פורום פסיכולוגיה קלינית

44556 הודעות
37095 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
14/02/2001 | 11:09 | מאת: ארנון

יש לי בן בגיל 3 שנים שלאחרונה נולד לו אח קטן.אניואשתי מבינים את הענין של קנאה היטב ומנסים כמה שיותר לא להחסיר ממנו תשומת לב ,כמובן במינון המתאים. יש לו לאחרונה הרבה מקרים של חוסר הקשבה מוחלט כמעט בקשר לכל ענין שמעלים. אנו מנסים להנהג באיפוק וסבלנות אך כמה שאנו יותר סבלניים כך הוא יותר עקשן. איך אפשר להתמודד עם תופעה מעין זו עם כמה שפחות עימותים?

20/02/2001 | 17:37 | מאת: adi

לארנון שלום, האם הכנתם אותו לקראת השינוי הצפוי? לדעתי, אתם צריכים לנסות לעודד אותו לעזור לכם. עדי

20/02/2001 | 20:09 | מאת: רוז

לתת לו להיות שותף בכל מה שאתם עושים עם התינוק. מחתלים - שיביא את החיתול, רוחצים, שיחזיק את הבקבוק של השמפו, משכיבים לישון, לבקש שישמור, שישיר לו שיר, שיביא מוצץ, וכו' והכי חשוב, לא לשכוח אותו בנפרד מהתינוק,

20/02/2001 | 21:07 | מאת: רוית ניסן

לארנון שלום רב. נראה כי הילד שלכם בודק בכל דרך האם הוא עדיין באמת חמוד בעיניכם- כלומר- האם אתם עדין אוהבים אותו למרות הצטרפות אחיו הקטן. מה שמובן מאליו לנו- לגבי הילדים להם נולד אח שונה. בעיניהם הקטנות הם רואים את חלוקת הזמן השונה, את ההתעסקות הפיסית והרגשית עם התינוק הקטן והעיקר- את אובדן הבלעדיות. הנושא של קנאת אחים הינו נושא עתיק יומין. ההתמודדות עם הקנאה כהורים הינה מורכבת וכרוכה ברגשות עזים ואמביוולנטיים. מצד אחד אנו בתפקיד ההורים- רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו: לא לקפח, לא לדחות, לנהל חיי משפחה נטולי כעסים וריבים. להגן על כולם. מצד שני אנו נושאים עימנו את זכרונותינו כילדים. לרובנו נולד אח או אחות- לפנינו או אחרינו בכרונולוגיה המשפחתית. לרובנו ישנם זכרונות טובים יותר או פחות ממשפחת המוצא שלנו. לחלקנו- להיות אח בכור היה תפקיד רב עוצמה, מרכזי וטוב בעיקרו ולאחרים היה זה מקום של אובדן, נטישה ואף הקרבה של פרטיות, מקום וכיו"ב. בהופכנו להורים ואפילו לפני כן, רובנו עסוקיפ בפנטזיה על המשפחה שתהיה לנו בהשוואה טבעית למקורותינו. אנו מגיבים לילדינו לא רק מתוך התפקיד המציאותי שלנו כהורים, אלא גם מהמקום בו היינו כילדים. אנו מזדהים, כועסים, מענישים או מפצים גם את עצמנו כילדים ולא רק את הילד שלנו. אנו משליכים עליו דברים שונים, שלא תמיד קשורים בלעדית להתנהגותו המציאותית. ההתמודדות לכן הינה בשתי רמות: חשוב ברמה המציאותית והקונקרטית לא להגזים לשום כיוון. לא לפצות מידי מתוך אשמה, אך גם לא לנטוש להתנכר ולדחות מתוך רצון להקדיש זמן לתינוק החדש. ברמה השנייה חשוב להבין את התנהגותינו, מקורן האמיתי- כדרך לנטרל את ההגזמות. חשוב ביותר למשיך ולשמור על הגבולות בבית, תוך גילויי אמפתיה לכעס, לרגרסיות ולתסכול. זיכרו כי למרות שילדכם בן ה-3 נראה ענק יחסית לתינוק הקטן, גם הוא - הגדול עדיין די קטן. הסבירו ושתפו כמה שיותר- בגבולות בטוחים (כפי שרוז הציעה לכם- ויש לה נסיון עשיר...) ואל תפחדו לכעוס לפעמים כשצריך. כעס אינו תמיד שלילי בתנאי שהוא מקושר למשהו במציאות, מוסבר, לא אלים ולא מוגזם. הוא אחד המרכיבים בתקשורת, כי הרי אין אדם שלא כועס לפעמים. אפשר גם לדבר על הכעס, על השינוי, על ההרגשה שלכם, לשאול אותו כיצד הוא מרגיש. אני יודעת כמה זה קשה ומתסכל. בסה"כ - עוד אח זה טוב, וכייף. כרגע קשה אולי לראות זאת אבל בהתמודדות בריאה וכנה לטווח הארוך כולכם תראו זאת. בהצלחה. רוית.

14/02/2001 | 09:25 | מאת: גל

בוקר טוב, אינני יודעת מהיכן להתחיל, אנסה לתמצת את דבריי כך שיהיו ברורים ומובנים.היתה לי מערכת יחסים נפלאה כשנה, לאחר שנה היא החלה להתפורר מסיבות שונות, ההתפוררת נגרמה ע"י בן זוגי שעבר משבר מקצועי וכתוצאה מכך השתנה מקצה לקצה.נפרדנו, חזרנו וחוזר חלילה, עד שהחלטתי להפרד ממנו באופן סופי. לאורך כל התקופה שהיינו יחד הדבר שהפריע לי יותר מכל זה הקשר שלו עם כל מיני ידידות למיניהם. לפני שבועיים הוא החל שוב להתקשר ואמר שהוא רוצה לחזור ושהוא ינתק את הקשר עם כל הידידות שלו, הוא ביקש שאתן לו קצת זמן כי ההתנתקות לא יכולה לבוא ביום אחד.הסכמתי ובייעוץ עם הפסיכולוגית שלי החלטתי לתת לו צ'אנס נוסף.נפגשתי עימו ותוך כדי שיחה הוא אמר לי שאני צריכה להאמין בו כי בסוף היום הוא איתי ולא עם אף אחת אחרת.הוא גם סיפר שפגש ידידה שלמדה איתו בחו"ל וכנראה שייפגש עימה.לא הגבתי, למחרת נפגשנו שוב אחה"צ ובערב הוא נפגש עם הבחורה הזו בבית קפה.שוב לא הגבתי אבל אכלתי את עצמי מבפנים. אך הוא יכול להיות איתי ויותר מאוחר הוא יוצא עם ידידה לבית קפה? אנחנו בשנות השלושים .שהקשר היה איתן ופורה דיברנו על חתונה.( ייתכן שהוא פוחד ממחוייבות).שאלתי היא:האם אני צריכה להבליג או שיש אמת בדבריי שהדבר מפריע לי? ושאלה נוספת אם הוא יודע שזה מפריע לי למה הוא לא מפסיק עם כל זה? נמאס לי אני אוהבת אותו ולא מוכנה להיות איתו בכל מחיר, מה לעשות???? הוא לא מוכן ללכת לייעוץ זוגי. אודה על התיחסותכם. גל

14/02/2001 | 09:36 | מאת: קינייסולוגית

טיפול קינייסולוגי יכול לעזור. התשובה לכל הענין נמצאת אצלך. בקינייסולוגיה אומרים שהאדם אחראי { באופן לא מודע} על התנהגות הזולת הקרוב אליו. האם מצב דומה לא היה לך בעבר? כל זה חומר למחשבה. עזרה אמיתית והבנה אמיתית על חלקך במצב וכיצד למנוע ולהימנע מסיטואציות דומות בעתיד תקבלי בטיפול קינייסולוגי.

14/02/2001 | 10:57 | מאת: גל

שלום, תופעה זו לא הופיע בעבר.אפשר לפרט יותר על הטיפול? תודה גל

איך בכלל ניתן להטיל ספק בדבר שמרגישים אם אכן מרגישים אותו?! אולי הכונה לשאול אם זנ בסדר או לא בסדר התנהגותו בדר"כ אין תשובה חד משמעית לגבי מעשה זה או אחר אם נכון הוא או לאו אלא התשובה תלויה בניסבות בהן חל המעשה אולי הפתרון לתשובה תלוי במהות היחסים שלו עם אותן ידידות הרי אין בכונתך לבודד אותו חברתית ו"לכלוא" אותו ב"כלא" ששמו גל וכי לא יפגש עם אף אחת אחרת כלל.... ולהגביל אותו מלהפגש עם אנשים/נשים אחרים/ת... יתכן והתשובה לשאלתך תהיה תלויה בתשובה לאלה האם המפגשים הם מפגשים "תמימים" או שלא...... בהצלחה

14/02/2001 | 22:46 | מאת: רוז

לעזוב, להתאבל קצת, ולהתחיל מחדש עם מישהו שירצה רק אותך.

אך לנקודת מוצא זו אין כל ביסוס בשאלה אם אכן נכונה היא או שאיננה נכונה היא נדמה שכאן המפתח לתשובה

צהריים טובים, אודה באם תתייחסו לשאלתי בברכה גל

זהו, רק רציתי לחסוך למי שמחפש תגובות להודעה ההיא..ואולי לא יהיה מעוניין לקרוא דברים אחרים בינתיים

14/02/2001 | 05:13 | מאת: טלי וינברגר

דפני, ובכל זאת כבר עניתי לך בשאלה הקודמת... מי שלא ירצה...לא יקרא :) טלי פרידמן

נכון :))

14/02/2001 | 00:08 | מאת: פנטסיה

שלום אפשר לדעת מה זה מניה דיפרסיה? תודה

14/02/2001 | 00:51 | מאת: ד"ר דרור גרין

מאניה דפרסיה היא מחלה דו-קוטבית, המתאפיינת במחזוריות בין גל של מאניה (פעילות יתר) לבין גל דכאוני. המאניה מתבטאת בהתנהגות חסרת שיפוט, שגורמת לחולים להסתבך מבחינה כלכלית או משפטית, או להיגרר לאלכוהול ולסמים, והדיפרסיה גורמת למצבים שונים של נסיגה וחוסר תפקוד. ניתן לטפל במחלה באמצעות תרופות, כאשר החולה מוכן לשתף פעולה. אני מקווה שהסבר קצר זה יספק אותך. אם השאלה נובעת מחששות אישיים, אשמח לענות על שאלות נוספות, כאן או באימייל. בברכה, דרור גרין

14/02/2001 | 01:31 | מאת: דפני

שלום יש לי חשש שאני סובלת מדכאון, וזאת על סמן קטעי מידע שמגיעים לאזניי בהזדמנויות שונות, פשוט אף פעם לא בדקתי את זה ישירות עם איש מקצוע. אני מתקשה לקום בבוקר, לא רוצה לצאת החוצה לפגוש אנשים (ממש גרוע מפני שיש לי ילדים) והכי מפריע לי, שדברים דחופים שאני צריכה לעשות, והם בדרך כלל מאד מאד חשובים, אני כל הזמן דוחה ולרוב לא מבצעת אוךתם בכלל. אני טיפוס מאחר, לכל מקום ובכל זמן שנקבע, אני מאחרת....מוזר, אבל אפילו לכתוב את זה עכשיו קשה לי, כי זה כל כך מציק לי ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה, ניסיתי להתמודד לבד, אני כבר שנים רבות מתפקדת בצורה הזאת, אבל אני חושבת שזה מחמיר, ואני לא מצליחה לשנות את זה מישהו יכול לעזור לי?

