פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
הספירה עוד נמשכת?
כן, הספירה עוד נמשכת, כבר יש לנו 48 ימים, המון.
רציתי לדעת לאן ניתן לפנות לבדיקה ואבחון של חוסר יכולת ריכוז והקשבה. אשמח לקבל תשובה בהקדם. תודה.
קרן שלום רב, אפשר לפנות לסניף ניצ"ן הקרוב לביתך. ככל הידוע לי הם עושים אבחונים. בנוסף ישנם מרכזים פרטיים שעורכים אבחונים אך שם מדובר בתשלום גבוה מאד עבור האבחון (3000-5000 ש"ח). בברכה, טלי פרידמן
היי טלי, הייתי פה, דפדפתי, ואת יודעת מה זה רק הגביר את תחושת הבדידות שלי עוד יותר. עכשיו אני מרגישה שאיבדתי גם אותך, לכולם, ושנשארתי באמת רק עם עצמי. איתם עברת את ימי החג, ואני התייסרתי לי לבד, ולא העזתי להתקשר ולהפריע. ובקצרה זה גם מסביר קצת את המחשבות האנורקטיות, שיהיה לי תירוץ לשמור אותך גם קצת בשביל עצמי, ושתיהיה לך סיבה להיות גם איתי ולהילחם עבורי. סליחה על הבוקר, אני יודעת שהיה קשה. מקווה שלא איבדתי אותך לעד. ר.
סתם תוספת קטנה, אם קראת את ההודעות, אני מקווה שאת גם חושבת כמוני עכשיו, שמה הטעם להיות פה ? בשביל שיחכו לי בפינה ויעלמו כשהצלחתי בכל זאת, למרות הכל. ר.
אביב יקרה, לא, אני לא מקבלת את העובדה שהיית לבד. זו לא עובדה כי אם התחושה הפנימית שלך. אל תשליכי את שיחות הטלפון הצידה כאילו הן לא היו. נכון, לא הייתי כל הזמן איתך, אבל איכשהו דווקא בחלקים הקשים שלך הייתי נכונה להיות איתך, באותם רגעים ספציפיים, מה שאני לא בטוחה שזה היה כך אצל האחרים. תחושת הבדידות אינה קלה, ואני חושבת שאלו שמחכות לך בפינה גם מדגישות את העובדה שכשלא תיהי "בסדר" הן תשמחנה להיות איתך. זהן חלק גם מהרצון האנורקטי, מן הסתם. אני אהיה איתך אביב, אני מבטיחה, בכל מצב. כשיהיה טוב וכשיהיה רע. המקום הייחודי שלך אצלי, יישמר. עד שתחליטי שאינך רוצה בו עוד. אבל זוהי החלטה שלך. וגם כשתחליטי, תמיד יישאר לך מקום אצלי. ראיתי את מכתבך למעלה לגבי פורקן הרגשות. אני מאמינה שחלק מהדברים נובעים ממה שהתרחש בבוקר. נכון, זה לא קל לפרוק רגשות, להתפרק מהגנות, להיחשף ולחשוף. אבל זו חלק מהדרך...והדרך לא קלה. יש לי שיר מקסים בשבילך, משהו שכבר הרבה זמן אני רוצה "לתת" לך אותו. הוא כרגע לא אצלי, אך אני מבטיחה לחפשו ולהשאיר לך אותו פה. בשבילך. את יודעת איפה למצוא אותי... שלך, טלי פרידמן
אני בחורה בת 26 מסורתית שהתחתנה לפני מס' חודשים... יום כלולותי...ביום זה, שהיה אמור להיות היפה מכולם.. היה הסיוט הגדול בחיי. הגעתי הביתה לאחר שטבלתי במקווה, כולי נרגשת, לא יודעת למה לצפות... בעלי חיכה, עלינו לחדר, מבלי כל אזהרה מוקדמת חדר לגופי... בכיתי מכאבים, ביקשתי שיפסיק, אך הוא המשיך בשלו... ביקש להדיק את האור, אמרתי לו שאני מתביישת... הוא אמר- אני בעלך, ממה את מתביישת ? הרגשתי מושפלת... הוא המשיך להשפיל אותי מילולית... זה לא היה אותו הבעל שאיתו התחתנתי... האוהב, העדין, המפרגן... הרגשתי שהזמן נגדי, הוא פשוט לא עבר. כששאלתי אותו לפשר התנהגותו, נענתי בתשובה ... שהכל מעורפל ולא מובן לו איך זה קרה. הוא התנצל עד אין סוף, וטען להגנתו שהוא היה רגיל לסקס בתדירות גבוהה.. ומאחר ואיתי זה לא היה שנה וחצי עד לחתונה, הוא נתפס בשגעון רגעי... נכון להיום, קשה לי לקיים איתו יחסים... האהבה שחשתי כלפיו דעכה לא מעט. למרות זאת, אני עדיין מעוניינת להחיות ולשמר את נישואי...
א"א יקרה! עברת טראומה נוראית, טראומה שאני לא מאחלת לאף אחת (ולמרות זאת נשים רבות בחברה שלנו עוברות אותה). למה שעברת ביום כלולותייך קוראים אונס, אונס לא חייב לקרות בסמטה אפלה ע"י אדם זר, הוא יכול לקרות גם בחדר מואר ע"י בעלך. קיום יחסי מין=לעשות אהבה ומה שבעלך עשה לך באותו ערב לא היה לא זה ולא זה אבל אני לא מאשימה אותו בכלום (בינתיים) לא תמיד אפשר לדעת את מכלול הגורמים שהשפיעו עליו ולכן אני גם לא אומרת או שופטת אותו כאדם רע וייתכן מאד מאד שכמו שכתבת הוא אוהב, עדין ומפרגן ולמעשיו באותו ערב אפשר לחפש הסבר אחר. מה עושים מכאן הלאה? אנחנו זקוקים לחום ולאהבה ואמורים לקבל אותם מבני הזוג שלנו, תסבירי לו שאת זקוקה לחום לאהבה, לחיבוקים, לנשיקות. תנסי להתחבר ולחבר גם אותו לתחושה שכיף לכם ביחד שנעים לכם לגעת האחת בשני, תתחילו מכאן, תתחילו בהתחלה ולא בסוף. החדירה עצמה אמורה להיות הסוף, השיא ולא הכל. יש כל כך הרבה מה לגלות אחד בשניה ( וההפך) קודם, תנסו לגלות זאת ביחד. המון בהצלחה, ואני באמת מאמינה שאם היו לך סיבות אמיתיות להתחתן איתו, הן עדיין שם ועדיין ניתן להתחבר אליהן
אורה יקרה. כ"כ קשה לי להתחיל בנשיקות וחיבוקים... כי אני יודעת שזה יגיע...הסקס. אני נסגרת, כואב לי- גם שאני מנסה לחשוב על דברים אחרים ולא להזכר במה שקרה. לאחר קיום היחסים הבטן כואבת לי לכמה שעות טובות, אין לי מושג אם אלו תופעות פיזיולוגיות או לא. חשבתי ללכת ליעוץ, אבל שוב אני מרגישה שזה קרה אתמול, עדיין יש את המבוכה, הבלבול, התמונות שרצות בראש, חוסר האמונה שזה קרה דווקא לי- לבחורה שחיכתה לאחד והיחיד...זה עדיין טרי. מודה לך על ההבנה.
לא.א. שלום, הרשי לי להתייחס לדברייך מנקודת מבט של גבר. לאחר שקראתי את דברייך על התנהגותו של בעלך, אין לי ספק כי הוא מאוהב בך מאוד. ציינת בדברייך שבזמן שיצאתם עד לחתונה, לא קיימתם יחסי מין. במשך תקופה זו, בעלך לעתיד כיבד אותך ולא דרש ממך לקיים עימו יחסי מין. התנהגותו כלפייך בליל הכלולות מעידה על כך שבמשך תקופה זו, הוא בער מתשוקה אלייך, וכשהגיע הרגע שבו הפכת לאשתו, כלומר מותרת לו מבחינת ההלכה, לא יכל להתאפק, ומרוב תשוקה בוערת אלייך, התנפל עלייך לפי תאורך, וחדר אלייך כשהוא שוכח ומתעלם מהצורך להיות עדין ומתחשב. מהמשך דברייך, הוא התנצל רבות אח"כ - מה שמעיד על אהבתו אלייך. אין לי כל ספק שאתם צריכים ללמוד ביחד להנות ממין, בעלך מאוהב בך וחושק בך מאוד - בכך אין כל ספק. הוא רק צריך להאט מעט את הקצב כדי שאת תוכלי להדביק את החסר בקצב שלך. בהצלחה, שמעון
לא הרבה פעמים זה קורה לי, כאיש מקצוע וותיק, שדמעה זולגת לפני מענה. כואב הלב. אינני רוצה להתיחס לארוע (אולי הדחקה? כך אומרים הפסיכולוגים בדרך כלל...) אלא לחייכם בעתיד: נסי לעשות הכל כדי להביא את בעלך לתפיסת מהות יחסי הנישואין בצורה שונה ממה שנתפסת אצלו כעת, לאור מה שסיפרת. פעמים רבות תפיסת העולם הנה הרסנית יותר מארוע התנהגותי כזה או אחר, אפילו אלים. יעוץ זוגי הוא משהו שקשה לראות אתכם מוותרים עליו. יש דבר כזה גם בחברה הדתית. אל תרפי. ד"ר יוסי אברהם
נחמד לדעת שגם רופאים (מתחום עיסוק כשלך) מדחיקים דברים... אין ספק שהעלתי את נושא היעוץ בפניו, אפילו באותו הערב במהלך הפגיעות המילוליות שהטיח בי. הוא היה כ"כ נרגז מהרעיון שזה רק החמיר את המצב באותו הערב... לאחר תקופה קצרה, שחזרתי בפניו את אותו הלילה שוב ושוב... שקעתי לעיתים בדכאונות. לא היה לו פשוט לראות אותי דועכת... הייתי בחורה מלאת שמחת חיים, קופצנית וחייכנית. אין לי ספק שעברה עליו תקופה לא פחות קשה... נכון להיום, הוא מוכן לבוא איתי ליעוץ. מאחר ואני לא בתחום אין לי מושג לאיזה איש מקצוע לפנות, לפסיכולוג, סקסולוג... תודה מראש.
א.א. יקרה ליבי ליבי אליך. כאחת שעברה חוייה דומה, אני יודעת איך את מרגישה. הדרך היחידה לדעתי בשביל להחלץ מהמצב ולעבד את הטראומה היא טיפול פסיכולוגי. ושלא יהיו לך ספקות, מה שעברת על ידי בעלך הוא אונס בלי כל ספק. את זקוקה לטיפול, כדאי שתפני לפסיכולוגית אשה, יהיה לך יותר קל לספר לאשה מה שקרה. האמיני לי שברגע שמספרים יש הקלה וכבר פחות קשה להמשיך ולספר. ללא ספק גם בעלך זקוק לטיפול. אל תוותרי על זה בשום אופן או שתסבלי כל חייך ונישואיכם יהיו גרועים או יתפרקו. עוד דבר- בשום אופן אל תקיימי עם בעלך יחסי מין עד שתרגישי שאת רוצה. אין שום סיבה שהסיוט מליל כלולותיך יחזור על עצמו פעם אחר פעם. פשוט אל תסכימי יותר לשום דבר שאינך רוצה. אם את רוצה רק נשיקה- זה חייב להגמר בנשיקה ולא יותר. אם גם את זה לא, אז לא עושים כלום. אין שום דרך אחרת לדברים הללו לעבוד בין גבר לאשה. את לא חייבת להיות כלי לסיפוקו של בעלך במחיר אושרך ובריאותך הנפשית. אם בעלך יעז להתלונן, עליו להבין שזה המחיר הנורא של מעשיו הקשים. את הקורבן כאן, דאגי לעצמך בלא שמץ מחשבה עליו אלא רק על רצונותיך שלך. דעי שאינך לבד. את מוזמנת לכתוב לי בכל עת, גם לאי-מייל אני שולחת לך חיבוק גדול וירטואלי... אחת
בימים האחרונים אני מרבה להשתתף בפורום זה וכתבתי על תחושת הבדידות בחגים ועל התמודדות עם מוות ואובדן. הבחורה הנוספת שבחרה להשתמש באותו השם אין לה כל קשר אלי, ואני רק מקווה שזה נעשה בתום לב ולא למטרת התחזות. על כל פנים, כדי למנוע בלבול, בקשה לי אל ה"אחת" השניה - אנא השתמשי בכינוי אחר! לא חסרים כינויים ואין צורך להשתמש דווקא בכינוי שכבר תפוס! בתודה מראש! אחת הראשונה!
יכולתי להרגיש דרך מילותיך את החום וההבנה... המון תודה. מקווה שתרגישי חופשי לכתוב לי גם את מה שעבר עלייך. שוב, תודה על החיזוק.
