פורום פסיכולוגיה קלינית

44556 הודעות
37095 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
21/02/2001 | 20:08 | מאת: הדס

שאלה ראשונה היא האם אתם יודעים בערך מה תנאי הקבלה להתקבל לתואר שני בפסיכותרפיה? האם הם יותר מציאותיים מאשר תואר שני בפסיכולוגיה ? ודבר שני, אני מאוד מתענינת בנושא פסיכולוגיה לכן אני מחפשת עבודה בנושא, האם אתם יודעים על עבודה בנושא הזה ? תודה רבה! הדס

21/02/2001 | 23:19 | מאת: טלי וינברגר

הדס שלום רב, אין בארץ תואר שני בפסיכותרפיה. בארץ קיימים מספר בתי ספר לפסיכותרפיה ומתקבלים אליהם אנשים עם תואר שני בתחום הטיפול, דהיינו: פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, פסיכיאטריה, טיפול באומנויות השונות, מדעי ההתנהגות וכו'. לגבי עבודה בתחום הפסיכולוגיה, את יכולה לעבוד כמדריכה בהוסטלים שונים: של ילדים, של נשים מוכות, של נוער במצוקה/עבריין, של חולי נפש וכו'. זו עבודה שאינה נדרשת לה ידע פורמלי בפסיכולוגיה, אך יש לעובדים שם נגיעה חזקה לכל תחום העזרה לאנשים במצוקה. מקווה שעניתי על שאלותייך. בברכה, טלי פרידמן

21/02/2001 | 23:29 | מאת: ד"ר דרור גרין

הדס יקרה, באוניברסיטאות בישראל לא קיים תואר שני בפסיכותרפיה, ומי שרוצה לעסוק בטיפול נפשי לומד פסיכולוגיה קלינית. עם זאת, ישנן דרכים נוספות לעסוק בטיפול, מבלי ללמוד פסיכולוגיה קלינית. ישנם עובדים סוציאליים העוסקים בטיפול גם לאחר תואר ראשון, וניתן ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. כמו כן ניתן ללמוד לתואר שני בפסיכותרפיה באמנויות במכללות כגון 'לסלי קולג''. החוק הנוגע לטיפול נפשי בישראל חל רק על פסיכולוגים קליניים. למעשה, כל מי שסיים לימודי פסיכותרפיה כלשהם, גם אם אינם מוכרים, רשאי לעסוק בשלב זה בטיפול נפשי. בעתיד יחוקק חוק הפסיכותרפיה, שיסדיר גם את לימודי הפסיכותרפיה ויקבע סייגים לעיסוק בטיפול נפשי. התנסות מעשית בתחום הטיפול הנפשי עשוי לסייע לך בעתיד, אם ברצונך לעסוק בתחום זה. אין לי מידע בנוגע לעבודה בתשלום, אך את יכולה להתנדב לארגונים כגון ער"ן (עזרה ראשונה נפשית בטלפון), שבהם תקבלי הכשרה של מספר חודשים ותוכלי להתנסות בעבודה בעלת אופי טיפולי. בהצלחה, דרור

21/02/2001 | 17:50 | מאת: יוני לביא

סליחה!!! טלי, אני רוצה להודות לך על שהערת לצומת ליבי את דעתך המצויינת. אחרי שקראתי את שכתבת רציתי להביע פה את ריגשי החרטה לד"ר פלד, שכולנו יודעים את עבודתו המצויינת. מקווה שפלד היקר יקבל את סליחתי ונעביר אותה הלאה איך שאומרים, בסך הכל לא קיוותי רע חס-וחלילה והייתי במצב רוח ירוד. סליחה מעומק הלב- יוני לביא.

21/02/2001 | 18:08 | מאת: טלי וינברגר

יוני שלום רב, העיקר שהובנתי והגעה לכלל הסכמה. לנצח נטעה, נתקן ושוב נטעה ושוב נתקן וכך תמיד. הסליחה היא חלק מהגלגל. אשמח לראותך עימנו פה גם בהמשך. בברכה, טלי פרידמן

21/02/2001 | 13:25 | מאת: מיכל

שלום רב איך מתחילים? אני בחורה בת 29 אשר סובלת מהפרעה בדיבור , זוהי הפרעה אשר מתבטאת בגמגום קל אשר לעיתים לא מורגש אלא במצבי לחץ זוהי בעיה אשר מלווה אותי ומגבילה אותי כל החיים ורק בשנים האחרונות פניתי לטיפול אצל קלינאית תקשורת. בתחילה טופלתי אצל קלינאית שלא הועילה לי ולאחרונה פניתי לקלינאית אחרת אשר אצל אני מטופלת כבר מס' חודשים אך ללא הועיל. הבעיה היא שאני כ"כ נעולה בבעיה שלי שאני לא מצליחה להתעלות עליה ולגבור עליה כל הזמן מתרוצצים בראשי זכרונות ומשקעים מן העבר ומונעים ממני להתקדם. בעקבות הבעיה הזו , כל חיי הייתי חסרת תפקוד , כל הזמן התחמקתי ממצבי דיבור והצלחתי.....אך היום , כאשר אני עומדת מול העולם הגדול ויודעת שהגיע הזמן להתחיל להתמודד הבנתי שאין מנוס ושאני חייבת לעשות משהו בנידון. אני ממש מתביישת להגיד אבל יש לי פחד מטלפון , אני לא מתקשרת לאף אחד אלא לאנשים שמכירים אותי ומזהים אותי מיד , אני יודעת שזהו אינו מצב נורמלי כיוון שיש עוד אנשים רבים אשר מגמגמים ובצורה הרבה יותר גרועה ממני ובכל זאת מתפקדים בחיי היום-יום. הפחד שמא אכשל בדיבור משתק אותי ובתקופה האחרונה המצב כ"כ התדרדר עד כי אני מוצאת את עצמי מבלה את השנים הכי יפות בבית ללא עבודה או תקשורת עם הסביבה החיצונית. הראש שלי מלא בפחדים אשר הולכים וגודלים וגוברים על השכל הישר , העולם בחוץ נראה לי כאוייב שרק מנסה להכשיל אותי ולצחוק עלי. הבטחון העצמי שלי ברצפה , אני כל הזמן חושבת לעצמי , מי ירצה להעסיק בחורה אשר לא מסוגלת לתפקד תפקוד בסיסי ולא מסוגלת להתמודד עם לחצים? אני נשואה ובעלי עושה בשבילי את כל שיחות הטלפון וכל הבירורים הדרושים אני כמעט ולא מתפקדת בבית והכל עליו. שקעתי בדכאון ואני מוצאת את עצמי קמה כל בוקר לריקנות וחוסר מעש איומים המצב כ"כ גרוע עד כי אני יכולה לשבת יום שלם בבית ולא לעשות אפילו כלים גם את הבית אני לא מנקה והכל נופל על בעלי. חשבנו שהטיפול אצל הקלינאית יעזור אך ללא הועיל , להפך , המצב התדרדר עוד יותר כיוון שראיתי שאין שיפור. לכן חשבתי שמעבר לבעיה הטכנית שיש לי בדיבור , הבעיה הרבה יותר עמוקה מזה ואולי אני צריכה טיפול פסיכולוגי או אפילו תרופות כדי לצאת ממעגל הדכאון שנכנסתי אליו אני ממש מיואשת , סיימתי לימודים גבוהים לא מזמן ויש לי מקצוע , אני לא רואה את עצמי עובדת , יותר מזה , אפילו את הצעד של להתקשר לחפש עבודה אני לא מסוגלת לעשות. אני כל הזמן בוכה ומסתכלת על אנשים בגילי , לאן הם הגיעו וכמה הם הצליחו. הרבה פעמים אני מרגישה כמו ילדה קטנה שלא השלימה את תהליך ההתבגרות ונשארה תלותית באנשים אחרים. מה לעשות?

21/02/2001 | 18:14 | מאת: טלי וינברגר

מיכל שלום רב, קשה להתעלם ממכתבך ומהמצוקה הרבה הטמונה בו. את מספרת על תהליכים טיפוליים שאת חשה כי אינם עוזרים לך. יחד עם זאת את גם יודעת להגדיר שאין מדובר רק בבעיה שפתית כי אם גם בבעיה נפשית, או יותר נכון, קושי נפשי. מחשבתך לגבי טיפול נראית בעיני מחשבה נכונה. הטיפול עשוי לסייע לך להתגבר על החרדות, הדיכאון, ואולי בשילוב קלינאית התקשורת, זה עשוי להיות "הרכב מנצח". אגב, אני דווקא מכירה מטפלת שהיא גם קלינאית תקשורת וגם מטפלת באומנויות (שזהו גם סוג של טיפול מעניין ויעיל). אם את רוצה לשמוע יותר אודותיה או לקבל את פרטיה צרי עימי קשר דרך אימייל או טלפון (פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי). בברכה, טלי פרידמן

22/02/2001 | 19:57 | מאת: מיכל

תודה על התשובה אך אבקש תשובה גם ממומחים אחרים

21/02/2001 | 12:17 | מאת: מרב

שלחתי לך מייל האם קיבלת?

21/02/2001 | 12:34 | מאת: ד"ר דרור גרין

מרב יקרה, קיבלתי, ואשתדל לענות לך עוד היום. שלך, דרור

21/02/2001 | 11:12 | מאת: איילת

על מטפלת דתיה שאינה ותיקה מידי מאיזור המרכז תודה

21/02/2001 | 18:16 | מאת: טלי וינברגר

איילת שלום רב, אני מכירה מטפלת דתייה מאזור רחובות, אבל היא מטפלת מנוסה. אם תרצי את פרטיה צרי עימי קשר דרך אימייל או טלפון (הפרטים בכרטיסי האישי). בברכה, טלי פרידמן

21/02/2001 | 09:32 | מאת: מיכל

שלום, תוכלו להמליץ לי על פסיכולוג או/ו פסיכותראפיסט מאיזור ירושלים? תודה

21/02/2001 | 10:28 | מאת: ד"ר דרור גרין

מיכל יקרה, אם תשלחי לי אימייל (בהקלקה על שמי המסומן בכחול) אשלח לך המלצה על מטפלים בירושלים. בברכה, דרור גרין

20/02/2001 | 22:57 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם חזרתי לפורום. עם זאת, אני חושש שבזמן הקרוב לא אוכל להיות פה באותה תדירות כמו קודם בשל עומס עבודה רב. אנסה לענות לפניות עד כמה שאפשר. להתראות אורן קפלן

20/02/2001 | 23:42 | מאת: ד"ר דרור גרין

ברוך הבא. חסרת כאן, ונראה שכולנו עמוסים כעת בעבודה, והפורום מרגיש בהעדרנו. אולי כדאי שנתחלק למשמרות. :) לילה טוב, דרור

21/02/2001 | 00:04 | מאת: טלי וינברגר

Welcome Home :)

21/02/2001 | 11:13 | מאת: ד"ר אורן קפלן

תודה על קבלת הפנים

21/02/2001 | 20:17 | מאת: ד"ר אבי פלד

ברוך החוזר עומס - ממממ - מוכר לי מישמרות - כמו בבית חולים ? בית חולים ווירטואלי ? גם היום אני במשמרת כוננות - מי יודע אולי יקפיצו אותי הלילה ב 3 לפנות בוקר

20/02/2001 | 22:50 | מאת: טל

יש לי ילדה בת שנה ושמונה חודשים וכשהיא מתרגזת (וזה קורה כמעט כל הזמן...) או כשכועסים עליה, היא צורחת,משליכה חפצים ומה שהכי מדאיג - מכה את עצמה בראש. מה זה??? אציין כי היא ממש לא רואה התנהגות דומה בבית.

22/02/2001 | 08:31 | מאת: רוית ניסן

לטל בוקר טוב. קצת קשה לענות תשובה אופרטיבית על פי מעט המידע שסיפקת ומבלי להכיר את הילדה ואתכם. למרות זאת אענה כללית לגבי כעס ותיסכול- ביטויים והשפעתם, ואם תרצי תשובה יותר אישית וממוקדת- כתבי כאן וננסה לעזור. ראשית- מותר לכעוס ולהיות מתוסכלים. התפקיד שלנו כהורים הוא מצד אחד להכיל ולאפשר זאת, ומן הצד השני לשמור על כך שילדינו לא יפגעו בעצמם או באחרים בזמן הכעס. ילדים לקראת גיל שנתיים מנסים לתרגל את כוחם ועצמאותם למול העולם- ובעיקר מול הוריהם. זהו שלב בו מצד אחד רוצים כבר לעשות הכול לבד- ומן הצד השני עדיין אין מספיק מיומנות בכדי לעשות זאת. זהו מצב מאוד מתסכל ומכעיס, ונדרשת סבלנות רבה מצד הסביבה בכדי לאפשר את התירגולים הללו. הכעס והתיסכול של ילדינו משפיע עלינו בכל מיני אופנים, שלא תמיד קשורים ישירות לסיטואציה המציאותית. הרצון להיות ההורים המושלמים מצד אחד, הורים שלא כועסים, שמאפשרים הכל וכד' ומן הצד השני המציאות הטופחת על פנינו עשויים לעורר חרדה, אשמה ותחושות כשלון. לכל אחד ישנן הסיבות האישיות שלו, הקשורות למטען הרגשי הפרטי שהוא נושא, המשפיע על התמודדותנו עם מצבים שונים. זה קיים בכל תחום בחיים, אך בהורות מטען זה הינו רגיש ביותר. חשוב לצעוד בדרך זו מתוך הבנה, עד כמה שניתן- מה שייך לנו ומה לא. והכי חשוב- להבין שאנחנו עושים כמיטב יכולנו בכדי לגדל את ילדינו כך שיהיו אנשים עם בטחון עצמי, מוסריים ומאושרים. אפשר קצת להעזר באנשי מקצוע או באנשים קרובים עליהם סומכים. טל- אני יודעת שתשובתי היא כללית. אם את זקוקה ליותר מכך- אשמח לנסות ולעזור. בברכה. רוית.

20/02/2001 | 22:50 | מאת: Angel

Once i thought i can become a psychologist... Now i just think you are all anoying..... Individualizem is gone for good.... Everything i do means i want "attention" Everything i say means the same thing.... My deapest feelings are really someone's else... I have feelings...you know??? I have my own feelings.... I don't "steal" them.... And believe me i know a lot about "Tat Muda"...and i know when it is working on me and when my feelings are real. I feel like hating the all world... Don't take me personally...

21/02/2001 | 22:35 | מאת: רחל

מלאכית יקרה- התחושה שלי שאת ממש זועקת לקשר, ממש מבקשת התיחסות. אבל- וזה אבל גדול- את לא כל-כך מאפשרת לגעת בך. למשל-הכתיבה באנגלית- בפורום של דוברי עברית- נראית לי קצת חוסמת. האם תוכלי לשנות משהו- אולי לכתוב שוב בעברית את אותם דברים? יש לי הרגשה שזה יאפשר לעוד אנשים להקשיב ולהשיב לך... בהצלחה!

20/02/2001 | 21:56 | מאת: לילי

שלום רב, מזה כשנה שאני בטיפול פסיכולוגי ואני נמצאת היום בשלבי פרידה מבעלי. מזה זמן רב שהמטפל שלי מתבטא בצורה בוטה בשיחותינו, דבר שמערער את האמון שאני חשה לו. ביטויים כמו "לכי תזדייני" הם ביטויים עדינים בהם הוא משתמש. הוא גם מביא אל שיחותינו את בעיותיו האישיות עם זוגתו ולאחרונה אף התבטא במשהו כמו "לא בא לי להזדיין אתה". הוא מחמיא לי ללא הפסק ובאופן חשוד ומכנה אותי "מתוקה שלי" "חמודה שלי" וכו.. ברור לי שמשהו לא תקין, אך איני רוצה להפסיד את הכח והאמון בעצמי שהוא כן מצליח לטעת בי.. אני בדילמה גדולה.. אנא עצתכם/עזרתכם.. תודה..

20/02/2001 | 22:15 | מאת: זיו

אולי פשוט תגידי לו מה מפריע לך ותבקשי אותו להפסיק....... פשוט וקל.. נסי

20/02/2001 | 22:55 | מאת: ד"ר אורן קפלן

לילי שלום תחושתך שמשהו לא תקין נכונה מאוד. במידה ואת מצטטת במדויק את הדברים הקורים בחדר הטיפולים זה בהחלט חמור וחריג. אינני יודע מה מביא את הפסיכולוג לנהוג באופן כזה אבל ההצעה מההודעה הקודמת נראת לי הגיונית, לומר לו את הדברים בצורה ישירה ולברר מדוע הוא מתבטא בצורה הזו. מי יודע, אולי תקבלי תשובה שתישב או תסביר את הדברים. בכל מקרה, ברורה לי ההתלבטות בעיקר על רקע העובדה שאת בתהליך פרידה מבעלך וכנראה שאת נעזרת בטיפול עד כה. אינני רוצה להסיק מסקנות ניחפזות. דברי איתו ובמידה ותרצי לחזור ולשאול, הפורום תמיד פתוח. בברכה ד"ר אורן קפלן

20/02/2001 | 23:22 | מאת: רוז

לעזוב, להחליף אותו, לשלוח אותו לפסיכולוג.

20/02/2001 | 23:44 | מאת: ד"ר אבי פלד

במידה ובאמת הוא מתבטא כך הייתי בספק עם הוא באמת פסיכולוג נראה שהוא עובר כל קוו אתי וטיפולי והדבר מעלה חשש לחוסר מקצועיות ואולי אף שרלטנות לדעתי יש להפסיק את הטיפול אצלו - לשקול חקירה מקצועית או אחרת לגביו

21/02/2001 | 00:54 | מאת: רוז

למה אתה בספק אם הוא פסיכולוג? כבר שמענו על פסיכולוג אחד מאוד מוכר, שאפילו השתתף בסדרת תוכניות טלויזיה, והיה מומחה לעיניני ילדים,ומשפחה. אלא שאחר כך התברר שהוא היה מאווווד מומחה לעיניני ילדים, הוא הואשם בהתעללות מינית בילדים שהובאו לטיפולו. מה לפסיכולוגים אין יצרים? ואין פסיכולוגים פסיכיים? אתה לא חיב לענות , זו היתה שאלה רטורית . :-(

20/02/2001 | 23:50 | מאת: ד"ר דרור גרין

לילי יקרה, הדברים שאת מתארת חמורים וקשים. אינני רוצה לשפוט את הפסיכולוג שלך מבלי להכיר את הקונטקסט שבו נאמרו הדברים. עם זאת, הדוגמאות שציינת בהודעה שלך חורגות מכל כללי האתיקה המקצועית, ודורשים תגובה מיידית. פגיע של פסיכולוג במטופל דומה לפגיעה מינית של הורה בילד. הילד עשוי לחוש שמשהו אינו בסדר, אך חושש לאבד את האמון שלו בסמכות ההורית, שאין לה תחליף. החשש שלך לעזוב את המטפל, ולוותר גם על החלק הטוב שבטיפול, מובן ומוצדק. עם זאת, מובן שאת זקוקה לעזרה, אותה לא תוכלי לקבל מן המטפל שלך. אני מציע לך להתייעץ עם איש מקצוע אחר, שיוכל לראות את הדברים בעין אובייקטיבית, ולייעץ לך בנוגע להמשך הטיפול. אם תרצי עצה מפורטת יותר את יכולה לשלוח לי אימייל. בברכה, דרור גרין

21/02/2001 | 01:19 | מאת: המזועזע

לאחד כזה צריך להגיד שילך בעצמו להז...