14/02/2001 | 05:09 | מאת: טלי וינברגר

פנטזיה שלום רב, תוכלי למצוא על המחלה חומר בסיסי בספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" של טיאנו, אליצור וחברים. אגב, מעניין מדוע את שואלת על המחלה. אם יש לך שאלות ספציפיות יותר. אשמח לענות בהמשך בברכה, טלי פרידמן

06/03/2001 | 21:30 | מאת: שי

טלי שלום רב! אני "סובל" ממניה דיפרסיה כבר 13 שנים ,היום בן 30. אודה לך מאוד אם תתני לי מידע לגביי סבירות לתורשה (בעתיד) בת הזוג שלי בריאה.

06/03/2001 | 21:33 | מאת: שי

טלי שלום רב! אני "סובל" ממניה דיפרסיה כבר 13 שנים ,היום בן 30. אודה לך מאוד אם תתני לי מידע לגביי סבירות לתורשה (בעתיד) בת הזוג שלי בריאה.

13/02/2001 | 23:25 | מאת: יוסי

שלום. אני סובל מדכאון וחרדה. אני תמיד רואה רק את הצד השלילי בכל דבר. גם כאשר אני מודאג ממשהו והסיכוי שזה ישתבש הינו פרומיל אחד, אני מדמיין לי תסריט שלילי ביותר כאילו שבטוח שזה ישתבש. לאחרונה קרו מקרים שדיברתי עם אנשים על נושאים שאני נלחץ מהם ואנשים היו צוחקים ומתבדחים בעיניין ואילו אני לקחתי את דיבריהם בשיא הרצינות למרות שאני יודע שהם לועגים לי ובכ"ז אני לא יכול להשתחרר ממחשבות שליליות. פתאום תוך כדי שיחה אני נכנס ללחץ שאני מרגיש כאילו כל הגוף שלי חוטף גל חום וכאילו שאני צריך להשתין ואין לי שליטה על זה, הדופק מתחיל לעבוד מהר ואני מרגיש חוסר אונים מוחלט עם רצון לבכי וכאילו כל עולמי מתמוטט. מה קורה איתי? איך יוצאים מזה? תודה - יוסי

14/02/2001 | 00:55 | מאת: ד"ר דרור גרין

יוסי אורגד, את השאלה שלך אפשר לחלק לשניים: ראשית, ראייה שלילית ופסימית איננה בגדר מחלה, גם כאשר היא חורגת מן המקובל. המושגים 'חרדה' ו'דיכאון' הם מונחים קליניים, המציינים בדרך-כלל הפרעות קשות בהרבה. שנית, המאפיינים הפיסיים שציינת עשויים לרמז על בעייה, וכדאי שבמקום לפתח חששות ופחדים תיגש למומחה שיבדוק אותך וירגיע את חששותיך. אתה יכול לפנות לבדיקה רפואית רגילה, אך פסיכיאטר או פסיכולוג קליני יוכלו לבדוק ולאבחן אותך, ולהציע דרכים להקל עליך. בברכה, דרור גרין

14/02/2001 | 02:45 | מאת: יוסי

למר דרור גרין. תודה עבור תשובתך. ברשותך אבקש רק לדעת מהם הסימפטומים אשר בגינם מגדירים אדם כחולה בדיכאון - חרדה וזקוק לטיפול תרופתי. בתודה יוסי

13/02/2001 | 21:27 | מאת: אליאן

אני קוראת את הדברים שלכם והיאוש מציף אותי!!!!! הבן שלי- 14 מקבל לפונקס וריספרידל ודקינט בגלל הטרדיב דסקינזיה. כבר ארבע שנים והוא עדיין פסיכוטי אם כי יציב סוף סוף. ניסו הלידול,אטומין,אולאנזאפין,דפלפט ובאמת חוץ מתופעות הלוואי כלום לא עזר. ללא תרופות אלא.... כל החברים הדמיוניים שלו יפחידו אותו מאד... ויש לו טרדיב דיסקנזיה קשה. וללא הדקינט הוא כמו תמנון... ראיתם פעם תמנון-אדם-ילד? זה איום בלשון המעטה. אז מה לעשות? לקחת או לא לקחת. וכמו שנאמר כאן כיתת יורים או כיסא חשמלי? להיות או לא להיות.. והכי חשוב איך להיות או יותר נכון. להיות כמו לא להיות!!!!!!

13/02/2001 | 22:34 | מאת: אמא של...

שיביא את ניסיונו . שיאמת לנו, או ירגיע. אבל שיגיב על דברינו. ביותר ממשפט אחד. הוא רואה עד כמה לבטינו גדולים.

14/02/2001 | 01:51 | מאת: בן של משתמשת בריספרדל

.

14/02/2001 | 08:09 | מאת: אליאן

אני מצטטת מהספר פסיכיאטריה של הילד והמתבגר... לפי דבריו של פרופסור אבי ויצמן. טרדיב דיסקינזיה - שימוש ממושך בתכשירים אנטי-פסיכוטיים עלול לגרום לתסמונת זו, המתבטאת בתנועות בלתי רצוניות,בדרך כלל בשרירי הפה, הפנים, הלשון, הלסתות, ולעיתים אף גם הידיים. במקרים של הופעת תופעת לוואי זו,יש להפסיק את הטיפול הנירולפטי או לעבור לתרופה בעלת סיכון נמוך לתופעה זו,כדוגמת קלוזפין.

13/02/2001 | 14:48 | מאת: רחל2

השאלה מופנית לרווית ניסן ילד שהפסיק להרטיב החל שנית לאחר הולדת אחותו. מבקשת עצות טובות לטיפול בענין.

13/02/2001 | 15:07 | מאת: רוית ניסן

לרחל שלום. מיעטת בפרטים- אנא כתבי בן כמה הילד, כמה זמן מאז הגמילה עבר עד שהתחיל להרטיב, איך עברה הגמילה, בן כמה אחיו, איזו הכנה עבר להולדת האח, איך הוא בשאר התחומים (חברתית, רגשית, התפתחותית), וכד'. אשמח לנסות לחשוב איתך הלאה לאחר שתוסיפי את הפרטים עליהם שאלתי. תודה. רוית.

14/02/2001 | 11:03 | מאת: רחל2

רוית - תודה על התשובה המהירה. הילד הוא בן 3 שנים. היה בתום תקופת הגמילה מחיתולים כאשר נולדה אחותו לפני כ-8 חודשים. אז חלה נסיגה והילד החל להרטיב שוב. יש לציין כי לפעמים הוא מבקש לעשות בשירותים אך כאשר כועסים עליו - הוא חוזר לסורו. בשאר התחומים הוא ילד מפוח יחסית לגילו, חכם, נבון, יש לו חברים והוא מבקר קבוע בגן ילדים. מחכה לתשובתך

13/02/2001 | 13:39 | מאת: ריקי

שלום יש לי לפעמים התקפי חרדה (נראה לי) הם מלווים בכאבי בטן , קור ומעיין רעד האים אלו באמת התקפי חרדה? ואים כן מה אפשר לעשות? תודה מראש.

13/02/2001 | 22:34 | מאת: שגית

תפרטי מה הסמפטומים בדיוק, ואיך זה קורה. תודה.

13/02/2001 | 23:52 | מאת: ריקי

כשאני נזכרת במשהו מסויים ולדבר הזה יש השפעה על חיי בעתיד (ואני לא כ"כ רוצה שינויים כרגע ) ואז אני מרגישה שהדופק שלי מתחיל לעלות ,נהיה לי קר אחרי כמה זמן זה נרגע בערך חמש-עשר דקות

13/02/2001 | 23:02 | מאת: ד"ר דרור גרין

ריקי יקרה, כאבי בטן ורעד אינם התקפי חרדה. הם יכולים להיות סימפטומים של תופעות שונות, והשאלה היא מדוע את רואה בהם התקפי חרדה. בדרך-כלל, מי שסובל מהתקפי חרדה חש בחרדה, במובנה היומיומי, ולא יודע ממה היא נובעת. האם את חשה חרדה? האם הסימנים שתיארת מלווים בתחושות אחרות? מדוע את חוששת מחרדה? את מוזמנת לפרט כאן את רגשותיך, אך אם החשש גדול, כדאי שתפני לאיש מקצוע שיוכל להקשיב לך בתשומת לב ולהבין מה מטריד אותך. לפני שתפני לפסיכולוג אולי כדאי שתפני לרופא משפחה, שיבדוק אם אין כל סיבה גופנית לתחושות שלך. בברכה, דרור גרין

13/02/2001 | 23:58 | מאת: ריקי

אני יודעת למה אני חשה כך אני פשוט לא מבינה למה הגוף מתנהג בצורה כזו. ברור לי שיש קשר בין המצב הגופני למצב הרוח ואם אני נזכרת במשהו לא טוב אז הגיוני שהגוף יגיב בצורה המתאימה רציתי לדעת אם זו תגובה הנקראת חרדה ומה אפשר לעשות כדי שזה יפסק חוץ מלהירגע לעשות יוגה ולהיזכר בדברים מרגיעים וטובים.

13/02/2001 | 11:42 | מאת: אמא של...

כששאלו אותי כל הזמן איך זה שאני לא בוכה.... 11/00 אז למה את לא בוכה? כי זה מעבר לבכי ומעבר לדמעות זה כבד ומכביד/ ולוחץ ומלחיץ זה יותר ממה שהמח קולט זה יותר מסובך זה הורס זה חובט כי זה מעבר לבכי ומעבר לדמעות זה נחשול / מחשל/ הר פלדה על הלב זה סוחט ומשפיל זה מועך ומפיל זה כאב זו זוועה כי זה מעבר לבכי ומעבר לדמעות זו פרידה / הפרדה / זה ריחוק /זו אימה זו שואה קצת פרטית השמדה אימתנית דאגה ליקר וכפירה בעיקר כי זה מעבר לבכי ומעבר לדמעות זו מסירות/ הקרבה/וחיפוש הגהה זה היפוך על היפוך וכיפוף הדיעה זה אולי כדי למצוא את הטוב בתוך רע כי זה מעבר לבכי ומעבר לדמעות הקפאה מלאכותית של מירב הרגשות לעמוד לצידו / כמעט/ להיות במקומו כל הזמן לקוות שהדרך נכונה שאין בילתה ולהמשיך לאהוב כמו אם את ילדה.

13/02/2001 | 15:12 | מאת: רוית ניסן

לאמא של- לא יכולתי להתאפק מלהגיב, ולא ברמה המקצועית, כי אם האנושית. כל כך יפה כתבת את מה שאת וודאי גם המון אמהות אחרות חשות. כל כך אמהי, כנה ומכיל. תודה על ששיתפת אותנו בשיר זה והלוואי שיהיה רק יותר קל. רוית.

13/02/2001 | 15:28 | מאת: רחל

אמא של... אני ממש מתרגשת. את עונה על שאלה שכבר קודם רציתי לשאול, ולא העזתי. מאיפה את שואבת כוחות? מי מלווה אותך בהתמודדות? השיר פשוט מצמרר, אני מרגישה שאין לי מילים לומר לך, רק רצון לחבק, ולחזק, ולהגיד לך שתמשיכי...

13/02/2001 | 16:50 | מאת: אמא של...