בוקר טוב, איך עבר החג?
היה קשה, אבל כמעט עבר.
האם אפשר לרפא בעיות של מיניות בעזרת טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי ? והאם היפנוזה יכולה לתרום או לגרוע לנושא ???
שאלה כללית מידי - פרט
אני בעל נטיות ... , אני מתבייש בזה , אני לא שלם עם עצמי - ואני חייב לפתור את הבעייה הזו אחת ולתמיד ! , אני אובד עיצות - לא הלכתי לפסיכולוגים או כל טיפול אחר מחשש הוודע על אודות נטיותי , אני לא מחפש יעוץ שיהפכו אותי לשלם עם עצמי , או עם נטיותי , אני רוצה להרפא מהמחלה הזו - אני לא מאמין בדבר "הפגם הגנטי" הוא תורשה מולדת , אני מאמין שיהיה ניתן לפתור את הבעיה בעזרת טיפולים כימיים או היפנוזית במשך זמן ואז אהיה נורמאלי .
i`m here
היי מתוקה, אני חייבת לזוז, אהיה פה שוב בסביבות 23:00. שלך, סתיו
על איזו מערכת חינוך אתה מדבר ? בארץ? הרי מי ששולח מהר מהר לניאורולוג לקבל ריטלין הלה הם אנשי החינוך כביכול : מורים,יועצות גננות וכו' הם הרי לא מסוגלים להתמודד עם שום בעיה וכל מה שיש להם להגיד שהילד מפונק או שהוא צריך ריטלין. על מה אתה מדבר ? למי יש כוח וסבלנות ? כל מערכת החינוך הרגיל רקובה מהיסוד. וזה לא משנה אם זה בגלל חוסר תקציבים או בגלל האנשים הנמצאים במערכת או בגלל כמות הילדים. על רונית לסמוך רק על עצמה ובטח לא על שום מערכת ציבורית כמו קופ"ח, בית ספר וכדומה. אגב פנאטי, אני מרשה לעצמי בעקבות נסיון עגום ביותר להיות פנאטית ! ועוד איך מרשה...!!! הודעה זו לא מופנית אליך ישירות ובטח לא הכעס המשתמע ממנה !!!!
חן חן על ההערות שנרשמו כהארות
קטונתי..... אולי תסביר בבקשה !!!
הי אנג'ל,מה שלומך?איך את מרגישה? אנג'ל-אני אמרתי לך אני לא רוצה ללחוץ עליך לדבר או משהו כזה.אני רוצה שתעשי רק מה שאת מרגישה לנכון.בסדר? רק לדעתי תזכרי משהו אחד-מותר לך לדבר,ולהוציא את כל מה שיש לך על הלב.את לא צריכה לשמור שום דבר מבפנים.שום דבר שיגרום לך לסבל ולצער.את לא אשמה ומותר לך לדבר ולפרוק הכל.זה טוב.זה בריא.זה יהיה צעד חכם.אז כמו שאמרתי לך כבר,אני תמיד לרשותך אם את רוצה לדבר,איך שאת מרגישה.בסדר?שיהיה לך יום טוב וחג שמח.
תודה.
הרעיון של "פורקן" בעיות נפשיות הוא מיושן - לא מקובל - LAYMEN עדיין מחזיקים בו - לפעמים יכול להזיק ולא להועיל - כך שלא בטוח שזה "טוב ובריא"
תשובתך עניינה אותי. מה אינו נחשב "מיושן" ו"חסר תועלת"-תרופות,טיפולים התנהגותים שלא עובדים? אני לא שואלת במטרה לזלזל בידע שלך או במקצועיות שלך אני שואלת מתוך עניין ומתוך נסיון מר עם פסיכיאטר...
אין בכוונתי לפגוע באף אחד אבל אני בטוחה שאנשים רבים יסיקו מנסיונם שקביעה זו אינה נכונה בכלל.
שלום יש לי שאלה בקשר לסכיזופרניה כיצד משפיעה המחלה על חיי היום יום של החולה ובמיוחד בתחום עם ילדים בתודה רבה מקווה שתעזרו לי בשאלתי תמיר
קודם כל, נפתח בשאלה מהי סכיזופרניה, סכיזופרניה היא מחלה פסיכולוגית המשפיעה על חיי היום יום של כל חולה, הבעיה מתחילה כאשר החולה נכנס לסופר מרקט, שם הוא פוגש באנשים רבים ואז, אז שורש הבעיה, הנשים היפות שמסתובבות שם מעלות לו את הסכיזופרניה לשיאים חדשים, ... הקיצר, תפסיק עם השאלות הדפוקות ולך תחפש איזה מקום לעשות מנגל, ותיקח קצת סטייקים , חג שמח...
לפני שענית,האם קראת מה זאת סכיזופרניה ? יש לי תחושה מאד חזקה שאתה לוקה במחלה הזו.... חבל, אם הייתי יודעת מהי כתובתך הייתי שולחת לך את הפסיכיאטר המחוזי עם עוד כמה אחים כדי שייאשפזו אותך בכפיה ! אסור לאדם כמוך להסתובב חופשי !!! צר לי עליך !
שלום ד"ר קוסמו 1. אם אתה דוקטור אמיתי ולא מזוייף, למה שלא תשלח את תעודותיך למר יוסי רוסמן ותצטרף לצוות המנהל של הפורום? 2. מספיק מילה שגויה כדי שתתעורר סערה. חשוב על זה!!!! עדי
תמיר שלום, כיוון שהמחלה / בעיה הזו עוררה סערה בעבר, הייתי מציעה שתקליק "חיפוש" ואז "סכיזופרניה", לפחות עד שד"ר פלד יענה. עדי
סכיזופרניה היא מחלה קשה ומורכבת יש לה שלבים סוערים בה המטופל מתנהג באופן לא מאורגן ועלול להיות מסוכן לעצמו ואחרים רוב הזמן בין התקופות הסוערות האדם הסכיזופרן מסוגר בתוך עצמו - לא מסוגל לקיים יחסים ריגשיים בין-אישיים ולא מסוגל לתפקד בעבודה ופרנסה במקרים קשים הוא מזניח את עצמו (רחצה היגיינה) וזקוק לעזרה סעודית מדוע אתה שואל
אני שואל את זה מכיוון שאני עושה עבודת חקר על סכיזופרניה ומצאתי הרבה חומר אך לא מצאתי חומר שמראה רמיזה כל שהיא על התנהגות החולה עם ילדים
מה עושים נגד דכאון ?
פונים לאבחון - כיוון שיש סוגים שונים של דכאון ולכל סוג טיפול מתאים משלו
שרוני... את/ה בדיכאון? למה? אולי אם נדע כאן בדיוק מה הבעיה (פרט, נמק, הסבר והבא דוגמאות...) נוכל לנחם, לייעץ ובעיקר להשתתף חג שמח
שלום שרון, ממליץ לך בחום לקרוא את הקטע הבא, ( בלחיצה על הקישור ) : http://images.maariv.co.il/cache/ART133890.html בהצלחה, שמעון
אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון אנו הורים צעירים לילדה בת שנה ושלושה חודשים. מאז ומתמיד תקשורת האכילה של האם עם. הילדה היתה בעייתית. עברנו שלבים קשים מאוד. לדוגמא: הילדה לא היתה אוכלת אם לא היו מקרינים לה בטלויזיה את התוכניות האהובות עליה, מקריאים לה סיפור ומשוחחים עמה, והכל בת בבת. כיום הילדה בגן ושם היא אוכלת בתאבון. הבעיה שנשארה היא עם האורחות של הילדה והאם. כל ארוחה זה "סרט" בפני עצמו. צעקות, מריבות ועקשנות. הן של הילדה: שלא מוכנה להכניס שום דבר לפה,, למעט מקרים בודדים. והן של האמה שמתעקשת שהילדה שלנו תאכל, כי גם ככה היא רזה מאוד. אודה לכם על עזרה / ייעוץ.
שלום להורים המתלבטים, יש לי תחושה שהעניין מורכב לא רק מההודעות של הילדה על הטעם והריח שהיא דורשת במאכלים, אלא על דרישותיה הנוספות מכם, כהורים, שכנראה אינן מתמלאות כמו דרישותיה מהגננת - ומיצוי עניין זה לא יעשה מספיק טוב על ידי במדור שאלות/תשובות בלבד. ואם בכל זאת חשקה נפשכם בטיפול בדילמה בצורה שכזו, אני מפנה אתכם לגדולים ממני בתחום, ותקוותי כי יוסיפו את תרומתם: http://www.horut.org.il ואחרון חביב: אני לומד הרבה מהנועצים שלי ומהצטברות הידע מחוץ למרתפי הספריות. תרומתכם תתקבל בברכה אם תואילו לידע אותי על מה שלמדתם שם. ד"ר יוסי אברהם
אין שום בעיה! לשים את הצלחת על השולחן ולחכות כחצי שעה ... וכמו הציפורים - ירצו יאכלו , לא ירצו,לא יאכלו !!! זה שהילדה אוכלת בגן ללא בעיה ,מראה רק שבבית ישנה בעיה... ברגע שהילדה תראה ותרגיש שאין לה במי להילחם "המריבות" יפסיקו . "סחיטה באמצעות אוכל ידועה מאד בקרב ילדים... בהצלחה!
שלום, אני חושבת שבאמצעות האוכל היא בודקת גבולות. לא? אני בכל אופן חושבת שאוכל לא שווה מלחמה. עדי
שלום לד"ר יוסי אברהם אני עברתי הלם -קרב , ניסיתי להשתקם בעבודות שונות ובהתנדבות . ההלם-קרב מצריך תנאים מיוחדים שאף אדם אינו מוכן לקחת בחשבון . החלטתי שאינני יכול להסתיר את מצבי , אך זה לא דווקא עזר לי . עבדתי פעם במיון בסופרמקט . חשתי ברע אחרי זמן קצר ביותר , חזרו אליי פלשבאקים , הייתי צריך לשבת בצד להירגע , בקצב איטי מכל האחרים . אמרו לי אתה לא עושה כלום בשביל מהה אנחנו משלמים לך . התחושה של השפלה , חוסר -הבנה השתלטה עליי . כולם עבדו יותר טוב ממני . ניסיון אחר לא מוצלח שהיה לי היה בעבודה בהתנדבות בספרייה העירונית . תוך כדי סידור ספרים בין המדפים חשתי התקף חרדה . התחלתי להזיע ,לראות שהעולם מסתובב מסביבה . המנהלת של הספרייה ראתה אותי במצב הזה אמרה לי תשאר בבית יותר בריא . האם יש סיכוי להשתקם כשאפילו בתוך מתנדב לא רוצים אותך ? אולי החברה הישראלית לא נתנה עדיין את התשובה לכך . בברכה , אלן אלן
שלום לאלן לשאלה כללית יש תשובה כללית: כן, אבל... או לא, אבל... אז בוא נרד לספציפי ונתמקד בשיקום שלך. ראשית: האם עברת אבחון תעסוקתי-שיקומי (אמור להינתן כחלק מהשירות של משרד הבטחון או בטל"א). ואם לא - פנה מהר להסדיר את העניין. ואם כן: האם פעלת בכיוון ההמלצות? שנית: האם תוך כדי תקופת ההתאקלמות שלך במקום כלשהו אתה מסתייע בליווי פסיכולוגי צמוד? אם לא - יתכן וכאן קצה החוט. אם כן - מה קרה במהלך הזמן (אפילו פרק זמן קצר)? ואחרון חביב: נראה לי שתהליך השיקום שלך, ללא קשר למקום שבו ניסית לעבוד, מצריך סיוע טיפולי שאינו יכול להינתן ע"י שאלות/תשובות בלבד. ד"ר יוסי אברהם
שלום ד"ר יוסי אברהם תודה על תשובתך ד"ר אברהם . אני כבר שלוש שנים מחכה לקבל היכרות מן המשרד הביטחון ואני מלווה ע"י פסיכולוג .הוא פסיכולוג חדש את הישן שעזר לי לעבד את הטראומה ואני מודה על כך אך בתקופה השיקום הייתי זקוק ליותר . הוא טוען שעדיין לא הגעתי לשלב שאני יכול לעבוד זמן ממושך ובכל עבודה ואני מאוד מבין את מגבלות הפגיעה שלי . אני פשוט לא ידעתי לנסח את עצמי . אני הבנתי שמבחינה רגשית ומבחינה הרגשה הכללית כדי לזכות בליווי צמוד . הכוונה שהפסיכולוג יכניס אותי לעבודה , יבחון מה אני מסוגל לעשות במצב הנתון ? ויחזק אותי במצבי נפילה . תודה על היעוץ ובהצלחה . אני מודה לכל צוות של דוקטורס שעושה ימים כלילות כדי ליעץ לנו ותבוא עליכם ברכה . חג שמח . אלן
אני אקדמאית בעלת נסיון מקצועי. החלמתי מבעית גב קשה ואני מעוניינת לחזור לחצי משרה לעבודה. ( שכן אני מתקשה בישיבה ממושכת ). לצורך העבודה עלי יהיה לשבת על כרית מיוחדת. שאלותי: מנסיוני מעסיקים פוטנציאלים דוחים את קבלתי לעבודה בשל כך. כיצד , אם כן, להסביר את הבעיה ? האם לתרץ את הרצון לחצי משרה בסיבה אחרת? אם אתחיל, לנסות ולהעלים את נוכחות הכרית ? ( אני אהיה בחדר נפרד ) . עלי להדגיש , שאם כאבי לא יחזרו אזי אין פגיעה מקצועית ( אני בעלת נסיון מקצועי רב ומכתבי המלצה מעולים הן ממעבידי הקודמים והן מלקוחות ). תודה לתשובתך, אלמונית הערה: מדוע שוק העבודה כה קשיח בקבלת מועמדים עם בעיה רפואית ??? תחושתי בכל ראיון עבודה שרק "מושלמים " מתקבלים. יש לציין שלפני שתקפו אותי בעיות הגב מצאתי עבודה בקלות רבה.
