פורום פסיכולוגיה קלינית

ומשאיר הודעות לכל מיני אנשים- בהתחלה התעלמתי, אבל ההודעה שהשארת בשמי לסיגל עיצבנה ממש. זה מה שרצית? טיפת התיחסות? הנה קיבלת.

לרחל שלום רב! בהתחלה חשבתי שאת מתכוונת אלי, אך כשקראתי את הודעתך הבנתי שזה לא מכוון אלי מכיוון שאני לא כתבתי תשובה לסיגל אלא למישהו אחר. אינני זוכרת אפילו מי היא אותה סיגל ומה כתבה לה אותה "רחל" שכל כך הרגיז אותך. כל כל פנים, מן הסתם רבות (ואת מבינה שגם אני ביניהן)משתמשות בשם הזה, כי הוא נפוץ וגם יפה ומונע זיהוי. יש להניח שרחל אינו שמך האמיתי וזה גם אינו שמי. למיטב ידיעתי, רוב משתתפי הפורומים משתמשים בשמות בדויים, זוהי זכותם המלאה וזה גם כתוב כאן, כפי שאת יודעת. אז בקיצור, מה שאני רוצה לומר לך, שנראה לי שכל הכעס שלך מיותר לחלוטין! כל טוב לך! רחל מס' 2!

היות ואת משתמשת בשם רחל מס' 2, הרי שדברי לא כוונו אליך. בעמוד זה ובקודם מופיעות מספר הודעות תחת שם הכותב "רחל" שגם מנסות כאילו לחקות את סיגנון הכתיבה שלי. כנראה שמישהו חושב שזה נורא משעשע. אין לי זכויות יוצרים על השם רחל, וגם לא ממש היה איכפת לי, עד שהרגשתי שזה ממש עובר את גבולות הטעם הטוב. לפעמים צריך להשתמש במילים חריפות כדי להעביר מסר. אני מקוה שהוא נקלט.

היי שגית, קראתי את תשובתך על הפסקת סרוקסט בהדרגה וקודם כל תודה. האם גם את עשית זאת? או שאת מפסיקה עכשיו? האם אני חייבת את אישורו של הרופא שלי או שאני יכולה ללכת לפי מה שהרופא שלך אמר? אני יודעת שזאת החלטה שלי אבל אני זקוקה לקצת עידוד. כידוע לך רופאים לא ממש מתלהבים כשהמטופל מחליט לרדת בכמות והם מתנגדים לכך, אבל נמאס לי לחוש תחושות סינטטיות, לא לחוות חשק מיני, ובכלל לא לחיות. אני כבר מעדיפה כמה התקפי חרדה נוראים, אבל גם להרגיש דברים אחרים. תודה קרין.

לקרין היי, אני כרגע בירידה במינון. לפי מה שהבנתי את לוקחת כבר שנה וחצי את הכדור. רופא המשפחה שלי אמר לי לקחת חצי כדור לתקופה. הפסיכיאטר המליץ כפי שהסברתי לקחת חודש-חודשיים חצי כדור ולאחר מכן יום כן יום לא חצי כדור. ז"א ירידה הדרגתית מאוד. אני חושבת שאם את מרגישה לא כל כך טוב עם הכדור את יכולה לנסות לרדת במינון ולראות מה קורה עם ההתקפים. אל תשכחי - התקפי חרדה זה ממש לא נעים. כנראה ששכחת. ואם תצטרכי אח"כ לחזור לכדורים אז תצטרכי שוב לעבור את כל ההתחלה הקשה מחדש. את צריכה לשקול איך את מעדיפה להרגיש. אני גם מהססת, אבל הפסיכיאטר אמר שחצי שנה מספיקים לי. יכול להיות שאני אקח חצי כדור כמה חודשים לפני שאני ארד לגמרי. עם חצי כדור יש לי פחות תופעות לוואי והחשש שהכל יחזור מפחיד. מה שבטוח שמצב הרוח עם סרוקסט הרבה יותר טוב. כל טוב, שגית

איך אפשר לדעת עם מישהו נמצא בדיכאון במיוחד שזה כבר קרה קודם והייתה תקופת רוגע ומעבר והעם יש לזה קשר להפרעות אכילה למרות שהם כבר לא מה שהיו קודם.. אין כבר הרעבה עצמית או הקאה כל יום וכמה פעמים ביום אלא פעם בשבוע הקאה וגם זה לא תמיד.. מחכה לתשובה

א שלום רב, את מספרת במכתבך על דיכאון שהיה קיים בעבר. אם כך את יודעת מהם התופעות הקשורות לדיכאון ומהם התחושות הדיכאוניות. דיכאון בדרך כלל אכן מתקשר להפרעות אכילה, ואף יש הטוענים כי הפרעת אכילה היא "כיסוי" של דיכאון. כמו שהפרעות אכילה לפעמים משתנות עם הזמן ומקבלות אופי שונה, כך גם הדיכאון. לכן את מספרת על דיכאון שחוזר יחד עם הפרעת אכילה אך עם אופי שונה. זה עשוי להיות מותאם חזרה של שני המאפיינים יחד. האם התופעות החוזרות שבו על רקע משברי כלשהו? האם את הולכת לטיפול? אשמח אם תפרטי יותר וכך אולי נוכל לדון יחד במה הדברים אמורים, ואף אוכל להמליץ לך על טיפול, במידה ותיהי מעוניינת. בברכה, טלי פרידמן

הפרעות האכילה לא הופסקו במיוחד חוץ מהתקופה שבה עברתי ניתוח להסרת כיס המרה ואז פחדתי להקיא או להרעיב את עצמי אבל אחרי תקופת החלמה חזרתי להקאות אבל כמו שציינתי פעם בשבוע ולא יותר מזה כמעט.. מאז הניתוח אני לא עובדת וזה די קשה עלי לא לעבוד ולהיות כל היום בבית ולחכות לחבר שלי שיגיע הביתה (זה לא באופי שלי להיות עקרת הבית הקטנה) ועכשיו עם החתונה שלנו שזה המון המון הוצאות והחתונה של אחותי והכל אבל תכלס אין אצלי משהו שפתאום היה ושהוא שונה ממה שהיה קודם ולא אני לא הולכת לטיפול..גם בגלל שזה מאוד יקר וגם מכל מיני סיבות אחרות

אופיר היי, אהבתי מאוד את הגישה שלך לחיים לבני אדם, ואת התובנה שאין לנו זכות לבקר ולהחליט לאנשים אחרים איך להרגיש איך לפעול ואיזה בחירות לקחת בחייהם. אני חושבת שזו הגישה הנכונה ואני בספק אם ניתן לשנות צורת חשיבה של אנשים המקובעים בעמדתם כאשר על דעה זו נבנה הבטחון העצמי שלהם והפרופיל של תכונות האופי והאמוציונאליות. ענבל

תודה על ה"מחמאה"... בכל אופן,לכל אדם יש את הזכות שלו לחיות את חייו איך שהוא רוצה אבל בפורום הזה אין לאף אחד זכות להשתיק דיון לגיטימי או ליכתוב הודעות לא לגטימיות בעלות חוש הומור ירוד ל דיונים רלונטים וכואבים (כמו המיקרה של רוז) אופיר

שם מקhttp://benafshenu.jerusalem.muni.il/book/meda8.htmומך.

מהו עיקרון ההעברה של פרויד ?

בגדול העקרון הוא שהמטופל סובל ומתוך זה צמחו אי אלו פרשנויות!!! מישהו בפורום הזה יודע כמה זה קשה למטופל? מישהו מהמטפלים כאן יודע ומודע לסבל ולכאב שבטיפול?

האם את מתכוונת בטיפול לפסיכואנליזה דינמית ?או טיפול תרופתי?

לדבורה שלום רב, מטפל טוב בדרך כלל עבר בשלב כלשהו טיפול במהלך חייו. אגב, זה אף נחשב ל"חובה" במהלך לימודיי פסיכולוגיה קלינית. לכן כתשובה לשאלתך אם המטפלים מודעים לכאב שכרוך בטיפול, אז רוב המטפלים יענו לך שכן, וכדאי שתאמיני להם. בברכה, טלי פרידמן

קלרה שלום רב, ההעברה באופן פשטני היא למעשה תכנים ותחושות של המטופל שבדרך כלל אינם מודעים עבורו, שהמטופל "מעביר" אל המטפל. למעשה ההעברה הוא מושג שבא לידי ביטוי בכל סיטואציה חברתית-אנושית אך הוא מקבל משנה-תוקף והעצמה בתוך חדר הטיפול. מעניין מדוע את שואלת... בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום קלרה הוא שמה של אחת הפסנתרניות הגדולות ב מאה העשרים אני משערת שאת מכירה את הדמות המסתתרת מאחורי השם את גם דיברת עם מי שמסתתר מאחורי השם בחודש האחרון השאלה נשאלה בקשר לקריאת ספר של ג'אנט מלקולם אודות הפסיכואנליזה

הנני כבן 45 , אני אדם מאד מאד מתוח , העצבים שלי גורמים לי לתופעות מאד לא נעימות כולל הרגשת "נחיתות" והרגשה של נפילה לכיס אויר , חוסר ריכוז ועוד. אני מטופל מזה 15 שנה ב-lorivan 3 ביום. בעבר היו לי כאבים בראש בנקודות ממוקדות אשר זזו ממקום למקום, בדר"כ לכמה ימים רצופים והיה עובר- בצילום C/T לפני שנתיים לא גילו כל פגם שהוא, גם בבדיקות נוירולוגיות של הרופא לא היו גילויים כל שהם. בשבוע האחרון אני סובל בכאב בראש העליון וזה מפחיד אותי- האם אתה חושב שהדבר בא מהחרדה הרבה שלי , אין לי חוסר שיווי משקל בהליכה על קו ישר בעיניים עצומות, ובהליה לאורך הקו , הכאב חולף כשעה לאחר התרופה אבל חוזר שוב -כבר 5 ימים רצופים. תן לי עיצה או הרגעה בבקשה -מה לעשות , האם לחיות עם זה וזהו, האם זה מסוכן ? למה יש לי הרגשה של נפילה לכיס אויר של 2-3 שניות פעם ביומיים ? דרך אגב , אני מאד פעיל בהליכה יום יומית של כ- 12 ק"מ בהליכה מהירה כדי לפרק מתח . לחץ הדם שלי במנוחה 110/70 דופק 60. אין לי כל מחלות נוספות כולל סוכר . תודה רבה מאד מראש על ההתיחסות והתשובה. גק

גק שלום לפי דעתי ומניסיוני האישי מה שאתה עובר זה המשך של חויות ילדות שלא היו מוצלחות בתוספת של ביקורת עצימית מאוד חזקה. תרופות למיניהן אכן פותרות את הכאב לזמן מוגבל אבל לא פותרות את הטיפול בשורש הכאב עצמו. לשמחתינו הרפואה האלטרנטיבית כבר מאוד נפוצה כך שכל אחד יכול ללמוד באיזה פלג שבה הוא מוצא את עצמו. מה שאני מציעה הוא שתכך כל קורס שהוא שמעלה את רמת המודעות העצמית שלך כלפי למה אתה מתנהג או מגיב כך למצבים מסויימים ואז תוכל להגיע לבסיס מדוע אתה מבקש לעצמך כאבי ראש כל ככך חזקים. ממה אתה מנסה לברוח? מקווה שקצת עזרתי המון הצלחה. רחל

מאז ערב ראש השנה ראיתי הרבה דברים מפחידים בטילת של תל אביב לחברים שלי ניקלענו למצב שערבים היקיפו אותנו ובשניה אחת הכל ניהיה שחור שני חברים שלי מול עיני קיבלו מכות עם קרשים וברזלים בכל חלקי גופם כל זה קרה בשניות אני ניסיתי להזעיק עזרה עד שהגיעו מישטרה ואז בא אמבולנס ולקח את שני חברי לבית חולים ברוך השם שניהם בריאים והם חזרו לשיגרת חייהם אבל אני לקחתי את זה קשה מאוד מאוד מאז המקרה לא יכולתי ליראות הרבה מיבזקים וכמה שפחות ליראות חדשות יש לי לחץ חזק בראש ואני לפעמים מרגיש מחנק ויש לי וקום בראש לפעמים אני מרגיש מרחף והרבה לחץ בראש בבקשה תעזרו לי מה אני צריך לעשות בישביל להיפטר מיזה

לאיציק שלום, 1. צריך לבדוק ממה נובע כאב הראש. היום הגישה הרפואית היא, שמה שקורה לנפש משפיע על הגוף, כך שבהחלט ייתכן שכאב הראש והרגשת הריחוף נובעים ממה שראית. דבר ראשון יש לוודא שאין משהו אורגני ובמקביל לזה לבדוק אולי דרור גרין יכול לסייע לך. 2. אתה בהחלט יכול לפנות לפורום שנקרא: הלם קרב. עדי

איציק שלום רב, אתה מתאר תגובה נפשית למצב הלחץ שארע בטיילת. ייתכן ומדובר בתגובת דחק פוסט-טראומתית. למעשה זה כמו "הלם קרב" בצורה מסויימת. בזמן "הקרב", כשחבריך היו במצוקה פעלת למופת ותיפקדת, אולם כעת כשהכל נרגע חוזרים לך ההבזקים וקיימת חרדה. אני ממליצה לך להגיע לטיפול פסיכותרפויטי שבו תוכל לעבד את החוויה הקשה שהיית מעורב בה, ובאיטיות להפחית את סימני החרדה. אשמח לסייע לך למצוא מטפל, באם תרצה בכך. פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי, תקליק על שמי. בברכה, טלי פרידמן

הפסקתי את התרופות! איני מרגישה שהן עוזרות ברמה כזו שאיני יכולה לחיות בלעדיהן. החלטתי לקחת אחריות על חיי ולהתחיל להזיז את העניינים לכיוונים חיובים בלי לוותר ובלי להחליק ולעגל פינות (מה שכנראה קרה באמצעות הכדורים). במקום להילחם קיוויתי שהן יביאו את הגאולה ונשארתי באותו מקום. אני שמחה על כך. יחד עם זאת, אני מודה שהייתי מעט לא אחראית - הפסקתי את העניין חד צדדית. לא התייעצתי עם הרופא המטפל. כל פעם שהעלתי את הנושא אמרו לי שעדין לא הגיע הזמן. מתי הוא יגיע? כשהם יחליטו? יידעתי את החברה הקרובה ואת המשפחה על הפסקת הטיפול וביקשתי את סליחתם וסובלנותם על "מתקפות" מצבי הרוח אשר מגיעות. אנחנו מתייחסים לענין בהומור - ומחכים שהענין יעבור. מצבי הרוח הם בעיקר קוצר סבלנות. לא משהו מסוכן, לא לי ולא לסביבתי. כבר שבוע שאיני נוטלת את הכדורים. יש לי שעות של סחרחורות קלות, דופק מהיר וקוצר נשימה. (האם זה באמת בגלל התרופות?) אנא, אל תטיפו לי על המעשה "הבלתי אחראי" שעשיתי - אני מרגישה מאוד חזקה דווקא עכשיו בלי התרופות, אני מאושרת על קבלת האומץ ונטילת האחריות ומקווה שבעזרת הכוונה מתאימה אוכל להיות יותר ויותר חזקה ופחות ופחות מסוממת (כך לפחות הרגשתי). יחד עם כך אני קצת מפוחדת - מודה מה הולך לקרות הלאה? כמה זמן ימשכו תופעות הלוואי הללו? (נטלתי 40 "מג ציפרמיל ליום) אודה לכם מאוד על מתן תשובה מהירה

למיכל שלום! לפי מיטב ידיעתי את צריכה להפסיק באופן ממש הדרגתי את התרופה. ז"א לקחת חודש חצי מהכמויות ואח"כ- יום כן יום לא ואז לרדת לגמרי. הטעות שלך היא לא ההחלטה להפסיק אלא דרך ההפסקה. בגלל זה יש לך תופעות לוואי כאלה. אני מניחה שכשהתחלת לקחת את הטיפול לא התחלת מייד מ-40 מ"ג אלא עלית בהדרגה. הגוף שלך עכשיו באמת סובל משינוי קיצוני. תבדקי מה את יכולה לעשות עכשיו. מקווה שתרגישי טוב.

תודה שגית, אם זו מידת הסבל הצפויה לי אני מוכנה.

כל עוד תיקחי אחריות על חייך תמיד תהיי בדרך הנכונה פשוט כי לכל אחד דרכו שלו מאחל לך בהצלחה גם אם השינוים נראים כרגע אפשרים שווה לברר בכל זאת מהי צורה נכונה לנסות ולהפיק כל עוד ההחלטה שלך היא החלטה מודעת הרי הבחירה היא שלך הרופא תפקידו להביא בפניך את כל ההשלחות אך ההחלטה היא שלך!! כך זה בכל מחלה שהיא, רק שמגיעים למחלות פסיכאטריות הרבה פעמים נשללות זכויות יסוד [מה לעשות עם הגוף שלך ,צורת טיפול וכד'] ללא הבדלה בין טיב וסוג המחלה מה הבעיה המאובחנת אם מותר לשאול

כך אני מתארת לעצמי שאת מרגישה, ובחזרה לחיי, פירושו התמודדות אמיצה עם כל מה שכרוך בהם, דברים יפים ונחמדים, מול דברים לא נעימים וקשים. כמו כל אדם מן השורה, מצאי לך פינוקים קטנים, מצאי לך דרך הרפיה נעימה, מצאי לך דרך שנראה לך שתוכלי ללכת בה, אל תקפצי גבוה מידי, כי אם נופלים, הנפילה יותר כואבת, אבל אל תפחדי לנסות, כי אם לא מנסים לא מצליחים, וגם אם יש נפילות לפעמים, אל תפלי ברוחך, ראי את זה תמיד כ"ירידה לצורך עליה" דוקא כנמצאים בתחתית ההר, קל יותר לקחת זינוק ולעלות למעלה. אז חזקי ואמצי. ואנו נחזיק לך אצבעות.

