פורום פסיכולוגיה קלינית

שוב שלום ללירון צדקת בחלק מדבריך : בעבר חלק מהטיפולים הפסיכיאטריים גרמו לנזק או לפחות לא הועילו, אך מכאן ועד הוצאת מסקנה שהפסיכיאטרים שימשו סוכנים חברתיים סדיסטיים שכל רצונם היה ל"יישר" את האדם החריג אל תוך החברה הקונפורמיסטית - המרחק הוא גדול. אני הראשון שאודה בתופעות הלוואי של הטיפולים הפסיכיאטריים אבל כרופא שטיפל באנשים שסבלו (ואני משתמש במילה "סבלו" לא בכדי) מנפשם המעונה אני יכול לבקש ממך לפנות אל מקורות מדעיים וקצת לחדד את הידע שלך בהסטוריה של הרפואה מצד אחד והטיפול הנפשי מצד שני. עם ההתקדמות העצומה שחלה בשנים האחרונות בחקר הנפש אין היום טיפול פסיכיאטרי שאין לו הוכחה מדעית לכך שהוא מביא את הסובלים מנפשם למצב טוב יותר, למצב שהם יכולים לצחוק אחרי שנים של יסורים, ובלי קשר אם יתנהגו כמו שהחברה רוצה - היום אמת המידה הטיפולית להצלחה אינה "להיות נורמלי" אלא פשוט לסבול פחות, ואולי גם להיות מסוגל לאהוב ולפעמים גם לעבוד למחייתך. אבל גם אם אינך עובד למחייתך הרי מערכת התמיכה הממשלתית תתן לך את האפשרות להתקיים בכבוד. אני מסכים, לא מאד שאפתני מבחינה טיפולית אבל דיינו לעיתים בכך. אני מציע שתבדוק איזה אחוז קטן מהמאושפזים במרכזים לבריאות הנפש נמצאים שם שלא מרצונם - האחוז יפתיע אותך בקטנותו. רוב המאושפזים באים מרצונם כי הם סובלים סבל רב. יהיה זה מעט לא אתי, בלשון המעטה לומר להם שכאן יעשו להם דברים נוראיים בשם החברה. אני מציע שבמקביל לעבודתך בנושא האנטי פסיכיאטרי עסוק במקביל גם באיסוף מידע, אם מדעי- מחקרי (ויש הרבה) ואם חברתי - שאל את אלו שסבלו בעבר והיום חלקם אף - ישמור השם - מאושרים. קרא את שיריה של המשוררת יונה וולך וצפה בסרטיו של אסי דיין - שאל את עצמך למה אנשים אלו ורבים כמותם החליטו לאשפז עצמם במרכזים לבריאות הנפש. נסה להבין האם הטיפול שקיבלו פגע במקור יצירתם הפנימי ? לא נראה לי. דבר עם אנשים שלא יכלו לצאת מהמיטה במשך חודשים של סבל עד שבאו לבקש מזור בצורת כדור (כן, כדור "כימי" שלא נדע) והין הם יכולים ללמוד באוניברסיטה מה שמעניין אותם ולעבוד בעבודה שגורמת להם עונג (או שאינם עושים דבר וגם זה טוב - אבל אינם סובלים). לך דבר עם אנשים ששמעו במשך שנים קולות בראשם, וניסו לפגוע בעצמם רק כדי לא לשמוע את הקולות מעוררי החרדה. חלקם יגידו לך שקצת יותר משעמם להם עכשיו, בלי הקולות ועם הכדורים - שאל אותם אם היו רוצים להפסיק את הטיפול התרופתי - עם או בלי תופעות לוואי ולחדש את ימי הבהלה, כשכל עובר מזדמן ברחוב נדמה להם כסוכן של הממשלה הרודף אחריהם - שאל אותם, רובם לא ירצו להפסיק ויותר מזה - את רובם המכריע איש אינו מכריח לקחת תרופות, הם עושים זאת על דעת עצמם. גש אל האנשים שלא היה להם כוח לנשום ובודאי שלא לדבר במשך תקופה ארוכה של דיכאון - נסה להבין מהם למה הם ביקשו לקבל טיפולי חשמל - ביודעם שבפעם הקודמת זה עזר להם. שאל אותם מה זה עשה להם, שאל אותם האם נגרם נזק למוחם או אולי להיפך ? - ככל שידיעתי מגעת - רובם יאמרו שיעברו שוב את הטיפול ללא היסוס אם יהיה צורך. ודבר אחרון - לגבי נושא הכפיה, מומלץ שגם בנושא זה תעשה קצת שיעורי ביית. על כך ההודעה השלישית והאחרונה.

אתה קצת צודק שבאנו על דעת עצמנו אבל כנרה שבטחנו יותר מידי באתם רופאים ולא פעם הם דוחפים תרופות בשביל השקט הנפשי שלהם שאל אותי לא את לירן אני כבר נחשב לממוחה בתחום בלי תואר באנו לבקש עזרא לא קבר אני ממתין לכתבה האחרונה ואז אגיב

ללירון ראשית תודה על כך שעוררת דיון מעניין וחשוב מאין כמוהו בפורום . להערכתי הפורום שלנו משמש כבימה מתאימה במיוחד לדיון בסוגיות שהעלית. בהחלט הייתי שמח אם סגנון ההתבטאות היה פחות לוחמני ויותר ענייני אך כזה לעיתים אופיים של ויכוחים. ולעצם טיעוניך: אני מקבל מטיעוניך את ההרגשה שגם אם חלקם נכונים (וסביר להניח שכך) הרי ברובם הינם הקצנה חד צדדית שמקורה בכאב רב של אנשים שמרגישים שנפגעו מטיפול זה או אחר, ואין ספק שאכן יש כאלו. כדי לא לגעת במקומות כואבים אצל חלקנו הרשה לי להשתמש בדוגמא מתחום טיפולי אחר. כיום מעל חמישים אחוז ממקרי הסרטן עוברים ריפוי מלא אם כי לעיתים תופעות הלואי של הטיפול הינן קשות. האם לדעתך יהיה זה אתי לגשת לחולה סרטן בשיאו של תהליך הטיפול הכימותרפי,עם כל תופעות הלואי הכרוכות בו, ביום שבו עליו להחליט האם גם לכרות חלק מגופו כי יש בו את התאים הקטלניים ולומר לו - רק בשביל שידע: שחבל על זמנו, שהסיכוי שיצא מזה קטן ואם יצא מזה הרי יוותר נכה, שהכירורגים שם רק בשביל לגרום לו נזק ולעוות את גופו, שמקור מקצוע הכירורגיה בכלל לא ברפואה אלא בספרות (כן, הכירורגים הראשונים היו ספרים - גלחים), שעד לפני זמן לא רב היו מנתחים ללא הרדמה, שהתרופות הכימותרפיות מרעילות את הגוף ובכלל - במקרה יש לך ספר לתת לו שמדבר על כל זה ואף מציע פתרון קל יותר וללא תופעות לוואי? ותזהר שלא לומר לו מילה על הרוב המכריע של חולי הסרטן שיצאו מזה ושיקמו את חייהם ובנו משפחות ומצליחים להנות, לאהוב ולהתרגש? אני מקווה שהבנת את המשל והנמשל ועתה ארצה לדון בטענותיך הספציפיות. ועל זאת בהודעה הבאה.

ד"ר עמיר פורמן שלום. אני שמח להתיחסותך העינינית לדברי. לגבי המשל שהבאת. אתה צודק מאה אחוז. יש בעיה קטנה אחת !!!!!!!! אם נאמר שהמטופל מקבל טיפול קשה כמו שניתן למחלת הסרטן בעוד שכיום יודעים על טיפול פשוט יעיל ובעל 80% אחוז הצלחה ושאינו כואב או בעל השפעות לוואי והרס. למה להמשיך להשתמש בטיפול הישן והלא אפקטיבי כל כך ! והנמשל הוא: שיש דרך אחרת - מדע מודרני שנקרא דיאנטיקה ! ולכן אני מעלה דיון זה. אני לא תוקף את אלה שבאים לעזור. אלא את אלה שמשתמשים בשיטות ברברים לפעלים וגם לא יעילות כאשר יש שיטה הרבה הרבה הרבה יותר טובה ! והם (פסיכאטרים ופסיכולוגים) מבורותם או שחצנותם או מפחדם או מרשעותם לא מוותרים על השיטות הברברית והעתיקות האלה. פה הבעיה !

תודה לך לירון על הארתך? ובאמת שלא ידעתי עד כמה חמורה שיטה זו.

לירון היקר אשמח לדעת על כל מחקר מדעי שנעשה במתודולוגיות הניתנות לביקורת (כמו מחקר על קבוצה גדולה של אנשים, קבוצת פלסבו, סמיות כפולה, ושיטות סטטיסטיות נכונות) לגבי תועלת הדיאנטיקה בטיפול בסרטן. הצעה אישית: באם אתה רוצה לתקוף יריב - השתמש נגדו בכליו הוא ולעצם העניין הבא מחקרים כנ"ל ואז תצליח אולי לשכנע את הפסיכיאטרים והרופאים האחרים.

הייתי רוצה לשמוע דעות ממטפלים ומרופאים בנושא האישפוז לנערות עם הפרעות אכילה. האם לדעתכם הטפול במחלקה הפסיכיאטרית יכול להשפיע על התנהגות, תפיסת ה'אני',הערכה עצמית וכו'- בצורה טובה יותר מאשר טיפול בקהילה ? ובאיזה אופן. הייתי שמחה גם לקבל כתובות אינטרנט העוסקות בנושא או הפניה לחומר כתוב. תודה.

אני לא שום רופא זה בטוח, אבל אני אושפזתי ארבעה חודשים במחלקה בגלל הפרעות אכילה בעיקר. זה יכול להציל חיים. ממש כך, לדעתי בכל אופן.

ענת שלום רב, מעניין מדוע את שואלת את שאלותייך. האם את מתלבטת לגבי טיפול לעצמך או לקרובת משפחה, או אולי את עושה עבודה בנושא? בכל אופן, יש דעות מגוונות בנושא. להערכתי האישפוז צריך קודם כל להיות תלוי במצב הפיזי של הנערה ובמצב הנפשי. ככל שמצבים אלו חריפים יותר, הבחורה תתקשה לתפקד בבית, ולכן האישפוז יהפוך להכרחי. במידה והנערה יכולה להסתדר בבית, ויש מערכת משפחתית תומכת המסוגלת לסייע בזמן אמת (חוץ מטיפול אינטנסיבי מקצועי כמובן), הייתי ממליצה לנסות להישאר קודם בבית. אשמח אם תפרטי יותר בנוגע לשאלותייך ומקורן. בברכה, טלי פרידמן

טלי,מה דעתך...? אל תתפלאי על השאלה.לא התכוונתי עכשיו.אני מודעת לכך שאני לא יכולה .אני שואלת סתם מתוך סקרנות.

ברצוני להגיב ולחוות את דעתי בנושא הדילמה האם יש לאשפז אדם בעל הפרעת אכילה במחלקה פסיכיאטרית או לא: לפני כחודש אובחנתי כ"מופרעת אכילה", במשך מספר ימים לאחר מכן אני התנגדתי לאכול בתוקף, גם הצהרותיהם של הרופאים לגבי מצבי הירוד לא שיכנעו אותי ושינו את דעתי. לאחר שיחה קצרה עם פסיכיאטרית נכתבה המלצה לגבי מצבי שלפיה מקומי הינו במחלקה פסיכיאטרית. כששמעתי זאת, עלתה במוחי העובדה שבמחלקה סגורה/פסיכיאטרית נמצאים אנשים בעלי קושי לשלוט במצב, לשלוט במעשיהם, במחשבותיהם ובעצם הם נותרים ללא שליטה על חייהם. החלטתי שאם הגעתי למצב זה עקב שליטת יתר בתחושת הרעב שלי, שעם הזמן למדתי לאהוב אותה ואף התמכרתי אליה, באותה מידה אני צריכה לעשות משהו עם כל השליטה הזאת ולנווט אותה לכיוון אחר . כעת, אני מאושפזת ביחידה להפרעות אכילה בביה"ח שניידר, אני מאושפזת במסגרת אישפוז יומי, אני מקבלת שם את כל התמיכה והחיזוקים שאני זקוקה להם, אם זה מהמשפחה, הצוות הרפואי , והאנשים שלצידי ונמצאים במצב דומה לשלי. היתרונות באישפוז יומי הינם ברורים ומשמעותיים ביותר לגבי החולה.להבדיל מאישפוז סגור, שבו החולה נמצא בבה"ח במשך כל היום, והוא אינו נפגש עם איש, באישפוז היומי הורי נמצאים איתי כל הזמן ואני רשאית ללכת הביתה אחרי השעה שש.בנוסף לכך, באישםוז יומי החולה מודע לכל בעיותיו ויש באפשרותו להיות פתוח לחלוטין ולהביע את דעותיו לגבי תנאי האישפוזואף לשנותם. יש לציין שהכל מתנהל עם שיתוף פעולה מלא עם החולה, כאשר במחלקה הסגורה, לעיתים נאלצים להשתמש בכפייה כלפי החולה. גם עכשיו, כאשר אני כבר חלק מהמסגרת, יש לי קשיים שמלווים בפחדים, חרדות, חששות שקשה מאוד להתמודד איתם, אין זה קל לקום כל בוקר עם מחשבה שיש לך עוד יום לעבור, להתמודד- וזהו הקושי. ההתמודדות היא החלק הקשה ביותר, כשאתה לא מתמודד, אתה לא מבין את עומק הכאב בהשלמה עם מצבך ועם העובדה שעכשיו אין טעם להסתכל אחורה ולנסות לחזור למה שהיה, לשגרה שהיית רגיל אליה, אתה מרגיש שנלקח ממך משהו יקר, חשוב, חיוני, משהו שהחזיק אותך בעל משמעות עד שהוא נלקח, כשבעצם זה הרס אותך, זה שלט בך ובחייך ,אבל אתה עדיין לא מוכן לקבל את העובדה שעכשיו יש להיפרד ממה שהביא אותך למצב שאתה נמצא בוא כעת. השאלה היא עד כמה אתה מוכן להתמודד? והאם אתה רוצה שישלטו בך (מחלרה פסיכיאטרית/סגורה) ? או לעשות את כל המאמצים, להילחם ולהשתדל לנסות כל הזמן לשלוט במצב? תודה. M.

לחברי הפורום שלום. הפורום הזה נועד לציבור ככלי התבטאות חופשי כדי להעלות שאלות מחשבות ונושאים לדיון. שימו לב שברוב ההודעות שלי הדברים מובאים כשאלות לנושא אשר אליו נחשפתי ושבו אני מתעניין. אייני קיצוני ואינני בור. אני מבקש ללמוד ולאחר בחינת צד אחד אני בא לבחון את הצד השני. אני מודע לכך שרוב הפסיכיאטרים והפסיכולוגים משקיעים המון זמן ועושים זאת מהלב. אני בסך הכל מאיר עיניך ועיני הקוראים לאספקט נוסף ומבקש תגובה. מדוע אתה (ד"ר גרין) מתרגז ותוקף, ומאיים בתביעה ? לא נאמר דבר ולא חצי דבר נגדך אישית או נגד אחד מעמיתך בפורום זה. לא נאמר דבר משום הסתה או פגיעה. אני מחפש תשובות ואתה משיב באיום ותקיפה ? ולמען האמת אני חש שעצם העלבון והאיום מצדך מראים כי נגעתי בפצע כואב. ואולי כן יש אמת בשאלותי. הגורמים ה"קיצוניים" כביכול בסה"כ מנסים לשמור על תחום בריאות הנפש ועל זכויות בסיסיות של חולים - וכעובדה הם משיגים הוכחות ותגליות כל הזמן. במקום לנהוג בגישה תוקפנית תן לי תשובות או אתרים לפנות אליהם כדי שאוכל ללמוד גם את הצד שלך. לסיום אינני מנסה לפגוע רק לתקשר ואם פגעתי בך או במישהו באתר אני מצטער. שלך, לירון בירנבוים

שלום לירן גרין הוא לא ד"ר ולא הוא מאיים עליך זהו אדם אחר יש לך כאן טעות המאים הוא היועץ ולא דרור גרין גם אני חושב שיש ליועץ מה להסתיר אולי כדאי לבדוק את זה

אני לא חושב שלד"ר פלד יש מה להסתיר,אני חושה שזה די מכאיב לאדם שמקדיש שנים לילמוד ולעזרה לבני אדם.... שמזלזים בו אותך זה לא היה מכעיס ? אופיר

הפורום נועד לתת יעוץ מקצועי לניזקקים ולא להפיץ דעות קדומות או אינפורמציה לא נכונה יש מספיק דיסאינפורמציה בתחום ומתרט הפורום להקטין אותה - לכן אני מגיב כך לא ביגלל איזה פגיעות אישית או אמת ניסתרת

יש לך טעות, ד"ר גרין לא נוהג לתקוף לאים או כל דבר אחר, אתה כנראה מתבלבל

לירון היקר לאחר עיון נוסף מהחומר שכתבתה אני מבין שאתה מדבר מתוך חוסר-ידע מוחלט ולא מתוך כוונת לשון הרע - אני מושך בזאת את איומי כנגדך - וממליץ ללמוד לפני הבעת דעה שיש בה הוצאת לשון-הרע כלפי התחום בהצלחה

האם יש משהו שלא נכון במה שכתבתי שם באתר השני אולי תעמיד אותי פעם אחת במקום ותגיד לי לא זה שקר אין דברים כאלה לא חמוד אני היתי שם ליד חדרה עלי אף אחד כבר לא יעבוד ומה עם הסקר האידיוטי זוכר אותו אז אספר לך משהו גם אני השתתפתי בסקר האידיוטי וכפי הידוע לך צריך היתי גם לתת בדיקת דם אך מה לעשות אף רופא לא הצליח להוציא אפילו ד"ר פרקש המומחה הגדול לבדיקות דם לא הצליח מזל שלא היתי אחרי תאונה אחרת כבר היתי מת אז לא לקחו בדיקת דם נווו מה לעשות אנחנו רק בני אדם הכוונה לרופאים שהרי אנו לא נחשבים פעם שאל אותי אחד הרופאים שלכם אחרי ניסיון של מספר פעמים לנעוץ את המחט אם זה כואב נווווו אני כמובן לא בן אדם אז בטח לא כואב לי נכון גם לכלבים כואב יועץ יקר

יהודה יקר, מספר לא קטן של פעמים יצא לי לקרוא דברים שכתבת. יש בך המון כעס ולפי התגובות שלך שקראתי הצלחתי להבין מעט מהיכן הוא בא. זה מאוד מעניין אותי אשמח אם תרצה לספר לי את ההתחלה. מאוד ריגש אותי מה שכתבת לד"ר פלד זה העביר בי צמרמורת וגבר בי הרצון לשמוע את הסיפור שלך. מלי

יהודה היקר לצערי נפגשת עם החלק ה"חלש" של הפסיכיאטריה הישראלית מזל רע - פגישה עם הפסיכיאטריה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון - אני שמח להודיע לך שדברים משתנים במהירות - ומקווה לעתיד טוב יותר - אתה מוזמן לבקר כדי לבדוק בעצמך

ד"ר גרין שלום שוב. אתה עדין לא עונה לי ולכל האנשים בפורום על השאלות שנשאלו. אני באתי לקבל ידע. אני מבקש שתקרא שוב את מה שרשמתי ותתן לי תשובות. באתי לכאן ב"בורותי" ללמוד עוד ואתה לא מסוגל לספק זאת. אני גם הייתי מבקש אם תוכל שתעיין בספר שציננתי ותתן לי את דעתך על תוכנו ואולי גם על הספר פרקים נבחרים בפסיכיאטריה ועל מבוא לפסיכואנליזה של פרויד. שלך, לירון בירנבוים.

