבעיות הנפוצות ביותר בקשר של הורים וילדים בגיל ההתבגרות. ילדתך שעד לא מזמן היתה קשובה אליך ויכלה לשתף אותך ולתת לך מקום בחייה, פתאום זקוקה למרחב שלה, לפרטיות שלה ולשמירה על המקום האישי-הפנימי שלה רק לעצמה. את אומרת שפתאום את חשה רק בתפקיד של "אמא" ולא בתפקיד החברה. בעיני זה חלק מתהליך טבעי ונורמטיבי שמתרחש בקשר הורים-מתבגרים. בתך זקוקה כעת למרחק הזה ממך, לבניית המקום הפרטי שלה, וכך בעזרת המרחק הזה היא יכולה להתחיל להתבונן על עצמה, על מי היא, ולהתחיל להתבגר ולבנות לעצמה אישיות עצמאית ובוגרת. יחד עם זה בתך זקוקה גם לידיעה שאת שם בשבילה, כשהיא תזדקק לך. זה בדיוק התפקיד הקונפליקטואלי ההורי לילדים בגיל ההתבגרות: להיות שם, ולא להיות שם בשבילם. מצד אחד להיות שם כשהם רוצים וזקוקים, ומצד שני לא להיות שם ולתת להם את המרחב והמרחק לו הם זקוקים. זה מבלבל ולעיתים משאיר את ההורים בתחושה של כעס, אבל זהו תהליך נורמטיבי ובלתי נמנע. אני קוראת מבין השורות שלך מין תחושה של החמצה או כאב על אובדן החלום שלך להיות "החברה הכי טובה" של בתך. קחי את זה כתקופה שבה תפקידך העיקרי הוא באמת להיות לה יותר כאמא ופחות כחברה. בעתיד היא תשוב אליך, ואולי אז תוכלו לבנות סוג של חברות, חברות בוגרת של אמא ובת. אני מאחלת לך שיהיה לכן המשך נעים וקל ככל האפשר, אבל מזכירה לך שמדובר בתקופה לא קלה הן עבורה והן עבורך. בברכה, טלי פרידמן
הכל טוב ויפה בתאוריה.... אבל למה אני לא מצליחה ליישם אותה ???? האם קשה לי להשלים עם העובדה כי ביתי שונה ממני באופי ..... אני מאמינה בטוב והיא טוענת שאני חנפנית ולקקנית אני מנסה לתת לה מרחב ולפעול בעצמה ושתדע שאני פה כשהיא צריכה אבל גם כשהיא צריכה היא לא פונה אליי ומעדיפה להיות עם עצמה..... אני רואה לפעמים שקשה לה ולא מצליחה להבין.....מה בי לא בסדר שהיא לא אוהבת לדבר איתי?????. למה אחרים אוהבים לדבר איתי והיא לא??????. דוקא איתי קשה לה...... במה מסתכם תפקיד ה"אמא" האם בלדאוג לצרכיים הפיזים והחומריים בלבד???? האם חלק מהתפקיד לא אמור להיות מדריך ומורה? להיות רגיש לצרכיים רגשיים???? חברות זה כייף טוב וחשוב אבל לא כולן חברות אמת ..... אמא אוהבת באמת..... אולי הבעייה היא בעצם שלי ?????? לא ברורים לי בדיוק ההגדרות....... חשוב לי לראות אותה מאושרת וזה בעצם הדבר הכי חשוב...... אבל קשה לי, קשה מאוד וזה עובדה!!!!!!!
אחת יקרה אני שמחה בשבילך כי החג עבר לך בסדר מאחלת לך רק טוב ותמיד תזכרי שכאן אינך לבד תמר
שלום תמר! אכן, נוכחתי לראות שאני לא לבד, וזה פשוט חימם לי את הלב. ואין ספק שידיעה זו עזרה לי לעבור את החג יחסית בשלום (כי בכל זאת ממידה מסויימת של עצבות וכאב לב אי אפשר היה להימנע). כמו שכבר אמרתי - אשמח להמשיך ולהיעזר בפורום הזה שהוא באמת רעיון אדיר. אבל לא רק איעזר - גם אעזור היכן שרק אוכל! כל טוב לך ולכולם! אחת
:) טלי פרידמן
שלום. רציתי לשתף אתכם בסיפור שלי ולשאול אתכם מספר שאלות. לפני כשנתיים אחותי חלתה. הדבר הכניס את המשפחה ללחץ ומאחר ואני האח הבכור לקחתי חלק ניכר בתמיכה ובמתן סיוע. מבחוץ הראיתי שהכל בסדר איתי, אך מבפנים הדבר אכל אותי. לאט לאט הסימנים החלו להגיע (חשש,חוסר תאבון..), עד שבסוף ממש נשברתי (עצבות,בחילות,חוסר שינה,גוש בגרון...). תמיד הייתי אדם שלוקח דברים ללב וכנראה שזה היה יותר מדי בשבילי. כשהבנתי שאני צריך עזרה פניתי לפסיכיאטר וקיבלתי סרוקסט. לקחתי אותו כשנה והרגשתי טוב מאוד. לפני כחצי שנה הפסקתי את הטיפול והמצב המשיך להיות טוב. לפני ארבעה ימים התחלתי להרגיש תחושת עצבות/מועקה/חוסר תאבון/חוסר שינה . הדבר נובע מקשר שיש לי עם בחורה : חוסר בהירות לגבי הקשר ומצד שני פחד שלי שאותם סימפטומים יחזרו לי. (הפחד שאותם סימפטומים יחזרו על עצמם נכון למעשה למשך כל אותם השנתיים, רק שבמצבים של קשר הוא גובר. פשוט קשה לי להשאיר מאחור ולשכוח את אותו מצב נורא שהייתי בו. דבר שגורם לי לדוגמא לחשוש מלצאת לטיול ארוך כי אולי זה יקרה שם וכדומה). כאמור אותם תחושות שאני חווה בארבעת הימים האחרונים מפחידים אותי (מאחר ואולי הם סיבה לבאות). יש לי מספר שאלות : * קודם כל , האם יש מנסיונכם או מידיעתכם תרופה טבעית בטוחה ולא ממכרת אשר ניתן לקחת בכדי להשיב את האיזון,להפחית מתח בחיים ולהרגיע(אני יודע שזה לא פורום של רפואה משלימה אבל בכל זאת) * אשמח לשמוע מהאנשים שחוו פחות או יותר מה שאני חוויתי איך משאירים מאחור את החוויה הזו ולא נותנים לה להשפיע על המשך החיים. כמו כן האם סיפרתם על המקרה לחברים שלכם או לחברה שלכם (אני מתלבט אם לספר לה. מצד אחד זו תהיה הקלה בשבילי אך מצד שני זה יכול לנתק את הקשר). * סימפטום שמאוד מטריד אותי במצב של לחץ הוא חוסר תאבון. וכאשר מצב הלחץ נמשך זמן רב אז זו בעיה .מסקרן אותי אם זה קיים רק אצלי ואם לא אז מה עושים מצטער על המגילה שכתבתי אבל פשוט שפכתי הכל. בתודה מראש על כל התיחסות
לדעתי חבר טוב ואמיתי הוא התרופה הטבעית הטובה ביותר למצבים שכאלה להסתכל תמיד קדימה בחיוך לא להתרפק על העבר אלא רק להפיק ממנו לקחים. (-: ולחייך כמה שיותר אין לך מושג כמה שזה עוזר.....