שלום לאלמונית, ראשית, לעניין הדחייה: כל נוכחות מהווה חלק ממה שהעובד נותן למקום עבודתו, ולכן לא יפלא שעניין הכרית הוא חלק מחוזה העבודה (מה את נותנת, ומה מקבלת, במסגרת יחסי העבודה). לא כדאי להתעלם מהמציאות או להתכתש איתה, אלא להבין אותה ולהשתמש בתבונתך כדי להסתגל אליה. זו תשובה לך, אבל בעצם זוית ראייה של השוק אל כל בעייה של נכות. ולעניין ההסתגלות: 1. לפעמים כדאי לוותר על נוחות, או לסבול במשהו, כדי לא להראות חריגה. 2. אם אפשר להתחיל "רגיל", כמו כולם, ורק אחרי וותק מסויים לבקש או ליצור תנאים מיוחדים - עדיף. חדר נפרד אינו מעשה טוב לאף עובד חדש. 3. יתכן ולתקופת מה כדאי לא לעבוד (אם יש ביטוח, או גימלה), ולהיות בתנאי התנדבות במקום כלשהו שישמח לעזרתך ולא ירים גבה. 4. אולי כיסא שנראה רגיל, אבל יש לו מכשור אורטופדי, יוכל להתאים. אז לפעמים אין הרבה מה לעשות, וצריך להסתדר עם פחות מהרצוי. ד"ר יוסי אברהם
החלטתי לפנות אליכם אולי תוכלו לייעץ לי. מדובר במצב שקשה לי לסבול כואב לי ואינני יודעת איך להתמודד איתו. אני בת 26 נשואה טריה אחות של בעלי גורמת לי להרגשת אי נוחות כשאנחנו מבקרים אצל הוריו כל הסיפור התחיל מריב קטן וכבר שנתיים שהמצב בינינו גרוע. הסיטואציה היא כזו כשאנו באים להתארח היא אומרת שלום בזה נגמר הסיפור לא מתיחסת אלי בכלל ממש מתעלמת מקיומי נסיתי לדובב אותה לנסות לשוחח תוך כדי שאני מתערבבת בשיחה אך כלום לא עוזר היום ערב החג שוב התארחנו אצל הוריו והפעם היא פינתה את הצלחות של כל בני המשפחה חוץ מהצלחת שלי וממש נפגעתי קשות אינני יודעת איך להתנהג אני בן אדם מאד רגיש וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.
סמדי שלום, אני בעד דיבורים של פסיכולוגיה, עם הרבה טקט, אבל גם (לפעמים) בעד מעשים, ולא דיבורים. הגיעי כשסביר לך שהיא פנויה, ותאמרי שבאת לדיבור; תני לה מתנה סמלית (כמו הקופים שלא מתבוננים, לא שומעים, ולא מדברים), וכו'. תגייסי את בעלך. תודיעי לה שתזמיני את השב"כ לפיצוח הסוד במידה ולא תדבר...תעשי משהו! זה לא בפסח, אבל זה על משה רבינו (אז זה קשור, נכון): נעשה ונשמע... בברכת יישר כח ד"ר יוסי אברהם
סמדי שלום רב, קראתי את מכתבך ואני חייבת לציין שהצלחת להעביר את תחושת הקושי והכאב היטב. זוהי סיטואציה פוגעת, מורכבת, לא נעימה, הטומנת בחובה פגיעה, כעס וכאב. ולפי דבריך, זוהי אינה סיטואציה חד פעמית, אבל זה רק מקבל פנים שונות, כמו אתמול שהיא השאירה את צלחתך ולא פינתה אותה. את מספרת שאת עם בעלך כבר שנתיים. מה היה יחסה אליך במשך זמן זה? האם היא תמיד היתה כך? האם יחסה אליך השתנה בעקבות משהו? ואיך היחס אליך משאר בני משפחתו של בעלך? ויותר מזה, מהי עמדתו של בעלך לגבי התנהגות אחותו? באופן עקרוני אני תומכת בדבריו של ד"ר אברהם לגבי הצורך לפתוח את הדברים, "לשים את הקלפים על השולחן". אולם לעיתים זה עשוי לא רק שלא להועיל, כי אם להחריף את המצב. אני מכירה סיפור משפחתי דומה, שבו האח היה קר, פוגע ומאמלל את גיסותיו וגיסיו. למרות גילו (כבן 33) הוא היתה מתייחס בזלזול, מדבר במילים רדודות (לא קללות) ושפת גוף מזלזלת. במקרה שלו זו היתה ממש בעיה אישיותית שלו, וכל הדיבורים עימו לא עזרו לאף אחד מהצדדים. לפעמים עלינו להבין שזה המצב והוא אינו קשור בנו אישית. זה לא מקל על ההתמודדות הריגשית הרבה פעמים עם ההתנהגות הפוגעת, אבל זה מקל על ההתמודדות החשיבתית, ומקל עלינו את השהייה בחברת אותו אדם פוגע שוב ושוב (כי זה משפחה, והפגישות המשפחתיות הכרחיות). שיהיה לך חג שמח, טלי פרידמן
סמדי שלום רב, קראתי את מכתבך ואני חייבת לציין שהצלחת להעביר את תחושת הקושי והכאב היטב. זוהי סיטואציה פוגעת, מורכבת, לא נעימה, הטומנת בחובה פגיעה, כעס וכאב. ולפי דבריך, זוהי אינה סיטואציה חד פעמית, אבל זה רק מקבל פנים שונות, כמו אתמול שהיא השאירה את צלחתך ולא פינתה אותה. את מספרת שאת עם בעלך כבר שנתיים. מה היה יחסה אליך במשך זמן זה? האם היא תמיד היתה כך? האם יחסה אליך השתנה בעקבות משהו? ואיך היחס אליך משאר בני משפחתו של בעלך? ויותר מזה, מהי עמדתו של בעלך לגבי התנהגות אחותו? באופן עקרוני אני תומכת בדבריו של ד"ר אברהם לגבי הצורך לפתוח את הדברים, "לשים את הקלפים על השולחן". אולם לעיתים זה עשוי לא רק שלא להועיל, כי אם להחריף את המצב. אני מכירה סיפור משפחתי דומה, שבו האח היה קר, פוגע ומאמלל את גיסותיו וגיסיו. למרות גילו (כבן 33) הוא היתה מתייחס בזלזול, מדבר במילים רדודות (לא קללות) ושפת גוף מזלזלת. במקרה שלו זו היתה ממש בעיה אישיותית שלו, וכל הדיבורים עימו לא עזרו לאף אחד מהצדדים. לפעמים עלינו להבין שזה המצב והוא אינו קשור בנו אישית. זה לא מקל על ההתמודדות הריגשית הרבה פעמים עם ההתנהגות הפוגעת, אבל זה מקל על ההתמודדות החשיבתית, ומקל עלינו את השהייה בחברת אותו אדם פוגע שוב ושוב (כי זה משפחה, והפגישות המשפחתיות הכרחיות). שיהיה לך חג שמח, טלי פרידמן
כפי שאת מציינת את רגישה באופי שלך אם תתני לי לנחש את רגישה למסרים של דחיה וביקורת כלפייך יתכן שרגישות זאת גורמת לך לחוות התנהגות אדישה כדחיה קיצונית גם עם זה לא כך בכל מקרה כדי להכיר את רגישותך ואת עצמך כדי להתמודד עם רגשות אלו מומלץ לפנות ליעוץ הדרכה פסיכולוגית - יתכן שיחות
חג שמח לכולם סתיו עם את רוצה לדבר אני בicq...........ליסה
היי ליסה. עוד דקה אני איתך :)
טלי, אני מקווה שעובר עליך ערב חג מהנה. הרגשתי צורך לכתוב, דווקא עכשיו כשערב חג, ומשום מה אני לא מרגישה אותו. כמו שאמרת תחושת הבדידות גוברת. אני מרגישה לבד. למרות כל האנשים מסביבי. מרגישה שאף אחד לא מבין. האם את יכולה להבין? בשיחות שלי עם אנג'ל ביומיים האחרונים רק גוברת ההרגשה שכולם רואים שונה ממני. והדברים נראים לי כל כך פשוטים, המטרות פשוטות. ואיך להסביר לכולם שהם טועים ואני צודקת (?). אני לא מדמיינת דברים. אני רואה ומרגישה דברים מציאותיים. אני מרגישה שאני שמנה (גם רואה) ואף אחד לא מסוגל לכבד את ההחלטה שלי להרזות. לא מאמינים לי לכלום, ואני לא שקרנית, אף פעם לא הייתי. הרי זו תקופה שתעבור, אני ארזה את ה 3 קילו ואז אני אמשיך הלאה, לימודים, קריירה, ילדים. אין פה שום בעיתיות. אבל בכל זאת אנשים מתעקשים להפוך את זה לבעיה. אולי להוסיף קצת טעם לחיים (: . שוב אני מבקשת, אני לא מתיאשת כל כך מהר, כי אני מסרבת לקבל את חוסר ההבנה מצידך, את העובדה שכולם רואים הפוך ממני. בבקשה תכתבי לאמא שלי. ההקאות הרי יפסקו ברגע שארד במשקל, אז למה את כל כך מתעקשת לא לכתוב לה? אולי את לא מכירה אותי, ואנחנו רק מול מסך, אבל הבטחה היא הבטחה. ואני מבטיחה. בבקשה טלי, תחשבי על זה. בבקשה. אחרי שארד במשקל וכל ההיסטריה הזאת תעבור, לא תהיה לי סיבה להשתמש בשום "סכין" - לעזוב את הבית. הכל כל כך פשוט, תנסי לראות דברים כמוני. אני מקווה שאני לא מציקה לך, כי אין לי כוונה כזאת. שיהיה לך חג שמח. שלך, סתיו.
אני לא רואה שונה ממך את צריכה להאמין לי שאני מדברת אלייך מהרבדים העמוקים ביותר של עולם התחושות והרגשות שלי. אני רואה אותך. רואה בדיוק את מה שאת רואה. רק מכיוון קצת אחר. אני רואה אותך מלמטה, מהנקודה בה אני נמצאת עכשיו. וטלי בטח מבינה על מה אני מדברת עכשיו... יש בי אמונה,סתיו, שלא כל אחת צריכה לעבור את הדרך הזו בלי קשר אם יש לך הפרעת אכילה או לא, זה ממש לא מה שאני מדברת עליו, וגם לא דבר שאני יכולה לקבוע. מצטערת שדיברתי יותר מדי אל הלב שלך באותו לילה... את זוכרת מה אמרתי לך בסוף השיחה? שאני יודעת שאחרי השיחה את תתקפלי חזרה אל עצמך ותשכנעי את עצמך שאני רואה שונה ממך...
שאלת למה אף אחד לא חושב כמוך ומסכים איתך בעניי ה"דיאטה",זוכרת? אני רואה לזה הסבר אחד: אנשים דואגים לך, אנשים אוהבים אותך... אף אחד לא שונא אותך ברמה שאת שנאת את עצמך... לכן כנראה,רק את מסכימה עם זה שההרס העצמי שלך הוא צודק.