20/02/2001 | 15:27 | מאת: שרונה

בשאלתי אליך ב23.1 לגבי החלמה מבולמיה לאחר הרבה שנים ענית שהסיכוי קלוש וכן שתרופות פסיכאטריות כמעט ולא עוזרות במצבים האלו. שאלתי היום האם כדאי לי בכלל להשקיע מאמץ וכסף (המון כסף) בנסיון להבריא. בזבזתי כבר אלפי שקלים על טיפולים ולא נראה לי שהגעתי בעזרתם למשהו. ניסיתי גם לבד והכי הרבה שהצלחתי זה רק לצמצם את מספר הארועים הבולמים שלי לאחד ב2-3 שבועות. האם להסתפק בזה? או שגם הקאה של פעם בכמה שבועות יכולה להזיק ככ'?

20/02/2001 | 23:46 | מאת: ד"ר אבי פלד

קשה להמליץ על אי-טיפול אבל נראה שגם התאור שלך מתאים לדעה והידע בתחום - חבל על הכסף והזמן אין תרופות פלא למצב הזה - נראה שאת ההסגים הגדולים ביותר עשית לבד הייתי ממשיך כך

21/02/2001 | 09:16 | מאת: שרונה

תודה על תשובתך הכנה, אני בטוחה שהרבה אחרים לא היו עונים כך אפילו אם הם באמת חושבים כך. הרבה פעמים מקל לדעת שניסית הכל ולא תמיד אפשר להגיע למצב בריאות הכי אופטימלי. מה שמוזר שדוקא השלווה שבידיעה הזאת היא שנותנת לי את הכח להמשיך..

20/02/2001 | 08:24 | מאת: שלמה

שלום רב, כיצד מגיעים וכיצד בוחרים פסיכולוג, שהרי זה הימור לא קטן ולפציינט אין כלים לבחון את כישורי הפסיכולוג ולעיתים קרובות לא ניתן להגיע לפסיכולוג "מומלץ" ע"י חברים מטעמי בושה לדסקס הנושא עם חברים. תודה.

20/02/2001 | 08:43 | מאת: מיכל

אתה מוזמן לדפדף לדף מספר 122 ולקרוא שאלה דומה שהעלתי - וכמובן את ההתייחסויות.

20/02/2001 | 20:24 | מאת: טלי וינברגר

שלמה שלום רב, לאחר שתקרא את הקישור אליו הפנתה אותך מיכל, אם תרצה המלצות על מטפלים לפי דרישותיך והעדפותיך, אתה מוזמן ליצור עימי קשר (פרטיי נמצאים בכרטיס האישי). בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

21/02/2001 | 00:43 | מאת: ד"ר דרור גרין

שלמה יקר, אני יכול להפנות אותך להודעות קודמות שלי בנושא זה: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=29499&t=29442 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=27208&t=27187 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=51211&t=51039 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=37278&t=37242 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=35545&t=35507 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34951&t=34849 אם תרצה מידע נוסף, שלח לי אימייל, ואנסה להפנות אותך למקום הנכון. בברכה, דרור גרין

20/02/2001 | 01:54 | מאת: אוף!

כל המילים בעולם לא באות לי עכשיו יש בי תחושה של מחנק, הכל מוצנע, שאף אחד לא ישים לב, לבל אכביד על מישהו. ובפנים הכל מתפרק, מפורק, מפורר. ובחוץ - אילוזיה - הכל צריך להראות כמו שצריך. איזה אנשים חכמים וחזקים אתם, אלו אשר יכולים לקרוא את הקריאה לעזרה - להביע אותה במילים. אני יודעת שפיכס לי בפנים. ואני יודעת... מכירה אתכם כבר... אתם כל כך נחמדים ... ותנסו לעזור לי... ותעודדו... וזה יהיה באמת נחמד ומחמם את הלב. אבל זה לא באמת יעזור. לצערי. ואני לא יודעת מה באמת יעזור, ואיך.... ועוד יום יעבור, ועוד שבוע, ואני אמשיך לומר לכולם כמה הכל טוב ויפה וורוד, ושהכל מצויין. ובעצם אני אפילו לא יודעת להגות את המילים הכה קשות לי להגייה - לומר עד כמה לא טוב לי. ולמה לעזאזל לא טוב לי? לא ברור לי.

20/02/2001 | 08:31 | מאת: טלי וינברגר

אוף יקרה שלום רב, כמה הייתי רוצה עכשיו לפרוץ את המסך המנוכר, לצאת מתוכו אל המציאות, אל החושים הפועלים, הקול, הריח, המגע, כדי שאוכל לראותך, לשים יד עדינה על כתפך, להושיט לך נייר טישו לספוג את הדמעות והכאב, ולהיות איתך, רק כמה דקות, לא יותר. את זקוקה למישהו שיהיה איתך, פיזית, מעבר לבדידות המנכרת של המחשב. מטפל אמיתי הוא תשובה טובה לצורך שאת מעלה פה. אחד כזה שיתמוך, שיקשיב, שיהיה שם בשבילך בדיוק כשאת חשה כל כך מפורקת. בדיוק אז יהיה מישהו לאסוף אותך, להחזיק, לערסל. אני יודעת שהמילים פה לא תמיד מצליחות באמת לעזור. אבל קחי את העיצה. השתמשי בה מעבר למילים, במעשים, בחיים. לכי לטיפול, תני לעצמך להישען על כתף איתנה יותר. המילים שלך מעידות על חוזק, עוצמה, רגישות המהולים כולם בעצבות ובדידות. הפער הזה, שקיים בתקופות מסויימות אצל כולנו, הוא הקשה. אני כאן. שולחת לך יד עדינה להניח על כתפך להגיש לך טישו סופג להיות איתך. תמשיכי לכתוב לנו. זה עשוי להיות טוב בשבילך. ואנחנו נשתדל להיות מקשיבים טובים... יום טוב, טלי פרידמן

20/02/2001 | 09:25 | מאת: אוף!

טלי תודה איזה כיף זה יכול היה להיות לו הייתי יודעת לבכות, לו הייתי מרשה לעצמי. אבל אפילו ברגעים כאלו כשהמועקה לוחצת בגרון ואפילו הנשימה קשה, הדמעות לא מצליחות לזלוג. ואולי עדיף ככה. כי מי יודע מה היה קורה עם מגדל הקלפים שבניתי אם אסיר את החומה אשר לכאורה מגינה עלי.

19/02/2001 | 22:33 | מאת: angel

you probably know who am i (M...) i have a new icq number 103565557. i am sorry to bother you but i must talk to you. pls - it is very important. thanks...

19/02/2001 | 23:25 | מאת: טלי וינברגר

שלום אנג'ל, אני כמעט ולא נמצאת באי.סי.קיו, בכל מקרה תשלחי לי לשם בקשה להיכנס לרשימה עם המספר החדש. בקשר לעניין הדחוף, אני אצור עימך קשר. בברכה, טלי פרידמן

i will go there by myslef(An...) i won't take her with me.i will talk to her. but i fell it strong very strong i dont wanna get well i wanna drown... you can't save.i dont wanna be saved... i know how to do this... i have done it once... i can do it again.... good night

19/02/2001 | 21:03 | מאת: שמואל

למומחה. רציתי לשאול מהם הסימנים האופיניים לדיכאון ואך מבחינים בין מצב דיכאון למצב חרדה. תודה שמואל

23/02/2001 | 22:02 | מאת: פנטסיה

שמואל אתה יכול להיכנס לאתר של פסגות - אנ ימקווה שזה יענה לך על השאלות: www.psagot.co.il

19/02/2001 | 19:56 | מאת: הילה גרשון

שלום רוית גאיה עוד שבוע בת חמישה שבועות-אגרופי ידיה כבר לא קמוצים כפי שהיו לפני חודש ,יד אחת חופשית לחלוטין אך היד השניה עדין סגורה זאת אומרת כשאנימראה לה עצם מסויים עם יד אחת היא מושיטה פתוחה ומנסה לאחוז ואת היד השניה היא מגישה קמוצה ומנסה לאחוז אם היא מצליחה לא להפיל את החפץ-משחק היא מנסה להכניסו לפה וממש בכוח ולמרות שהמשחקים הם רכים היא דוחפת ודוחפת לתוך הפה וצועקת....מדוע זה אני חייבת לומר שהיא ילדה מאד נוחה כמעט ואינה בוכה ומחקת ומשתעשעת...... תודה מראש על תשובתך הילה ת

19/02/2001 | 20:25 | מאת: רוית ניסן

להילה שלום רב. גאיה עדיין אינה מסוגלת לקשר בין פעולתה לתוצאה. בגיל חודש ושבוע עדיין אין שליטה מלאה על התנועות. זהו עדיין תחום בו פעילים הרפלקסים- והתנועות אינן רצוניות. הלמידה נעשית ע"י ניסוי וטעייה. מגע מקרי החוזר על עצמו הופך להיות תנועה נשלטת רק בשלב יותר מאוחר. בשלב של גאיה- המשחקים הינם תלויים מעל, או מונחים סביבה. הציפייה ההתפתחותית היא של צפייה ומגע מקרי. ייתכן שהחפץ מבהיל אותה- ולכן היא בוכה. אל תאיצו בה לאחוז. היא תגיע לזה בעוד זמן לא רב. תנו לה לחקור את סביבתה בקצב המתאים לה. היא אינה זקוקה להרבה מידי גירויים. בשלב שלה- כל דבר מהווה אטרקציה ומעורר התרגשות- אפילו תנועת ווילון מן הרוח, או כתם שמש על הקיר מולה. נסו קצת לראות את העולם בעיניה- ותראו כמה זה מרגש, מסקרן, לעיתים מבהיל, לעיתים מעורר חרדה. אתם עכשיו בראשית המסע המשותף. לומדות להכיר זו את זו, וכמו בכל תחילת מערכת יחסים: רב הנסתר על הגלוי. יופי שהיית רגישה לאי הנעימות של הגירוי בידה. המשיכי כך (לא ברגישות יתר) ותהנו שתיכן מן החוויה החדשה ומן הקשר הנרקם. בהצלחה. רוית.

20/02/2001 | 08:58 | מאת: הילה גרשון

בוקר טוב רוית גאיה בת כמעט חמישה חודשים ולא חודש וחצי זה משנה לא????

19/02/2001 | 17:46 | מאת: גמ

הי!!! מה שלומך? הרבה זמן לא דיברנו! אתמול חזרת, נכון? שלומי מצויין. שבוע שעבר היה לי לילה אחד די נוראי, מאותם הלילות שאני שוקעת בביצה... והחלטתי, שכל פעם שיהיה לי יום\לילה כזה, אציין לי את זה בלוח השנה. סתם כי זה מסקרן אותי מה התדירות של העננה הזו... חיכיתי להרגשה המזופתת הזו בכליון עיניים! שמחתי לראות שזה עדיין לא מאחורי. זה הגיוני? השבוע, עזרתי מאד לחברה שלי (היא אמרה לי את זה בעצמה) וגם לאחותי. ולרגע חשבתי שאולי כדאי לוותר על כל העניין הזה, שאני רוצה ללכת מכאן. כי זה עשה לי טוב להיות לעזר בשביל אחרים. אבל אני לא אפול במלכודת הזו! יהיו אחרים שיעזרו להם. בינתיים, אני פה. אין לי תוכניות מסויימות. נהנת מאיזה סרט בטלויזיה, או משיחה עם חבר... או מלהתכתב בפורום... :)

19/02/2001 | 20:54 | מאת: רחל

שלום ע-נ-ק!!! חזרתי כבר במוצאי-שבת, אחרי 4 ימים באילת. איזו חופשה מדהימה! לא הייתי באילת משהוא כמו 15 שנים, אם אני לא טועה, והעיר השתנתה מאד ממה שזכרתי. מכל המקומות היפים שבילינו בהם, הכי הקסים אותי ריף הדולפינים. מכירה? בניגוד למקומות אחרים בעולם, שבהם הדולפינים מוחזקים בשבי ומאולפים, הדולפינים במפרץ אילת חופשיים לבא וללכת כרצונם. הם מגיעים לאימון מספר פעמים ביום, ואחר-כך יכולים לשחות חזרה לים הפתוח. למה הם באים לאימון- בטח לא בשביל האוכל, הם יכולים לצוד לבד בים הפתוח, או לשנורר מסקרנים או דייגים. יש קשרים הדוקים בינם לבין המאמנים שלהם, ונראה שהם באים סתם כדי לשמור על קשר, ובעיקר כדי לקבל קצת פינוקים ואהבה. אם לא הייתי רואה מו עיני את חית הענק הזו נשכבת על הגב ומושיטה סנפיר- כדי שיגרדו לה אותו וגם קצת בבטן- לא הייתי מאמינה למה שכתבתי פה. וחוץ מהדולפינים- הנוף המרהיב, השקט, הקצב האיטי- עשו לי רק טוב. אם זה נשמע לך כמו כרזת פירסומת,את צודקת מאד, כי כמו כל מכור ששבר הרגל וראה כי טוב- גם אני נעשתי מסיונרית גדולה של לצאת לחופש באמצע שיא הלחץ בעבודה. מה איתך? אני חושבת שהרעיון לסמן בלוח ימים רעים הוא רעיון מצוין. אולי תצליחי לזהות איזו מגמה, ולהתארגן לפני... אני שמחה שאת עושה עוזרת לאנשים אחרים. את יכולה להוסיף אותי לרשימה . זה הגיוני מאד שאת מחכה לתחושה הזו. היא חלק ממי שאת כבר כל-כך הרבה זמן. לוותר עליה משמעו לוותר על חלק ממך- וזה לא הגיוני. מה שכן, כמו שכתבתי לדרור באיזו הזדמנות, כשמתבגרים- עוברים תהליך של השתנות. השתנות כרוכה לעיתים באבדן- למשל- כשאת רוכשת ידע את עלולה לאבד את התמימות. ואז, זה עצוב... אבל זה תהליך בלתי נמנע, שכולנו עוברים. יש אנשים רגישים יותר, אנשים שיותר קשה להם לקבל מציאות של אבדן. יש אנשים שמאד מתקשים להיפרד. יש גם ילדים כאלו. אבל בסופו של דבר- מוכרחים להיפרד כדי לצמוח, ללכת הלאה. אולי יעזור לחשוב על איזה דבר שמאד אהבת בילדות, והיום הוא פחות משמעותי בעינייך, כמו למשל-לשחק בארגז חול... אני גם יכולה לשמוע אותך אומרת, שאם אלו כללי המשחק, אז את לא רוצה לשחק יותר. אני רק רוצה שתדעי, שמעבר לכך שמעשה כזה ישנה את החיים של כל מי שמכיר ואוהב אותך, בצעד כזה את מוותרת לא רק על כל מה שהיה לך, אלא על כל מה שיהיה. שכחתי לספר לך שאני גם מגדת עתידות. (סתם...) אז אם תרצי, נוכל גם לדבר על העתיד. בנתיים להתראות.(אני מקוה שהמכתב הארוך לא ייאש אותך...)

19/02/2001 | 10:48 | מאת: אוירדיצ'ה

מחפשת ספרות המסבירה את מהות הפסיכואנליטיקה האנליטית ואת הפסיכותרפיה בשפה השווה לכל נפש

19/02/2001 | 14:04 | מאת: ד"ר דרור גרין

אוירידיצ'ה יקרה, ספר מצוין וקריא על הפסיכואנליזה ומאבקיה הפנימיים ניתן למצוא בעברית בהוצאת 'מודן'. זהו ספרה של ג'אנט מאלקולם: 'פסיכואנליזה, המקצוע הבלתי-אפשרי'. אני בטוח שתיהני, בברכה, דרור גרין

21/02/2001 | 08:10 | מאת: אליאן

גם כל ספריו של ד. יאלום מדברים על הנושא!

18/02/2001 | 23:01 | מאת: יוני לביא

ד"ר פלד שלום, רציתי להעיר לך אחרי ששינית את הכינוי שלך בפורום כל-כך הרבה פעמים, ש"יועץ הפורום" הוא הכינוי הנשגב ביותר עד עכשיו... נראה הלאה, אולי תפתיע אותנו בכינוי יותר "מפציץ" כאשר אמור להיות לך כל-כך הרבה על הראש כרגע... יוני לביא.

19/02/2001 | 01:59 | מאת: טלי וינברגר

יוני שלום רב, האם לא מספיקות לנו המלחמות החיצוניות והבעיות החברתיות הכלליות? צריך להתסיס גם פה? אין לכך טעם. אני מבקשת לשמור על כללי נימוס בסיסיים, לטובת כולנו. ולמרות הביקורת, אני רוצה לציין ששמתי לב שהפכת למבקר קבוע פחות או יותר בפורום, ומדי פעם אתה גם יודע לתרום מנסיונך וידיעותיך לגולשים האחרים.אני הייתי שמחה לו יכלת להגדיל את החלקים האלה של העזרה לאחר. זה הרבה יותר נחמד מאשר הדברים האחרים. מקווה לראותך מבקר כאן שוב בקרוב, טלי פרידמן

18/02/2001 | 22:05 | מאת: שי גולי

שלום רב, לפני שנים מספר סבלתי תקופה ממשוכת מאוד מקשיים בנשימה. הקשיים התבטאו בחוסר יכולת לנשום עמוק ובתחושה שהבטן תפוסה. בזמנו ביצעתי בדיקות כלליות (דם, אולטראסאונד) שלא העלו דבר, כמו כן, פניתי לטיפול פסיכולוגי שנמשך לסירוגין עד היום. התופעה נחלשה מאוד עד לרמה כמעט בלתי מורגשת אך לעיתים התופעה חוזרת ונמשכת מספר שעות או ימים. אשמח אם תוכל לייעץ לי בדבר בדיקות / טיפולים שכדאי לי לבצע.

18/02/2001 | 22:35 | מאת: מאיר

בדיקת תיפקודי נשימה (ריאות) יכולה להתאים למקרה שהצגת כאן ורופא ריאות דרוש בשביל לפענח את תוצאות הבדיקה ולקבוע אם יש צורך בטיפול.

18/02/2001 | 23:13 | מאת: ד"ר אבי פלד

ECG תפקודי בלוטת התריס, אלקטרוליטים בדם, תפקודי בלוטת יתרת הכיליה בהצלחה תעדכני אותי בתוצעות

19/02/2001 | 18:53 | מאת: קינייסולוגית

טיפול קינייסולוגי יאבחן את הגורם המדויק לקשיי הנשימה שאינו גורם גופני. קינייסולוגיה מאפשרת בעזרת בדיקות שריר לקבל אינפורמציה שלמה ומדויקת מן הגוף של המטופל, קרי, מן התת-מודע שלו אינפורמציה חיונית לריפוי. בטיפול קינייסולוגי יש הגעה אל האמת האישית של המטופל. והכל תוך קיצור תהליכים ניכר, כלומר במהירות וללא שנים וחודשים של טיפול.