רוז יקרה אני עוקבת אחר דברייך מדי פעם...ורציתי לשאול אותך בתור אדם שנשמע מאוזן ובריא נפשית..(לפחות בזמן שאת כותבת כאן :))) הנני עומדת בפני החלטה אם לקחת כדורים נוגדי דיכאון או לא, זה בעקבות איבחון של דכאון קל אחרי לידה. אני שנה ושלושה חודשים אחרי לידה, היה לי קשה מאד להתמודד בכל התקופה הזאת אך כל הזמן דחיתי פגישה עם פסיכולוג למרות שעלה בדעתי שדיכאון מעין זה הוא אפשרות סבירה מאד למה שעובר עליי.... לפני מספר ימים נפגשתי עם מטפלת והיא המליצה ללפגוש פסיכיאטר כדי לבחון אפשרות של תרופה. הדבר מרתיע אותי מאד מכמה סיבות: התמכרות אדישות שנובעת מציפייה לנס שיקרה ממקור חיצוני ומתן אחריות על חיי בידי אנשים אחרים ותרופות וכן- דעת הסובבים אותי ואנשים שאבוא איתם במגע בעתיד אשר מידע אודות מצבי עלול להגיע לידיהם אודה לך אם תעני לי..ותאירי את דעתי לצדדים נוספים ... ואשמח מאד לשמוע כאן אנשים נוספים שניסו או עדיין משתמשים בתרופות כגון אלה וחושבים שיוכלו לעזור לי בדרך כלשהי ... הרבה בריאות דפני

אני לוקחת כבר שנה וחצי סרוקסט בגלל חרדות, 1 כדור ליום. לאחרונה אני מרגישה שזה כבר לא כ"כ עוזר לי ואני רוצה להפסיק. אני יודעת שצריך להתייעץ עם הרופא שלי בכל זאת הייתי רוצה עצות איך לעשות את זה. אני יודעת שחשוב חהפסיק בהדרגה, האם אני יכולה להתחיל לקחת רק חצי כדור ביום? שמעתי שסובלים מתופעות לוואי קשות כשמפסיקים, האם זה נכון בכל מקרה?

מביקורי האחרון אצל הרופא דיברתי על הפסקת הכדור. לפי הוראתו יש לקחת חודשיים - חצי כדור ואח"כ לרדת ל-יום כן יום לא -חצי כדור במשך חודש ואז לרדת לגמרי. בצורה כזו כמעט ולא יהיו תופעות לוואי. בהצלחה

ברצוני לדעת מה ההבדל בין שתי התרופות הנ"ל. הסרוקסאט אמור להיכנס לסל הבריאות ולכן שאלתי האם הוא טוה יותר מהפאקסט. הרופא אמר שאין בינהם הבדל. הפאקסט זול ב-100 ש"ח בערך. מדוע? תודה מראש.

שלום, יש לי בעיה,אולי לא בעיה, אני לא בטוח.. כבר פעמיים שנפגשתי עם פסיכולוגים שונים ואני לא מסוגל לדבר, ויש לי תחושה שכל פסיכולוג שאני מדבר איתו, או יותר נכון לא מדבר איתו, הפסיכולוג מרים ידיים . האם יש משהו לא בסדר איתי? ואיך קורה מצב בו אני לא מסוגל לדבר למרות שיש לי כל כך הרבה דברים שמציקים לי?

דן שלום האם אתה יכול להגדיר כאן מהי הסיבה בגללה פנית לפסיכולוג? אחרי הפעם הראשונה שזה קרה, האם יכולת לשתף את הפסיכולוג בכך שקשה לך לדבר? האם אתה מבין מה קורה ואיפה הדברים נתקעים עבורך? בכל מקרה, יתכן ואתה פשוט זקוק לזמן עד שאתה יכול לדבר ולחשוף דברים. זו לא סיבה להרים ידיים ואני מקווה שבפעם הבאה דברים יזרמו יותר בקלות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תשובה לד"ר קפלן. אני מניח שאכן קשה לי לדבר ולחשוף את עצמי בפני אדם זר, למרות שאני נפגש איתו כבר מספר חודשים. הסיבה שפניתי אליו היתה בגלל חוסר תפקוד כללי, שמתבטא בעיקר בחוסר ריכוז בלימודים, ולכן רציתי איכשהו להפסיק את זה כדי שלימודי לא יפגעו. לא שיתפתי את הפסיכולוג שלי בכך שקשה לי לדבר איתו, מכיון שאפילו הוא מרים ממני ידיים, או שלפחות כך אני מרגיש.

דן שלום מהפעמים שהייתי אצל פסיכולגים אני יכולה להבין את הגשתך אצלי לפחות היית תחושה שאני צריכה לשבת ולהתחיל לשפוך את כל צרות חיי לפני אדם זה שכל התגובות שלא הם כן כן ולא הרבה מעבר לזה לכן לפי הבנתי ואני רוצה להדגיש שמה שאני כותבת או מעבירה זה רק על סמך ניסיון אישי כך לשלכל אחד יש את הדבר שמתאים לו. יש שיטות אחרות לטיפול במיוחד אם יש לך קושי בהתחלת שיחה ישנו טיפול באומנות שאתה מצייר ציור או שמקריאים לך סיפור ואתה צריך להגיב עליו אז מנתחים את הציור או דרך התגובה שלך דבר שגורם לך להרגיש הרבה יותר קורב למטפל ןכך ליצור איתו יותר קשר והדדיות. לסיכום אם אתה מרגיש שאין התקדמות ואתה כבר נמצא בטיפול חודשיים שזה זמן שניתן כבר להסיק ממנו מסקנות תלך ותנסה שיטת טיפול חדשה. בהצלחה רחל

אני זקוקה למידע רב ככל האפשר על הפרעה זו! מדובר בהפרעה ברמה בינונית!

דבורה שלום תוכלי לקרוא מאמר בעברית שנכתב ע"י מישהי שלפי הגדרת האתר מתמודדת. בכל מקרה המאמר מעניין http://www.voices.co.il/articles/art2.htm אני רוצה לחזור להביע את הסתייגותי מתיוג של הפרעות אישיות. זו הגדרה בעייתית מאוד שהשימוש בה נפוץ יתר על המידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

,תודה על תשובתך המהירה! למה זו הגדרה בעייתית? האם כאשר מכירים בבעיה לא קל יותר לטפל בה?

למה זו הגדרה בעייתית? לפי המאמר מצבי הרבה פחות טוב מאשר חולה הסכיזופרניה! תודה על התשובה המהירה!!

שלום, אני מקיאה מזה זמן מה, כשנתיים או יותר בהפסקות, אולם בתקופה האחרונה - אני מקיאה 2 בשבוע, זה בדר"כ רק בגלל שכואבת לי הבטן, מזה שאכלתי הרבה, אך מלבד זה יש לי הרגלי אכילה טובים, אני אוכלת בריא ומתעמלת. אין לי בעיה עם הגוף שלי או עם דימוי הגוף שלי. עם הדימוי העצמי יש לי, אך אני אוהבת ומרוצה מגופי, אני נחשבת אחת שנראית טוב. אז מה מוגדר כבולימיה? האם להקיא עם אצבע אפילו פעם בשבוע נחשב כבולימיה?

רוני שלום אצטט מתוך הספר "נשים אוכלות את עצמן" של מירה דנה ומרילין לורנס, הפרק על בולימיה: "נשים אלו אינן משמינות ואינן מושכות תשומת לב עם הופעה שדופה; בד"כ הן אינן משמינות ואינן מורידות במשקל באופן דרמטי. הן אינן מתמוטטות לעיתים תכופות, ופונות לעזרה לעיתים נדירות מאוד... רובן מוכשרות ומצליחות בעיסוקיהן. הן נוטות להיות יעילות, מתגברות על קשיים וממלאות משימות בהצלחה... התסמונת שלהן - לעיתים קרובות, הסימן היחיד למצוקה ולכך שהן אינן מנהלות אורח חיים קסום כפי שנראה כלפי חוץ... ההקאה היא סימפטום שמסמן משהו. זו אינה שגרת חיים רגילה שרצוי להמשיך ולחיות איתה. יש לה בטווח הארוך נזקים פיזיים אבל זו לא הבעיה המרכזית. מאחורי ההקאות חבויה התמודדות רגשית או נפשית ואיתה את כניראה צריכה להתמודד, במוקדם או במאוחר. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כעת. עדיף עכשיו, מוקדם ככל האפשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

רוני שלום רב, בהמשך לדבריו של ד"ר קפלן, אני רוצה להתייחס לתופעת ההקאות. אף כי אין מדובר בהקאות תכופות מדיי יום, עדיין יש שימוש בדפוס של הקאה לצורך היטהרות והתרוקנות מהמזון שנאכל קודם לכן. כל פגיעה בהליך הטיבעי של האכילה ועיכול המזון היא בגדר של הפרעה למערכת הבריאותית-הפיזית. לכן בעיני היא נחשבת להפרעת אכילה. אפשר להסיק מדבריי שגם דיאטה נורמטיבית לחלוטין נחשבת להפרעת אכילה, ואכן ישנם מטפלים שחושבים כך. כל הפרעה למנגנוני הגוף התקינים היא בגדר של הפרעה. אני ממליצה לך לפנות לטיפול, ועדיף עכשיו, כי ככל שהזמן נוקף כך מתקשים יותר להיפרד מהרעיון ה"מבריק" של היטהרות מהמזון - ההקאות. את יכולה ליצור קשר ואוכל לסייע לך למצוא טיפול (פרטיי בכרטיסי האישי בהקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

תודה על תשובתכם, ברור היה לי שתציעו שלך לטיפול ואכן התחלתי לפני שבועיים טיפול פרטני. אולם טרם העלתי "הרגל" קטן זה מאחר ואיני מרגישה שהוא אקוטי. כפי שציינתי אני מקיאה לעיתים פעמיים בשבוע, אך למשל בשבוע האחרון לא הקאתי כלל. כך שאני עושה את זה בגלים או בתקופות קצרות, ואז מפסיקה כי לא מציק לי בבטן.

האם זה נכון שלמי שיש ביטוח משלים כל פגישה עם פסיכולוג עולה לו בערך 80 שקל במקום 250?

אופירה שלום תעריף מכבי לטיפול פסיכולוגי בתשלום מלא הוא 170 שקלים. הקופה מממנת בצורה כזו או אחרת כ 30 פגישות עם השתתפות עצמית משתנה מתוך סכום זה. ניתן לקבל גם טיפול בחינם במרפאות בריאות הנפש ובבתי החולים (דרך מימון מכבי). אולם למרבה הצער, פעמים רבות יש תור המתנה משמעותי כיוון שכמות הפסיכולוגים קטנה באופן ניכר מהביקוש. בברכה ד"ר אורן קפלן

עד כמה שידוע לי, הפגישות הראשונות עם הפסיכולוג דרך "מכבי" עולות 70 ש"ח ואח"כ קצת יותר (מאה ומשהו). יש הגבלה על מספר הפגישות ש"מכבי" מממנת - משהו כמו 30, אבל גם אח"כ זה יותר זול מפסיכולוג פרטי. למה שלא תתקשרי לאחד הפסיכולוגים מהרשימה ותשאלי? הם יתנו לך מידע מדוייק, גם בלי שתצטרכי להזדהות או להתחייב לטיפול.

ברצוני לשאול שאלה אימי חולה בדיכאון קשה שמטבטא בשינה מרובה , אי יציאה מהמיטה וחוסר מעש כלשהו. האם כדאי לנסות להוציא אותה מהמיטה בכוח , למשל לטיול רגלי?, או בכוח להעשיק אותה למרות שהיא מתלוננת שאין לה כח והיא בוכה.

שלום סולי, אני בטוח שכוונותיך טובות. אכן, מצבה של אמך נשמע קשה, אך מתיאורך קשה לקבל תיאור מדויק. בת כמה היא? כמה זמן נמשכת התופעה? האם התופעה נובעת ממקרה מסוים? האם היא נמצאת בטיפול? האם מעורבים בני משפחה נוספים בטיפול בה? הרצון שלך לסייע לה ולשפר את מצבה מבורך, אך יש לעשות זאת בזהירות. לא ניתן להוציא בכוח אדם ממיטתו, אלא אם כן הוא אינו שפוי או פוגע בעצמו ובאחרים. אני מציע התייעצות עם איש מקצוע שיבדוק אותה ויציע כיצד ניתן לסייע לה. בברכה, דרור גרין

תקראי בבקשה.... וכתבתי עוד הודעה למטה...

אנג'ל שלום רב, קראתי את המייל שלך. נדסקס אודותיו מחר ב"פגישתנו". שיהיה שבוע טוב, טלי פרידמן

עדכון של מה שקרה מאז...

אני מבקשת עזרה, אני אבודה במערכת נישואין לא מתפקדת , גם אני וגם בעלי רוצים מצד אחד להפרד- אנחנו חונקים זה את זה, וגם להשאר ביחד- מפחיד להיות לבד, מפחיד רגשית, כלכלית ופיזית, בינתיים לאט לאט אנחנו רוצחים את חיי הנפש של הבנות שלנו. פנינו ליעוץ זוגי אך הוא לא הולך לשום מקום, תקוע . והמצב בבית הולך ומחמיר. פוחדת לעשות מעשה ולהתחרט אח"כ כל החיים. זה לא שיש לנו אלטרנטיבות אלא האהבה מתה ואיתה גם הידידות והחמלה. התחלתי טיפול פרטני - אצל אותה מטפלת זוגית, אך גם זה לא הולך לשום מקום. אני צריכה כלים ועצה וחום. כלים אין לי עצות אף אחד לא נותן וחברים אין לי כלל והמשפחה המורחבת לא משפחה. אין לי מושג מה תוכלו אתם לתת אבל אני צריכה אוזן, כתובת ואולי גם אמפטיה.

דבי יקרה, מערכת יחסים 'תקועה' עשויה להיות הרסנית ומסרסת, כפי שאת מפרטת בתיאורך. השיתוק נובע, בדרך-כלל מן הפער בין הידיעה שיש לסיים את הקשר לבין ההרגל והחשש מפני שינוי. רק פעולת ניעור של המערכת כולה עשוי להביא לפתרון. מתיאורך נראה שנקלעת למעגל קסמים חסר מוצא. את חוששת מכל שינוי, ובה בעת יודעת שאין כל סיכוי להיטיב את המצב. גם את הפתרונות האפשריים את כורכת במעגל הקסמים, וכך אינך מאמינה שמישהו, המשפחה או המטפלים, עשוי לסייע לך. למרות זאת, אינך מיואשת לחלוטין. אמנם אינך יודעת במה הפורום הזה יכול לסייע לך, אך את מוכנה להסתפק אפילו באמפתיה. אי-אפשר להציע פתרונות מעשיים במסגרת הפורום, אך אני יכול להתייחס למשהו בהודעה שלך, המצביע על התבנית המשותקת שנקלעת לתוכה. את מספרת שפניתם לטיפול זוגי, שלא הועיל לכם, ושאיבדת את האמונה באפשרות של טיפול כזה. אם אכן החלטת שאין סיכוי לשפר את הקשר עם בעלך באמצעות טיפול זוגי, הרי שכעת עליך לפעול לסיום הקשר. הפעולה שנקטת כעת, לפנות לטיפול פרטני, מצביעה על דרך יעילה למימוש המטרה. אבל את הכשלת את עצמך ובחרת לפנות אל המטפלת הזוגית במקום למצוא לך מטפלת חדשה. זוהי חזרה על תבנית הקשר שלך עם בעלך, שיש בה רצון לשמר את הקיים וגם להפסיק אותו. את המערכת הזו התאמת גם למערכת הטיפולית. נדמה לי, שכדי למצוא מוצא ממעגל הקסמים, עליך לפתוח דלתות חדשות. כדאי שתפני לגורם חדש, שאינו מעורב במערכת הקיימת, לקבלת יעוץ מקצועי. זה יכול להיות פסיכולוג, או יועץ נישואין, או אדם שעליו את סומכת ואשר אינו קשור גם בבעלך. עצם הפניה לגורם שמחוץ למערכת עשויה לאפשר לך נקודת מבט חדשה, שתחזק את החלטתך להיפרד ותנסוך בך כוחות חדשים. נראה לי שכל הכוחות והכלים טמונים בך, ועליך רק לחשוף אותם ולתת להם ביטוי. בהצלחה, דרור גרין

דבי שלום! מתוך דבריך עולה מצוקה גדולה. קשה מאד לעשות שנוי בחיים במצב של משבר, למרות שלפעמים יציאה מהמשבר מחייבת שנוי. שנוי לא חייב להתחיל מהמקום הכי קשה. אפשר לנסות לבדוק איך אפשר לשנות דברים קטנים, כדי לשפר במשהו את איכות החיים שלכם. כתבת שאתם "רוצחים לאט לאט את חיי הנפש של הבנות". קשה שלא להזדעזע מעוצמת הכאב (ואולי גם האשמה) של אמא החווה דברים כאלו. אם תוכלי, אם את מרגישה שמתאים לך- נסי לפרט קצת יותר לגבי התחושה הזו- מה קורה בבית או סביב הבנות שגורם לך להרגיש כך. אולי נצליח לחשוב ביחד על כמה עצות טקטיות, אולי פשוט נראה את הדברים מזוית אחרת. בכל מקרה אני מאחלת לך הרבה כוחות - שתצליחי לצאת מהמשבר מחוזקת יותר.