סתיו, אם תעלעלי בהתכתבויותינו לאחרונה תגלי שעניין הפסקת ההקאות לא כזה ודאי, או אולי אם אדייק ואומר, את עצמך אמרת שכנראה ההקאות לא יפסיקו. ולא, זה לא שאינני מבינה אותך. אני חושבת שאני מאד מבינה אותך, מבינה את הצורך "להוריד" את כולם מהורידים שלך, להקיט ולהשתיק את כולם. ואז בתחושה שלך הכל גם יירגע אצלך, יישקט. אבל את באמת מאמינה לזה סתיו? אם תפשפשי היטב בתוך עצמך, אני לא בטוחה שהתשובה הספונטנית שאולי היית עונה לי כעת, היתה עולה. לפני כן חשבת שעזיבה של הבית תעזור לך "לחתוך" את כל הטעויות, ועכשיו מדובר רק בשקט שיהיה לך עד שתורידי את שלושת הקילוגרמים. את בוודאי מבינה שאני מנסה לעמת אותך עם הדברים שאת עצמך רשמת פה. אני עושה זאת רק כדי להבהיר לך כמה הדברים שלעיתים את כל כך בטוחה בהם, אזי לעיתים אחרות את כבר לא ככל בטוחה בהם. חוסר היציבות והעקביות מובנים לי. באמת. אבל כדאי שגם את תיהי מודעת להם. תדעי שהם קיימים אצלך. וכמו שאנג'ל כתבה לך, לעיתים התכנים שבאים מהלב, אח"כ גורמים לנו להסתגר, להשתבלל חזרה אל עצמנו. אבל זה לא משנה, כי התכנים נמצאים שם...בכל מקרה. ולא, את לא מציקה לי. :) ליל מנוחה, טלי פרידמן
בבקשה תחשבי על זה.
טלי, אם את אומרת לי שאת מבינה את הצורך שלי בשקט, שכולם יעזבו אותי, למה את לא עוזרת לי בזה? (לדבר עם אמא שלי). החוסר החלטיות הזה נובע מכך שאני רוצה שקט מכמה בחינות, ולא ממשהו ספציפי אחד. אני רוצה לרדת במשקל, אני רוצה שיעזבו אותי בשקט. אלו לא ציפיות גבוהות מידי אני לא מבינה למה אנשים כועסים עלי כל כך. באמת שאני לא מבינה. אני רוצה למות. (ככה לפחות אף אחד לא יסבול). אני רוצה שהכל כבר יגמר. ואני מרגישה כל כך חסרת אונים שאני לא יכולה לשנות את המצב. אתמול בלילה דיברתי עם אנג'ל, היא גרמה לי להבין שאולי יש חלק שאין לי בו שליטה, אני לא יכולה להפסיק עם ההקאות, ניסיתי בעבר, אבל חזרתי לזה שוב. וכל זה בגלל שאני שמנה אם הייתי רזה זה לא היה קורה טלי. בשביל זה אמרתי לך שאני מוכנה להקריב הרבה בשביל להיות רזה. קשה לי להסביר לך את החשיבות של זה, לפעמים אני כבר לא מכירה את עצמי, אני לא מסוגלת להביט במראה מרוב גועל, אני אפילו לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שאני והמראה "נפגשנו". ומגיע לי לסבול עכשיו כי אני בן אדם רע, לא פלא שכולם נגדי. אם הייתי מרזה כל זה לא היה קורה. ואם אני לא מסוגלת להיות רזה מספיק, מגיע לי למות. טוב, עוד מעט בוקר, אני הולכת לישון. שלך, סתיו.
שלום לכולם מה עושים עם בין זוגי ( גרוש ואב לשניים בחזקת גרושתו ) אשר אינו מסוגל להתייחס לשני ילדיי בני 6 - 8 אשר גילם כגיל ילדיו. כל נסיונותיי העלו חרס, בין זוגי הנמצא אצלי בביתי יוצא מגדרו בכל עת כשילדיו מתקשרים והוא מרעיף עליהם אהבה ומילות חיבה, נרקיסים שלי ...פרחים קטנים של אבא..וכיו"ב. ואילו לילדיי הוא אפילו אינו מסוגל להאזין לשאלה המופנית אליו. אני יוצאת מדעתי מיחסו הקר וחשה רצוייה מול הפרק ב' העתידי הזה האם הוא יוכל למלא בחיי את תפקיד האב לשני ילדיי שכה זקוקים לו. אציין כי בתחילה הוא הביע נכונות להתייחס לילדיי אך בפועל הוא לא היה מסוגל לממש את הבטחתו שהותירה אותי מאוכזבת. כיצד אב לילדים אינו מסוגל להתייחס לילדיי אשר כאמור הם בני גילם של ילדיו. אנא עצתכים . קרקו עופרה
עופרה שלום, עניין ההתחברות מחדש של גרושים/ות אל משפחה "חדשה" הוא מורכב ומלא מהמורות. את מתבוננת אל בן זוגך, וליבך כואב/דואג, ויש על מה ... אבל: כדאי שתתבונני גם על ילדייך: הם ישות בפני עצמם (וכל אחד מהם הוא מישהו בנפרד, כמובן) - והשפעתם רבה מאד בהקשר לקבלה או לדחייה של בן זוגך. כמובן יתכן כי מה שאת מתארת מהווה התנהגות מצערת של בן זוגך. אבל, והנה אלטרנטיבה: יתכן ומה שהוא עושה לילדיו מהווה איתות לילדים שלך על יכולתו הרגשית-הורית. במילים אחרות: יתכן והוא מנסה, אבל מתקשה, להתחבר עם ילדייך. כאן המקום להתערבות שלך. מכל מקום: התרכובת החדשה ראוייה לדיסקוס בין כל השותפים, כולל ילדייך. שיהיו לך הכוח והסבלנות, ד"ר יוסי אברהם
עופרה יקרה יתכן שהסיבה שאינו מסוגל להתייחס לילדייך היא תחושת האשם שלו בקשר לילדיו, שהוא נטש אותם... אולי הוא מפחד שוב להתקשר לילדים שוב יש המון המון סיבות אולי פשוט תשאלי אותו? חשוב לדבר על הבעיות ולא לטאטא אותן מתחת לשטיח ולקוות שהן ישארו שם למשך כל תקופת חייכם המשותפים
שיהיה לך חג שמח,ואם יתחשק לך לדבר-תתקשרי חופשי.תרגישי טוב בי בינתיים מיקי
מאוד מתחשק לי לדבר.. אבל אני שוב בקטע פרנואידי...
מכירה את ההרגשה...
רוית שלום, וחג שמח. כחייל משוחרר, שלא מכבר נפתחו בפניו כל מנעמי האזרחות, אני מוצא ששירותי הקרבי, עם כל הערכים שהופנמו בי והמצבים הקיצוניים עימם הוכרחתי ולמדתי להתמודד, ישנו נושא אחד שמתקופת ההתבגרות לא נותן לי מנוח, כמו מעין אריג שחור המונח מעל עיניי, ומונע ממני לראות את היופי האמיתי של היקום, ולהנות ולזרום עם החיים כמות שהם. בשל היותי מה שנקרא ע"י בעצם כל הרואה אותי - יפה תואר, וכיוון השכלה והמוח להשתמש בה לא חסר לי, לא הייתה לי מעולם בעיה עם בנות המין השני, דבר שבדיעבד, היה לי לרועץ. מגיל 15, כבר מהפעם הראשונה שלי (עם אשה נשואה) הייתי בטוח שגיליתי את ייעודי בחיים - לזיין. מאז ועד היום, היו לי כל כך הרבה נשים, קיימתי יחסי מין בכל התנוחות, במקומות הכי מוזרים, ובכל ווריאציה קינקית שאי פעם נהגתה ע"י גורו טנטרה כלשהו, מלבד אולי כמה אספקטים דוחים במיוחד, הכוללים חיות והפרשות. כיום, בגיל מבוגר יותר, אני מוצא את עצמי כל כך רווי בכל ההיבט הזה במין האנושי (תרתי משמע), שאין אני מסוגל להרגיש דבר כלפי אישה, או גבר (כן, גם את זה ניסיתי). כל סוג של קרבה, שלא לדבר אפילו על המגע הקל ביותר, גורם לי ממש דחיה פיזית, עד למצב בו אני הולך מכווץ ברחוב, משתדל להמנע ממקומות הומים, ומתחלחל מכל מגע אקראי. תחושת הבדידות ואובדן התקווה שעוטות אותי קשות מכדי לתארן במילים, ואני מבלה את רוב זמני באינטרנט, מתקשר בצ'טים מרוקני תוכן ובפורומים חסרי תכלית, ולעיתים רחוקות אוזר אומץ לצאת לשבת בים, כשרק המחשבה על ללכת ברחוב גורמת לי לתחשות בחילה וסחרחורות. אני רוצה למות. (או לחילופין לפתור את הבעיה) פניתי אליך, שכן ברגע ששמעתי על הפורום הזה, החשש שמא לא אמצא מישהו שאפשר לדבר איתו התבדה מייד, לשמחתי, אחרי שקראתי מעט ממכתבייך. - מלאכיה
אבל ברצינות, רייקנות זו התחושה הכי חזקה אחרי השחרור תחשוב אולי על טיול לחו"ל, למרות שזה לא אמור לפתור לך את הבעיות, זה כן יכול לעזור, להשתחרר קצת תחשוב על זה!
השאלה הראשונה שאלתי את עצמי היא האם אתה אמיתי, האם הסיפור שאתה מספר הוא אמיתי? כניראה שזו החששנות שלי... כן, אני מסכימה איתך שכאשר חווים רק חלק אחד של האדם שממולך; את הצד המיני שלו/ה, מבינים באיזו שהוא שלב שזה רק צד אחד ושמשהוא חסר. הח?ברה שלנו מחנכת משום מה להאמין ש"גבר שמזיין הוא גבר אמיתי", אתה מקיים יחסי מין עם אישה ולא רק שאתה נהנה מזה אלא שגם חבריך מעריכים אותך ומקנאים בך. כלומר כביכול אתה הורג שתי ציפורים במכה אחת. יחסי מין עם זאת, עם כל ההנאה שהם נותנים (!), מהווים רק חלק ממכלול שלם של יחסים בין שני אנשים, כניראה שלא למדת ליצור לעצמך יחסים עם כל המיכלול אלא למדת להסתפק ולהנות רק מחלק צר של יחסים מה שבסופו של דבר פגע בך. לדעתי עליך לנסות וללמוד דרכים להתיידד עם אנשים, לדבר איתם, לצאת למסעדה, ובעונה זאת גם לצאת לים (איזה כיף, אה?) וללמוד לבלום את עצמך בקטע של המגע הגופני, ללמוד על סוגי הנאה נוספים שיחסים עם אנשים אחרים יכולים להעניק לך אולי כך תדע למצוא בחזרה מנוחה, וצודק גם הבחור מקודם, השיחרור משאיר אותנו עם חלל גדול שלא תמיד קל ללמוד למלא אותו אבל That's what life is all about, isn't it?
הלוואי עלי בעיות כאלה......אני מוכן להתחלף
תני סימן חיים כשתהי איפשהו...
ובקשר להצעה של אתמול... התשובה חיובית, אולי זה יעזור, אולי לא, אבל להזיק זה לא יזיק. שלך, סתיו.
שלום רב, ברצוני לדעת האם יש תרופה אלטרנטיבית לזיפרקסה, לטיפול בסכיזופרניה פרנואידית? בתודה מראש!!!
מה לגבי לפונקס או ריספרידל ? או אפילו שניהם יחד ?
זיפרקסיה ורספרידאל הן התכשירים נוגדי סכיזופרניה המובילים
חג שמח לכולכם. ברצוני לברך את ד"ר יוסי אברהם על הצתרפותו לצוות הפורום. ד"ר אברהם הינו פסיכולוג חברתי - תעסוקתי, וישמח ליעץ לכם בנושאי בעיות בזוגיות, משפחה, עבודה וחברה. אני בטוח שבהצטרפותו הוא יתרום תרומה נכבדה לפורום ויתן נקודת מבט נוספת לפתרון בעיותכם. ושוב פעם ברצוני לאחל לכולכם חג פסח שמח.
ברוך הבא למנחה הנוסף !!!!! בהצלחה.
יוסי שלום, לא קיבלתי את האי.מייל עדי
אני נוסעת לכמה ימים. חשוב לי להפרד מכם בידיעה שתהיו פה אחד עבור השני. ברוח הפואטית השורה באתר בימים האחרונים אני שולחת לכולכם שיר במתנה: תן את השמיים והשמש החמה תן לראות אותם מן הנשמה תן לנפש שתרעד תן להיות חופשי ומאושר שיר לנו שיר ושלח לנו אור תן יום בהיר וערב טהור צחק בנפשי לבן ומואר בואה חופשי ולך מאושר יש ימים יפים שהדרכים בהן גדולות יש דברים יפים גם בלילות וכל מה שעוד נותר רק להיות חופשי ומאושר עוד תפילה אחת אנחנו נבקש ממך עוד תפילה נריע לשמך זכור אותנו גם מחר תן להיות חופשי ומאושר מילים: ד. ברק לחן: ב. שרעבי חג שמח לכולנו ונתראה אחרי החג. רוית.