18/02/2001 | 20:30 | מאת: חגית

השאלה מכוונת לכל אדם שהיה במצבי ובמיוחד לפסיכולוג ולפסיכיאטר אני בת 24 סטודנטית . לפני כ 5 שנים בן משפחה קרוב מאוד שלי חלה בסרטן , עם משבר זה היה לי מאוד קשה להתמודד שכן אני אדם רגיש מאוד וכן אותו אדם קרוב לי והכי אהוב עלי ויש לנו קשר מיוחד במינו. עם הזמן הדברים הסתדרו , קרוב המשפחה שלי הבריא ועם השנים גם התגברתי על המשבר אבל כל הזמן ריחפה באויר הסכנה שהמחלה יכולה לחזור אך ככל שחלפו השנים הסיכון קטן וממש כבר הייתי בטוחה שהוא הבריא ואין ממה לחשוש ובאמת הכל מאחרינו (לפי הסטטיסטיקה הרפואית נותרה עוד שנה לסיכון שתחזור המחלה אך עדיין הסיכון היה נמוך במיותר) אך לצערי טעיתי לפני כחודשיים הסיוט שממנו חששתי כל השנים קרה - חזרה מחלתו ואני לוקחת את הבשורה קשה מאוד איני מצליחה ללמוד , בקושי מצליחה לעבוד. אני כל הזמן שקועה במחשבות ובפחדים אני רוב הזמן בבית ( בגלל שיש חופשת סמסטר ) ומבלה את הזמן באכילה ומחשבות עקב כך אף התחלתי להשמין (תמיד היו לי בעיית השמנה אך המצב הוחמר ) . והגרוע מכל אני פאסימית וזאת למרות שהרופאים מאמינים שיש סיכוי להחלמה בשנית . שאלתי היא האם זה דיכאון ? כיצד יוצאים ממצב זה ? האם פסיכיאטר יכול לעזור?

18/02/2001 | 21:33 | מאת: טלי וינברגר

חגית שלום רב, קשה להתעלם מהמצוקה העולה ממכתבך, מהכאב והחרדה. התהליך שעברת בשנים האחרונות הינו תהליך קשה וכואב של חרדה קיומית לאדם קרוב ואהוב, הפחד מאובדנו, הפחד מלהיפרד ממנו. התהליך שעברת עם התפרצות המחלה בפעם הקודמת היה ממה שעולה ממכתבך מורכב, קשה, אך הצלחת לעבור אותו. לא סיפרת כיצד עברת את המשבר, מי עזר לך, את מי יכולת לשתף בפחדייך ובלבטייך, מי היה איתך שם. הפעם תקופת המשבר חוזרת, והפעם נראה לי משום מה (וייתכן שאני טועה) כי את מתקשה לאסוף כוחות ולהתמודד עם המשבר. בעיני גם המשבר כעת עשוי להיות קשה יותר מצד אחד כי הכוחות מהפעם הקודמת כבר התדלדלו מעט והם כעת חסרים, אולם מאידך, הפעם זה אמור להיות לך קל יותר כי את יודעת שיש סיכוי להחלמה ואת גם יודעת, לפי הניסיון הראשון, שזה אכן אפשרי. אם כך יש שני צדדים למטבע, אך חד הם. הם משולבים בתוך כל התמונה המשברית, הכוחות מול חוסר הכוחות, הידיעה של מה שאמור לקרות מול חוסר הידיעה והחרדה וכו'. מעצם המצב בו את מתארת שאת מצויה בו כעת של התדלדלות הכוחות, האכילה המתגברת וקשיי התפקוד אני ממליצה לפנות לטיפול. טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) עשוי לתת לך את המקום בו תוכלי לפרוק את המעמסה הנפשית הכבדה, להשתחרר מעט מהחרדה ולחלוק עם אדם נוסף את התכנים הפנימיים הקשים שעולים בעקבות המשבר. אם את זקוקה להמלצות למטפל, אני אשמח לסייע (פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי). שיהיה לך כוח, בברכה, טלי פרידמן

18/02/2001 | 22:33 | מאת: חגית

ראשית תודה רבה על התשובה המהירה . לפי דברייך הבנתי ששיחה על המצב עם פסיכולוג עשויה להחזיר אותי לתפקוד . אך איני בטוחה בכך . את המשבר הראשון עברת אפשר לומר לבד . לא הלכתי לטיפול ועם הזמן שהמצב השתפר גם מצבי הנפשי השתפר . אני חושבת שהמצב היום הרבה יותר גרוע שכן הפעם בן המפחה שלי בעצמו במצב נפשי ירוד שנראה אפילו כדיכאון דבר משפיע עלי עוד יותר עד כדי כך שכאשר לו יש מצב רוח טוב אז גם לי יש ולהפך. איני חושבת שדיבור על המצב ישפר את מצב רוחי ואת התפקוד . במה פסיכולו יוכל לסייע לי?

19/02/2001 | 13:32 | מאת: ד"ר דרור גרין

חגית יקרה, מחלה של אדם קרוב עשויה להיות טראומה שלא קל להתמודד אתה, ולעתים היא מחמירה כאשר המחלה שבה ותוקפת, כפי שזה קרה לך. מחלת הסרטן מעוררת בנו פחדים וחששות, משום שהיא מחייבת אותנו להתמודד עם חוסר הידיעה וחוסר האונים שמעוררות בנו מחשבות על המוות. ההתמודדות החוזרת עם מחלתו של קרוב משפחתך עוררה בך שוב את אותם חששות ופחדים, ופגעה בתפקוד היומיומי שלך. לא הייתי מכנה זאת בשם דיכאון. זוהי הפרעה בתפקוד כתוצאה ממצב לחץ שאין לו פתרון מיידי. אני מבין שאת אינך מאמינה בטיפול נפשי, ולכן הסיכוי שטיפול כזה יסייע לך אינו גדול. עם זאת, הקושי שלך הוא קושי נפשי, שיש לו השלכות על כל תחומי חייך. פסיכיאטר עשוי לסייע לך באמצעות תרופות, ופסיכולוג יכול לסייע לך באמצעות שיחות. רק לאחר בדיקה ואבחון תוכלי לדעת מהו הטיפול העדיף. בפורום 'הלם-קרב' אנחנו עוסקים בתופעות דומות, ואת מוזמנת להצטרף ולקבל תמיכה ממשתתפי הפורום. גם זו דרך להתמודד עם חרדת המוות. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 בברכה, דרור גרין

19/02/2001 | 22:23 | מאת: חגית

שלום ברצוני לדעת אם תרופה כלשהי יכולה לעזור לי ואם כן על איזו תרופה מדובר , מה תופעות הלוואי שלה וכן האם יש סיכון כלשהו שתרופה זו יכולה להביא לבעיות נפשיות נוספות בזמן לקיחת התרופה או אחרי סיום הטיפול ? תודה מראש חגית

18/02/2001 | 17:18 | מאת: שאול

דרור שלום בשבוע שעבר לא ניסחתי נכון את הקשר ביני למוזיקה לשכל ולרגש בסביבתי אני ידוע כמי שמשתמש בתבונה וברציונליזם ברמה גבוהה כל חיי בחנתי את עצמי בקריטריונים אמפיריים ודרך המוזיקה אני מרגיש את הכמיהה לחוויה רוחנית מוזיקה התחלתי לשמוע לפני 5 שנים לאחר שהתפנה לי זמן והתפנתה לי הכנסה. אין לי ספק שההנאה הרוחנית ממוסיקה מגיעה דרך השכל ולא ניתן להפריד בין שכל לרגש במוזיקה. כוונתי שכדי להגיע ליכולת לשמוע את המיסה הגדולה צריך להתחיל במוסיקת ליל זעירה או ב 1812. אם ביצוע של סונטה של שופן בהקלטה של NAXOS סוחף אותי והמוזיקה באותו רגע מדברת אלי אני לא ארוץ לרכוש תקליטור רק מפני שרפי לביא אמר שהוא חובה על המדף. אין שום ספק שאם אני מחזיק בבית ושומע את כל הרפרטואר ( להוציא האוונגרד) בין ג'זואלדו לליגטי אזי אני אולי אוטודידקט אני מבקש את התייחסותך לעובדה שאני יכול לשמוע בבוקר אחד את הקונצ'רטו ל צ'לו של דבוז'ק סונטה שלישית של שופן רביעיה של היידן ובבוקר שלמחרת אני יכול לשמוע את משה ואהרון של שנברג האם יש קשר בין התנודות באופי הרפרטואר לספקטרום רחב של מצבי רוח שאובחן אצלי תודה שאול

19/02/2001 | 12:10 | מאת: ד"ר דרור גרין

שאול יקר, מן הדברים שאתה כותב לא קשה להבחין בידע הנרחב שלך במוסיקה, ואם אתה אוטודידקט זה רק מעצים את הערכתי. ההקשרים המוסיקליים שלך, גם אם אינם מסתמכים על ידע נלמד, טומנים בחובם חשיבה מוסיקלית מעמיקה. מעניין שאתה משווה דווקא בין ג'זואלדו לליגטי. לדעתי, שניהם שייכים לאותה תקופה מוסיקלית, גם אם מפרידות ביניהם כמה מאות שנים. המוסיקה הכרומטית של ג'זואלדו, שנושאת בחובה מטענים רגשיים מרוכזים, הקדימה בהרבה את זמנה, ודומה למוסיקה בת-זמננו. ג'זואלדו התחיל לכתוב מוסיקה כזו לאחר שרצח את אשתו ואת מאהבה, ובכך יש הסבר כלשהו לסגנון המיוחד והרגשי. בוודאי יש קשר בתנודות בין אופי הרפרטואר לבין המצב הרגשי שאתה נמצא בו (ונדמה לי שזה נכון לגבי כולנו). אני יודע שבמצבי רוח מסויימים אני מעדיף להקשיב לרביעיות מן התקופה הרומנטית, ובמצבי רוח אחרים אני זקוק דווקא לג'ניס ג'ופלין. המוסיקה איננה רק שיקוף של מצב רוחנו, אלא יש בה גם כוח מרפא, ואני זוכר איך בילדותי נהגתי להקשיב לשירי החיפושיות כדי לשפר את מצב רוחי. זה עובד עד היום. דרור

18/02/2001 | 16:57 | מאת: מיטל

שלחתי לך אימייל. מיטל

19/02/2001 | 13:55 | מאת: ד"ר דרור גרין

מיטל יקרה, משום מה, האימייל לא הגיע אלי. את יכולה לנסות שוב? [email protected] להתראות, דרור

19/02/2001 | 17:44 | מאת: ד"ר דרור גרין

תודה, קיבלתי, ואשיב בהקדם.

18/02/2001 | 13:23 | מאת: עינת

הבעיה היא בעיה דחופה מאוד כי אנחנו אמורים לטוס בעוד שבוע לח"ל. האם יש תרופה שאפשר לקבל ( בטיסות קודמות בעלי לקח ווליום וזה לא עזר) עזרו לי בבקשה לבעיה דחופה זו.

18/02/2001 | 23:16 | מאת: ד"ר אבי פלד

את נזכרת קצת ברגע האחרון יש טיפול יעיל צרי איתי קשר טלפוני דרך דף הקשר שלי בלחיצה על שמי בדף הפורום

18/02/2001 | 12:43 | מאת: עופר

אבקש מידע מכל גורם על התרגשות וחרדות טרם חתונה. ומה הטיפול הטוב ביותר

18/02/2001 | 23:19 | מאת: ד"ר אבי פלד

למרות שחתונה נחשבת כדבר חיובי - היא מדורגת גבוה בטבלת גורמי הדחק של האדם - לכן תחושות של חרדה הם נורמאטיביות - וחולפות ספר קצת על הסימנים יתכן ואין צורך בטיפול תרופתי האם ניסיתה נשימות עמוקות והרפיית שרירים כתרגיל יום יומי

19/02/2001 | 16:24 | מאת: עופר

התחושות שלי הינם לחץ באיזור החזה מחנק חום פנימי חוסר תיאבון פחדים וחרדות של חוסר שליטה בזמן האירוע עצמו. הלכתי לרופא המשפחה והוא אמר שזה טבעי ונורמלי ( חשוב לזכור שאני לא נמנה בין האנשים הרגישים ולעולם לא חשתי כמו עכשיו) נתן לי מרשם לSEROXAL לא לקחתי את הכדורים קניתי במקום זה GABAPLUS של TWINLAB בלעתי כבר 3 כדורים התחושה השתנתה קצת יש לי יותר חום פנימי . בנוסף אני שותה תה - מליסה וזה עוזר קצת . אבקש את דעתכם בעניין ומתי להערכתך יסתיימו התחושות הללו.

19/02/2001 | 02:12 | מאת: טלי וינברגר

עופר שלום רב, כפי שד"ר פלד כתב, אכן חתונות נחשבות פעמים רבות לארוע מלחיץ, הגורם לחרדות והתרגשות, על אף שהינן דבר חיובי ונורמטיבי. כדאי לשתף את בת הזוג בחרדות, או מאידך ידידים/בני משפחה או כל אדם קרוב אחר, שאתה חש מספיק קרוב ובטוח. אם החרדות מתגברות ומפריעות לך למהלך התקין של החיים אולי כדאי לשקול טיפול פסיכותרפויטי, שבו תוכל לבדוק מה כל כך מפחיד ומלחיץ, ומה משמעות החתונה עבורך, על כל הקשיים הנלווים לכך. והעיקר- שיהיה במזל טוב, בברכה, טלי פרידמן

18/02/2001 | 11:46 | מאת: אלון

שלום לכם . עברתי תאונה וזעזוע מוח די קשה וגם פגיעה מוחית לפני כשנתיים עם רוב התופעות הנלוות אני עוד איכשהוא מצליח להתמודד אבל עם הבעיה של השינה והמתח / לחץ תמידי אני ממש לא מצליח להתמודד . הטיניטוס הזה ממש משגע , ואפילו כדורי שינה כבר לא עוזרים עוזרים בהירדמות אך לא באיןסוף יקיצות . ניסתי גם מיגוון רחב של טיפולים וכדורים שונים ומשונים ( ביו פידבק - טיפול בלייזר - הרגעה עצמית - וטיפולים אלטרנטיביים ) שלצערי הרב הרופא א.א.ג צדק שאמר לי שהסיכוי שהם יעזרו הוא אפסי ואין מה לעשות הרבה בנושא . ובגלל מה שהוא אמר נכנסתי לדיכאון כזה - עד סוף ימי אני לא אוכל לישון כמו בנאדם נורמלי ולחיות במתח תמידי כזה . הגעתי למצב שאני כבר לא רוצה לישון בכלל למרות שאני מאוד עייף , וגם מבחינת העבודה המצב ממש גרוע אני כל הזמן מאחר ומייצר פדיחות שלא יאמנו ממש בגלל השיכחה וחוסר ההקשבה שלי למרות שאני ממשתדל נראה לי שהפיטורין בדרך . נפלה עלי גם תחושה כזו של עצלות וחוסר מוטיבציה כל דבר הופך למשימה כל כך קשה שמשש לא מתאים לאישיות שלי . הייתי כבר בשיחות פסיכולוגיות בשיקום במשך שלושה חודשים והיה ממש נחמד לדבר על הכל , אבל מה שאני צריך זה תקווה בנושא של הרעשים הבלתי נסבלים באוזניים ושיפור בשינה הגרועה כל כך . (יש לי גם בעיות בתחום של הסחרחורת ושיווי משקל , כאבים חזקים בפנים חולשה בעיקר בהליכה - אבל דווקא עם זה אני מתמודד והיתה התקדמות ממש טובה . ) אז מה לדעתכם אפשר עוד לעשות ?

18/02/2001 | 23:24 | מאת: ד"ר אבי פלד

חסר לי מידע האם תסכים לאמר לי איזה אזורים מוחיים נפגעו - מה מגלה בדיקת MRI אחרונה - הייתי ממליץ לבצע fMRI מגיע לך שיקום נויורלוגי - קיבלת שיקום כזה? ניסיתה STILNOX 10 MG תכשיר חדש וטוב לשינה מה עם טגרטול קיבלת? בקיצור חסרה אנפורמציה ליפני שניתן להוסיף יעוץ

19/02/2001 | 12:07 | מאת: אלון

שלום ד"ר פלד , ותודה על ההתיחסות . הייתי בשיקום פיזוטרפי וגם ריפוי בעיסוק וגם ופסיכולוגי במשך כחצי שנה . חטפתי מכה חזקה באיזור המצח וטמפורלי ימני וה.C.T דווקא היה תקין אבל אחרי כארבעה חודשים ערכו לי M.R.I ושם מצאו דימום שנספג באיזור טמפורלי שמאמלי , נקודות לבנות תת קורטיקליים לא עוברות האדרה באיזורים T2 דו צדדים . וציטרנה מגנה מורחבת / בולטת . הייתי אצל שני נוירולוגים כל אחד פירש את הממצאים האילו אחרת . וגם מצאו בE.N.G נטסגמוס ספונטני ופיזיציונלי . ובעיות ביציבות וסחרחורת חזקות ה EEG היה תקין ןכך גם בדיקות הדם . לפני כחצי שנה או יותר עברתי גם אבחון נוירופסיכולגי בהדסה ושם מצאו בעיות בהקשבה זיכרון לטווח קצר ואטיות בביצוע - והיא כתבה שהמקור הוא תת קפלתי פרונטלי ולא ברור המקור . אחד הנוירולגים שבדק אותי מצא רפלקס פרונטלי שקוראים snout - או משהו בסיגנון אחרי הבדיקה הזו . עברתי עוד M.R.I בקיץ בקיץ הזה ותודה לאל לא היה שינוי . אבל לא עברתי fmri זה נשמע יקר מידי לקופת חולים כללית .... לגבי הכדורים , אז קבלתי אלטרול , וקלונקס כמה פעמים וממש לא הרגשתי טוב איתם הם גם היו אמורים להפחית את הכאבים החזקים בפנים אבל ממש לא הרגשתי טוב איתם . מה שהכי עזר לי לכאבים היה הטיפול בביו פידבק ממש הרגשתי טוב וכך גם לתחושת המתח והלחץ בחזה , הבעיה היא שלבד אני לא מצליח להגיע לתחושות הטובות שהיו לי בזמן הטיפול . קבלתי עוד כדור אחד לא כך זוכר את שמו . לשינה אני מקבל עכשיו בהמלצת רפואת המשפחה דווקא , מלטונין שדווקא אני מרגיש איתו פחות כבד בשעות הבוקר והוא מרדים בקלות יחסית אבל שוב בלילה אני מרגיש שאני נמצא במלחמה ממש ויש לי גם סיוטים כמעט בכל לילה שדי חוזרים על עצמם . ועוד משהו מעצבן ממש כל רעש קטן ממש מקפיץ אותי והפכתי להיות עצבני כזה , מה שממש לא מתאים לי להיות . קראתי את הכתבות שלכם על הטיפול החדש בmdr וכבר קבעתי טיפול ראשון במכון ירולשמי , הם נשמעמים מאוד אופטימיים וזה כבר מתאים לי אני מקווה שיש לך עוד המלצות לטיפול אני מוכן לנסות הכל . ושוב תודה על ההתיחסות .