שלום לקוראי פורום זה. רציתי להאיר את עינכם לוועדת האזרחים לזכויות האדם (CCHR). הוועדה הוקמה ב-1969 כגוף עצמאי, כדי לחקור ולחשוף מקרים של הפרת זכויות האדם בידי פסיכיאטרים, ולטהר את תחום ריפוי הנפש. הוועדה, הכוללת למעלה מ-130 סניפים ב-30 ארצות, כוללת רופאים, מומחים לרפואה, אומנים, עורכי דין ומחנכים שמייעצים בתחום ההתמחות שלהם. אנשים רבים שהיו עדים למקרי ניצול לרעה של הפסיכיאטרים דווחו על מה שראו לועדה, דבר שהביא לשינויים לטובה במערכת בריאות נפש. למידע נוסף, צור קשר עם: עמותת מגן לזכויות אנוש נציגי CCHR בישראל ת.ד 37020, תל-אביב 61369 טל. 5660699-03 פקס. 5601883-03 E-Mail: [email protected] או בקר באתר: www.cchr.org שלכם, אזרח מודאג ומבין, לירון בירנבוים.

גם שאלתי אותך שאלה למטה,בקשר לספר הזה

הזרם האנטי-פסיכיאטרייה כבר קיים מראשיתה של הפסיכיאטרייה. מדובר בזרם חשוב מבחינה מדעית כי הוא דואג להזכיר לפסיכיאטרים את מגבלות וחסרונות המקצוע. במובן זה הוא מבורך ונלמד במסגרת ההכשרה בפסיכיאטרייה - אני אישית נותן לו דגש רב בהכשרת סטודנטים. בשנים האחרונות ישנם זרמים אשר הקצינו את הביקורת נגד הפסיכיאטרייה לכיוונים מוגזמים. ההאשמות שמובאות הקצינו עד אבסורד וכעת גובלים בהסתה פרועה - גופים דתיים פנאטים לא פחות בגישותיהם (כגון הכנסייה שעומדת מאחורי האתר שצוין) חברו יחד עם ארגונים קיצוניים לא פחות להשמיץ ולהוציא לשון הרע על הפסיכיאטרים. נכון שכמו בכל מצב בו עובדים אנשים קורים תקלות ולא תמיד יש הצלחה - נכון שכבני אדם יש כמה פסיכיאטרים ופסיכולוגים קרימינאלים שכשלו - אבל מפה ועד התקפת השמצה על התחום כולו - וכל הטיפולים שבו באופן גורף הדרך ארוכה. לאחרונה מספר ההשמצות הלא מבוססות גובר מאד - השתיקה של הממסד הפסיכיאטרי מתפרשת כהסכמה שבשתיקה - אני אישית כפסיכיאטר אשר משקיע את הנשמה בטיפול בנזקקים חש פגוע אישית מהתקפה הכפשה והוצעת לשון הרע כנגד המקצוע שלי - החלטתי לא לשתוק - וכעת אני בהליכים לבירור תביעה משפטית להוצאת לשון-הרע כנגד מספר ארגונים מהסוג שמתואר מעלה (לדוגמה: הארגון נגד תקיפה פסיכיאטרית) אני מקווה שנציגי העמותה יבררו היטב את טיעוניהם - כולל באתר זה - בטרם יפיצו הסתה ולשון הרע

לאחר התייעצות משפטית עם פרקליטי אני ממתין להזדהות מלאה של כותב הודעה זאת - ולהסתייגות מההתקפה הגורפת - בטרם אפתח בהליכים משפטיים

על המ אתה מיתרגש?... אז הבן אדם קרא חוברת אחת של עדי יהווה והוא כבר משמיץ את הפסיכאטריה,אין לך על מה להתרגש........ אותו אירגון (עדי יהווה) גם נגד הפלות,השתלות,ותרומות דם אני גם מאוד בספק עם לירון קרא את מבוא לפסיכואנליזה או ספר פסיכאטריה "חדיש" הוא כניראה מחפש פרובקאציות לירון:אם אתה רוצה לישמוע דעה.... תקשיב ותישמע,אם כבר באה עם עמדה מוצקה של "אנטי" אז למה אתה שואל שאלות שאתה לא מוכן לתת עליהן את הדעת? אופיר

ד"ר גרין שלום. אינני מבין למה אתה מרגיש מותקף ? הפורום הזה נועד לציבור ככלי התבטאות חופשי כדי להעלות שאלות מחשבות ונושאים לדיון. שים לב שברוב ההודעות שלי הדברים מובאים כשאלות לנושא אשר אליו נחשפתי ושבו אני מתעניין. אייני קיצוני ואינני בור. אני מבקש ללמוד ולאחר בחינת צד אחד אני בא לבחון את הצד השני. אני מודע לכך שרוב הפסיכיאטרים והפסיכולוגים משקיעים המון זמן ועושים זאת מהלב. אני בסך הכל מאיר עיניך ועיני הקוראים לאספקט נוסף ומבקש תגובה. מדוע אתה מתרגז ותוקף, ומאיים בתביעה ? לא נאמר דבר ולא חצי דבר נגדך אישית או נגד אחד מעמיתך בפורום זה. לא נאמר דבר משום הסתה או פגיעה. אני מחפש תשובות ואתה משיב באיום ותקיפה ? ולמען האמת אני חש שעצם העלבון והאיום מצדך מראים כי נגעתי בפצע כואב. ואולי כן יש אמת בשאלותי. הגורמים ה"קיצוניים" כביכול בסה"כ מנסים לשמור על תחום בריאות הנפש ועל זכויות בסיסיות של חולים - וכעובדה הם משיגים הוכחות ותגליות כל הזמן. במקום לנהוג בגישה תוקפנית תן לי תשובות או אתרים לפנות אליהם כדי שאוכל ללמוד גם את הצד שלך. לסיום אינני מנסה לפגוע רק לתקשר ואם פגעתי בך או במישהו באתר אני מצטער. שלך, לירון בירנבוים

לכל קוראי הפורום לילה טוב. קצת מידע חיוני שהייתי רוצה לשתף * הפסיכיאטריה התחילה את צעדיה הראשונים בשנת 1879 ע"י הפסיכולוג הגרמני וילהלם וונדט באוניברסיטת לפזיג בגרמניה שטען שחקר הנפש אינו מניב פרות, שהאדם היה בעצם עוד חיה ושניתן ללמוד ןלחקור אותו באותו אופן כמו חיה. הוא יסד פסיכולוגיה ניסיונית וקידם אותה כ"מדע". מכאן החלה הפסיכיאטריה את דרכה. הם פיתחו על בסיס זה שיטות נוראיות ולא אנושיות לטיפול בחולי נפש - דוקרן הקרח, ניתוח כריתת אונת המוח, שוקים חשמליים, סמים היפנוטיים, מקלחות כפואות ומה לא... שיטות ברבריות אלו שאינן מניבות שום תוצאה מלבד הרס האדם והפיכתו לנשלט וכנוע. אני יכול גם לדבר שעות על תרופות "פלא" - סמים אשר כביכול פותרים בעיות כמו דכאון, כמו אי יכולת למידה, פחדים ועוד. ילדים אשר מקבלים סמים כמו ריטלין כי הם נחשבים "היפראקטיביים". להורים קשה כי הילד קצת פעיל קצת פרוע ושובב - הוא ילד הרי - ניתן לו סמים כדי שהרגע, למה לא ? וכמובן פסיכיאטרים בבתי משפט שמעידים בשבועה בארה"ב על בן אדם שקם יום אחד לוקח אישה ואונס אותה במשך 9 ימים שהוא לא שפוי זמנית, לא אחראי למעשיו ובכלל זה בגלל אביו שלא נתן לא מספיק תשומת לב, ואמו אשר לא אהבה אותו מספיק - אז משחררים אותו. מספיק עם הבולשיט !!!! איך אפשר לא להיות אנטגוניסטי. דרך אגב לגבי הוכחות. יש ארגון שנקרא CCHR שמתעסק בנושא ויש לו מלא הוכחות על כל דבר שצינתי פה. www.cchr.org * נושא נוסף הוא מגוון השיטות והישומים שלפעמים סותרים זה את זה. אפילו קראתי הודעת יעוץ של הפסיכוטרפיסט שלכם. משהי מתלוננת על בעיה (חרדה אני חושב) אז הוא מציין 2 שיטות שונות מאד וגם טיפול תרופתי כפתרון ובנוסף אומר שהוא משלב את כולם. אז נשאלת השאלה מה נכון ? התשובה היא לא בפסיכולוגיה ולא בפסיכיאטריה לצערי. את התשובה מצאתי בספר שנקרא "דיאנטיקה - המדע המודרני של בריאות הנפש" שנכתב ע"י ל.רון הבארד. בספר ניתן הסבר הגיוני על המיינד, על מה מניע את האדם. נימצא גורם אחד לכל ההפרעות, מחלות הנפש, האברציות והמחלות הפסיכוסומטיות ונמצאה טכנולוגיה אחת ויחידה לטיפול בכולם. אחת ויחידה ומאד פשוטה גם. אני ממליץ לכל קוראי פורום זה לקרוא ספר זה וגם לבקר באתר של CCHR. מחכה להתיחסותכם בתודה, לירון בירנבוים. www.dianteics.org www.cchr.org את הספר ניתן להשיג בארץ בעברית.

דבריך לא נכונים כלל במיוחד בשני נקודות - טיפול בחשמל - ותרופות - התרופות הם לא "סמים" והטיפול בחשמל הוא לא ברברי הזרם האנטי-פסיכיאטרייה כבר קיים מראשיתה של הפסיכיאטרייה. מדובר בזרם חשוב מבחינה מדעית כי הוא דואג להזכיר לפסיכיאטרים את מגבלות וחסרונות המקצוע. במובן זה הוא מבורך ונלמד במסגרת ההכשרה בפסיכיאטרייה - אני אישית נותן לו דגש רב בהכשרת סטודנטים. בשנים האחרונות ישנם זרמים אשר הקצינו את הביקורת נגד הפסיכיאטרייה לכיוונים מוגזמים. ההאשמות שמובאות הקצינו עד אבסורד וכעת גובלים בהסתה פרועה - גופים דתיים פנאטים לא פחות בגישותיהם (כגון הכנסייה שעומדת מאחורי האתר שצוין) חברו יחד עם ארגונים קיצוניים לא פחות להשמיץ ולהוציא לשון הרע על הפסיכיאטרים. נכון שכמו בכל מצב בו עובדים אנשים קורים תקלות ולא תמיד יש הצלחה - נכון שכבני אדם יש כמה פסיכיאטרים ופסיכולוגים קרימינאלים שכשלו - אבל מפה ועד התקפת השמצה על התחום כולו - וכל הטיפולים שבו באופן גורף הדרך ארוכה. לאחרונה מספר ההשמצות הלא מבוססות גובר מאד - השתיקה של הממסד הפסיכיאטרי מתפרשת כהסכמה שבשתיקה - אני אישית כפסיכיאטר אשר משקיע את הנשמה בטיפול בנזקקים חש פגוע אישית מהתקפה הכפשה והוצעת לשון הרע כנגד המקצוע שלי - החלטתי לא לשתוק - וכעת אני בהליכים לבירור תביעה משפטית להוצאת לשון-הרע כנגד מספר ארגונים מהסוג שמתואר מעלה (לדוגמה: הארגון נגד תקיפה פסיכיאטרית) אני מקווה שנציגי העמותה יבררו היטב את טיעוניהם - כולל באתר זה - בטרם יפיצו הסתה ולשון הרע

אני בן 16 ויש לי בעייה , בכל פעם שאני מתווכח ואנשים לא מסכימים איתי זולגות לי דמעות מהעיניים וזה מביך ומשפיל , איך אפשר להיפטר מסף הרגישות או לפחות להפחית אותו ? אשמח לקבל תגובות

מדובר ברגישות של האופי -בשיחות עם איש מקצוע פסיכולוג תוכל להתגבר על רגישות זאת

יוסף שלום אני מסכים עם ד"ר פלד. פנה לייעוץ פסיכולוגי וניתן יהיה לעזור לך להתגבר על התופעה. בעיקרון ישנם 2 נתיבים אפשריים. האחד הוא להבין מה קורה לך מבחינה רגשית שמביא לדמעות. השני הוא לעזור לך בטכניקות שונות להתגבר על התופעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

Angel,דרור,טלי,דפני, תודה על האיפתיות,והרצון הטוב, עד היום חשבתי שכל האנשים רעים ואין לבטוח באף אחד. אין ספק שהצלחתם לשבור את האמונה הזאת. אין לכם מושג כמה הייתי רוצה לספר, אבל אני לא חזקה מספיק בשביל לספר, אני לא טובה בכלום, גם לא בזה לצערי. תמשיכו להיות קשובים כל כך לכל מי שרק נכנס, התודה שלי היא בטח כלום לעומת מה שאתם עושים פה אבל בכל מקרה אני מודה לכם. שלכם, סתיו.

אולי הגיע גם זמנך לפתוח ולספר.... תראי, שוב אין לך על מה להעריץ אותי. גם לי עדיין קשה להפתח. אני מסוגלת לדבר עם אנשים שרוצים להקשיב וללכת סחור סחור , להסוות תחושות ובעיקר מניעים. אבל אני משתדלת לתת אימון, לבחור את האנשים שמעמדתם-לא ישפטו אותי. הכי גרוע היה כשניסיתי להסוות את חומרת מצבי ,גם בעיני עצמי. גם אני לא האמנתי שאני טובה בלדבר, ואני עד עכשיו לא מאמינה. אבל אין דבר כזה להיות טוב בלדבר.יש דבר כזה להיות טוב בלהקשיב, ואת זה אני כן מעידה על עצמי.תמצאי כאן עוד הרבה אנשים שיעידו זאת על עצמם ואני מעידה עליהם. עצם העובדה שאת אומרת שיש לך מה לספר , כבר פתח פתח קטן בשבילך.את רוצה לספר.את לא חייבת לפתוח את ליבך דוקא פה.זו בחירה שלך ורק שלך. את מודעת לכך שקורה לך משהו ושיושבים לך דברים על הלב. עוד משהו - אני לא "עושה כאן כלום". אני לא מומחה , לא נכנסתי לכאן כדי לתמוך אלא כדי להתמך ולהתייעץ. לא רק שאני לא מומחה אני גם לא בן אדם רגיל שנכנס כדי לחזק ולעודד. אביב אמרה לי שהיא רואה בי את עצמה ואני רואה בה את עצמי ממש כמו בראי. מנקודת המבט הזו, של הראי, אנחנו משוחחות בינינו. את תמיד תמיד מוזמנת להצטרף, בקצב שלך ולבחירתך. דרכינו תראי שאת באמת לא לבד.