שלום ארנון! אני רוצה להתיחס בעיקר לסימפטומים שתיארת, כי זה הדבר שאני מכירה הכי טוב: אתה מודאג בקשר לחוסר התאבון - אז אני רוצה לומר לך שאצלי זה הסימפטום הראשון שמופיע בשעת לחץ נפשי, עוד לפני שמופיעים שאר הסימפטומים (בחילה, רעד, הזעה וכולי). כאשר מופיעים הסימנים האלה - זה נורא מפחיד, אבל זה עובר בסופו של דבר. בקשר לתיאבון - הגוף כבר ידרוש את שלו, והתיאבון יחזור מעצמו. ובינתיים אל תאכל יותר ממה שאתה מסוגל כי ממילא - סליחה על הביטוי - תקיא את נשמתך. אל דאגה - לפחות אצלי במקרים האלה זה מסתדר מעצמו כעבור ימים ספורים. בקשר לתרופה המתאימה - אינני יודעת, לצערי. לי אישית הרופאה רשמה קסנקס אבל כמובן שיש לבדוק כל מקרה לגופו. למיטב ידיעתי - ויתקנו אותי המומחים אם אני טועה - רצוי אולי לשלב גם טיפול תרופתי עם שיחות עם פסיכולוג שעשויות לשחרר אותך מן העבר המעיק. ואחרון אחרון חביב - בקשר לחברה שלך - ולחברים בכלל - בכל פעם אני נוכחת לדעת, שכאשר אני מספרת דברים מסוג זה, כביכול "איומים ונוראים" לחברים - אז: א) ההתחלקות בחוויות אכן מביאה הקלה עצומה. ב) פשוט קשה להאמין עד מה רב מספר האנשים שסובלים ממש מאותם הסימפטומים, ומחמת החשש והבושה שזה ייתפס כ"לא נורמלי" - לא מספרים. ורק כאשר אתה מספר אתה פתאום נוכח לדעת עד כמה אתה בחברה טובה ולא לבד! נכון, לא הכל וורוד. יש סיכון מסויים, יש אנשים שאולי לא יבינו אותך. אז שיהיו בריאים וילכו לדרכם! לדעתי, עליך למצוא את הרגע המתאים ולספר לחברה שלך. זהו גם מבחן לה וליחסים ביניכם. בהצלחה! אחת
ארנון שלום רב, לעיתים הנסיון והדברים שאנשים עברו בחייהם מדברים בעד עצמם. ממש אין לי מה להוסיף על הדברים שכתבו לך "רות" ו"אחת". בברכה, טלי פרידמן
בתגובה לביקורתך לגבי פורקן רגשות,ברצוני להעיר לתשומת ליבך כמה דברים. אני סבלתי מהפרעות אכילה-אנורקסיה,בולמיה ואכילה כפייתית במשך הרבה שנים. הצלחתי להחלים לגמרי. במשך כל השנים בהן הדחקתי את הרגשות שלי,התעלמתי מהאירועים שהובילו אותי לבעיות אלה,הקפתי את עצמי בחומה,התנתקתי מהמציאות,העדפתי לברוח לאוכל ולא להודות בכך שאני חולה - מצבי הלך והחמיר. ברגע בו העזתי להודות בכך שאני חולה,להסכים שאני זקוקה לטיפול,להבין שהדרך היחידה להתמודד עם המחלה היא לא לברוח אל האוכל - "התרופה",אלא לדבר על הבעיות שלי ולגלות בצורה מבוקרת מה הביא אותי לבעיות האלה - החל תהליך ההחלמה שלי. כדי להסביר לך בצורה ברורה יותר את כוונתי,אני יכולה לתאר לך את מצבי בתקופת הדחקת הרגשות כמצב בו רגשותיי כלואים בתוך סכר מים.בצורה מבוקרת עם טיפול יכולים להיווצר הבקיעים הראשונים בסכר - בקיעים שיובילו לפורקן ראשון של הרגשות.הסכנה הגדולה היא התעלמות מאותם רגשות ואז נוצר סדק ענק בסכר והצפת רגשות שיכולה לגרום לתגובות שונות אצל החולה. לכן אני רואה חשיבות רבה בשיחות,בהפסקת ההכחשה והתעמתות עם הבעיות כי זו הדרך היחידה שיכולה להביא להחלמה. אתה כפסיכיאטר מעדיף בוודאי טיפול בכדורים כגון: סרוקסט או אחרים,אך אין זה פותר את הפרעות האכילה,זה רק מקהה את החושים והמחלה יכולה להכות בחוזקה בשלב הבא. מי יתן ויימצא ה"כדור" המתאים שבמינון נכון יפתור את הפרעות האכילה לחלוטין. בברכה מיקי
היי, מיקי. סתם הערה למחשבה - לא נראה לך שאת לוקחת את המקרה הפרטי שלך ועושה הכללה קצת מוגזמת. בתור מישהי שגם נמצאת בדרך הקשה הזו שנקראת טיפול, ומנסה להחלים מבולמיה ומהפרעות אכילה בכלל, אולי באמת הדרך הזו קשה מדי וכואבת מדי לאנשים מסוימים ? אולי באמת יש דברים שעדיף להם להישאר מודחקים ולא להתפרץ החוצה כי אין מי שיוכל להתמודד עימם ? ואולי מה שמתאים לנו לא מתאים לאחר ? הפרעות אכילה מתפתחות מכל כך הרבה גורמים, וכל אדם מגיע אליהן ממקום שונה, ועם חוויות שונות. נראה לי שרק האדם בעצמו יודע מתי הוא בשל לטיפול ומוכן להתמודד עם הדברים, וכל הרעיון של לדחוף אנשים לטיפול ולשיחות הוא מסוכן, כי מה קורה אם האדם באמת עוד לא מוכן להתמודד עם מה שיעלה ויחשף ? או לחילופין מה יקרה אם הדברים לא יעלו, מה ההשלכות של טיפול כושל כזה על העתיד, אולי כשאדם בא לטיפול כשהוא לא מוכן להחשף והטיפול לא מצליח, התסכול והאכזבה יכולים למנוע ממנו לנסות פעם שניה, כשיגיע לשלב בו הוא כן מוכן. סתם, נראה לי שצריך להיזהר קצת יותר, בכל הקטע של לעודד אנשים ללכת לטיפול בהפרעות אכילה ובכלל, וזה משהוא שגם חוויתי אותו על בשרי. אביב.
לאביב שלום, נראה לי שלא הבנת את כוונתי בעניין פורקן הרגשות ואין אני עושה הכללות. אי אפשר להכריח חולה לקבל טיפול או לשוחח על בעיותיה אלא ברגע שהיא מוכנה לכך והרצון בא מתוכה עם ידיעה ברורה שטיפול כזה כרוך בשילוב של מטפלים מקצועיים,תמיכה וכמובן רצון עצמי להחלמה. אני העזתי להודות בכךש אני חולה,אני זו שבקשתי טיפול כי הבנתי שהדרך בה נקטתי עד אז - לא עזרה לי אלא רק החריפה את המחלה. להתראות מיקי
אם איכשהוא התכוונת גם אלי אז סליחה
עוד דעה קדומה - מדוע אתה חושב שאני מעדיף לטפל בכדורים
נראה לי שזו תגובה מותנית אצלכם, הפסיכיאטרים.
שלום, אני בת 24 ובשנתיים האחרונות סובלת מאנורקסיה. הכל התחיל מאוד מהר ולאחר ירידה דרסטית במשקל חברים לחצו עלי להתחיל טיפול, כך שכבר כמעט שנה וחצי אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, פסיכיארטי ותזונתי. הייתי באשפוז יום במשך חודשיים, טופלתי בקבוצת תמיכה מטעם הבית חולים. הייתי מטופלת בהרבה תרופות שונות אבל ת'כלס לא השתנה הרבה. אני עדיין אובססיבית לגבי כל מה שנכנס לי לפה ולגבי עצמי במיוחד. בקיצור - נמאס לי! נמאס מהשיגרה המעצבנת הזאת שפשוט הורסת לי את החיים ומוציאה מהם את הכיף. הייתי רוצה לשמוע ממישהו שגמר עם הכל השטויות האלה, מישהו שבאמת יצא מזה! כרגע הסוף נראה לי רחוק, לצערי ואפילו בלתי אפשרי. אני רוצה להיות בריאה ולחשוב בריא. איך עושים את זה?
היי ללה, קראתי את המכתב שלך כמה פעמים היום, וכל פעם רציתי להתייחס ולא ידעתי כל כך איך. את מחפשת תגובה ממישהו שבאמת יצא מזה, ואני עוד לא יודעת אם אני הבנאדם המתאים לכך. אבל אם נתייחס לדברייך את אומרת שהגעת לטיפול כי החברים לחצו עלייך, וזה מתקשר קצת לתשובה שנתתי למיקי למעלה. אני חושבת שטיפול טוב הוא טיפול שמגיע מצורך פנימי של האדם להבין שמשהו כאן לא בסדר, והוא רוצה לשנות את זה. אחרת הטיפול לא אפקטיבי והשינוי המהותי לא מתרחש. אני חושבת שככה בדיוק זה היה אצלי, התחלתי עם דיאטה רגילה, הורדתי 30 קילוגרמים, שהייתי צריכה להוריד, עברתי תקופה אנורקטית ובשנה האחרונה התדרדרתי גם לבולמיה. עד שלא החלטתי שאני רוצה לשנות את הדברים שום טיפול לא היה עוזר לי. ברגע שהבנתי בדיוק כמוך שהשגרה המעצבנת הזו הורסת לי את החיים, וזה ציטוט ממך, רק אז התחלתי בטיפול קשה ורציני, כדי להיפטר מכל הבלגן הזה שאפף את חיי. מה שאני מנסה לאמר לך זה שהתשובה נמצאת אצלך בפנים, כשתגיעי לטיפול מתוך מודעות פנימית שלך לבעיה, והחלטה שלך לרצות שינוי, ולא בגלל לחץ של חברים, רק אז זה יעבוד, רק אז תוכלי לראות תוצאות גם בשינוי שיטת המחשבה ולא רק במשקל, רק אז ירדו המחשבות האובססיביות לגבי האוכל, ואני יודעת מהנסיון שלי שזה לא קל. זה קשה מאוד, להגיע גם להכרה הזו, וגם להתחיל בתהליך וגם ללכת בדרך הזו של לטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטום שלה. אבל שוב מהנסיון שלי, זה משהו שצריך לבוא מבפנים, עמוק מהבטן, והימים הראשונים הם קשים, ויש עליות ומורדות, וזה לוקח זמן. אני רק בתחילת הדרך, ואני באמת לא יודעת אם יצאתי מזה, אבל אחרי 48 ימים בלי הקאות ובלי בולמוסים, בלי לחשוב באובססיביות על האוכל, אני יכולה להגיד לך, שיש ימים טובים יותר וימים טובים פחות, ואולי אי אפשר להוריד את המחשבות האובססיביות לגמרי, אבל אפשר לשלוט בהן, וזו התחלה, ואולי באמת בסוף הן יעלמו ואולי לא, והתקוה שלי ו"תחושת הבטן" שלי אומרת שהן יעברו, אבל גם אם לא כל יום משוחרר מהן הוא הישג. מקווה שעזרתי לפחות בקצת ושלא בלבלתי אותך יותר, אביב.