18/02/2001 | 08:24 | מאת: אביב

היי, בוקר טוב. החלטתי לחזור אל החיים. לשאוב את עצמי מביצת הקיא שאני נמצאת בה. התבשלתי בקרקעיתה מספיק זמן. אני מקווה שביחד נצליח למצוא את הכוחות האבודים שלי. רסיסים מהם כבר מתחילים לצוף על פני השטח. ר.

18/02/2001 | 08:34 | מאת: טלי וינברגר

אביב יקרה, כמה טוב לשמוע ממך. ביום שישי השארתי לך הודעה במשיבון, וקצת דאגתי כשלא חזרת אליי. אני מקווה שאת בסדר, ואם את כותבת כאן, אז זאת אומרת שחזרת לעבודה ואת מרגישה טוב יותר. אני באמת שמחה בשבילך. אנחנו נדבר היום, ונסגור את כל העיניינים לגבי מחר כרגיל. שיהיה לך יום טוב ושבוע מקסים טלי פרידמן

18/02/2001 | 08:19 | מאת: רוז

למישהו יש רעיון איך גומלים ילדה בת ארבע וחצי ממוצץ? ניסינו כל מיני אבל היא אומרת "כשאני אהיה בת חמש, "אני אעזוב את המוצץ" , אבל את זה היא אמרה לגבי ארבע, ואז עשינו לה חגיגה קטנה, שלום למוצץ, קנינו לה בובה שבוכה וצוחקת, ו...אחרי שעתיים היא הלכה לקחת לאחיה הקטן את המוצץ. ולא עזר לנו כלום. חתמה עליו קבע. 2. איך שולחים אותה לגן, כל בוקר בלי בלאגן? היא מורחת לי את הזמן, בכל מיני דרכים, ובסוף כשכבר סבלנותי פוקעת והשעה תשע וחצי עשר, היא מואילה בטובה ללכת בצעדים פיצפוניים לגן, הגן במרחק של צעד וחצי מהבית, אבל היא מצליחה למתוח את הזמן לעשר דקות, אני יודעת שתגידו לי לבדוק מה קורה שם בגן, אבל זה היה כך גם בגן בקודם, ובגן שלפניו, ובאמת הגן של היום הוא גן מעולה, עם גננות מצוינות (פרס חינוך בשנה שעברה).

18/02/2001 | 15:42 | מאת: רוית ניסן

לרוז שלום. את שואלת שתי שאלות שונות, אך גם דומות. שתיהן עוסקות בפרידה. האחת בפרידה מן המוצץ- על כל מה שהוא מייצג עבור הילדה ועבורכם, והשנייה היא על פרידה ממך, או מדמויות יקרות וחשובות. בכדי לענות לך- עלי לשמוע יותר פרטים על הילדה ועל מאפייני הקשר בינכן, על גבולות בבית, על התנהגותה בכלל- בבית ובגן. נסי לכתוב- ואני מצידי אנסה לענות. תודה. רוית

18/02/2001 | 20:05 | מאת: רוז

הילדה מאוד חמודה, , מאוד יצירתית. בעלת חוש הומור מפותח, פקחית וחריפת שכל וכבר היום מנסה את כוחה בכתיבה, ודי מצליחה. יש מעליה ילדה בת 6 ומתחתיה, ילד בן שנתיים, ועוד 5 יותר גדולים. בס"הכ בבית אנחנו אנשים שמעריכים יצירה, ומרחב מחיה, אין אצלנו חוקים מאוד נוקשים, כי אנחנו חושבים שאלה מזיקים לילד להתפתח, ומגבילים את מחשבתו, אבל יש כמובן גבולות ברורים לגבי מה מותר, ומה אסור. הן מבחינה חברתית, או דתית. אולי זה נשמע סתירה, אבל זו לא . אין למשל כללים נוקשים לגבי שעות שינה, אבל אנחנו משתדלים שהדבר יהיה בגבולות נורמאליים, בהתאם למציאות. גם מבחינת סדר בבית, אנחנו, לא יכולים לכפות עליהם סדר ונקיון של בית מרקחת, אנחנו מודעים לכך שזה בית של ילדים,ואני די סלחנית בענין. אבל הם צריכים להשתתף בסדר ונקיון לפי יכולתם. . מצד שני, אנו לא מרשים אלימות מכל סוג שהוא, ומתיחסים לזה בחומרה. אני מנהלת עסק מהבית, כך שכל שעות היממה אני נמצאת עם הילדים. ויכולה לעשות דברים בנינוחות, שאולי לא היתה קימת אילו עבדתי בחוץ. אני יודעת שהם אוהבית לשהות לידי, יש הרבה ענין במה שאני עושה, וגם אם יש להם שלחן כתיבה בחדר, הם יעדיפו לשבת בפינת האוכל ולציר, או להכין שיעורים, ואני לא מונעת מהם, מצד שני הם עצמאים בכל מה שהם עושים והרבה החלטות הם מקבלים לבד, בעידודנו. אני בדרך כלל לא עושה ענינים מהאוכל, יאכלו מה שירצו,ולא חיבים לאכול כל מה שבצלחת. מצד שני, אם משאירים לי צלחת מלאה, לא מקבלים ממתקים. נראה לי שקימת קנאה בינה לקטן, כיון שהיא חוזרת אחריו מהגן, ותמיד שואלת " למה הוא בא קודם? " , גם לשלוח לגן, חיבים אותו קודם, ואם הוא חולה, אז גם היא כמובן, מיתחלה (כואבת לי הבטן) , לפעמים היא באמת חולה יחד, אבל כשהיא לא חולה מרגישים, כי אז היא מתישבת לה ליד המחשב, ומשעשעת את עצמה. אני לא משתפת פעולה עם היתחלות, בשלב מסוים היא נשברת ומחליטה ללכת לגן, ואני שולחת אותה למרות שבעוד שעה היא צריכה לחזור. הילד בשלב של לימוד השפה, וברור שאנחנו מאוד מתפעלים מכל מילה או משפט חדשים שהוא מוציא מהפה, כל הישג שלו מרשימים אותנו, וגם אותה, אבל כנראה שהקנאה בו היא לא דבר כל כך נשלט. בס"הכ אנחנו מאוד משתדלים לא להפלות בין הילדים, קונים צעצועים לכולם באותה עת, וכד'. והעובדה שאנחנו משפחה ברוכת ילדים אינה גורעת מהם, מבחינה חומרית לא חסר להם דבר, ומצד שני יש להם את יתרונות המשפחה המורחבת. ואמא תמיד ליד.((ותמיד יש לי תוספת של ילד או שנים ששיכים למישהו אחר, אבל אוהבים להיות פה דוקא) בגן , היא גם מתנהגת שונה, מצד אחד היא מאוד חמודה לכולם, נהנים מהחוכמות שלה, אבל מצד שני, לא תמיד מתחשק לה לשתף פעולה עם כולם, צריך לבקש ולהפציר בה כמה וכמה פעמים עד שהיא מצטרפת לפעילות ויש להם הרבה פעילויות, (היא לומדת בגן משולב, שבו יש מספר ילדים חריגים - היא לא חריגה - והגן נהנה מהרבה משאבים, כוח אדם, ופעילויות בגלל העובדה הזו, וזה די צ'ופר להיות בו) מן פרימדונה קטנה כזו, שעושה מה שבא לה . אני מקוה שהמגילה הארוכה הזו תתן לך תמונה די ברורה, ואם שכרנו יהיה בהפסד מוצץ אחד, כבר הרווחנו. ורב תודות מראש.

18/02/2001 | 08:16 | מאת: גלית של שחר

בתי,בת שנה וחצי, חורקת שיניה במהלך היום, במה שנראה השתעשעות. במהלך הלילה אין כל סימנים לתופעה. חריקת השיניים אינה קבועה, היא מתרחשת למשך כמה ימים אחת ל..., כאילו היא "מגלה" את היכולת ומתרגלת אותה. היא בדרך כלל ילדה רגועה, עליזה ומפותחת. היא מדברת בצורה טובה מאד ביחס לגילה. האם חריקת השיניים עשויה לשקף משהו נפשי ? האם יש דרך להפסיק התנהגות זו ?

18/02/2001 | 15:46 | מאת: רוית ניסן

לגלית שלום. כמה זמן היא חוקת שיניים? לעיתים קרובות זו תופעה נורמטיבית אצל תינוקות והיא חולפת מעצמה. האם זה נראה לך קשור לכעס, תסכול, תוקפנות? כיצד היא ישנה ואוכלת? האם גם בגן היא עושה זאת- או רק בבית? כתבי על כך- ואנסה להשיב לך. בברכה. רוית.

18/02/2001 | 16:24 | מאת: גלית של שחר

זה התחיל כאשר צמחו לה לראשונה שתי שיניים למעלה ושתיים למטה. זה נמשך מספר ימים ונפסק. לאחרונה (כשבועיים) זה התחדש. זה קורה גם בגן. היא בדר"כ ילדה חייכנית, עליזה, פעלתנית. בלילות השינה שלה אינה רצופה, עם עליות ומורדות. יש לילות טובים יותר ויש טובים פחות (לעיתים זה רק מוצץ ולעיתים דרישה לחברה, עד שנרדמת). היא אוכלת מצויין ומתפתחת היטב.

18/02/2001 | 01:29 | מאת: נער בן 16.5 אם בעיות דיכאון

האמת אני משאיר פה הודעה לא כי יש לי עוד בעייה אלה כי אני רוצה להביע תודה לפניות החמות שקיבלתי מצידכם זה מאוד כיף לראות שיש אנשים בעולם שמראים איכפתיות ומשדרים חממיות עדיין לא נתקלתי בהרבה כאלה במציאות ובחיי היום יום אבל יש לי בהחלט המון אתגרים ומטרות שאני רוצה להגשים בחיים אני מקווה רק שהזמן לא יעבור לי בין הידיים... ובקשר לדיכאון... אני מרגיש פחות מדוכא... למרות שלפעמים (בעיקר בערב) התחושה קצת חוזרת אני מקווה שאוכל לגבור עליה ואני מקווה שתמשיכו לסייע לאחרים.... באהבה רבה, נער. נ.ב החיבוק עדיין בא בחשבון?? :)

18/02/2001 | 08:39 | מאת: טלי וינברגר

לנער שלום רב, לפעמים צריך רק להקשיב ואז תוכל לשמוע את מי שמדבר אליך שרוצה לעזור לך שרוצה להושיט אליך יד. אני שמחה שמצאת כאן מקום נעים ומקבל, ומזמינה אותך לשוב אלינו כשטוב, כשרע, ובכלל. אתה גם יכול לשתף אותנו בניסיון שלך, ולהעניק לשאר הגולשים מהטוב שיש בך. וחוץ מזה, שיהיה לך שבוע נפלא, בברכה, טלי פרידמן

18/02/2001 | 21:46 | מאת: adi

לנער, קבל ממני את החיבוק!!!!!!!!1 עדי

18/02/2001 | 01:07 | מאת: עינת

בעלי בן ה- 28 פוחד לעלות למטוס ולטוס לחו"ל. מה לעשות????

18/02/2001 | 08:45 | מאת: טלי וינברגר

עינת שלום רב, חרדת טיסה היא חרדה שכיחה יחסית ובמקרים רבים ניתן להתגבר עליה. השיטות במקרים ה"קלים" יותר היא כדור הרגעה לפני הטיסה שאפשר לקבל מרופא המשפחה. אולם שיטה זו לא מסייעת בהפחתה של החרדה לטווח הרחוק. טיפול פסיכותרפויטי לעומת זה כן עשוי לסייע לטווח הרחוק. טיפול התנהגותי-קוגנטיבי נמצא כמסייע ויעיל במצבי חרדה, כמו גם חרדת טיסה. אם כך המלצתי היא לפנות לטיפול ואולי לשלב בתחילה גם את רעיון תרופת ההרגעה, אך זאת בהתאם להמלצת הפסיכותרפיסט ורופא המשפחה. בברכה, טלי פרידמן

18/02/2001 | 10:47 | מאת: יעל

יש כמה שיטות, זוכרת את בי איי מצוות לענין? גם הוא עם כל השרירים והטבעות פחד, אז הרדימו אותו לפני כן. וכשהתעורר הוא מצא את עצמו כבר בחו"ל.:-) שיטה שניה - להשאיר אותו בארץ :-)

18/02/2001 | 23:29 | מאת: ד"ר אבי פלד

יש טיפול יעיל לדוגמה - ווליום מתחת ללשון מיד לקראת ההמראה - מכחיד את ההתקף דראלין 20mg כשבוע לפני הטיסה רופא משפחה אמור להיות מסוגל לרשום טיפול כזה לתווך ארוך מומלץ טיפול התנהגותי (desentetization) אצל מטפל בהיביוריסטי

17/02/2001 | 17:00 | מאת: איה

שלום, לפני כ-7 חודשים פניתי אליכם בנושא חרדת נהיגה, בהמלצתכם פניתי לטיפול פסיכולוגי, טופלתי ע"י פסיכולוג קליני טיפול קצר טווח, הטיפול לצערי לא פתר את חרדת הנהיגה, אך טרם לי רבות. אבקש לציין שוב שחרדת הנהיגה אינה קיימת בנהיגה בעיר אלא רק בנהיגה מחוץ לעיר, עם יציאתי מתחומי העיר משתנים כל דפוסי הנהיגה שלי, מצב זה מונע ממני חיים נורמלים, אני כמעט ולא מבלה, לא נוסעת לחברים שגרים במרחק רב ממני, ואף אפשרויות הקידום בעבודה מצטמצמות. לפני כחודש ימים עברתי טיפול בשמנים אתריים ע"י נטרופתית עקב כאבי גב חוזרים ונשנים, הנהיגה חזרה הביתה בכבישים בין עירוניים/מהירים היתה שונה, הרגשתי יותר ביטחון, והייתי רגועה בהתייחס לנהיגה בכבישים אלה. אני בטוחה שלטיפול היה גורם משפיע בתחושותי. אבקש לדעת אם יכולה להיות השפעה ארוכת טווח של טיפולים אלה במצבי, בהתייחס לחרדת הנהיגה. האם באפשרותכם להציע לי טיפול אחר שיפתור את בעייתי. ההגדרה של חרדת נהיגה אינה כל כך מתאימה למצבי מאחר ואיני סובלת מתופעות של חרדה, הזעת יתר, דופק מואץ וכו'. בעית הנהיגה משפיעה על יציבותי/שיווי משקל בזמן נהיגה. אשמח לקבל תשובה. תודה איה

17/02/2001 | 22:56 | מאת: טלי וינברגר

איה שלום רב, ראשית אני שמחה לשמוע שהטיפול תרם לך, אולם חבל שלא הצלחת לפתור את בעית חרדת הנהיגה. השאלה היא אם כך, למה לא הצלחת לעשות זאת בטיפול? האם את מעוניינת בטיפול אחר שיתמקד בחרדה הספציפית? קשה לי להבין מדבריך למה הנושא לא טופל במסגרת הטיפול. אולם, לשאלתך אודות הטיפול החדש הנאטורופאתי: אינני מכירה לעומק סוג טיפול זה, אולם כאדם המעריך מאד את כל תחומי הרפואה האלטרנטיבית, אני חושבת שיש לה השפעה טובה בתחומים רבים, פיזיולוגיים ונפשיים כאחד. אינני יודעת לגבי טווח ההשפעה ומישכה, אולם את זה את יכולה לברר עם הנאטורופאטית עצמה. והעיקר הוא שמצאת משהו שמסייע לך וזה הדבר הטוב. ברפואה האלטרנטיבית ברוב המקרים חשובה גם האמונה. זה כבר חצי מההחלמה. האמת שזה נכון גם לגבי הרפואה הקונבנציונאלית. בכל מקרה אם תחליטי ללכת לטיפול נוסך שיעסוק רק בעניין החרדה הספציפית, את מוזמנת לשוב ולפנות אלינו, ונשתדל לסייע לך במציאת מטפל, אם תרצי. אפשר, אגב, גם להוסיף טיפול בביופידבק, שידוע כמסייע בתופעות שונות של חרדה. שיהיה שבוע נפלא, בברכה, טלי פרידמן

19/02/2001 | 15:09 | מאת: איה

טלי שלום, תודה על תשובתך, אשמח לקבל שם/שמות של מטפל/ים המתמחה/ים בחרדות. אבקש לחדד שהטיפול שעברתי התמקד בחרדת הנהיגה, אך לא פתר ולא במעט את הבעיה, לטענת הפסיכולוג שטיפל בי החרדה נובעת מבעיה אחרת, המליץ לי על טיפול לטווח הרחוק ע"י מטפל אחר. אבקש שתעזרי לי להבין את התרופה שציינת, אני מתנגדת לטיפול תרופתי, מהפחד שע"י טיפול זה אני יפתח תלות בתרופה, וכן מתופעות הלוואי. תודה איה

17/02/2001 | 13:01 | מאת: לימור

שלום רב, שמי לימור ואנ י בת 23 אני מאוהבת בבחור מהעבודה ואני לא יודעת איך להוציא אותו מהראש שלי. הבעייה היא כזאת: הבחור התחיל לעבוד לפני מספר חודשים במקום העבודה שבו אני עובדת, ובהתחלה לא הרגשתי כלפיו כלום, התייחסתי אליו כמו אל כולם, עוד עובד בחברה. לאט לאט יצאנו מהביישנות הראשונית והתחלנו לספר דברים על עצמנו, ונהפכנו לידידים. הבנות שעובדות איתנו התחילו להגיד לי שאנחנו מזה מתאימים ולמה אנחנו לא חברים, בהתחלה לא התייחסתי לזה ברצינות, אבל לאט לאט התחלתי פתאום לראות אותו באור שונה. פתאום הייתי צוחקת מהבדיחות שלו אפילו אם הם לא היו מצחיקות וכו'. הבעייה שאני לא יודעת אם אני מאוהבת בו, או אולי בגלל שהן הכניסו לי לראש שאנחנו מתאימים אז אני חושבת כך? לפעמים אני רואה בעיניים שלו מבט שונה - כאילו שהוא מנסה לומר לי משהו , אבל אחרי כמה שניות המבט הזה נעלם, או שאחד החברים שלו לעבודה והוא נשארים עד שאני מסיימת לעבוד אפילו אם הם סיימו לעבוד לפניי והוא אומר לו: "תיקח אותה הבייתה" . הבעייה שהוא מתייחס אליי כמו אל אחות. ואני ביישנית. מה עליי לעשות? יצאתי עם כמה בחורים בתקופה הזאת, אבל אחרי פגישה אחת זה לא זה, אחותי אמרה לי שזה בגלל שאני משווה אותם אליו. אנא עזרו לי. בתודה לימור.