אה..בעצם יש לי האקפלורר שמר אותה כנראה:-)מהודעה קודמת לי.. התכוונתי לכתוב לך "קודם כל שבת שלום" באמת שתהיה לך

סתיו יקרה, הנה, כבר עכשיו את כותבת את מה שאת מרגישה, וזו אולי התחלה טובה. את רואה? לא רק שגם אנחנו וגם את נותרנו שלמים, אנחנו אפילו שמחים להקשיב לך, ולקבל באהבה את כל מה שתרצי לכתוב לנו. לעתים ההתחלה קשה, אבל כעת ההתחלה מאחורינו, ואת כבר כאן אתנו, ואת מוזמנת לשוב ולספר, בקצב שלך, מדוע זה כל-כך קשה, ומיהי אותה סביבה בלתי אפשרית שמעיקה עליך באופן כה אכזרי. שבת שלום, וחג שמח, דרור

דרור, כל כך הייתי רוצה לכתוב,אבל אני לא מסוגלת אני לא יודעת אם יגיע היום שאוכל. אולי זה בגלל התחושה שפשוט עם חיים כמו שלי עדיף לי למות. ואני באמת מאמינה שלאף אחד לא יהיה איכפת. אני רק חושבת על איך אנשים יעמדו מול המצבה שלי ולא יהיה להם דבר אחד טוב להגיד עלי,אם בכלל מישהו יגיע. ואת האנרגיות הכל כך חיוביות והרצון הטוב, עדיף שתשקיע במישהו שיותר ראוי וזקוק לזה ממני. המשך ערב טוב שלך, סתיו.

סתיו יקרה, בכל מקרה אנחנו פה, מקווים לראותך, לשמוע ממך. אפילו סתם לספר איך עבר היום... אפשר להתחיל מהדברים הקטנים, הפשוטים. לא חייבים מיד לקפוץ למים. את יכולה ליצור עימי קשר גם מעבר לפורום, לפי פרטי ההתקשרות המופיעים בכרטיסי האישי. מקווה להשתמע, טלי פרידמן

http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66

יהודה, טוב מאוד. מצויין. עדי

שלום יהודה. רציתי להאיר עינך לועדת האזרחים לזכויות האדם (CCHR). הוקמה ב-1969 כגוף עצמאי, כדי לחקור ולחשוף מקרים של הפרת זכויות האדם בידי פסיכיאטרים, ולטהר את תחום ריפוי הנפש. אנשים רבים שהיו עדים למקרי ניצול לרעה של הפסיכיאטרים דווחו על מה שראו לועדה, דבר שהביא לשינויים לטובה במערכת בריאות נפש. למידע נוסף, צור קשר עם: עמותת מגן לזכויות אנוש נציגי CCHR בישראל ת.ד 37020, תל-אביב 61369 טל. 5660699-03 פקס. 5601883-03 E-Mail: [email protected] www.cchr.org שלך, אזרח מודאג ומבין, לירון בירנבוים.

תודה לירון וזאת אעשה יהודה

תגיד?למי יש כח ללכת לוועדות אחריי שהוציאו לנו אותו?

שלום לקוראי הפורום וחג פורים שמח :) אני מבין מעט בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה. ולכן יש לי הבנה מסויימת אשר תוצג לאנשי המקצוע ולקוראים בשאלות. מדוע הפסיכולוגיה והפסיכאטריה משתמשות בשם זה כדי להגדיר את עיסוקם ? מקור השם הוא: פסיכי -> נפש + לוגוס -> הלימוד של. מכאן השם אומר הלימוד של הנפש. אולם מלמדים אותכם בספרים ובתורות שהנפש אינה קיימת ושלא ניתן להבינה וכי יש לראות את האדם ולהבינו כמו בע"ח. אתם לא יוצרים קונפליקט ? איך אתם מצפים לפתור בעיות בשיטה כמו הפסיכואנליזה ? האדם באמת מונע ע"י דחף מיני ודחף הרס ואגרסיה בלבד ? האם מקור הבעיות הנפשיות של הבנות הוא "קנאת הפין" ? והאם הילד בן השש נמשך אל אמו מינית ולכן רוצה להיות אביו ? או שאביו לא בבית אז הוא יהיה הומוסקסואל ? באמת ? אין לכם תשובות יותר טובות ? מצפה לתשובה, שלכם, לירון בירנבוים.

כי אם אתה קובע.... אז תשדרג את עצמך.,הרבה השתנה מאז תקופתו של פרויד,הרבה מים עבור מתחת לגשר אופיר

אופיר שלום. בעיקר אני שואל. למרות שקראתי ספר חדש על פסיכאטריה, נורא מקצועי ונוצר הרושם שהבסיס דומה לספר 'הקדמה לפסיכואנליזה' למרות שיש דיבור על רעיונות חדשים ומודלים אחרים. מחקה לתשובה ממך ואף להוספת מידע. בתודה לירון. דרך אגב, יש כל כך הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים בעולם אבל עדין יש מיליוני חולי נפש, אנשים שמתאבדים, אנשים בדכאון, מלחמות, סמים, רצח ומעשי אונס. שכבת הגיל הרוצח והמשתמש בסמים נמצאת כיום כבר בגילאי 15-19. ילדים שמסימים תיכונים ובי"ס והם לא יודעים כלום ממש כלום, בקושי קרוא וכתוב וקצת חשבון. פשע גואה, אלימות סטיות הדרדרות ערכית והרשימה עוד ארוכה. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה קימות כבר כ-100 שנה (אם אני לא טועה) אולי יותר. איפה הטכנולוגיה שלהם ולמה המצב משיך להדרדר ? ...אלא אם כן אין להם את התשובה. אולי הם לא יודעים מה מניע את האדם, מה מקור האברציות (סטיות מהתנהגות רציונלית) שלו ואיך לטפל בהם. אולי הטענה שפסיכאטריה כולה ממומנת ע"י חברות תרופות כדי שידחפו סמים ותרופות לציבור, כדי שימשיכו להתעשר, כאשר הסמים והתרופות אינן הפתרון, נכונה. אולי נושא הפסיכולוגיה כולה מתוסבך ונדרשים שנים רבות ללמוד אותו בגלל שזהו פיצוי על חוסר ידיעה בסיסי ואיזה ניסיון לערפל את חוסר ההבנה בנושא. אני בסך הכל שואל שאלות ומצפה לתשובות. או שאולי אני כבר נותן אותן ? למה העולם והחברה מהשיכים להתדרדר ולהתפורר כאשר לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים יש את הידע הנכון על האדם ? מצפה לתשובה, לירון בירנבוים.

לירון יקר, הלוואי והדברים היו כה פשוטים, כפי שאתה מתאר. ההנחות שהנחת כאן בנוגע לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה הן עובדות חלקיות שיצאו מהקשרן, ומייצגות רק מעט ממכלול ההשקפות הנוגעות לטיפול הנפשי. לפסיכיאטריה ולפסיכותרפיה הנחות שונות בדבר בריאות-הנפש, ולא ניתן לכלול אותן במעטה אחד. אינני מכיר את הספרים הטוענים שלא ניתן להכיר את הנפש, ושיש להתייחס לבני-אדם כאל בעלי חיים. איפה שמעת את השמועות האזוטריות האלו? יתכן ויש בין עשרות אלפי הספרים והתיאוריות גם כאלו שמניחים הנחות כאלו, אך מקומן זניח. פסיכואנליזה, קנאת הפין, דחף מיני ואגרסיה, תסביך אדיפוס, אלו מושגים מתורתו של פרויד, שעברו עד היום שינויים ומהפכים רבים. כאשר מדברים היום על טיפול נפשי, מקומה של התיאוריה הפסיכואנליטית אינו מרכזי, והיא אחת מבין מאות גישות טיפוליות שונות. המושג 'טיפול-נפשי' אינו מלת קסמים בעלת משמעות אחת מדויקת, אלא אוסף של דעות ומחשבות, תיאוריות ושיטות, המנסות לסייע לבני אדם להתמודד עם שאלות העוסקות בנפש, שגם היא איננה מושג מובן מאליו. אם באמת יש ברצונך ללמוד יותר על טיפול-נפשי, אתה מוזמן להיכנס לאחת הספריות העוסקות בנושאים אלו, ולקרוא מעט מספרי המבוא המציגים את הגישות הטיפוליות השונות, יתרונותיהן וחסרונותיהן. בין השורות מציגה השאלה שלך תרעומת הנוגעת לטיפול הנפשי. אולי במקום לתקוף את הנושא כולו, תספר לנו מניין נובע הכעס שלך, ומהי ההתנסות שלך המביאה אותך לפקפק באמינותם של אנשי המקצוע? בברכה, דרור גרין

ד"ר דרור גרין היקר. אני שמח שענית לי על ההודעה. אני אבחר להתחיל דווקא מסוף מכתבך. 1. הפסיכיאטריה התחילה את צעדיה הראשונים בשנת 1879 ע"י הפסיכולוג הגרמני וילהלם וונדט באוניברסיטת לפזיג בגרמניה שטען שחקר הנפש אינו מניב פרות, שהאדם היה בעצם עוד חיה ושניתן ללמוד ןלחקור אותו באותו אופן כמו חיה. הוא יסד פסיכולוגיה ניסיונית וקידם אותה כ"מדע". מכאן החלה הפסיכיאטריה את דרכה. הם פיתחו על בסיס זה שיטות נוראיות ולא אנושיות לטיפול בחולי נפש - דוקרן הקרח, ניתוח כריתת אונת המוח, שוקים חשמליים, סמים היפנוטיים, מקלחות כפואות ומה לא... שיטות ברבריות אלו שאינן מניבות שום תוצאה מלבד הרס האדם והפיכתו לנשלט וכנוע. אני יכול גם לדבר שעות על תרופות "פלא" - סמים אשר כביכול פותרים בעיות כמו דכאון, כמו אי יכולת למידה, פחדים ועוד. ילדים אשר מקבלים סמים כמו ריטלין כי הם נחשבים "היפראקטיביים". להורים קשה כי הילד קצת פעיל קצת פרוע ושובב - הוא ילד הרי - ניתן לו סמים כדי שהרגע, למה לא ? וכמובן פסיכיאטרים בבתי משפט שמעידים בשבועה בארה"ב על בן אדם שקם יום אחד לוקח אישה ואונס אותה במשך 9 ימים שהוא לא שפוי זמנית, לא אחראי למעשיו ובכלל זה בגלל אביו שלא נתן לא מספיק תשומת לב, ואמו אשר לא אהבה אותו מספיק - אז משחררים אותו. מספיק עם הבולשיט !!!! איך אפשר לא להיות אנטגוניסטי. דרך אגב לגבי הוכחות. יש ארגון שנקרא CCHR שמתעסק בנושא ויש לו מלא הוכחות על כל דבר שצינתי פה. www.cchr.org 2. נושא נוסף הוא מגוון השיטות והישומים שלפעמים סותרים זה את זה. אפילו קראתי הודעת יעוץ של הפסיכוטרפיסט שלכם. משהי מתלוננת על בעיה (חרדה אני חושב) אז הוא מציין 2 שיטות שונות מאד וגם טיפול תרופתי כפתרון ובנוסף אומר שהוא משלב את כולם. אז נשאלת השאלה מה נכון ? התשובה היא לא בפסיכולוגיה ולא בפסיכיאטריה לצערי. את התשובה מצאתי בספר שנקרא "דיאנטיקה - המדע המודרני של בריאות הנפש" שנכתב ע"י ל.רון הבארד. בספר ניתן הסבר הגיוני על המיינד, על מה מניע את האדם. נימצא גורם אחד לכל ההפרעות, מחלות הנפש, האברציות והמחלות הפסיכוסומטיות ונמצאה טכנולוגיה אחת ויחידה לטיפול בכולם. אחת ויחידה ומאד פשוטה גם. אני ממליץ לך ולכל קוראי פורום זה לקרוא ספר זה וגם לבקר באתר של CCHR. מחכה לתשובה בתודה, לירון בירנבוים. www.dianteics.org www.cchr.org את הספר ניתן להשיג בארץ בעברית.

שלום! יש לי ילד בגיל 3.5 אך כדאי לספר לילד ארועים קשים כמו מוות או מחלה קשה של קרוב .

ליניב שלום. השאלה ששאלת עלתה כאן בפורום בהקשרים שונים של אובדן ומוות. זוהי תמיד שאלה לא קלה הנוגעת ברבדים שונים ומגוונים. המפגש של המוות עם ילד רך, הנמצא בראשית חייו- הוא כמעט בלתי נסבל עבורנו ההורים. הצורך להגן מפני כל רע והרצון להבטיח עולם אידיאלי נטול רוע, אכזריות וכאב מאפיין כמעט את כל ההורים. המציאות הפולשת לתוך הבועה של הקשר הורה- ילד נחווית כאכזרית ורעה. מצד שני- ילדים חשים את מה שקורה, גם אם לא נאמר להם. הם חשים את חרדות הוריהם, את העצב, הכאב, הגעגועים. התחושות- כאשר אינן מלוות במילים, עשויות להציף ולאיים עוד יותר. לכן, לדעתי, חשוב בכנות ובפשטות להסביר את מה שקורה. להסביר את העדרו/ העלמותו של אדם מסויים, את העצב והכאב- וכל זאת כמה שניתן ללא תאורים "פלסטיים" מפורטים. הילד עשוי לשאול שאלות על כך. תפיסת המוות של ילדים שונה משלנו. לעיתים נדמה כי הבינו את ההסבר- ושנייה אח"כ הם ישאלו: אז מתי נלך אליו? ואתם בסבלנות רבה צריכים לחזור על ההסבר. זה אולי גם יעזור לכם לעכל את האובדן, להסבירו במקביל גם לעצמכם, ולהבין כי כשם שאבל הינו תהליך ארוך ומורכב, כך גם הבנת המוות קשה לתפיסה. תוכל, אם תרצה, לשתף אותנו יותר בפרטי הסיפור העצוב הזה. אתה מוזמן גם לספר כיצד התמודדתם עם שאלותיו של ילדכם- והעיקר- תהיו חזקים. שיהיה בהצלחה. רוית.

אני רוצה מידע על תרופת ההלידול. השפעות על השינה גיל המעבר מהם ההשפעות התורשתיות

ממתי לתרופה יש השפעה על התורשה? הלידול היא במקור תרופה מאד נפוצה לטיפול בפסיכוזות (כולל סכיזופרניה). בשנים האחרונות ניתנת גם לטיפול בתסמונת טורט (והפרעות טיק אחרות).

הלידול הוא נוגד פסיכוזה - ניתן גם למנוע פסיכוזה חוזרת של סכיזופרניה - מונע גם התדרדרות בסכיזופרניה ולכן מומלץ כתכשיר הגנתי ללקיחה כל החיים. בצחילה הוא מרדים לכן מעודד שינה אבל כבר לאחר מספר שבועות אין לא כל השפעה לשינה יש לו תופעות לוואי - רעד וקישוין שרירים - לכן כבר לא נהוג לתת אותו יותר כיוון שיש תכשירים טובים יותר ללא כל תופעות לוואי - דהיינו "רספרידאל" ו "זיפרקסיה" במובן זה הלידול הוא כבר תכשיר היסטורי לא בשימוש ברוב המקרים

לפניי כמה חודשים ראיתי תוכנית על נפגעיי טיפול פסיכיאטרי. בעיקר מאישפוז כפויי. בתוכנית הופיעו נציגיי כמה אירגונים או עמותות נגד התופעה. אבקש לקבל מאדם מוסמך בפורום את פרטיי האירגונים, כתובתם באינטרנט ואם אין, דרך אחרת לצור איתם קשר.

אור שלום, בתוכנית "פוליטיקה" שדנה בנושא של טיפול/אישפוז פסיכיאטרי בכפייה הופיעו נציגים של "העמותה למאבק בתקיפה פסיכיאטרית". אפשר ליצור איתם קשר בטלפון : 6911762-03 או בכתב: ת.ד. 23476 תל-אביב מיקוד 61231

הערות לגבי התוכנית בטלו יזה המוזכרת ניתן היה לראות התקפה חד צדדית נגד הפסיכיאטרייה גם עקב תרבות הדיבור של נציגי העמותות שלא אפשרו לפסיכיאטרים להתבטא וגם עקב קוצר הזמן - בנוסף הריטטינג דורש סנסציה ולכן רק צד אחד מענין הזרם האנטי-פסיכיאטרייה כבר קיים מראשיתה של הפסיכיאטרייה. מדובר בזרם חשוב מבחינה מדעית כי הוא דואג להזכיר לפסיכיאטרים את מגבלות וחסרונות המקצוע. במובן זה הוא מבורך ונלמד במסגרת ההכשרה בפסיכיאטרייה -. בשנים האחרונות ישנם זרמים אשר הקצינו את הביקורת נגד הפסיכיאטרייה לכיוונים מוגזמים. ההאשמות שמובאות הקצינו עד אבסורד וכעת גובלים בהסתה פרועה - גופים דתיים פנאטים חברו יחד עם ארגונים קיצוניים לא פחות להשמיץ ולהוציא לשון הרע על הפסיכיאטרים. נכון שכמו בכל מצב בו עובדים אנשים קורים תקלות ולא תמיד יש הצלחה - נכון שכבני אדם יש כמה פסיכיאטרים ופסיכולוגים קרימינאלים שכשלו לאחרונה מספר ההשמצות הלא מבוססות גובר מאד - השתיקה של הממסד הפסיכיאטרי מתפרשת כהסכמה שבשתיקה - אני אישית כפסיכיאטר אשר משקיע את הנשמה בטיפול בנזקקים חש פגוע אישית מהתקפה הכפשה והוצעת לשון הרע כנגד המקצוע שלי - החלטתי לא לשתוק - וכעת אני בהליכים לבירור תביעה משפטית להוצאת לשון-הרע כנגד מספר ארגונים מהסוג שהופיעו בטלוויזיה אני מציע לא להיסחף בחד-צדדיות ולראות את התמונה הכוללת המורכבת עם יתרונותיה וחסרונותיה

פרסמתי כאן הודעה שנוגעת לפרופיל 21 והשלכותיו על החיים האזרחיים בנושא רשיון נהיגה ובכלל. למעט העזרה שקיבלתי מד"ר קפלן אורן שאני מאוד מודה לו על כך ,לא קיבלתי תשובה מפסיכיאטר של האתר ד"ר פלד או כל פסיכיאטר אחר . מדוע אין אפשרות לקבל עצה מפסיכיאטר ? מה קרה פתאום ? תודה על ההבנה נדב

פרופיל 21 ניתן עם סעיף מתאים להפרעה הנפשית אשר גרמה לשחרור - בהתאם לסעיף זה משרד התחבורה קובע כשירות נהיגה - כל מוסד ממלכתי מקיים איזה שהיא מדיניות משלו לגבי בעלי פרופיל זה בהתאם לסעיף

פורים שמחחחחחחחח

גם לך, יקירתי! מקוה ששלומך- ושלום כולכם-בטוב! תעשו חיים...