אני בעסק הזה לבד.. אמנם יש אבא ואח, אבל המשימה שלי בלבד. מאיפה הכח? אין לי מושג, הוא כנראה היה שם בפינה, ולא ידעתי על קיומו. מאיפה השירים? מזה כעשור כותבת, לפני כן, פיסלתי, ואחר כך ציירתי, כעת, אני יוצרת נרות. חבל שאי אפשר להכניס לפה תמונות. הייתם נהנים. והרבה תודה לכם על התמיכה והפרגון . בשבוע הבא ילך הבחור לראיון ב"כפר תקווה " שעל יד טבעון... לתכנית שיקומית מיוחדת, ששמה..."שיקום בדרך אחרת", הכפר אמנם, מיועד לחוסים מפגרים, אבל, יש בו גם מסגרות שיקומיות לבעיות אחרות. אני אהיה שם איתו , לראות על מה מדובר. העוסי"ת מביטוח לאומי, ייעצה גם לי לנסוע .

13/02/2001 | 20:59 | מאת: אליאן

צריכה להיות תוספת לאחר להמשיך לאהוב כמו אם את ילדה אהבה אמיתית ולא הרסנית! שיר מקסים,מבטא את הקשיים של אלו אשר לא יכולים לבכות!!!!!

14/02/2001 | 23:24 | מאת: טלי וינברגר

לאמא של... כמה כאב, כמה קושי, כמה סבל וכמה אהבה שזורים בתוך המילים ובין השורות באמת שהצלחת לעלות דמעות התרגשות בעיני שיהיה רק טוב בברכה, טלי פרידמן

דרור שלום הבנת עצמי דרך המוסיקה באחד הדיאלוגים שאלת אותי על השימוש במוזיקה להבנת עצמי הדבר העיקרי שהמוסיקה משמשת להבנה ולא לחוויה הוא במתן המשקל הנאות לשכלתנות יש לי BSC במתמטיקה שמייצגת את השכלתנות שחשיבותה מתחילה ונגמרת בכילכול הצעדים בחיים . השכלתנות הכרחית לכך: שאדם ייזהר בנהיגה שאדם ירכוש מקצוע שהוא יכול להתפרנס ממנו שאדם ישמע להוראות הרופאים כדי לשמור על מצב בריאותו שאדם יירכוש ידע בחוקים שהחברה קבעה כדי לקיים מערכת יחסים תקינה עם סביבתו בדורי אני יליד 1954 הפך הנושא של להיות עורך דין או מהנדס לאידיאל כאשר מדברים על דבר נשגב מדברים על היי-טק ספריו של רם אורן נמכרים כמו לחמניות אין לי עניין בדרך הפעולה של מעבד במחשב או בהתנהגות תיבת ההילוכים אבל יש לי עניין גדול ב ACTUS TRAGICUS שמעתי היום את הסוויטה השניה לצ'לו של בך ,את הספר הראשון והשני של IMAGES של דביוסי,ואת ה ELEISON KYRIE מתוך המיסה הגדולה בביצוע קרל ריכטר הדבר הגדול בביצועים ששמעתי הוא בגרימת חוויה רוחנית ועילאית בלא להיכנס לשאלה הבלתי חשובה מה רצה המלחין (למה-כובע) שמעתי בנוסף פרטיטה של פנדרצקי מ 1972 שניסתה להיות שכלתנית ולא אמרה לי כלום באופן אישי אני משתעמם מביצועים מוזיקליים שעובדים על הקונספציה שהמבצע הצליח לחדש משהו בכך שהוא מצא שיטה חדשה לדרך ביצוע תודה שאול

13/02/2001 | 18:50 | מאת: ד"ר דרור גרין

שאול יקר, באמצעות המוסיקה אמרת לי משהו על ההפרדה שאתה עושה בין השכל לבין הרגש, בין מה שניתן לבקר באמצעות מלים, לבין מה שאין צורך לדבר עליו. האמנם ההפרדה כל-כך ברורה וחד-משמעית? האם אין אזורי מעבר, שבהם משתלבים הרגש והשכל למשהו נוסף? ההבחנות נמצאות בעיניו של המתבונן. למשל, יש הרואים ביצירותיו של באך ביטוי לחשיבה מתמטית גאונית. איך עוד אפשר להסביר את הגאוניות שבכתיבת הפוגות שלו? בספרטה שילבו את לימודי המוסיקה והספורט, כדרך לחינוך לחשיבה ובריאות. סיפרת שהקשבת היום לסוויטה השנייה של באך לצ'לו. באיזה ביצוע? קזאלס? זה ביצוע של מאלתר אמיתי. פעם שמעתי מישהו ברכבת התחתית של לונדון מנגן את הסוויטה הזו בסקסופון, ועכשיו אלך לנגן אותה בפסנתר. אני משתדל לעשות זאת פעם ביום. אני מסכים אתך שלעתים האינטרפרטציה של המבצע עשויה לפגום במוסיקה, ולכן היום אני משתדל להקשיב למוסיקה ולא למבצע, למרות שיש כמה גאונים שאינני יכול להתעלם מהם. תמשיך ליהנות, דרור

13/02/2001 | 08:50 | מאת: אביב

הכל תמיד סובב סביב האוכל וההקאות בסוף. קמתי בבוקר בהחלטה הרגילה של היום אני לא אקיא, שלא עובדת אף פעם ואין סיבה שהיא תעבוד היום. כל הבוקר לא אכלתי כלום כרגיל. ב- 13:00 הלכנו לאכול צהרים בעבודה, ואני חשבתי לעצמי, "נו בוא נגמור עם זה כבר". אכלתי המון כרגיל - שעועית ירוקה, שניצל עם פירה, סלטים ולחמניה. חזרתי למשרד והמשכתי לאכול - עוד שני ביגלה, שתי חבילות ופלים, חצי עוגת הבית, וכמה קוביות שוקולד לקינוח. תוך כדי שתיתי כ- 2 ליטר מיץ דיאט, ו- 2 כוסות שוקו גדולות, כדי שיהיה לי קל להקיא. אחרי שעתיים שלקח לי לאכול את כל זה כבר לחץ לי בבטן, וידעתי שאני אוכל להקיא טוב. עישנתי סיגריה כדי לתת לשתיה האחרונה להיספג וכדי לגרום לעצמי לבחילה קלה, נכנסתי לשירותים והקאתי הכל. הקאה טובה, קלה, בלי מאמץ רב מדי, הכל פשוט יצא, 3 קילו של זבל, אחרי רבע שעה הכל נגמר. מהר יחסית. השעה 15:30. בשעה 16:00 אני שוב רעבה, מה לעשות הצלחתי להקיא הכל, אז אני מחסלת חבילת פריכיות אורז, ביסלי גריל קטן ושתי חתיכות עוגה, ביחד עם ליטר שתיה, ומקיאה הכל. גם זה עבר יחסית בקלות. הקאתי עוד קילו. 19:30 בבית. הבית ריק. אין אף אחד. הזדמנות לבלוס שוב. אני יורדת על לחם שלם עם 4 פרוסות גבינה צהובה, מין סנדביץ ענקי, אחר כך עוד חצי בגט סאבוואי עם טונה. ולקינוח הפינוק המתוק - 2 חבילות עוגיות סנדביץ שוקו, שתי חבילות שוקולד ומעדן הגולן. אני מקיאה. המזל הטוב שלי הלך. ההקאה הולכת לי קשה, בקושי יוצא. רק 2 קילו. כנראה לא שתיתי מספיק. רק ליטר מיץ לכל האוכל הזה, זה לא מספיק. אני מנסה לשתות שוב, לעשן עוד סיגריה, וזה לא יוצא. אני מחליטה לוותר לוקחת 20 כדורים משלשלים ומתחרטת, לא יכולה לסבול את הלחץ בבטן ואת הרגשת המלאות, חייבת להקיא את זה. אוכלת עוד חבילת ופלים עם הרבה שתיה כדי לנסות להקיא שוב. דוחפת את מברשת השיניים לגרון, וזה מצליח. עבד. הקאתי עוד שני קילו. סה"כ 8 קילו של הקאות בכל היום. הספק לא רע. לוקחת עוד 10 כדורים משלשלים, מחשש שאת הקודמים הקאתי ושוכבת חצי מעולפת, בוכה, במיטה. מבטיחה לעצמי שמחר זהו. מחר אני לא אקיא. אפילו מנסה להמציא פטנטים כמו לשרוף לעצמי את יד ימין כדי שלא תוכל לשמש אותי בהקאות ואז פשוט לא תהיה לי ברירה, אלא להפסיק עם הבולמוסים וההקאות. פתטי, מעורר רחמים, אני שוב בוכה, כי אני יודעת שמחר יבוא יום כמעט בדיוק זהה לזה. פחות הקאה, יותר הקאה, כבר לא משנה הרבה. עד מתי ?? טלי - את באמת חושבת שזה עוזר לכתוב את זה ? לראות את זה שחור על גבי לבן ? אני די סקפטית, צר לי.

13/02/2001 | 21:34 | מאת: טלי וינברגר

אביב יקרה, הכל עוזר. לכתוב, לספר, להגיד את זה שוב ושוב, לעבד ולאבד את הדברים. אני מבינה את הספק, כשאת שרויה בתוך הבוץ, ולצידך מונחים 8 ק"ג של מזון לא מעוכל, צמיגי, מסריח, מגעיל, קשה לראות מה טוב, מה רע, מה כדאי ולמה. אני איתך. בכל מקרה. את מוזמנת להתקשר. באמת. טלי פרידמן

14/02/2001 | 07:30 | מאת: אביב

היי, טלי. צר לי על חוסר האמונה שלי. התקשרתי אלייך אתמול, נשארתי לבד שם בלילה בחושך, עם הסירחון, אבא נפטר, אמא הלכה. לא יכולתי לנשום אחרי 4 אכילות-הקאות ברצף. היה מפחיד. כואב. קיוויתי שנעשן סיגריה טלפונית ביחד. שלפחות את תהיי שם. אוף... שוב אני בוכה. מה יהיה ?? לא נראה לי שאני אוכל לעשות את זה מחר. חרא לי מדי. אני מתביישת מדי. עכשיו כשאת יודעת גם כמה אני אוכלת זה עוד יותר קשה להסתכל לך בעיניים. בכל מקרה אני אודיע לך. ושוב סליחה על הכל.

14/02/2001 | 07:47 | מאת: אביב

בבקשה אל תשאירי אותי לבד. אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שקשה להיות איתי ולהתמודד איתי, אני לא תמיד "הילדה הטובה" שאני צריכה ליהיות, אבל זה רק כי קשה לי כל כך כרגע, ואני מבטיחה להשתפר. מתי שהוא...

12/02/2001 | 22:46 | מאת: המודאגת

אני נורא נורא מצערת אם השאלה שלי הבהילה אנשים... הייתי בפניקה ולא הייתי צריכה לכתוב בצורה כל כך לא אחראית, למשל לא נראה לי שכמו שכתבתי זו בעיה נפוצה... אני מאוד מאוד מאוד מתנצלת בפני מי שהלחצתי... :-(

12/02/2001 | 22:56 | מאת: המודאגת

:-( מאוד מאוד מצטערת....

12/02/2001 | 23:23 | מאת: המודאגת

קראתי על התרופה באיזה אתר ודובר על תופעות הלוואי כאילו הן חלק מלקיחת התרופה ולא כמשהו נדיר, ואני בטמטומי הסקתי מזה שזה אומר שזה נפוץ... מצטערת ומבטיחה שעכשיו אני שותקת... סליחה על פרץ הנוירוטיות הזה.

13/02/2001 | 22:22 | מאת: לילי

זכותך לשאול כל שאלה ופורום זה נועד למטרה זו.