דבי שלום אני לא אשת מקצוע, אבל נשואה עשרים שנה, ישנה שורה בשיר ישראלי ישן, שאומרת "האהבה היא תוך תוכו של התפוח, אבל בנישואין אוכלים את הקליפה" . זה נשמע אולי מצחיק, או שנון, אני לא יודעת אם זה באמת אמיתי. רומיאו ויוליה, מה היה קורה להם אילו התחתנו בסופו של דבר? האם היינו זוכרים אותם עדין כך? קרוב לודאי שבהמשך הסיפור שלהם, האהבה ביניהם היתה נפרטת לפרוטות של יום יום, ובעצם אין שום דבר זוהר בחיים כאלה, לא כביסה, לא נקיונות, לא הריונות, ולא בעיות של גידול ילדים. מישהו ניסה לעשות סידרת המשך לסינדרלה, עם ילדים וכלים במטבח, זה לא היה שובר קופות כלל. בנישואין, חיב להיות ויתור הדדי, ורצון הדדי להטיב עם בן הזוג, כאשר כל אחד מסתכל על ה"אני" מתחילות הצרות. בנישואין חיבת ההערכה את בן הזוג להישמר, כי כשהיא נעלמת, נגמרו הנישואין, ונשאר גהינום. אני לא חסידת הפיניזם, מהסיבה הזו, בפמיניזם קיבעו את האנוכיות של האישה, ולמרות שמבחינת מעשית כל פמיניסט היה גאה בי, אני עובדת, משתכרת, עושה מה שאני רוצה, אבל גם מגדלת משפחה, ואפילו משפחה גדולה. וכשאני בבית, אני עושה את זה מרצון. פעם באמצע שיחת טלפון עם נפש קרובה, אמרתי לה "טוב סליחה, חכי רגע, אני הולכת להכין קפה לבעלי" והיא הסתערה על זה כמוצא שלל רב (פמיניסטית שכמותה) "למה שאת תכיני? למה שהוא לא יכין לך? מה זה הדבר הזה? " אז אילו היתה בי טיפת מרירות, אולי הייתי נענית לאתגר, אבל פשוט תיקנתי אותה "אני הולכת להכין לבעלי קפה, כי אני רוצה, וכשהוא רוצה הוא מכין לי, ואף פעם לא עלה על דעתנו לריב על כוס קפה" יש לגברים של רובנו בעיה, הם לא יודעים להחמיא לאישה שלהם, למרות שהם מעריכים אותה , ומאוד. יש להם בעיה, כי זו מנטאליות קצת גברית, ובמיוחד ישראלית, זה נשמע קצת מתרפס, ונחנחי להחמיא לאישה, אבל מצד שני, גם האישה בדרך כלל לא טובה יותר ממנו, הבעיה שלנו שעם השנים הדברים נראים מובנים מאליהם. היא עושה - כי זה התפקיד שלה , הוא עושה - כי זה התפקיד שלו. וכל אחד חושב שלא מעריכים אותו כערכו. ובעצם, כל אחד נחנק עם זה, לא מדברים על זה, וכשכבר מדברים, אז לא מדברים אלא צועקים את זה, וכשצועקים, אף אחד לא שומע כלום . לדעתי היה צריך ללמד את נושא הנישואין כמיקצוע, מיקצוע שיש בו שחיקה יותר מכל דבר אחר, הנישואין לדעתי הוא הדבר הכי בלתי טבעי שיש, לוקחים שני אנשים שונים אחד מהשני (רק חושבים שהם דומים) ומושיבים אותם אחרי טקס רב פאר - ביחד. אלא מה, כאן יש את הטכסיס ההוא שנקרא אהבה. חושבים שאוהבים, והדמיון ממלא את הראש. אחר כך באה המציאות וטופחת על הפנים, נישואין כרוכים בהרבה עבודה התחיבויות וקשרים מסובכים בלתי ניתנים להתרה. ואז כמובן נכנסת המרירות, וכל מיני אמונות ודעות מוצאים להם קן חם להתישב בו(פאמיניזם, שחרור האישה, ללכת למצוא את עצמך,,,וכו'). , ומכאן עד גיהינום בשניים,(או בשלושה ארבעה, תלוי כמה ילדים) הדרך קצרה. אתם מרגישים שקשה לכם ביחד. חשבת על מה שחיבר אתכם בהתחלה? כמה רצית להיות יפה ומושכת בשבילו? קרוב לודאי שהיום את לא כל כך מתרגשת כשהוא עומד לראות אותך, אז מה עם הטי שירט שלך ראה ימים יותר טובים? (פעם לא היית מעיזה להחזיק לידו את זה), אז מה אם השיער שלך זקוק לצביעה |סלסלול|חפיפה, או מה שזה לא יהיה, כבר שלושה חודשים והוא נראה כמו קש? אז מה אם שכחת איך מתאפרים? אז מה אם עלית במשקל? פעם לא היית מעיזה לעלות מאתיים גרם שמא הוא יגיד ששמנת, היום, היום הוא שלך, הכל זול יותר. פעם סיפרה לי חברה , על גברת אחת שנתנה להן הרצאות על זוגיות, הן ישבו אצלה בסלון, ופתאום הן שומעות צעדים, הגברת קמה ואמרה "תסלחנה לי רגע, הגיע אורח מאוד חשוב" היא הציצה במראה איך היא נראית, יישרה את הבגדים, פתחה את הדלת וקיבלה את האורח במאור פנים. אחר כך הלכה איתו למטבח, נתנה לו לאכול לשתות, וכשסיימה חזרה אליהן, האורח היה ,,, - בעלה. וכך שמעתי היא נוהגת בכל פעם, היא מתיחסת אליו בחביבות כזו כל הזמן, וזה לדעתי שיעור מאלף יותר מכל הרצאה, כמה פעמים אנחנו מקבלות את הבעלים שלנו כך? קרוב לודאי שאנחנו נראות יותר כמו מלפפון חמוץ כשנפגשות איתו, אחרי יום עבודה, אחרי יום קשה בבית, אחרי מה שעובר עלינו, נכון שאנחנו רוצות לשתף אותו במה שקרה לנו אבל רגע...לתת לו לנשום קצת, כוס קפה, אוכל מה שזה לא יהיה, אחר כך שיחה,מה שלומך, איך עבר עליך היום? לתת לו לשחרר קיטור, בלי תלונות וקיטורים.... אילו זה היה הבעל של השכנה , היינו מתנהגים אחרת, למה לבעל שלי לא מגיע לפחות אותו היחס? וכאן הטעות, צריך את המטמורפוזה לעשות בראש לא רק לחשוב שלהתגרש זה קשה כלכלית, שקשה בגלל הילדות, או אני לא יודעת מה, צריך לחשוב על זה , שפעם בחרתי לחיות עם האדם הזה , מה קרה עכשיו? צריך לחזור חזרה אחורה כמה שנים, לשחזר תחושות ורצונות, מה עשית אז כדי להקסים אותו? לשבות את ליבו, את צריכה לקחת את זה כפרויקט, גם אם מה שמתחשק לך זה לתת לו איזו סטירה בריאה שיתעורר. שיתעורר ויעשה גם הוא משהו. אנחנו כל הזמן משתנים, ולא יכולים לעצור את השינוי בבן הזוג, החוכמה היא לא להתגרש, אלא לזרום עם זה כל הזמן. את לא צריכה לחשוב על התפקיד שלו, תעשי רק את שלך, תתחשבי בו, ברצונותיו, תפעילי עליו את קסמייך, תטפלי יפה בילדיך - ילדיו, תטפלי בבית, את תראי את השינוי מצידו לבד, את תראי את ההשתדלות מצידו, אחר כך, תשבו לדבר, שאת תהיי האוזן שלו, בלי להאשים, בלי לצעוק, בלי להזכיר אירועים מהעבר, הכלל של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" תופס גם כאן, ויותר מתמיד. ואת תראי את השינוי , כי יש איזה גלגל קסמים כזה שלא הולך ביננו, הבנות סובלות, אנחנו מאשימים את עצמנו ואחד את השני על זה, והבעיות ביננו מחריפות. את תראי שהילדות תרגשנה טוב יותר, תהיינה רגועות יותר, והמעגל הזה יפרץ איך תדעי שאת באמת רוצה אותו עדין? ואם שווה לך כל המאמץ? תעשי לעצמך מבחן קטן, ותהיי כנה עם עצמך, פשוט תתארי לך אותו חי עם מישהי אחרת, איך את מרגישה עם זה? אם חשת צביטה, אפילו קטנטונת, תשכחי מגרושין, אם חשת קצת זעם, תשכחי מגרושין, ואני חושבת שזה כך, לדעתי זה שאתם רוצים - לא רוצים להתגרש, נובעת מהעובדה שאתם רוצים עדין אחד את השני. אז כדאי להתאמץ. ניסית טיפול זוגי, ואישי, הבעיה בטיפולים כאלה היא שרואים תוצאות , אם בכלל, אחרי זמן, ובנישואין, הקצב שונה. אז תנסי טיפול עצמי, את עם עצמך, תחשבי על הדברים. תנסי להזיז אותם בכיוון שאמרתי לך, גם אם ילעיזו יגידו שזו דרך מאוד נכנעת או מה שלא יהיה. איפהשהו, הדברים חיבים לזוז, ואם חושבים על גירושין, אז זה רק אחרי שניסיתם הכל בכדי להציל את הנישואין.

ובכן..... השתחררתי מהמחלקה הפסיכיאטרית בצפת, זהו. לאחר 4 חודשים שלמים... ואני קצת שמחה אבל בעיקר חרדה ומפוחדת... וואו, אני מתה מפחד!!! ואני מרגישה לבד מאי פעם, למרות שיש לי סביבה תומכת ואוהבת מאוד. הצוות שם החליט לשחרר אותי....וזה היה קשה מאוד. אתמול היה לי פשוט יום קשה, להיפרד מכולם, להיפרד מהחברים, הצוות, ומהביטחון שיש במקום שכזה.... קשה, בכיתי המון אתמול... זה לא יאומן אבל אני ממש מרגישה צורך "להתאבל", כואב לי מאוד לעזוב את המקום.. (וזה טפשי - הרי זה מקום נוראי, וקשה מאוד!!) אני מתה מפחדת, אני אדפוק את עצמי עוד פעם??? אסור לי, יודעת שאסור, אבל אז מה אם יודעת? בי שולט בדרך כלל הרגש, לא ההגיון..... ממשיכה לקחת תרופות, 40 מ"ג סרוקסט ביום, ממשיכה טיפול בצפת: פעם בשבוע אלך למטפלת שם, ולקבוצה של התנהגות וחשיבה דיאלקטית. ממשיכה דיאטה לפי תפריט (כמובן שזה לא כולל את בולמוסי האכילה וההקאות שיש לי...) ממשיכה להיאבק בצורך לחתוך אץ עצמי. לסיכום : מ-פ-ח-ד-ת-!!! סיגל.

אנחנו איתך סיגל. אוהבים אותך ומחזיקים אצבעות במהלך הדרך. אל תפחדי ותנסי לתת אימון.עדיין יש אנשים טובים.

סיגל חמודה, תיצמדי לאהבה והתמיכה, את ראויה לה רק תאמיני בעצמך את יכולה! כולנו מאחורייך, מחזקים אותך מרחוק ומקרוב. שירי

סיגל יקרה, אני שמח לשמוע ש'השתחררת' מבית-החולים. את הרי זוכרת, שגם שם לא היה לך קל. תמיד קשה לעשות שינוי, ולעזוב מסגרת 'בטוחה', ולקחת אחריות על חייך. אבל השינוי אינו קיצוני. את אמנם לוקחת כעת אחריות על חייך, אך ממשיכה גם בקשר הטיפולי, שיסייע לך להתגבר על תקופת המעבר. הצורך שלך להתאבל, והפחד מפני הבלתי ידוע, מובנים וטבעיים לגמרי. אבל אני בטוח שאת תצליח להתגבר על התקופה החדשה, לחזק את הכוחות הטמונים בך ולצאת מחוזקת מתמיד. אם תרצי, את תמיד מוזמנת להמשיך ולכתוב אלי בדואר האלקטרוני. שלך, דרור

לסיגל פחד זה דבר שיכול לשתק אותנו, אבל אם תוכלי לגבור עליו וזה רק ע"י שינוי גישה בכך שכל פעם שתפחדי תראי את זה כאתגר כך תוכלי יותר להתמודד איתו. והחיים שלנו בסך הכל מלאים אתגרים וכל פעם שעוברים אחד בהצלחה כמו שעשית מרגישים נהדר. המון הצלחה בהמשך רחל

סיגל שלום. אני מאוד שמחה בשבילך ותמיד תדעי שיש לך פינה חמה אצלי, אני יודעת ובטוחה שהיה קשה לעזוב את המחלקה אבל תדעי שהחיים בחוץ יפים יותר. אין לי ספק שקיבלת שם טיפול טוב כי אני תושבת הצפון הרחוק וגם קיבלתי טיפול שם בצפת במשך שנתיים. אשמח לעזור כמה שאוכל. בהצלחה.............

לכל הגולשים שלום, שמי אלון, אני בן 21. התגייסתי לשרת בצה"ל מתוך רצון ולא חשבתי ולא לרגע אחד על בריחה מחובתי, בין היתר המוסרית, כאזרח. אני התגייסתי לצה"ל לאחר שסיימתי ללמוד השכלה על תיכונית לתואר הנדסאי במכללה כלשהי. אני לא חושב שהיה זה נכון אילולא הייתי הולך לקב"ן בצבא , אף עוד בצו הראשון, ומנסה להערים על הקב"ן, דבר שאפשרי לפי מה שענבל כותבת בפורום, על מנת לזכות בפטור על סעיף נפשי. אני חושב שזה לא מוסרי בכלל לא לשרת בצבא. ישנם חיילים שמשרתים בתפקידים שאינם קרביים ויש מי שמשרת בתפקיד קרבי, וכל התפקידים חשובים למערכת, ויש מאלו החיילים שאפילו מסכנים את חייהם, כפי שניתן לשמוע לצערי, בחדשות מדי פעם בפעם, במיוחד בזמן האחרון. הפסיכיאטר אינו טיפש ענבל. הפסיכיאטר עושה את עבודתו כקב"ן נאמנה בכך שהוא פוסל מבחינה נפשית חיילים שאינם רוצים לשרת ולדעתי זה אף בצדק, גם אם הם "משחקים". אני בטוח שקב"ן יודע טוב מאוד כשהוא מדבר עם חייל שמעומד לשירות (מל ש"ב) או חייל שנמצא בשירותו הסדיר, שעומד מולו, האם הוא עושה את עצמו כחייל עם בעיה נפשית או חייל שמנסה להערים עליו. פסיכיאטר למד מספיק זמן כדי שהוא ידע לאבחן בצורה אמיתית ונכונה את מי שעומד מולו ולדעת לגבי מצבו הנפשי וכשירותו לשירות בצה"ל. אני מאמין שכך או כך, בשני המקרים הוא יפסול על סעיף נפשי. אך הוויכוח אינו בנושא הזה ענבל. הוויכוח הוא איפה המוסר של בני הנוער בישראל. הוויכוח הוא איפה לקיחת האחריות ואיפה החובה של כל אחד לתת את מה שהוא יכול, כפי ששמואל אמר והרחיב בנושא באומרו מה יקרה לנו אם כל אחד יחליט להשתמט משירות. אני עצמי בימים אלו משרת כחייל לא קרבי בכלל, אבל חיוני למערכת הצבאית עד מאוד, כך אני לפחות רואה את עצמי. עם זאת הגשתי בקשה להתנדב ליחידה קרבית כלשהי, גם בשל ההכרה בחיוניות שבכך וגם בגלל שהיה לי חבר שנהרג בלבנון לפני מספר חודשים וזה השפיע עלי עד מאוד, ועוד מספר סיבות כגון: מוטיבציה, מורעלות, רצון לתרום ועוד. אני מאמין שזה מצב חמור עד מאוד שיש מי שמוכן אף לענות לאלו שמעלים את נושא ההשתמטות ואף מצדדים בכך, כדוגמת אופיר , שנדמה לי שהוא אף אינו מבין את חומרת דבריו, שלמעשה נותנים לגטי מציה בעקיפין לדברים השליליים שנאמרו בפורום, ועלולים אולי לעודד כאלו שאינם בטוחים האם לגשת לקב"ן ולנסות "להערים" עליו כדי לצאת משירות בצבא, על סעיף נפשי דבר שיגרום להם נזק רב כפי שתיאר ד"ר פלד, מנהל הפורום ואינני חושב שזה משנה מה הוא היה בצבא לפני שהוא היה כקב"ן, אופיר. אינני חושב שיש משהוא יוצא דופן וחריג במה שאמר שמואל בהבעת דעתו על המתחרש בנושא, ובכך שהציג את עצמו כמי שאינו עושה את מה שיהודה, ליאור ורוז היו מוכנים לעשות או עשו. אינני חושב שמגיע לו על כך תגובה אירונית מצד אופיר שחושב שזה סיבה לצל"ש מהרמטכ"ל, שברור לכולם, כך אני מניח, דבר שנאמר באירוניה לחלוטין (אני מקווה). אינני רוצה להיכנס כאן לנושאים הקשורים בפוליטיקה בצורה זו או אחרת, אבל הדבר החמור ביותר שנאמר כאן, ואני חושב שעל מנהלי הפורום להסירה, זו הודעתה של רוז בנושא הקלטות של הרב יצחק המעודדות להשתמט משירות צבאי ואם הבנתי נכון אז אף מדריכות את המעונינים בכך. אני חושב שהיא שכחה לרגע שמי שמצהיר "תורתם אמונתם" לפעמים עושה זאת רק לשם הפטור משירות בצה"ל ולא מאחר שהוא אכן כזה. זו השתמטות נפוצה מאוד, שאיננה דורשת לראות קב"ן ולכן, רוז, אני מאמין בלב שלם, כי אין זה דורש לשמוע את הקלטות של הרב יצחק, להן עשית פרסומת, שבמידה כזו או אחרת קוראת להשתמט מהצבא. ואוסיף ואומר, כפי שכבר ציין מאיר, כי עצם ההתחזות בפני הקב"ן, לרבות ע"י השיטה הנפוצה והידועה לכל, שיטת הנמלים, היא בעיה כלשהי, פסיכיאטרית כפי שהציג אותה ד"ר פלד והביע את הסכמתו עמה מאיר, וגם אני מביע את הסכמתי עמה. לגבי אותם האנשים שכבר סיימו שיירות צבאי בסדיר, ומנסים לעשות את הכל ע"מ להשתמט משירות מילואים, שבימים אלו הוא נחוץ מאוד, במיוחד לחיילי הסדיר, כמו ליאור אין לי מה לומר להם חוץ מאשר "תתביישו לכם" , לא אוסיף דברים היות ואין ליאור ראוי לכך. אני מאחל, בהזדמנות זו, לכל מי שזקוק לקב"ן שיקבל את עזרתו המועילה, ובמידה וצריך, יקבל, ביושר, את הפטור משירות בצבא, אך עם זאת אינני מאמין כי זה יהא אתי לפגוע ברגשותיו של הפונה לקב"ן בצורה זו אחרת כפי שסיפרה אחת מהמשתתפות בפורום, אף אם מדובר במקרה התחזות. אינני מבין מדוע היא אינה התלוננה בפני הגורמים הרלוונטים על אותו קב"ן, שכן מה שהיא מתארת, נראה לי חמור עד מאוד ויש למצות את הדין במישור המשמעתי עם אותו אחד. בברכה, אלון ל. חייל שמוכן לתת מזמנו 3 שנים.

יישר כח! טוב שנשארו עוד אנשים כאלה,שלא חושבים שלתת ולתרום הן מילים גסות. עלה והצלח בכל מה שתעשה בחיים הצבאיים והאזרחיים!

רחל, אני לא היחיד. אין לך מה לדאוג. יש אלה הרהב אבל הם "הרוב הדומם". בעיחקרון המשתמטים הם מיעוט מהאוכלוסייה לפי מה שידוע לי אבל הם גורמים ליצירת רושם על הצבא. אני מתנדב לקרבי בידיעה ברורה שאם תפרוץ מלחמה אני מסכן בצורה ממשית את חיי ואני מוכן לזה. אני בטוח שאני לא היחיד ויש עוד רבים כמוני. אלון

אלון שלום רב! לא אשבח אותך כמו קודמתי,מכייון ששרות בצבא חובה היא,ולא זכות מוסרית. ליאור שאל: איך אפשר להשתמט משרות? ליאור ניסה לבדוק עד כמה סף הגירויי שלנו נמוך? ואכן ליאור הצליח ולצערי גם אתה נפלת בכך. מכיוון שאין לך זכות להעביר ביקורת על יהודה,שעבר 2 מלחמות מהכואבות ביותר.(יום-כיפור,ולבנון). וגברת רוז שחשובה לפורום זה מכיוון שעיקר דבריה בא מניסיון החיים העשיר שלה.וללא ספק אחת האנשים החשובות לפורום זה,ואחרים. אל-לך לבקש לסתום פיות לאנשים שאתה סובר,שדבריהם כואבים לך או לא נעימים לשמיעה. ואני,מי אני? רציתי להיות חלק מהמיתוס עליו גדלנו כולנו,רציתי להסתער קדימה ולמות בעד ארצי,חלמתי להיות חלק מהאגדה-הרוג או אולי פצוע קשה. מה שפירק אותי בסופו של דבר לא היה הפגזת פנטומים ישראלים על כוחותינו,וגם לא מראות חברים הרוגים ושרופים. אני נשברתי כי המיתוס נשבר. ולך אלון יקירי תמשיך בדרך הטובה,תאמין במעשייך. רואה אני בך דור המפקדים והמנהיגים הבא. ןפשוט אוהב אותך. שלך דניאל.