לכל הגולשים... שבאמת יהיה חג פורים שמח, עם המון תחפושות, צחוק, ואוזני המן! שלכם, טלי פרידמן

לאחר שכבר החלטתי ללכת לטיפול... איך לבחור את המטפל? האם יש אסכולות טיפול שונות, ואם כן כיצד אדע מהי המתאימה לי ביותר ומהי גישת המטפל? והאם לבחור את המטפל מהרשימה ב"דפי זהב"?

גלי שלום ראשית, סוג המטפל והגישה הטיפולית תלויים גם בסוג הבעיה. יש בעיות הדורשות טיפול פסיכולוגי ארוך טווח, יש כאלה שיותר מתאימות לטיפול קוגניטיבי ממוקד, וכו'. מעבר לכך זה דומה לבחירה של כל איש מקצוע. בד"כ מסתמכים על המלצות של אנשים שעליהם את סומכת. דפי זהב הוא פתרון לאותם מצבים שבהם אין המלצות. נישמח לעזור לך בהמלצה. תוכלי להקליק על שמי או על שם כל יועץ אחר בפורום ולשלוח הודעת דואר וננסה להפנות אותך. צייני היכן את מתגוררת והאם יש לך העדפות מסויימות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך חוזרים לאכול? היום ישבתי מול הדיאטנית ורק שמעתי אותה אומרת לי "את בתת תזונה","הגוף שלך במצב מאוד לא טוב", "את חייבת להבטיח לי לאכול ולא להקיא" , "תסמכי עלי אני רק רוצה לעזור לך " , "את צריכה להאמין בי.אני מבינה במיקרים האילו". אבל איך מיישמים את זה כשיש תחושת דחייה מאוכל? התווכחתי איתה שתוריד לי את הגבינה מהתפריט .אמרתי לה "מה זה משנה עוד 50 קלוריות" אז היא אמרה לי "אילו עוד גרמים של סידן לגוף שלך". היא כ"כ מתוקה,והיא לא איזו אישה מבוגרת שלא מבינה מה אני מדברת איתה.היא מאמינה שקשה לי.מבינה בהפרעות אכילה.באמת איכפת לי ממה שהיא אומרת.אבל לא מצליח לי.באתי הביתה ומכל הלב חשבתי להתחיל לאכול,ובכל זאת הקאתי. יש לזה פיתרון?

אנג'ל שלום רב, יש לזה פתרון חלקי: ללכת לטיפול טוב שיתמוך בתהליכים שקורים אצל הדיאטנית, ויהיה המשך ישיר שלהם. במקביל לכך מין הסתם מתרחש תהליך אישי-פנימי שאולי יצליח להניא אותך מההקאות. מדובר בעיקר בשיכנוע עצמי, וממש לא לוותר לעצמך. כן אני יודעת שהתשובה שלי בוודאי מאכזבת אותך, אבל צר לי, אין פתרונות קסם. שתיהיה שבת קלה ככל האפשר, טלי פרידמן

שלום, קודם כל אני שמחה מאוד שניתנה לי הזכות לשאלה שלך מהמון המון סיבות. אני רוצה לציין שאני בת 14 ולפני כחודש אובחנה אצלי הפרעת אכילה. מכיוון שעם הזמן וככל שהבעיה אצלי החמירה, כך התווספו אצלי החדים לאכול והחששות מאוכל והמחשבות שמגיעות לאחר שאתה אוכל והדחייה מהאוכל ותחושת הגועל שהרגשתי ואני ל-ח-ל-ו-ט-י-ן מרגישה אותו עד עכשיו, כאשר אני נאלצת לאכול. כעת אני מאושפזת ביחידה להפרעות אכילה בביה"ח שניידר. "תפסו" אותי לפני כחודש כאשר נקבעה לי פגישה עם רופאה שמתמחית בנושא, הם הבינו שאני נמצאת במצב של חיים ומוות והכניסו אותי לאישפוז מלא בחדר מיון. למרות זאת סירבתי לאכול. הבנתי שאני במצב של חיים ומוות ושאני "צריכה" לאכול גם אם אני לא רוצה, אבל אני פשוט לא הייתי מסוגלת. קפאתי במקום כשהאוכל הוגש לי, נגעלתי ממנו, וידעתי מה הוא יעשה לי לאחר מכן, הפחדים, החרדות, תחושת הגועל. מוכר לך? לחלוטין. ואל תחשבי או שאפילו תעלי על דעתך לרגע שכעת אני נהנית לאכול, או שכעת האוכל לא גורם לי להרגיש אשמה, ומגעילה, ודוחה, ושמנה, אבל יש רק מילה אחת שיש לי להגיד לך בנושא הזה : ה ת מ ו ד ד ו ת ! כשהייתי במיון סירבתי לאכול, הם הכניסו לי צינור לאף שדרכו הואכלתי במשך 5 ימים. אני רוצה להבהיר לך מה עבר עליי עדשהגעתי לאן שאני נמצאת בו היום. לא יכולתי לישון, היה לי קשה לנשום, לדבר ולזוז. הגעתי למחלקה עם משקל של ילד בן 9 , היה לי דופק של בן אדם מת,. נדקרתי, נבדקתי ואף דיברתי עם פסיכיאטרית שכתבה המלצה לגבי מצבי שלפיה יש לאשפז אותי במחלקה פסיכיאטרית. האמת היא, שיש לי עוד המון מה לכתוב לך, עכשיו אני נמצאת במעין מצב של הכחשה לגבי מצבי, אני מעדיפה להתעלם מהשמות שיש לבעיה שאובחנה אצלי ולא לדבר עליה. אני מעדיפה להתמודד עם כל הבעיות ללא שמות ותארים. בכל אופן אשמח לדבר איתך מכיוון שאת מזכירה לי אותי, בדיוק! ואני זוכרת איך נשמעתי כמוך, בדיוק! ועכשיו אני חושבת בצורה דומה אבל ההסתכלות שלי על הדברים היא שונה, מכיוון שהבנתי ש"נתפסתי" ויש לי שתי בחירות: סירוב לאוכל ואישפוז במחלקה סגורה, ששם ההאכלה נעשית בכפייה. או אכילה - דבר שלדעתי הוא נוראי ומגעיל, דוחה ומזוויע, שכרוך שקשיים ובעיות שאין לי צורך לפרט מכיוון שאת מודעת אליהם בדיוק כמוני. אני אשמח לדבר איתך. מאוד מאוד מאוד. 03-9384333Angel כתב/ה: > > איך חוזרים לאכול? > היום ישבתי מול הדיאטנית ורק שמעתי אותה אומרת לי "את בתת > תזונה","הגוף שלך במצב מאוד לא טוב", "את חייבת להבטיח לי לאכול > ולא להקיא" , "תסמכי עלי אני רק רוצה לעזור לך " , "את צריכה > להאמין בי.אני מבינה במיקרים האילו". > אבל איך מיישמים את זה כשיש תחושת דחייה מאוכל? > התווכחתי איתה שתוריד לי את הגבינה מהתפריט .אמרתי לה "מה זה משנה > עוד 50 קלוריות" אז היא אמרה לי "אילו עוד גרמים של סידן לגוף > שלך". > היא כ"כ מתוקה,והיא לא איזו אישה מבוגרת שלא מבינה מה אני מדברת > איתה.היא מאמינה שקשה לי.מבינה בהפרעות אכילה.באמת איכפת לי ממה > שהיא אומרת.אבל לא מצליח לי.באתי הביתה ומכל הלב חשבתי להתחיל > לאכול,ובכל זאת הקאתי. > יש לזה פיתרון? >

את היית כבר בת 21, בשמים נצנץ לך כוכב, בלילות גבר הסבל שלך בימים לבשת מסיכה, אילו ידענו לחיות, בתוכי, אני מודה לא ידענו איך אמר אבי "ראיתי בחיים איך הזמן חולף".. היה לך כבר נהדר, אבל עכשיו גם זה נגמר הפסיכולוגית נפטרה, אתה שוב בצרה.. (זה בא) לשונה של... בפיו של מישהו התרסקה, כבר אין חברה.. אתה יודע שזה בא, ולא אמרו לך מילה. דיכאון, עוד סיפור עצוב בגוף ראשון לא יכול כבר שני לילות לישון מה אתה עושה שם ,בחלון? במקום די מפחיד שנקרא לו הבית גר אדם מבולבל שנראה לו אני כי למרות שיש שמש יש הרבה אנשים אפורים.. במקום די מגעיל שנקרא לו הבית בן אדם שם שותה בקבוק אחרי בקבוק, הבן אדם הזה הוא האבא שלי בדיוק.. עכשיו מעונן... בנהובמבר כתבה לי מכתב די קורע, בדצמבר בגשם נסעה אל הוריה, כי גם היא נהרסה כמו כל האנשים רצתה להרגיש קצת מגע אנושי. עכשיו היא יוצאת לרחוב כדי לקבוע, שהיא לא לבד שיש מליונים כמוה.. שרוצים לאהוב ולאבד את החושים להרגיש מקרוב קצת, מגע אנושי. אל תקטפי פרי אמונים מתוך עצי תקווה, ואל תתני לשמך להיות כמו רעש של צפירה, אל תגלי את סודותיך לתוך אוזנו של זר וכשאחזור, האם קולי עוד ישמע מוכר? ותני לי את הכח שוב להתעודד כי כמו גשם על המים עכשיו אני פוחד. אדם בתוך עצמו הוא גר בתוך עצמו הוא גר. בתוך עצמו הוא גר. לפעצים עצוב או מר הוא, לפעמים הוא שר, לפעמים פותר דלת לקבל מכר, אבל, אבל לרוב, אדם בתוך עצמו נסגר.. הלוואי והשירים האלו היו מפסיקים להתנגן אצלי.

סתיו, אביב גפן ושלמה ארצי אכן יודעים למלל היטב תחושות הקיימות אצל רבים מאיתנו: הדיכאון, העצבות, הבדידות, הקושי והכאב. אני מניחה שאת שומעת אותם כי הם משקפים עבורך משהו פנימי שלך. לעיתים זה טוב לשמוע אותם, זה מצליח למלל עבורנו מה שאנו עצמנו מפחדים להגיד. וחוץ מהשירים, את מספרת למישהו על מה שאת חשה? את תמיד יכולה לכתוב אלינו. גם דברים שאת כותבת. אני משוכנעת שזה יהיה לא פחות "מעביר תחושות" מהשירים. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

טלי, אני לא חושבת שמגיע למישהו עונש כזה, לשמוע אותי מדברת.. אחד משנינו בטוח ימות. אני חושבת שעדיף שירים על מילים, במיוחד כשעצוב. בכל מקרה לאף אחד גם ככה לא איכפת מה אני מרגישה, אנשים לא מתחברים לרגשות שלי אבל לשירים כן. לילה טוב סתיו.

סתיו, למה הלוואי?

לפעמים עדיף לא להרגיש כלום, זה הכל.

Hi, i just wanted to tell you that i spoke with Yael and she said she didn`t actually work with chidren privatly but she would see me to talk,so i have arranged to see her tonight at 8,i just hope i can find an arrangment for my kids so i can go to see her, I will let you know what happens ,thankyou for all your help............... Lisa!!!!!!

Lisa Hi!!! I'm so happy to read your mail. I will be happy to hear how you are doing. Be patient- things might take time before improving. Good luck. Ravit.

Ravit hi, well i didn`t go this evening i cancelled i got scared i don`t know why i have to do this i know but it`s a bit more complecated than you think i`ve been in a terrible mood for the past day or two i keep crying and feeling so down and really nervous i wish i could go to sleep for like a really long time and wake up to find that every thing is alright

בוקר טוב, ראשית אני מודה לך על שהתיחסתך לשאלתי הקודמת, תודה! המצב הוא כזה, אתמול החלטנו בלב לא שלם שאנו צריכים להפרד וששום דבר לא יחזיר את מערכת היחסים לקדמותה. האמת שהיה חשוב לי לשמוע מה בן זוגי חושב כי הוא זה שנטש וחזר.הוא אמר שהרגשתו לגבי הקשר זה 50/50% ובכדי לא לפגוע בי עדיף שנפרד ולא ניקח סיכון.אחת הסיבות לפרדתנו הקודמת ואוליי גם הסיבה העיקרית היא כשלון שלו מבחינה מקצועית.היום הוא שוב לומד לאותו המבחן אך אתמול אמר לי שאין בכוונותו לגשת ושנמאס לו מהחיים, מסתבר שלרגע אחד הוא לא יצא מהדכאון שהיה שרוי בו.הוא לא מוכן לשמוע על טפול פסכולוגי.אך אפשר לעזור לו והאם אני צריכה לדאוג לו הוא שעדיף שלא אהרוס את חיי ואמשיך הלאה? אני מתקרבת לגיל השלושים וגם אני במצב נפשי לא טוב אבל נוכחתי לדעת שעם כל הקשיים שאני עוברת אני רק מתחזקת.החלטתי לא ללכת בסוף השבוע לפסכולוגית שלי, לא בא לי לדבר על מה שקורה. אודה על תשובתך והכי חשוב מה עושים עם בן זוגי,? אני מוכרחה לציין שהתשומת לב היחידה שהוא מקבל זה ממני בלבד, האם לנטוש? דור

דור שלום לצערי אינני יודע מה לענות לך, האם להישאר או לעזוב. עצה שכזאת ניתן לתת רק על רקע של היכרות מעמיקה, ולעיתים לא ניתן לתת בכלל כי זו עשויה להיות החלטה בלעדית שלך. דווקא ההחלטה להימנע מללכת לפסיכולוגית בשלב הזה נראית לי שגויה. הרי היא בוודאי מכירה אותך ולכן תוכל לייעץ לך מה לעשות. אינני יודע איך הכישלון במבחן של בן זוגך קשור להרס הקשר בינכם. בתקופה של משבר אנשים רבים בוחרים להיעזר בבן זוג ולא לברוח ממנו. זה שאת היחידה שנותנת לו תשומת לב רק מגביר את התמיהה סביב הסיפור. אני בספק אם התפקיד שאת לוקחת בתור ההגנה שלו מפני הדיכאון תורם לקשר בינכם. את משלמת על כך מחיר נפשי יקר ולא באמת מקבלת על כך תמורה של זוגיות. כל הדברים הללו מורכבים ובוודאי קשורים לקשר שלכם עד כה, ואולי גם לאישיות ולמאפיינים האישיים של כל אחד מכם. לכן ההחלטה מה לעשות צריכה להגיע מתוך מקום של הבנה משמעותית של הרקע והמשמעות לטווח ארוך של ההחלטה. ואומר עוד דבר אחרון. אני חושב שאת זקוקה כעת יותר מתמיד לטיפול הפסיכולוגי. מדבריך בהודעה הזו ובהודעה הקודמת נשמע שאין לך כח לטיפול כעת כי זה רק לדבר ולדבר על הדברים ולא באמת להיעזר. אני חושב שדווקא עכשיו כדאי לנסות ולהיעזר ולא להישאר עם כל ההחלטות והתחושות הקשות לבד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אחי הרביץ לי היום , הוא פשוט לקח נעל ובכל הכח הרביץ לי בגוף ובפנים , כל כך כואב לי, למה קורים לי כל כך הרבה דברים רעים? למה כל הזמן מרביצים לי?למה לאף אחד לא אכפת? למה כל כך כואב לי והדמעות לא מפסיקות לזלוג, למה אני צריכה להרגיש כל כך הרבה כאב למה למה? שום דבר לא יוכל לפצות על הכאב כאילו שלמישהו אכפת אני רוצה להעלם להעלם, מאיפה הרוע הזה מגיע אני לא מבינה אני לא מסוגלת לפגוע במישהו, ההפך אני לא יכולה לראות מישהו שחווה כאב או עצוב כי אז אני מרגישה את הכאב שלו. מי אני ומה אני אני כבר לא יודעת אני רק יודעת להרגיש כאב.למה אין מישהו שיגן עליי, העולם הזה יותר מדי נורא בשביל להתקיים שיעלם.

שיר שלום ההודעה שלך מעוררת אצלי תחושה מאוד קשה. אינני יודע בת כמה את ומה הרקע של הדברים שאת מספרת, אבל אין כל סיבה בעולם שתספגי אלימות. את בוודאי זכאית להגנה, ברמה המיידית והגופנית. אני יודע שלעיתים אפילו הגנה כזו איננה באמת עוצרת את החוויה הפנימית שאין בעולם הגנה. יתכן שעם התחושות הפנימיות תצטרכי להתמודד ואולי להיעזר בטיפול או קבוצה טיפולית. השאלה שיר איך אפשר לעזור לך ברמה המיידית. אולי תוכלי לספר על עצמך קצת יותר וננסה לייעץ לך ולומר את דעתנו. להתראות ד"ר אורן קפלן

ואם תרצי לספר עוד- אשמח לשמוע. אל תשארי לבד עם הדברים שאת עוברת אולי אפשר לעזור לך לצאת מזה.