הי אביב, קודם כל תודה שכתבת. את צודקת במה שאת אומרת - שזה חייב לבוא מעצמי במאה האחוז - אחרת שום דבר לא יועיל. זאת ההחלטה הכי קשה, כי בטח מי כמוך יודע עד כמה ממכר המצב הזה ככל שזה לא יהיה כואב ככה זה ממכר אף יותר. מישהי, שיצאה מאנורקסיה אמרה לי פעם - התרופה הכי טובה זה לעמוד מול המראה כמה דקות ביום ולהגיד לעצמך - "אני אוהבת אותך". איך עושים את זה לעזאזל??? טוב, אני סתם מעלה שאלות באוויר ולאף אחד לא תהיה תשובה בשבילי, אני צריכה למצוא אותה בעצמי. המלחמה הזאת עם עצמי פשוט שוחקת. הרבה פעמים הנטיה היא לוותר. אני בהחלט יודעת מה זה אנורקסיה בשבילי ומה היא באה להשכיח, אבל עם חושבים על זה - אז לפעמים יותר קל לחשוב על אוכל ולא על אובדן של אנשים אהובים. טוב, אני לא תורמת כלום, אז עדיף שאפסיק.
הספירה עוד נמשכת?
כן, הספירה עוד נמשכת, כבר יש לנו 48 ימים, המון.
רציתי לדעת לאן ניתן לפנות לבדיקה ואבחון של חוסר יכולת ריכוז והקשבה. אשמח לקבל תשובה בהקדם. תודה.
קרן שלום רב, אפשר לפנות לסניף ניצ"ן הקרוב לביתך. ככל הידוע לי הם עושים אבחונים. בנוסף ישנם מרכזים פרטיים שעורכים אבחונים אך שם מדובר בתשלום גבוה מאד עבור האבחון (3000-5000 ש"ח). בברכה, טלי פרידמן
היי טלי, הייתי פה, דפדפתי, ואת יודעת מה זה רק הגביר את תחושת הבדידות שלי עוד יותר. עכשיו אני מרגישה שאיבדתי גם אותך, לכולם, ושנשארתי באמת רק עם עצמי. איתם עברת את ימי החג, ואני התייסרתי לי לבד, ולא העזתי להתקשר ולהפריע. ובקצרה זה גם מסביר קצת את המחשבות האנורקטיות, שיהיה לי תירוץ לשמור אותך גם קצת בשביל עצמי, ושתיהיה לך סיבה להיות גם איתי ולהילחם עבורי. סליחה על הבוקר, אני יודעת שהיה קשה. מקווה שלא איבדתי אותך לעד. ר.
סתם תוספת קטנה, אם קראת את ההודעות, אני מקווה שאת גם חושבת כמוני עכשיו, שמה הטעם להיות פה ? בשביל שיחכו לי בפינה ויעלמו כשהצלחתי בכל זאת, למרות הכל. ר.
אביב יקרה, לא, אני לא מקבלת את העובדה שהיית לבד. זו לא עובדה כי אם התחושה הפנימית שלך. אל תשליכי את שיחות הטלפון הצידה כאילו הן לא היו. נכון, לא הייתי כל הזמן איתך, אבל איכשהו דווקא בחלקים הקשים שלך הייתי נכונה להיות איתך, באותם רגעים ספציפיים, מה שאני לא בטוחה שזה היה כך אצל האחרים. תחושת הבדידות אינה קלה, ואני חושבת שאלו שמחכות לך בפינה גם מדגישות את העובדה שכשלא תיהי "בסדר" הן תשמחנה להיות איתך. זהן חלק גם מהרצון האנורקטי, מן הסתם. אני אהיה איתך אביב, אני מבטיחה, בכל מצב. כשיהיה טוב וכשיהיה רע. המקום הייחודי שלך אצלי, יישמר. עד שתחליטי שאינך רוצה בו עוד. אבל זוהי החלטה שלך. וגם כשתחליטי, תמיד יישאר לך מקום אצלי. ראיתי את מכתבך למעלה לגבי פורקן הרגשות. אני מאמינה שחלק מהדברים נובעים ממה שהתרחש בבוקר. נכון, זה לא קל לפרוק רגשות, להתפרק מהגנות, להיחשף ולחשוף. אבל זו חלק מהדרך...והדרך לא קלה. יש לי שיר מקסים בשבילך, משהו שכבר הרבה זמן אני רוצה "לתת" לך אותו. הוא כרגע לא אצלי, אך אני מבטיחה לחפשו ולהשאיר לך אותו פה. בשבילך. את יודעת איפה למצוא אותי... שלך, טלי פרידמן
אני בחורה בת 26 מסורתית שהתחתנה לפני מס' חודשים... יום כלולותי...ביום זה, שהיה אמור להיות היפה מכולם.. היה הסיוט הגדול בחיי. הגעתי הביתה לאחר שטבלתי במקווה, כולי נרגשת, לא יודעת למה לצפות... בעלי חיכה, עלינו לחדר, מבלי כל אזהרה מוקדמת חדר לגופי... בכיתי מכאבים, ביקשתי שיפסיק, אך הוא המשיך בשלו... ביקש להדיק את האור, אמרתי לו שאני מתביישת... הוא אמר- אני בעלך, ממה את מתביישת ? הרגשתי מושפלת... הוא המשיך להשפיל אותי מילולית... זה לא היה אותו הבעל שאיתו התחתנתי... האוהב, העדין, המפרגן... הרגשתי שהזמן נגדי, הוא פשוט לא עבר. כששאלתי אותו לפשר התנהגותו, נענתי בתשובה ... שהכל מעורפל ולא מובן לו איך זה קרה. הוא התנצל עד אין סוף, וטען להגנתו שהוא היה רגיל לסקס בתדירות גבוהה.. ומאחר ואיתי זה לא היה שנה וחצי עד לחתונה, הוא נתפס בשגעון רגעי... נכון להיום, קשה לי לקיים איתו יחסים... האהבה שחשתי כלפיו דעכה לא מעט. למרות זאת, אני עדיין מעוניינת להחיות ולשמר את נישואי...
א"א יקרה! עברת טראומה נוראית, טראומה שאני לא מאחלת לאף אחת (ולמרות זאת נשים רבות בחברה שלנו עוברות אותה). למה שעברת ביום כלולותייך קוראים אונס, אונס לא חייב לקרות בסמטה אפלה ע"י אדם זר, הוא יכול לקרות גם בחדר מואר ע"י בעלך. קיום יחסי מין=לעשות אהבה ומה שבעלך עשה לך באותו ערב לא היה לא זה ולא זה אבל אני לא מאשימה אותו בכלום (בינתיים) לא תמיד אפשר לדעת את מכלול הגורמים שהשפיעו עליו ולכן אני גם לא אומרת או שופטת אותו כאדם רע וייתכן מאד מאד שכמו שכתבת הוא אוהב, עדין ומפרגן ולמעשיו באותו ערב אפשר לחפש הסבר אחר. מה עושים מכאן הלאה? אנחנו זקוקים לחום ולאהבה ואמורים לקבל אותם מבני הזוג שלנו, תסבירי לו שאת זקוקה לחום לאהבה, לחיבוקים, לנשיקות. תנסי להתחבר ולחבר גם אותו לתחושה שכיף לכם ביחד שנעים לכם לגעת האחת בשני, תתחילו מכאן, תתחילו בהתחלה ולא בסוף. החדירה עצמה אמורה להיות הסוף, השיא ולא הכל. יש כל כך הרבה מה לגלות אחד בשניה ( וההפך) קודם, תנסו לגלות זאת ביחד. המון בהצלחה, ואני באמת מאמינה שאם היו לך סיבות אמיתיות להתחתן איתו, הן עדיין שם ועדיין ניתן להתחבר אליהן
אורה יקרה. כ"כ קשה לי להתחיל בנשיקות וחיבוקים... כי אני יודעת שזה יגיע...הסקס. אני נסגרת, כואב לי- גם שאני מנסה לחשוב על דברים אחרים ולא להזכר במה שקרה. לאחר קיום היחסים הבטן כואבת לי לכמה שעות טובות, אין לי מושג אם אלו תופעות פיזיולוגיות או לא. חשבתי ללכת ליעוץ, אבל שוב אני מרגישה שזה קרה אתמול, עדיין יש את המבוכה, הבלבול, התמונות שרצות בראש, חוסר האמונה שזה קרה דווקא לי- לבחורה שחיכתה לאחד והיחיד...זה עדיין טרי. מודה לך על ההבנה.