17/02/2001 | 15:11 | מאת: ד"ר דרור גרין

לימור יקרה, מההודעה שלך אפשר לחוש בהתלבטות שאת שרויה בה, ומחוסר הוודאות שבמצב. מצד אחד את פותחת ומספרת שאת מאוהבת, וזה הרי רגש נפלא הממלא את כולך ומרגש אותך. ומצד שני את מעלה ספקות ברגשותיך, ושואלת האם את באמת מאוהבת בו, או שמא הסביבה לוחצת עליך להיות מאוהבת. לעתים, במצב של פרדוקס, כדאי לזוז לרגע הצידה ולחפש את הדרך השלישית. התאהבות היא רגש של התלהבות, המאפשר לנו להתגבר לרגע על החששות והפחדים ולנסות להתחבר למישהו אחר. ההתאהבות עצמה היא רק הדרך אל האהבה, ואין לנו שום אפשרות לדעת האם התוצאה תהיה טובה. לכן אולי לא חשוב אם ההתאהבות 'אמיתית' או לא, אלא לנצל את ההזדמנות ולמצות את ההתאהבות הזו. במקרה שלך נראה לי שזה לא יהיה כל-כך קשה, משום שהקשר עם הבחור כבר נוצר. אולי כדאי שתנסו להיפגש במקום אחר, מחוץ למסגרת הקבועה של העבודה, במקום שבו לא צופים בכם ולא מצפים מכם לכלום. את יכולה להזמין אותו לאכול משהו, או לצאת למקום בילוי משותף, כידידים, ולבחון את רגשותיך בסיטואציה שונה. אם תרגישי שיש ביניכם משיכה, ושגם הוא מעוניין בהמשך הקשר, את יכולה להיות 'אמיצה' ולהציע לו להפוך את הקשר למשהו אחר, או לעשות זאת באופן עקיף, וליצור סיטואציות שבהן הוא יוכל להציע לך להעמיק את הקשר. ורק אם תנסי תוכלי לדעת ולבחון את רגשותיך. בהצלחה, דרור

17/02/2001 | 00:17 | מאת: נער בן 16.5 אם בעיות דיכאון

אני בן 16.5 ואני מרגיש נורא מדוכאאני לא אוהב את החיים שאני חי בהם ואני מצפה עצמי להרבה יותר.... אני מרגיש לפעמים דיכאון שפשוט בא לי לעזוב הכל ולהשתחרר אני מרגיש שיש עלי נטל, אין לי ממש חברים טובים כי מרובם נכוותי עם ההורים והאחים אני לא ממש קרוב ואני מפחד להיפתח לאנשים שאני לא בוטח בהם נמאס לי לחיות בצורה דיכאונית אני רואה ילדים סליחה נערי ם בגיל שלי ששמחים וצוחקים ואני כל כך מקנא בהם.... אני גם לא משלים אם המראה החיצוני שלי אני חושב שאני מכוער למרות שאני לא, ויש לי צורך לעשות דיאטה כל הזמן ואני לא שמן וגם לא רזה... אני אומנם בן 16.5 אבל אני מרגיש בנפשי כמו אדם בן 40 שסיים את ההנאות המרכזיות בחייו וכעת עליו לחכות לסיומן....... עיזרו לי.....

17/02/2001 | 00:30 | מאת: שכחתי לספר בעקבות מה זה

פעם הייתי נער מאוד מאושר אהבתי את החיים הייתי עושה המון שטויות צוחק ללא סוף נהנה מהחיים הרגשתי צעיר עד שיום אחד לפני שנה וחצי אבא שלי חלה בסרטן במעי הגס ברוך השם הוא יצא מזה והוא בריא לחלוטין אבל אמי לא קיבלה את הבשורה על המחלה של אבא טוב כי אנחנו משפחה בריאה בדרך כלל (ברוך השם), ולכן היא גם נכנסה לדיכאון כרוני במשך שנה שממש לא הכרתי אותה היא התנהגה בצורה מאוד קיצונית ושלילית אפילו ליד אחי הקטנים ואני הייתי מטבעי ילד של אמא ופתאום לראות את הדבר שאתה הכי קשור אליו מנותק מהעולם ורוצה למות זה השאיר לי פצע פתוח שמלווה אותי 24 שעות ביממה המון מהמראות והמחזות הנוראים שיצא לי לראות בחיי בעקבות מחלותם של אימי ואבי גרמו לי לדיכאון שבה רק בשלב מאוחר יותר פעם ניסיתי להחזיק את עצמי ואמרתי שאני עושה את זה בשביל משפחתי אבל היום אני מרגיש שהדיכאון השתלט עלי יש לי פחד שחס וחלילה אם יקרה משהו אמי תיפול שנית ואני לא יודע איך אני יעמוד בזה... נמאס לי לחיות בפחדים ובדיכאונות אני רוצה להרגיש מאושר (ממזמן לא הרגשתי) תמיד אני שומע את כולם "אתה עוד צעיר..." אבל אני יודע בליבי שהנפש מרוב שעברה חויות כל כך מפחידות הזדקנה לה בהמון שנים ולכן אני בוגר יותר בנפשי ומבחינה גופנית הופיעו אצלי כל מיני בעיות בעקבות הדיכאון. צורך בלעזוב הכל ולברוח...... HELP

17/02/2001 | 00:31 | מאת: שכחתי לספר בעקבות מה זה

פעם הייתי נער מאוד מאושר אהבתי את החיים הייתי עושה המון שטויות צוחק ללא סוף נהנה מהחיים הרגשתי צעיר עד שיום אחד לפני שנה וחצי אבא שלי חלה בסרטן ברוך השם הוא יצא מזה והוא בריא לחלוטין אבל אמי לא קיבלה את הבשורה על המחלה של אבא טוב כי אנחנו משפחה בריאה בדרך כלל (ברוך השם), ולכן היא גם נכנסה לדיכאון כרוני במשך שנה שממש לא הכרתי אותה היא התנהגה בצורה מאוד קיצונית ושלילית אפילו ליד אחי הקטנים ואני הייתי מטבעי ילד של אמא ופתאום לראות את הדבר שאתה הכי קשור אליו מנותק מהעולם ורוצה למות זה השאיר לי פצע פתוח שמלווה אותי 24 שעות ביממה המון מהמראות והמחזות הנוראים שיצא לי לראות בחיי בעקבות מחלותם של אימי ואבי גרמו לי לדיכאון שבה רק בשלב מאוחר יותר פעם ניסיתי להחזיק את עצמי ואמרתי שאני עושה את זה בשביל משפחתי אבל היום אני מרגיש שהדיכאון השתלט עלי יש לי פחד שחס וחלילה אם יקרה משהו אמי תיפול שנית ואני לא יודע איך אני יעמוד בזה... נמאס לי לחיות בפחדים ובדיכאונות אני רוצה להרגיש מאושר (ממזמן לא הרגשתי) תמיד אני שומע את כולם "אתה עוד צעיר..." אבל אני יודע בליבי שהנפש מרוב שעברה חויות כל כך מפחידות הזדקנה לה בהמון שנים ולכן אני בוגר יותר בנפשי ומבחינה גופנית הופיעו אצלי כל מיני בעיות בעקבות הדיכאון. צורך בלעזוב הכל ולברוח...... HELP

17/02/2001 | 02:27 | מאת: טלי וינברגר

לנער בן ה-16.5 שלום רב, קראתי את מכתביך ולא יכלתי שלא לחוש את הכאב והפחד ששזורים בתוך מילותיך.התהליך שעברת בו חווית את התמוטטות דמויות ההורים אל מול עיניך, ותחושת האובדן העצמית שאינך יותר "ילד של אמא" הוא תהליך קשה, כואב, ואתה עברת אותו בפתאומיות, ונראה שדי באופן אינטנסיבי. ייתכן מאד והדיכאון שאתה חש היום הוא למעשה התפרקות שלך אחרי התקופה בה אתה היית חזק ויציב כלפי חוץ. אנחנו לא עשויים מברזל, וכולנו מתמוטטים מתישהו. אני הייתי ממליצה לך בחום ללכת לטיפול. נראה כי הבגרות המהירה שלך והאינטיליגנציה שטבועה בך, יהוו חלק מהתהליך הטיפולי. אתה יכול לבדוק אצל היועצת אל מי אתה יכול לפנות, יש פסיכיולג חינוכי שתוכל לפנות אליו והוא עשוי להסכים לטפל בך, יש תחנות לבריאות הנפש בהם ניתן טיפול מסובסד, אפשר לקבל טיפול דרך קופ"ח, או בדרך פרטית. ייתכן ותזדקק לאישור ההורים, אולם בכל מקרה אני חושבת שכדאי לך לדבר איתם ולספר להם על תחושותיך. ולו רק כדי שהם יסייעו לך לשלם עבור טיפול, אם זה מה שתצטרך. בכל מקרה, אם אתה זקוק לייעוץ נוסף או המלצות לאן ואיך לפנות אתה מוזמן ליצור עימי קשר דרך הפורום, באימייל או בטלפון (פרטיי נמצאים בכרטיס האישי, תקליק על שמי). תיהיה חזק, ואל תתיאש... יום יבוא והדיכאון ייעלם, ותוכל להרים את הראש, להסתכל אל עבר השמש הזורחת והציפורים המצייצות ולהרגיש שחזרת לחיים. זה יקרה... בברכה, טלי פרידמן

17/02/2001 | 02:40 | מאת: נער בן 16.5 אם בעיות דיכאון

שלום לך טלי האם את יכולה להצביע ישירות על הבעיה שממנה אני סובל????? האם זה משבר חולף? או שזה רק יחמיר????? ואני לא מעוניין לספר להורים.. אני מפחד שהם יתמוטטו שוב

17/02/2001 | 10:32 | מאת: ד"ר אבי פלד

אתה מתאר תסמונת תגובתית לגורמי דחק - בגיל צעיר כל כך תיתכן השפעה על מבנה האישיות - לדעתי אתה חייב טיפול פסיכוטראפי (טיפול בשיחות) על ידי פסיכולוג טוב - (לדוגמה טלי או ד"ר קפלן) - בהצלחה

17/02/2001 | 13:12 | מאת: לימור

לנער המקסים ביותר בעולם, אני חושבת שאתה בן אדם רגיש ואולי בשל כך אתה מרגיש את הדברים האלה, קודם כל אני מציעה לך לפנות למישהו שאתה מרגיש שאתה יכול לסמוך עליו/ה ולספר מה מציק לך. אתה עוד צעיר וכל החיים לפניך. אני לדוגמא בחורה ביישנית וקצת מופנמת, בהתחלה לא הייתי מספרת לאף אחד כלום, וגם לי הייתה "חברה" שסמכתי עליה וסיפרתי לה הכל, עד שקרה מה שקרה והיא פגעה בי. באותו זמן הרגשתי שעולמי חרב עלי ולא סמכתי על אף אחד, אבל אחרי כמה זמן הכרתי מישהו שכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות , והוא גרם לי להבין שכל בן אדם שונה מקודמהו, ואם אחד פגע בך אז זה לא אומר שהשני יפגע גם כן, ומאז אני מאושרת ואני נפתחת בפני אנשים שאני מרגישה שאפשר לסמוך עליהם. אני חושבת שאתה צריך לעשות אתנחתה לכמה רגעים , לסדר את כל המחשבות בראש, ולהחליט שמעכשיו אתה בן אדם חדש, ושכל מה שקרה לך בעבר מחוק , ואתה פותח דף חדש. ת כין לך רשימה של כל הדברים שמעניינים אותך , ותציב לך מטרות בחיים, תשאף למשהו שאתה רוצה להגיע אליו. כל החיים לפניך שיהיה לך סוף שבןע נעים, יום כתום, אחלה של שבוע, ושתזרח עליך השמש. תמיד יהיו לך חברים שתוכל לפנות אליהם לעזרה.

26/02/2001 | 08:42 | מאת: יש דרך מוצא!

שלום קראתי את מיכתבך וישר רציתי לענות לך , רק שתידע שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך והתגברו על זה, אני אולי לא היתי איפו שאתה היום אבל היתי במצב דומה , רק שתדע שאם הזמן והרבה טיפול אתה תעבור את זה, אבל זה בתנאי שאתה רוצה לעבור את זה . אני רק רוצה להגיד לך שהכת לי!

שלום אני סטודנט בן 21 התחלתי ללמוד באוניברסיטה וזה היה חלומי מאז שהייתי בתיכון . רציתי ללמוד משום שאני אוהב את זה ואני אוהב את הנושא שאני לומד אותו באונוברסיטה . לאחרונה אני מתקשה לשבת וללמוד בקורסים שאותם אני לא אוהב .אלה קורסים שקשורים למספרים וחישובים מתמטיים שונים כמו למשל :כלכלה וסטטיסיטיקה . אף פעם לא הייתי חזק במספרים ואני גם לא רוצה להיות חזק בתחומים אלו כי אני לא מוצא בהם כלל עניין . כשצריך להכין עבודות או להתכונן לבחינות אני מוצא לעצמי כל מיני דברים אחרים לעשות הכול חוץ מלשבת וללמוד . בסמסטר הנוכחי (השני שלי ) אני אלמד קורסים שאני אוהב ואני כבר מצפה ללמוד אותם כי אלו נושאים שמעניינים אותי ואני יודע שאני אשב ללמוד אותם מרצון . אך מה אני אעשה עכשיו כשאני בעיצומם של הבחינות של הקורסים שאני שונא . אני כלל לא עושה מאמץ כדי לעבור אותם בהצלחה או אפילו לקבל רק ציון עובר . עליי לציין שבתיכון הייתה לי יותר משמעת עצמית וישבתי והשקעתי הרבה יותר ממה שאני משקיע עכשיו . למה זה קורה לי ? למישהו יש עצה מה אפשר לעשות בנדון ? האם זהו איזשהו רצון למרוד במשהו? האם זהו קושי פסיכולוגי ? תודה על ההתייחסות דורון

נראה לי טיבעי ביותר - קשה יותר ללמוד חומר שנוא

דורון יקר, כפי שכתב לך ד"ר פלד, אין צורך להיות פסיכולוג כדי לדעת שקשה ללמוד את מה שמשעמם אותך. מנסיוני אני יודע שהלימודים באוניברסיטה משלבים גם שיעורים והרצאות שאינם מעניינים, שהם ה'מחיר' עבור לימודים בתחום שמעניין אותנו. אני מקווה שתדע לשמור על ההתלהבות והנאת הלימוד שלך, ולא תיתן לקורסים המשעממים לדכא את היכולת הזו שלך. היכולת ללמוד היא הכשרון הטבעי שלנו, והיא אוצר טבע בלתי נדלה. מי שיכול להרשות לעצמו ללמוד זוכה בחווייה המהנה והמועילה ביותר כאדם. אחת הדרכים להתגבר על כך היא לשוב ולבדוק את תחומי העניין שלך ואת הנושא שאתה לומד, ולדעת לבחור את הקורסים המתאימים ולוותר על אלו שאינם מתאימים. כדאי גם למצוא דרכים להתגבר על קורסי חובה משעממים, למשל באמצעות לימוד בצוותא. אחת הדרכים שאני מצאתי בתקופת לימודי, היא לנסות ולהקדים את הדרישות בקורסים המשעממים, כלומר לקרוא מראש את כל החומר ולהיות מוכן לבחינה או לכתיבת עבודה, ובכך לצמצם את הזמן הנדרש ממני להשקעה בקורס. לפעמים גיליתי תוך כדי קריאה מוקדמת שהנושא דווקא מעניין, והמרצה הוא שמשעמם (או כל סיבה אחרת). באופן זה ניתן לעקוף את המכשול ולמצוא את הצד החיובי גם בקורסים משעממים. בהצלחה, והלוואי ותמשיך ליהנות מלימודיך, דרור

17/02/2001 | 23:34 | מאת: דורון

לדרור גרין תודה לך על עצתך אני אשתדל להבין יותר טוב את החומר שאני לומד ולעבור את הבחינות את זה אני יודע . הבעיה כרגע היא להכריח את עצמי לשבת וללמוד את מה שאני שונא .אני גם יודע שאני שונא את החומר כי אני לא מבין אותו כמו שהייתי רוצה . אני שונא את העובדה שאחרים מצליחים לפתור תרגיל ואני עדיין מתקשה בו או בתרגילים קודמים ומרגיש מפגר (פשוטו כמשמעו). קשה לי למצוא מישהו שגר קרוב למקום מגוריי ושנוכל ללמוד בצוותא . לא כולם אוהבים ללמוד ביחד .ואני לא רוצה להרגיש שאני נדחף או כופה על מישהו משהו אבל אני יודע שאני חלש במקצועות המתמטיים ולכן אני שונא אותם . מורה פרטי - אני לא יכול להרשות לעצמי בגלל העלות הגבוהה ןלכן מה שנשאר לי זה ללמוד לבד ולקוות כי אני אצליח לעבור את הקורס ושלא אצטרך לקחת אותו פעם שנייה וכך גם העלות הכספית תהיה גבוהה יותר . אני מודה לך ולד"ר פלד על תשובתכם . נעים לדעת שיש מקום כזה שאפשר לספר את מה שמטריד ,ולקבל תמיכה ועצה. אני בטוח שגם שאר המשתתפים חשים אותו הדבר . יישר כוח . תודה על העזרה דורון

16/02/2001 | 13:34 | מאת: דני צנקר

אבי, בן 60, סובל מזה מס' שנים ממה שניתן לכנות בשפת הדיוטות "דיכאון". מאחר וקיים חומר זמין ורב על הפרעה זו, אציין, ברשותכם את התופעות כפי שאני, שאינני בעל מקצוע, רואה אותן: 1. העדר שינה "כרוני" - מזה מספר שנים,(כ-5) שנתו נודדת למשך לילות שלמים. 2. התקפי בכי ממושכים. 3. העדר מוטיבציה לביצוע פעולות יום-יומיות. 4. מצב רוח "מרוקן מתוכן". 5. קומוניקציה לקויה עם הסובב - רק עם 3-2 אנשים. התופעות הן בעקבות ניתוק יחסים עם בן משפחה קרוב. שאלתי את הפורום המכובד היא: האם מצב ממושך זה יגרור או גורר בהכרח תלות יסודית בזולת, דהיינו באנשים איתם הוא נמצא בקשר? שאלתי השניה היא, האם יש אפשרות כי יתרפא ממצב זה ללא טיפול?

16/02/2001 | 14:45 | מאת: ******

דני שלום התשובה היא מסתם גולשת. אני חייבת להגיד לך ולא רוצה חלילה לפגוע,שממש הזדעזעתי מעצם שאלותיך שהרי איך אפשר להשאיר הורה או בן משפחה קרוב מבלי לדאוג לו לטיפול נאות? חבל על הסבל הגדול שנגרם לו בעיקר בגיל כזה. אני לא רופאה ולא פסיכולוגית ולמרות זאת עצתי לך לקחת את אביך מהר לטיפול ,כנראה טיפול תרופתי ואפילו שיחות עם איש מקצוע לדעתי אם הדיכאון לא חלף עד כה הוא לא יחלוף ללא טיפול מתאים,לכן זו לא השאלה אם הוא יזדקק לעזרת הזולת אלא לדאוג לסבלו של האדם עצמו ולא בעצם למי שייצטרך לדאוג לו בעתיד. דע לך שסבל נפשי גדול כמה וכמה מונים על סבל פיזי. סליחה אם פגעתי,הרבה בריאות.