12/02/2001 | 22:08 | מאת: פנטסיה

שלום הייתי רוצה לדעת מה זה מניה-דיפרסיה, ומהם התסמינים לכך או/ו האבחנה לכך? תודה מראש פנטסיה

14/02/2001 | 00:57 | מאת: ד"ר דרור גרין

ראי תשובתי למעלה. בברכה, דרור גרין

12/02/2001 | 10:19 | מאת: סמדר

לפני כשבועיים כתבתי לכם על חברה שלי שנמצאת במצב דיכאון די קשה ומדאיג לאחר לידה כבר אי אפשר לדעת אם זה קשור או רק עורר משהו שהיה רדום.רוית נתת לי טלפון של מרפאה שמטפלת במצבים אלו משום מה לא עונים שם.אני מנסה להשיג גם את הטלפון של איכלוב.במקביל היא התחילה ללכת בנוסף לטיפול התרופתי לפסיכולוגית פרטית אבל היא לא מרגישה שום הטבה הפסכילוגית לא מתמחה בדיכאון לאחר לידה .בקיצור האם תוכלי לתת לי שוב טלפון או המלצה באזור המרכז של מטפלים המתמחים בתחום זה.דחוף כי היא נשמעת על הפנים והיא גם לא מוכנה שיבואו אליה.!!!

12/02/2001 | 14:31 | מאת: רוית ניסן

סמדר שלום. התקשרי אלי לטלפון הנייד (בלחיצה על שמי- יופיע המספר). ביי. רוית.

13/02/2001 | 09:09 | מאת: רוז

סמדר, קודם כל מאוד חשוב , את גם יכולה לעשות הרבה עבור חברתך, תשהי איתה הרבה,, או תדאגי שיהיו איתה אנשים. חשוב להוציא לאויר הצח, לטייל, ולבדר את רוחה. והכי הרבה להשגיח עליה כמה שיותר, אם אפשר לעזור לה , או לדאוג שיעזרו לה בעבודות הבית הפשוטות, לדיכאון אחרי לידה יש לפעמים השלכות טראגיות, וכדאי למנוע אותן.

12/02/2001 | 09:51 | מאת: מאיה

תודה.

12/02/2001 | 14:50 | מאת: רוית ניסן

מאיה שלום. תודה על תשובותייך לשאלותי. ישנו סוג של שאלות המדגיש את הבעייתיות של צורת ההתקשרות הזו (באינטרנט). זהו נושא שכבר נידון פה בהזדמנויות שונות, ולא ניכנס אליו עכשיו. לגבי ביתך- נראה שיש קושי וחרדה בתוך הקשר בניכן. התאור של סוף ההריון וחודשי חייה הראשונים נשמע לא פשוט לשתיכן. אולי זמן זה נתן את אותותיו ואולי לא. במכתבך כתבת גם שיש לה אח גדול יותר. לא כתבת את ההפרש ביניהם ולא כתבת על היחסים בין האחים וגם כיצד התקבלה לידת האחות. נראה גם כי יש הבדל בין איך שאת מתייחסת לדברים לעומת בעלך- ומכאן שיש שוני בתגובות של ביתך אליו ואלייך (סביב הפרידה בגן, ואלי אף בדברים נוספים). איך היא על עקומת הגדילה? האם היא עברה מעקומה אחת לאחרת? האם ינקה? כפי שאת רואה- כל דיאלוג שלנו מעלה עוד שאלות נוספות. אני מאוד מבינה את הדאגה שלך. אני מציעה שתתקשרי אלי לטלפון הנייד (המופיע בלחיצה על שמי) ונשוחח בטלפון. כך אוכל יותר להבין ולשאול. התקשרי אחרי 21.00 בערב. בברכה. רוית.

12/02/2001 | 08:09 | מאת: איילת מן

לדר פלד שלום רב התלבטתי לא מעט האם לענות בפורום. את 7 שנות לימודי האקדמיות הראשונות עברתי במסגרת לימודים מערבית, (הפקולטה לחקלאות ברחובות), ותמיד אבחון את ידיעותי ותשובותי גם לאור ידיעותי בתחום הרפואה והתזונה המערבית. עם זאת מסתבר שיש יותר מאמת אחת, ויותר מזווית ראיה אחת גם של המחלה וגם של הפתרון. כאשר פניתי ללימודי רפואה משלימה בתחום התזונה וצמחי המרפא הסיינים, יצאתי להרפתקאה בעולם אחר, חדש, שבוחן את המחלה אחת, את דרך הריפוי אחרת, בהתחלה הכל נשמע מוזר, שונה, יש צורך לפתוח אשנב כדי לתת כניסה לתודעה אחרת. ובכן, מצאתי תשובות שחפשתי שנים לא מעטות ( אני כבר לא בת 18) ואיני רואה בכך שום סתירה, ולעיתים ערך העזרה לא יסולא בפז. אני חושבת שאין מקום לשרלטנות ויש צורך ללמוד את הנושא לעומק, אך אני מצפה מרופאים ברפואה המערבית, להאזין למסר - חיפוש רפואה משלימה ברשת הוא לא בכדי, יש רצון ליחס אחר, להקשבה, לראיה שונה, וחיפוש פתרונות הוליסטיים, ויפה שעה זו

12/02/2001 | 08:27 | מאת: ד"ר דרור גרין

איילת יקרה, גם בפסיכותרפיה, כמו ברפואה, קיימת התעניינות רבה בתחום החשיבה החוץ-אירופי, מה שמשפיע על התפתחותן של גישות טיפוליות חדשות. בעולם, ולעתים גם אצלנו, יש נטיה הולכת וגדלה לכיוון של פסיכותרפיה אינטגרטיבית, המשלבת גישות שונות, ובתוכן גם השפעות מזרחיות, בעיקר מתחום הבודהיזם והטאואיזם. את ניצניה של החשיבה האלטרנטיבית בפסיכותרפיה ניתן למצוא כבר אצל יונג, וכיום תוכלי לקרוא על כך בספריהם של קן וילבר, אלן ווטס, וכן בספר מקיף על ההיסטוריה של הפסיכותרפיה המזרחית והמערבית: Talking Cures, A History of Western & Eastern Psychotherapies, by C. Peter. Bankart בברכה, דרור גרין

12/02/2001 | 20:51 | מאת: איילת מן

שלום רב תשובתי היתה לדר פלד, אשר נכנס לפורום רפואה משלימה ומשולבת שם אני אחת ממנהלי הפורום והגיב כפי שהגיב,. בכבוד רב איילת

12/02/2001 | 07:57 | מאת: טלי וינברגר

שאול בוקר טוב, בהמשך לפנייתך הטלפונית אליי, הבטחתי לברר עבורך דבר מה. יש לי תשובה, ואתה מוזמן להתקשר אליי בשנית. בברכה, טלי פרידמן

12/02/2001 | 15:02 | מאת: ***

\

12/02/2001 | 22:57 | מאת: טלי וינברגר

אל דאגה הודעה זו נרשמה בהסכמה והרשאה קודמת של הפונה. אני שומרת על כל מאפיני האתיקה המקצועית גם פה. לכל המודאגים, אין סיבה לדאגה. טלי פרידמן

11/02/2001 | 23:54 | מאת: מיכל

במקומות שונים בתשובותכם אתם מפנים לסוגי טיפולים שונים: טיפול התנהגותי, טיפול פסיכוטרפי וכו' כיצד אנו, הנזקקים לטיפול יכולים לבחור את המטפל, איך יודעים מי מטפל איך? במכבי יש המון המון מטפלים ופסיכולוגיים, איך אדע מי מהם מתאים לי? תודה

12/02/2001 | 01:38 | מאת: ד"ר דרור גרין

מיכל יקרה, השאלה שלך חשובה ביותר. אכן, הידע של מי שנזקק לטיפול נפשי מועט ביותר, וקשה לדעת למי לפנות. אם תקראי את ההודעות הקודמות כאן, תוכלי ללמוד משהו על סוגי הטיפול השונים. כאשר את פונה למטפל, את רשאית לשאול אותו מהי הגישה הטיפולית שלו, ולבדוק איתו האם גישתו מתאימה לצרכייך. זה יכול להיות תהליך ארוך ומייגע, למצוא את המטפל המתאים, אבל זה עדיף על פני בחירה עיוורת. אם תזדקקי למידע מדויק יותר, או אם יש לך שאלה מסוימת לשאול, אשמח להשיב לך. בברכה, דרור גרין

12/02/2001 | 15:02 | מאת: מיכל

כל כך הרבה שאלות יש לי, הלוואי וידעתי לנסח אותן במילים ראשית, מנסיוני, כאשר נזקקתי לטיפול (לאחר משבר שעברתי) הייתי במצב כה שפוף עד כי לא ממש יכולתי לשפוט מה הגישה אשר תתאים לי. בקושי ידעתי איזה קפה וכמה סוכר (אם בכלל) אני שותה. גם במצבים אחרים, קיצוניים פחות, נראה לי שיש קושי לבחון את הגישה מול הצורך. במילים פשוטות - איך עושים את זה בפועל? דפדפתי בהודעות הקודמות. הבנתי שיש כל מיני גישות. אך מה מאפיין כל גישה. איך אוכל לדעת מי מהן תתאים לי? מה הצורך שלי? אני יודעת מה הקושי שלי, אך איך אוכל לדעת מי מהם יכול לעזור לי??? האם עדיף מטפל צעיר ונמרץ? או אולי מנוסה אך אולי שחוק? באיזה מן הגישות הסיכוי הרב ביותר להצלחה מהירה ולאורך זמן? האם יש בידי בכלל את הכלים להתאים לעצמי גישה? זה הרבה יותר מופשט ומורכב ממדידת זוג נעליים וידיעה ברורה האם הוא נוח או לא. לצערי זה גם הרבה יותר חשוב

11/02/2001 | 22:35 | מאת: לילי

האם TD יכול להתבטא בברוקסיזם והפרעות נשימה?

12/02/2001 | 00:41 | מאת: אמא של...

גם אני אודה לך באם תתייחס למאמר שקראנו, אם להכנס לחרדות כבר כעת??????? מאז שקראתי, אני ממש ממש לא שקטה.. דווקא הכדור, שאמור להיות חסר תופעות לוואי, עלול לגרום לתופעות בלתי הפיכות???? האם זה עניין של סטטיסטיקה? או שיש הסתברות אחרת? תודה על התייחסותך.

12/02/2001 | 01:39 | מאת: אמא של...

2930 אתרים העוסקים בנושא טרדיב דסקינזיה, ורובם ככולם, נגד שימוש בתרופות נוגדות פסיכוזה.. ורק אתר אחד, עוסק בהשוואה להלופרידור, ובו נטען שהשימוש בריספרידל, יש בו סכנה פחותה.. מאשר להלופרידור. ממש מנחם. http://www.aafp.org/afp/991015ap/tips/22.html מה עלינו לעשות? לחזור לתופעות הפסיכוטיות? או לסכן את יקירינו בתופעת הלוואי הכל כך מזוויעה.?? והבלתי הפיכה. שימו לב למספר האתרים.....אלפים........ הנושא נטחן מכל עבריו ..... וכולם נגד נטילת התרופה.. ואנחנו הסובלים, שהאמנו שהבאנו מרפא פילאי לסובלים מהמחלה, נטחנים מדאגה חדשה. מה עושים כעת? כשהמידע הזה מחלחל כמו רעל לנשמתי?????