לא.א. שלום, הרשי לי להתייחס לדברייך מנקודת מבט של גבר. לאחר שקראתי את דברייך על התנהגותו של בעלך, אין לי ספק כי הוא מאוהב בך מאוד. ציינת בדברייך שבזמן שיצאתם עד לחתונה, לא קיימתם יחסי מין. במשך תקופה זו, בעלך לעתיד כיבד אותך ולא דרש ממך לקיים עימו יחסי מין. התנהגותו כלפייך בליל הכלולות מעידה על כך שבמשך תקופה זו, הוא בער מתשוקה אלייך, וכשהגיע הרגע שבו הפכת לאשתו, כלומר מותרת לו מבחינת ההלכה, לא יכל להתאפק, ומרוב תשוקה בוערת אלייך, התנפל עלייך לפי תאורך, וחדר אלייך כשהוא שוכח ומתעלם מהצורך להיות עדין ומתחשב. מהמשך דברייך, הוא התנצל רבות אח"כ - מה שמעיד על אהבתו אלייך. אין לי כל ספק שאתם צריכים ללמוד ביחד להנות ממין, בעלך מאוהב בך וחושק בך מאוד - בכך אין כל ספק. הוא רק צריך להאט מעט את הקצב כדי שאת תוכלי להדביק את החסר בקצב שלך. בהצלחה, שמעון
לא הרבה פעמים זה קורה לי, כאיש מקצוע וותיק, שדמעה זולגת לפני מענה. כואב הלב. אינני רוצה להתיחס לארוע (אולי הדחקה? כך אומרים הפסיכולוגים בדרך כלל...) אלא לחייכם בעתיד: נסי לעשות הכל כדי להביא את בעלך לתפיסת מהות יחסי הנישואין בצורה שונה ממה שנתפסת אצלו כעת, לאור מה שסיפרת. פעמים רבות תפיסת העולם הנה הרסנית יותר מארוע התנהגותי כזה או אחר, אפילו אלים. יעוץ זוגי הוא משהו שקשה לראות אתכם מוותרים עליו. יש דבר כזה גם בחברה הדתית. אל תרפי. ד"ר יוסי אברהם
נחמד לדעת שגם רופאים (מתחום עיסוק כשלך) מדחיקים דברים... אין ספק שהעלתי את נושא היעוץ בפניו, אפילו באותו הערב במהלך הפגיעות המילוליות שהטיח בי. הוא היה כ"כ נרגז מהרעיון שזה רק החמיר את המצב באותו הערב... לאחר תקופה קצרה, שחזרתי בפניו את אותו הלילה שוב ושוב... שקעתי לעיתים בדכאונות. לא היה לו פשוט לראות אותי דועכת... הייתי בחורה מלאת שמחת חיים, קופצנית וחייכנית. אין לי ספק שעברה עליו תקופה לא פחות קשה... נכון להיום, הוא מוכן לבוא איתי ליעוץ. מאחר ואני לא בתחום אין לי מושג לאיזה איש מקצוע לפנות, לפסיכולוג, סקסולוג... תודה מראש.
א.א. יקרה ליבי ליבי אליך. כאחת שעברה חוייה דומה, אני יודעת איך את מרגישה. הדרך היחידה לדעתי בשביל להחלץ מהמצב ולעבד את הטראומה היא טיפול פסיכולוגי. ושלא יהיו לך ספקות, מה שעברת על ידי בעלך הוא אונס בלי כל ספק. את זקוקה לטיפול, כדאי שתפני לפסיכולוגית אשה, יהיה לך יותר קל לספר לאשה מה שקרה. האמיני לי שברגע שמספרים יש הקלה וכבר פחות קשה להמשיך ולספר. ללא ספק גם בעלך זקוק לטיפול. אל תוותרי על זה בשום אופן או שתסבלי כל חייך ונישואיכם יהיו גרועים או יתפרקו. עוד דבר- בשום אופן אל תקיימי עם בעלך יחסי מין עד שתרגישי שאת רוצה. אין שום סיבה שהסיוט מליל כלולותיך יחזור על עצמו פעם אחר פעם. פשוט אל תסכימי יותר לשום דבר שאינך רוצה. אם את רוצה רק נשיקה- זה חייב להגמר בנשיקה ולא יותר. אם גם את זה לא, אז לא עושים כלום. אין שום דרך אחרת לדברים הללו לעבוד בין גבר לאשה. את לא חייבת להיות כלי לסיפוקו של בעלך במחיר אושרך ובריאותך הנפשית. אם בעלך יעז להתלונן, עליו להבין שזה המחיר הנורא של מעשיו הקשים. את הקורבן כאן, דאגי לעצמך בלא שמץ מחשבה עליו אלא רק על רצונותיך שלך. דעי שאינך לבד. את מוזמנת לכתוב לי בכל עת, גם לאי-מייל אני שולחת לך חיבוק גדול וירטואלי... אחת
בימים האחרונים אני מרבה להשתתף בפורום זה וכתבתי על תחושת הבדידות בחגים ועל התמודדות עם מוות ואובדן. הבחורה הנוספת שבחרה להשתמש באותו השם אין לה כל קשר אלי, ואני רק מקווה שזה נעשה בתום לב ולא למטרת התחזות. על כל פנים, כדי למנוע בלבול, בקשה לי אל ה"אחת" השניה - אנא השתמשי בכינוי אחר! לא חסרים כינויים ואין צורך להשתמש דווקא בכינוי שכבר תפוס! בתודה מראש! אחת הראשונה!
יכולתי להרגיש דרך מילותיך את החום וההבנה... המון תודה. מקווה שתרגישי חופשי לכתוב לי גם את מה שעבר עלייך. שוב, תודה על החיזוק.
בוקר טוב, איך עבר החג?
היה קשה, אבל כמעט עבר.
האם אפשר לרפא בעיות של מיניות בעזרת טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי ? והאם היפנוזה יכולה לתרום או לגרוע לנושא ???
שאלה כללית מידי - פרט
אני בעל נטיות ... , אני מתבייש בזה , אני לא שלם עם עצמי - ואני חייב לפתור את הבעייה הזו אחת ולתמיד ! , אני אובד עיצות - לא הלכתי לפסיכולוגים או כל טיפול אחר מחשש הוודע על אודות נטיותי , אני לא מחפש יעוץ שיהפכו אותי לשלם עם עצמי , או עם נטיותי , אני רוצה להרפא מהמחלה הזו - אני לא מאמין בדבר "הפגם הגנטי" הוא תורשה מולדת , אני מאמין שיהיה ניתן לפתור את הבעיה בעזרת טיפולים כימיים או היפנוזית במשך זמן ואז אהיה נורמאלי .
i`m here
היי מתוקה, אני חייבת לזוז, אהיה פה שוב בסביבות 23:00. שלך, סתיו
על איזו מערכת חינוך אתה מדבר ? בארץ? הרי מי ששולח מהר מהר לניאורולוג לקבל ריטלין הלה הם אנשי החינוך כביכול : מורים,יועצות גננות וכו' הם הרי לא מסוגלים להתמודד עם שום בעיה וכל מה שיש להם להגיד שהילד מפונק או שהוא צריך ריטלין. על מה אתה מדבר ? למי יש כוח וסבלנות ? כל מערכת החינוך הרגיל רקובה מהיסוד. וזה לא משנה אם זה בגלל חוסר תקציבים או בגלל האנשים הנמצאים במערכת או בגלל כמות הילדים. על רונית לסמוך רק על עצמה ובטח לא על שום מערכת ציבורית כמו קופ"ח, בית ספר וכדומה. אגב פנאטי, אני מרשה לעצמי בעקבות נסיון עגום ביותר להיות פנאטית ! ועוד איך מרשה...!!! הודעה זו לא מופנית אליך ישירות ובטח לא הכעס המשתמע ממנה !!!!