רוית, מה, את משאירה את טלי לבד? פויה!!! עדי
רוית, שתיהיה לך נסיעה טובה וחופשה נעימה... תחזרי אלינו עם כוחות מחודשים ושיר חדש בלב... :) וכמו שאומרים: עדיף מטפל שלמען עצמו יוצא מדי פעם לחופש ממטפל ש"למען המטופלים" הופך למותש ומעלה עובש... זו לא המצאה שלי המשפט הזה, אבל הוא סוג של רציונליזציה של מטפלים... חג שמח! טלי פרידמן
שלחתי לך את החלום בדואר אלקטרוני ואין ממך שום תגובה ! נבהלת ? הובכת? אנא כיתבי לי את דעתך !
אליאן היי. לא קיבלתי את הדואר ממך. נסי שוב לכתובת: [email protected]. בכל מקרה- אוכל לקרוא רק אחרי החג. אני נוסעת לכמה ימים. אז חג שמח ופורח. רוית.
רוית, אני ממש בלחץ ! שלחתי לך את הדואר לכתובת שבהקלקה = [email protected] אנא רשמי במהרה מה זה הכתובת הזו
אני אם לבן אשר אובחן בגיל 5 כסובל מחוסר קשב וריכוז, היפראקטיביות ופריצת גבולות. האיבחון נערך ב"שניידר" במשך מס' מפגשים. לאור הקשיים בגן והן בתוך התא המשפחתי החלטנו לקבל את עצת הרופאים והתחלנו בטיפול תרופתי- ריטלין ובמקביל אף טיפול בריפוי ועיסוק אותו הוא מקבל עד היום. במשך שנתיים אור הגיב יפה לריטלין. לפני כחודשיים, לאחר שהוחלט לעלות לו את המינון מ10 מג' בבוקר ו10 מג' אחה"צ ל20 מג' בבוקר ו10 מג' אחה"צ, החל בני לפתח תופעות לוואי קשות, כגון הזיות ופחדים בעיקר בלילה, האמין כי "שדים ומפלצות" מגיעות אליו לביקור, התקשה להרדם וביקש לישון רק עם אור מלא. בבית הספר ( כתה א') התקשה לתפקד וניראה כי אין הכדור משפיע עליו כלל. בביקורת ב"שניידר" הוחלט, לאור המצב, לעבור לטיפול ברספרדל, אך תופעות הלוואי היו קשות מאוד: עייפות רבה, כבדות בתנועות, הוצאת ריר מהפה, ניתוק ועוד. ההחלטנו להפסיק כל טיפול תרופתי היות ולרופאים לא היה להציע לנו טיפול ללא תופעות לוואי דומות. שאלתנו: 1. כיצד נוכל לעזור לבננו לנהל חיים תקינים? 2. האם רמת ההיפראקטיביות, בעיות הקשב והריכוז ופריצת הגבולות יתמתנו בעתיד?
לרונית שלום. נסו לדבר על כך עם ד"ר מנור. יש גם אנשים שמאוד נעזרים ברפואה משלימה (הומאופטית, דיקור וכד'). גם את הדאגות מפני העתיד הייתי מפנה לרופא. חשוב שגם אתם תקבלו עזרה והדרכה. ישנן קבוצות הורים המתקיימות בבי"ח שניידר- האם ניסיתם להצטרף? בברכה. רוית
יש לי תחושה,והלוואי שאני טועה שהמקרה של בני חוזר על עצמו ! אצל בני היו פשלות אדירות ולכן גם הודעתי נשמעת בוטה וכועסת. אני מקווה שלא גרמתי ללחץ מיותר אך מצד שני חשוב לבדוק טוב את העניין !!! אני יודעת שהריטלין היא כדור טוב אך יש לבדוק היטב לפני שנותנים אותו. אחרת הוא פשוט הורס, את זה שמקבל את הכדור, את המשפחה וכל חלקה טובה.... וחשוב שהציבור ידע גם את הצד השלילי/הרסני של הכדור הזה. ושוב, צר לי אם גרמתי לבהלה מיותרת!!
כבר דיברתי עם ד"ק מנור והיא לא יכולה לעזור לי כי הבן שלי היה מטופל אצל פסכיאטר אחר והיא לא מוכנה לחוות דעת אחרי שהפסכיאטר שלנו קבע עמדה מסויימת ויש לי בעיה רצינית מה לעשות רונית
וואו, בדיוק הסיפור של בני !!! כנראה שאסור היה לתת לבנך ריטלין, לא כנראה אלא בטוח !!!! לא עלו על זה בשניידר שלילד יש אולי הפרעות רגשיות ? ואז במקרה כזה הריטלין רק מחמיר את המצב "ומפרק" לגמרי. בדרך כלל מבלבלים בין הפרעה רגשית לבין היפראקטיביות ! וזו הצרה הצרורה ! נראה לי ואני מקווה שאני טועה שפישלו בגדול !!!! תבדקי את העניין ! באשר לבני , גם הוא אובחן כהיפר אקטיבי בכיתה א וקיבל ריטלין כשלוש שנים וכשהעלו לו את המינון אז הייתה ההתפרצות הראשונה.... עצתי לך, לפנות למחלקת ילדים בבית החולים בנס ציונה ! בשורה התחתונה הריטלין הרס לחלוטין את כל המערכת הנפשית של בני, "פירק אותו לגמרי! במידה ואת רוצה עוד פרטים או שיש לך שאלות,אשמח לענות. בהצלחה !
לא היית צריכה בכלל לתת לא בגיל כזה תרופות.......התרופות המסריחות האלה מזיקות...גם הבן שלי היפר אקטיבי וגם קוראים לו אור....ופשוט דאגתי להעסיק אותו בהרבה חוגים שיהיה עסוק כל היום ויחזור עייף הבייתה....חוגים שמוציאים אנרגיה כמו כדורגל...חוג תופים....קראטה.....זה אומנם יקר...אבל הילד עסוק ומגיע רגוע הביתה ולפעמים הוא מתלווה אילי בערב לריצה.....אני אספר לך סיפור אמיתי רק אל תכנסו ללחץ...לזוג חברים שלי היה ילד גם היפר אקטיבי...מה זה מופרע חבל על הזמן...וגם קיבל טונות של תרופות והמצב רק החמיר עם השנים.....יום אחד הוא התחיל לפרכס לקחו אותו לבדיקות סיטי והתברר לא עלינו ....שהיה לו גידול במוח שגרם לו להיפראקטביות....נתחו אותו בקנדה והיום כבר 10 שנים אחרי הילד בובה של ילד......."אור
בהמשך להודעתו של אור.... ישנם עוד הרבה בדיקות שעלייך לעשות- e.e.g c.t mri בדיקות דם - בלוטת התריס , בדיקת צואה ( הבדיקה של השלוש פעמים) בדיקות דם של מלחים,ויטמינים,מינרלים. והעיקר אבחון פסיכודיאגנוסטי .
שלום, אני פסיכולוג - שמהשבוע הצטרפתי ליועצי האתר. יש לי הכרות טובה עם המערכת החינוכית, החל מהגן, בתחום של עבודה עם ילדים בעלי קשיי הסתגלות. מנסיוני: כדאי לערב את גורמי המערכת (גננת, מפקחת, אחות קופ"ח, שירות פסיכולוגי, ובבית הספר: היועצת) - כדי לבנות מערכת של תמיכה לבן וגם למשפחה, שתאפשר את עיצוב ההתנהגות הראויה (לבן, וגם למשפחה ולגורמי החינוך). אני לא פאנטי (לחיוב או לשלילה) אלגבי ריטלין: זו תרופה ככל תרופה. אני מנסה להסב את תשומת לבך כי כשמדובר בהתנהגות של בנך (או שבירת כללי התנהגות) ה"קליינט" הוא לא רק הילד שלך, אלא גם סביבתו החברתית, דהיינו המשפחה, הגן , וכו'. ד"ר יוסי אברהם
על איזה מערכת חינוך אתה מדבר ? פה בארץ? הרי מי ששולח מהר מהר לקבל ריטלין זו מערכת החינוך . המורות, היועצות, הגננות וכל האנשים החינוכיים כביכול ! הם הרי לא מסוגלים להתמודד עם שום בעיה וכל מה שיש להם להגיד זה שהילד מפונק או שהוא צריך ריטלין. על מה אתה מדבר ? למי יש כוח וסבלנות ? כל מערכת החינוך הרגיל רקובה מיסודה וזה באמת לא משנה אם זה בגלל האנשים ששם או כמות התלמידים , זו עובדה ! על רונית לסמוך רק על עצמה בטח לא על שום מערכת ציבורית כמו קופ"ח או בית ספר. ואגב פנאטי, אני מרשה לעצמי להיות כזו לאחר כל ה"פשלות" של מערכות אלו שהרסו את בני, אותי ומשפחתי. ועוד איך מרשה....
בתגובה לתשובתך: תודה על תשובתך - אבל אולי אני אוסיף קצת רקע.. אז יהיה לך יותר קל לענות לי! א. אין לי בן זוג.... ואין תחרות בבית על תשומת ליבי! ב. אני לא נוהגת להסתובב בצורה יומיומית עם תחתונים וחזיה.. במקרה בני הבכור לא היה מס' ימים וזה אפשר לי מעט יותר חופשיות! אז ראיתי את ההתנהגות החדשה אצל בני הקטן. ג. אני לא אדם מבולבל מטבעי!!!! ומשקיעה תשומת לב רבה בחינוך ילדי! חג שמח!
למאירה בוקר טוב. תודה שהוספת את הפרטים, שאכן חשובים. בנך כנראה מנסה להיות בן זוגך. זוהי פנטזיה של כל ילד כמעט- טבעית ונורמאלית. אם התנהגות זו החלה כאשר בנך הבכור נעדר מן הבית- יתכן שחש כי זהו עיתוי טוב לתפוס פיקוד. אין זה אומר עלייך בתור אמא דבר רע. פשוט חשוב שתהיי ערה לפנטזיה הזאת שלו- ותציבי גבולות ברורים לאהבה ולדרכי ביטוייה. אני מקווה שהפעם יותר הבנו זו את זו, ואני מתנצלת אם נפגעת מן הנימה של תשובתי הקודמת. בברכה. רוית.
תודה רונית על רגישותך ותשובתך!! שתהיה לך שנה נפלאה!
חג שמח!
גם לך התקשרתי היום אבל אחרי צלצול אחד נגמרה לי הסוללה
מטופל בסרוקסט+5 ואבן ליום מנסה לרדת בואבן ולא מצליח -עצה?
אני סבלתי מחרדות קשות אבל לאחר חודש בטיפול בסרוקסט 1כדור ליום אני כמו חדש לכן במידה ולאחר חודש הסרוקסאט אינו עוזר אני חושב שצריך להתיעץ עם רופא החלטתי להתקשר כדי להמליץ על טיפול קוגנטיבי לפני הסרוקסט לקחתי קסאנקס כדור ממכר מאוד בעזרת פסיכולוג קוגנטיבי הצלחתי להפסיק טיפול תרופתי והצלחתי לשפר פלאים את תיפקודי מאחר ולא הגעתי לתפקוד רגיל כולל נסיעות לחו"ל לצורך עבודתי התחלתי לקחת סרוקסט שבעבר לא עזר לי וכרגע ברוך השם שנה שחיי השתנו
לפסיכולוג שלום רב! הנני בת 39 נשואה +2 . שאליתי היא איך מתמודדים עם בעל שאימו היא הדבר החשוב ביותר ממשפחתו. ולא משנה מה משפחותו הקרובה מרגישה מה שמשנה הוא איך היא יעשה לאימו שלה יהיה רק טוב בלי להתחשב בצרכי הבית והילדים. אתן דוגמה: רציתי לעשות את חג הפסח מחוץ לבית הכוונה-במלון . הדבר הראשון שבעלי הגיב הוא מה נעשה אם אימי. אמרתי לו אמך עושה אם אחיך וחברים שלה ואם היא רוצה היא יכולה לבוא איתנו. בעלי שאל את אימו והיא סרבה.היא רוצה לעשות רק בבית ומנסיוני מלפני שנה שעשינו אצלה היה רק בכיות וילולים כי כל הזמן נזכרה בחמי שנפטר. אני החלטתי שאין שום צורה לחג בצורה הזאת ואני רוצה לעשות בחוץ. מכיוון שחמתי לא הסכימה לעשות איתנו בחוץ בעלי אמר לי אני לא יכול להשאיר את אימי לבד. אמרתי לו מה זה לבד. היא לא לבד יש לה את אחיך ואת החברים שלה. לא אמר לי בעלי זה לא אותו דבר. איך מתמודדים עם תופעה כזו. ודבר נוסף בשינה בעלי לפעמים קורה לי אמא ואני אומרת לו אני לא אמך אני אשתך. האם זה לא נראה דבר חולני שדורש טיפול.