דרור שלום מסעות במוסיקה פרק 3 סוף השבוע הנוכחי הסתכם ב אטיודים וסונטות של SCRIABIN בנגינתו של ולאדימיר הורביץ הסונטה של פראנץ ליסט בנגינתו של פוליני בבית הרגשתי באש הבוערת בקונצ'רטים של בארטוק בניצוחו של פריצ'איי ובנגינתו של אנדה מכבי האש היו מדריגלים של מונטוורדי בביצוע קמטוס קלן ומזמורים לבתולה המבורכת של רוזנמילר בביצוע קנטוס קלן חשבתי ששירים מימי הביניים והרנסאנס יעברו ( כמו GREEN LEAVES ורובין הוד) אולם השעמום הגיע אחרי 15 דקות התאכזבתי מהמערכה הראשונה של TRISTAN ו ISOLDE שרק ה PRELUDE היה סוחף אבל אני חושב שבמערכה הראשונה יש הרבה זבלנות אם מתייחסים לאש אני אוהב את VARESE ו מסייאן שיודעים לייצר זיקוקים ותבערה גם אם הם לא טונאליים (בביצוע ריקארדו שאיי) לסיום אני לא יודע מה זה סי מינור או רה מז'ור אני לא יודע לקרוא תווים ואני לא יודע מה זה סולם תודה שאול

11/02/2001 | 22:53 | מאת: ד"ר דרור גרין

שאול יקר, היום אתה מתרכז במיסטיקה רומנטית. אכן, כמה יפה המוסיקה של סקריאבין, ומי יכול להפליא בנגינתה אם לא ולדימיר הורוביץ, שלא היה פסנתרן כמוהו בעולם? הורוביץ כמעט שלא הופיע בפומבי. תקופות ארוכות היה מאושפז, ולעתים היה מוכן להופיע פעם בשנה. פעם מישהו שגר באותו בניין בניו-יורק נתן לי את הכתובת שלו, וכמעט והתפתיתי לנסוע ולשבת ליד דלתו, בתקווה לשמוע אותו מנגן. גם הסונטה של ליסט שופעת סער ופרץ, וכולה רומנטיקה מרגשת. ברטוק הוא כמובן רומנטיקן מודרני, קצת קשה יותר להאזנה, אבל מרגש לא פחות. אינני חושב שיש צורך ללמוד קריאת תווים, או להכיר את הסולמות, כדי ליהנות ממוסיקה, למרות שידע מוסיקלי בהחלט מוסיף להנאה. ומתוך סקרנות מעניין מדוע ציינת שאינך יודע מה זה רה מז'ור וסי מינור. אם אינך יודע, מדוע ציינת דווקא סולם מזורי ואת מקבילו המינורי, המסומנים באותם סימנים? תמהתני. אולי אלך כעת בעקבותיך ואאזין קצת לנגינתו של הורוביץ (ואני ממליץ במיוחד על הסונטות של סקרלטי, וגם שופן ובטהובן). לילה טוב, דרור

11/02/2001 | 11:58 | מאת: איילה

אני בת 26 ושוקלת 40 קילוגרמים, אני מודעת לעובדת היותי רזה מאוד , וכן הסביבה מעירה לי על כך כל הזמן, אני אוכלת אך בקושי רב, ורב הזמן אין לי תאבון כלל. אני לא עונה להגדרה הקלאסית של אנורקסיה או בולימיה אבל ברור לי שיש לי בעייה. איך לטפל?

11/02/2001 | 17:10 | מאת: adi

לאיילה שלום רב, הייתי בתחילה פונה לרופא המשפחה כדי לערוך בירור לתופעה של אי התאבון. עדי

11/02/2001 | 22:57 | מאת: ד"ר דרור גרין

איילה יקרה, אמנם אינך מציינת את גובהך, אך נראה שאכן משקלך גבולי, ומדליק סימני אזהרה. אני משער שזו הסיבה שהחלטת להתייעץ אתנו. את מספרת שאת אוכלת בקושי רב, ושאין לך כל תיאבון. זו אכן בעיה, ואני מציע שראשית תפני לרופא המשפחה ותבקשי ממנו הפניה לבדיקות, שיסירו את האפשרות לבעיה פיסית הגורמת לחוסר משקל ולחוסר תיאבון. במידה ואכן הגורם אינו גופני, אני ממליץ שתפני ליעוץ אצל מומחים להפרעות אכילה. אם תשלחי לי אימייל ותצייני את מקום מגוריך, אנסה להפנות אותך למומחה המתאים. בברכה, דרור גרין

11/02/2001 | 23:38 | מאת: טלי וינברגר

איילה שלום רב, כפי שקודמיי המליצו לך, ראשית עלייך לערוך בדיקות רפואיות מקיפות. נוסף על כך אני מאמינה שלא סתם פנית לפורום זה. את עצמך מעידה שמדובר בבעיה, אך אין מדובר בהפרעת אכילה קלאסית. האם את מוכנה לפרט? איך זה התחיל? מה הסימנים כיום? הפרעת אכילה יש לה סימנים ברורים בדרך כלל, אולם כל חולה מפתחת מעין "גביש" ייחודי של התבטאות המחלה, ולכן אין זהות בין כל החולולת. ישנם מספר טיפולים בהפרעות אכילה אשר כולן מתמקדות בפסיכותרפיה (מסוגים שונים) ולעיתים מוסיפים גם טיפול תרופתי (במקרים המורכבים יותר). אני אשמח לייעץ לך לאן ולמי לפנות בהתאם למצבך, מקום מגורייך, העדפותייך וכו'. צרי עימי קשר דרך אימייל או דרך הסלולרי. פרטיי נמצאים בכרטיסי האישי בהקלקה על שמי. תרגישי טוב. בברכה, טלי פרידמן

11/02/2001 | 08:13 | מאת: רחל

מקוה לשמוע ממך היום. חייבת לרוץ לעבודה... יאללה בי.

11/02/2001 | 16:22 | מאת: גמ

הי!!! (השעה כבר 16:00, ורק עכשיו יצאתי מהבית.....) הייתי בטיפול השיאצו........אני עדיין לא מעכלת. הייתי די בלחץ לשכב שם. אפילו שזה עם בגדים, ומשהו אחר....נוגע......דרך החלונות נכנסה השמש, כ"כ חזקה, וכ"כ התביישתי! רציתי לכבות אותה.. בשבילי זה מבחן עצמי, לנסות לסבול מגע....אני אמשיך ללכת, מי יודע? אולי דברים טובים יצאו מזה? בשבועות האחרונים היה לי קצת עצוב, כי הרגשתי שאחת התרופות שאני לוקחת כנראה\אולי משפיעות עלי לטובה.. ולא היה לי חשק יותר לפגוע בעצמי... אבל מה אני בלי כל הכאב הזה? אז "שמחתי" כשאתמול התעוררה מעט המפלצת שנרדמה מהכדורים, והתחילה להסתובב בגוף. וחזרתי לסורי...... לא משהו רציני. וכמובן שבלילה הרגשתי רע, אבל בסדר. (זה הולך ביחד?) והמפלצת חזרה לישון, אבל לפחות אני יודעת שהיא עוד קיימת! היום הכל מצויין! אחזור למחשב מאוחר יותר. בי.

11/02/2001 | 16:44 | מאת: רחל

אחר-צהריים טובים! איזה כיף לשמוע ממך... אז הלכתם, את והמפלצת, לטיפול שיאצו. איזה יופי! איך נראית המפלצת? אל תחסכי במילים, כדי שגם אני אוכל לראות אותה. אני מבינה שהמפלצת לא אוהבת טיפולים קונבנציונלים כמו תרופות. איך היא הסתדרה עם הטיפול האלטרנטיבי? מחכה לתשובה...

11/02/2001 | 01:40 | מאת: אסטרליס

ברצוני לציין שלקחתי את הפריזמה במשך שבוע. הוא אמנם עושה מצב רוח טוב ומחזק פיזית, אולם הוא גרם לי לחרדות ולעצבנות, בדיוק כמו שכתוב בהוראות. חוץ מזה בהתחלה לא היה לי תיאבון. האם הבעיות האלה עוברות? אבקש את תשובתך המהירה. אולי אוכל להתקשר אליך אישית?

14/02/2001 | 00:46 | מאת: אסטרליס

לא קיבלתי תשובה לשאלה זאת בתודה אסטרליס

23/02/2001 | 00:10 | מאת: אסטרליס

עדין לא קיבלתי תשובה

17/02/2001 | 16:50 | מאת: אסטרליס

מחכה עדין לתשובה מד"ר פלד

20/03/2001 | 02:35 | מאת: אסטרליס

עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלה זו. אבקש את התיחסותך המהירה. בברכה ובתודה אסטרליס

10/02/2001 | 23:45 | מאת: ענת

שכחתי לקחת כדור של סרוקסט יום אחד והתוצאה הייתה ששקעתי בדיכאון ובתחושת ריקנות שאפפה אותי קודם לנטילת הסרוקסט, אמנם הדיכאון התפוגג ואיתו גם אני, אני חסרת אנרגיות מתוךעייפות ותשישות כשאני על הסרוקסט אך איני מוטרדת בעוד שללא סרוקסט אני חסרת אנרגיות מתוך תחושת ריקנות ודיפרסיה.התחושה היא שהסרוקסט ממכר אולי לא פיסית אבל בהחלט נפשית.

11/02/2001 | 00:01 | מאת: שגית

לענת שלום, כמה זמן את לוקחת סרוקסט? אולי תקחי אותו בלילה ואז העייפות והתשישות תהיה בזמן השינה ובבוקר תהיי יותר עירנית. האם לפני הסרוקסט היית גם עייפה כל הזמן? אולי זה לא קשור בכדור? תרגישי טוב.

11/02/2001 | 01:36 | מאת: ענת

היי שגית, לא הייתי כזאת ישנונית לפני הסרוקסט הייתי דיכאונית וחשתי ריקנות ולא הצלחתי לישון היום המצב הפוך אני לא יכולה להישאר ערה.אני לוקחת את הכדור בלילה ולמרות זאת אני ישנה המון ואני כל הזמן עייפה אבל אין תחליף זה עדיף מאשר להרגיש שאין תכלית. מה לגבייך לא הייתה לך בעייה של עייפות וישנוניות?

10/02/2001 | 23:45 | מאת: צביקה אליה

ערב טוב ושלום רב: בני בן ה-17.5 נפגע בתאונת דרכים פגיעת ראש קשה פרונטלית,שבה היה לו שבר בארובת העיין,לסת ופגיעה קשה בעיין שמאל בעצב הראיה.הוא היה במצב הרדמה במשך כ-10 ימים, ונאמר לי שבמקרה של פגיעה מוחית מהסוג שארע לו (פרונטלית),יש בדרך כלל בעיות התנהגות .ואכן בתקופה האחרונה איבחנתי שהסבלנות,התגובה שלו והכעסים שלו, הם ברמה בעייתית ,והוא לא מודה ולא מודע לבעיה שלו .בעקרון התאונה הייתה בחודש יולי 2000,והוא עדיין תחת בקורת פעם ב-3 חודשים בבית חולים לוינשטיין(שם הוא עבר תהליך שיקום אחרי האישפוז בביח שניידר.מה עליי לעשות /לומר לו?