17/02/2001 | 17:17 | מאת: דני צנקר

תודה על התענינותך. הבעיה מורכבת הרבה יותר ממה שפרטתי, לאו דווקא מן ההיבט הרפואי או הרגשי. אם את מסוקרנת, צרי עימי קשר לדואר האלקטרוני שלי.

16/02/2001 | 17:17 | מאת: טלי וינברגר

דני שלום רב, התופעות אתה מתאר אכן עשויות להיות קשורות לתהליך דיכאוני. אולם לא הזכרת מה משמעות התלות עליה אתה מדבר. האם אביך מצריך התארגנות סביבו וטיפול מתמשך בו? האם הוא מבקש או דורש זאת, או פשוט בגלל שהוא לא מתפקד אזי עוזרים לו, וכך מתפתחת התלות? אנשים מבוגרים בדרך כלל דורשים יותר תשומת לב ודאגה, ולכן פעמים רבות יש היפוך תפקידים והילדים הופכים להיות "ההורים" של הוריהם. ניתוק מאדם קרוב, עשוי לעורר תהליך של אובדן הדומה לאבל. אבל עשוי לפתח מנגנון כרוני כדוגמת הדיכאון. כפי שאתה כותב המצב נמשך כבר כמה שנים, ולא נראה שייתכן שיפור בזמן הקרוב, ואף אתה מדבר על הגברת מצב התלות (כל אני מבינה מדבריך). לדעתי, מצב זה לא ממש יכול להשתפר נפלאות ללא טיפול. ייתכן וטיפול תרופתי עשדוי לסייע. כמובן שגם טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) יכולולת להשפיע, אולם זה מאד תלוי במידת הרצון והמוכנות אצל אביך. אני ממליצה להביא אותו לאיבחון אצל פסיכיאטר, ולשמוע מה יש לפסיכיאטר לומר ומה הטיפול שהוא מציע. אם אתה מעוניין בהמלצות לאן לפנות ולמי, אתה מוזמן ליצור עימי קשר, ואנסה לעזור (האימייל והטלפון שלי נמצאים בכרטיס האישי שלי בהקלקה על שמי). שבת שלום. בברכה, טלי פרידמן

17/02/2001 | 10:38 | מאת: ד"ר אבי פלד

ממה שאתה מתאר מתפתחת פה כנראה תמונה דיכאונית - במקרה כזה ניתן להפיק תועלת מטיפול נוגד דיכאון תרופתי - מרכיב הפרידה דורש אולי טיפול בשיחות (התערבות במשבר - אבל) - פסיכיאטר ממוצא אמור להיות מסוגל לבצע את שתי המטלות הנ"ל (טיפול בתרופות ועבודת אבל בשיחות) במקביל בהצלחה - לא להזניח - שלא יתפתח דיכאון עמוק עם סיכון אובדני

16/02/2001 | 08:32 | מאת: דומי

בתי בת ה13 (אחות לאח בוגר בן 19 ולאחות בת שנה ) גנבה כסף מארנקה של המטפלת העובדת בביתנו. המטפלת הרגישה בחסרון של כסף בארנקה ,לאחר מעקב שלה תפסה את בתי גונבת. בתי דרשה שלא תספר לנו ואיימה על המטפלת שתסחסך ביננו ותגרום לפטוריה. המטפלת הבטיחה לבתי שלא תספר ,ויחסיהן שהיו לפני כן לוקים בחסר השתפרו ולשאלותי לאחר המקרה האם המטפלת טובה , היא ענתה שהיא בסדר גמור .יש לציין שאנו יודעים על ההתרחשות מפי המטפלת ועדיין לא שמענו את צדה של בתי . רקע על הילדה: מאוד עצמאית ומאוד אחראית .ניתן לסמוך עליה בכל המובנים .סובלת מבעיות קשב ורכוז ועל כן הישגיה בלימודים בינוניים ומטה . אנא יעצו לי כיצד לנהוג וכיצד לטפל בבעיה

16/02/2001 | 11:04 | מאת: adi

לדומי שלום, לדעתי, העובדה שלילדה יש קשיי למידה, אינה צריכה להפריע לכם לחנך אותה. לפי דעתי, לא כאשר אתם כועסים, אלא כאשר אתם רגועים, אתם צריכים לשבת עם הילדה ולהבהיר לה שעל מעשה כזה אפשר לשבת בבית הסוהר. עדי

16/02/2001 | 13:08 | מאת: מאיר

את כותבת בכותרת "גנבות", דהיינו מדובר ביותר ממעשה גניבה אחד. אז מדוע הילדה שלך גונבת? בעיה כלכלית? (רוצה לקנות משהו שאתם ההורים לא מאפשרים לה) או אולי מצוקה נפשית? (תשומת לב, פרובוקציה, אגרסיביות) לא נראה לי שהטפות מוסר יהיו יעילות בכזה מקרה- יש צורך לבדוק לעומק מה המניע מאחורי מעשי הגניבה, מה כאן הבעיה האמיתית ולתת מענה לבעיה בצורה ההולמת והאפקטיבית ביותר.

16/02/2001 | 17:29 | מאת: טלי וינברגר

דומי שלום רב, המקרה של ביתך מורכב ואני מאמינה שהוא לא קל להתמודדות עבורכם. מצד אחד את מתארת אותה כאחראית ונבונה, ומצד שני, כ"גנבת". יש פה איזשהו חוסר התאמה דיאלקטי, ופער בין שני התיאורים. ייתכן והגניבה היא סוג של מצוקה, או קריאה לעזרה. מעניין מדוע היא פחדה כל כך שהדבר ייתגלה לכם. מעניין יותר מדוע היא היתה צריכה לגנוב את הכסף, ומה היא רצתה לעשות בו כדי שלא תדעו. גיל ההתבגרות הוא גיל מורכב ומסובך, וקשה מאד לעבור אותו יחד עם הילד. אני הייתי ממליצה לדבר עם המטפלת ויחד עימה לערוך שיחה עם הילדה, שיחה גלויה. סביר להניח שהילדה תביע רגשות של כעס ואף יותר מכך כלפי המטפלת, אך חשוב שהילדה תדע שיש סביבה מסגרת והגנה. עליכם לברר עימה מדוע לא יכלה לבוא לבקש ממכם את הכסף, למה היא רצתה להשתמש בו, ולבדוק למעשה מה גרם לחוסר התקשורת ביניכם עד כדי כך שהיא גנבה את הכסף מהמטפלת. חשוב מאד באותה שיחה לא להאשים אותה, אך להבהיר לה שאתם הוריה ואתם רוצים להגן עליה ולשמו בגיל ההתבגרות התפקיד העיקרי של ההורה הוא לתת גבולות ברורים לילד, ולהבהיר לו את סמכותו ההורית יחד עם שפע של אהבה, קבלה והכלה. אני יודעת שזה נשמע קשה ומורכב, אך לא הבטחתי מעולם שזה יהיה קל... במידה ואתם חשים שמדובר בעניין שהוא מעבר לגניבה החד-פעמית, אולי כדאי לכם ללכת לייעוץ ולבדוק את שליחת ביתכם לטיפול פסיכותרפויטי, בו היא תוכל להוציא מה שקשה לה להוציא בחברתם. וכל זה נאמר בלי להגיד שום מילה רעה על היותכם הוריה והדרך שבה אתם מחנכים ומגדלים אותה. המצב הזה מורכב עבור כל אחד. במידה ואתם זקוקים להבהרות או המלצות לאן לפנות, אתם יכולים לשוב ולפנות פה בפורום או מאידך לפנות אליי ישירות דרך אימייל או טלפון (פרטיי נמצאים בכרטיס האישי בהקלקה על שמי). שבת שלום. בברכה, טלי פרידמן

17/02/2001 | 10:45 | מאת: ד"ר אבי פלד

טלי אני מעריך שאת חושבת על "פיצולים ביחסי אובייקת" אותי מדאיג הסיפור של - לסכסך בין המטפלת להורים - לדאתי זה מרמז על מניפולציה שמתאימה גם ל"splitting" כיוון שמדובר בגיל צעיר לא ניתן לאמר דבר על הפרעה באישיות אבל בהחלט יתכן שזה הכיוון אני הייתי ממליץ בחום רב לערב גורם טיפולי פסיכוטראפיסטי מקצועי במיידי

18/02/2001 | 23:01 | מאת: רוז

אולי היא מקנאה בתינוקת? אולי התינוקת היא הנסיכה הקטנה במקומה? לא נראה סביר? הילדה גדולה? היו מקרים כאלה. למה היא גנבה מהמטפלת דוקא? אולי כדי שהיא תעזוב? אבל אז עמדה על החולשה שלה, והתחננה לפני המטפלת שלא תספר? תבדקו גם כן אפשרות של מישהו שסוחט את הילדה בבית הספר. כי אולי היא צריכה לשלם "כופר נפש" למישהו, סכומים לא קטנים, ואילו היתה מבקשת ממכם, הייתם מבררים מה פשר הסכומים האלה, והיכן הרכישות? ואילו היא מאוימת ע"י מישהו שאומר לה לא לספר. בתור אמא הייתי מיעצת לשוחח איתה, לא ליד המטפלת דוקא, אין צורך לבייש אותה , אבל להסביר שלמטפלת איכפת שהיא במצוקה, והיא הרגישה חובה לדווח על כך להורים, ובלי כעסים לנסות לאתר את הסיבה לגנבות, אם הבעיה היא סחיטה, לטפל ע"י משטרה, אם הבעיה אחרת של חוסר במזומנים, להגדיל את דמי הכיס. שימוש בסמים (כן! ) דורש גם הוא ממון לא קטן, תבדקו את הענין עד השורש. ותראו לה שמה שלא יהיה אתם לא כועסים, אתם רוצים בטובתה, ורוצים לעזור לה. פעם היה לנו מקרה בבית הספר של ילדה שרשמה קניות ממתקים אצל החנוני, רשמה ורשמה, מידי פעם שילמה, אבל החוב הלך וגדל, הלך ותפח לסכום עצום. אני זוכרת איך היא ניסתה לגייס כספים עבור התשלום, אבל בסוף התיאשה ניגשה לאביה ואמרה לו בפשטות שהיא חיבת המון כסף במכולת, האבא נדהם מהסכום, אבל הוציא כסף ונתן לה לשלם , אולי בתכם לוותה כספים ועכשיו צריכה להחזיר? אבל משום מה לא נעים לה שתחשבו שהיא לא בוגרת ואחראית מספיק? הרי זו התמונה המצוירת אצלכם. בסופו של דבר ילד שאוהבים אותו , חש בזאת, אבל מאוד חשוב גם להגיד את הדברים לילד, ולחסוך ממנו התלבטויות מכאיבות.

15/02/2001 | 23:07 | מאת: מיכל

האם מצב של תחושת שיתוק גופני, מחנק, אי יכולת לקום מהמיטה , רעד ותחושת חוסר-התמצאות שנמשך שבועות ללא הפוגה יכול להיות "התקף פאניקה"? החולה נבדקה ולא נמצא גורם פיזי. אבל האם ייתכן שהתקף כזה ימשך זמן רב ללא הפסקה? תודה מראש.

16/02/2001 | 00:51 | מאת: טלי וינברגר

מיכל שלום רב, התופעות שהזכרת עשויות להעיד על התקף חרדה, אולם ככל הידוע לי התקף שכזה עשוי להימשך מספר שעות, אך בוודאי לא מספר שבועות. ייתכן ויש צורך לערוך בדיקות גופהיות מקיפות, ואם לא אזי אפשר לבדוק בתחום הנפשי מגוון רחב של תופעות: חרדה, דיכאון ועוד. אולם כדי לאבחן זאת עליך להביא את הבחורה לאבחון פסיכיאטרי. לדעתי ראשית יש למצות את הבדיקות הרפואיות ורק לאחר מכן לפנות לתחום הנפשי. בברכה, טלי פרידמן

17/02/2001 | 10:49 | מאת: ד"ר אבי פלד

טלי צודקת בהחלט - ליפני כל קפיצה לאבחנה פסיכיאטרית או פסיכולוגית יש להשלים בירור מקיף - הכוונה מקיף ביותר - היום קופ"ח חוסכות בבדיקות על חשבון הלקוח יש לדרוש שלילת כל גורם גופני שנותן סימפטומים אלו - אבל מכל וכל אני מצרף קצת חומר בנושא למטה: חרדה סימנים מהם הסימנים של חרדה? - עצבנות - התרגשות - הרגשה של פחד ממוות - פחד מחוסר שליטה - פחד ליפול ברחוב- סימנים גופניים הם - סחרחורת - חולשה - עקצוצים על העור- הזעה וגלי חום - שלשול ופרפרים בבטן - קוצר נשימה ודפיקות לב - חנק וכו... חרדה סוגים סוגי תסמונות החרדה השונים כוללים - "חרדה כללית" - "התקפי פאניקה" - "תסמונת פאניקה" - "פוביות" פחדים מיוחדים (פוביה חברתית פוביה מחרקים פוביה מגבהים, אפילו פוביה לאכול בחברה) - "תסמונת אובססיבית קומפולסיבית" (המוכרת כ OCD - ) - חרדות תגובתיות כגון תגובת דחק חריפה, והלם קרב (מוכר גם כ PTSD) חרדה רפואי אבל לפני שקובעים שמדובר בחרדה - חשוב לשלול מחלה גופנית המחקה חרדה (נותנת אותם סימפטומים של חרדה) לשם כך יש קודם לבקר אצל רופא משפחה (קופ"ח) ולבקש לשלול - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - הרבה מחלות גופניות עלולות להתחיל עם סימנם דומים לחרדה כאשר הסיבה לסימנים של חרדה הם ממחלה גופנית - הטיפול יהיה בהתאם - צריך לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטומים. חרדה סיבות מהם הסיבות לחרדה ? הסיבות הם מרובות - מסיבות גופניות וביולוגיות ועד סיבות פסיכולוגיות סיבות גופניות לחרדה - מחלות גופניות יכולות לתת חרדה - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - חרדה עלולה להופיע גם ללא כל סיבה ניראת-לעין - פתאום כרעם ביום בהיר (התאוריה אומרת שיתכן ומדובר בחוסר איזון של סרוטונין במוח - (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) חרדה קשורה לפעמים לאופי של האדם - אנשים מסוימים יותר רגישים - הם גם יותר פוחדים - מבנה האופי לפעמים משפיע על חרדה - לדוגמה: מי שרגיש לביקורת יגיב יותר במתח למצב שמעבירים עליו ביקורת מאשר מי ש"יש לו עור של פיל" הוא יהיה יחסית אדיש (כלומר רגוע) חרדה קשורה למשברים בחיים - משברים כלכליים - בעיות ביחסים בין-אישיים עם קרובי משפחה - בעיות זוגיות (האישה תעזוב אותי.. ולהפך ילדים עוזבים את הבית) יש גם חרדה קיומית (אקסיסטנציאלית) עצם קיום ודרישותיו - מצבים קיומיים פוליטיים חברתיים טיפולים לחרדה הטיפולים לחרדה הם מרובים - לכל סוג של חרדה טיפול משלו - לכן כל כך חשוב האבחון - פסיכיאטר (שהוא רופא) יכל לאבחן את כל הספקטרום של הסיבות לחרדה מסיבות גופניות ועד סיבות פסיכולוגיות חרדה מכל סוג שהוא מגיבה לטיפול תרופתי חרדה ביולוגית מגיבה הכי טוב לטיפול תרופתי ולא מגיבה כמעת בכלל לטיפול של שיחות (פסיכולוגי) חרדה עקב מיבנה-אישיות מגיבה יותר טוב לטיפול בשיחות (פסיכולוגי) ופחות לטיפול תרופתי חרדה עקב משבר מגיבה היטב לטיפול של "התערבות במשבר" שבו גם פועלים להרחיק את גורמי הדחק (לדוגמה: לאשפז לזמן קצר כדי להרחיק מגורם דחק במשפחה) חרדה מסוג של פוביות מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי התנהגותי - טיפול בו לומדים בהדרגה לא לפחד מגורם הפחד חרדה ודיכאון תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה טיפול לחרדה בשיחות עם החרדה נובעת מסיבות עמוקות ולא מודעות של האישיות ניתן לקבל תובנה לסיבות אלו בשיחות - ועקב כך הסימפטומים פוחתים ויש הקלה עם החרדה היא מסוג פחד ספציפי כמו בפוביות - יש טיפולים התנהגותיים לדוגמה: תרגילים של נשימות והרגעה אשר נעשים יחד עם חשיפה לגורם הפחד והדחק - פעמים חוזרות ונשנות של תרגילים אלו מכחידות בהדרגה את הסימפטומים. עם החרדה היא ממשבר - תמיכה ויעוץ מאדם מקצועי יכולים לעזור

17/02/2001 | 16:19 | מאת: מיכל

-

15/02/2001 | 23:02 | מאת: מיכל

שלום רב! רציתי לשאול האם יש בארץ פסיכיאטרים אשר מטפלים בהיפנוזה ואיך ניתן לאתר אחד כזה המטרה היא לטיפול בחרדות.

17/02/2001 | 10:50 | מאת: ד"ר אבי פלד

היפנוזה לא מתאים לטיפול בחרדות - מי אמר לך שזה הטיפול - יש טיפולים יעילים ומהירים יותר (גם זולים יותר)

15/02/2001 | 22:27 | מאת: גל

יש לי בעיה כזאת: אני בחורה פתוחה כשאני עם עוד ב"א אחד אבל ברגע שמדובר ביותר אני נהפכת "פה סגור" קשה לי ונמאס לי אבל אני לא יודעת איך להתגבר על זה. יש לך רעיונות איך לצאת מזה? אני טיפוס חברמני שאנשים אוהבים ולמרות זאת כשמדובר בהרבה אנשים אני נסגרת ולא עולה לי שום נושא לדבר עליו, שלא לדבר על זה שאני לא מסוגלת לומר אפילו "אה".