אני עדיין לא התגייסתי אבל אני רואה בשירותי הצבאי מין התגשמות חזון ישראלית אני אסביר - במשך כמעט 53 שנים ישראל נמצאת מכותרת במדינות שאזרחיה מעוניינים בהשמדתנו המיידית (גם מצרים וירדן) אני אוהב את המדינה שלי ואני מוכן לעשות הכל בשבילה גם לתת את חיי אני כבר החלטתי שאני אחתום קבע בין אם אני אהיה קצין או נגד כשאני שומע על אנשים שמשתמטים מהצבא אני מתרגז כי חלקם אומרים שהם רוצים ללמוד וחלק רוצים לטייל בעולם אלה שרוצים ללכת לאוניברסיטה הם אנשים שדואגים אך ורק לעצמם ולא מתייחסים לאחרים ומסכימים שאחרים ימותו בשבילם אלה שרוצים לטייל בעולם הם אנשים שקשה להם להתגבר על פיתוי זה לא כ"כ קשה לחכות שנתיים או 3 ולצאת עם עוד קצת כסף מהצבא מי שיכול לתרום ולעזור צריך לעשות את זה כי כשנכנס למלחמה (אני מדגיש כש) חלק יטיילו בעולם וחלק ילחמו בארץ לכן להוציא פטור נפשי זה דבר משפיל וטפשי תשאלו את הוריכם שחלקם נלחמו במלחמות ישראל מה דעתם הכנה על זה תשאלו את אשתו של רון ארד מה דעתה על זה שאתם לא רוצים לשרת בצבא את משפחות החיילים החטופים תשמעו את דעתם על זה שאתם החלטתם לא לשרת בצבא מעניין מה הם יגידו לכם אנחנו לא מדינה אירופאית או ארצות הברית - אנחנו הרבה יותר קטנים ,הם יכולים ללמוד מייד אחרי הבי"ס אנחנו צריכים לחכות אתם לא יכולים לתת קצת מהחיים בשביל המדינה??

חייל שלא רוצה לשרת,ומוכן אפילו להדביק על עצמו תו של "פרופיל 21", זה חייל שלא יעזור למערכת בכלום זה חייל שיכנס באיזהשוא שלב לדיכאון,ויכול גם להתאבד אני אישית מעדיף אדם חי ומאושר מחוץ לצבא,מאשר חייל מת ביגלל חוסר הבנה אופיר

אופיר, אינני מוחנ על כך שיש כאלו שרע להם במסגרת הצבאית, ועל כן עליהם לעשות את *ה*כ*ל כדי לצאת מזה, בכל דרך אפשרית לגיטימית, חוקית, שימצאו לנכון. אני חושב ומאמין אף שהצבא צריך לעשות כמיטב יכולתו לעזור לאותם חיילים או מעומדים לגיוס. אך בנקודה זו מתחילה המגיפה והבעייה, אנשים תופסים על כך טרמפ, לא בגלל שהם לא יכולים מסיבות נפשיות לשרת בצה"ל אלא אם כן כי פשוט "פרופר" לא רוצים. זה נושא אחר כפי שציינו כאן כמה אנשים כמו שמואל וד"ר פלד. חייל שלךא רוצה לשרת מסיבה נפשית לא מדביק לעצמו תו 21. הוא לא מדביק אלא אם כן שם !!! הוא עושה זאת בלית ברירה ועל כך אין לי טענות. הטענות שלי כלפי אותם אלו שיכולים ומסוגלים לשרת בצבא אך לא עושים זאת. בברכה, אלון ל.

צודק ב-100% יש אנשים שפשוט לא מתאימים לצה"ל.

שלום, קראתי את מה שכתבת וחשבתי לעצמי האם יש טעם להגיב, כי הרי אני לא יכולה לשנות את צורת החשיבה שלך, ונראה לי שאני לא רוצה, למעשה לא אכפת לי מה אתה חושב. וזה לא בקטע נפגע, או מתגונן החיים לימדו אותי ובמיוחד הצבא שיש דברים שלא ניתן לשנות אז למה לטרוח? אני צריכה לדאוג לעצמי בראש ובראשונה אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי. אני לא כותבת במגמה להתקיף, אבל המכתב שלך היה מתחסד, תקפת אנשים שאתה לא מכיר, יצאת בהצהרות של מחויבות מוסרית ולאומית, גיבור לאומי, מיליטנט בעל ערכים העיקר שאתה מרגיש "שיצאת גדול" מול חבורת הלוזרים המשתמטים. אגב שירתתי שנה ושבעה חודשים בצבא, אני אציין שיצאתי לקד"צ של חודשיים לפני הגיוס. הנסיבות של שירותי היו מצערות, אני לא מעודדת להשתחרר מהצבא,אך בצבא שזו מסגרת מאוד מחייבת ונוקשה, הרבה אנשים מנצלים את מעמדם הבלתי מעורער והכח שניתן להם במסגרת החסרת כל הגיון הזאת, אלו יכולים להיות שנים של איבוד שפיות בהתאם לנסיבות שבד"כ אין לך שליטה עליהן. שוב אני אחזור ואומר פסיכיאטרים אינם בהכללה אנשים לא מוכשרים בעלי יכולות בתחומם, או לוקים בשכלם.על אף נסיוני הרע בצבא,גם במקצוע הזה קיימים אנשים טובים ורעים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות נחמדים ואנטיפתים, כלומר מלבד לימודם בתחום הם בני אדם, עם תכונות אופי מסוימות, יכולות וכישורים מסוימים,שונים מאחד למשנהו. אנשים בעלי ידע בנושא פסיכולוגיה ופסיכיאטריה ויכולת משחק מפותחת יוכלו להערים בקלות יתרה על פסיכיאטר מסוים ואולי על אחר לא. אני לא חושבת שחייל שמתחזה הוא בהכרח חולה בנפשו, יתכן שהוא שרוי במצוקה מסוימת שלא באה לידי פתרון בדרך הרגילה, יש לזכור שהמסגרת חסרת הבנה ויחס אלא קרה ומחושבת (בהכללה). אלון, אני לא תוקפת אף אחד ממשתתפי הפורום שכן אינני מכירה אותם באופן אישי, אינני יודעת מה הביא את אותו פונה לרצות להשתחרר,ובשל כך ולא משנה מהן אין לי את הזכות ואת הרצון לבקר ולשפוט מישהו. בנוסף אני לא מתרברבת על הפעילויות שלי למען הקהילה, אני לא רוצה שאף אחד ירגיש כאב וסבל מכל סוג שהוא נפשי ופיסי, הייתי שואפת ליותר פתיחות הבנה וסובלנות (פלורליזם) אך זה לא נראה לי מציאותי. מעבר לנאמר אין לי מה להוסיף מלבד לאחל לך המשך שירות נעים ומימוש עצמי בצבא ובכל מה שתבחר בהמשך הדרך... ענבל

אלון,רחל,יהודה,שי,אופיר,ענבל וכולם. בא בחור בשם ליאור שרוצה להשתמט,וכולנו ברשימה זו ששירתנו,וחלקנו משרתים,נגררים לויכוח שכולנו נגדו,והוא השתמטות. מה?אייך?זה נתון לויכוח אחר. בדבר אחד כולנו מסכימים:צריך וטוב לשרת את מדינתנו. כי הריי המדינה זו אנחנו. ואני מבקש ודורש להפסיק יותר השמצות והטחות כלפיי אחד על השני. וכמו שאמר יוסף טרומפלדור:טוב למות בעד ארצנו. סוף מבקש לסגור ויכוח זה. סוף שלי זה סופי. שלכם:דניאל.

שום דבר לא סופי, חוץ מהמות. בעצם גם זה לא. תשאל את הדרוזים :-)

אמרתי סוף. ואתם ממשיכים? קודקוד דניאל אמר סוף. סוף שלכם אחריי סוף שלי יהיה סופכם. כולנו ביחד נגבור על הפחד.

ובקשר לפרסומת, הוא עושה אותה טוב יותר ממני, למרות שאני לא מקשיבה בדרך כלל לקלטות שלו, אני שומעת עליו הרבה, וכל מיני אנטי דת עושים לו את העבודה ממש יופי, הוא אפילו לא צריך להתאמץ. רק ישימו פירסום פצפון שהוא עומד להופיע באיזה מקום, תראה איזה גלים זה יעשה. אני בעד לשרת - מי שמסוגל אני בעד לשרת - מי שתורם אני בעד לשרת - מי שרוצה אני בעד לשרת - מי שמרגיש שזו חובתו, וזו זכותו. מי שלא מרגיש שהוא רוצה, יכול,מסוגל לשרת שלר ישרת, כי אז העבודה לא נעשית כפי שצריך, כי אז נחשלים וניכשלים בשמירה, באימונים , אין מוטיבציה, ויש אסונות, אני בעד לשחרר את אלה, על איזה סעיף שלא יהיה, יש מספיק כוח אדם בצה"ל, ויש מי שיעשה את העבודה כמו שצריך, אם אחד שקוראים לו אביב גפן השתחרר (לדעתי הסעיף ממש לא חשוב) אז אין שום סיבה שאחד שקוראים לו ליאור לא ישתחרר. אם תהיה בעיה בכוח אדם, אז הדבר צריך לבוא לדיון שוב. אני אישית חושבת שצריך להרים את המוראל, את ההרגשה שלשרת בצה"ל זו זכות, ולא חובה, וזכות שכדאי להילחם בעדה. שתהיו לנו בריאים וחזקים, ושה' ישמור אתכם מכל רע.

אלון אתה מעורר רחמים

אני רק בת 19.זהו זה.וכבר אני נקברת תחת מפולת של זכרונות.... כבר כמה לילות שאני לא ישנה,כמה ימים שאני לא רגועה. רק מנסה ומנסה ללא הצלחה לעקור את העבר הזה מהראש שלי... אפילו החבר שלי מעביר בי תחושה של רתיעה,של אי הבנה,של ניכור.....אני מתרחקת ממנו. בבת אחת הכל חוזר אליי: הפחדים,האמונות התפלות,הסיוטים בלילה,והגרועה מכל היא תחושת הבדידות האיומה הזו ,שעל אף שהשתנו דברים רבים מאז הייתי ילדה קטנה,אני עדיין ממשיכה להרגיש אותה. התחושה הזו לא עוברת לי.אולי אילו סתם ימים רעים.אולי זו תקופה אפורה שתיכף תעבור וחיי יהיו זורחים יותר.התחושה הזו לא עוזבת אותי.ספגתי כ"כ הרבה דברים קשים בזממן האחרון, ולא הגבתי.פשוט הפנמתי והמשכתי הלאה.חשבתי שאם אני לא אתעכב על הדברים ופשוט אקבל אותם, זה יהיה יותר קל. אבל הם מצטברים ונערמים בתוכי ועכשיו, אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להקיא.מעין צורך להוציא החוצה בדרך הכי ברוטלית את כל מה שהצטבר.אני מנסה בכוח לא להקיא,לא להקלע למצב הזה. אבל כל כך הרבה דברים גועשים בתוכי, שאני לא מסוגלת יותר. הם בדרך זו או אחרת ימצאו את עצמם החוצה.השאלה היא עד כמה זה יכאב.

אנג'ליקה היקרה. לא יכולתי שלא לקרוא את מה שכתבת בפורום, בחורה מאוד מעניינת את. היה מעניינן לפגוש אותך ולדעת באמת למה את חושבת ומרגישה כמו שאת מרגישה, במצבים כאלה כמו שאת נמצאת עכשיו יש הרבה אנשים ואם היינו מסתכלים כל אחד לגופו היינו מוצאים סיבה. אותו המצב איתך; לכל התהליך שאת נמצאת בן כרגע יש סיבה, ומי כמוך יודע את הסיבה הכי טוב. ברגע שתגעי בסיבה ותשחקי איתה, תשני אותה, את כבר תראי תוצאות. החיים לא אמורים להיות כל-כך מסובכים, חיים רק פעם אחת(לפי דעתי), מהחיים שלך בסופו של דבר את נהנת הכי הרבה אז תעשי אותם הכי טובים שיש. שיהיה לך אחלה שבת!! יוני.

לכל אחד מאיתנו תיק על הגב. בתיק יש המון דברים. דברים שהחלטנו שיהיו בו ודברים שמשום מה מצאנו אותם בו. ככל שאני מתבגרת התיק הופך כבד יותר ויותר. ויש צורך רב יותר במיון הדברים אשר יכנסו אליו. זה לא פשוט. כשהיינו קטנים בבית הספר היסודי תמיד אמרו לנו שאין צורך לסחוב את כל "המערכת" כל יום לכיתה... היום בבחרותי אני מנסה שוב ללמוד את זה. מה להכניס לתיק ומה לא להרשות לו להיכנס ויותר מכך - מה לדעת להוציא מהתיק. וכך כשאני כבר חושבת שאני כבר יודעת לסנן את הדברים פתאום אני שוב מגלה שכל כך כבד לי על הגב ואז שוב... כל התהליך מחדש. אולי זה "חדר הכושר" שלנו. אולי פשוט צריך לתרגל את שרירי הסינון באופן קבוע ולחזק אותם, לגרום להם שיהיו מספיק חזקים ולא יגרמו לנו להתכווצויות כל פעם אחרי שנפעיל אותם. וחוץ מזה... המון כח, סבלנות ובעיקר סובלנות. הרי עם אחריםהיינו מקלים אז למה להחמיר עם עצמנו??? לא מגיע לנו קצת פרגון וסובלנות? קחי את הזמן... לאט לאט ובשקט. שום דבר לא לוחץ. את אולי כבר בת 19 אבל את רק בת 19. יש לך עוד כל כך הרבה ללמוד ועוד כל כך הרבה לאן להתפתח. סבלנות. רגע...

אוליי אם תשתפי אותנו בזכרונותייך זה יקל ולו במעט.

שלום. שאלתי היא כזו: אני נוהג לעשן גראס בזמני החופשי (רק אציין שהכל במסגרת חוק המקום, ואני לא עובר עבירה פלילית) וגם צריך ריטלין לצורך לימודים. בגלל נטילת הריטלין אני נמנע לחלוטין מהעישון (אשר כה חביב עליי) בזמן שאני לומד, ומשאיר תענוג זה לחופשות בלבד, כך שעובר הרבה זמן בין נטילת הכדור האחרון לבין העישון וכך גם לכדור הבא. על כן אני רוצה לדעת האם יש צורך בהפרדה המוחלטת הזאת או שאולי מספיקות כמה שעות מסוף השפעת הכדור (או אפילו יום-יומיים, בשביל הסוף שבוע) מבחינה רפואית. אני נוטל כדורים של 10 מ"ג (לא SR). אבקש לחסוך ממני הטפות בנוגע לגראס, היות ואני אדם בוגר , אני נהנה בגפי ולא מעודד, ולא מעוניין לעודד אחרים.אני שואל על עצמי בלבד. תודה רבה, מושיקו. (גראסולוג בגלות)

גראסולוג יקר אני לא חושב שאתה מצפה לתשובה ממני כאשר אני יודע מעל לכל ספק סהקאנאביס שאתה לוקח מסכן אותך באופן משמעותי אתה צריך לברר מה ה T1/2 (זמן להפרשת חצי מהתכשיר מהגוף) של ריטלין ובזמן זה לא לקחת כל תכשיר אחר מהרגע שהפסקת לגבי היותך "בוגר" אני לא יודע בן כמה אתה אבל בדוק שוב האם אתה באמת זקוק לריטאלין לגבי העישון אני מאד מקווה שלא ניפגש אצלי במחלקה (כשאתה סכיזופרן)

תודה לך מכל הלב על העזרה שהגשת לי אתמול.... השאלות שנותרו לא פתורות כגון מה קרה ,למה קרה והאם יש הצדקה לחשש שלי שמא זה יחזור בשנית, ימשיכו לנקר לי בראש כנראה עוד זמן רב... אין לך מושג כמה כאב השאיר בי ערב האתמול, אני אעשה הכל כדי לשכוח ולא לחשוב על זה יותר. נמאס לי ממאבקים,נלחמתי הרבה בשבועיים האחרונים.רציתי לשחרר את הלחץ,לוותר על הקשיים הנפשיים שקשורים במאבק הזה .חשבתי שזה יחזק אותי, שאחזור לעצמי חזקה יותר.מסתבר שטעיתי.זה רק החליש אותי... לאט לאט נתתי לתקווה ולאופטימיות להעלם והתמסרתי לייאוש , לאובדנות.אתמול נלקחה ממני בשיחת טלפון אחת טיפת התקווה האחרונה שנאחזתי בה... אני מבינה שלעולם אסור להתמסר לייאוש . תקווה ואופטימיות הם הכלים הטובים ביותר שיש לנו על מנת לשמור על עצמינו שפויים ובריאים. מקווה (?!) שאלו לא סתם מילים באוויר..... תודה בשנית, מלאכית(כמעט ויכלה להיות...)