חן חן על ההערות שנרשמו כהארות
קטונתי..... אולי תסביר בבקשה !!!
הי אנג'ל,מה שלומך?איך את מרגישה? אנג'ל-אני אמרתי לך אני לא רוצה ללחוץ עליך לדבר או משהו כזה.אני רוצה שתעשי רק מה שאת מרגישה לנכון.בסדר? רק לדעתי תזכרי משהו אחד-מותר לך לדבר,ולהוציא את כל מה שיש לך על הלב.את לא צריכה לשמור שום דבר מבפנים.שום דבר שיגרום לך לסבל ולצער.את לא אשמה ומותר לך לדבר ולפרוק הכל.זה טוב.זה בריא.זה יהיה צעד חכם.אז כמו שאמרתי לך כבר,אני תמיד לרשותך אם את רוצה לדבר,איך שאת מרגישה.בסדר?שיהיה לך יום טוב וחג שמח.
תודה.
הרעיון של "פורקן" בעיות נפשיות הוא מיושן - לא מקובל - LAYMEN עדיין מחזיקים בו - לפעמים יכול להזיק ולא להועיל - כך שלא בטוח שזה "טוב ובריא"
תשובתך עניינה אותי. מה אינו נחשב "מיושן" ו"חסר תועלת"-תרופות,טיפולים התנהגותים שלא עובדים? אני לא שואלת במטרה לזלזל בידע שלך או במקצועיות שלך אני שואלת מתוך עניין ומתוך נסיון מר עם פסיכיאטר...
אין בכוונתי לפגוע באף אחד אבל אני בטוחה שאנשים רבים יסיקו מנסיונם שקביעה זו אינה נכונה בכלל.
שלום יש לי שאלה בקשר לסכיזופרניה כיצד משפיעה המחלה על חיי היום יום של החולה ובמיוחד בתחום עם ילדים בתודה רבה מקווה שתעזרו לי בשאלתי תמיר
קודם כל, נפתח בשאלה מהי סכיזופרניה, סכיזופרניה היא מחלה פסיכולוגית המשפיעה על חיי היום יום של כל חולה, הבעיה מתחילה כאשר החולה נכנס לסופר מרקט, שם הוא פוגש באנשים רבים ואז, אז שורש הבעיה, הנשים היפות שמסתובבות שם מעלות לו את הסכיזופרניה לשיאים חדשים, ... הקיצר, תפסיק עם השאלות הדפוקות ולך תחפש איזה מקום לעשות מנגל, ותיקח קצת סטייקים , חג שמח...
לפני שענית,האם קראת מה זאת סכיזופרניה ? יש לי תחושה מאד חזקה שאתה לוקה במחלה הזו.... חבל, אם הייתי יודעת מהי כתובתך הייתי שולחת לך את הפסיכיאטר המחוזי עם עוד כמה אחים כדי שייאשפזו אותך בכפיה ! אסור לאדם כמוך להסתובב חופשי !!! צר לי עליך !
שלום ד"ר קוסמו 1. אם אתה דוקטור אמיתי ולא מזוייף, למה שלא תשלח את תעודותיך למר יוסי רוסמן ותצטרף לצוות המנהל של הפורום? 2. מספיק מילה שגויה כדי שתתעורר סערה. חשוב על זה!!!! עדי
תמיר שלום, כיוון שהמחלה / בעיה הזו עוררה סערה בעבר, הייתי מציעה שתקליק "חיפוש" ואז "סכיזופרניה", לפחות עד שד"ר פלד יענה. עדי
סכיזופרניה היא מחלה קשה ומורכבת יש לה שלבים סוערים בה המטופל מתנהג באופן לא מאורגן ועלול להיות מסוכן לעצמו ואחרים רוב הזמן בין התקופות הסוערות האדם הסכיזופרן מסוגר בתוך עצמו - לא מסוגל לקיים יחסים ריגשיים בין-אישיים ולא מסוגל לתפקד בעבודה ופרנסה במקרים קשים הוא מזניח את עצמו (רחצה היגיינה) וזקוק לעזרה סעודית מדוע אתה שואל
אני שואל את זה מכיוון שאני עושה עבודת חקר על סכיזופרניה ומצאתי הרבה חומר אך לא מצאתי חומר שמראה רמיזה כל שהיא על התנהגות החולה עם ילדים
מה עושים נגד דכאון ?
פונים לאבחון - כיוון שיש סוגים שונים של דכאון ולכל סוג טיפול מתאים משלו
שרוני... את/ה בדיכאון? למה? אולי אם נדע כאן בדיוק מה הבעיה (פרט, נמק, הסבר והבא דוגמאות...) נוכל לנחם, לייעץ ובעיקר להשתתף חג שמח
שלום שרון, ממליץ לך בחום לקרוא את הקטע הבא, ( בלחיצה על הקישור ) : http://images.maariv.co.il/cache/ART133890.html בהצלחה, שמעון
אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון אנו הורים צעירים לילדה בת שנה ושלושה חודשים. מאז ומתמיד תקשורת האכילה של האם עם. הילדה היתה בעייתית. עברנו שלבים קשים מאוד. לדוגמא: הילדה לא היתה אוכלת אם לא היו מקרינים לה בטלויזיה את התוכניות האהובות עליה, מקריאים לה סיפור ומשוחחים עמה, והכל בת בבת. כיום הילדה בגן ושם היא אוכלת בתאבון. הבעיה שנשארה היא עם האורחות של הילדה והאם. כל ארוחה זה "סרט" בפני עצמו. צעקות, מריבות ועקשנות. הן של הילדה: שלא מוכנה להכניס שום דבר לפה,, למעט מקרים בודדים. והן של האמה שמתעקשת שהילדה שלנו תאכל, כי גם ככה היא רזה מאוד. אודה לכם על עזרה / ייעוץ.
שלום להורים המתלבטים, יש לי תחושה שהעניין מורכב לא רק מההודעות של הילדה על הטעם והריח שהיא דורשת במאכלים, אלא על דרישותיה הנוספות מכם, כהורים, שכנראה אינן מתמלאות כמו דרישותיה מהגננת - ומיצוי עניין זה לא יעשה מספיק טוב על ידי במדור שאלות/תשובות בלבד. ואם בכל זאת חשקה נפשכם בטיפול בדילמה בצורה שכזו, אני מפנה אתכם לגדולים ממני בתחום, ותקוותי כי יוסיפו את תרומתם: http://www.horut.org.il ואחרון חביב: אני לומד הרבה מהנועצים שלי ומהצטברות הידע מחוץ למרתפי הספריות. תרומתכם תתקבל בברכה אם תואילו לידע אותי על מה שלמדתם שם. ד"ר יוסי אברהם
אין שום בעיה! לשים את הצלחת על השולחן ולחכות כחצי שעה ... וכמו הציפורים - ירצו יאכלו , לא ירצו,לא יאכלו !!! זה שהילדה אוכלת בגן ללא בעיה ,מראה רק שבבית ישנה בעיה... ברגע שהילדה תראה ותרגיש שאין לה במי להילחם "המריבות" יפסיקו . "סחיטה באמצעות אוכל ידועה מאד בקרב ילדים... בהצלחה!