שלום. אני קרוב לשנתיים לוקח 2 פרוזאק ליום. לפני שנתיים הייתי במשבר דיכאוני עד שחשבתי להעלם מהעולם. מאז שאני משתמש בפרוזאק מצבי השתפר אולם בכ"ז מדי פעם אני נכנס למצבי דיכאון, רצון לבכות ועוד תופעות. למה למרות הפרוזאק זה לא עובר לי. אין לי גם סיבות שאני יכול להצביע עליהן אשר בגללן אני חש דיכאונות. האם יכול להיות מצב שכך אצטרך לחיות. אני בן 52. תודה עבור סיוע. יחיאל

יחיאל שלום ראשית אני מציע שתתייעץ עם הפסיכיאטר. יתכן וצריך לנסות תרופה אחרת שתעזור יותר. דבר שני, אני מציע שתפנה לטיפול פסיכולוגי. ישנם מצבים רבים שבהם השילוב בין הטיפול הפסיכולוגי לטיפול התרופתי פועל, בעוד שאף אחד מהטיפולים לבד, אינו פועל. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני מסכים עם ד"ר קפלן יתכן שיש צורך לעלות במינון או להחליף את התכשיר יתכן ולא מספיק תרופות ויש צורך גם בשיחות תשובות לשאלות אלו מקבלים באיבחון פסיכיאטרי מקיף האם עברת אבחון כזה - ?

גיסי, גבר בן 40 השתתף במלחמת שלום הגליל - כשהיה עדיין בשירות סדיר. במלחמה עדיין לא היה נשוי לאחותי. היה נהג טנק והשתתף בקרבות קשים בלבנון, כאשר רבים מחבריו שאיתם למד בישיבה ההסדר נהרגו לעיניו בצורות קשות מאוד. באותה תקופה היו הוא ואחותי חברים. לאחר המלחמה הם נישאו, ואחותי מספרת שאין לילה שהוא ישן רגוע, בשנים האחרונות המצב מחמיר, הוא צועק בלילה מדבר. הוא בדיכאון עמוק, אולם מאוד עצבני. לא מסוגל לשמוע רעש, ילד בוכה, או להתייחס באופן רגשי לילדים. היו גם מקרי אלימות במשפחה (בעיות כלכליות שהחמירו כנראה את המצב). הדבר היחיד שמחזיק אותו זו הציפייה למילואים. התקופות שבהן הוא הכי פורח הן תקופות המילואים. גיסי אדם המצליח בעבודתו, בתפקיד אחראי וביצועי, אולם אחותי אומרת שגם שם הוא כבר נראה יותר לחוץ. היא אומרת שהוא שוקע ואינה יודעת מה לעשות. הוא אינו מוכן בשום פנים ואופן להודות בבעיה, או ללכת לטיפול. למרות שהם הלכו פעם אחת לפסיכולוגית (לצורך טיפול משפחתי) והיא לאחר שיחה אחת בלבד הפנתה אותו לפסיכיאטר (שאליו לא הלך). המצב מאוד גרוע. אך הוא אינו מוכן שיורידו לו פרופיל צבאי, מאחר ובשבילו "הצבא זה הכל". אחותי חוששת, טוענת שיש לו משאלת מוות. הוא מעשן כמו קטר, שותה 20 כוסות קפה ביום - המזל היחיד היא טוענת זה שהוא יוצא ב- 6 בבוקר וחוזר בשעה 8:00 בלילה מהעבודה. השאלה היא מה צריך לעשות אם הוא לא משתף פעולה? היא אובדת עצות ויש להם ארבע ילדים שהולכים על קצות האצבעות בבית ותינוק בן שנה וחצי שהיא עדיין מניקה כדי להרגיע אותו שלא יבכה - ושאבא לא יתעצבן.

שלום לך y.s, יש לנו פורום מיוחד שנקרא: "הלם קרב". בשלב ראשון הייתי מציעה שדווקא אתה תפנה לשם. הרעיון של הפורום הוא קבוצת תמיכה של אנשים שהשתתפו באירועי מלחמה ופיגועים ואנחנו תורמים כל אחד מניסיונו הוא לשני. תנסה לספר לו על הפורום, ואולי גם הוא יצטרף. אפשרות נוספת היא, להיעזר בנט"ל. אם תרצה עוד משהו, תכתוב לי לכאן. עדי

והנה הקישור הקלק ואתה בפניםhttp://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66

שלום YS, לצערי, קיימים בארץ מקרים רבים של הלם-קרב שאינו מטופל, ולעתים הנפגעים עצמם אינם רוצים לקבל טיפול ולהיחשב כחולי-נפש. לאחרונה שונה החוק, ונפגעי הלם-קרב כבר אינם נחשבים לחולי-נפש. לא ניתן להכריח אדם לפנות לטיפול, ובמקרה המתואר המצב עדיין אינו חמור. לרוע המזל, הלם-קרב ופגיעה פוסט טראומתית אינם פוגעים רק במי שהשתתף במלחמה, אלא גם בסובבים אותו. כדי לנסות ולהקדים תרופה למכה, אני מציע שאחותך תפנה לעזרה מקצועית. בינתיים, היא מוזמנת להשתתף אתנו בפורום 'הלם-קרב', המיועד לנפגעי הלם-קרב ובני משפחותיהם. אני בטוח שמשתתפי הפורום שלנו, שהם קהילה של אנשים טובים ורגישים, ישמחו לסייע לה. בברכה, דרור גרין מנהל פורום 'הלם-קרב'

דרור גרין צודק מתאור המקרה נראה לי הכדאי לאבחן את המצב יותר טוב לפני שמגיעים להנחה שמדובר בהלם קרב

לאימי גילו סרטן בריאה הימנית לפני כחודש. אשמח לקבל מידע בדבר מקרים בהם אנשים שחלו במחלה ונרפאו ממנה לאחר שטופלו תודה

לאיתן שלום, אימא שלי אמנם נפטרה מסרטן שד, אבל הייתי מציעה לנסות בעמותת ח.ס.ן (חולי סרטן נלחמים) חשוב מאוד שאתה ואימא תקבלו תמיכה מהמשפחה הקרובה ולכן הצעתי גם את ח.ס.ן. אימא שלך ואתה עומדים לעבור תקופה קשה!!! היא תאבד את היכולת הגופנית שלה ואת צורתה (בייחוד אם היא תעבור טיפולים כימים). חשוב מאוד שתנסו לשמר את העצמאות שלה. אם היא תחליט שהיא מתקלחת לבד, תן לה!!! סייע לה בהבאת מגבת, בגדים וכו'. אם תרצה עוד משהו, תכתוב עדי

עדי שלום אני מאד מודה לך על שהשבת לשאלתי. רציתי לדעת כיצד יוצרים קשר עם עמותת ח.ס.ן תודה מראש איתן

איתן שלום! בנוסף להצעה הנבונה של עדי- לחפש קבוצת תמיכה לכם ולה, אני מציעה לך לקרא את הספר "אהבה רפואה וניסים" של דר' ברני סיגל. הוא מדבר על התמודדות של חולי סרטן עם המחלה בדרך מאד אופטימית ומעוררת תיקוה. רפואה שלמה לאמך, והרבה כח לכולכם.

אהלן... אהבתי את האגדה האורבנית. אבל כמו שאמרת - זו אגדה...... אני לא מוכנה לחשוב על שום "תוכנית מגירה" למקרה שהתוכנית המקורית לא תצא אל הפועל! אסור לי לחשוב שאני באמת אעביר עוד הרבה שנים בעולם הזה... אני כן עושה דברים בשביל להנות מהם כרגע. ולא יותר. בחודש האחרון, בחופשת הסמסטר, הרגשתי מצויין! אבל עכשיו... פתאום חוזרים הדברים שהיו קודם, הבכי בלילה ללא שום סיבה, ההקאות התכופות. היום קרה לי משהו די מעצבן בקשר לזה. קמתי בבוקר.(כבר מעצבן אה?) הבית היה ריק, כולם הלכו, וידעתי יחזרו מאוחר. היה לי המון זמן חופשי. ולא הייתי ר ע ב ה ב כ ל ל ! ! ! אבל הרגשתי שאני חייבת לנצל את זה שהבית רייק, אז רצתי החוצה למכולת לקנות דברים ואכלתי ואכלתי....למה? כי הבית היה ריק? קיבינימט ! (סליחה...) לא נורא, זה הסתדר. הקאתי.

שלום גמי! כל פעם שאני רואה הודעה ממך, זה עושה לי כל-כך הרבה נחת... ממש לא חייבים לעשות תכנית מגירה, כנראה שזה לא מתאים כרגע. האם את זוכרת שפעם רציתי לשאול אותך שאלות- ולא העזתי? תרשי לי לשאול אותך היום. תרשי לי לנסות ולהבין את מה שכתבת, את מה שאת מספרת לי על עצמך. כתבת שהבית היה ריק- היה לך זמן פנוי- לא יכולת לשאת את הריקנות הזאת, אז הלכת וקנית אוכל. ואז הקאת אותו- כי אוכל לא ממלא את החסר? כי אוכל זה לא הדבר המתאים? או אולי אוכל זה הדבר הכי מתאים, אבל ברגע שאת מתמלאת איתו-את מרגישה אשמה על תחושת הסיפוק? האם את סטודנטית? מה את לומדת? ואיך היה לחזור ללימודים אחרי החופש? רציתי לכתוב לך משהוא משמח לפורים, ויצאו לי שאלות רציניות כאלו... אני אנסה לחזור מאוחר יותר במצב-רוח אחר, אולי. ואם לא אצליח- אז חג פורים שמח תצחקי, ותבלי, ותשמחי הכי הרבה שרק אפשר. חיבוקים ונישוקים.

שלום רב, אני משתמשת ב- primonil ורציתי לשאול - מה קורה כשארצה להכנס להריון (בקרוב) - האם יש טיפול תרופתי לחרדה לזמן ההריון? אודה לתשובתכם

לגל טיפול קינייסולוגי יכול לעזור. טיפול יחודי המאבחן את הגורם הראשוני לחרדה ואותו מנטרל. טיפול ללא תרופות. עייני באתר הבא לאינפורמציה על מהות הטיפול. http://www.healthk.co.uk/conditions.html כול-טוב

שלום אסתר האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני שומעת על טיפול בשם זה. האם זה באמת מוציא ופותר את בעיות החרדה וההתקפים ותוך כמה זמן פחות או יותר? היכן מקבלים את הטיפולים האלו? תודה רבה

גל שלום התשובה אינה חד משמעית ויש עליה ויכוחים מקצועיים. תוכלי לעיין בסדרת דיונים כאן בפורום בנושא http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34507&t=34507 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=40876&t=40876 רצוי להתייעץ עם רופאים מומחים בתחום. מוקדי ייעוץ הרשומים אצלי (הריופון) הם למשל בטלפונים הבאים. אני מקווה שהם עדיין עדכניים, אם לא כתבי ואנסה לברר. 08-9779117 03-6297333 בכל מקרה, הטיפול בחרדה יעיל בשילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. ההריון בפני עצמו מהווה גם הוא גורם לחץ. הייתי ממליץ לך לפנות במקביל לשימוש בתרופות גם לטיפול פסיכולוגי הממוקד בנושא החרדה. הדבר יכול גם להועיל בטווח הארוך להורדת המינון או הפסקת הטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

פרימוניל הוא לכשיר נוגד-דיכאון בעיקרו לא מומלץ להיות בהריון עם אף תכשיר פסיכיאטרי לכן יש לפנות לפסיכיאטר להפסיק את התכשיר באופן מבוקר

ככל הידוע לי, ישנן כמה שאלות שאם התשובה להם היא כן, העונה מוגדר כהיפר אקטיבי. האם זה נכון? מה הם השאלות? האם ניתן לאדם "נורמלי" לקחת ריטאלין לפני מאמץ נפשי מרוכז, כמו מבחן, ישיבה קשה? האם ישנה נקודת גיל בה תרד רמת ההפרעה אצל ילד המוגדר כהיפר אקטיבי ? האם אדם המוגדר אינטיגלנטי מאד ונורמלי, עובד משתכר ומרויח, מנהל חיי משפיחה תקינים וכל היתר, הוא בעצם היפר אקטיבי?

ירמי כתב/ה: > > ככל הידוע לי, ישנן כמה שאלות שאם התשובה להם היא כן, העונה מוגדר > כהיפר אקטיבי. > האם זה נכון? > מה הם השאלות? ישנם שאלונים לאיבחון. בכל מקרה לא מדובר בשאלונים לאבחון עצמי ולצורך אבחנה יש לפנות לאיש מקצוע > > האם ניתן לאדם "נורמלי" לקחת ריטאלין לפני מאמץ נפשי מרוכז, כמו > מבחן, ישיבה קשה? בהחלט לא. זה לא יועיל לדבר, ועלול אף להזיק. > האם ישנה נקודת גיל בה תרד רמת ההפרעה אצל ילד המוגדר כהיפר > אקטיבי ? כן. הסטטיסטיקה מראה שרוב הילדים שסבלו מהפרעת קשב והיפראקטיביות לא סבלו מכך בבגרותם. אחוז מסויים ממשיך לסבול גם בבגרות, אך בד"כ בעוצמות נמוכות יותר. > האם אדם המוגדר אינטיגלנטי מאד ונורמלי, עובד משתכר ומרויח, מנהל > חיי משפיחה תקינים וכל היתר, הוא בעצם היפר אקטיבי? > התשובה היא כמובן לא. אילו אינם קריטריונים להיפראקטיביות, אלא להיפך. אבל אולי מה שאתה שואל זה האם מצב כזה אפשרי, שהכל נראה תקין אבל מתחת לפני השטח יש בעיה לא מזוהה של בעיות קשב והיפראקטיביות. ואז התשובה שיתכן. צריך לבדוק כל מקרה לגופו. חשוב לזכור שמדובר בתופעה מאוד הטרוגנית שמאופיינת בחפיפה לסוגים רבים אחרים של תופעות ובעיות, ולכן נושא האבחנה הנכונה קריטי. השאלה ירמי מה בעצם קורה. אתה שואל את הדברים בצורה די עקיפה. אולי תתאר מה אתה מרגיש או מה מטריד אותך וניתן יהיה ביתר קלות לייעץ לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לירמי, כפי הידוע לי, 80% מאלו שסובלים מהפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות ימשיכו לבול ממנה בבגרותם. אני מאוד מעודכנת בנושא זה (אני בעצמי בוגרת עם ADHD), אני קוראת המון גם מאמרים מקצועיים ועדכניים, לכן אני בטוחה בנתון זה, ובד"כ אני לא סותרת רופאים אחרים... הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר "מריטת עצבים", יש שם מידע רב בנושא ADHD במבוגרים, כתוב בצורה ברורה ומובנת, ומביא סיפורים אישיים של אנשים שסובלים מההפרעה והוא מתאים במיוחד עבור אנשים מתלבטים כמוך. בקיצור ממש מומלץ.

להלה שלום 15 עד 20 אחוז מהסובלים מהפרעת קשב והיפראקטיביות סובלים מהסימפטומים גם בבגרותם. הנתון מבוסס על נתונים סטטיסטיים של אוכלוסית ארצות הברית, ואין סיבה להניח שהמצב בישראל שונה. אם יש לך נתונים אמינים אחרים אשמח לקבל הפניה ואוכל להגיב אליה. בכל מקרה, אין ספק שהשפעות רגשיות וקוגניטיביות שונות יכולות להיות בבגרות לכך שאדם בתקופת ילדותו סבל מהפרעת קשב ו/או היפראקטיביות. יש לכך שתי סיבות. האחת שמדובר באבחנה החופפת ברוב המקרים לאבחנות נוספות. למשל, ילדים רבים הסובלים מליקויי למידה מאובחנים גם כלקויי קשב או היפראקטיביים. במקרה הזה, ליקויי הלמידה משפיעים גם על האדם הבוגר, כמובן שבצורה שונה מהאופן בו הדברים התבטאו בילדותו. הסיבה השניה היא שחווית החיים של ילד עם ליקויי קשב ו/או היפראקטיביות יכולה להיות שונה או קשה. למשל, ילד כזה יפריע פעמים רבות בכיתה ויקבל יחס עויין ממוריו. הדבריו עלול להביא לדימוי עצמי נמוך. גם אם הסימפטומים המקוריים יעלמו, דרוש טיפול בדימוי העצמי. חשוב להדגיש שמאחר ומדובר בתופעה מאוד הטרוגנית לא ניתן באמת להשליך ממקרה של אדם אחד לרעהו. חשוב לערוך ראיון מקיף כדי להבין באופן מדוייק את הבעיה ובהתאם לכך להמליץ על טיפול מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהו שם הספר העוסק בנושא? ןאיפה אפשר להשיג אותו האם אפשר לדעת עוד על הנושה שלומי

היי, החזרתי לך תשובה בעמוד 136, מקווה שראית, שיהיה לך יום טוב, אביב

היי אביב ראיתי את מה שכתבת לי ואפילו שלחתי לך באותו עמוד תשובה ושיהיה גם לך יום טוב וחג פורים שמח

בוקר טוב קרן, טוב, אז שוב, זה הכי טבעי לך שתרצי לעזור לו, אבל זה לא הכי טבעי להרבה אנשים אחרים. לפעמים אנשים מעדיפים פשוט להתרחק "עד יעבור הזעם", אבל מהחוויות שלי זה הכי גרוע. אני חושבת שאת צודקת שאת מתעקשת, שידע שיש איתו מישהו ברגעים הקשים הללו, בבדידות הנוראה הזו, מין קרן אור קטנה, שתמיד הוא יכול להשתמש בה ולפנות אליה, כשיבחר לעשות זאת. לפעמים עצם הידיעה הזו שיש שם מישהו, מקלה על החוויה. אני יודעת כמה זה קשה גם לך, לראות אותו סובל, לרצות כל כך לעזור, ולהישאר במקום כל כך חסר אונים כשהוא כל כך זקוק לך, אבל לא יודע איך או לא יכול כרגע, זה אולי יבוא עם הזמן. את יודעת לפעמים גם סתם חיבוק עוזר לפרוץ את המחסום שעומד בין אדם בדיכאון לבין אנשים אחרים, איכשהוא המגע הקרוב הזה נוגע בלב הרבה יותר מדיבורים, שלא תמיד מצליחים לחדור. דיבורים פשוט ניגשים לחלק הרציונלי, שלא תמיד מגיב, והמגע נוגע ישירות ברגש, בלב. אולי אם יש לך מספיק אומץ, תמצאי את העיתוי הנכון ותנסי את זה. אם יש עוד משהו שאני יכולה לתת לך או לספר לך כדי לעזור לך ולו בסיטואציה הזו אני אשמח, ורק שתדעי שלי כבר הצלחת לעזור בשאלות שלך. בעצם הכתיבה על הדברים עזרת לי להבין אותם, להתמודד עימם והקלת קצת את המלחמה הפרטית שלי. אז אלפי תודות גם לך, אביב.

http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=59422&t=58634

אמרתי לחברה שלי הכי טובה שאני שונאת אותה שאני שונאת את כם העולם מצידי שכולם ימותו, כשהייתי לבד לא הפסקתי לצעוק, ניסיתי להכאיב לעצמי, לצבוט את עצמי,הרבה זעם..הרבה...אגרסיות.והיום השקט שאחרי הסערה.