ש.מ. יקרה ניראה שיש בך כעס רב כלפי בעלך בניתוח שטחי מאד הייתי אומרת שהכעס הזה מופנה כלפיו בגלל שהוא שם את אמא שלו במקום הראשון ולא אותך ואת הצרכים שלך. יכול להיות שסיבה נוספת לרצונך ללכת לבית מלון היא לבחון עד כמה הוא קשוב אליך ולא אליה? אני לא מותחת עלייך ביקורת, לא רוצה שזה יתפס כך, אבל לכל סיפור יש גרסאות כמספר המספרים ואני בטוחה שבעלך יספר דברים שונים, יספר את הצד שלו- את יודעת את הצד שלו ( או שרק את הגירסה שלך לצד שלו?) האם את מחפשת להיות מאושרת לצד בעלך? איפה נמצא האושר שלכם? האם יכול להיות שכמו שהוא קשוב לצרכים של אימו הוא גם יודע לפעמים להיות קשוב לצרכים שלך ושל הילדים? הכי חשוב- האם ניסית לדבר איתו ולסביר לו את הרגשות האמיתיים שלך, כעס תסכול, נחיתות לעומת אמא שלו? או שזרקת עליו האשמות וכעס? עם רגשות אמיתיים הרבה יותר קל לאנשים אחרים להבין ולהזדהות, והם לא יוצרים מחלוקת כי אם בד"כ הבנה מאחלת לך הרבה אושר וחג שמח
שלום, אני פסיכולוג שזה עתה הצטרפתי ליועצי המדור. נראה לי כי כדאי לך ללכת הרבה אחורה, מבחינת הזמן, ולסקור את האופן בו התנהל המעבר של שניכם מהמצב שלפני הכרותכם, בתיחלת המפגש, דרך החיזור, ולקראת הנישואין. התייחסי למצבי העצמאות - תלות של אספקטים שונים בחיים: החלטות על עבודה, כסף, צורת יחסים, וכו'. מה היה משקלך בדיאלוג? מה היה משקלה של הורייך שלך? של הוריו/אימו? עניין אחר, קשור למערכת היחסים הזוגית שביניכם: בהנחה שאימו מפרידה/חוצצת וכו', ובהנחה כי אם זה לא היה מועיל לו במשהו בהקשר של היחסים שביניכם - זה לא היה מתעצם כל כך: מה התועלת שלו בכך? ואחרון חביב: מהמערכת היחסים שלך עם אימו, כאדם? מחבבת/סולדת/וכו'... אילו שלושה תחומים שיכולים להציע קצה חוט למענה לבעיה. קושיות מהנות, ד"ר יוסי אברהם
לד"ר אברהם שלום רב, אני מברכת אותך עם כניסתך ל"ביתנו הקט". ומאחלת לך הרבה הנאה בעיקר... וחג שמח, טלי פרידמן
ראיתי ששלחת לי הודעה כדי לראות האם אני מחוברת.אז ככה: 1.אם יש לך גרסת תוכנה משנת 98 ומעלה-מי שמחובר ףשמו מסומן בצבע כחול. 2.אם יש לך גרסת תוכנה ישנה יותר-המחוברים מופיעים בצבע לבן. :) ביי,תרגישי טוב
מתי תתחברי לאיי סי קיו?
מחוברת עכשיו
שלום, רציתי לדעת האם הרצון של בני לגפף אותי, בזמן האחרון, באזור השדיים, לנשק לי את הישבן ואת הבטן ולראות את אברי האינטימיים - הם חלק מהתפתחות נורמטיבית לגיל 5 לערך. הוא מאוד נהנה כשאני מסתובבת עם תחתונים וחזיה (וזה לא נעשה הרבה) לשכב עלי כשהוא עם תחתונים או ערום! אני מעבירה לו את התחושה שמה שהוא עושה הוא אכן טבעי.. כדי שלא יהיה הבדל במסר שגוף האדם, ישנם בו חלקים פחות "טובים"!!! ואני גם אומרת לו שהמגע שלו מאוד נעים! אודה לכם על דעתכם בנושא! תודה, מאירה
למאירה שלום. נראה כי את קצת מבלבלת בין הנאה ממגע אוהב בין אם לילדה הרך לבין הנאה מינית- ובנך מגיב לכך כדרכם של ילדים. התנהגותו תואמת את התפתחותו- זהו שלב בו הבן מאוד אוהב את אמו- ומתחרה באביו על אהבתה- בכל המובנים. תפקידה של האם בשלב זה הינו להסביר שוב ושוב את גבולות הגוף ואת ההבדל בינו לבין בן זוגך: הוא הילד ובן הזוג הינו המאהב. אז לא במילים אלה- כי אם בפשטות ולא לעורר תחושות של דחייה, אבל מתפקידך להדריך אותו לגבי סוג המגע הנורמטיבי בין אם לבנה. זה הזמן להפסיק להסתובב לידו עם תחתונים וחזייה, כדי לא לבלבל אותו ולהציפו בתכנים מיניים מוגזמים. בברכת חג שמח. רוית.
תאמת גם אני הייתי נגנב .....את מוכנה לאמץ אותי?
היי אם יש שם מישהו ש רוצה לדבר איתי אני מרגישה מאוד לא טוב לקראת החג ו נורה בודדה סליחה שהעברית שלי לא כל כך טובה..............
מדוע את מרגישה כך?
נפרדתי מחברי
גם אני בודד,רוב הזמן לבד,גם עצוב לפעמים לא יודע מה לעשות ולא יודע איך הגעתי למצב הזה ,פעם הסתובבתי עם חברים,חברים היו בקשר והיום אף אחד לא מתקשר,אני כבר הרבה זמן לא יצאתי לאנשהו,,,ככה את מרגישה? אני חי עם זה כל יום,מה קרה לי?אין לי מושג
שלום רב, בימים האחרונים שמתי לב כי יש עלייה בפניות הגולשים לגבי בעיית הבדידות. חגים בדרך כלל מעלים את תחושת הבדידות אצל האנשים המתגוררים בגפם או נמצאים ללא בן/בת זוג. חגים "משפחתיים" כגון ראש השנה ופסח, בהם ישנה ארוחת חג מסורתית, עוד יותר מעלה תחושת בדידות זו, גם אצל אנשים שיש להם לאן ללכת ועם מי "להעביר" את החג. הבדידות, שביום יום "נבלעת" במירוץ החיים, הופכת להיות מודגשת כשאין עבודה/לימודים ובעצם יש חופש ומן ציפיה חברתית להיות עם אחרים (משפחה/חברים וכו'). אצל רווקים/ רווקות ללא בני/בנות זוג, החגים הללו הופכים להיותסיוט לא קטן ולחץ הדדי: הן מצד המשפחה של "נו מתי תמצא/י כבר מישהי/מישהו ותתחתן/ני?", והן לחץ ודיכאון פנימי בשל תחושת הבדידות. אני משוכנעת שכשאתם קוראים את דבריי, אני לא מחדשת לכם דבר, ואתם כבר יודעים את זה מצוין בלעדיי. אבל מה שרציתי לומר הוא שהתחושה הזו נורמטיבית בהחלט במסגרת חג הפסח הממשמש וקרב, והמשפחתיולוגיה הכרוכה בכך. ומה עושים עם הדיכאון? כל אחד יודע מה עוזר לו לצאת ממצבי דיכאון: לצאת עם חברים, ללכת למקומות בילוי שונים (אפילו לבד), לשנן לעצמו מנטרה שזה רק חג קטן וזה עובר, לצ'טט באינטרנט עד השעות הקטנות של הלילה, לשכב במיטה תחת הפוך עם סרט וידיאו מצחיק/עצוב/מותח וכוס שוקו חם ועוד מיליון ואחת דרכים. אתם יודעים בדיוק מה שטוב לכם. וכמובן, יש את הפורום שלנו, שגם הוא מעין "בית" ו"משפחה" וירטואליים. אתם יכולים לכתוב, לשתף בתחושות, למלל את הבדידות הפנימית, ואנו נקשיב, נהיה איתכם, מן "ביחד" שכזה. לסיום החלטתי להביא לפניכם שיר, שנראה לי מתאים...עשו בו כרצונכם. להיות לבד/מירי אלוני אם אני, אני בוכה זה לא אומר שרע לי אני בוכה כי זה מצחיק להיות לבד להיות לבד זה לא אומר זה לא אומר אולי זה משהו אחר אולי זה חם אולי זה קר אולי זה סתם כדי לומר שאם אני, אני צוחק זה לא אומר שטוב לי אני צוחק כי זה עצוב להיות אחד להיות אחד זה לא אומר... אם אני הולך זה לא אומר שיש לי כל הדרכים שלי הולכות תמיד על יד תמיד על יד אני מאחלת לכולנו שהחג יעבור קל ככל האפשר, ושבכל זאת יהיה חג שמח. שלכם, טלי פרידמן
לליזה , בודד, ולעוד הרבה כמונו שנמצאים באותו מצב אני מקדישה את השיר הבא: בודד: לפעמים נורא קשה לי, הבדידות כה מעיקה, גם כשטוב אני מרגיש שרע לי, ככה סתם בלי שום סיבה. כשכולם שמחים אז לי עצוב, אני מסתגר לי בחדרי, כשיש מסיבה אני טרוד, כי חברה כבר אין לי. ההורים כך לי אומרים, צא לטייל תכיר חברים, למה הם לא מבינים, שאני לא בעיניינים. לבסוף סתם במקרה, הלכתי לשבת בבית קפה, המלצרית כך לי קרצה, ונתנה לי נשיקה. ומאז חיי יפים, וראשי בעננים, אני נותן לה שלל פרחים, והיא מחזירה בחיוכים... מוסר השכל: תחושת הבדידות שאנו שרויים בה נובעת לפעמים בגלל שאין לנו בן/בת זוג, חברים טובים, ידידים שאפשר לספר להם הכל, או שפשוט סתם בלי שום סיבה תפסה אותנו תחושת בדידות שתעלם במהרה. אני מאחלת לנו חג פסח כשר ושמח........
יפיפה. :)
שלום טלי! כמו שאמרת, את לא מחדשת שום דבר, אבל באופן פרדוכסלי דווקא זה מה שמעודד: את קולעת בול למה שאני מרגישה - ובודאי למה שעוד רבים כמוני מרגישים. והרי זה הדבר הכי חשוב לאדם במצוקה - שיבינו אותו, שידעו לזהות בדיוק מה הוא מרגיש! עצם ההבנה כבר מפחית מתחושת ה"נאחס" ונותן הרגשה שעל אף הבדידות הפיסית, אחרי הכל אנחנו לא ממש לבד! תודה רבה לך ולכל מי שעוזר כאן! אחת
לבודדים...ובעצם לכולם, חזרתי לא מכבר לביתי, לאחר נסיעה בשעות הבוקר המוקדמות. בדרך בזמן שנהגתי, היה כבר מעט אור בחוץ. ואז לאט לאט האור התחזק וניהיה ברור יותר, בהיר יותר. הבוקר הפציע. ואז לרגע הסתכלתי לשמים וראיתי שם את אחד המחזות היפים ביותר עלי אדמות...הזריחה. השמש עמדה לה שם, בצבעי כתום בוהק, בוערת כמעט, והשמים היו בצבעים עזים של אדום, כתום ותכלת. בדרך כלל איננו נוהגים לעצור ולהסתכל על הדברים הקטנים הללו של החיים, הדברים המובנים מאליהם. אבל ככה פתאום בחמש וחצי בבוקר, הדבר הבנאלי הזה שנקרא "שמש" הצליח לרגש אותי. ואז חזרתי הביתה, וקראתי את הדברים שכתבתם. נכון, החיים הם לא גן של שושנים, ויש תקופות שזה נראה שהחיים רחוקים מלהיות משהו נעים ונחמד, אבל זה רק בגלל ששכחנו להסתכל על העולם ועל מה שסביבנו. הבדידות הקיומית היתה ותיהיה שם לנצח. רובנו נמצאים לבד גם כשהם ביחד. אז מה נותר לנו? לעצור לפעמים לרגע את המירוץ המטורף, להסתכל על טיפת טל על פרח שזה עתה נפתח, לשחק עם ילדים קטנים מדיי פעם כי איתם הכי כייף להתחבר לילד שבנו, ולאהוב - בעיקר את עצמנו. אתם צודקים - ניהיתי בנאלית ודביקה בשעת בוקר מוקדמת זו, אולם זה מה שקורה לי כשאני מגלה כל פעם מחדש כמה העולם יכול להיות פשוט. פשוט ויפה. שלכם, טלי פרידמן
טלי זה מדהים בוקר טוב לך גם אני לא ישנתי הלילה רק שאני יכולתי לראות רק קירות ותקרה...