שלום, אני חושבת שבאמצעות האוכל היא בודקת גבולות. לא? אני בכל אופן חושבת שאוכל לא שווה מלחמה. עדי
שלום לד"ר יוסי אברהם אני עברתי הלם -קרב , ניסיתי להשתקם בעבודות שונות ובהתנדבות . ההלם-קרב מצריך תנאים מיוחדים שאף אדם אינו מוכן לקחת בחשבון . החלטתי שאינני יכול להסתיר את מצבי , אך זה לא דווקא עזר לי . עבדתי פעם במיון בסופרמקט . חשתי ברע אחרי זמן קצר ביותר , חזרו אליי פלשבאקים , הייתי צריך לשבת בצד להירגע , בקצב איטי מכל האחרים . אמרו לי אתה לא עושה כלום בשביל מהה אנחנו משלמים לך . התחושה של השפלה , חוסר -הבנה השתלטה עליי . כולם עבדו יותר טוב ממני . ניסיון אחר לא מוצלח שהיה לי היה בעבודה בהתנדבות בספרייה העירונית . תוך כדי סידור ספרים בין המדפים חשתי התקף חרדה . התחלתי להזיע ,לראות שהעולם מסתובב מסביבה . המנהלת של הספרייה ראתה אותי במצב הזה אמרה לי תשאר בבית יותר בריא . האם יש סיכוי להשתקם כשאפילו בתוך מתנדב לא רוצים אותך ? אולי החברה הישראלית לא נתנה עדיין את התשובה לכך . בברכה , אלן אלן
שלום לאלן לשאלה כללית יש תשובה כללית: כן, אבל... או לא, אבל... אז בוא נרד לספציפי ונתמקד בשיקום שלך. ראשית: האם עברת אבחון תעסוקתי-שיקומי (אמור להינתן כחלק מהשירות של משרד הבטחון או בטל"א). ואם לא - פנה מהר להסדיר את העניין. ואם כן: האם פעלת בכיוון ההמלצות? שנית: האם תוך כדי תקופת ההתאקלמות שלך במקום כלשהו אתה מסתייע בליווי פסיכולוגי צמוד? אם לא - יתכן וכאן קצה החוט. אם כן - מה קרה במהלך הזמן (אפילו פרק זמן קצר)? ואחרון חביב: נראה לי שתהליך השיקום שלך, ללא קשר למקום שבו ניסית לעבוד, מצריך סיוע טיפולי שאינו יכול להינתן ע"י שאלות/תשובות בלבד. ד"ר יוסי אברהם
שלום ד"ר יוסי אברהם תודה על תשובתך ד"ר אברהם . אני כבר שלוש שנים מחכה לקבל היכרות מן המשרד הביטחון ואני מלווה ע"י פסיכולוג .הוא פסיכולוג חדש את הישן שעזר לי לעבד את הטראומה ואני מודה על כך אך בתקופה השיקום הייתי זקוק ליותר . הוא טוען שעדיין לא הגעתי לשלב שאני יכול לעבוד זמן ממושך ובכל עבודה ואני מאוד מבין את מגבלות הפגיעה שלי . אני פשוט לא ידעתי לנסח את עצמי . אני הבנתי שמבחינה רגשית ומבחינה הרגשה הכללית כדי לזכות בליווי צמוד . הכוונה שהפסיכולוג יכניס אותי לעבודה , יבחון מה אני מסוגל לעשות במצב הנתון ? ויחזק אותי במצבי נפילה . תודה על היעוץ ובהצלחה . אני מודה לכל צוות של דוקטורס שעושה ימים כלילות כדי ליעץ לנו ותבוא עליכם ברכה . חג שמח . אלן
אני אקדמאית בעלת נסיון מקצועי. החלמתי מבעית גב קשה ואני מעוניינת לחזור לחצי משרה לעבודה. ( שכן אני מתקשה בישיבה ממושכת ). לצורך העבודה עלי יהיה לשבת על כרית מיוחדת. שאלותי: מנסיוני מעסיקים פוטנציאלים דוחים את קבלתי לעבודה בשל כך. כיצד , אם כן, להסביר את הבעיה ? האם לתרץ את הרצון לחצי משרה בסיבה אחרת? אם אתחיל, לנסות ולהעלים את נוכחות הכרית ? ( אני אהיה בחדר נפרד ) . עלי להדגיש , שאם כאבי לא יחזרו אזי אין פגיעה מקצועית ( אני בעלת נסיון מקצועי רב ומכתבי המלצה מעולים הן ממעבידי הקודמים והן מלקוחות ). תודה לתשובתך, אלמונית הערה: מדוע שוק העבודה כה קשיח בקבלת מועמדים עם בעיה רפואית ??? תחושתי בכל ראיון עבודה שרק "מושלמים " מתקבלים. יש לציין שלפני שתקפו אותי בעיות הגב מצאתי עבודה בקלות רבה.
שלום לאלמונית, ראשית, לעניין הדחייה: כל נוכחות מהווה חלק ממה שהעובד נותן למקום עבודתו, ולכן לא יפלא שעניין הכרית הוא חלק מחוזה העבודה (מה את נותנת, ומה מקבלת, במסגרת יחסי העבודה). לא כדאי להתעלם מהמציאות או להתכתש איתה, אלא להבין אותה ולהשתמש בתבונתך כדי להסתגל אליה. זו תשובה לך, אבל בעצם זוית ראייה של השוק אל כל בעייה של נכות. ולעניין ההסתגלות: 1. לפעמים כדאי לוותר על נוחות, או לסבול במשהו, כדי לא להראות חריגה. 2. אם אפשר להתחיל "רגיל", כמו כולם, ורק אחרי וותק מסויים לבקש או ליצור תנאים מיוחדים - עדיף. חדר נפרד אינו מעשה טוב לאף עובד חדש. 3. יתכן ולתקופת מה כדאי לא לעבוד (אם יש ביטוח, או גימלה), ולהיות בתנאי התנדבות במקום כלשהו שישמח לעזרתך ולא ירים גבה. 4. אולי כיסא שנראה רגיל, אבל יש לו מכשור אורטופדי, יוכל להתאים. אז לפעמים אין הרבה מה לעשות, וצריך להסתדר עם פחות מהרצוי. ד"ר יוסי אברהם
החלטתי לפנות אליכם אולי תוכלו לייעץ לי. מדובר במצב שקשה לי לסבול כואב לי ואינני יודעת איך להתמודד איתו. אני בת 26 נשואה טריה אחות של בעלי גורמת לי להרגשת אי נוחות כשאנחנו מבקרים אצל הוריו כל הסיפור התחיל מריב קטן וכבר שנתיים שהמצב בינינו גרוע. הסיטואציה היא כזו כשאנו באים להתארח היא אומרת שלום בזה נגמר הסיפור לא מתיחסת אלי בכלל ממש מתעלמת מקיומי נסיתי לדובב אותה לנסות לשוחח תוך כדי שאני מתערבבת בשיחה אך כלום לא עוזר היום ערב החג שוב התארחנו אצל הוריו והפעם היא פינתה את הצלחות של כל בני המשפחה חוץ מהצלחת שלי וממש נפגעתי קשות אינני יודעת איך להתנהג אני בן אדם מאד רגיש וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.
סמדי שלום, אני בעד דיבורים של פסיכולוגיה, עם הרבה טקט, אבל גם (לפעמים) בעד מעשים, ולא דיבורים. הגיעי כשסביר לך שהיא פנויה, ותאמרי שבאת לדיבור; תני לה מתנה סמלית (כמו הקופים שלא מתבוננים, לא שומעים, ולא מדברים), וכו'. תגייסי את בעלך. תודיעי לה שתזמיני את השב"כ לפיצוח הסוד במידה ולא תדבר...תעשי משהו! זה לא בפסח, אבל זה על משה רבינו (אז זה קשור, נכון): נעשה ונשמע... בברכת יישר כח ד"ר יוסי אברהם
סמדי שלום רב, קראתי את מכתבך ואני חייבת לציין שהצלחת להעביר את תחושת הקושי והכאב היטב. זוהי סיטואציה פוגעת, מורכבת, לא נעימה, הטומנת בחובה פגיעה, כעס וכאב. ולפי דבריך, זוהי אינה סיטואציה חד פעמית, אבל זה רק מקבל פנים שונות, כמו אתמול שהיא השאירה את צלחתך ולא פינתה אותה. את מספרת שאת עם בעלך כבר שנתיים. מה היה יחסה אליך במשך זמן זה? האם היא תמיד היתה כך? האם יחסה אליך השתנה בעקבות משהו? ואיך היחס אליך משאר בני משפחתו של בעלך? ויותר מזה, מהי עמדתו של בעלך לגבי התנהגות אחותו? באופן עקרוני אני תומכת בדבריו של ד"ר אברהם לגבי הצורך לפתוח את הדברים, "לשים את הקלפים על השולחן". אולם לעיתים זה עשוי לא רק שלא להועיל, כי אם להחריף את המצב. אני מכירה סיפור משפחתי דומה, שבו האח היה קר, פוגע ומאמלל את גיסותיו וגיסיו. למרות גילו (כבן 33) הוא היתה מתייחס בזלזול, מדבר במילים רדודות (לא קללות) ושפת גוף מזלזלת. במקרה שלו זו היתה ממש בעיה אישיותית שלו, וכל הדיבורים עימו לא עזרו לאף אחד מהצדדים. לפעמים עלינו להבין שזה המצב והוא אינו קשור בנו אישית. זה לא מקל על ההתמודדות הריגשית הרבה פעמים עם ההתנהגות הפוגעת, אבל זה מקל על ההתמודדות החשיבתית, ומקל עלינו את השהייה בחברת אותו אדם פוגע שוב ושוב (כי זה משפחה, והפגישות המשפחתיות הכרחיות). שיהיה לך חג שמח, טלי פרידמן