לכולם יש ימים קשים. עדי

למיטל- אני מניחה שאת מכיאה את השיר הזה: אני שונא/אביב גפן אני שונא את השמש את אור הירח חברת תאורה מסריחה אם לא היה מוות הייתי מזמן מתאבד (בקפיצה ירייה). אני שונא אנשים בעיקר פולנים בעיקר גזענים עלובים שונא תחבורה בעיקר תאונה זו שלקחה לי את ניר. אני שונא את דובק ואת וירג'יניה עדיף למות תוצרת חוץ אני שונא את המוטציות שיושבות שם בכנסת מחפשות למוות תירוץ. אני שונא שאימא עושה לי טובה שהיא מגדלת אותי שונא אהבות שפתאום נפרדים ומאשימים את הילדים. אני שונא אלכוהול ושונא את החשיש (לא עושים תמיד מה שרוצים) שונא נורא את הכפייה הדתית שיילכו ילמדו מקופים אני שונא את אדם וחווה אדם הוא חרמן וחווה נימפומנית אני שונא לראות סרטים כחולים עם מוסיקת רקע סוג זין אני שונא את התקווה בתקווה שישנו את התקווה. אני אוהב אותך אני אוהב אותך אני אוהב אותך. מיטל יש ימים ששונאים את כולם, אך למחרת אפשר לקום ועוד למצוא פיסה קטנה של אהבה- ואני חושבת מניסיון שלא כדאי לאבד תקווה. פנטסיה

שלום, אני בן 24, סטודנט למשפטים יש לי נטיה להיכנס למצבי לחץ חריפים גם כשאיני לחוץ כלל וללא סיבה, זה מתגבר בתוך חוג חברתי כל זה לא משפיע אלא שאני סובל בעקבות זה מהזעה מרובה וחוסר נעימות מה לעשות?

אולי יש לך חרדה חברתית... אפשר לנסות טיפול פסיכולוגי או שימוש בכדורים המונעים סימפטומים של חרדה

גל שלום בעיקרון מה שאתה מתאר הוא סוג של התקף חרדה. ניתן לטפל בדבר אולם דרושה בדיקה מקצועית במה מדובר בדיוק. אני מציע שתפנה לייעוץ פסיכולוגי. אני מצרף תקציר בנושא שעולה לעיתים קרובות בפורום. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על השיחה מאתמול. נראה כבר מה אני אעשה עם הטיפול..... אני לא באמת יכולה ללכת לטיפול פרטי,כי אין לי ממה בדיוק לשלם.המשכורת הצבאית שלי היא בערך 400 שקלים וזה לא בדיוק יספיק לטיפול שבועי:) הבעיה היא שקופות החולים והמרכזים לא יקבלו אותי כל עוד אני בצבא. אני אחשוב כבר... אל תציעי לי לצאת על נפשי כי אני לא מסוגלת לעשות את הצעד הזה . אין לי כח שהמשפחה שלי תתחיל לקנטר אותי ולשאול שאלות מטופשות... יש לך רעיון אולי? את חושבת שאני אחזיק מעמד 10 חודשים באותו מצב?מבלי להדרדר עוד יותר? כרגע אני נחשבת בולמית עם נטייה לאנורקסיה.אני במצב גופני לא משהו אבל...

היי אנג'ל. את באמת מבלבלת אותי, ואני כבר לא מבינה כלום, מצטערת. כמו שאמרתי לך אתמול, הצעד הראשון הוא להחליט קודם כל אם את רוצה בכלל לצאת מזה, אחר כך תמצאי את הדרך, אבל קודם תחליטי. ברגע שתחליטי ותהיי נעולה על זה במאה אחוז, כבר תמצאי את הדרך לעשות את זה. ממה שאני שמעתי ממך אתמול המצב לא בדיוק ככה. לשניה את אומרת לי שלא טוב לך איפה את נמצאת, ומשפט אחרי זה את אומרת לי שהחלטת להישאר ככה. אני אולי נשמעת בוטה, ואני מאוד מצטערת על כך, אני מבינה את הכאב ואת הסבל שלך, הייתי שם בחרא עמוק, נחלצתי משם במאמצים עצומים, אני מאוד רוצה לעזור לך, אבל "אין לי פתרון קסמים", והמשפט הזה לא שלי, אני רק מצטטת אותו. אלה דברים שנאמרו לי בתחילת הדרך. בשיחה שמעתי אותך אומרת שאת לא מוכנה עדיין לוותר על הבולמיה, ותקני אותי אם אני טועה, שמעתי אותך אומרת משפטים כמו "זה הטיפול שלי בינתיים", וזה לגיטימי, אבל אם זו הבחירה שלך, את חייבת להתמודד גם איתה, ולא משנה אם זו בחירה מרצון או מכורח הנסיבות. הרגשתי אותך באיזה מקום מנסה להתחרות בי בחומרת ההפרעה, מנסה להרשים אותי אולי בכך שאת עולה עליי מבחינת הפגיעה העצמית, איכשהוא אולי אפילו גאה בזה, ושוב תקני אותי אם אני טועה. נכון, הגענו לאותה הפרעה ממקומות שונים, אני יודעת שאני הגעתי לשם כדרך התמודדות לא נכונה עם סיטואצית חיים, שבעיני היתה בלתי נסבלת, ויכולתי רק להקיא אותה החוצה. אני לא גאה בהפרעה שלי, תמיד גרמה לי רק סבל, אף פעם לא הרגשתי שליטה כשהקאתי, לא הרגשתי בעלת כוח, רק רציתי להתעלף אל השינה, כי כל כך כאב לי. ואת יודעת מה תמיד תמיד תמיד רציתי לצאת מזה. רק לצאת מזה. לא היה לי זמן להשקיע בזה טיפול וזמן, כי הייתי צריכה להיות שם בשביל אבא החולה, אבל תמיד רציתי. נכון היו פעמים שחשבתי שאני לא מסוגלת, שהרמתי ידיים, שויתרתי, שהתייאשתי, שלא היו לי כוחות להילחם, אבל הרצון הפנימי העמוק תמיד היה שם. העיצה שלי אנג'ל היא שתקחי לך פסק זמן קטן, כמה דקות, כמה שעות, שישי - שבת, כמה שתצטרכי, ותשבי עם עצמך ותחשבי טוב טוב מה את רוצה. את רוצה לצאת מזה ? או שאת רוצה להיתקע בזה ? זמנית או לא זה כבר לא משנה, למרות שסתם כדרך אגב ככל שתישארי בזה יותר זמן יהיה לך יותר קשה לצאת מזה. אם תחליטי שאת רוצה להישאר עם זה, תצטרכי להתמודד גם עם זה, כי גם זה לא קל, אם תחליטי שאת רוצה לצאת מזה, לא הכסף ולא הצבא יעצרו אותך. כל האמצעים יהיו כשרים בעינייך ואז תעשי באמת הכל. אני יכולה למשל לחשוב על פתרון של לספר למשפחה ולבקש מהם כסף לטיפול, ואני יודעת עד כמה זה קשה, אבל אם תחליטי שאת רוצה לצאת מזה, זה יהיה שווה לך הכל, ואני מתכוונת הכל. אני עשיתי את זה וזה עבד. ישבתי אם עצמי שישי - שבת שלמים, מתייסרת, מתחבטת, מתלבטת וסובלת, ובסוף החלטתי, שאני יוצאת מזה. אבל שוב זו החלטה שלי ורק שלי, ואלה הכוחות שלי ורק שלי. אני מצטערת שוב אם אני נשמעת בוטה, קצת. זו ממש לא הכוונה. הכוונה היא רק לנסות לעזור, ואולי לנסות להראות לך מה אדם מבחוץ רואה אצלך, אולי דברים שלך עוד קשה לראות. ושוב הייתי שם באותו החרא, יצאתי משם, כבר 15 ימים לא הקאתי, וזה ההישג שלי. היה לי קשה בדרך, היו לי התקפות דיכאון, חרדה, פחדים, רצון למות, כמעט הכל, אבל מסע הייסורים הזה שווה בשבילי, כי כל יום שאני לא מקיאה הוא יום שאני חיה. אם הצלחתי לעזור, אני שמחה, אם יש משהו נוסף שבא לך לשאול אותי, אני פה, ואת מוזמנת. ושוב אני מתנצלת שאני לא יכולה לתמוך יותר, אבל עוד אין לי במה להאחז. אם היית מחליטה שאת רוצה לצאת מזה, הייתי נותנת לך 100% עזרה ותמיכה שאני יכולה, אבל אני לא יכולה ולא רוצה לנסות לשכנע אותך שכדאי לך לצאת מזה, זו לא החלטה שאני צריכה לקבל, אלא את ואת לבד. אביב.

שוב סליחה אם נשמעתי בוטה, אבל אני מאמינה שהדרך היחידה לצאת מזה היא להתמודד עם הדברים, לא לטייח ולא להתעלם מכלום. אני עושה את זה גם לעצמי, תוקפת את עצמי על דברים שאני עושה, על מחשבות שאני חושבת, אני רואה בזה צורת התמודדות שמתאימה לי כדי לצאת מהבלגן. יש לי מודעות עצמית גדולה לדעתי, ואני מנסה להשתמש בה כדי לבקר את עצמי על כל צעד ושעל, כי אני מאמינה שזו הדרך החוצה מהבלגן. אם זה לא מתאים לך, את יכולה פשוט למחוק את התשובה שלי, ולהתעלם ממנה, וזה גם בסדר מבחינתי. אני רק מנסה להביא לרשותך את הכלים שעבדו אצלי מתוך תקוה שאולי זה יתאים גם לך, כדי לנסות לעזור, אבל אני יודעת שזה לא מתאים לכולם. מקווה שלא נפגעת.

אני כן רוצה לצאת.חשבתי שסיכמתי את זה בסוף השיחה."אני רוצה לצאת אבל אין לי כוח". מנסה להתחרות על חומרת ההפרעה...?תראי,מי שעושה את זה בד"רכ לא שם לב.כשאני חושבת על זה , יכול להיות שבאמת עשיתי את זה....אבל זה לא בגלל ש"זה מה שיש לי כרגע" , אלא כי הרגשתי ממש חלשת אופי מולך.חיפשתי אלף ואחת סיבות,כיצד אני שנחשבתי תמיד ועד היום בעיני אנשים בחורה חזקה,פתאום ניצבת מולך ואני כ"כ חלשה לעומתך. ניסיתי לחפש את הסיבות,ומצאתי רק דבר אחד.הפרעת האכילה שלי פחות חמורה משלך.אני לא מקיאה 12 פעמים ביום ואין לי בולמוסים אדירים יותר(היו לי במעבר ביןם האנורקסיה לבולמיה).הבעיה היא אצלי בראש,דרך המחשבה שלי הרבה יותר פגומה.אני לא צריכה לחיות פה בעולם הזה. אני למשל לא יודעת איך "אוכלים" את הדכאונות.אני לא יודעת להסתגר בחדר.לא יודעת לבכות לעצמי.אני מתחילה להיות עצבנית ולהתחיל להתרוצץ כמו עכבר. את רואה את ההבדל?אני עדיין מגיבה כמו ילדה קטנה.

בחיים לא הרגשתי לבד, אני מוקפת סביבה תומכת מכל הכיוונים, מציפים אותי באהבה. מאז השחרור, אני מרגישה הכי בודדה בעולם, אני כל כך לבד, אני כל כך עצובה ובודדה. אף אחד לא מבין. כל כך קשה לי, רוצה לחזור למחלקה כל כך! אני מתחננת והם לא מוכנים להחזיר אותי, אני רוצה לחזור כל כך!!!

סיגל הם רוצים שאת תתמודדי עם הקשיים. עדי

סיגל יקרה! יודע מה זה תחושת הבידוד. בטוח שטוב לך במחלקה שם את יותר מוגנת. אך אוליי תחשבי שגם האנשים בבית ובחוץ גם זקוקים לך. אוליי זה לא יהיה פייר מצידך ללכת לבד למקום מוגן,ואותנו להשאיר בחוץ עם כל הפחדים והחרדות. עם מי נשאר עם כולם יעדיפו להיות במקום סגור. לכן קצת יותר כוחות,קצת יותר רצון,בטוח אני שתמצאי עצמך איתנו. כן גם אנו זקוקים לך. ותחשבי על כוון זה. שלך דניאל.

סתם נסיון לא מקצועי לעזור. תנסי לחשוב על פתרון ביניים. את לא יכולה לחזור למחלקה הפסיכיאטרית, אבל נשמע שאת כל כך צריכה את התמיכה שהם מעניקים. אני מכירה הרבה מועדונים של "אנוש", שבחלקם התנדבתי, ושאפשר ללכת אליהם בשעות אחה"צ. למועדונים הללו מגיעים אנשים כמוך, שהיו מאושפזים, והם מנוהלים בעזרת מתנדבים שהם סטודנטים לפסיכולוגיה. כך תוכלי גם להרגיש שאת בחברת אנשים, שעברו דברים דומים, היו מאושפזים, השתחררו, ומנסים להסתגל, וגם לקבל את התמיכה, לפחות חלקית, מהסטודנטים. לפעמים זה עוזר לעבור את המשבר הראשוני ואת ההלם של השחרור. אני בטוחה שבאתר של אנוש תוכלי למצוא כתובות של מועדונים כאלה, או שמנהלי הפורום ישמחו לספק לך כאלה. בהצלחה.

אביב יקרה ! מעניין מאד באם הגברת מדברת מניסיון מקצועי. אני רק רציתי לתת תמיכה ועידוד לסיגל. ולהראות פן אחר. אני בכל אופן מדבר מניסיון. ומה איתך? ובאם מניסיון,תוכלי לשתף אותנו?