שלום צביקה,אני לא פסיכולג,או רופא.....קראתי בגיליון של "גלילאו" על הבעיה הזאת של פגעה באונה הקדם פרונטלית,והפרעות התנהגות,הגילין לא אצלי כרגע,אז ני לא זוכר מה היה כתוב אני חושב שכדי לך ליפנות לנירולוג או פסיכונירולוג,הם עוסקים בתחום הזה אולי תנסה בפורום נירולוגיה כאן בפורטל בהצלחה בשיקום! אופיר

שלום צביקה! ההודעה שלך משאירה אותי ברגשות מעורבים: טוב לשמוע שהבחור ניצל ועובר תהליך של שיקום, עצוב לדעת שלפגיעה יש השלכות על המשך תיפקודו בעתיד. אני חושבת שכדאי מאד לחזור לבית לווינשטיין ולהתיעץ עם עו"ס במחלקה או עם פסיכולוג שיקומי לגבי העתיד, איך לעזור לבחור ואיך לעזור למשפחה. חשוב לציין שתקופת ההחלמה הספונטנית לאחר חבלת ראש נעה בין שנה לשנתיים. מכאן, שיתכן וחלק מהתופעות שאתם רואים עכשיו- עשויות להעלם. עם זאת,אחרי חבלת ראש ומהלך מהסוג המתואר, יש הרבה מאד שינויים, בהתנהגות ובתפקוד. אולי יעזור לכם ולו לחשוב על כך כעל הוולדות מחדש:הבחור שאתם רואים כיום אינו אותו בחור מלפני התאונה. צריך לקחת זמן כד ללמוד אותו מחדש, להכיר את חולשותיו ואת יכולותיו, להתידד איתו... גם הוא צריך לעבור תהליך דומה ביחס לעצמו: להפרד ממי שהיה ולקבל את מי שהוא עכשיו. זה תהליך לא פשוט, בלשון המעטה, ואתם כולכם תיזדקקו למירב התמיכה שתוכלו לגייס. אנחנו פה כדי להקשיב... בהצלחה והרבה בריאות.

10/02/2001 | 23:43 | מאת: עדי

שלום.. יש דבר שמעניין אותי מאוד.. פסיכולוג שעובד תמורת כסף? זה לא מעניין?

10/02/2001 | 23:47 | מאת: טלי וינברגר

עדי שלום רב, לא ממש הבנתי את שאלתך. אולי תנסי קצת אחרת, ותפרטי? בברכה, טלי פרידמן

ומה? הוא צריך לעבוד בהתנדבות? מה יאכל?יקבל קיצבת מלישכת הרווחה?

ורופא לא עובד תמורת כסף? ואת/ה מוכן/ה לעבוד חינם?

10/02/2001 | 23:28 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם אני נוסע לכנס מקצועי לשבוע ימים. אשמח לחזור ולהשתתף בפורום לאחר מכן. להתראות אורן קפלן

11/02/2001 | 00:52 | מאת: ד"ר דרור גרין

אורן יקר, נסיעה טובה, ותיהנה מהכנס. (איזה כנס?) דרור

10/02/2001 | 22:01 | מאת: עודד

קישור לכתבה על מטופלת שזכתה ב 6.7 מליון דולר לאחר שריספרדל גרם אצלה לטארדיב דיסקינסיה: http://www.breggin.com/6_7million.html

10/02/2001 | 23:32 | מאת: ד"ר אבי פלד

מענין רספרידל לא גורם לטארדיב דיסקינסיה

11/02/2001 | 00:10 | מאת: עודד

janssen היצרן של ריספרדל כותב שריספרדל גורם לטארדיב דיסקינזיה.. אני מתאר לעצמי שjanssen לא כותבים את זה סתם.

11/02/2001 | 00:14 | מאת: אמא של...

ברגע זה קראתי את הכתבה....ואכן, כך כתוב שם... כדאי לך לקרוא.... מה פירוש המושג...טארדיב דיסקינסיה?? דיסקינסיה, ברור לי.....מהו הטארדיב?? לא מצאתי פירוש בבילון...... בבקשה תשובתך......הבן שלי לוקח את התרופה...... ואני לא שקטה בקשר לעתיד.... ידעתי שאסור לשמוח .......מהר מדיייייי

11/02/2001 | 08:38 | מאת: יהודה

החיים הם בית ספר מענין נכון ורפואה לומדים בבית ספר

10/02/2001 | 13:10 | מאת: אופיר

ככה ניקראת היצירה של צ'יקובסאקי שאני אוהב,ניזכרתי בה טיפה ליפני שנירדמתי שמעתי אותה בפעם הראשונה בקלטת שניקראת "פנטזיה" של ואלט דיסני עכשיו יש לי בדיסק והיא לא ממש משפיעה עלי באיזה שהוא אופן פסיכולוגי,לפחות לא כזה ששמתי לב עליו אופיר

10/02/2001 | 23:50 | מאת: רוז

ומה עם מכופף הבננות?

11/02/2001 | 00:23 | מאת: ד"ר דרור גרין

רוז יקרה, ההומור שלך יכול להחליף את התשובה שאין לי, עבור אופיר. משום שהנושא המוסיקלי עלה כאן בנוגע לחוויות של שאול, שיש להן גם משמעות רגשית. אם המוסיקה אינה משפיעה על רגשותיו של אופיר, ואין לה שום משמעות פסיכותרפויטית, אין בכך כל רע, אלא שאין לזה גם כל משמעות לדיון כלשהו, ולכן לא מצאתי מלים לענות לו. אני מקווה שהוא יוכל להסתפק במכופף הבננות שלך. ושיהיה שבוע טוב, דרור

10/02/2001 | 12:53 | מאת: זיסו

לאחר שנים רבות שהייתי בקופ"ח כללית וקיבלתי ווליום מרופא משפחה בלבד בלי שום בעיות או שאלות החלטתי לעבור למכבי. במכבי מסרבים לתת לי ווליום ואומרים לי שלפני זה אני צריך לפתוח תיק פסיכיאטרי אצלהם ובעצם שוללים ממני את האפשרות להשיג ווליום בצורה חוקית. זאת שערוריה ממדרגה ראשונה שבשביל להשיג מירשם לכדורי הרגעה ושינה בצורה חוקית מכריחים אותך לפתוח תיק פסיכיאטרי ובכך בעצם מונעים ממך לקבל תרופות לאדם שהוא נורמלי בסה"כ.

10/02/2001 | 23:27 | מאת: ד"ר אבי פלד

הרבה חושבים שווליום הוא תכשיר תמים - אבל האמת הוא שמדובר בתכשיר מסוכן הגורם להתמכרות עם לא נלקח תחת השגחה באופן עקרוני אין להשתמש בתכשיר זה לאורך זמן כי הוא ממכר (זה התכשיר הפסיכיאטרי היחידי שגורם להתמכרות) ולכן לא מומלץ להשתמש בו אם התמכרת לו זה הזמן להגמל

11/02/2001 | 00:14 | מאת: שגית

לזיסו שלום, אולי באמת כדאי שתפסיק עם הוליום ותנסה לקחת כדור פחות ממכר. הבעיות בקופ"ח ידועות. גם לי עשו בקופ"ח לאומית בעיות עם כדור מסויים שקיבלתי. אילצו אותי לגשת לפסיכיאטר. קבעתי תור דרך הקופה, ובסוף הפסיכיאטר לא הספיק לקבל אותי כי היה כבר מאוחר. וזה תור שחיכיתי לו חודש וחצי. נאלצתי לקבוע תור למועד מאוחר יותר. חוץ מזה שזה לא כל כך נורא לגשת לפסיכיאטר. להפך הוא יכול לתת לך תכשיר שיותר מתאים לך ולהנחות אותך, במקום הוליום שפחות מקובל לתת אותו לטווח רחוק ולתקופות ארוכות כל-כך. לפעמים רופאי המשפחה לא מכירים את כל התרופות המתאימות לך וגם ההוראות שלהם בקשר לתרופות לא תמיד מדויקות. לי רופא המשפחה נתן כדור שלמעשה הייתי צריכה לקחת אותו בהתחלה רק חצי כדור ואחר כך לעלות את המינון. אני לקחתי בהוראתו ישר כדור שלם ולא הרגשתי טוב בהתחלה. לכן כדאי שתיגש לפסיכיאטר ותראה שזה ממש לא סוף העולם. תרגיש טוב.

11/02/2001 | 08:39 | מאת: יהודה

מענין אני מכיר עוד כמה על בשרי נו צריך להמשיך ללמוד

09/02/2001 | 23:29 | מאת: מאיה

שלום רב, אני מקווה שהשאלה שלי לא פרטנית מדי, ובעיקר שאינה קשורה לפורום. הילדה שלי, בת שנה ותשעה חודשים, נמצאת בגן מגיל שנה וארבעה חודשים. במשך חודשיים וחצי היא היתה בגן שמאוד מאוד לא אהבתי, והוצאתי אותה משם. מאז היא בגן נפלא, עם צוות מקסים וקשוב. הבעיה היא שיש לה לא מעט רגעים ביום שהיא בוכה. טוב לה שם, ולפתע היא בוכה, לפעמים מדובר בהתפרצות של ממש, ולפעמים בבכי מנדנד. ידוע לנו, מהבית, שקשה לה לחכות כשהיא רוצה משהו, הרבה יותר מילדים אחרים בני גילה. משיחה עם הגננת היה נדמה לנו שהיא לא מצליחה להבהיר את עצמה, ולכן בוכה, וייתכן שלא תמיד נענו במהירות מספקת לבקשתה, ומאז בכל פעם שהיא רוצה משהו היא בוכה - אפילו בלי לנסות לבקש קודם. גם ידוע לנו שיש לה תאווה גדולה (מדי) לאוכל. היום בעלי היה אתה זמן ארוך בגן ובכל פעם שבכתה והגיע איזשהו דבר מזון היא נרגעה לזמן ארוך. קשה לומר שאנחנו, והגננת, ששים לפתור את הבעיה עם אוכל בכל פעם. אני חייבת לציין שבבית היא ילדה מקסימה, אולי משום שאנחנו נענים לצרכיה במהירות גדולה, שבגן - בכל גן - אינה אפשרית באותה מידה. מכיוון שחלק מהשבוע אני עובדת בבית, האם כדאי לקחת אותה הביתה בימים אלה מוקדם יותר, כך שיומיים בשבוע היא תלך בארבע ובשאר השבוע באחת בצהריים? לצערי, אף שטוב לה ומעניין לה בגן רוב הזמן והיא הולכת לשם בשמחה אני לא משתחררת מההרגשה שהיא היתה צריכה להישאר בבית, אתי ועם מטפלת, עוד זמן מה, רק שאני כבר לא עמדתי בזה.

10/02/2001 | 09:07 | מאת: רוית ניסן

למאיה שלום. שאלתך אינה פרטנית מידי- וודאי שהינה קשורה לפורום. היא מאוד מורכבת וחסרים לי פרטים בכדי לענות לך באופן הטוב ביותר. את מתארת קושי עם הילדה- שמצד אחד לומדת להרגע באמצעות מזון. זהו חיבור שעשוי להיות בעייתי. האם בבית גם יש לה את אותה תאווה לאוכל? האם אין לה איזשהו חפץ מרגיע (אובייקט מעבר) כגון מוצץ, או בובה, או חיתול בד? כיצד אתם מרגיעים אותה בבית? איך היא ישנה בלילה? איך היא מבחינה התפתחותית? הציר השני של הקושי העולה מדברייך הינו רגשי האשמה שלך על "שליחתה" לגן. רגשי אשמה אלה אולי משתקפים בהתנהגותה. אם יחסכם לגן הינו דו- ערכי- אז אולי גם שלה כזה? כיצד אתם נפרדים ממנה בבוקר? ואיך נפגשים בסוף היום? לסיום- זוהי רק התייחסות חלקית. לתשובה מלאה יותר עלי לדעת גם פרטים על ההריון והלידה ועל חודשי החיים הראשונים. אשמח אם תעני על שאלותי באופן יותר מפורט ואז אנסה לענות באופן קצת יותר מלא. בברכה. רוית.