סמדי שלום רב, קראתי את מכתבך ואני חייבת לציין שהצלחת להעביר את תחושת הקושי והכאב היטב. זוהי סיטואציה פוגעת, מורכבת, לא נעימה, הטומנת בחובה פגיעה, כעס וכאב. ולפי דבריך, זוהי אינה סיטואציה חד פעמית, אבל זה רק מקבל פנים שונות, כמו אתמול שהיא השאירה את צלחתך ולא פינתה אותה. את מספרת שאת עם בעלך כבר שנתיים. מה היה יחסה אליך במשך זמן זה? האם היא תמיד היתה כך? האם יחסה אליך השתנה בעקבות משהו? ואיך היחס אליך משאר בני משפחתו של בעלך? ויותר מזה, מהי עמדתו של בעלך לגבי התנהגות אחותו? באופן עקרוני אני תומכת בדבריו של ד"ר אברהם לגבי הצורך לפתוח את הדברים, "לשים את הקלפים על השולחן". אולם לעיתים זה עשוי לא רק שלא להועיל, כי אם להחריף את המצב. אני מכירה סיפור משפחתי דומה, שבו האח היה קר, פוגע ומאמלל את גיסותיו וגיסיו. למרות גילו (כבן 33) הוא היתה מתייחס בזלזול, מדבר במילים רדודות (לא קללות) ושפת גוף מזלזלת. במקרה שלו זו היתה ממש בעיה אישיותית שלו, וכל הדיבורים עימו לא עזרו לאף אחד מהצדדים. לפעמים עלינו להבין שזה המצב והוא אינו קשור בנו אישית. זה לא מקל על ההתמודדות הריגשית הרבה פעמים עם ההתנהגות הפוגעת, אבל זה מקל על ההתמודדות החשיבתית, ומקל עלינו את השהייה בחברת אותו אדם פוגע שוב ושוב (כי זה משפחה, והפגישות המשפחתיות הכרחיות). שיהיה לך חג שמח, טלי פרידמן
כפי שאת מציינת את רגישה באופי שלך אם תתני לי לנחש את רגישה למסרים של דחיה וביקורת כלפייך יתכן שרגישות זאת גורמת לך לחוות התנהגות אדישה כדחיה קיצונית גם עם זה לא כך בכל מקרה כדי להכיר את רגישותך ואת עצמך כדי להתמודד עם רגשות אלו מומלץ לפנות ליעוץ הדרכה פסיכולוגית - יתכן שיחות
חג שמח לכולם סתיו עם את רוצה לדבר אני בicq...........ליסה
היי ליסה. עוד דקה אני איתך :)
טלי, אני מקווה שעובר עליך ערב חג מהנה. הרגשתי צורך לכתוב, דווקא עכשיו כשערב חג, ומשום מה אני לא מרגישה אותו. כמו שאמרת תחושת הבדידות גוברת. אני מרגישה לבד. למרות כל האנשים מסביבי. מרגישה שאף אחד לא מבין. האם את יכולה להבין? בשיחות שלי עם אנג'ל ביומיים האחרונים רק גוברת ההרגשה שכולם רואים שונה ממני. והדברים נראים לי כל כך פשוטים, המטרות פשוטות. ואיך להסביר לכולם שהם טועים ואני צודקת (?). אני לא מדמיינת דברים. אני רואה ומרגישה דברים מציאותיים. אני מרגישה שאני שמנה (גם רואה) ואף אחד לא מסוגל לכבד את ההחלטה שלי להרזות. לא מאמינים לי לכלום, ואני לא שקרנית, אף פעם לא הייתי. הרי זו תקופה שתעבור, אני ארזה את ה 3 קילו ואז אני אמשיך הלאה, לימודים, קריירה, ילדים. אין פה שום בעיתיות. אבל בכל זאת אנשים מתעקשים להפוך את זה לבעיה. אולי להוסיף קצת טעם לחיים (: . שוב אני מבקשת, אני לא מתיאשת כל כך מהר, כי אני מסרבת לקבל את חוסר ההבנה מצידך, את העובדה שכולם רואים הפוך ממני. בבקשה תכתבי לאמא שלי. ההקאות הרי יפסקו ברגע שארד במשקל, אז למה את כל כך מתעקשת לא לכתוב לה? אולי את לא מכירה אותי, ואנחנו רק מול מסך, אבל הבטחה היא הבטחה. ואני מבטיחה. בבקשה טלי, תחשבי על זה. בבקשה. אחרי שארד במשקל וכל ההיסטריה הזאת תעבור, לא תהיה לי סיבה להשתמש בשום "סכין" - לעזוב את הבית. הכל כל כך פשוט, תנסי לראות דברים כמוני. אני מקווה שאני לא מציקה לך, כי אין לי כוונה כזאת. שיהיה לך חג שמח. שלך, סתיו.
אני לא רואה שונה ממך את צריכה להאמין לי שאני מדברת אלייך מהרבדים העמוקים ביותר של עולם התחושות והרגשות שלי. אני רואה אותך. רואה בדיוק את מה שאת רואה. רק מכיוון קצת אחר. אני רואה אותך מלמטה, מהנקודה בה אני נמצאת עכשיו. וטלי בטח מבינה על מה אני מדברת עכשיו... יש בי אמונה,סתיו, שלא כל אחת צריכה לעבור את הדרך הזו בלי קשר אם יש לך הפרעת אכילה או לא, זה ממש לא מה שאני מדברת עליו, וגם לא דבר שאני יכולה לקבוע. מצטערת שדיברתי יותר מדי אל הלב שלך באותו לילה... את זוכרת מה אמרתי לך בסוף השיחה? שאני יודעת שאחרי השיחה את תתקפלי חזרה אל עצמך ותשכנעי את עצמך שאני רואה שונה ממך...
שאלת למה אף אחד לא חושב כמוך ומסכים איתך בעניי ה"דיאטה",זוכרת? אני רואה לזה הסבר אחד: אנשים דואגים לך, אנשים אוהבים אותך... אף אחד לא שונא אותך ברמה שאת שנאת את עצמך... לכן כנראה,רק את מסכימה עם זה שההרס העצמי שלך הוא צודק.
סתיו, אם תעלעלי בהתכתבויותינו לאחרונה תגלי שעניין הפסקת ההקאות לא כזה ודאי, או אולי אם אדייק ואומר, את עצמך אמרת שכנראה ההקאות לא יפסיקו. ולא, זה לא שאינני מבינה אותך. אני חושבת שאני מאד מבינה אותך, מבינה את הצורך "להוריד" את כולם מהורידים שלך, להקיט ולהשתיק את כולם. ואז בתחושה שלך הכל גם יירגע אצלך, יישקט. אבל את באמת מאמינה לזה סתיו? אם תפשפשי היטב בתוך עצמך, אני לא בטוחה שהתשובה הספונטנית שאולי היית עונה לי כעת, היתה עולה. לפני כן חשבת שעזיבה של הבית תעזור לך "לחתוך" את כל הטעויות, ועכשיו מדובר רק בשקט שיהיה לך עד שתורידי את שלושת הקילוגרמים. את בוודאי מבינה שאני מנסה לעמת אותך עם הדברים שאת עצמך רשמת פה. אני עושה זאת רק כדי להבהיר לך כמה הדברים שלעיתים את כל כך בטוחה בהם, אזי לעיתים אחרות את כבר לא ככל בטוחה בהם. חוסר היציבות והעקביות מובנים לי. באמת. אבל כדאי שגם את תיהי מודעת להם. תדעי שהם קיימים אצלך. וכמו שאנג'ל כתבה לך, לעיתים התכנים שבאים מהלב, אח"כ גורמים לנו להסתגר, להשתבלל חזרה אל עצמנו. אבל זה לא משנה, כי התכנים נמצאים שם...בכל מקרה. ולא, את לא מציקה לי. :) ליל מנוחה, טלי פרידמן
בבקשה תחשבי על זה.
טלי, אם את אומרת לי שאת מבינה את הצורך שלי בשקט, שכולם יעזבו אותי, למה את לא עוזרת לי בזה? (לדבר עם אמא שלי). החוסר החלטיות הזה נובע מכך שאני רוצה שקט מכמה בחינות, ולא ממשהו ספציפי אחד. אני רוצה לרדת במשקל, אני רוצה שיעזבו אותי בשקט. אלו לא ציפיות גבוהות מידי אני לא מבינה למה אנשים כועסים עלי כל כך. באמת שאני לא מבינה. אני רוצה למות. (ככה לפחות אף אחד לא יסבול). אני רוצה שהכל כבר יגמר. ואני מרגישה כל כך חסרת אונים שאני לא יכולה לשנות את המצב. אתמול בלילה דיברתי עם אנג'ל, היא גרמה לי להבין שאולי יש חלק שאין לי בו שליטה, אני לא יכולה להפסיק עם ההקאות, ניסיתי בעבר, אבל חזרתי לזה שוב. וכל זה בגלל שאני שמנה אם הייתי רזה זה לא היה קורה טלי. בשביל זה אמרתי לך שאני מוכנה להקריב הרבה בשביל להיות רזה. קשה לי להסביר לך את החשיבות של זה, לפעמים אני כבר לא מכירה את עצמי, אני לא מסוגלת להביט במראה מרוב גועל, אני אפילו לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שאני והמראה "נפגשנו". ומגיע לי לסבול עכשיו כי אני בן אדם רע, לא פלא שכולם נגדי. אם הייתי מרזה כל זה לא היה קורה. ואם אני לא מסוגלת להיות רזה מספיק, מגיע לי למות. טוב, עוד מעט בוקר, אני הולכת לישון. שלך, סתיו.