סיגל יקרה, עצוב לי לשמוע כמה קשה לך עכשיו. אני זוכר, שגם בבית-החולים היו תקופות לא קלות, שהצלחת לעבור באומץ, ואני מקווה שגם התקופה הזו תחזק אותך להמשיך הלאה. האם יש מישהו שאת יכולה לשתף בסביבה הקרובה? בבית-הספר? האם את ממשיכה בטיפול? אני מחזיק לך אצבעות. דרור

חברה שלי חולה כבר המון זמן אבל בתקופה האחרונה מצבה כנראה שמחריף והיא מנסה להתרחק ממני, והיא אף לא עונה לטלפונים. היא בת 23 וגרה לבדץ אני לא יודעת איך להתנהד האם להמשיך להתקשר ולהשאיר הודעות במזכירה או להפסיק ולחכות עד שהיא תפנה אלי. אני רוצה לומר שאני כל הזמן רק אומרת לה כמה אני אוהבת אותה ולדעתי ולדעת אחרים עשיתי מעל ומעבר וקיבלתי רק תגובות שליליות אם בכלל. לא יודעת מה לעשות, רוצה לעשות מה שהכי טוב בשבילה. אני הבטחתי לה לא להרים ידיים אבל אני ממש לא יודעת מה לעשות , יכול מאד להיות שהיא פשוט לא רוצה להיות איתי בקשר ואם כך הדבר אז לא רוצה להציק לה. רוצה לומר ששאלתי אותה דרך המשיבון שלה וביקשתי שתאמר לי אם היא לא רוצה קשר איתי אך כאמור שום תשובה לא התקבלה. מה לעשות מתוסכלת ומאד אוהבת

תראי.... אני לא רוצה לייעץ לך מה לעשות.הדבר היחיד שאני יכולה לומר לך בתור אנורקסית לשעבר,שלי היו מצבים מתנדנדים בין לא לרוצ באמת אף אחד ובין להרחיק אנשים בכוונה כדי לבחון מה הגבולות שלהם בקשר אלי.כך או כך,לא היו הרבה אנשים בחיי. נ.ב-אני ואת היינו מדברות פעם איי סי קיו:)

איני אדם מקצועי אך כבן אדם אני חושבת שאסור לך לוותר . תמשיכי לצלצל בסופו של דבר תתפסי אותה בטלפון. תגידי לה כמה את אוהבת וכמה את חושבת וכמה את מוכנה לעזור ולהיות לצידה לדעתי זו חברות אמיתי. אני לא יודעת אולי זה יהיה בלתיאפשרי בגלל שהיא תתנגד מאוד ליצור קשר מסיבה כלשהי אבל קשה לי להאמין שהסיבה לכך בגלל שהיא אינה רוצה יותר להיות חברתך. מירב

gogo שלום רב, אני מסכימה עם דבריהן של אנג'ל ומירב. החזיקי את חברתך. היא זקוקה לך שם, מעבר למשיבון בטלפון. היא בוודאי שומעת את הודעותייך. נסי אפילו לכתוב לה. פשוט אל תתני לה לחוש שאת נשברת, שאת עוזרת. אני יודעת כמה קשה להיות במקום שכזה. זה אפילו פוגע ומעליב. אבל אם יש לך את הכוחות, האהבה והרצון, עלייך להמשיך ולהיות שם בשבילה. ואגב, האם את יודעת אם היא בטיפול? את מכירה את הוריה? מה היא עושה בחיים? אולי תספרי מעט יותר עליה, ועל הקשר שביניכן? בברכה, טלי פרידמן

ברצוני לשאול האם כדורי הרגעה ושינה יכולים לגרום לחוסר מצב רוח. אני לא נרדמת בלילות ועד שאני מתאוששת מכדורי השינה זה לפחות 12 בצהרים. בערב אני לא מרגישה שאני בדיכואן , אולם לא יכולה להרדם ושוב מעגל חוזר. מה עושים?

מי רושם לך את הטיפול לשינה ? מה את לוקחת?

ליועץ שלום אני לוקחת קלונקס וסטילנוקס. למשל היום לקחתי קלונקס שלם השעה עכשיו 2.30 בלילה ואני לא נרדמת. אם אני מוסיפה עוד כדור שינה בשעה זו לוקח לי כשעה להרדם ואז מתעוררת ב-11 -12 בצהרים. אני לא ידועת אם הבעיה קשורה בגיל המעבר אבל מאד קשה לי לקחת הורמונים.

שלום, אני נואשת ואינני יודעת מהיכן להתחיל, אבל חשוב לי לכתוב כדי להוציא הכל החוצה. הייתי במערכת יחסים מקסימה שנמשכה כשנה ולאחריה התחיל הבלאגן ואיתו בה המשבר... לא אכנס לפרטים על הזוגיות שהייתה ונהרסה אמשיך מהנק' הנוכחית.לפני חודש חזרנו להיות יחדיו ביוזמתו של בנזוגי, נוצר פער ולאסוף את השברים קשה מאוד, אני נורא פגועה ממנו ויותר מזה לא מאמינה שדברים יכולים להסתדר, אבל בכל זאת אני אוהבת ורוצה להיות איתו... מצידו אפשר לראות רצון גדול להיות בקשר אבל לגבי יוזמה להציל דברים, כלל לא נראה שיש לו.יחד עם כל הבלאגן הזה אני עוברת משבר אישי של מחלה של אחד מבני המשפחה. נכנסתי לדיכאון, לא בא לי לעבוד, לא בא לי לצאת לבלות, פשוט אני רוצה להסתגר ולהתנתק מכל העולם.אני רוצה לציין שאני בטיפול פסיכולוגי אבל גם מזה נמאס לי, כמה אפשר לדבר על אותם הנושאים, כמה??? היום החלטנו שאוליי כדאי לנתק את הקשר כיוון שזה קשה מידי, אך לא עמדנו בזה .אנחנו רוצים להיות יחד וזה ברור לשנינו אך לא מצליחים לעלות על שורש הבעיה.חשבנו ללכת לייעוץ זוגי אך יש לנו בעיה מבחינה כספית כיוון שאני הולכת באופן קבוע לפסיכולוג ולכן לא אוכל לעמוד בנטל הכספי. אודה על עזרתכם הכנה ובנוסף אשמח לקבל שם של יועץ זוגי אוליי בכל זאת זה הפתרון...... תודה מראש דור

דור שלום אתחיל מסוף הודעתך. במידה ושניכם מוכנים לפנות לייעוץ זוגי זו דרך נכונה לדעתי לאור המצב שתארת. במצב שנוצר עם הפגיעה מהעבר וההתמודדות הקשה בהווה אולי גורם חיצוני יוכל לראות את שניכם ביחד ולעזור לכם להגיע להתליך ולהחלטה מתאימים. במידה ואינכם יכולים למממן את הטיפול באופן פרטי יש מסגרות ציבוריות בהן ניתן לקבל טיפול מסובסד. הן בקופות החולים והן במרפאות שונות. בנוסף, בישובים רבים יש שירות של העיריה לטיפול זוגי או משפחתי. הייאוש שאת מתארת וההתלבטויות עלולים להשאיר (או משאירים) אותך מאוד לבד, גם אם יש לך תמיכה בסביבה ובטיפול פסיכולוגי. המצב נראה לפעמים בלתי פתיר, קשה להישאר וקשה לעזוב. אם מדובר בקשר משמעותי ישנן והיו סביבו בודאי ציפיות רבות וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה והמשבר. עם כל כמה שנמאס לך לדבר על זה שוב ושוב, אין דרך אחרת. עדיף לדבר על זה ולנסות להגיע על ידי כך למצב אחר, מאשר לעשות דברים מבלי לדבר עליהם ולאחר מכן לחוש פיספוס. אני מקווה שתעברי את התקופה הקשה הזו כמה שיותר מהר, ובינתיים, אני חושב שמאוד נכון עבורך לקבל ייעוץ פסיכולוגי, הן במסגרת שבה את נמצאת, והן במסגרת זוגית. אגב, אולי לפסיכולוג/ית שלך יהיה רעיון או הצעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

.

ביי.

.

שלום. עד לפני כשנה היה לי סוכר תקין (105). לפני כשנה , באופן די מהיר עלתה אצלי רמת הסוכר ל180 . מייד התחלתי בטיפול דיאטה וגם אני מקבל כדור גלוקומין 850. לפני 8 חודשים בדיקת סוכר hba1c היתה 7.8%. בבדיקה אחרונה לפני שבוע אותה בדיקה של ירדה לערך של 5.2%. האם ע"פ התוצאה האחרונה אני יכול להפסיק לקחת כדורים. מה זה אומר שבדיקת hba1c נהייתה תקינה אצלי. האם פרוש הדבר שאני כעת מאוזן?. אגב ! רציתי פעם לפני כחודש לבדוק את עצמי ללא טיפול דיאטה וכדורים. שבוע לא לקחתי גלוקומין וגם אכלתי רגיל. בדיקת הסוכר עלתה אצלי מ 110 (עם טיפול) ל 170 (בצום). אודה עבור הסבר למצבי בתודה - יחיאל

תנסה בפורום הסכרת עדי

שלום רב ברצוני לשאול שאלה שדי מעסיקה אותי לאחרונה בעקבות עבודה בנושא זכרון. נאמר לי שתינוקות אינם מפותחים דיה ברמת הזכרון שלהם (תינוקות בני חצי שנה בערך). האם תינוק שהוריו משדרים לו חוסר בטחון, כועסים עליו וכו' זוכר יחס זה? אם הוא אינו זוכר - מתי בעצם מתחילה ההשלכה של יחס עויין זה לגבי עתידו? מודה מראש רונית

רונית שלום השאלה למה את מתכוונת כשאת אומרת זיכרון. אם את מדברת על זיכרון מודע שמבוסס על מחשבות של טקסט מילולי, אז ברור שתינוקות לא זוכרים דבר. אבל זיכרון הוא דבר הרבה יותר רחב מכך. האדם מקודד חוויות מגיל צעיר מאוד. מחקרי עוברים מראים שאפילו חוויות רחמיות משפיעות לאחר מכן על תכונות והתנהגות. רוב התיאוריות הפסיכולוגיות גורסות שדווקא חוויות בשלבים הראשונים של החיים עשויות או עלולות להיות משמעותיות בצורה חזקה מאוד לכל ההתפתחות בעתיד, גם אם חוויות אלו אינן זכורות באופן מודע. תיאורטיקנים פסיכואנליטיים מדברים על מונחים כמו "ביטחון בסיסי" של התינוק בעולם. הפגנת יחס עויין לתינוק בתחילת חייו עלולה להשפיע בצורה שלילית ביותר על התפתחותו הנפשית בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התשובה :-)

שלום, אני נערה בגיל העשרה... ואני נאלצת להתמודד עם דכאונות... אני הייתי רוצה לשאול. איך ניתן להתמודד עם דכאונות שנובאים מחוסר יחס מצד החברים לרוב... הבעיה היא שסך הכל חברי אוהבים אותי מאוד, וגם משפחתי. אבל אני כל הזמן במצב של אי שקט נפשי, ותמיד המצב רוח מאוד דיכאוני ומעוצבן. קרו דברים מעולם ונאלצתי להתמודד עם שברון לב. ולא פעם אחת. בין אם הוא נבע מבעיות עם בנים או מכך שהורי התגרשו כשהייתי קטנה ואני נורא סובלת מכך שאבי לא גר בארץ. אם אפשר לענות לי, או להגיב... תודה

ועוד דבר ששכחתי לציין יש לי נטייה לחשוב על המוות ורצון עז נורא להתאבד, כמעט כל יום. הלחץ מהלימודים פשוט הורג אותי... ואין לי מושג מה לעשות! ההורים לא מי יודע מה תומכים כי הציונים שלי לא מי יודע מה מזהירים... מה לעשות?! מישהו:-(

היי זיל חמודה אשמח לחלוק איתך את מחשבותייך אם תרשמי לי את האיסיקיו שלך. אני יכולה להבין אותך. אנונימית

זיל שלום רב, את מתארת מהלך חיים לא קל, בשביל ילדה בשנות העשרה, אולם גם מי שלא חווה כאלו דברים עשוי לחוש בדיכאונות בגיל ההתבגרות. גיל זה שקשורים בו שינויים רבים, הוא גיל "מיועד לפורענות", ויש בו התפרצות של תופעות רבות. נראה שאת מתמודדת גם כיום עם קשיים שונים, אביך שגר במרחק, שברונות לב, אי שקט נפשי ואני משוכנעת שתוכלי להוסיף עוד דברים משלך. האם פנית למישהו? שיתפת מישהו בתחושותייך, ברגשותייך? לא חייבים בני משפחה. אפשר חברה טובה, יועצת ביה"ס, או אפילו ללכת לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות). אני חושבת שזה עשוי להקל עבורך את המצוקה הנפשית, לפחות במעט. מה דעתך על העניין? בברכה, טלי פרידמן

הי! קבלתי את השירים...תודה! כרגע חזרתי מהפסיכולוגית, והיא אמרה לי שהיא שמה לב שלאחרונה מצב הרוח שלי השתפר..... וזה נכון! אבל זה די מוזר לי, כי "התוכנית" שהיתה לי (למות מרעב) עדיין קיימת, וזה שהיא לא יוצאת אל הפועל, זה רק עיכוב בלוח הזמנים. ויש לי אוסף חדש....של כדורים....שלאט לאט אני אוגרת אותם לזמנים קשים. (כנראה לא אשתמש בהם בכלל) אז זה נקרא שטוב?? בגלל זה מוזר לי כל המצב כעת. אבל הימים עוברים בטוב, כבר אין כ"כ את ה-" down", והבכי ההסטרי ללא סיבה כבר די נדיר. נו, אז כנראה הכדורים החדשים שאני לוקחת כן עוזרים! :-) הקיץ מגיע, ואני ממש שונאת את החום הזה! אפילו את האביב! אנשים פה הולכים עם גופיות, ואני עם חולצות ארוכות ועבות. ואני חייבת לצאת מהבית, אני לא יכולה להסתגר...(אני כן יכולה...) אני חייבת לנסוע לאלסקה! לשלג! בינתיים אני רק מפנטזת על זה......

שלום לגמי-גמ! אני כל-כך שמחה לשמוע ממך... לפי דעתי מצב-רוח טוב זה דבר מידבק. אני אישית לא מצליחה להיות מדופרסת לאורך זמן. הרעיון שלך למות מרעב מזכיר לי אגדה אורבנית ששמעתי לפני 15 שנה בערך. איש אחד עבר התקף לב קשה, שבעקבותיו נהרסה לו הבריאות, הפרנסה, חיי המשפחה- בקיצור- חרב עולמו. הוא החליט שבמצב כזה אין טעם להמשיך לחיות ולסבול. מכיוון שאסרו עליו מאמץ גופני, הוא החליט לצעוד לאורך קילומטרים במשך כל יום, עד שיתמוטט. נחשי מה קרה לו? יפה... הוא קיבל גוף נהדר ובריאות משופרת. גמי- אל תאגרי תרופות... תשתמשי רק במה שצריך לפי הוראות הרופא, לא יותר ולא פחות. תזרקי מנות מיותרות (או שתשתמשי בהם למשלוח בפורים.... :-) ) אני חושבת גם, שהגיעה הזמן לחשוב על תכנית מגירה. מכיוון שהתכנית המקורית נדחית לבינתיים, צריך לחשוב על אלטרנטיבות. מה דעתך? אני ממש-ממש מתגעגעת, מחבקת ומנשקת אותך. לילה טוב.

שיר משמר \ נתן אלתרמן שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חושך, מאבן-קלע, מסכין, מציפורנים. שמרי נפשך מן השורף, מן החותך, מן הסמוך כמו עפר וכמו שמיים, מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי-באר ואש-כיריים. נפשך שמרי ובינתך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך. זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן, שבא לחסד ולרחמים, לא למורא ולא לרחש חשדות ודבר אשם, שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה אשר תאיר עד אם ננוח ונישן. רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה, רק ערב קיץ חם שבא לא למורא. הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש פתאום חלון לאט נפתח בחשכה. אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד, אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה? אמרי מדוע העולם כה זר עדיין ואש ומים מביטים בו מכל צד? אמרי מדוע בו מפרפרים חייך כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד? אמרי מדוע את מעוף ורעד רד כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב? שמרי נפשך העיפה, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך, שמרי לבך הטוב, אמציהו בידיך.

שלום רב, שמעתי על מחלה / תסמונת בה מפגינים אהבה כלפי אנשים זרים. המקרה ששמעתי עליו הוא בילדה קטנה, שמתקרבת, מחבקת ומנשקת כל אדם שהיא פוגשת. רציתי לדעת מהו השם המקצועי של "מחלה" זו. והיכן ניתן למצוא חומר בנושא. ניסיתי בפורום רפואת משפחה ולא נעניתי, אולי הנושא מתאים גם כאן. תודה, ענבל

ענבל שלום רב, לא שמעתי אודות "מחלה" שכזו, אולם אני יכולה לחשוב על תהליכים פסיכולוגיים העשויים לגרום להתנהגות כזו. רובם קשורים ביחסי אם-תינוק עוד בשלבים הראשוניים ביותר של החיים. אבל זה ממש לא וודאי, וזה יכול להיות גם מאלפי סיבות אחרות. בברכה, טלי פרידמן

תודה רבה על העזרה בקשר לשאלתי על רשיון נהיגה ופטור משירות צבאי עם פרופיל 21. אני מאוד מוטרד מזה שאני לא יכול לקבל תשובה בנושא רשיון הנהיגה ,אבל אני מבין שבפורום כזה (תרתי משמע ) אין אפשרות לדון בנושא מורכב כזה . שאלתי היא כרגע מה אני עושה בעניין ? איך ולמי לפנות ? אני לא מכיר אגודות כאלה ואני לא יודע אם נשמרת שם סודיות על המידע שאני מוסר . האם תוכל לעזור לי ? למסור דרך הפורום איזה מספר טלפון של האגודה או כתובת . האם אוכל לשוחח איתך באופן אישי ? דרך הטלפון ? תודה על כל העזרה שלך נדב

נדב שלום אין בעיה לדון בנושא בפורום. זה פשוט לא המסגרת הנכונה. בכנות אינני יודע לתת לך תשובה כי החלטות הצבא חסויות בפני ואינני יודע מה הביא אותם להחלטותיהם. לאור מה שתארת אני חושב שתזדקק לעזרה משפטית כדי לעמוד על זכויותיך או לפחות לדעת מה קרה. אם תרצה, תוכל לכתוב אלי לדואר האלקטרוני באמצעות הקלקה על שמי בהודעה. בכל מקרה, הטלפון של האגודה לזכויות האזרח בתל-אביב הוא 03-5254162 יש להם גם סניפים בחיפה ובירושלים. כמו כן יש שירות שניתן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב. התקשר לאוניברסיטת תל-אביב בטלפון 6481111 ובקש את הפקולטה למשפטים או את היחידה שמטפלת בזכויות האזרח. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

באונ' תל אביב הטלפון 6408111 ולא כנ"ל

שלום רב: בני בן ה-4 אובחן לאחרונה ע"י פסיכולוגים במכון להתפתחות הילד, כסובל מבעיות ריכוז וקשב כולל רמה מסויימת של היפראקטיביות. בעקבות כך יתחיל בני סידרה של טיפולים אחת לשבוע אצל מרפאה בעיסוק. שאלותי בנוגע לכך : האם ניתן - או האם יש הסדר כלשהוא עם סטודנטים לפסיכולוגיה שיעניקו לו תיגבור נוסף בתחום הריפוי בעיסוק, אם כן היכן? האם עלינו לשקול שימוש בתרופת הריטלין שהרעיון לכך הועלה ע"י הפסיכולוגית שאיבחנה אותו- (בשלב זה כאופציה בלבד) ? כיום בני נמצא בגן טרום טרום חובה רגיל. האם כדאי לשקול את רישומו לשנה הבאה לגן משולב (הכולל תיגבור של גננות מומחיות) או עדיף גן רגיל -כפי שהיה בשנתיים האחרונות ? תודה רבה על תשומת הלב. דוד

יש לי ילדה בגן משולב, היא ילדה רגילה, אבל יש שם כמה ילדים עם בעיות שונות, הם עושים שם גדולות. מומלץ בכל פה.