אנג'ל יקרה, אני שמחה שהצלחת לעבור את הלילה. הוא באמת היה לילה קשה. כדאי יהיה לחשוב מה עבר שם בלילה הזה, ולא לדחוק את החוויה לפינה, אחרת לא תוכלי ללמוד מזה דבר. ויש הרבה מה ללמוד. מקווה שיעבור סופ"ש רגוע ונעים, נשתמע, טלי פרידמן

יש לי אבא מאד מבוגר ( 84 ) הוא נמצא בכעס תמידי על כולם (כולל עלי -אני בנו היחיד) אמי נפטרה לפני שנה אחרי שהיתה חולה במחלת האצהיימר ועכשיו סביב יום השנה למותה מצבו ממש בלתי נסבל. הוא אוכל מעט מאד "אין לי תאבון" הוא אומר, אין לו חשק לעשות משהו עם עצמו לבד מאמירה רפטטיבית שאין לו בשביל מה לחיות וכמובן לשנוא את כל העולם. הוא נמצא בבית אבות ותחת השגחה רפואית האם יש טעם לבקש בדיקה פסיכולוגית כי להערכתי הוא נמצא בדיכאון חמור

לרוית, רציתי לספר על הניסיון האישי שלי, למרות שאין חוקים מוגדרים בנושא. כשהייתי בת 13 סבי נפטר מסרטן (הוא חלה כשהייתי בת 10.5). באותו יום, הורי (שנפטרו בינתיים) העירו אותי, אבי עמד בפתח החדר ואימא התיישבה לידי. שאלתי מה שלומו (כנראה שהבנתי שמשהו קרה) ואימא אמרה לי ש"המחלה ניצחה אותו" (אצלנו היה אסור להגיד סרטן) ושאלו אותי אם אני רוצה ללכת לטיול (שהתקיים באותו יום) או להלוויה. הלכתי לטיול ולשבעה באתי יום יום אחרי הלימודים. כעבור 14 שנה אימא שלי חלתה בסרטן ומצבה היה קשה. דודיי החליטו לספר לילדיהם (ילדים שאז היו בגילאי 17, 15, 11 ו-7) הילדה בת השבע שאלה כל הזמן. אמרנו לה ולאחיה בן האחד-עשרה שבגלל שיש לה גידול בצוואר עשו לה פתח בגרון והיא לא יכולה לדבר ולהגיד להם שהיא אוהבת אותם. הילדה כל הזמן ביקשה לבקר את הדודה (אימא שלי) ובאמת כולם קיוו שזה יוכל להתבצע. כשהדודים סיפרו לה על האסון היא התרגזה ואמרה: "ביקשתי שתביאו אותי אליה!!! טוב. אז אתם לוקחים אותי להלוויה!!!" ובאמת גם בני דודי הקטנים היו בהלוויה. לאור הניסיון שלי אני חושבת: 1. באמת רצוי ששני ההורים יספרו את האסון. 2. לתת לילד להביע רגשות. 3. אפשר להציע לו להיות בהלוויה (אפשר להצמיד אותו למישהו שאתם סומכים עליו ויודעים שהוא לא הולך עד הקבר, כדי שלא יראה דברים יותר מידי טראומטיים). 4. חשוב להגיד לילד שיש דברים שאתם לא יודעים ושגם אתם בוכים. עדי

לעדי שלום. תודה על סיפורך. אני חושבת שהוא באמת משקף כיצד אפילו בנושא כמו מותו של אדם קרוב באים לידי ביטוי דרכי תקשורת שונות ומגוונות. לקרוא למחלת הסרטן "המחלה" ולא בשמה המפורש משקף את החרדה, הבלבול ואי הישירות. אני מבינה עד כמה רבים מאיתנו רוצים להגן על ילדיהם מפני הכל, אך לעיתים אנו משיגים את ההפך- בכך שאיננו כנים עימם. ילד ששומע על "המחלה" עשוי לחשוב כי כל מחלה בעצם הינה קטלנית. חרדתו עשוייה לגדול- ואם גם אסור לו לדבר על כך- על אחת כמה וכמה. גישתו של דודך נראית לי אכן נכונה יותר- אם כי לא חסכה את הכעס של ביתו בת ה-7. מכאן- שאין דרך אחת ברורה וחד משמעית. יחד עם זאת, עדיין אני מאמינה בתקשורת כנה, פשוטה ועניינית גם עם ילדים, בהתאם לגילם ומבלי להכניסם לפרטי הפרטים. מסקנותייך מנסיונך האישי מדברות גם אלי- הן כאדם והן כאשת מקצוע. שוב תודה. רוית.

שלום רב, הנני סובלת מהתקפי חרדה ומשתמשת ב- primonil. לאחר כ- 10 חודשי שימוש בתרופה קיבלתי שוב התקף חד פעמי. שאלותי הן: 1. האם מותר לשתות אלכוהול בזמן השימוש בתרופה? עד כמה? ולמה זה יכול לגרום? 2.כמה זמן אני צריכה להמשיך ולהשתמש בתרופה? 3. מה קורה אם נכנסתי להריון בזמן השימוש בתרופה? תודה גל

נו באמת גל אני לא רופא וגם לא צריך להיות חכם בשביל לדעת שאלכוהול ותרופות לא הולך ביחד אז קצת לחשוב

נו באמת יהודה! עד כמה שאני יודעת, עקרונית אתה צודק - תרופות ואלכוהול הם שילוב גרוע. אבל למה אתה משתמש בסגנון כתיבה ציני ומתנשא כזה? אתה לא חושב שהבחורה סובלת מספיק גם בלי הסגנון הזה שלך?

שלום רב בהמשך לשאלתי הקודמת - האם ישנן תרופות לחרדה הניתנות במהלך ההריון? או איך מטפלים בבעיה במהלך ההריון? תודה

גל.ל כתב/ה: > הנני סובלת מהתקפי חרדה ומשתמשת ב- primonil. יש היום תכשירים חדשים וטובים יותר מפרימוניל - האם ביררת אפשרות לטיפול יותר חדש ויעיל? > לאחר כ- 10 חודשי שימוש בתרופה קיבלתי שוב התקף חד פעמי. התקף חד פעמי אפשרי - אבל יש לעקוב - התקפים חוזרים נוספים ידרשו הערכה מחודשת של הטיפול - האם ההתקף היה קשור לאלכהול או קפה ? או אירוע אחר כל שהוא (דחק פסיכולוגי) > שאלותי הן: > 1. האם מותר לשתות אלכוהול בזמן השימוש בתרופה? עד כמה? ולמה זה > יכול לגרום? אלקהול יחד עם פרימוניל גורם להפרעות קצב-לב אשר במיקרים חמורים יכולים לסכן חיים (דום-לב) > 2.כמה זמן אני צריכה להמשיך ולהשתמש בתרופה? אם מדובר בהתקף חרדה ראשון בחיים אז לאחר חצי שנה נהוג לנסות לרדת בהדרגה - במקרה של חרדה חוזרת ונשנת לפעמים לוקחים כל החיים למנוע את השנות הסימפטומים > 3. מה קורה אם נכנסתי להריון בזמן השימוש בתרופה? התכשיר הספציפי הזה הוא טראטוגני - דהיינו גורם נזק לעובר בעיקר ב 3 חודשים ראשונים להריון - אף רופא לא יקח אחריות לרשום אותו לתקופת הריון אשמח להמשיך ליעץ - בהצלחה

לשאלה שלי אני לא מצפה ליותר מהתעלמות מנומסת אבל בכל זאת אני אנסה. כושר המשחק שלי, אם קיים, רע מאד אבל הייתי רוצה לנסות, כי זה הסיכוי היחיד שלי, להשתחרר משרות מילואים לאלתר. האם תוכלו לתרום מידע לגבי הדרך לקבלת פטור שכזה בטוענת "סעיף בריאות נפשי" ?

קח נמלים בתוך קופסאת גפרורים והצעד אותם שמאל ימין לפני הקב"ן מה דעתך????????? לך למילואים יה פדלא

לא יכולתי להפסיק לצחוק... תגיד-זה באמת עוזר? אול אני אצליח לשחרר את בעלי... :-)))))

הרטבות

אז אולי אפשר לשלב: להביא את הנמלים לקב"ן, ולספר לו שהן מרטיבות... עכשיו ברצינות, ליאור: אם יש לך בעיה אמיתית, אם אתה במצוקה או במשבר- נשמח לעזור. לא נראה לי שמישהו ינסה ברצינות לעזור לך לרמות או להשתמט. לא נראה לי גם שכדאי לך לספר לקב"ן שאתה מרטיב. מקסימום יוסיפו לך סדין גומי לפק"ל.

נו שאלת שאלה, ראית איזו התעלמות? אני רק לא מבינה משהו עם הצבא הזה, איך זה שאלה שבפנים רוצים החוצה, ואלה שבחוץ , ויש להם הרבה סיבות רפואיות, רוצים דוקא כן לשרת? ולא נותנים להם.

אתה יכול לבוא לבקו"ם עם סוס לבן, לבוש כפרש ולשאול איפה שדה הקרב בוביק

לא ניתן להתחזות קב"ן תמיד עולה על התחזות לפעמים משחררים - אבל לא בגלל שהצליחו להערים על הקב"ן אלה משיקולים פסיכיאטרים שעומדים מאחורי ההתחזות דיווח אטומטי מגיע למוסדות הרלוונטים (משרד תחבורה בריאות ועוד...) רישיון הנהיגה הוא לא דבר מובן מאיליו יותר - וגם הגבלות נוספות נוצרות מי שרוצה להיות הגון פונה לבקש ועדת בילתי מתאימים בסמכות מפקד - בעיות ת"ש בסמכות מפקד לשחרר מה עם המוסר ? על כל משתמת הנטל גודל לאחרים? השתמתות גורמת למפולת כולם משתמתים וברגע הצורך אני לא צריך לאמר מה יקרה רעיון הנמלים הוא דבילי אין מחלת נפש שבה יש תסמונת הצעדת נמלים

אני אספר לכם משהו נכנסתי לצבא בריאה לגמרי, נקלעתי למצוקות אדירות, הצבא אטום לא הגיוני ובמסגרת הזאת אתה אפס, עוד מספר, הרבה אנשים רגישים יכולים לאבד את עצמם. הלכתי לקב"ן ואמרתי לו "אם אתה לא משחרר אותי אני מתאבדת" הוא אמר לי בואי נתאבד ביחד. בנוסף הוא אמר לי מה את חושבת שאת יכולה לאיים עלי?מצידי תאיימי שאת קופצת מהחלון, את נשארת בצבא ואת תשרתי כמו כולם, חמלה ואמפתיה לא מצאתי אצלו, התוצאה הייתה שאיבדתי את עצמי. איבדתי זהות שייכות, כשהשתחררתי שקעתי בדיכאון שנה וחצי, סבלתי מדכאונות, ריקנות , טורדנות כפייתית ואינספור חרדות, איבדתי את עצמי ועד היום אני לךא מוצאת את אותה ילדה תמימה ומאושרת מלאת מוטיבציה מצטיינת בלימודים עם שאיפות ומאווים שרצתה לשרת את המדינה ולתת מעצמה אבל לא את עצמה.

ליפני שנהיית קב"ן ?

ואני חושב שאתם הפסיכיאטרים הרבה יותר דבילים כי לפחות איך שאתם נראים אתם צריכים אישפוז אני הרי מכיר אתכם מקרוב מאוד ואם תרצה אתן לך דוגמאות מהמקום שאתה עובד רק תציין שאתה רוצה דוגמאות ולא כדאי לך להשתמש במילים אלו כי אם תיפול לי שוב למקלדת לא ארפה ממך

ליאור! תראה איזו התרגשות גדולה גרמת בפורום. ממש עמוד שלם עוסק בשאלה שלך. הסיבה לכך הינה משום שזה נושא רגיש במדינתנו אשר נאלצת לחיות על חרבה. כמעט אף אחד לא אוהב לשרת במילואים (פרט לכמה מורעלים),אולם אנחנו חייבים להתגבר על הרצון להשתחרר או להשתמט כי אחרת מי יעשה את העבודה? איך אתה תישן בשקט בבית כשכולם ישמטו. עם אנשים כמוך אין תקומה ואין עתיד למדינה ותחשוב על תאי הגזים. לכן אני מציע לך להתעשת, להתגבר על חוסר האחריות והמצפון שלך ולהחליט שאתה נשאר בצבא ואני בטוח שזה יוסיף לך לשלמות המוסרית והפסיכולוגית שלך וישפר את הרגשתך האישית. אין זה כמובן מונע ממך להעלות את בעיותך במסגרת המתאימה בצבא כדי לנסות ולשפר את תנאי השרות כך שכלם יפיקו תועלת, גם אתה , גם הצבא וכמובן עם ישראל. חזק ואמץ. שמואל

לגולשים שלום רב. דבריו של שמואל יקרים מפז. אכן במדינה אוכלת יושביה שכזו, אשר מרבית כוחה מתבטא בצבאה, אין סיבה להשתמט מהצבא ללא סיבה מצדקת. ולכל יתר הגולשים - נחמד להתבדח (אהבתי את בדיחת הנמלים, שמעתי הרבה גרסאות אודותיה), אבל במציאות לצעי כי רבה, המצב שונה. בעיקר בימים אלו בהם אנו נמצאים במצב של "מלחמה שקטה", קשה לי באופן אישי לקרוא את הדברים. ולא לחוש צער וכעס. אין לי ספק שיש מקרים רבים בהם יש סיבה מוצדקת לפטור מהצבא, או להתייחסות מיוחדת יותר (כמו במקרה שהעלתה ענבל), אולם לא כך המקרה שהוצג פה. אז אנא מכם, דווקא עכשיו, כשילדים-חיילים מתפוצצים באזור, נורים למוות בשטחים ונהרגים בהר-דב, קצת מוסריות ואמפטיה לא תזיק. כל אחד יכול לתרום מעצמו, קצת. בין אם זה בשירות מילואים בצבא, התנדבויות כאלו ואחרות, תרומות לנזקקים וכו'. כאדם המיישם בחייו את הנאמר פה, אני מרשה לעצמי להביע כאן את סלידתי ממכתבו של ליאור. אני מתנצלת מראש אם אני פוגעת במישהו. בברכה, טלי פרידמן

בגלל אנשים כמוך שרק חושבים לתכמן, בגלל אנשים כמוך שרוצים להשתמט. בגלל אנשים כמוך ששאלה שלא היתה צריכה להישאל כולם צוחקים? בגלל אנשים כמוך שטובת הפרט לא חשובה. בגלל אנשים כמוך שהפך את הרופאים לשופטים. בגלל אנשים כמוך שמנסים ומנסים את בעליי המקצוע.. והרבה הרבה בגלל.............................. אנחנו שבאמת כואבים וסובלים עוברים כל כך הרבה מבחנים בכדיי שיאמינו לנו שאנו זקוקים לטיפול.

תודה לכל המזועזעים, המתחסדים, המטיפים והמשמיצים. כל הכבוד. זו תרבות שיחה. זו רמה. יש עתיד לפורומים ברשת. ואם למישהו כן יש תשובה עניינית לבעיה/שאלה שהצגתי, אשמח לשמוע.

למה ליאור? לא ראית תשובות עיניניות? תודה שחוללת סערה בזעיר אנפין בפורום. בודאי צפית את זה, אני לא מאמינה שלא.

ד"ר פלד שלום, התחלתי (בעצת פסיכיאטר) לקחת סרוקסט עקב חרדות ובעיקר פלפיטציות ודופק מאוד מהיר שהפריעו לי. אחרי יומיים (לקחתי רבע כדור) הדופק מיד נרגע והפלפיטציות הפסיקו. המשכתי באותו מינון למשך חודש ואח"כ הפסקתי לגמרי בגלל שזה גרם להרדמויות (שהקשו עליי ללמוד - סטודנטית) . הפסקתי את הכדורים כבר לפני כחודשיים והפלפיטציות לא חזרו, הדופק איטי יותר אבל מאז, בערך, אני מרגישה "מתה" מבחינה רגשית, ללא יכולת לבכות (כשבא לי), לא מתרגשת מדברים כמו קודם, עדיין עייפה יותר מתמיד ומה שמטריד בעיקר זה חוסר חשק מיני מוחלט וחוסר הנאה ממין (דבר שלא היה קיים אף פעם ולא קשור לשום דבר/שינוי אחר) אני כמעט משוכנעת שכל השינויים הללו נגרמו מהתרופה שהשפיעה בצורה כ"כ חזקה ואני מאוד מוטרדת ומדוכאת מהעניין. אשמח מאוד לשמוע חוות דעתך? אם זה אכן מהסרוקסט האם זה הפיך? תוך כמה זמן הש"שיבוש הכימי" במח יחזור לקדמותו? והאם יש תרופה שיכולה לעזור ולעורר את אותם דברים שדוכאו. בתודה מראש חן

רבע כדור = תת-מינון ולא משפיע כלל התופעות שתארת מלבד ירידה בחשק מיני אינם חלק מהשפעת התכשיר - במינון שתארת גם חשק מיני לא אמור להיות מושפע לדעתי כל ההשפעות הם תופעת פלצבו (השפעה של אמונה פסיכולוגית) קשה לי להבין מדוע לא לקחת את התכשיר כפי שצריך - לא רק בעצת פסיכיאטר אלה גם בפיקוח איבחון מעקב וטיפול פסיכיאטרי מלא ומיקצועי - כי אז לא היית מגיע לנקודה שהגעת - תכשיר זה לא יעיל עם לא נילקח במינון טיפולי מלא של כדור ביום - למשך 6 חודשים - לאחר מיכן ירידה הדרגתית בפיקוח ומעקב - גם בתחילה מעקב יכול לאפשר עליה הדרגתית והחלפת התכשיר על פי הצורך (בגלל רדימות וכו...) - כך מטפלים נכון ניתן לצור איתי קשר דרך דף הפורום (לחיצה על שמי)

לחן שלום, דרך אגב האם היית בברור קרדיולוגי כמו אקו לב למשל? לפעמים בעיה קלה במסתם יוצרת תופעות כאלו. ברגע שמודעים לכך אז תכיפות ההתקפים יורדת. אני כבר שנים סובלת מכך. תרגישי טוב

שלום- בתי בת השש שואלת המון שאלות על מוות, שאלות מאד מפורטות, לא חוותה מוות במשפחה, אצל חברים, חיות וכד', ובכל זאת- פוחדת מהפסקת הנשימה, מהעפר על הגוף, מאיבוד המשפחה, ממעבר לעולם אחר שבו לא נהיה כולם ביחד ומיד, מתעסקת בפרטי רגע המוות, כולל מחשבה על הוראות להשאיר אותה בבית במיטה, ולמות עם אמא ביחד, ושאם לא נספיק להתחבק אז נודיע שיניחו את ידינו חבוקות כל ההצעות שלנו אליה בספקטרום שבין אמונה ועד לזה שזה נורא רחוק ויקרה עוד המון זמן לא מספקים אותה. היא טוענת שפשוט קשה לה לעכל את זה. היא בוכה ולא מצליחה לטענתה להימנע מהמחשבות בגיל שלוש וחצי היא התחילה בפעם הראשונה לבכות שהיא לא רוצה למות, ובתקופה האחרונה זה הפך נושא מרכזי מאד מה עושים?

לרונית שלום. נושא המוות הינו נושא שמעסיק ברמות שונות את כולנו. אני מבינה כמה זה מבהיל לשמוע ילדה קטנה עסוקה בזה. ילדתך אולי מבינה שהמוות הינו נושא קשה לדיבור ישיר וענייני. היא רואה את החרדה שזה מעורר- ולכן רוצה להבין יותר, אך במקביל גם נבהלת יותר. אולי כדאי להעזר באיש מקצוע בכדי לאפשר תקשורת פתוחה גם על נושאים קשים, מאיימים ומביכים. איש מקצוע יוכל לבדוק עד כמה ההתעסקות בנושא היא נורמטיבית- וכך יוכל להרגיע גם אתכם וגם אותה. אני מקווה שקצת עזרתי- ובמידה ויתעוררו שאלות נוספות- אשמח להשיב. בברכה. רוית.