שלום טלי! את לא בנאלית ודביקה. את נוגעת לי ובוודאי גם לאחרים בנימי הנפש! חג שמח וכל טוב, ושאכן נדע כולנו ליהנות מהדברים הקטנים היפים של החיים! אחת
טלי, שוב אני מבקשת, והפעם אפילו יותר יפה, בבקשה תכתבי לאמא שלי. אם באמת את רוצה לעזור לי- זה הזמן. הענינים מתחילים רק להסתבך, אמא שלי מטיחה בי אשמות שאחותי לא אוכלת והיא למדה ממני ( המלאכית שלי בת 12 :) ). למה היא מאשימה אותי בכל דבר? היא סתם היסטרית, ויהיה נחמד ומתחשב מצידך אם תכתבי לך, כי היא באמת צריכה להירגע. נמאס לי לריב איתה. אוף.. איזה נודניקית היא. בבקשה תחשבי על זה. שוב, אני מבטיחה שאם תכתבי לה אני אפסיק להקיא. תתני בי קצת אמון. אני תומכת בחופש בחירה, ושצריך לכבד החלטות. אולי תצליחי לפקוח לאמא שלי קצת את העיניים, להעביר לה את המסר.. או כמו שהשיר אומר.. "תני לו לברוח תני לו לבחור תני לו ללכת כדי שהוא יוכל תמיד לחזור...." אבא שלי הבטיח להשכיר לי דירה, בגלל כל הויכוחים עם אמא שלי. אני מתחילה לחפש, אבל אני לא בטוחה מה זה אומר לגבי אחותי. אני לא בטוחה שזה יהיה טוב בשבילה. מה דעתך? אוף,טלי, אין לי כוח יותר לכלום, למה אני צריכה להילחם על הזכות שלי לבחור מה לעשות בחיים שלי? למה דווקא אני? אני עיפה, פיזית ונפשית, וכל זה בגלל שכולם מתישים אותי. בא לי למות. בבקשה תשקלי לכתוב לאמא שלי. זה יעשה רק טוב. שלך, סתיו.
סתיו יקרה, אם את יכולה להפסיק להקיא, אז תפסיקי. ואז גם אין לך צורך בי. הרי המלחמה עם אימך ככל שהבנתי אני היא על ההקאות. ואם תפסיקי להקיא, ותבטיחי לה שהפסקת, הרי אז ייגמרו המלחמות. לפחות אלו הסובבות סביב עניין האוכל. אז אם ככה, את יכולה לעשות זאת לבד, ללא "עזרתי". יתרה מזו, אינני יכולה להבטיח לה דבר. כפי שאת עצמך כתבת במכתבים קודמים, זהו רק אינטרנט, ומה אכפת לך להבטיח לי...הרי אין לי שום יכולת לדעת מה מציאותי, מה אפשרי, מי את באמת, ומה את עושה באמת כשאת נכנסת לשירותים אחרי שאכלת... אז לא, אינני יכולה לכתוב דבר לאימך. בוודאי לא משהו שירגיע אותה, כי אני לא חושבת שהיא צריכה להירגע. את מספרת שהיא כבר היסטרית. אני מבינה שזו התנהגות שמקשה עלייך, ואולי אם היא היתה קצת פחות היסטרית ולחוצה, הכל היה רגוע ופשוט יותר. אולי אפילו יכלתן לשבת ולדבר על הדברים. לדעתי עלייך להראות לה את ההתכתבות בינינו בימים האחרונים. ההתכתבות משקפת את מצבך. ואז אולי היא תוכל להבין מה קורה לך, ובמקום להשליך עלייך את הלחץ והחרדה שלה, היא תעזור לך ותתמוך בך. אבל זה רק "אולי" כי אני לא מכירה אותה. בכל מקרה סתיו, את כבר הבנת שהסיפור הראשוני שלך על החברות המציקות, לא "קנה" אותי. יש סביבך המון אנשים שדואגים לך, ולא יודעים כיצד להגיע אליך ולהגיב אליך. רובם משתמשים בהפחדה (בעיקר ברעיון ביה"ח), אולי כי הם חושבים שזה מה שיזעזע אותך. ולהגיד לך משהו אמיתי? במשקל 37 ק"ג, אפילו בגובה יחסית נמוך, אפשר לאשפז בבי"ח. באמת. אז אמנם כרגע זוהי הפחדה, אך שתדעי שהם עוד יהיו מסוגלים לממש את האיום. ומה הקטע של להשכיר דירה? את חושבת שאם תברחי מהבית ומההורים, אז הכל ייפתר? להיפך. את תיהי לבד, בלי "שומרים" ותוכלי לעשות כרצונך. להקיא 10 פעמים ביום, לאכול בבולמוסים או לצום ימים שלמים, ואף אחד לא יהיה שם כדי לפקוח לך את העיניים, להזהיר אותך מפני ההתקרבות לתהום שלאחריו באה הנפילה וההתרסקות. אני יודעת שהאינסטינקט הראשוני הוא לעזוב, לברוח, אבל סתיו, אם את רוצה את החיים שלך באמת, תישארי. תישארי שם ותתמודדי. יהיה לך עוד מספיק זמן ואפשרויות לעזוב את הבית, אך כדאי שתעזבי כשאת בעמדה יציבה ובטוחה. לא מתוך בריחה, אלא מתוך עזיבה בוגרת, לחיים משל עצמך. הבריחה שלך כעת מהבית נראית לי כשאיפה להתבודדות והתרחקות מכל ההמולה. אין בה שמץ ממשי של רצון לעצמאות, שזוהי הסיבה שבעטיה אנשים עוזבים את הבית. תישארי ותתמודדי. המחלה לא תיעלם ותברח כמוך, להיפך, היא תלך ותתעצם. ואת תמצאי את עצמך יום אחד כלואה בתוך בית זר ובודד, לבד לבד, עם התהום שכרתה לך המחלה. חבל סתיו, יש לך הזדמנות פז להיעזר, להיתמך. שיהיה סופ"ש רגוע... טלי פרידמן
טלי, אם אני אראה לאמא שלי את ההתכתבות ביננו, לפי התשובות שלך היא עוד תחשוב שאני חולה. ולמה לי להפסיק עם ההקאות? עדין לא הגעתי למשקל שאני רוצה. אני לא אתחיל בשיכנועים שהחברות ואמא שלי סתם נודניקיות שאין להן חיים ובגלל זה הן נטפלות אלי, ובלי שום סיבה שברורה לי. ואף אחד לא יאשפז אותי, כי אני כבר עברתי את הגיל שלא שואלים אותי, להזכירך, אני בת 19. ואין שום סיבה בעולם שזה יקרה. אני לא מבינה למה כולם רואים הפוך ממני. מה הבעיה להבין, מה הבעיה לראות דברים בצורה שאני רואה? זה כל כך פשוט. וכן, אם אני אעזוב את הבית הכל יפתר. אני לא בורחת משום בעיה. אני בורחת מאמא שלי ומכל מקור הרעש הטורדני הזה. סתיו
מה קורה?
כן אני כאן עדיין
נו מה הענינים עכשו יש לי זמן ואני מוכן לענות לך מנסיוני על כל השאלות אתמול הייתי עייף........שפוך אחי "אור
האם עקב טראומה או הלם יכול שיער להלבין בין לילה? לגמרי?
זה עוד טוב.......!
פעם קראתי שיער יכול להלבין מטרואמה,לא בין לילה,אבל בתקופה מאוד קצרה ויש לזה גם שם מדעי...שפרח לי מהראש אופיר
שלום אנשים :-) השאלה מופנית לכל מי שיש לו נסיון בנושא או לאנשי המקצוע האם יש יתרונות ו/או חסרונות בקבלת טיפול במרפאות הפסיכיאטריות של קופת חולים כללית והאם כדאי לי לפנות אליהם בכלל? אני כמובן מתלבטת בגלל הסודיות והפרטיות שייפגעו בהשוואה לטיפול באופן פרטי תודה וחג שמח !!! דפני
דפני שלום רב, ההבדל המהותי בין טיפול ציבורי לבין טיפול פרטי הוא אכן עניין הסודיות. לא שמי שהולך לטיפול ציבורי, אזי הטיפול שלו פתוח לעיני כל, אולם הרבה יותר קל "לגלות" את עובדת קיום הטיפול. לעיתים זה עלול לגרום לקשיים כאשר רוצים לעשות ביטוחים שונים (ביטוח חיים וכו'), אבל זה מאד תלוי במטרת הטיפול, מצב המטופל וכו', ובעצם זה עלול להפריע בכל מקום שיש לחתום על ויתור סודיות רפואית, כי אז ניתן לגלות את הטיפול. בטיפול הפרטי אף אחד לא ידע עליו, אלא אם יקרו שם דברים שבהם חלה על המטפל חובת דיווח לפסיכיאטר המחוזי (אובדנות ממשית, ירידה במשקל עד כדי סכנת חיים וכדומה). פרט לנושא זה אין הרבה הבדל. דרך קופ"ח וכמו כן דרך טיפול פרטי את עשויה להיתקל במגוון מטפלים חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. תהליך מציאת מטפל טוב ונכון עבורך אינו פשוט בשתי הדרכים, ורצוי לקבל חוות דעת על המטפלים אליהם את רוצה ללכת (חברים/מטופלים אחרים וכו'). ובנוסף, כדאי לך לבדוק מהם הסדרי התשלומים של טיפול בקופ"ח. לעיתים טיפול לטווח ארוך (מינימום שנה) לא תמיד משתלם באופן גלובלי דרך קופ"ח. אם יש לך שאלות נוספות, אשמח להמשיך לעזור. בברכת חג שמח, טלי פרידמן
אפשר להשתמש באי מייל שלך?
יודעת יודעת... שיהיה לך חג שמח! :-)
לרחל- גם לך ונשתמע. רוית
מצטערת התנתק לי החיבור ולא הצלחתי להתחבר עד עכשיו מקווה שאת לא כועסת או חושבת שעשיתי את זה בכוונה
לכי לישון, נדבר מחר.
לא הולך לי עם התוכנה הזאת... אני ממש לא זוכרת. יש לי רק את המספר שלי, אם זה יכול לעזור במשהו... 55703707.
אני תיכף יעזור לך עוד כמה דקות נוכל לדבר
טוף.. :)
דרך המספר הזה אני אתן לך את שלי 114132859
רשמתי לי. מיד מנסה להיכנס.
לא הולך לי עם התוכנה הזאת. אני אביא לך את המס' שלי אם זה עוזר- 55703707
סתיו, לא, לא נרדמתי. אני כאן. קראתי את השירים. אני מכירה אותם. גם אני אוהבת את שיריו של אביב גפן. איכשהו הם יודעים "לדבר" להרבה אנשים בהרבה מצבים. שירים בכלל, הם סוג של אובייקט שעוזר לנו להתחבר לרגשות האמיתיים שלנו, לפנים שלנו. כאילו שהשירים מבינים אותנו, יודעים מה מתחולל אצלנו פנימה. השירים שהבאת מרמזים משהו עליך עצמך, על הדברים שאיתם את מזדהה בשעות אלו. וזה לא נראה דברים קלים, מן הסתם. אגב, לא ענית לשאלתי לגבי מה יקרה שתגיעי ליעדך... טלי פרידמן
אני לא יודעת. אני מניחה שאמשיך להקיא. אני לא רואה ברירה אחרת. ותפסיקי לחשוב שאני מתחמקת מהשאלות שלך! סתיו
אז למה ביקשת שאדבר עם אימך ואגיד לה שמדובר רק בעוד 3-4 ק"ג? הרי זה ימשיך גם אח"כ... נכנסת לזה, הא? טלי פרידמן
סתיו יש דברים שאני פשוט לא רוצה לחשוף פה עדיין האנונימיות חשובה ואת אפילו לא יודעת אם אנחנו מאותו בסיס(זה היה בצחוק)... אם בא לך תכתבי לי לאי מייל ונדבר שם קצת יותר אישי אני אפילו מוכנה לתת לך את מספר האי סי קיו שלי, אם בא לך לדבר שוב הלילה אני פנוייה אין מחר כלום תכתבי לי לאי מייל אם בא לך אוקיי?
אנג'ל את שם? מה המספר של האיי סי קיו שלך? יש לי קצת בעיה עם האי מיילים.. הם לא נשלחים משום מה. כל כך הרבה זמן לא השתמשתי באיי סי קיו אני לא בטוחה שאני זוכרת איך משתמשים
טוב תראי מה אני אעשה(פשוט קשה לי לתת את האי סי קיו שלי ככה בפורום) אני אתן לך מספר שאני ארשם אליו כרגע ושתכתבי לי לשם אני אתן לך את המספר האמיתי שלי טוב?