11/02/2001 | 21:51 | מאת: מאיה

תודה על תשובתך. הנה עוד כמה פרטים: גם בבית יש ימים שתאוותה לאוכל גדולה במיוחד. הדבר היחיד שמרגיע אותי הוא שאף שאין לזה זכר כבר שנים רבות, מספרים שגם אני הייתי כך בגילה. אכן יש לה אובייקט מעבר - חיתול שמיתוסף לו תמיד מוצץ, והיא קשורה אליהם מאוד מאוד. בבית רוב הזמן היא שמחה וצוהלת, ברגעים עייפים היא נזקקת לחיתול ולמוצץ, ולחיבוק כמובן. יש לה קצת מצבי רוח משתנים - מעייפות ו"דיכאון", במיוחד כשהיא קמה מהשנה בצהריים, ואחרי זמן מה היא מתאוששת וחוזרת לעצמה. מבחינה התפתחותית היא בסדר גמור: מדברת ושרה והולכת, כמובן, ומשחקת בכל הצעצועים ההתפתחותיים בצורה המתאימה לגילה, וגם עם חברים היא משחקת ומלטפת. היחס שלי לגן הזה לגמרי לא דו ערכי, אני מרוצה ממנו מאוד. העניין הוא שאח שלה הלך לראשונה לגן כשהיה בן שנתיים, ואילו היא כשהיתה בת שנה וארבעה חודשים. וזה קרה רק משום שחלק מהימים אני עובדת בבית, ולכן הייתי אתה ימים שלמים - ועבדתי בלילות ובשבתות ונשברתי. בבקרים שאני לוקחת אותה לגן אני נשארתי אתה זמן מה עד שהיא נראית מרוצה, ואני הולכת. אני לא אוהבת להשאיר אותה בוכה. בעלי הולך מהר יותר, אבל גם אז ברוב הימים היא שמחה. כשאני באה לקחת אותה מהגן לרוב היא רק קמה מהשינה ועדיין קשה לה, ואחרי שעובר זמן מה היא, כאמור, חוזרת לעצמה. בימים שהיא כבר ערה כשאני באה, מצב הרוח שלה טוב והיא לא רוצה לעזוב את הגן. אשר להריון: מצב הרוח שלי באופן מפתיע היה מצוין עד החודש התשיעי, אז התפרצה אצל אחותי מחלת הסכיזופרניה והכל השתבש. פתאום לא הבנתי איך העזתי להביא ילדים לעולם. החרדה הזאת נמשכה במשך חודשי חייה הראשונים, שבהם הייתי מדוכאת למדי. תפקדתי באופן מלא אבל לא הייתי שמחה. ואולי עוד פרט, אחרי שלושה חודשים לערך כשכבר התחלתי לחזור לעצמי, היא נזקקה לכרית אורתופדית (מין ספוג קשיח שמתחבר באזור החיתול ומותיר את הרגליים במצב של פיסוק במשך יום ולילה). מכיוון שמדובר בילדה פעלתנית, ובכלל, הכרית הזאת הקשתה עליה מאוד - זה נמשך כשלושה חודשים - והיא בכתה הרבה. חודשיים אחרי שהשתחררה מהכרית היא נהפכה לילדה אחרת - ובעיקר שמחה. אני מקווה שהפרטים יועילו. תודה

08/03/2001 | 20:09 | מאת: רוית ניסן

8888

09/02/2001 | 21:40 | מאת: אילנית

יש לי בעיה אשר מטרידה אותי, אני כמעט לא מסוגלת לבכות,ועוצרת את עצמי כל זמן שאני מרגישה רצון לבכות. אני גם לא יכולה לסבול כאש אחד מילדיי בוכה. אני לא זוכרת כלום מלפני גיל 8 אני בת 36 אך גם כאשר הייתי בת 20 לא זכרתי.

10/02/2001 | 23:13 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אילנית שלום הבכי אינו בהכרח אידיאל חיובי ולהפך, אינו בהכרח מיטרד שלילי. את הכל חשוב לשים בקונטקסט הנכון. תיאוריך מכוונים לכך שאת כנראה מוטרדת ממשהו והתייחסותך לבכי מהווה בעיניך סוג של סימפטום או דוגמא לבעיה. כך גם הזכרונות שנעלמו מלפני גיל 8. אינני יכול להגיב לבעייתך, כי למעשה לא אמרת אותה. הצגת מספר תופעות שמפריעות לך אך אלו אינם כללים אוניברסליים שבעקבותיהם ניתן באמת לראות בעיה מטרידה. יתכן שגם את מבולבלת ולא יודעת לשים בדיוק את האצבע היכן הבעיה שמטרידה אותך וכיצד להגדיר אותה. בכל זאת אומר לך דבר אחד בנושא הבכי. בעיקרון אם את לא מסוגלת לבכות כנראה שבנקודה מסויימת בחייך היה חשוב שתוכלי לשלוט בבכי ולמנוע אותו. יתכן ואת כבר אינך מודעת או זוכרת את זה, אך הבכי, שהוא התגובה האנושית הראשונית והטבעית ביותר, היה צריך להיעצר לטובתך באותו זמן מסויים. אבל אנשים גדלים, מתבגרים, משתנים, ודברים שהיו טובים לעבר אינם בהכרח טובים להווה. אולי כיום זה עוצר אותך או מטריד אותך, או מייצג משהו מטריד. כפי שאת רואה, יש כאן הרבה דברים ששווים בירור רציני ואני ממליץ לך לפנות ולהיעזר בבעיה שמטרידה אותך (מאחורי הבכי שאינו) במסגרת טיפולית. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/02/2001 | 19:58 | מאת: ענת

האם פסיכולוגים מטעם קופת החולים מחוייבים בדיוק כמו פסיכולוגים פרטיים לסודיות מוחלטת? כלומר האם יש סיכוי שהעובדה שאני מטופלת אצל פסיכולוג והנושאים עליהם אני דנה עם הפסיכולוג עשויים להיוודע למעביד או לצבא או כל גוף אחר? תודה , ענת

10/02/2001 | 11:16 | מאת: טלי וינברגר

ענת שלום רב, מטפלים של קופת חולים מחוייבים לאותה סודיות בדיוק כמו מטפלים פרטיים. ההבדל הוא שכאשר תצטרכי לחתום על ויתור סודיות רפואית במקום כלשהו (צבא, ביטוח רפואי וכו') יוכלו להגיע למידע שהיית בטיפול. מה היה בטיפול עצמו, זה כבר סיפור אחר. הם לא יוכלו לראות את דיווחי השיחות שלך ואת כל התכנים, אולם הם יוכלו לבקש חוות דעת או סיכום טיפול מן המטפל. אם מדובר במטפל פרטי אף אחד לא יכול לדעת שהיית אצלו, ולכן כל חתימה על ויתור סודיות כזה או אחר לא יכול "לעלות" על קיום הטיפול, אלא אם תדווחי עליו. דבר נוסף הוא שאם בטיפול הפרטי עולים דברים המחייבים התערבות נוספת ציבורית (לדוגמא: עירוב פסיכיאטר של קופ"ח או אישפוז פסיכיאטרי) כמובן שאז שוב הדברים עשויים להיחשף עם כל חתימה על ויתור סודיות. באופן עקרוני, לדעתי, אם מדובר במצב מצוקה שבו אפשרות הטיפול היחידה הקיימת היא דרך מסגרות ציבוריות (תחנה לבריאות הנפש או קופ"ח), או לא ללכת לטיפול בכלל, אזי אין פה ספק. יש לפתור את המצוקה. כיום יש יותר הבנה לגבי הטיפול הפסיכותרפויטי, והסטיגמה החברתית פוחתת. מקווה שעזרתי. בברכה, טלי פרידמן

10/02/2001 | 18:28 | מאת: ענת

אין לי מה להוסיף, פשוט הייתי חייבת למלא את השדה הזה

01/03/2001 | 01:18 | מאת: טלי וינברגר

.

09/02/2001 | 18:37 | מאת: רומי

בני בן השמונה אובחן כסובל מADHD גבולי. הוא אובחן במבחן טובה (במחשב), קיבל ציון 0. הבנתי שציון זה הוא בגבול הנורמה, אך לפי השאלונים שהמורה מילאה, הפסיכיאטרית קבעה שהוא סובל מ - ADHD . כששני הנתונים בידיה היא החליטה שעליו לקבל ריטלין. הוא התחיל לקבל ריטלין וזה גרם לו להתנהג בצורה מוזרה, דווקא בזמן שהיה תחת השפעת הכדור הוא השתולל מאוד בבית הספר זרק כסאות וצרח צרחות. יש לציין שעד לטיפול מעולם לא הגיב או השתולל בצורה כזאת. פניתי לפסיכאטרית שייעצה לי לתת לו את התרופה והיא אמרה להמשיך. אני ממשיכה לתת לו, ובכל זאת הילד חסר שקט עצבני מאוד (תחת השפעת התרופה). היות ואני קוראת הרבה חומר על ריטלין ויודעת שהדעות חלוקות בנושא מעולם לא קיבלתי תשובה מלאה ואמיתית וכמובן אובייקטיבית על הטיפול. אנא עזרתכם בנושא . (יש לציין שאני מורה ורואה את הילדים המסויימים שלוקחים ריטלין וכל מגיב אחרת).

09/02/2001 | 18:53 | מאת: אמא של...

כנסי לידיעות אחרונות, או בעיתון או באתר ynet ותראי מאמר מקיף בנושא....... כמעט דמיוני. אם אמצא אותו, אכניס לכאן.

09/02/2001 | 17:42 | מאת: מודאגת מאוד

שלום, אני יודעת שזה נראה קצת דבילי שאני שואלת שאלה כזו על תרופה שלקחתי כל כך מזמן, אבל הרגע קראתי על פרפנן )Perphenazine( ונכתב שם שיש סיבוך נפוץ של דיסקינזיה... קיבלתי את התרופה למשך כשבוע בעת אשפוז. שבוע שהיה ממש בלתי נסבל, אמרו לי לאחר מכן שיש אנשים שהתרופה משפיעה כליהם בצורה שלילית מאוד, וכך היה במקרה שלי. לא אכנס לתיאור של הסיוט הזה, אבל זה בפירוש חירב לי את המוח... לקח שבוע עד שהבינו שזה מזה, הורידו לי את התרופה, ומאז עברו כשש שנים. פתאום היום קראתי על התופעה של דיסקינזיה ונחרדתי. האם זה יכול להתרחש שנים לאחר נטילת התרופה, או שאם זה לא קרה אז זה כבר לא יכול לקרות? אודשה לכם מאוד על תשובה... לחוצה.

לא. אם זה לא קורה כשמפסיקים עם התרופה, זה כבר לא קורה בכלל.. (אני כתבתי את ההודעה בפורום בריאות הנפש), אז אל תידאגי.

11/02/2001 | 00:17 | מאת: מודאגת מאוד

תודה רבה רבה.

09/02/2001 | 00:36 | מאת: אןדי

אחי בן23 שנים שהוא מעשן סמים כרגע הוא מובטל לפני כחודש היה לו מישפט על משהוא שעשה לפני כ3 שנים לפי אחד החברים הוא לקח אכסטזי בכמות הוא מאז המישפט הפך פרנואיד לאמא הוא אומר שטן וחוזר על דבריו ברצף הוא אומר לה שכדאי שתיתוודה מדבר על התורה שואל אותה כמה אנשים היא הרגה אלי מיתקשר שואל לשמות המישפחה ואים אנחנו יהודים צוחק ממלמל אי אפשר לנהל איתו שיחה הוא מדבר שטויות עצבני לאחר שיכנוע הסכים לראות פסיכיאטר שאמר שיש לתת לו לישתות כדורים שיש לו התחלה של הפרע נפשית מאתו יום מצבו מידרדר הוא אף פוחד שאמא שמה לו רעל באוכל הוא מאיים עליה האים הוא יכול להפוך מסוכן מה לעשות כדי לעזור לו אנני יודע למי ליפנות . תודה

09/02/2001 | 09:14 | מאת: רחל

אודי שלום! נראה שאתה מאד דואג לאחיך, ולפי מה שתיארת- בצדק רב. אני מקוה שבקרוב תענה ע"י אחד מהמומחים בפורום. לפי דעתי, אם מצבו של אחיך נמשך ואף מחמיר- כדאי לקחת אותו לחדר מיון, משם כבר יפנו אותו לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית. יש הרבה יתרונות לאשפוז כזה- אפשר יהיה לטפל בו במהירות, וזה גם ישחרר אותך ואת המשפחה מהדאגה למה הוא עלול לעשות לעצמו או למישהוא אחר. בהצלחה.