רוית, אולי העיסוק של הילדה במוות, נובע מזה שרואים לוויות בטלוויזיה? לא נראה לי שכדאי להגיד לילד שזה נראה רחוק בעוד שרואים לוויות (בייחוד לא של צעירים) בסלון. עדי

שלום! אני אם לילד בן 7,8 שלומד בכתה ב' והמורה שלו הפנו אותנו לבדיקה נוירולוגית ע"מ לבדוק אם הוא לוקה בהפרעת קשב וריכוז (הוא איננו היפר-אקטיבי). האמת היא, שכבר בגן, הגננת הבחינה בשוני אצל בננו: כושר מילולי גבוה וידע עולם רחב, ויחד עם זאת - מתקשה לבצע את התכנונים שלו, לא בוחר פינה להיות בה בגן וכמו-כן, מרים ידיים מדי-פעם על ילדים. לכן לקחנו אותו לאבחון דידקטי ובעקבות כך להוראה מסייעת כהכנה לכתה א' וכמו-כן, לריפוי בעיסוק, כדי לטפל ברגישות התחושתית שלו, שחשדנו שהיא הגורם להתחככות הפיסית עם הילדים. יותר מאוחר ביקשו שנעשה אבחון פסיכולוגי וכך עשינו ולכן הוא עובד עד היום עם פסיכודרמטיסטית בנושא תקשורת עם הסביבה, ארגון ובהתחלת הטיפול היו גם פחדים, שבינתיים חלפו. העניין הוא שאני חושבת שצרוף של מצב רגשי-חברתי ירוד עם קושי בארגון, יכול לגרום מצב שייראה כמו קושי בריכוז ואיננו. החשש שלי היא מכך שהנוירולוגי "יוציא" אותו בעל הפרעת קשב וריכוז ע"פ המכתב של המורה למרות שאיננו כזה. אני רוצה לדעת מה בדיוק עושים בבדיקת קשב וריכוז, האם ישנן בדיקות פיסיולוגיות שניתן לעשות או רק משוחחים עם ההורים ועם הילד? תודה, דינה.

דינה שלום. לאחד מבני, המורה הציעה לעשות אבחון פסיכולוגי,(בגלל בעיה דומה, ילד פקח, מבין ויודע אבל הדבר לא בא לידי ביטוי בכתב, כך הוא יכול היה לדעת את כל חומר הבחינה, אבל בבחינה ענה על שאלה אחת מתוך 10) ) למרות שלדעתי לא היה בזה צורך, אבל עשינו, בכדי שלא לשאול את עצמנו שנים אחרי למה לא עשינו. בקיצור לפני האבחון שוחחנו עם הפסיכולוג של בית הספר, ואמרתי לו מה דעתי על קשיי הילד, אבל הוא ערך את האבחון במשך כמה פגישות, בפגישה המסכמת הוא אמר בדיוק את מה שאמרתי, אבל כמובן במלים מקצועיות יותר, כשאמרתי לו "זוכר את השיחה המקדימה שלנו?" אז הוא אמר "אני בדיעה שהאמא היא הפסיכולוגית הכי טוב של הילד" אבל איני מצטערת על האבחון, כך היתה לי אסמכתא כתובה למה שביקשתי עבור הילד (בחינות בע"פ, לשבת קרוב למורה, למרות גובהו) אז הצעתי לך, תסמכי על תחושותיך ,תחושות אם. את קיבלת את הכלים המתאימים, יותר מכל אחד אחר להבין את הילד שלך, את מכירה את סביבתו יותר מכולם. אם את מרגישה שהאבחנה של הנוירולוג לא מהימנה בעיניך, אל תהססי לקחת את הילד לנוירולוג אחר בלתי תלוי. אבל כך גם תעשי את כל מה שנתבקש ממך. ובגלל שיתוף הפעולה שלך, עם ביה"ס הילד יקבל את היחס הראוי .

אמא דואגת שלום איש מקצוע מיומן צריך לעשות אבחנה ברורה לגבי בעיות קשב. למעשה את לא יודעת מה הוא המקור ומה התוצאה. הפרעות קשב יכולות לגרום לקשיים נפשיים בהתמודדות. ולהפך. קשיים נפשיים יכולים לגרום להפרעות קשב. אבל אלו שני מצבים שונים לחלוטין וחשוב מאוד לאבחן מה קורה באמת. אם הפרעת הקשב היא משנית ונובעת מקושי רגשי, הטיפול הראשוני צריך להיות רגשי. אם הפרעת הקשב היא ראשונית, חשוב לטפל בה בצורה נכונה כדי למנוע את תופעות הלוואי. הבדיקה אצל הנוירולוג חשובה ואין סיבה לחשוב שהוא יגדיר את ילדך בעל הפרעת קשב אם אינו כזה. תמיד תוכלי לפנות לחוות דעת שניה, אבל חשוב להדגיש שצריך לגשת לבדיקות בלי דיעות קדומות אלא עם נכונות לגלות מהי באמת הבעיה ובעקבות זיהויה, למצוא את הטיפול המתאים והיעיל ביותר בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני סטודנטית באוניברסיטה שנה ראשונה ויש לי מס' בעיות הקשורות ללימודים, אשמח מאוד לקבל עצות בקשר אליהן: 1) אני לומדת מקצוע שדורש זכירה רבה מאוד של חומר. כרגע אני בתקופת מבחנים ועלי לזכור מאות עמודים בזמן קצר ביותר, כגון 400 עמ' ביומיים. יש לי בעיה קשה מאוד בזכירת החומר, גם אם אני מצליחה לעבור על כולו, אינני מצליחה לזכור את רובו. פעמים רבות אני שוכחת את העמוד שכרגע קראתי, בעוברי לעמוד אחריו. הדבר פוגם ביכולתיי במבחן, כאשר פשוט אינני זוכרת מאמרים או עמודים רלוונטיים. בנוסף, פעמים רבות נוצר לי "סלט" בראש, ואינני מצליחה לדלות את החומר הרלוונטי בבואי לענות על שאלה. עליי לציין שבהיותי בבית הספר הייתי תלמידה טובה, ללא בעיות לימודיות, למרות שלקח לי זמן להטמיע את החומר. אך באוניברסיטה אלו הדרישות, כיצד ניתן להתמודד עימן? 2) בעבר הייתי תלמידה מצויינת, כעת ציוני ( בעבודות ובמבחנים) אף שאינם גרועים אינם "בשמיים". האווירה היא מאוד תחרותית ומאוד מלחיצה. אני משקיעה רבות בלימודיי, אך כל הזמן נדמה לי שלא עשיתי דיי, שעוד דבר קטן והציון היה עולה רבות. הדבר מפריע לי , וכך מפריע לי בעבודתי על הדבר הבא... האמת, קשה לי להתמודד עם הנפילה בציונים. יש מגמה בפקולטה שגורמת לתלמיד לדעתי, להרגיש מטומטם- וזו לא הרגשה אישית שלי בלבד - כיצד ניתן לשמור על ראש נקי ופטור מדאגות, על מנת שאוכל למצות את המקסימום שבי? אשמח מאוד לתשובה.

אני אומנם לא לומד באוניברסיטה,אבל מצאתי שיטה איך ליזכור טוב את החומר. פשוט להסביר אותו,ליפני מיבחן אני מיתאסף אם כמה חברים שלא יודעים כלום (בדיוק כמוני) אני קורא את החומר ומסביר להם,וככה אני זוכר אותו יותר טוב. אופיר

נילי שלום ללמוד 400 עמודים ביומיים זו משימה קשה לכל אחד. סביר להניח שאת בחברה טובה בנושא הזה גם בקרב עמיתיך לחוג. מבחינה פרקטית יש שתי שיטות להתמודד. האחת קשורה לאסטרטגיות למידה וזיכרון. יש כמה ספרים בנושא וחשוב לראות איך את לומדת וכיצד ניתן לשפר את השיטות. השניה קשורה למצבי ריכוז והרפיה. ככל שתוכלי להירגע ולהכניס את עצמך למצבים של ריכוז כך תוכלי למצות יותר טוב את יכולותיך. ניתן לתרגל שיטות כאלה בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי קצר. ולבסוף, חשוב לזכור שמדובר במצב לחץ ומרכיב ההתמודדות הנפשית הוא בעל חשיבות רבה בתמונה הכללית. לא הכל שייך בהכרח לפטנטים כיצד להתמודד עם החומר. זה עלול לגעת בנושאים רגישים כמו דימוי עצמי, חלומות לעתיד, דפוס התמודדות עם לחץ ועוד. ומידה ונושאים כאלו עולים אצלך יתכן שכדאי להיעזר בייעוץ פסיכולוגי לפחות בתקופות הלחוצות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

נילי יקרה, אני מסכים עם עצותיו של ד"ר אורן קפלן, ורוצה להוסיף משהו בנוגע לעצתו של אופיר. זוהי עצה מצוינת. את צודקת בעניין תחושת ההשפלה של תלמיד באוניברסיטה, תחושה שאינה מקלה על התהליך הלימודי. גם אני זוכר זאת מתקופת לימודי באוניברסיטה. כעת, כאשר אני מרצה ומלמד, גיליתי שאני לומד הרבה יותר מהכנת הרצאה מאשר למדתי בתקופת לימודי באוניברסיטה. הצורך להסביר את החומר לאחרים יוצר ארגון-מחדש גם אצל מי שמלמד. לימוד בקבוצה מאפשר לימוד באופן זה, כאשר כל אחד מחברי הקבוצה מסביר את חומר הלימודים לאחרים. כדאי לנסות. ובהצלחה, דרור גרין

איך אמר המורה ההוא: "פעם הסברתי לתלמידים משהו והם לא הבינו, אז הסברתי שוב, והם שוב לא הבינו, אז הסברתי בשלישית, הם שוב לא הבינו, אבל אני הבנתי."

שלום רב, אני אם לשתי בנות בנות שבע ושש (וכן לילד בן שלש) לאחרונה גיליתי שבנותי נוהגות לאונן לפני השינה .הבכורה לימדה את אחותה "שיטה שעוזרת להירדם" כדבריה וזה הפטנט שעוזר להן להירדם כדבריהן. שאלתי האם התופעה מעידה על בעיה כלשהיא בגילן של בנותי? וכן כיצד עלי להגיב? והאם כדאי לי להפריד אותן בשינה? חשוב לי לציין שבסה"כ שתי הילדות לא מראות בעיות מיוחדות ביום יום שתיהן תלמידות טובות ומסתדרות היטב מבחינה חברתית. אודה על תשובת מומחה לשאלתי.

דבי יקרה, אוננות אצל ילדים היא תופעה טבעית ומוכרת, ואינה מעידה על בעיה כלשהי. גם לילדים יש תחושות מיניות, ואין כל צורך לדכא אותן. כל עוד האוננות לא הופכת לאובססיבית, אין צורך להתערב, ואפשר להתייחס לכך בטבעיות. בברכה, דרור גרין

בהמשך לשאלה והתשובה שנתת- גיליתי בימים האחרונים שביתי בת השש מאוננת בעזרת חפצים די הרבה במשך היום, בסלון, בחדרה, האם יש להתייחס לזה? יש לה עוד אח בן שבע וחצי ששאל אותה אם היא רוקדת.. מתי זה נקרא אובססיבי? בנוסף, אני חוששת שבבית הספר ואצל חברות, מבוגרים יירתעו ויגיבו "מאחורי הגב" מה עושים? תודה ורד

השאלה שלי היא למה קשה לילדות להרדם? ילדים מטבעם הם יצורים מאוד פעילים, וכשאין להם מה לעשות, הם מחפשים. אז צריך לתת להם להקשיב לקלטות, לעסוק בעבודות יוצרות, גם אם זה כרוך בבלאגן ולכלוך,ללכת למיטה עם ספר או שניים. וכשהם מסופקים בדברים האלה, הם לא ימצאו להם דרכים מוזרות להרדם, כי על אף שהתופעה היא טבעית אני חושבת שאין צורך לעודד אותה כלל. בלי להיכנס לפאניקה. דבר נוסף, בגילאים כאלה שכיחה תופעה של תולעים בבטן, אלה יוצאות מפי הטבעת אל איזור הפות, החם, ומטילות את ביצהן בכל הסביבה, וגורמות לגירויים. לבדוק ולטפל, אם יש צורך. והתופעה תעלם בעצמה.

לרוז שלום רב ! מדוע לא צריך לעודד ? האם יש בזה משהו רע ? כך לומדים להכיר את הגוף, ולדעת מה עושה לנו טוב ונעים. אין בזה שום דבר פסול, כמו שאמרו קודמיי, עד שזה מתבצע בשכיחות רבה. צריך להשתחרר מתפיסות קדומות לגבי מיניות האדם, אוננות זה דבר בריא ומשחרר, ואין צורך להגדיר זאת " דרכים מוזרות " - הרי כמעט כולנו עושים אהבה לפני השינה, בסוף היום, ולא בגלל תולעים אלא בגלל שזה צורך ובגלל שזה - כף יוד יוד פה סופית. כייף. בהצלחה :-)

שאלה ראשונה היא האם אתם יודעים בערך מה תנאי הקבלה להתקבל לתואר שני בפסיכותרפיה? האם הם יותר מציאותיים מאשר תואר שני בפסיכולוגיה ? ודבר שני, אני מאוד מתענינת בנושא פסיכולוגיה לכן אני מחפשת עבודה בנושא, האם אתם יודעים על עבודה בנושא הזה ? תודה רבה! הדס

הדס שלום רב, אין בארץ תואר שני בפסיכותרפיה. בארץ קיימים מספר בתי ספר לפסיכותרפיה ומתקבלים אליהם אנשים עם תואר שני בתחום הטיפול, דהיינו: פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, פסיכיאטריה, טיפול באומנויות השונות, מדעי ההתנהגות וכו'. לגבי עבודה בתחום הפסיכולוגיה, את יכולה לעבוד כמדריכה בהוסטלים שונים: של ילדים, של נשים מוכות, של נוער במצוקה/עבריין, של חולי נפש וכו'. זו עבודה שאינה נדרשת לה ידע פורמלי בפסיכולוגיה, אך יש לעובדים שם נגיעה חזקה לכל תחום העזרה לאנשים במצוקה. מקווה שעניתי על שאלותייך. בברכה, טלי פרידמן

הדס יקרה, באוניברסיטאות בישראל לא קיים תואר שני בפסיכותרפיה, ומי שרוצה לעסוק בטיפול נפשי לומד פסיכולוגיה קלינית. עם זאת, ישנן דרכים נוספות לעסוק בטיפול, מבלי ללמוד פסיכולוגיה קלינית. ישנם עובדים סוציאליים העוסקים בטיפול גם לאחר תואר ראשון, וניתן ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. כמו כן ניתן ללמוד לתואר שני בפסיכותרפיה באמנויות במכללות כגון 'לסלי קולג''. החוק הנוגע לטיפול נפשי בישראל חל רק על פסיכולוגים קליניים. למעשה, כל מי שסיים לימודי פסיכותרפיה כלשהם, גם אם אינם מוכרים, רשאי לעסוק בשלב זה בטיפול נפשי. בעתיד יחוקק חוק הפסיכותרפיה, שיסדיר גם את לימודי הפסיכותרפיה ויקבע סייגים לעיסוק בטיפול נפשי. התנסות מעשית בתחום הטיפול הנפשי עשוי לסייע לך בעתיד, אם ברצונך לעסוק בתחום זה. אין לי מידע בנוגע לעבודה בתשלום, אך את יכולה להתנדב לארגונים כגון ער"ן (עזרה ראשונה נפשית בטלפון), שבהם תקבלי הכשרה של מספר חודשים ותוכלי להתנסות בעבודה בעלת אופי טיפולי. בהצלחה, דרור

סליחה!!! טלי, אני רוצה להודות לך על שהערת לצומת ליבי את דעתך המצויינת. אחרי שקראתי את שכתבת רציתי להביע פה את ריגשי החרטה לד"ר פלד, שכולנו יודעים את עבודתו המצויינת. מקווה שפלד היקר יקבל את סליחתי ונעביר אותה הלאה איך שאומרים, בסך הכל לא קיוותי רע חס-וחלילה והייתי במצב רוח ירוד. סליחה מעומק הלב- יוני לביא.

יוני שלום רב, העיקר שהובנתי והגעה לכלל הסכמה. לנצח נטעה, נתקן ושוב נטעה ושוב נתקן וכך תמיד. הסליחה היא חלק מהגלגל. אשמח לראותך עימנו פה גם בהמשך. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב איך מתחילים? אני בחורה בת 29 אשר סובלת מהפרעה בדיבור , זוהי הפרעה אשר מתבטאת בגמגום קל אשר לעיתים לא מורגש אלא במצבי לחץ זוהי בעיה אשר מלווה אותי ומגבילה אותי כל החיים ורק בשנים האחרונות פניתי לטיפול אצל קלינאית תקשורת. בתחילה טופלתי אצל קלינאית שלא הועילה לי ולאחרונה פניתי לקלינאית אחרת אשר אצל אני מטופלת כבר מס' חודשים אך ללא הועיל. הבעיה היא שאני כ"כ נעולה בבעיה שלי שאני לא מצליחה להתעלות עליה ולגבור עליה כל הזמן מתרוצצים בראשי זכרונות ומשקעים מן העבר ומונעים ממני להתקדם. בעקבות הבעיה הזו , כל חיי הייתי חסרת תפקוד , כל הזמן התחמקתי ממצבי דיבור והצלחתי.....אך היום , כאשר אני עומדת מול העולם הגדול ויודעת שהגיע הזמן להתחיל להתמודד הבנתי שאין מנוס ושאני חייבת לעשות משהו בנידון. אני ממש מתביישת להגיד אבל יש לי פחד מטלפון , אני לא מתקשרת לאף אחד אלא לאנשים שמכירים אותי ומזהים אותי מיד , אני יודעת שזהו אינו מצב נורמלי כיוון שיש עוד אנשים רבים אשר מגמגמים ובצורה הרבה יותר גרועה ממני ובכל זאת מתפקדים בחיי היום-יום. הפחד שמא אכשל בדיבור משתק אותי ובתקופה האחרונה המצב כ"כ התדרדר עד כי אני מוצאת את עצמי מבלה את השנים הכי יפות בבית ללא עבודה או תקשורת עם הסביבה החיצונית. הראש שלי מלא בפחדים אשר הולכים וגודלים וגוברים על השכל הישר , העולם בחוץ נראה לי כאוייב שרק מנסה להכשיל אותי ולצחוק עלי. הבטחון העצמי שלי ברצפה , אני כל הזמן חושבת לעצמי , מי ירצה להעסיק בחורה אשר לא מסוגלת לתפקד תפקוד בסיסי ולא מסוגלת להתמודד עם לחצים? אני נשואה ובעלי עושה בשבילי את כל שיחות הטלפון וכל הבירורים הדרושים אני כמעט ולא מתפקדת בבית והכל עליו. שקעתי בדכאון ואני מוצאת את עצמי קמה כל בוקר לריקנות וחוסר מעש איומים המצב כ"כ גרוע עד כי אני יכולה לשבת יום שלם בבית ולא לעשות אפילו כלים גם את הבית אני לא מנקה והכל נופל על בעלי. חשבנו שהטיפול אצל הקלינאית יעזור אך ללא הועיל , להפך , המצב התדרדר עוד יותר כיוון שראיתי שאין שיפור. לכן חשבתי שמעבר לבעיה הטכנית שיש לי בדיבור , הבעיה הרבה יותר עמוקה מזה ואולי אני צריכה טיפול פסיכולוגי או אפילו תרופות כדי לצאת ממעגל הדכאון שנכנסתי אליו אני ממש מיואשת , סיימתי לימודים גבוהים לא מזמן ויש לי מקצוע , אני לא רואה את עצמי עובדת , יותר מזה , אפילו את הצעד של להתקשר לחפש עבודה אני לא מסוגלת לעשות. אני כל הזמן בוכה ומסתכלת על אנשים בגילי , לאן הם הגיעו וכמה הם הצליחו. הרבה פעמים אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא השלימה את תהליך ההתבגרות ונשארה תלותית באנשים אחרים. מה לעשות?