16/02/2001 | 00:47 | מאת: טלי וינברגר

גל שלום רב, הבעיה החברתית עליה את מספרת מאפיינת חלק לא מועט באוכלוסיה. זה עשוי לנבוע החל מביישנות, וכלה מחרדה חברתית. אולם לא משנה מה הסיבה לכך כרגע, אלא מה את יכולה לעשות עם זה. ישנן עצות כדוגמת הצטרפות לקבוצה סגורה בה לאט לאט תוכלי להיפתח ולדבר לאחר הכרות של האנשים: זה יכול להיות קבוצה בכל תחום שתבחרי, קורס לימודי, קורס מיקצועי, משהו שקשור לפנאי (התעמלות, אומנות וכו') ועוד. אני הייתי מציעה להצטרף דדוקא לקבוצה טיפולית. בקבוצה כזו ניתן לעבוד על החלקים החברתיים בצורה מעניינת ומועילה במקרים רבים. קבוצות טיפוליות מתקיימות הן בתחנות לבריאות הנפש, והן במכונים ואצל מטפלים פרטיים. ההצעה השניה אינה מבטלת את הראשונה וניתן לעשות זאת במקביל. כמובן שדבר ראשון את צריכה לברר עם עצמך עד כמה זה מפריע לך ועד כמה את רוצה לשנות את המצב. אחרי שתעני לעצמך על שאלות אלו, תדעי כמה את מוכנה להשקיע הן מבחינה כספית ויותר מזה מבחינה ריגשית. שיהיה בהצלחה בכל מקרה, בברכה, טלי פרידמן

17/02/2001 | 10:52 | מאת: ד"ר אבי פלד

אין לי מה להוסיף - טלי נתנה את התשובה באופן מצויין

17/02/2001 | 13:19 | מאת: לימור

לגל , אני בחורה ביישנית ופעם בכלל לא יכולתי להסתכל על אף אחד. כשהייתי בתיכון והיו עושים שעורי חברה, היינו יושבים במעגל וכשהיה מגיע התור שלי הייתי מרגישה שאני עומדת להתעלף והיו לי גלי חום, אבל בסוף איכשהו הייתי מתפקדת רגיל. עכשיו אני ההיפך- כשאני עם כמה אנשים אני מדברת וצוחקת עם כולם , אבל כשאני נמצאת עם מישהו לבד אני מה זה מתביישת. אני מנסה לצאת מהביישנות הזאת ומאחלת גם לך שתצאי ממנה. אני חושבת ששתינו צריכות לזרום ולא לפחד מאף אחד כי בסך הכל אף אחד לא נושך וכולם בדיוק כמונו. אז לא להתייאש בהצלחה

18/02/2001 | 06:08 | מאת: ל

הפתרון לפחד קהל (מנסיון יומיומי וכואב)- לנסות! להתנסות! לראות שהשד לא נורא, ולראות שהדבר הכי גרוע שיקרה- הוא מה? לאט לאט חווים ולומדים וזה נהיה טיפה יותר טוב- אצלי זה השתפר. בהצלחה!

15/02/2001 | 21:43 | מאת: ליאור

לאורן קפלון שלום, מצטערת על העיכוב בתשובה, פשוט היית זקוקה למעט זמן להחליט את באמת אני מוכנה לזה. אני אנסה שוב הלילה לשלוח לך אימייל לכתובת שנתת לי. מצפה לתשובה בקרוב- ליאור

16/02/2001 | 18:29 | מאת: adi

ליאור, את יכולה!!! קדימה!!! זה תהליך קשה, אבל אין לי צל של ספק ביכולת שלך!!! עדי

17/02/2001 | 10:53 | מאת: ד"ר אבי פלד

לא יודע על מה מדובר - בהצלחה בכל מקרה

18/02/2001 | 00:23 | מאת: ליאור

לד"ר פלד ועדי, תודה על התמיכה. ליאור.

15/02/2001 | 11:04 | מאת: שרון

שלום, היתה לי מערכת יחסים נפלאה שנקטעה לאחר כשנה מסיבות שונות שעד היום אני לא מבינה בדיוק מה גרם לפרידה.אחת הסיבות זה דיכאון של בן זוגי כתוצאה מכישלון מקצועי, סיבה נוספת זה כנראה פחד ממחוייבות, הוא הרגיש שהחבל מתהדק על צווארו וברח. לפני כשבועיים חזרנו להיות יחד ומאז הפחד משתק אותי וגורם לי להכנס לדיכאון. אני פוחדת שנבנה חזרה את הקשר והאמון בנינו ואז כשהכל יראה כל כך וורוד הוא שוב יתקפל. מה עושים עם הפחד? למה הוא כל כך משתק? אך אפשר לבנות אמון חזרה?האם בכלל יש סיכוי או שחבל על שברון הלב?הפחד גורם לי להתקפל ולוותר על הכל, מה לעשות? תודה שרון

17/02/2001 | 10:56 | מאת: ד"ר אבי פלד

מדובר כנראה בבעיה מורכבת שבה יש מרכיבים מהאישיות של שניכם (כל אחד לחוד) והאינטראקציה בינכם - ניתן להעזר פה בטיפול זוגי - או גם פרטני -

17/02/2001 | 18:52 | מאת: ד"ר דרור גרין

שרון יקרה, הפחד של הוא טבעי ומובן מאליו, ואכן יש לו קשר לאמון שאבד לך בבן זוגך. את מתארת מערכת יחסים נפלאה שהסתיימה באופן חד-צדדי על-ידי בן-זוגך, ללא הסבר מספק. בנוסף, את מודעת לבעיות שגרמו לבן-זוגך לברוח ממחויבות ומקשר. כדאי להבחין בין שני הדברים. הדרך בה הסתיים הקשר בעבר יצר 'נושא לא סגור', שממשיך להטריד אותך, ובצדק. אני משער שהפרדה עצמה היתה קשה לך, והעובדה שהסיבה לפרדה לא היתה ידועה לך היא גורם לתסכול ולכעס. את מספרת, שלפני שבועיים הקשר ביניכם התחדש, כנראה מבלי שבררתם את ה'נושא הלא סגור'. אם אכן כך הדבר, מובן שאת חוששת מן הלא ידוע, ובצדק. כעת את נדרשת לשוב ולהשקיע את רגשותיך בקשר שעתידו מעורפל, ומחשבה כזאת היא גורם לפחד ולשיתוק, ואין פלא שקשה לך עכשיו. אם אכן יש ברצונך לחדש את הקשר ואת הזוגיות, יש לסגור תחילה את הנושאים שנותרו פתוחים בסיום הקשר בעבר. עליך להבין מה קרה, ולבחון שוב את רגשותיך. האם את אכן מוכנה לקחת את הסיכון ולחדש את הקשר? האם בן זוגך מודע לסיבות שגרמו לו לנטוש בעבר, ומוכן לקחת אחריות ולמנוע דבר דומה בעתיד? בנוסף, את מודעת למגבלותיו של בן זוגך ביצירת קשר. הוא חושש ממחויבות, שבלעדיה אין לקשר כל סיכוי. האם כעת את מאמינה שהוא השתנה? שהוא כבר אינו חושש ממחויבות? נראה לי שהפחד שלך נובע מכך שאין לך אמון רב בחידוש הקשר, וכדי לברר זאת עליך לברר את רגשותיך בינך לבינך, אולי גם בעזרת סיוע מקצועי, וגם בינם לבין בן-זוגך. הקשיים שאת מתארת הם תגובה נורמלית למציאות מעורפלת, וכדי להתגבר עליהם עליך לבחון את העובדות בגלוי, ולהעמיד מולם את רגשותיך. במידה ובן-זוגך לא ירצה לשתף פעולה, תוכלי להסיק את המסקנות, או אף להציע לו להסתייע בעזרה מקצועית באמצעות טיפול זוגי. בהצלחה, דרור

15/02/2001 | 00:55 | מאת: דנה

שלום, אני סטודנטית בת 23 ולומדת באוניברסיטה . כל הסמסטר למדתי והשקעתי המון בלימודים ולא יצאתי מהבית בכלל כי היה לי מצפון שמא אני מבזבזת זמן. כל החומר הנלמד ממש היה מובן לי במשך הסמסטר, וכעת זו תקופת מבחנים ואני פשוט מחפשת תרוצים לעשות דברים ורק לא ללמוד ואני לא מבינה את עצמי כי אני כ"כ משקיעה כל הזמן ודווקא בתקופת מבחנים אני הורסת לעצמי הכל. ולמרות שאני מודעת לבעיה אני ממשיכה כך ולא לומדת לקח ממבחן למבחן , זה ממש מתסכל אותי ואני לא יודעת מה לעשות. אודה לך מראש על תגובתך...

16/02/2001 | 16:34 | מאת: adi

דנה שלום, לא הבנתי ממכתבך אם הבעיה התחילה עכשיו, או שהייתה בתיכון? עדי

17/02/2001 | 00:23 | מאת: דנה

האמת שאני לא ממש זוכרת איך למדתי בבית הספר אבל אני כן זוכרת שהייתי קמה בארבע בבוקר ומנסה ללמוד עוד... אני מאוד קפדנית ומנסה ללמוד כל פרט קטן שמא אני אפספס משהו ואז אני לא מספיקה את כל החומר. וכן אני פשוט חסרת שליטה, לדוג' ביום ג' יש לי מבחן רציני והיום החלטתי ללמוד והנה כבר נגמר היום ולא למדתי בכלל ואני ממש מתוסכלת מזה כי נורא חשוב לי להצליח במיוחד בגלל שהשקעתי המון במשך כל הסמסטר ומגיע לי שאקבל ציון גבוה. תודה מראש על התייחסותך.

14/02/2001 | 19:43 | מאת: מיטל

דרור גרין שלום, אני פונה אלייך כי אני במצוקה נוראית כרגע, והבחנתי כי יש לך זווית ראייה ייחודית בכל הנוגע לחיים ולטיפול נפשי. אני כל כך עצובה עכשיו, אני מרגישה שאני מוכרחה לחיות ולא רוצה, אני לא מספיק אמיצה כדי להתאבד וכן זה מעשה אמיץ, זה ההתמודדות הכי חזקה עם הלא נודע והאקט עצמו לא אנושי לכן נדרשת יכולת מיוחדת. קצת על עצמי, אני בת 22 בשלב מסוים בחיים הכל התחיל להתבלגן,העניין הוא שסבלתי מocd וזה הוביל אותי למעשים קשים של הרס עצמי שלא ניתן להתמודד איתם כיום. קורים לי כל כך הרבה דברים רעים, יש לי הורים גרועים עשיתי את כל הטעויות האפשריות והרסתי כל סיכוי אפשרי להיות מאושרת, אני שונאת את עצמי...נורא! בנוסף יש לי חרדות וחרדה מרכזית שיקרה לי דברים רעים...והם קורים שוב ושוב מעגל אין סופי של סבל.הכוח הרב שלי אחרי כל נחיתה מציב אותי על הרגלים אבל שוב אני נופלת וכל פעם יותר עמוק...אני לא יכולה יותר!

14/02/2001 | 22:33 | מאת: ד"ר דרור גרין

מיטל יקרה, המצוקה שלך הצליחה לפרוץ מתוך מסך המחשב ולזעזע אותי. לא קל להושיט יד למי שאיבד את האמון בחיים. עם זאת, מתוך המצוקה אני שומע גם את המציל הפנימי שלך, זה שתמיד שב ומעמיד אותך על הרגליים. איתו אני יכול לדבר עכשיו, כי הוא עדיין לא איבד את התקווה. למלים יש כוח לצבוע את המציאות בצבעים קודרים או בהירים, ולעתים כדאי ללמוד לשנות את צבעיהן. את כותבת שאינך מספיק אמיצה בשביל להפסיק לחיות. אבל כדי להפסיק לחיות אין צורך באומץ, ולמעשה אין צורך אפילו במאמץ גדול. זה קל ופשוט. וחסר תועלת. לעומת זאת, יש הרבה צורך באומץ בשביל לחיות, במיוחד למי שנמצא במצוקה כה עמוקה כמו זו שבה את נמצאת. פגשתי אדם חכם שבעיניו משמעות החיים נעוצה ב'עבודת הסבל'. אותה עבודה סיזיפית של החיים, אותה יכולת להציב את עצמך על הרגליים ולהוציא אותך מתוך הסבל המתמשך, בידיעה שאולי תשובי לשם מחדש, היא 'עבודת הסבל' שלך, המעניקה לחייך משמעות מיוחדת. זהו הסבל הפרטי שלך, והיכולת שלך לשאת אותו מבלי לסגת ומבלי לוותר היה הישג לא מבוטל, ואינו פחות מטיפוס על האברסט, שגם הוא כרוך בסבל רב. כתבת גם שאת שונאת את עצמך. לא קל לחיות עם מישהו שאת שונאת, ומצד שני, כאשר הסבל בלתי נסבל, את יכולה להתנחם בכך שהסבל מוטל על ה'היא' שאת שונאת. אינני יודע ממה את סובלת, אך אם אכן סבלת מאובססיה קומפולסיבית, זה יכול להסביר את החרדה מפני דברים רעים שיקרו לך. אפשר לטפל בזה באמצעות תרופות. האם את מטופלת? אני חושב שמחוץ לטיפול תרופתי, שעשוי להקל עליך באופן מיידי, תוכלי לשפר את חייך באמצעות פסיכותרפיה. אינני מתכוון לפסיכולוג שיפתור את בעיותיך, אלא למטפל חכם שיסייע לך להבין טוב יותר את משמעות חייך. בין המלים שלך יכולתי לקרוא גם את היכולות שלך ואת הראייה הבהירה שלך, ואני מאמין שמפגש עם אדם חכם יאפשר לך להתמודד עם עצמך טוב יותר. לא קל למצוא מטפל כזה, אבל שווה לחפש. אם תזדקקי לעזרה, או שתרצי לכתוב מעט יותר באופן אישי, את יכולה לשלוח לי אימייל ואני אשתדל לענות לך בהקדם (למרות שאולי זה לא יהיה מחר). אני מחזק אותך מרחוק, דרור

14/02/2001 | 22:39 | מאת: רוז

נו?אתה רואה?

15/02/2001 | 04:22 | מאת: חופית

את מרגשת הרבה קוראים וגם אותי הצלחת... את בטח טיפוס מיוחד ומעניין !!!! ואת "סתם" לא מעריכה את עצמך כראוי...... נסי לשתף את הקוראים וקבלי עצות ... את נראית חכמה ונבונה וכנראה הדבר היחיד שחסר לך זה חבר אמיתי אני מאמינה שאת תפגשי אותו מתישהו ותראי שפתאום כל החיים נראים אחרת אז היי סבלנית והאמיני בעצמך את כ ן י כ ו ל ה ! ! ! !

15/02/2001 | 19:38 | מאת: מיטל

אני לא יודעת אם אני יכולה... אבל תודה על ההזדהות והתמיכה. דרור גרין בקרוב אשלח לך אי- מייל. מיטל

15/02/2001 | 20:22 | מאת: דנה

מיטל, רציתי להגיד לך שאני ממש מבינה את הרגשתך , אני בת 23 והיו לי הרבה תקופות שחשבתי רק על התאבדויות וכמה שקשה לי להתמודד עם הכל וגם נורא שנאתי את עצמי וכולם עצבנו אותי אבל אני ממש יכולה להבטיח שזה עובר למרות שזה לוקח זמן. מה ששינה לי את ראיית החיים זה בחור שהכרתי ויצאנו הרבה זמן וזה ממש העלה לי את האגו למרות שאנחנו עכשיו לא ביחד וזה קשה אבל אני מרגישה יותר טוב עם עצמי ורציתי לומר לך שאמונה זה דבר טוב בחיים (אני לא מדברת על דת), אבל להאמין שיהיה טוב ואת מספיק טובה הייתי רוצה שתחשבי על דברים שאת אוהבת אצלך , אפילו דברים קטנים שנראים לך חסרי משמעות ותכתבי אותם, אם את רוצה את יכולה לכתוב לי לאי-מייל ואני מבטיחה שאני אחזור אלייך מייד . אני ממש מאמינה ובטוחה שבזמן הקרוב יהיה לך טוב וכל התקופה הקשה תראה לך כאילו זה היה למישהי אחרת....תכתבי אני ממש אשמח לדבר איתך על הכל אין לך מה לפחד אני לא מכירה אותך ולא רואה אותך...

מיטל היי, אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר, בכל אופן אם את צריכה עזרה בכל תחום, לרבות ייעוץ משפט (אני עו"ד במקצועי) אני אשמח לעזור... אם את צריכה עזרה תודיע לי על מנת שאשלח לך דרך התקשרות

17/02/2001 | 13:34 | מאת: לימור

למיטל המקסימה, את עוד צעירה וכל הדרך לפניך, את מסלול ההתבגרות עודך עוברת ותעברי, אל תתני לעצבות לכסות את יופי פניך, בסוף לאנשים אחרים עוד תעזרי. אל תתני לרוע להאפיל על מחשבותייך, צעד אחר צעד אל האושר תצעדי, אולי האביר על הסוס הלבן צועד לפניך, את ההזדמנות הזאת אל תפספסי. יש כאן הרבה אנשים שירצו לעזור לך לצאת מן המחשבות שמסעירות את ליבך. אנחנו איתך לאורך כל הדרך. שיהיה לך סוף שבוע נעים, ואחלה של חיים מאושרים. באהבה לימור.

14/02/2001 | 17:26 | מאת: אליה

שמי אליה ואני בת 25. מאז ומעולם איני מסוגלת לבלוע כדורים. כאשר אני מנסה לבלוע כדור, יש לי רצון עז להקיא ותחושת בחילה חזקה, הנגרמת מטעמו הרע של הכדור. אני משתדלת להמנע מלקחת תרופות כעיקרון. כשעלי לקחת תרופה אני מבקשת מהרופא לתת לי נוזל או אבקה. הבעיה נוצרת כאשר התרופה קיימת רק בכדורים. בכל פעם שזה המצב, אני נכנסת למצוקה קשה. ניסיתי בעבר לרסק כדורים ולערבב את הרסק במשקה או במזון, אך בהצלחה מוגבלת. טעמו של הרסק תמיד מגעיל, אך במקרים שהיה חזק במיוחד, הקאתי את התרופה. אני מרגישה שעלי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. אודה לכם באם תסייעו לי.

14/02/2001 | 22:49 | מאת: פנטסיה

אליה גם לי הייתה בעיה קשה מאוד בבליעת כדורים, תמיד אף אחד לא הבין למה אני לא מצליחה. עד שאחרי תיסכולים רבים בימי שפעות וכדומה החלטתי לקחת את עצמי לידיים והתחלתי לבלוע ויטמינים (שהיו תבליות גדולות). וכל יום ניסיתי עד שלבסוף הצלחתי, וכל יום היה קשה אבל בסופו של דבר מתגברים. ועכשיו אני מסוגלת לבלוע 3 כדורים גדולים בבת-אחת!! בהצלחה!!!