שלום רב אודה לך עם תוכל לענות על שאלתי: מהו כדור פריזמה ? האם הוא מהמשפחה של פרוזק ?

פריזמה הוא פרוזאק תוצרת הארץ ראי גם סיכום חלקי על טיפולים : חרדה סימנים מהם הסימנים של חרדה? - עצבנות - התרגשות - הרגשה של פחד ממוות - פחד מחוסר שליטה - פחד ליפול ברחוב- סימנים גופניים הם - סחרחורת - חולשה - עקצוצים על העור- הזעה וגלי חום - שלשול ופרפרים בבטן - קוצר נשימה ודפיקות לב - חנק וכו... חרדה סוגים סוגי תסמונות החרדה השונים כוללים - "חרדה כללית" - "התקפי פאניקה" - "תסמונת פאניקה" - "פוביות" פחדים מיוחדים (פוביה חברתית פוביה מחרקים פוביה מגבהים, אפילו פוביה לאכול בחברה) - "תסמונת אובססיבית קומפולסיבית" (המוכרת כ OCD - ) - חרדות תגובתיות כגון תגובת דחק חריפה, והלם קרב (מוכר גם כ PTSD) חרדה רפואי אבל לפני שקובעים שמדובר בחרדה - חשוב לשלול מחלה גופנית המחקה חרדה (נותנת אותם סימפטומים של חרדה) לשם כך יש קודם לבקר אצל רופא משפחה (קופ"ח) ולבקש לשלול - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - הרבה מחלות גופניות עלולות להתחיל עם סימנם דומים לחרדה כאשר הסיבה לסימנים של חרדה הם ממחלה גופנית - הטיפול יהיה בהתאם - צריך לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטומים. חרדה סיבות מהם הסיבות לחרדה ? הסיבות הם מרובות - מסיבות גופניות וביולוגיות ועד סיבות פסיכולוגיות סיבות גופניות לחרדה - מחלות גופניות יכולות לתת חרדה - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - חרדה עלולה להופיע גם ללא כל סיבה ניראת-לעין - פתאום כרעם ביום בהיר (התאוריה אומרת שיתכן ומדובר בחוסר איזון של סרוטונין במוח - (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) חרדה קשורה לפעמים לאופי של האדם - אנשים מסוימים יותר רגישים - הם גם יותר פוחדים - מבנה האופי לפעמים משפיע על חרדה - לדוגמה: מי שרגיש לביקורת יגיב יותר במתח למצב שמעבירים עליו ביקורת מאשר מי ש"יש לו עור של פיל" הוא יהיה יחסית אדיש (כלומר רגוע) חרדה קשורה למשברים בחיים - משברים כלכליים - בעיות ביחסים בין-אישיים עם קרובי משפחה - בעיות זוגיות (האישה תעזוב אותי.. ולהפך ילדים עוזבים את הבית) יש גם חרדה קיומית (אקסיסטנציאלית) עצם קיום ודרישותיו - מצבים קיומיים פוליטיים חברתיים טיפולים לחרדה הטיפולים לחרדה הם מרובים - לכל סוג של חרדה טיפול משלו - לכן כל כך חשוב האבחון - פסיכיאטר (שהוא רופא) יכל לאבחן את כל הספקטרום של הסיבות לחרדה מסיבות גופניות ועד סיבות פסיכולוגיות חרדה מכל סוג שהוא מגיבה לטיפול תרופתי חרדה ביולוגית מגיבה הכי טוב לטיפול תרופתי ולא מגיבה כמעת בכלל לטיפול של שיחות (פסיכולוגי) חרדה עקב מיבנה-אישיות מגיבה יותר טוב לטיפול בשיחות (פסיכולוגי) ופחות לטיפול תרופתי חרדה עקב משבר מגיבה היטב לטיפול של "התערבות במשבר" שבו גם פועלים להרחיק את גורמי הדחק (לדוגמה: לאשפז לזמן קצר כדי להרחיק מגורם דחק במשפחה) חרדה מסוג של פוביות מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי התנהגותי - טיפול בו לומדים בהדרגה לא לפחד מגורם הפחד חרדה ודיכאון תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה טיפול לחרדה בשיחות עם החרדה נובעת מסיבות עמוקות ולא מודעות של האישיות ניתן לקבל תובנה לסיבות אלו בשיחות - ועקב כך הסימפטומים פוחתים ויש הקלה עם החרדה היא מסוג פחד ספציפי כמו בפוביות - יש טיפולים התנהגותיים לדוגמה: תרגילים של נשימות והרגעה אשר נעשים יחד עם חשיפה לגורם הפחד והדחק - פעמים חוזרות ונשנות של תרגילים אלו מכחידות בהדרגה את הסימפטומים. עם החרדה היא ממשבר - תמיכה ויעוץ מאדם מקצועי יכולים לעזור

מי יכול לענות לי? אני חולמת כול מה ש התרחש ב משך היום. עם מי שהוא הכעיס אותי אני מתוקחת איתו ב חלום, עם אני עובדת קשה ב יום ממשיכה לעבוד ב חלום, מצחיק לא? אני מתעוררת עייפה. האים יש הזבר על כך? אני מודה מ ראש על תשובה הגיונית. מחכה ל תשובה.

לולו התוכן שאת חולמת באותו לילה לא בהכרך מראה לך את התמונה האמיתית, תנסי לחשוב מה עומד מאחורי כל דבר קטן שאת חולמת. ותשובות על זה, רק את יכולה לענות. חלומות פז :)

התשובה לא מספקת, חיבת ליהיות סיבה , לפעמים לא טוב לי עם זה. אבקש תשובה מקצועית.

אהלן! חזרתי. מה שלומך? ההודעה הראשונה שקראתי ממך, די נבהלתי, כי אני מציירת אותך כאדם מאד אופטימי, עם גישה חיובית. וכשקראתי מה כתבת, חשבתי שאולי לא הבנתי אותך נכון, ושאולי הייתי שקועה יותר מדי במה אני כותבת, ולא קראתי טוב בין השורות שלך.... אם אני מבינה נכון, זו לא היית את. את באמת כ"כ אופטימית? או שזו דרך בשבילך לעודד את עצמך? טוב, בקשר להחזרת חובות: את חייבת לי שיר.........................(אם בא לך)

הי גמי- טוב כל-כך לשמוע ממך... נכון, אני אדם אופטימי. נכון , לא כתבתי את ההודעה ההיא. נכון שכל העסק הזה סביב השם "רחל" עשה לי מצב רוח שפוף. נכון שאני חייבת שיר. לא מזמן קניתי לי ספר שירים של המשוררת זלדה. לאור השתלשלות הארועים בפורום, היה מתאים שאצטט את "לכל איש יש שם" אבל בחרתי שניים אחרים, אחד אופטימי ומוכר, השני פסימי יותר ופחות מוכר. בחרתי אותו כי הוא מגדיר יפה כל-כך בעיני את גבולות הקשר בין אנשים. אני עדיין מאמינה שכולנו ארוגים ביחד, אבל לכל אחד יש תחום אוטונומי משלו, שבו רק הוא אחראי על חייו וקיומו. אם תרצי, השיר הראשון מדבר על דברים שיש בהם שיתוף. השיר השני מדבר על גבולות השיתוף. שלך באהבה רבה. פנאי היה לנו אוצר סמוי של פנאי עדין כאויר הבוקר, פנאי של סיפורים,דמעות,נשיקות, וחגים. פנאי של אמא, סבתא, והדודות יושבות בנחת בסירה של זיו, שטות אט-אט בדוגית השלום עם הירח ועם המזלות. אל תרחק המנחמים באים אל החצר החיצונה עומדים על יד השער אשר פניו אל גיא צלמות ואימתו סביב סביב. עמידה על יד השער כל יכולתם של מנחמים לשאת. גם נפשי במרחק פרסאות מן האני הבוכה. גזרה היא. יוצר לילות ורוח הלא נגדך בכי איום זה, אל תרחק- אל יעמדו כחיץ מליוני שנות אור בינך ובין איוב.

רחל הייתי חייב להגיד לך ולגמ שיש לכן קשר מגניב. חוץ מזה רציתי לצוטט משהו שכתבת שלפי דעתי יכול להכתב באותו ספר שלקחת ממנו את השירים: > אני עדיין מאמינה שכולנו ארוגים ביחד, אבל לכל אחד יש תחום > אוטונומי משלו, שבו רק הוא אחראי על חייו וקיומו. יוני לביא.

אמי החלה לא מזמן להאשים את כולנו בגניבה, היא מאד מעליבה את המטפלת הבולגריה שלה וקוראת לה צועניה וגויה. אינני יודע אם להעיר לה או שזו המחלה מדברת מגרונה

לנתן שלום, לפי מה שאני יודעת, מחלת האלצהיימר גורמת לירידה בהתנהגות הקוגנוטיבית. אני לא חושבת שכדאי להעיר לה, אלא תנסו לקבל אתם תמיכה. עדי

אין מה להעיר לה זה לא יעזור - במחלה הזאת מפתחים מחשבות-שווא וזה מה שקורה 1) להסביר לסובבים שמדובר במחלה והיא לא אשמה 2) לדאוג לתת לה 1 מ"ג רספרידאל ליום - לעלות לפי הצורך בפיקוח פסיכיאטר או נויורולוג - התכשיר הנ"ל פועל פלאים להורדת המחשבות הלא נכונות - דהיינו מחשבות השווא עדכן אותי ליעוץ נוסף בהצלחה

מה הכוונה ,לקבוצות תמיכה ? האם יש כזו באיזור חיפה?ד"ר פלד פסיכיאטר יועץ הפורום כתב/ה: > > אין מה להעיר לה זה לא יעזור - במחלה הזאת מפתחים מחשבות-שווא וזה > מה שקורה > 1) להסביר לסובבים שמדובר במחלה והיא לא אשמה > 2) לדאוג לתת לה 1 מ"ג רספרידאל ליום - לעלות לפי הצורך בפיקוח > פסיכיאטר או נויורולוג - התכשיר הנ"ל פועל פלאים להורדת המחשבות > הלא נכונות - דהיינו מחשבות השווא > עדכן אותי ליעוץ נוסף בהצלחה >

נתן שלום רב, קראתי את ההתכתבויות בנוגע למכתבך, ויש לי מספר דברים להוסיף. ראשית, אני מסכימה עם ד"ר פלד, שבדרך כלל הוספה של תרופות המפחיתות מחשבות שווא מסייעות במצבים כאלו, והאדם החולה נהיה חשדני פחות, והרבה יותר גרוע. אין מה להתווכח עם אימך, כיון שזו אכן ככל הנראה חלק מהמחלה (זה קורה אצל חולי דמציה רבים). לגבי קבוצות תמיכה. ישנה בארץ עמותה הנקראת "עמותת האלצהיימר ומחלות דומות ע"ר", ואתה יכול לפנות אליהם. הם מקיימים קבוצות תמיכה ברחבי הארץ, יש להם עלון שנשלח לחברים בעמותה מדיי חודש, הם מקבלים עדכונים לגבי כנסים וכו'. תוכל להשיג את הטלפון שלהם דרך בזק. אתה גם יכול לנסות למצוא אותם דרך האינטרנט, יש להם אתר (אני לא זוכרת את הכתובת). ועוד שאלה: האם אימך נמצאת כל היום בבית עם המטפלת? האם חשבתם על שילובה במרכז יום? זהו מרכז שהקשישים החולים מגיעים בבוקר ויוצאים בצהריים, וזה גם תורם לשימור היכולות של הקשישים ולמילוי פעלתני יותר של יומם, וגם נותן "מרווח נשימה" למטפלת שלה, או לכל הסובבים המטפלים בה. בברכה, טלי פרידמן

אמאמ שלי מסרבת ממש ללכת למרכז יום מצויין הנמצא 200מ" מן הבית שלה, היא מפחדת שנכניס אותה לבית אבות, שמבחינתה זה אובדן של העצמאות שלה. המטפלת יוצאת לטייל איתה פעמיים ביום בכל מזג אויר בפארק סמוך בו יש הרבה מבוגרים. הבעיה שהיא מטיחה במטפלת גם האשמות שווא,וקוראת לה בשמות גנאי: " צועניה - גנבת" אני אחפש את העמותה בשביל קבוצת התמיכה, תודה וחג פורים שמח,טלי פרידמן כתב/ה: > > נתן שלום רב, > קראתי את ההתכתבויות בנוגע למכתבך, ויש לי מספר דברים להוסיף. > ראשית, אני מסכימה עם ד"ר פלד, שבדרך כלל הוספה של תרופות > המפחיתות מחשבות שווא מסייעות במצבים כאלו, והאדם החולה נהיה > חשדני פחות, והרבה יותר גרוע. אין מה להתווכח עם אימך, כיון שזו > אכן ככל הנראה חלק מהמחלה (זה קורה אצל חולי דמציה רבים). > לגבי קבוצות תמיכה. ישנה בארץ עמותה הנקראת "עמותת האלצהיימר > ומחלות דומות ע"ר", ואתה יכול לפנות אליהם. הם מקיימים קבוצות > תמיכה ברחבי הארץ, יש להם עלון שנשלח לחברים בעמותה מדיי חודש, הם > מקבלים עדכונים לגבי כנסים וכו'. תוכל להשיג את הטלפון שלהם דרך > בזק. אתה גם יכול לנסות למצוא אותם דרך האינטרנט, יש להם אתר (אני > לא זוכרת את הכתובת). > ועוד שאלה: האם אימך נמצאת כל היום בבית עם המטפלת? האם חשבתם על > שילובה במרכז יום? זהו מרכז שהקשישים החולים מגיעים בבוקר ויוצאים > בצהריים, וזה גם תורם לשימור היכולות של הקשישים ולמילוי פעלתני > יותר של יומם, וגם נותן "מרווח נשימה" למטפלת שלה, או לכל הסובבים > המטפלים בה. > > בברכה, > טלי פרידמן

היי, השבתי על שאלתך בעמוד 133, סליחה על האיחור.

ראשית , תודה רבה על תשובתך היא עזרה לי מאוד. שנית רציתי לומר לך שאת בחורה מדהימה, אני מדי פעם נכנסת לכאן וקוראת גם מה שאת כותבת לאנגל ולטלי . קראתי שעברת דברים לא קלים בכלל ואני מאחלת לך מכל הלב שיהיה לך המשך יותר קל. אני חייבת לציין שממה שאני יודעת על בולמיות שהן בדרך כלל בחורות מאוד אינטילגנטיות . ועליך בולטת תכונה זו . ושוב תודה על תשובתך ולא נורא שהיא הגיעה מאוחר -עדיף מאוחר מאשר אף פעם דך אגב בת כמה את?

תודה. גרמת לי להסמיק. אני שמחה שהצלחתי לעזור, ואני בת 29.

סתם שאלה, ומה את עושה פה בפורום ? את לא חייבת לענות, סתם אם בא לך.

בזמן האחרון אני שומעת על יותר ויותר מקרים של התקפות חרדה ומחלות נפש בעקבות עישון מריחואנה. האם זה קורה לכולם? אחרי כמה זמן? ואם זה כל כך מסוכן למה לא מידעים את הציבור ובייחוד את החברה הצעירים?

דנה לפי מה שידוע, מריחואנה לא גורמת למחלות נפש אך אני יצוטט לך משהו שכתוב באנציקלופדיה הישראלית הכללית: "באנשים שאיזונם הנפשי מעורער עלול לגרום להתפרצות מחלה או תופעה נפשית קשה". זה לגבי החשיש. לגבי המריחואנה:"לקיחת מנה גדולה מביאה למצב דומה לשכרות, אך לאנשים עם בעיה נפשית קודמת היא עלולה לגרום להפרעות קשות". חומר למחשבה... יוני לביא.

השאלה היא - מה זו בעיה נפשית קודמת או חוסר איזון נפשי? האם הכוונה למחלת נפש, משבר נפשי או סערה של גיל ההתבגרות? בתי , נערה בגיל ההתבגרות, עם תסמונת טורט, החלה להתעניין בנושא ברצינות, ואף הציגה בפני הרבה עדויות לכך שמריחואנה בריאה (כולל סרט שהיה לאחרונה בערוץ 8 על "מריחואנה רפואית") . לצערי לא הצלחתי למצוא שום ראייה סותרת, ונותרתי רק עם הטיעון החוקי והסמכות ההורית (המפוקפקת). במצוקתי, פניתי לפורום זה ושאלתי לגבי בעייתיות מיוחדת בשימוש במריחואנה ותסמונת טורט ונעניתי שאין קשר בין השניים. האם אכן כך?

נכון מדובר בתכשיר מסוכן מאד כן מידעים - אנשים לא רוצים לשמוע