מיכל שלום רב, קשה להתעלם ממכתבך ומהמצוקה הרבה הטמונה בו. את מספרת על תהליכים טיפוליים שאת חשה כי אינם עוזרים לך. יחד עם זאת את גם יודעת להגדיר שאין מדובר רק בבעיה שפתית כי אם גם בבעיה נפשית, או יותר נכון, קושי נפשי. מחשבתך לגבי טיפול נראית בעיני מחשבה נכונה. הטיפול עשוי לסייע לך להתגבר על החרדות, הדיכאון, ואולי בשילוב קלינאית התקשורת, זה עשוי להיות "הרכב מנצח". אגב, אני דווקא מכירה מטפלת שהיא גם קלינאית תקשורת וגם מטפלת באומנויות (שזהו גם סוג של טיפול מעניין ויעיל). אם את רוצה לשמוע יותר אודותיה או לקבל את פרטיה צרי עימי קשר דרך אימייל או טלפון (פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי). בברכה, טלי פרידמן

תודה על התשובה אך אבקש תשובה גם ממומחים אחרים

שלחתי לך מייל האם קיבלת?

מרב יקרה, קיבלתי, ואשתדל לענות לך עוד היום. שלך, דרור

על מטפלת דתיה שאינה ותיקה מידי מאיזור המרכז תודה

איילת שלום רב, אני מכירה מטפלת דתייה מאזור רחובות, אבל היא מטפלת מנוסה. אם תרצי את פרטיה צרי עימי קשר דרך אימייל או טלפון (הפרטים בכרטיסי האישי). בברכה, טלי פרידמן

שלום, תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג או/ו פסיכותראפיסט מאיזור ירושלים? תודה

מיכל יקרה, אם תשלחי לי אימייל (בהקלקה על שמי המסומן בכחול) אשלח לך המלצה על מטפלים בירושלים. בברכה, דרור גרין

שלום לכולם חזרתי לפורום. עם זאת, אני חושש שבזמן הקרוב לא אוכל להיות פה באותה תדירות כמו קודם בשל עומס עבודה רב. אנסה לענות לפניות עד כמה שאפשר. להתראות אורן קפלן

ברוך הבא. חסרת כאן, ונראה שכולנו עמוסים כעת בעבודה, והפורום מרגיש בהעדרנו. אולי כדאי שנתחלק למשמרות. :) לילה טוב, דרור

Welcome Home :)

תודה על קבלת הפנים

ברוך החוזר עומס - ממממ - מוכר לי מישמרות - כמו בבית חולים ? בית חולים ווירטואלי ? גם היום אני במשמרת כוננות - מי יודע אולי יקפיצו אותי הלילה ב 3 לפנות בוקר

יש לי ילדה בת שנה ושמונה חודשים וכשהיא מתרגזת (וזה קורה כמעט כל הזמן...) או כשכועסים עליה, היא צורחת,משליכה חפצים ומה שהכי מדאיג - מכה את עצמה בראש. מה זה??? אציין כי היא ממש לא רואה התנהגות דומה בבית.

לטל בוקר טוב. קצת קשה לענות תשובה אופרטיבית על פי מעט המידע שסיפקת ומבלי להכיר את הילדה ואתכם. למרות זאת אענה כללית לגבי כעס ותיסכול- ביטויים והשפעתם, ואם תרצי תשובה יותר אישית וממוקדת- כתבי כאן וננסה לעזור. ראשית- מותר לכעוס ולהיות מתוסכלים. התפקיד שלנו כהורים הוא מצד אחד להכיל ולאפשר זאת, ומן הצד השני לשמור על כך שילדינו לא יפגעו בעצמם או באחרים בזמן הכעס. ילדים לקראת גיל שנתיים מנסים לתרגל את כוחם ועצמאותם למול העולם- ובעיקר מול הוריהם. זהו שלב בו מצד אחד רוצים כבר לעשות הכול לבד- ומן הצד השני עדיין אין מספיק מיומנות בכדי לעשות זאת. זהו מצב מאוד מתסכל ומכעיס, ונדרשת סבלנות רבה מצד הסביבה בכדי לאפשר את התירגולים הללו. הכעס והתיסכול של ילדינו משפיע עלינו בכל מיני אופנים, שלא תמיד קשורים ישירות לסיטואציה המציאותית. הרצון להיות ההורים המושלמים מצד אחד, הורים שלא כועסים, שמאפשרים הכל וכד' ומן הצד השני המציאות הטופחת על פנינו עשויים לעורר חרדה, אשמה ותחושות כשלון. לכל אחד ישנן הסיבות האישיות שלו, הקשורות למטען הרגשי הפרטי שהוא נושא, המשפיע על התמודדותנו עם מצבים שונים. זה קיים בכל תחום בחיים, אך בהורות מטען זה הינו רגיש ביותר. חשוב לצעוד בדרך זו מתוך הבנה, עד כמה שניתן- מה שייך לנו ומה לא. והכי חשוב- להבין שאנחנו עושים כמיטב יכולנו בכדי לגדל את ילדינו כך שיהיו אנשים עם בטחון עצמי, מוסריים ומאושרים. אפשר קצת להעזר באנשי מקצוע או באנשים קרובים עליהם סומכים. טל- אני יודעת שתשובתי היא כללית. אם את זקוקה ליותר מכך- אשמח לנסות ולעזור. בברכה. רוית.

Once i thought i can become a psychologist... Now i just think you are all anoying..... Individualizem is gone for good.... Everything i do means i want "attention" Everything i say means the same thing.... My deapest feelings are really someone's else... I have feelings...you know??? I have my own feelings.... I don't "steal" them.... And believe me i know a lot about "Tat Muda"...and i know when it is working on me and when my feelings are real. I feel like hating the all world... Don't take me personally...

מלאכית יקרה- התחושה שלי שאת ממש זועקת לקשר, ממש מבקשת התיחסות. אבל- וזה אבל גדול- את לא כל-כך מאפשרת לגעת בך. למשל-הכתיבה באנגלית- בפורום של דוברי עברית- נראית לי קצת חוסמת. האם תוכלי לשנות משהו- אולי לכתוב שוב בעברית את אותם דברים? יש לי הרגשה שזה יאפשר לעוד אנשים להקשיב ולהשיב לך... בהצלחה!

שלום רב, מזה כשנה שאני בטיפול פסיכולוגי ואני נמצאת היום בשלבי פרידה מבעלי. מזה זמן רב שהמטפל שלי מתבטא בצורה בוטה בשיחותינו, דבר שמערער את האמון שאני חשה לו. ביטויים כמו "לכי תזדייני" הם ביטויים עדינים בהם הוא משתמש. הוא גם מביא אל שיחותינו את בעיותיו האישיות עם זוגתו ולאחרונה אף התבטא במשהו כמו "לא בא לי להזדיין אתה". הוא מחמיא לי ללא הפסק ובאופן חשוד ומכנה אותי "מתוקה שלי" "חמודה שלי" וכו.. ברור לי שמשהו לא תקין, אך איני רוצה להפסיד את הכח והאמון בעצמי שהוא כן מצליח לטעת בי.. אני בדילמה גדולה.. אנא עצתכם/עזרתכם.. תודה..

אולי פשוט תגידי לו מה מפריע לך ותבקשי אותו להפסיק....... פשוט וקל.. נסי

לילי שלום תחושתך שמשהו לא תקין נכונה מאוד. במידה ואת מצטטת במדויק את הדברים הקורים בחדר הטיפולים זה בהחלט חמור וחריג. אינני יודע מה מביא את הפסיכולוג לנהוג באופן כזה אבל ההצעה מההודעה הקודמת נראת לי הגיונית, לומר לו את הדברים בצורה ישירה ולברר מדוע הוא מתבטא בצורה הזו. מי יודע, אולי תקבלי תשובה שתישב או תסביר את הדברים. בכל מקרה, ברורה לי ההתלבטות בעיקר על רקע העובדה שאת בתהליך פרידה מבעלך וכנראה שאת נעזרת בטיפול עד כה. אינני רוצה להסיק מסקנות ניחפזות. דברי איתו ובמידה ותרצי לחזור ולשאול, הפורום תמיד פתוח. בברכה ד"ר אורן קפלן

לעזוב, להחליף אותו, לשלוח אותו לפסיכולוג.

במידה ובאמת הוא מתבטא כך הייתי בספק עם הוא באמת פסיכולוג נראה שהוא עובר כל קוו אתי וטיפולי והדבר מעלה חשש לחוסר מקצועיות ואולי אף שרלטנות לדעתי יש להפסיק את הטיפול אצלו - לשקול חקירה מקצועית או אחרת לגביו

למה אתה בספק אם הוא פסיכולוג? כבר שמענו על פסיכולוג אחד מאוד מוכר, שאפילו השתתף בסדרת תוכניות טלויזיה, והיה מומחה לעיניני ילדים,ומשפחה. אלא שאחר כך התברר שהוא היה מאווווד מומחה לעיניני ילדים, הוא הואשם בהתעללות מינית בילדים שהובאו לטיפולו. מה לפסיכולוגים אין יצרים? ואין פסיכולוגים פסיכיים? אתה לא חיב לענות , זו היתה שאלה רטורית . :-(

לילי יקרה, הדברים שאת מתארת חמורים וקשים. אינני רוצה לשפוט את הפסיכולוג שלך מבלי להכיר את הקונטקסט שבו נאמרו הדברים. עם זאת, הדוגמאות שציינת בהודעה שלך חורגות מכל כללי האתיקה המקצועית, ודורשים תגובה מיידית. פגיע של פסיכולוג במטופל דומה לפגיעה מינית של הורה בילד. הילד עשוי לחוש שמשהו אינו בסדר, אך חושש לאבד את האמון שלו בסמכות ההורית, שאין לה תחליף. החשש שלך לעזוב את המטפל, ולוותר גם על החלק הטוב שבטיפול, מובן ומוצדק. עם זאת, מובן שאת זקוקה לעזרה, אותה לא תוכלי לקבל מן המטפל שלך. אני מציע לך להתייעץ עם איש מקצוע אחר, שיוכל לראות את הדברים בעין אובייקטיבית, ולייעץ לך בנוגע להמשך הטיפול. אם תרצי עצה מפורטת יותר את יכולה לשלוח לי אימייל. בברכה, דרור גרין

לאחד כזה צריך להגיד שילך בעצמו להז...

בשאלתי אליך ב23.1 לגבי החלמה מבולמיה לאחר הרבה שנים ענית שהסיכוי קלוש וכן שתרופות פסיכאטריות כמעט ולא עוזרות במצבים האלו. שאלתי היום האם כדאי לי בכלל להשקיע מאמץ וכסף (המון כסף) בנסיון להבריא. בזבזתי כבר אלפי שקלים על טיפולים ולא נראה לי שהגעתי בעזרתם למשהו. ניסיתי גם לבד והכי הרבה שהצלחתי זה רק לצמצם את מספר הארועים הבולמים שלי לאחד ב2-3 שבועות. האם להסתפק בזה? או שגם הקאה של פעם בכמה שבועות יכולה להזיק ככ'?

קשה להמליץ על אי-טיפול אבל נראה שגם התאור שלך מתאים לדעה והידע בתחום - חבל על הכסף והזמן אין תרופות פלא למצב הזה - נראה שאת ההסגים הגדולים ביותר עשית לבד הייתי ממשיך כך

תודה על תשובתך הכנה, אני בטוחה שהרבה אחרים לא היו עונים כך אפילו אם הם באמת חושבים כך. הרבה פעמים מקל לדעת שניסית הכל ולא תמיד אפשר להגיע למצב בריאות הכי אופטימלי. מה שמוזר שדוקא השלווה שבידיעה הזאת היא שנותנת לי את הכח להמשיך..

שלום רב, כיצד מגיעים וכיצד בוחרים פסיכולוג, שהרי זה הימור לא קטן ולפציינט אין כלים לבחון את כישורי הפסיכולוג ולעיתים קרובות לא ניתן להגיע לפסיכולוג "מומלץ" ע"י חברים מטעמי בושה לדסקס הנושא עם חברים. תודה.

אתה מוזמן לדפדף לדף מספר 122 ולקרוא שאלה דומה שהעלתי - וכמובן את ההתייחסויות.

שלמה שלום רב, לאחר שתקרא את הקישור אליו הפנתה אותך מיכל, אם תרצה המלצות על מטפלים לפי דרישותיך והעדפותיך, אתה מוזמן ליצור עימי קשר (פרטיי נמצאים בכרטיס האישי). בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

שלמה יקר, אני יכול להפנות אותך להודעות קודמות שלי בנושא זה: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=29499&t=29442 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=27208&t=27187 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=51211&t=51039 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=37278&t=37242 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=35545&t=35507 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34951&t=34849 אם תרצה מידע נוסף, שלח לי אימייל, ואנסה להפנות אותך למקום הנכון. בברכה, דרור גרין

כל המילים בעולם לא באות לי עכשיו יש בי תחושה של מחנק, הכל מוצנע, שאף אחד לא ישים לב, לבל אכביד על מישהו. ובפנים הכל מתפרק, מפורק, מפורר. ובחוץ - אילוזיה - הכל צריך להראות כמו שצריך. איזה אנשים חכמים וחזקים אתם, אלו אשר יכולים לקרוא את הקריאה לעזרה - להביע אותה במילים. אני יודעת שפיכס לי בפנים. ואני יודעת... מכירה אתכם כבר... אתם כל כך נחמדים ... ותנסו לעזור לי... ותעודדו... וזה יהיה באמת נחמד ומחמם את הלב. אבל זה לא באמת יעזור. לצערי. ואני לא יודעת מה באמת יעזור, ואיך.... ועוד יום יעבור, ועוד שבוע, ואני אמשיך לומר לכולם כמה הכל טוב ויפה וורוד, ושהכל מצויין. ובעצם אני אפילו לא יודעת להגות את המילים הכה קשות לי להגייה - לומר עד כמה לא טוב לי. ולמה לעזאזל לא טוב לי? לא ברור לי.

אוף יקרה שלום רב, כמה הייתי רוצה עכשיו לפרוץ את המסך המנוכר, לצאת מתוכו אל המציאות, אל החושים הפועלים, הקול, הריח, המגע, כדי שאוכל לראותך, לשים יד עדינה על כתפך, להושיט לך נייר טישו לספוג את הדמעות והכאב, ולהיות איתך, רק כמה דקות, לא יותר. את זקוקה למישהו שיהיה איתך, פיזית, מעבר לבדידות המנכרת של המחשב. מטפל אמיתי הוא תשובה טובה לצורך שאת מעלה פה. אחד כזה שיתמוך, שיקשיב, שיהיה שם בשבילך בדיוק כשאת חשה כל כך מפורקת. בדיוק אז יהיה מישהו לאסוף אותך, להחזיק, לערסל. אני יודעת שהמילים פה לא תמיד מצליחות באמת לעזור. אבל קחי את העיצה. השתמשי בה מעבר למילים, במעשים, בחיים. לכי לטיפול, תני לעצמך להישען על כתף איתנה יותר. המילים שלך מעידות על חוזק, עוצמה, רגישות המהולים כולם בעצבות ובדידות. הפער הזה, שקיים בתקופות מסויימות אצל כולנו, הוא הקשה. אני כאן. שולחת לך יד עדינה להניח על כתפך להגיש לך טישו סופג להיות איתך. תמשיכי לכתוב לנו. זה עשוי להיות טוב בשבילך. ואנחנו נשתדל להיות מקשיבים טובים... יום טוב, טלי פרידמן

טלי תודה איזה כיף זה יכול היה להיות לו הייתי יודעת לבכות, לו הייתי מרשה לעצמי. אבל אפילו ברגעים כאלו כשהמועקה לוחצת בגרון ואפילו הנשימה קשה, הדמעות לא מצליחות לזלוג. ואולי עדיף ככה. כי מי יודע מה היה קורה עם מגדל הקלפים שבניתי אם אסיר את החומה אשר לכאורה מגינה עלי.

you probably know who am i (M...) i have a new icq number 103565557. i am sorry to bother you but i must talk to you. pls - it is very important. thanks...

שלום אנג'ל, אני כמעט ולא נמצאת באי.סי.קיו, בכל מקרה תשלחי לי לשם בקשה להיכנס לרשימה עם המספר החדש. בקשר לעניין הדחוף, אני אצור עימך קשר. בברכה, טלי פרידמן

i will go there by myslef(An...) i won't take her with me.i will talk to her. but i fell it strong very strong i dont wanna get well i wanna drown... you can't save.i dont wanna be saved... i know how to do this... i have done it once... i can do it again.... good night

למומחה. רציתי לשאול מהם הסימנים האופיניים לדיכאון ואך מבחינים בין מצב דיכאון למצב חרדה. תודה שמואל

שמואל אתה יכול להיכנס לאתר של פסגות - אנ ימקווה שזה יענה לך על השאלות: www.psagot.co.il

שלום רוית גאיה עוד שבוע בת חמישה שבועות-אגרופי ידיה כבר לא קמוצים כפי שהיו לפני חודש ,יד אחת חופשית לחלוטין אך היד השניה עדין סגורה זאת אומרת כשאנימראה לה עצם מסויים עם יד אחת היא מושיטה פתוחה ומנסה לאחוז ואת היד השניה היא מגישה קמוצה ומנסה לאחוז אם היא מצליחה לא להפיל את החפץ-משחק היא מנסה להכניסו לפה וממש בכוח ולמרות שהמשחקים הם רכים היא דוחפת ודוחפת לתוך הפה וצועקת....מדוע זה אני חייבת לומר שהיא ילדה מאד נוחה כמעט ואינה בוכה ומחקת ומשתעשעת...... תודה מראש על תשובתך הילה ת

להילה שלום רב. גאיה עדיין אינה מסוגלת לקשר בין פעולתה לתוצאה. בגיל חודש ושבוע עדיין אין שליטה מלאה על התנועות. זהו עדיין תחום בו פעילים הרפלקסים- והתנועות אינן רצוניות. הלמידה נעשית ע"י ניסוי וטעייה. מגע מקרי החוזר על עצמו הופך להיות תנועה נשלטת רק בשלב יותר מאוחר. בשלב של גאיה- המשחקים הינם תלויים מעל, או מונחים סביבה. הציפייה ההתפתחותית היא של צפייה ומגע מקרי. ייתכן שהחפץ מבהיל אותה- ולכן היא בוכה. אל תאיצו בה לאחוז. היא תגיע לזה בעוד זמן לא רב. תנו לה לחקור את סביבתה בקצב המתאים לה. היא אינה זקוקה להרבה מידי גירויים. בשלב שלה- כל דבר מהווה אטרקציה ומעורר התרגשות- אפילו תנועת ווילון מן הרוח, או כתם שמש על הקיר מולה. נסו קצת לראות את העולם בעיניה- ותראו כמה זה מרגש, מסקרן, לעיתים מבהיל, לעיתים מעורר חרדה. אתם עכשיו בראשית המסע המשותף. לומדות להכיר זו את זו, וכמו בכל תחילת מערכת יחסים: רב הנסתר על הגלוי. יופי שהיית רגישה לאי הנעימות של הגירוי בידה. המשיכי כך (לא ברגישות יתר) ותהנו שתיכן מן החוויה החדשה ומן הקשר הנרקם. בהצלחה. רוית.