17/02/2001 | 11:04 | מאת: ד"ר אבי פלד

נסי טיפול קוגניטיבי תרגילי חשיבה רלקסציה הרפיית שרירים (של בית הבליעה) כל מטפל בהיביוריסתי של טיפול בפוביות אמור לדעת איך לעזור בזה אני גם יכול לעזור -

14/02/2001 | 13:54 | מאת: מריה מגדלנה

השכל-התבונה-האמנות-הרגישות ובריאות הנפש יש לי חסך בהכרת הצד הפילוסופי של מהות השכל בפעולות הנפש. אני יודעת במעורפל שהרמבם דיבר על השימוש בשכל ובתבונה תוך היעזרות בכח המדמה כאמצעים להכרת אלהים. (ישעיהו לייבוביץ) בעוונותי אני אגנוסטי ת ואני מניחה שניתן להחליף את "הכרת אלהים " המובילה ל "ימות המשיח" במונח תיקון הנפש שלצערנו דורש בהרבה מקרים גם טיפול תרופתי. יש לי חוסר בחוויה של טיפול פסיכואנליטי דינמי כל המפגשים שלי עם פסיכולוגים הסתכמו באיתור נקודות החיכוך עם הסביבה שהתולדה שלהם נובעת מפגמים במח. אחרי שהסבירו לי את הנושא במספר פגישות אותם ניתן לספור על אצבעות יד אחת אמר לי המטפל שאין לו סדר יום להמשך טיפול ובכך הופסק הטיפול. אני מניחה שתיקון הנפש יכול להיעשות ב פסיכואנליטיקה דינמית אולם עם מטפל לא מתאים הוא עלול להפוך לחרב פיפיות. אני חושבת שהקשר בין התבוננות באמנות לתיקון הנפש הוא כמו הקשר בין שייקספיר להיסטוריה של דנמרק (ישעיהו לייבוביץ) שני דברים שלא קשורים אחד בשני תודה מריה מגדאלנה

14/02/2001 | 16:20 | מאת: קינייסולוגית

מה את רוצה לתקן?? מה את רוצה לרפא??? תיקון נפש זה דבר מאוד כללי. מאוד לא ברור.

17/02/2001 | 01:04 | מאת: יובל

ראשית, אני רוצה לשאול מה זה קינייסולוגית, ושנית, האם את מציעה תיקון שכל בנוסח שפינוזה ?

17/02/2001 | 01:27 | מאת: יובל

טוב, אחרי שהבנתי את הלך הרוח באתר - שלום מריה, גם אני שמעתי על הרמבם, שהיה איזושניא נקודת אור חיובית בימי הביניים החשוכים מאי אילו פילוסופיות. מאות שנים צאוחר יותר, הציע ברוך שפינוזה את "המאמר על תיקון השכל". איני מגדיר את עצמי ככופר, אך בפירוש אני לא צדיק גדול. וכדי לא לשעמם אותך אני אסביר לך את תפיסתו : אלוהים הוא הטבע והטבע הוא האלוהים, אנחנו חלק מהטבע, ומכאן חלק מהאלוהים ( שהוא דבר "טוב"). משום שאחד אנחנו - הטבע, אלוהים, אני ואת - פגיעה באחד מאיתנו היא פגיעה בכולנו, דוגמא : איש שמשליך סיגריה באלסקה, פוגע למעשה בזה שגר באוסטרליה, וכמובן בנו. שפינוזה שואל ( ועונה - כמה צפוי ) מהם הדברים שאדם לא יוותר עליהם לפני מותו ? - הרי כסף - תמיד נרצה עוד, לא? תאוות בשרים, לא נתנגד לעוד, נכון? כבוד - אותו דבר ! אך העומד בפני המוות לא יוותר על האושר. האושר גם הוא חלק מהטבע/אלוהים/אנחנו כך שאין טעם לתפוס אותו ןלגרום לו להיעלם מהטבע, יש להתחבר אליו. אני מבטיח לך שאני לא "הוליסטי", ושלא טעמתי כל מיני פטריות בהודו, אבל כדי להמחיש לך את תיקון השכל, להלן דוגמא : אם קוראים לי יובל, אני אוהב להרגיש כמו "יובל" - נחל המסתעף מנהר גדול. אני מחובר אל הנהר ויודע שכדי להגשים את עצמי, אני צריך לסגל תכונות של "יובל " - לעיתים סוער, לעיתים רגוע, מעניק ומקבל, מפתה מסוכן מכיל וחלק ממשהו ועוד. אם אני אזיק לטבע, קרוב לוודאי שאזיק גם לאיזה "יובל". וזהו התיקון - ע"פ שפינוזה לפחות, ואני מסכים עם חלק מדבריו, חלק אני מנסה להבין לבד. כמו שאת אומרת שיש לך חסך בצד הפילוסופי של תיקון הנפש. חכמה - היא זאת שיודעת שהיא לא יודעתת תצאי מכאן למסע של שפינוזה ותגיעי למסקנות שלך. מקווה שקראת עד הסוף ושהייתי ברור, זאת פעם ראשונה שאני כותב למישהו שאני לא מכיר, ואשמח אם תביעי את דעתך. - זו כבר דרך לתיקון השכל או הנפש ( מה זה נפש בכלל אני לא יודע).

17/02/2001 | 11:07 | מאת: ד"ר אבי פלד

קצת פילוסופיה תמיד טוב - הבעיה העיקרית שאני מאבחן כאן היא קושי באירגון החשיבה

בן משפחתי בן שלוש עובר תקופה לא קלה בשל גירושי הוריו. לא מעט, בשל כך שהכל קרה בפירוד פתאומי בין ההורים. וזאת מאחר שהאם ביום אחד הרחיקה בין הילדים לאב וניתקה בינהם ליותר מחודש וחצי. הילד לקח זאת קשה ובכה לאביו לא מעט פעמים בטלפון. במפגשים בודדים הוא לא רצה להרפות מאביו בבכי רב. ואוסיף ואציין שהאם גם לאחר זאת ,לא אפשרה להעביר תהליך זה בצורה איטית ומתחשבת ברגשותיהם. היום לאחר כשמונה חודשים ובצו בית משפט הלינה עדיין לא מתבצעת אלא לאחר מעקב ואישור עו"ס. הילד עדיין מתקשה מהפירוד מאביו. 1. עד כה, לא נראה באופק טיפול ממשי של עו"ס. אנו מודאגים ממצב בריאותו הנפשי של הילד. 2. האם ניתן לבקש מבית המשפט למנות איש מקצוע או לבצע אבחון פסיכודיאגנוזי? 3. לדעתנו, לאחר התנהגויות מוזרות של האישה במשך הנישואין (כראיית רוחות, התקפי זעם), האם ניתן לדרוש בדיקה פסיכיאטרית גם עבורה דרך בית המשפט? (וזאת מאחר שהילדים במשמורתה)? אודה לתשובתכם. כ.א

14/02/2001 | 17:25 | מאת: ד"ר דרור גרין

שלום כ.א., עצוב לשמוע על המחיר הכבד, שילד נאלץ לשלם בשל מעשי הוריו. על פי תיאורך השפעת הפרידה, והאופן בו התבצעה, פגעה ופוגעת בילד, וכמובן שיש לכך השפעה קשה על מצבו הנפשי ותפקודו. ניתן ורצוי לבקש בדיקה של הילד ושל ההורים, ולשם כך יש צורך בחוות דעת של פקיד הסעד. עדיף שפקיד הסעד יהיה זה שיבדוק את מצבו של הילד וידווח על כך לבית-המשפט, מאחר ולחוות דעתו יש משקל רב בהחלטת בית-המשפט. פקיד הסעד רשאי לפנות בעצמו לבית-המשפט ולבקש גם מינוי פסיכולוג שיבדוק את הילד ואת ההורים. ניתן גם לבקש בדיקה פסיכיאטרית של האם באמצעות בית המשפט, במידה ולאב יש הוכחות בדבר התנהגות המסכנת את הילד. למעשה כזה תהיה השפעה בלתי הפיכה על יחסי ההורים, שעשויה לפגוע ביכולתם לשתף פעולה בעתיד בגידולו של הילד. יש לשקול מעשה זה בזהירות רבה, משום שהילד עשוי להיפגע. מצבים מסוג זה טעונים ולכל אחד מן הצדדים יש צידוקים להתנהגותו. כדי למנוע פגיעה נוספת בילד, חשוב שהמטרה תהיה יצירת קשר טוב יותר בין ההורים, שיאפשר להם לשתף פעולה לטובתו של הילד. כל ניצחון זמני של אחד הצדדים מחייב פגיעה בצד השני, ובתהליך שרשרת גם פגיעה בילד. מקרים כאלו הם עדינים במיוחד, וחשוב לעשות הכל כדי להימנע מהקצנה. אני מבין את דאגתך לילד, והדרך הנכונה לפתרון היא יצירת קשר קבוע עם עובדי הרווחה, כדי שיפקחו על גידולו של הילד וינסו לפשר בין הצדדים. ניתן לפנות גם לבני משפחה, במטרה לנסות ולפשר בין הצדדים. ויתור ופשרה הם הכלים הטובים ביותר למאבק מסוג זה, שמטרתו הסופית היא טובת הילד. בברכה, דרור גרין

לדרור גרין, תודה רבה על תשובתך. אולם אנחנו עדיין נשארים במצב של "דריכה במקום" מאחר שאנו מוצאים את עצמנו דופקים נואשות על דלתות הרווחה אך איש לא עונה.... באם אפשר, הייתי שמחה לקבל את עזרת אחת מעו"ס הפועלות במסגרתכם לקידום נושא זה. בברכה, כ.א

14/02/2001 | 13:23 | מאת: בובי

שלום, אבקש לקבל מידע בנוגע לפטישיזם. החבר שלי התוודה לפני כי יש לו משיכה לפריט לבוש כלשהו, (יש לציין כי בשנים האחרונות עבר מס' משברים, ולא היה בחברת בת זוג), נבהלתי וביקשתי שיוועץ בפסיכולוג. הפסיכולוג קבע "נטייה קלה" לפטיש, כלומר הוא נהנה להסתכל על האובייקט, אך אינו זקוק לו על מנת להגיע לסיפוק מיני. (הוא מעולם לא אונן בעזרתו או במחשבה עליו). שאלתי היא: האם עלי לשתף פעולה, וללבוש את אותו פריט (שלא קיים אצלי, אך זה מעולם לא מנע מבן זוגי להמשך אלי)? (הערתי לו מס' פעמים שהוא נועץ מבטים בבחורות בעלות פריט זה, והוא טען שזה לא באופן מודע ומאז הוא מקפיד שלא לעשות כך). והאם יש סטיות נוספות הקשורות בנושא זה שעלי לקחת בחשבון לפני מיסוד יחסינו?

14/02/2001 | 17:13 | מאת: ד"ר דרור גרין

בובי יקרה, יש הבדל בין סטיות מיניות, המוגדרות כך בשל חוסר התאמתן לנורמה המקובלת, לבין נטיות מיניות, שלעתים אין להן כמעט ביטוי בחיי היום יום. לפי תיאורך, הנטייה של בן מינך אינה משפיעה כלל על התנהגותו המינית, ולכן אינני רואה בה בעיה מיוחדת. בין כל שני בני זוג יש תמיד אי-התאמה מסוימת בנטיותיהם המיניות. יחסי מין עשויים להיות מקור לעונג, וגם מוקד של קשר קרוב. יחסי מין מספקים אינם מותנים רק בנטיות האישיות של כל אחד מבני הזוג, אלא ביכולת שלו להתייחס לצרכים של בן הזוג, ולנסות לספק גם אותם. כאשר קיים שיתוף פעולה, ובני הזוג נהנים זה מזה ואינם חוששים לספק את צרכיהם המיניים ההדדיים, נוצר ביניהם קשר עמוק וטוב. על פי התיאור שלך, נטייתו של בן זוגך אינה פוגמת כלל ביחסי המין שלכם. להיפך, הוא מוכן לשתף אתך פעולה ואפילו לרצות אותך ולא להתבונן בפריטי לבוש של בחורות אחרות. אין בכך כל רע, אם תשתפי אתו פעולה ותגרמי לו עונג. באותו אופן גם את רשאית לבקש ממנו לשתף פעולה ולספק את צרכיך, במידה ויש כאלו שחששת לבטא עד כה. שיתוף הפעולה והסיפוק ההדדי אינם מותנים ב'נורמליות' או ב'נטיות', אלא במוכנותם של בני הזוג לגרום זה לזה עונג. יש כאלו שסולדים, למשל, ממין אוראלי, בשעה שאצל אחרים זו פעולה פשוטה ומקובלת. אינני רואה כל סיבה לחשש, כל זמן שהקשר ביניכם טוב ואתם מסוגלים לשתף זה את זו גם בצרכים המיניים שלכם. בברכה, דרור גרין

17/02/2001 | 11:13 | מאת: ד"ר אבי פלד

מסכים

14/02/2001 | 13:11 | מאת: הגר

שלום, יש לי בעיה של עודף משקל (בין 5-7 ק"ג) באופן תמידי וזאת כתוצאה מתשוקה עזה במיוחד למאכלים מתוקים. (אני בת 46). מדי תקופה אני נמצאת בדיאטה ואכן משילה את אותם מספר קילוגרמים, אך הכל חוזר ושוב בגלל המתוקים למיניהם (עוגות, גלידה וכו'). שאלתי, מדוע פסיכולוגית איני מצליחה לעמוד בפיתוי למרות שהצד האסטתי מאד מאד חשוב לי ואני נראית מעולה (גם עם העודפים)?? עלי לציין כי לפני 10 שנים הפסקתי לעשן בכוחות עצמי - ביום בו החלטתי הפסקתי וזהו! (עישנתי חפיסה ליום). איך זה שלהפסיק לעשן היו לי את כוחות הנפש ולזלול לא??? מחכה לתשובה. בתודה ובברכה, הגר

14/02/2001 | 17:33 | מאת: ד"ר דרור גרין

הגר יקרה, מי שימצא תשובה לשאלותיך יהפוך למיליונר. מה שאת מכנה בשם 'בעיה', הוא המצב הטבעי של חלק גדול מאוכלוסיית העולם המערבי. עודף משקל של 5-7 ק"ג אינו נחשב להשמנה קיצונית, ולעתים המאמצים הנדרשים להפחתת המשקל גדולים מן ההישג. הורדה במשקל דורשת מאמץ רב ונמשך, וכל סטייה ממשטר הדיאטה גורמת לחזרה למשקל העודף. אחת הדרכים לשמור על משקל מאוזן היא הקניית משטר אכילה סביר (לא דיאטה) לחיים, המותאם לצרכייך האישיים. כדאי שתפני לדיאטיקן/ית להתאמת התזונה הנכונה, תוך שילוב עם פעילות גופנית קבועה, כמו הליכה יומית. אני משער שכבר קיבלת עצות כאלו בעבר, ולצערי אין חידושים מהפכניים בתחום זה. מדוע היה לך כוח להפסיק לעשן ואינך מסוגלת להפסיק לאכול? משום שהרבה יותר קל ליצור שינוי קיצוני, מאשר שינוי הדרגתי. אלו שמנסים להפחית את כמות הסיגריות שהם מעשנים, תמיד חוזרים לעשן את הכמות הגדולה יותר. רק מי שמצליח להפסיק את העישון באופן מיידי, עשוי לשמור על ההישג לאורך זמן. לרוע המזל לא ניתן להפסיק לגמרי לאכול, ולכן קשה הרבה יותר לשמור על משטר אכילה מאוזן מאשר להפסיק לעשן. את מספרת שאת נראית מעולה, ושאת בת 46. אני חושב שאת צריכה להיות מרוצה מכך שאת נראית מעולה, ולהסכין לכך שלא תוכלי לחזור למשקל שהיה לך בגיל עשרים. זה טבעי, וזה לא אסון כל-כך גדול. בברכה, דרור גרין

15/02/2001 | 09:44 | מאת: הגר

לדרור, טלי,עדי, רוז ורונה שלום, המון תודה לכולכם על העיצות, העידוד וכו'. אנסה לשאוב מהם כוחות מחודשים ולנסות אכן לשנות את הרגלי ה"מגונים" ! אדווח לכם בהמשך.... הגר

14/02/2001 | 18:36 | מאת: טלי וינברגר

הגר שלום רב, לכל אחד מאיתנו יש את נקודות החוזק ואת נקודות החולשה. הצלחת להיגמל מסיגריות, ואת עומדת בכך כבר 10 שנים, דבר שנראה בעיני מדהים כשלעצמו. כמעשנת כרונית (לבינתיים) גמילה נראית לי בלתי אפשרית, הרבה יותר בלתי אפשרית מאשר למשל המנעות ממזון. אבל זה בדיוק עניין נקודות החולשה והחוזק. אצלך את מתארת תהליך של שליטה מוגבלת וקצובה בזמן לגבי מזון. מדי תקופה את מצליחה להוריד את הקילוגרמים העודפים, ואז שוב חוזרת לפיתוי אל המתוק. העניין בשמירה על משקל לאורך שנים הוא דוקא לא להימנע ממה שאוהבים, אך למצוא את הדרך לשלב את אותם מוצרים בכמויות מוגבלות בתוך התפריט הכללי, למשל: פעם בשבוע במקום ארוחת ערב אפשר לקחת מנת גלידה הגונה. או להחליט שמותר לך עוגה (לא משהו בחוש ותפל, אלא "עוגה אמיתית" פעם בשבוע במקום ארוחת צהריים. אלה הם כל מיני "טריקים" שאני מכירה מהרבה אנשים אחרים כיצד לשמור על משקל תקין ובכל זאת לא להימנע ממה שאוהבים. כמובן שניתן להוסיף עוד פעילות גופנית ולשלבה בתוך מערך החיים באופן קבע. זה בטוח רק יכול להועיל. בכל מקרה שיהיה לך בהצלחה, והמון המון כוח! בברכה, טלי פרידמן

14/02/2001 | 19:24 | מאת: adi

להגר שלום, את צריכה להבין שזה מלחמה לכל החיים. אז אם את רוצה פשוט תבחרי לך משהו שאת יכולה לעמוד בו. עדי

15/02/2001 | 04:36 | מאת: רונה

אני מרגישה איתך הזדהות עצומה ! ! ! לא מצליחה להוריד בסביבות 7 ק"ג בעבר כבר הצלחתי פעמיים להוריד כ 17 ק"ג ... היה לי כח רצון והוא נעלם אני מאמינה שהאוכל הוא גם פיצוי במידה מסויימת מעין פינוק עצמי כי כייף לאכול הבעייה היא שאפשר להתעורר באמצע הלילה ולעבור דרך המקרר.... זו בעייה אמיתית איך מתמודדים אם זה??

15/02/2001 | 09:49 | מאת: הגר

שלום רונה, אני שמחה שאני לא "לגמרי לבד" במערכה זו! אבל סתם שאלה , מדוע את מתעוררת בלילות??? אני כ"כ עיפה מיום עמוס ומלא כך שבלילות אפילו המקרר לא מענין אותי. נסי לשכוח אותו ולשכנע את עצמך שהוא נעול לפחות בלילה! בהצלחה! הגר

14/02/2001 | 12:14 | מאת: 00

מה בדיוק ההגדרה ל"סכיזו-טייפ" ? תודה

14/02/2001 | 22:51 | מאת: פזית

סכיזו - קיצור של סכיזופרניה טייפ - סוג, דומה, כמו.

17/02/2001 | 11:15 | מאת: ד"ר אבי פלד

זהוא שם של הפרעה באישיות אישיות סגורה - נתק חברתי - חיים בעולם פנימי שנראה מוזר לצופה מהצד - הפראות חשיבה והתנהגות קלות האבחנה בעיתית קשה ולעיטים קרובות ניתנת בטעות