שלום לכולם מה עושים עם בין זוגי ( גרוש ואב לשניים בחזקת גרושתו ) אשר אינו מסוגל להתייחס לשני ילדיי בני 6 - 8 אשר גילם כגיל ילדיו. כל נסיונותיי העלו חרס, בין זוגי הנמצא אצלי בביתי יוצא מגדרו בכל עת כשילדיו מתקשרים והוא מרעיף עליהם אהבה ומילות חיבה, נרקיסים שלי ...פרחים קטנים של אבא..וכיו"ב. ואילו לילדיי הוא אפילו אינו מסוגל להאזין לשאלה המופנית אליו. אני יוצאת מדעתי מיחסו הקר וחשה רצוייה מול הפרק ב' העתידי הזה האם הוא יוכל למלא בחיי את תפקיד האב לשני ילדיי שכה זקוקים לו. אציין כי בתחילה הוא הביע נכונות להתייחס לילדיי אך בפועל הוא לא היה מסוגל לממש את הבטחתו שהותירה אותי מאוכזבת. כיצד אב לילדים אינו מסוגל להתייחס לילדיי אשר כאמור הם בני גילם של ילדיו. אנא עצתכים . קרקו עופרה
עופרה שלום, עניין ההתחברות מחדש של גרושים/ות אל משפחה "חדשה" הוא מורכב ומלא מהמורות. את מתבוננת אל בן זוגך, וליבך כואב/דואג, ויש על מה ... אבל: כדאי שתתבונני גם על ילדייך: הם ישות בפני עצמם (וכל אחד מהם הוא מישהו בנפרד, כמובן) - והשפעתם רבה מאד בהקשר לקבלה או לדחייה של בן זוגך. כמובן יתכן כי מה שאת מתארת מהווה התנהגות מצערת של בן זוגך. אבל, והנה אלטרנטיבה: יתכן ומה שהוא עושה לילדיו מהווה איתות לילדים שלך על יכולתו הרגשית-הורית. במילים אחרות: יתכן והוא מנסה, אבל מתקשה, להתחבר עם ילדייך. כאן המקום להתערבות שלך. מכל מקום: התרכובת החדשה ראוייה לדיסקוס בין כל השותפים, כולל ילדייך. שיהיו לך הכוח והסבלנות, ד"ר יוסי אברהם
עופרה יקרה יתכן שהסיבה שאינו מסוגל להתייחס לילדייך היא תחושת האשם שלו בקשר לילדיו, שהוא נטש אותם... אולי הוא מפחד שוב להתקשר לילדים שוב יש המון המון סיבות אולי פשוט תשאלי אותו? חשוב לדבר על הבעיות ולא לטאטא אותן מתחת לשטיח ולקוות שהן ישארו שם למשך כל תקופת חייכם המשותפים
שיהיה לך חג שמח,ואם יתחשק לך לדבר-תתקשרי חופשי.תרגישי טוב בי בינתיים מיקי
מאוד מתחשק לי לדבר.. אבל אני שוב בקטע פרנואידי...
מכירה את ההרגשה...
רוית שלום, וחג שמח. כחייל משוחרר, שלא מכבר נפתחו בפניו כל מנעמי האזרחות, אני מוצא ששירותי הקרבי, עם כל הערכים שהופנמו בי והמצבים הקיצוניים עימם הוכרחתי ולמדתי להתמודד, ישנו נושא אחד שמתקופת ההתבגרות לא נותן לי מנוח, כמו מעין אריג שחור המונח מעל עיניי, ומונע ממני לראות את היופי האמיתי של היקום, ולהנות ולזרום עם החיים כמות שהם. בשל היותי מה שנקרא ע"י בעצם כל הרואה אותי - יפה תואר, וכיוון השכלה והמוח להשתמש בה לא חסר לי, לא הייתה לי מעולם בעיה עם בנות המין השני, דבר שבדיעבד, היה לי לרועץ. מגיל 15, כבר מהפעם הראשונה שלי (עם אשה נשואה) הייתי בטוח שגיליתי את ייעודי בחיים - לזיין. מאז ועד היום, היו לי כל כך הרבה נשים, קיימתי יחסי מין בכל התנוחות, במקומות הכי מוזרים, ובכל ווריאציה קינקית שאי פעם נהגתה ע"י גורו טנטרה כלשהו, מלבד אולי כמה אספקטים דוחים במיוחד, הכוללים חיות והפרשות. כיום, בגיל מבוגר יותר, אני מוצא את עצמי כל כך רווי בכל ההיבט הזה במין האנושי (תרתי משמע), שאין אני מסוגל להרגיש דבר כלפי אישה, או גבר (כן, גם את זה ניסיתי). כל סוג של קרבה, שלא לדבר אפילו על המגע הקל ביותר, גורם לי ממש דחיה פיזית, עד למצב בו אני הולך מכווץ ברחוב, משתדל להמנע ממקומות הומים, ומתחלחל מכל מגע אקראי. תחושת הבדידות ואובדן התקווה שעוטות אותי קשות מכדי לתארן במילים, ואני מבלה את רוב זמני באינטרנט, מתקשר בצ'טים מרוקני תוכן ובפורומים חסרי תכלית, ולעיתים רחוקות אוזר אומץ לצאת לשבת בים, כשרק המחשבה על ללכת ברחוב גורמת לי לתחשות בחילה וסחרחורות. אני רוצה למות. (או לחילופין לפתור את הבעיה) פניתי אליך, שכן ברגע ששמעתי על הפורום הזה, החשש שמא לא אמצא מישהו שאפשר לדבר איתו התבדה מייד, לשמחתי, אחרי שקראתי מעט ממכתבייך. - מלאכיה
אבל ברצינות, רייקנות זו התחושה הכי חזקה אחרי השחרור תחשוב אולי על טיול לחו"ל, למרות שזה לא אמור לפתור לך את הבעיות, זה כן יכול לעזור, להשתחרר קצת תחשוב על זה!
השאלה הראשונה שאלתי את עצמי היא האם אתה אמיתי, האם הסיפור שאתה מספר הוא אמיתי? כניראה שזו החששנות שלי... כן, אני מסכימה איתך שכאשר חווים רק חלק אחד של האדם שממולך; את הצד המיני שלו/ה, מבינים באיזו שהוא שלב שזה רק צד אחד ושמשהוא חסר. הח?ברה שלנו מחנכת משום מה להאמין ש"גבר שמזיין הוא גבר אמיתי", אתה מקיים יחסי מין עם אישה ולא רק שאתה נהנה מזה אלא שגם חבריך מעריכים אותך ומקנאים בך. כלומר כביכול אתה הורג שתי ציפורים במכה אחת. יחסי מין עם זאת, עם כל ההנאה שהם נותנים (!), מהווים רק חלק ממכלול שלם של יחסים בין שני אנשים, כניראה שלא למדת ליצור לעצמך יחסים עם כל המיכלול אלא למדת להסתפק ולהנות רק מחלק צר של יחסים מה שבסופו של דבר פגע בך. לדעתי עליך לנסות וללמוד דרכים להתיידד עם אנשים, לדבר איתם, לצאת למסעדה, ובעונה זאת גם לצאת לים (איזה כיף, אה?) וללמוד לבלום את עצמך בקטע של המגע הגופני, ללמוד על סוגי הנאה נוספים שיחסים עם אנשים אחרים יכולים להעניק לך אולי כך תדע למצוא בחזרה מנוחה, וצודק גם הבחור מקודם, השיחרור משאיר אותנו עם חלל גדול שלא תמיד קל ללמוד למלא אותו אבל That's what life is all about, isn't it?
הלוואי עלי בעיות כאלה......אני מוכן להתחלף
תני סימן חיים כשתהי איפשהו...
ובקשר להצעה של אתמול... התשובה חיובית, אולי זה יעזור, אולי לא, אבל להזיק זה לא יזיק. שלך, סתיו.