אנו נפגעי 'הלם-קרב' חברי ארגון נכי-צה"ל,מושיטים יד נאמנה ומאמצים אל לבנו את חברינו אשר טופלו בתרופה 'פנטוטל'. מחאתנו נשמעת היום מעל כל במה ציבורית. כלוחמים נאמנים של מדינת-ישראל, לרגל המצב הבטחוני,אנו מפזרים עכשיו את ההפגנה. אנו מתחייבים להמשיך במאבקנו הצודק,באמצעות 'ארגון-נכי-צה"ל עד תיקון העוול והשלמת השיקום והטיפול בנו ובבני משפחתנו היקרים. אנו מאחלים לכל בית-ישראל חג פסח שמח וכשר חברים נפגעי 'הלם-קרב' בארגון נכי-צה"ל ערב פסח התשס"א _________________---------
חברים עלומי שם שלום רב, יש לנו פורום שנקרא: פורום הלם-קרב. חלקכם משתתפים בו וחלקכם לא. אלו שלא מוזמנים לקחת חלק. עדי
כתבתי לך תגובה בעמוד 160. אם אני לא טועה..
משום מה בלילות, כשהמחשבות מתרוצצות ללא הפסק יש רגעים שאני פונה לשירים, כי קצת קשה לדבר. את לא חייבת להגיב. (כולם דרך אגב של אביב גפן). המכתב. כשתתעוררי לא תראי אותי אני עובר תקופה קשה שרק תכביד עליך משהו בי קורא לצאת ולחפש מרוב כל השקרים שחכתי מי אני. לראות הרבה נופים קסומים שוב לטייל, להיזרק. בלי לפחד ממה שאת תגידי להפרד, להתאבד,להתמסטל, להשתכר בלי לפחד ממש שתעשי לי עוד ועוד ועוד ועוד ועוד אף פעם אל תפסיק לחלום כשתתעוררי לא תראי אותי אני קוטף עכשיו את הפרחים האסורים משהו בי קורא לצאת ולחפש מרוב כל השקרים שחכתי מי אני לראות... כשתתעוררי לא תראי אותי באמת שמצטער על המכתב. מיליארד טועים לכבוד מיליארד מיליארד טועים שאת דרכם עוד מחפשים אם לא מצאתם, זה אולי סימן שאין... לכבוד מיליארד מיליארד טועים.... - רמז.. ( השאר לא רלוונטי.. :) ). אור הירח. כשאלוהים ברא את החושך הוא ברא לנו ירח שיראו איך אנחנו בודדים את הירח שם גבוה שלא נוכל ליגוע ויש כמה שעדיין מנסים ילדים מתעופפים כדורים כחולים סגולים והאור שמלווה אותו צונח זה אור הירח. כשאלוהים ברא את החושך הוא ברא לנו ירח שיראו איך אנחנו פוחדים הילדים נעלמים עמודים בעיתונים והאור שמלווה אותו צונח זה אור הירח. הילדים במשברים ההורים כחולים סגולים והאור שמלווה אותו צורח זה אור הירח. עצוב בלעדיך. (חבל שאמא שלי לא מבינה את תוכן השיר) תני לו לברוח תני לו לבחור תני לו ללכת כדי שהוא יוכל בסוף לחזור במילא הוא עצוב בלעדיך במילא הוא עצוב בלעדיך והוא עוד מעט חוזר. תני לו לשכוח תני לו לזכור תני לו ת'חושך כדי שהוא יוכל לראות ת'אור במילא הוא בודד בלעדיך במילא הוא בודד בלעדיך והוא עוד מעט חוזר. אז תני שיחשוב לו תני שיצעק תני לו לבכות קצת ואז תראי שהוא בסוף יצחק במילא... ושיר ללילה.... לילה טוב לילה טוב לך תשמור על עצמך לילה טוב את הדמעות שלך כסה בסמיכתך לילה טוב תברח לחלום שם ההורים חוזרים והלילות שקטים אז לילה טוב מחר תמיד יהיה הרבה יותר קשה אז לילה טוב תברח לחלום ילד מסובך אל תפחד כל כך לילה טוב לילה טוב לך.
מקווה שלא נרדמת :) יש הודעה בעמוד הקודם.
סתיו:) גם אני אוהבת שירים כאילו שקל להתחבר אל המילים שלהם לוקחת בלילות ווקמן ושומעת....... זה מרגיע קצת...
אני חושבת שואליום או פנרגאן או פרוזק או סרוקסט ! אחד מאלו יתאימו לך בתור שם ! רק לקרוא את ההודעות שלך וזה כבר מרגיע !!! ובאותה נשימה והזדמנות אאחל לך חג שמח ושתהיי הכי מאושרת שרק אפשר. מכל הלב!!! אליאן
לאליאן- תודה. ולך אני שולחת צרור פרחי אביב צבעוני ושופע לכבוד החג. רוית.
איזה טראומה את עברת.? באיזה תרופה את מטופלת
יורם שלום, אני גם חווה התקפי חרדה קלים בחדשים האחרונים. אין לי מושג על מה ולמה. זאת הרגשה איומה!
עזוב אחי אני עייף .......ממחר נדבר מהבוקר..........לילה טוב
האם יש כאן משהו שנמצא במצב של התקף חרדה.?
חבוב אל תלחץ כולנו באותה סירה קודם כל אני בחור לא בחורה ככה לפחות אומרת אשתי בלילה...ומה שאתה חווה ז ה מצבים מסוימים של התקפי חרדה שמכניסים אותך לפאניקה כרגע אתה מדבר אל תחושת ניתוק ואטימות לסביבה כשזה קורה וה ממשיך לדפיקות לב להרגשת מחנק....חנק בגרון כחכוח בגרון מחשבות שקורה לך משהו ...עזוב אני בסרט הזה 10 שנים ....גם הכדורים שהרופאים נותנים תופעות הלוואי שלהם בן היתר הם חרדות...כי הגוף מתרגל מהר לכדורים...וצריך להגדיל את המינון...עזוב אפשר לדבר בלי סוף....שורה תחתונה כרגע אל תילחץ תנשום עמוק מקלחות חמות.....ואל תתעסק כרגע עם דברים מלחיצים..כי כרגע כל דבר מלחיץ ! תרגע אני אשמע תסיפור שלך ואני מבטיח לך שבסוף תרגע ותיהיה מוכן טוב טוב.....ואת זה הרופאים לא ילמדו אותך .....אבל לא היום "אור
שלום יורם! הו הו, כמה שאני מכירה, לצערי, את המצב הזה! מה אני אגיד לך? זה פשוט מצב בלתי נסבל! זה דפיקות לב, הזעה, חולשה, בחילות, רעד בכל הגוף והרגשה שאתה פשוט לא מסוגל לשבת רגע במקום אחד, שאתה פשוט הולך להתפוצץ! וכעת, כשאני בתקופה קשה, והחגים מתקרבים ומה-זה מלחיצים אותי - אני מרגישה שזה עומד להתפרץ בכל רגע. למזלי יש לי כדורים שהרופאה רשמה לי נגד הזוועה הזאת. אבל כמובן שאינני יכולה ליעץ לך או לכל אחד אחר מה לעשות במקרה הזה - הרופא צריך לקבוע את הטיפול המתאים. הנחמה היחידה אולי בעניין הזה היא שהוא עובר, בסופו של דבר! תרגיש טוב וחג שמח! אחת
שלום רב וחג שמח... אני מתמודדת עם התקפי חרדה הרבה מאוד שנים... בתחילה זה היה חלק ממצב פסיכולוגי/נפשי הנקרא אגרופוביה - פחד ממקומות פתוחים והומי אדם.. המצב הזה הקשה עלי לצאת מהבית באופן כללי. מכיוון שאני לא מהאנשים שמוכנים להיות מוגבלים בגלל פחד.. הרצתי את עצמי לטיפול פסיכולוגי - והיום אני במצב של לעיתים חרדות - וזה אומר בתקופות שאני לא מתמודדת עם מה שאני באמת מרגישה.. הדחקה! אצל כל אחד החרדה קשורה ביומיום למצב אחר! וכמובן שכל ה"חרא" בחיים בא מהילדות. בכל אופן - אם מענין אותך, אני יכולה להפנות אותך לפסיכולוג שנתן לי כלים מופלאים להתמודד וקודם כל להבין את עצמי טוב יותר. הרבה יותר קל לי! כתוב לי אם תרצה לדואר האלקטרוני שלי! אני צריכה להבין יותר!!!! אם תרצה שאעזור לך! חג שמח ונפלא, מאירה
מה זאת אומרת את מרגישה יותר טוב ? מה את מקבלת טיפול תרופתי את אומרת שיש לך אגרופביה מה יצאת מזה והיום את מטיילת חופשי......? ורק עי יעוץ פסיכולוגי ?"אור
המשמעות היא תחושה של ניתוק עצמי
אל תדאג זה אופייני לכול נפגעי טראומה...אני בחרא הזה 10 שנים...זה קורה כשאתה פתאום טרוד במשהו או לחוץ.....אל תחשוב על התופעות המוזרות שתמשיך לחוות כי זה ישגע אותך..........זה הכול הפרעות כמיות במוח כתוצאה מהטראומה !
מתי זה התחיל בעקבות מה בן כמה אתה?
קשה לי לאכול קשה לי להקיא קשה לי לא לרצות להקיא קשה לי לא לרצות להמשיך לאבד משקל , אף על פי שאני יודעת בוודאות שאני כבר במצב מסוכן. היה קשה לי עם דברי הדיאטנית שכל רגע אני עלולה להבהל, לחטוף דום לב ולמות. קשה ועם זאת כ"כ מושך... האופוריה הזו,ההלקאה העצמית,הכאב,העייפות,השכחה,הצלילה לתוך עולם שבו אני חזקה,שבו אני קשוחה,שבו אני "שלמה" בכאילו. ההתעוררות אל עולם אחר,מפחיד , אמיתי,מרגיש ,העולם בו אני באמת קיימת... לראשונה אני מתעוררת ומתקשה לחזור "לישון" האופוריה כבר לא אותה אופוריה... פחד תהומי מלהשאר "חולה" פחד תהומי מלהבריא מלדעת מה יש שם בכלל... אני לא יכולה לפסול את החיים שמעולם לא חייתי, אותו עולם שכולם טוענים שיש לי "מה לתרום לו", אני רוצה לצאת מזה! הצעת את ידך לסתיו.הצעת אותה גם לי ,לפני 9 חודשים ארוכים , ואילו אני סרבתי לקחתה.אני מבינה כרגע עד כמה היית שם בשבילי,כמה היית מוכנה לעזור לי ואילו אני נסגרתי בפנייך. עכשיו אני למטה,ממש למטה.במקום בו החיים הם פאזל של טריליארד חלקים קטנים,מקרוסקופיים,מבולבלים.נמאס לי להסתתר מאחורי הפרעת אכילה ואני גם חושבת שאני כבר לא כ"כ מוצלחת בלעשות את זה. אם מתחת לעומק הדברים הגלויים והכואבים גם ככה מסתתרים עוד דברים,כדברייך,אזי אני באמת כמו שתמיד כיניתי "בור ללא תחתית". תנחי אותי כיצד לצאת,תשפטי בחומרה אך בעדינות,תבקרי ולא בסרקסטיות.ובבקשה אל תאמרי לי שאינך מסוגלת לעשות את זה כי אז באמת ארגיש שננטשתי ושהציפיות ממני להסתדר בכוחות עצמי גבוהות מיכולתי האמיתית. טלי- אני חסרת כוחות,מבולבלת,אבודה,צריכה עזרה,טיפול ,טיפול,טיפול את רואה-הפנמתי:-) ובבקשה,אם זה לא יותר מדי קשה לך-אל תעזבי אותי. ויתרתי על שכבת ההגנה שלי , פתחתי המון דברים,המון רגשות,המון קשיים. אל תוותרי לי , בתוכי אני יודעת שאת לא תוותרי לי:-) אני יודעת שעוד אסבול המון דכאונות,וחרדות,ושוב ארצה לא לצאת מהמחלה ולחיות בתוכה ולהשתמש בה, אבל אני רוצה החוצה החוצה החוצה החוצה החוצה החוצה החוצה שלך,ANGEL
את רוצה, וגם תצאי. את פשוט מקסימה.
תודה לך סתיו:)
אנג'ל יקרה, הצלחת לרגש אותי. על אף שאני בטוחה שיהיו רגעים בהם תצטערי על מילותיך אלו, ולא תביני איך כתבת אותן, אבל זהו רגע אוטנטי שאל לנו להתעלם ממנו. הגעת לתחתית, את נמצאת בתוך חור, בתוך בור שחור ואפל, ומבקשת עזרה. לא שאני שמחה שאת שם, אבל אני שמחה שזה הביא אותך למסקנה הנוכחית. טיפול. נכון, זוהי מילת המפתח. לא, אני לא נוטשת. אני אנסה לעזור לך למצוא את הטיפול הנכון והמתאים, אבל יש לכך מחיר גם מצידך. בין אם מחיר פיזי (כלכלי) ובין אם מחיר נפשי. ואת יודעת את זה. אני אשאיר לך הודעה באי.סי.קיו לגבי יום א'. שכחתי שזה חג. אני מאחלת לך שהחג יעבור כמה שיותר בקלות, למרות שזה יהיה מורכב... חג שמח, טלי פרידמן