בוקר טוב רוית גאיה בת כמעט חמישה חודשים ולא חודש וחצי זה משנה לא????

הי!!! מה שלומך? הרבה זמן לא דיברנו! אתמול חזרת, נכון? שלומי מצויין. שבוע שעבר היה לי לילה אחד די נוראי, מאותם הלילות שאני שוקעת בביצה... והחלטתי, שכל פעם שיהיה לי יום\לילה כזה, אציין לי את זה בלוח השנה. סתם כי זה מסקרן אותי מה התדירות של העננה הזו... חיכיתי להרגשה המזופתת הזו בכליון עיניים! שמחתי לראות שזה עדיין לא מאחורי. זה הגיוני? השבוע, עזרתי מאד לחברה שלי (היא אמרה לי את זה בעצמה) וגם לאחותי. ולרגע חשבתי שאולי כדאי לוותר על כל העניין הזה, שאני רוצה ללכת מכאן. כי זה עשה לי טוב להיות לעזר בשביל אחרים. אבל אני לא אפול במלכודת הזו! יהיו אחרים שיעזרו להם. בינתיים, אני פה. אין לי תוכניות מסויימות. נהנת מאיזה סרט בטלויזיה, או משיחה עם חבר... או מלהתכתב בפורום... :)

שלום ע-נ-ק!!! חזרתי כבר במוצאי-שבת, אחרי 4 ימים באילת. איזו חופשה מדהימה! לא הייתי באילת משהוא כמו 15 שנים, אם אני לא טועה, והעיר השתנתה מאד ממה שזכרתי. מכל המקומות היפים שבילינו בהם, הכי הקסים אותי ריף הדולפינים. מכירה? בניגוד למקומות אחרים בעולם, שבהם הדולפינים מוחזקים בשבי ומאולפים, הדולפינים במפרץ אילת חופשיים לבא וללכת כרצונם. הם מגיעים לאימון מספר פעמים ביום, ואחר-כך יכולים לשחות חזרה לים הפתוח. למה הם באים לאימון- בטח לא בשביל האוכל, הם יכולים לצוד לבד בים הפתוח, או לשנורר מסקרנים או דייגים. יש קשרים הדוקים בינם לבין המאמנים שלהם, ונראה שהם באים סתם כדי לשמור על קשר, ובעיקר כדי לקבל קצת פינוקים ואהבה. אם לא הייתי רואה מו עיני את חית הענק הזו נשכבת על הגב ומושיטה סנפיר- כדי שיגרדו לה אותו וגם קצת בבטן- לא הייתי מאמינה למה שכתבתי פה. וחוץ מהדולפינים- הנוף המרהיב, השקט, הקצב האיטי- עשו לי רק טוב. אם זה נשמע לך כמו כרזת פירסומת,את צודקת מאד, כי כמו כל מכור ששבר הרגל וראה כי טוב- גם אני נעשתי מסיונרית גדולה של לצאת לחופש באמצע שיא הלחץ בעבודה. מה איתך? אני חושבת שהרעיון לסמן בלוח ימים רעים הוא רעיון מצוין. אולי תצליחי לזהות איזו מגמה, ולהתארגן לפני... אני שמחה שאת עושה עוזרת לאנשים אחרים. את יכולה להוסיף אותי לרשימה . זה הגיוני מאד שאת מחכה לתחושה הזו. היא חלק ממי שאת כבר כל-כך הרבה זמן. לוותר עליה משמעו לוותר על חלק ממך- וזה לא הגיוני. מה שכן, כמו שכתבתי לדרור באיזו הזדמנות, כשמתבגרים- עוברים תהליך של השתנות. השתנות כרוכה לעיתים באבדן- למשל- כשאת רוכשת ידע את עלולה לאבד את התמימות. ואז, זה עצוב... אבל זה תהליך בלתי נמנע, שכולנו עוברים. יש אנשים רגישים יותר, אנשים שיותר קשה להם לקבל מציאות של אבדן. יש אנשים שמאד מתקשים להיפרד. יש גם ילדים כאלו. אבל בסופו של דבר- מוכרחים להיפרד כדי לצמוח, ללכת הלאה. אולי יעזור לחשוב על איזה דבר שמאד אהבת בילדות, והיום הוא פחות משמעותי בעינייך, כמו למשל-לשחק בארגז חול... אני גם יכולה לשמוע אותך אומרת, שאם אלו כללי המשחק, אז את לא רוצה לשחק יותר. אני רק רוצה שתדעי, שמעבר לכך שמעשה כזה ישנה את החיים של כל מי שמכיר ואוהב אותך, בצעד כזה את מוותרת לא רק על כל מה שהיה לך, אלא על כל מה שיהיה. שכחתי לספר לך שאני גם מגדת עתידות. (סתם...) אז אם תרצי, נוכל גם לדבר על העתיד. בנתיים להתראות.(אני מקוה שהמכתב הארוך לא ייאש אותך...)

מחפשת ספרות המסבירה את מהות הפסיכואנליטיקה האנליטית ואת הפסיכותרפיה בשפה השווה לכל נפש

אוירידיצ'ה יקרה, ספר מצוין וקריא על הפסיכואנליזה ומאבקיה הפנימיים ניתן למצוא בעברית בהוצאת 'מודן'. זהו ספרה של ג'אנט מאלקולם: 'פסיכואנליזה, המקצוע הבלתי-אפשרי'. אני בטוח שתיהני, בברכה, דרור גרין

גם כל ספריו של ד. יאלום מדברים על הנושא!

ד"ר פלד שלום, רציתי להעיר לך אחרי ששינית את הכינוי שלך בפורום כל-כך הרבה פעמים, ש"יועץ הפורום" הוא הכינוי הנשגב ביותר עד עכשיו... נראה הלאה, אולי תפתיע אותנו בכינוי יותר "מפציץ" כאשר אמור להיות לך כל-כך הרבה על הראש כרגע... יוני לביא.

יוני שלום רב, האם לא מספיקות לנו המלחמות החיצוניות והבעיות החברתיות הכלליות? צריך להתסיס גם פה? אין לכך טעם. אני מבקשת לשמור על כללי נימוס בסיסיים, לטובת כולנו. ולמרות הביקורת, אני רוצה לציין ששמתי לב שהפכת למבקר קבוע פחות או יותר בפורום, ומדי פעם אתה גם יודע לתרום מנסיונך וידיעותיך לגולשים האחרים.אני הייתי שמחה לו יכלת להגדיל את החלקים האלה של העזרה לאחר. זה הרבה יותר נחמד מאשר הדברים האחרים. מקווה לראותך מבקר כאן שוב בקרוב, טלי פרידמן

שלום רב, לפני שנים מספר סבלתי תקופה ממשוכת מאוד מקשיים בנשימה. הקשיים התבטאו בחוסר יכולת לנשום עמוק ובתחושה שהבטן תפוסה. בזמנו ביצעתי בדיקות כלליות (דם, אולטראסאונד) שלא העלו דבר, כמו כן, פניתי לטיפול פסיכולוגי שנמשך לסירוגין עד היום. התופעה נחלשה מאוד עד לרמה כמעט בלתי מורגשת אך לעיתים התופעה חוזרת ונמשכת מספר שעות או ימים. אשמח אם תוכל לייעץ לי בדבר בדיקות / טיפולים שכדאי לי לבצע.

בדיקת תיפקודי נשימה (ריאות) יכולה להתאים למקרה שהצגת כאן ורופא ריאות דרוש בשביל לפענח את תוצאות הבדיקה ולקבוע אם יש צורך בטיפול.

ECG תפקודי בלוטת התריס, אלקטרוליטים בדם, תפקודי בלוטת יתרת הכיליה בהצלחה תעדכני אותי בתוצעות

טיפול קינייסולוגי יאבחן את הגורם המדויק לקשיי הנשימה שאינו גורם גופני. קינייסולוגיה מאפשרת בעזרת בדיקות שריר לקבל אינפורמציה שלמה ומדויקת מן הגוף של המטופל, קרי, מן התת-מודע שלו אינפורמציה חיונית לריפוי. בטיפול קינייסולוגי יש הגעה אל האמת האישית של המטופל. והכל תוך קיצור תהליכים ניכר, כלומר במהירות וללא שנים וחודשים של טיפול.

השאלה מכוונת לכל אדם שהיה במצבי ובמיוחד לפסיכולוג ולפסיכיאטר אני בת 24 סטודנטית . לפני כ 5 שנים בן משפחה קרוב מאוד שלי חלה בסרטן , עם משבר זה היה לי מאוד קשה להתמודד שכן אני אדם רגיש מאוד וכן אותו אדם קרוב לי והכי אהוב עלי ויש לנו קשר מיוחד במינו. עם הזמן הדברים הסתדרו , קרוב המשפחה שלי הבריא ועם השנים גם התגברתי על המשבר אבל כל הזמן ריחפה באויר הסכנה שהמחלה יכולה לחזור אך ככל שחלפו השנים הסיכון קטן וממש כבר הייתי בטוחה שהוא הבריא ואין ממה לחשוש ובאמת הכל מאחרינו (לפי הסטטיסטיקה הרפואית נותרה עוד שנה לסיכון שתחזור המחלה אך עדיין הסיכון היה נמוך במיותר) אך לצערי טעיתי לפני כחודשיים הסיוט שממנו חששתי כל השנים קרה - חזרה מחלתו ואני לוקחת את הבשורה קשה מאוד איני מצליחה ללמוד , בקושי מצליחה לעבוד. אני כל הזמן שקועה במחשבות ובפחדים אני רוב הזמן בבית ( בגלל שיש חופשת סמסטר ) ומבלה את הזמן באכילה ומחשבות עקב כך אף התחלתי להשמין (תמיד היו לי בעיית השמנה אך המצב הוחמר ) . והגרוע מכל אני פאסימית וזאת למרות שהרופאים מאמינים שיש סיכוי להחלמה בשנית . שאלתי היא האם זה דיכאון ? כיצד יוצאים ממצב זה ? האם פסיכיאטר יכול לעזור?

חגית שלום רב, קשה להתעלם מהמצוקה העולה ממכתבך, מהכאב והחרדה. התהליך שעברת בשנים האחרונות הינו תהליך קשה וכואב של חרדה קיומית לאדם קרוב ואהוב, הפחד מאובדנו, הפחד מלהיפרד ממנו. התהליך שעברת עם התפרצות המחלה בפעם הקודמת היה ממה שעולה ממכתבך מורכב, קשה, אך הצלחת לעבור אותו. לא סיפרת כיצד עברת את המשבר, מי עזר לך, את מי יכולת לשתף בפחדייך ובלבטייך, מי היה איתך שם. הפעם תקופת המשבר חוזרת, והפעם נראה לי משום מה (וייתכן שאני טועה) כי את מתקשה לאסוף כוחות ולהתמודד עם המשבר. בעיני גם המשבר כעת עשוי להיות קשה יותר מצד אחד כי הכוחות מהפעם הקודמת כבר התדלדלו מעט והם כעת חסרים, אולם מאידך, הפעם זה אמור להיות לך קל יותר כי את יודעת שיש סיכוי להחלמה ואת גם יודעת, לפי הניסיון הראשון, שזה אכן אפשרי. אם כך יש שני צדדים למטבע, אך חד הם. הם משולבים בתוך כל התמונה המשברית, הכוחות מול חוסר הכוחות, הידיעה של מה שאמור לקרות מול חוסר הידיעה והחרדה וכו'. מעצם המצב בו את מתארת שאת מצויה בו כעת של התדלדלות הכוחות, האכילה המתגברת וקשיי התפקוד אני ממליצה לפנות לטיפול. טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) עשוי לתת לך את המקום בו תוכלי לפרוק את המעמסה הנפשית הכבדה, להשתחרר מעט מהחרדה ולחלוק עם אדם נוסף את התכנים הפנימיים הקשים שעולים בעקבות המשבר. אם את זקוקה להמלצות למטפל, אני אשמח לסייע (פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי). שיהיה לך כוח, בברכה, טלי פרידמן

ראשית תודה רבה על התשובה המהירה . לפי דברייך הבנתי ששיחה על המצב עם פסיכולוג עשויה להחזיר אותי לתפקוד . אך איני בטוחה בכך . את המשבר הראשון עברת אפשר לומר לבד . לא הלכתי לטיפול ועם הזמן שהמצב השתפר גם מצבי הנפשי השתפר . אני חושבת שהמצב היום הרבה יותר גרוע שכן הפעם בן המפחה שלי בעצמו במצב נפשי ירוד שנראה אפילו כדיכאון דבר משפיע עלי עוד יותר עד כדי כך שכאשר לו יש מצב רוח טוב אז גם לי יש ולהפך. איני חושבת שדיבור על המצב ישפר את מצב רוחי ואת התפקוד . במה פסיכולו יוכל לסייע לי?

חגית יקרה, מחלה של אדם קרוב עשויה להיות טראומה שלא קל להתמודד אתה, ולעתים היא מחמירה כאשר המחלה שבה ותוקפת, כפי שזה קרה לך. מחלת הסרטן מעוררת בנו פחדים וחששות, משום שהיא מחייבת אותנו להתמודד עם חוסר הידיעה וחוסר האונים שמעוררות בנו מחשבות על המוות. ההתמודדות החוזרת עם מחלתו של קרוב משפחתך עוררה בך שוב את אותם חששות ופחדים, ופגעה בתפקוד היומיומי שלך. לא הייתי מכנה זאת בשם דיכאון. זוהי הפרעה בתפקוד כתוצאה ממצב לחץ שאין לו פתרון מיידי. אני מבין שאת אינך מאמינה בטיפול נפשי, ולכן הסיכוי שטיפול כזה יסייע לך אינו גדול. עם זאת, הקושי שלך הוא קושי נפשי, שיש לו השלכות על כל תחומי חייך. פסיכיאטר עשוי לסייע לך באמצעות תרופות, ופסיכולוג יכול לסייע לך באמצעות שיחות. רק לאחר בדיקה ואבחון תוכלי לדעת מהו הטיפול העדיף. בפורום 'הלם-קרב' אנחנו עוסקים בתופעות דומות, ואת מוזמנת להצטרף ולקבל תמיכה ממשתתפי הפורום. גם זו דרך להתמודד עם חרדת המוות. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 בברכה, דרור גרין

שלום ברצוני לדעת אם תרופה כלשהי יכולה לעזור לי ואם כן על איזו תרופה מדובר , מה תופעות הלוואי שלה וכן האם יש סיכון כלשהו שתרופה זו יכולה להביא לבעיות נפשיות נוספות בזמן לקיחת התרופה או אחרי סיום הטיפול ? תודה מראש חגית

דרור שלום בשבוע שעבר לא ניסחתי נכון את הקשר ביני למוזיקה לשכל ולרגש בסביבתי אני ידוע כמי שמשתמש בתבונה וברציונליזם ברמה גבוהה כל חיי בחנתי את עצמי בקריטריונים אמפיריים ודרך המוזיקה אני מרגיש את הכמיהה לחוויה רוחנית מוזיקה התחלתי לשמוע לפני 5 שנים לאחר שהתפנה לי זמן והתפנתה לי הכנסה. אין לי ספק שההנאה הרוחנית ממוסיקה מגיעה דרך השכל ולא ניתן להפריד בין שכל לרגש במוזיקה. כוונתי שכדי להגיע ליכולת לשמוע את המיסה הגדולה צריך להתחיל במוסיקת ליל זעירה או ב 1812. אם ביצוע של סונטה של שופן בהקלטה של NAXOS סוחף אותי והמוזיקה באותו רגע מדברת אלי אני לא ארוץ לרכוש תקליטור רק מפני שרפי לביא אמר שהוא חובה על המדף. אין שום ספק שאם אני מחזיק בבית ושומע את כל הרפרטואר ( להוציא האוונגרד) בין ג'זואלדו לליגטי אזי אני אולי אוטודידקט אני מבקש את התייחסותך לעובדה שאני יכול לשמוע בבוקר אחד את הקונצ'רטו ל צ'לו של דבוז'ק סונטה שלישית של שופן רביעיה של היידן ובבוקר שלמחרת אני יכול לשמוע את משה ואהרון של שנברג האם יש קשר בין התנודות באופי הרפרטואר לספקטרום רחב של מצבי רוח שאובחן אצלי תודה שאול

שאול יקר, מן הדברים שאתה כותב לא קשה להבחין בידע הנרחב שלך במוסיקה, ואם אתה אוטודידקט זה רק מעצים את הערכתי. ההקשרים המוסיקליים שלך, גם אם אינם מסתמכים על ידע נלמד, טומנים בחובם חשיבה מוסיקלית מעמיקה. מעניין שאתה משווה דווקא בין ג'זואלדו לליגטי. לדעתי, שניהם שייכים לאותה תקופה מוסיקלית, גם אם מפרידות ביניהם כמה מאות שנים. המוסיקה הכרומטית של ג'זואלדו, שנושאת בחובה מטענים רגשיים מרוכזים, הקדימה בהרבה את זמנה, ודומה למוסיקה בת-זמננו. ג'זואלדו התחיל לכתוב מוסיקה כזו לאחר שרצח את אשתו ואת מאהבה, ובכך יש הסבר כלשהו לסגנון המיוחד והרגשי. בוודאי יש קשר בתנודות בין אופי הרפרטואר לבין המצב הרגשי שאתה נמצא בו (ונדמה לי שזה נכון לגבי כולנו). אני יודע שבמצבי רוח מסויימים אני מעדיף להקשיב לרביעיות מן התקופה הרומנטית, ובמצבי רוח אחרים אני זקוק דווקא לג'ניס ג'ופלין. המוסיקה איננה רק שיקוף של מצב רוחנו, אלא יש בה גם כוח מרפא, ואני זוכר איך בילדותי נהגתי להקשיב לשירי החיפושיות כדי לשפר את מצב רוחי. זה עובד עד היום. דרור