09/02/2001 | 10:18 | מאת: adi

אודי, תנסה להיעזר ב"אל-סם" או ברשות למלחמה בסמים. עדי

09/02/2001 | 21:23 | מאת: ד"ר אבי פלד

מסכים עם רחל - במיידי לחדר מיון לפני שיהיה מאוחר מידי

09/02/2001 | 11:26 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום לפי תיאורך נשמע שאחיך זקוק לטיפול פסיכיאטרי דחוף. אם הוא משתף פעולה קחו אותו לחדר מיון של בית חולים פסיכיאטרי באזורכם או לפחות לפסיכיאטר שכבר פגש. במידה ואינו משתף פעולה התקשרו אתם לפסיכיאטר, ספרו על ההתדרדרות ובקשו הדרכה כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/02/2001 | 16:02 | מאת: אמא של...

גם אצלי, בני קרא לי שטן, והיה צמוד לספרי תורה, מכל הדתות, וכל זה, בגלל המחלה, ולא בגלל סמים. אבל כששהה בית חולים, ראיתי חולים נוספים המדברים על ישויות דתיות, ומשייכים אותן לעצמם. מין תופעה שכזו. משיחיות, אלוהות, וגם שטן. רובם שם, היו פגועי סמים . אני מסכימה עם דעת הרב פה, להפנות מיד לעזרה רפואית דחופה., מיון, ... אני נאלצתי לאשפז בכפייה, בגלל חוסר שיתוף פעולה.. וכך חיכיתי 4 שנים. עד שהגיעה סטירת הלחי הראשונה, אחרייה.......... לא היה מקום לעוד סובלנות מצידי. ידעתי שזה מנבא את התחלת הסוף......סוף לסיבולת שלי, והתחלה של הדרדרות קריטית עבורו. עם הקו האדום הזה.....אישפזתי אותו... ללא רצונו, (ולא היה קל מבחינה בירוקרטית), והיום,,,,,,,,,,הלוואי שכך ישאר לעולם......... יש לי בן חדשששששששששששששששששששששששששששש מקסיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם וכאילו הוא נורמאלי יותר מכל האנשים שאני מכירה.. אמנם בעזרת כדורים.. אבל.... אי אפשר היה להמשיך עם המצב הקודם ללא תרופה.. עשו משהו.........ובהקדם.....לפני שזה יופיע בעיתונים.............

10/02/2001 | 11:21 | מאת: טלי וינברגר

אודי שלום רב, לפי תיאורך נראה כי אחיך אינו במצב שפיר. אתה מתאר את הדברים בצורה בהירה, ונראה כי אף אתה מבין שמדובר במצב לא רגיל ובמצוקה גדולה הן של אחיך והן של בני המשפחה הסובבים. עליכם ךהפנות את אחיך בדחיפות לפסיכיאטר. ייתכן ויומלץ לכם על אישפוז, וכדאי לשקול אפשרות זו. במידה והמצב מחריף עוד יותר, כדאי לפנות לחדר מיון פסיכיאטרי או לדאוג לביקור דחוף אצל פסיכיאטר. אני מקווה שתעברו את המשבר בקלות ככל האפשר. זה קשה. הרבה כוח! בברכה, טלי פרידמן

10/02/2001 | 23:56 | מאת: רוז

קראתי את התגובות של כולם, עלה בדעתכם שאולי הוא מציג הצגות, כי זה מה שהוא רוצה - שתחשבו שהוא לא שפוי, וכך ימלט מתוצאות המשפט?

27/02/2001 | 15:00 | מאת: אודי

הוא לא עושה הצגות. אחי ראה פסיכאטר שקבע כי מצבו לא טוב ,הוא אף נתן כדורים נכון לעכשו אחי לא רוצה לישתות כדורים ולא את הרופא הוא נירגע מעט אך עדיין מוזר פרנואיד מסוגר בתוך עצמו דבר חדש מפחד ממחלות מיתלונן על כאבים בכל מיני מקומות בגוף

08/02/2001 | 22:55 | מאת: חסרת המנוח

שלום! יש לי שאלה קצת פילוסופית ואולי קצת ילדותית, אבל היא לא נותנת לי מנוח: שאלתי היא - מדוע אנשים מתיחסים בצורה כל כך שלילית לרגשות והבעתם? מדוע אסור לי, למשל, לבכות, או להודות בפחד? מדוע אני צריכה להעמיד פני גיבורה כל הזמן ובכל מחיר? האם זה סתם הרוע האנושי הסיסי, או שאולי יש לזה הסבר יותר מעמיק? אשמח לקבל תשובה מכל מי שיכול לעזור! תודה רבה!

09/02/2001 | 11:31 | מאת: ד"ר אורן קפלן

חסרת מנוח שלום זו ממש לא שאלה ילדותית. היכולת להביע רגשות בצורה כנה ללא זיופים היא עדות לבגרות נפשית ויכולת לחיות חיים איכותיים מבחינה אישית וחברתית. במידה ואת נתקלת בדרישות מסביבתך להיות אחרת, זה לא בטוח שהבעיה אצלך, אלא דווקא בסביבתך. עם זאת, חשוב לומר שלפעמים עוצמת ביטוי הרגשות היא חזקה מאוד ואז קשה לסביבה לקבל אותם בגלל העוצמה ולא בגלל היותם רגשות. במקרה כזה, אם קיים, חשוב לברר מדוע יוצאות עוצמות כל כך חזקות, האם ישנה מצוקה כלשהי שבה יש לטפל. אם תפרטי קצת יותר באיזה הקשר קורים הדברים הללו נוכל להתיחס בצורה יותר ישירה לדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

09/02/2001 | 22:23 | מאת: חסרת המנוח

לד"ר קפלן שלום! ראשית כל, תודה על ההתיחסות המהירה והרצינית לשאלה שלרגע היה נדמה לי שאולי אינה רצינית מספיק. וכעת לפירט שביקשת - כמובן, אינני מתכוונת לביטויי רגש הרסניים כגון אלימות פיסית או אפילו מילולית. את זה גם אני אינני מקבלת. אני מתכוונת, למשל, שאפילו במקריים כגון מוות של אדם קרוב מסתכלים "בעין עקומה" על מי שמחצין את כאבו, ומהללים את מי ש"מחזיק פסון". או, בכלל, הגישה שגברים לא בוכים. מה, הם לא בני אדם, לא כואב להם? נתקלתי בזה, לצערי, לא אחת ולא שתיים, וזה נראה לי פשוט אכזריות לשמה! אודה לך על התייחסות! בברכה, חסרת המנוח.

10/02/2001 | 11:30 | מאת: טלי וינברגר

לחסרת המנוח שלום רב, רגשות והבעת רגשות הינם מונחים ראשוניים, ינקותיים. התינוק נולד עם מכלול של רגשות אשר מתפתחים עם גדילתו. החברה אליה התינוק נולד, מהווה עבורו את המקום ללמידת הקודים ההתנהגותיים "הנכונים" או "המקובלים". בחברה המערבית בעיקר, יש עיסוק מפוצל בענייני רגש והבעתו: מצד אחד יש חזרה לרוחניות, חיבור אל הרגשות הטבועים ומודחקים בנו, ומצד שני, קיימת מגמת האיפוק, השליטה האינסופית על עצמנו, ההשגיות על חשבון תכנים פנימיים, כמות לעומת איכות וכו'. ברוב המקומות שולט דווקא הדפוס השני, המאופק, הנוקשה, השולט. לכן הבעת רגשות כמוהה כחוסר שליטה, חולשת אופי ורגישות יתר. אולם, כל העניין תלוי באנשים הספציפיים אותם את פוגשת. ישנם אנשים, אלה המסוגלים להתחבר לרגשות, לא לפחד להביט בעיניים, הם אלה שיכבדו ויעריכו רגשות כנים ואוטנטיים. אנשים רבים אשר נוטים לקודים התרבותיים המערביים, לא ישמחו באם תחלקי עיצם את רגשותייך ותביעי אותם בפניהם. עלול להיות בכך תחושה לא נעימה ואף דחייה מצידם. כל האמור לעיל הינו מאפיין יותר ברמה האנתרפולוגית. בכל מקום ומקום, בכל משפחה ומשפחה ובכל אדם ואדם, הדברים משתנים. בברכה, טלי פרידמן

01/03/2001 | 01:20 | מאת: טלי וינברגר

/

10/02/2001 | 12:02 | מאת: ד"ר דרור גרין

חסרת מנוח יקרה, מן המכתב שלך אני למד משהו עליך, ועל יחסייך עם סביבתך הקרובה. את מספרת שאסור לך לבטא את רגשותיך, שאסור לך לבכות או להודות בפחד, ושעלייך להעמיד פני גיבורה. אינני מתכוון, כמובן, לאיסור של ממש, אלא לתחושה שלך שסביבתך לא תקבל גילויים כאלו של רגשות. לא כל האנשים מתייחסים כך לגילוי רגשות, וכיום זו אפילו לא נורמה תרבותית. אפילו בישראל, שלעתים הלחץ החברתי בה על הפרט גדול מאשר במקומות אחרים, הנושא של גילוי רגשות הפך לפתוח יותר, אפילו בפוליטיקה. המצב שאת מתארת הוא בלתי נסבל, ולכן השאלה שלך הופכת משאלה תיאורטית על טבע האדם לשאלה מעשית ומיידית. אני ממליץ לך שלא להיכנע, ולא להסתיר את רגשותייך בשל לחצים חיצוניים. הסתרה שכזו, מתוך רצון להעמיד פני גיבורה, תפגע בך מבפנים. איך עושים זאת? ראשית, כדאי לבדוק עד כמה הסביבה שלך אכן מתנגדת לגילוי רגשות. לעתים ניתן למצוא גם בחברות סגורות אנשים שאינם נסחפים עם הכלל, ואתם תוכלי לדבר בגילוי לב. שנית, ניתן לפנות לייעוץ מקצועי, המספק מקום 'לגיטימי' לשיחה על רגשות. בהמשך, אולי תוכלי להוסיף את מיומנות גילוי הרגשות לדרישה שלך מקשר אנושי, ובעתיד ליצור קשרים חדשים עם אנשים שאינם חוששים מגילוי רגשות. יצירת סביבה אנושית המתאימה לצרכייך היא צורך אנושי בסיסי. הנושא שהעלית חשוב מעין כמוהו, ויש לו השפעה ראשונה במעלה על איכות חיינו. אני מקווה שהקשיים לא ירתיעו אותך. בברכה, דרור גרין

10/02/2001 | 13:27 | מאת: חסרת המנוח

לד,ר גרין ולטלי פרידמן! רב תודותות על הזמן וההתיחסות הצרינית שהקדשתם לשאלתי. עצם ההתיחסות והידיעה ששאלתי לגיטימית כבר שיפרו לעין שיעור את הרגשתי. למותר לציין, שאני מתפקדת היטב בעבודה ובחברה, ומעולם, תודה לאל, לא הסתבכתי עם איש בגלל ביטוי לא הולם של רגשותי. העליתי את הסוגיה בגלל בעיה חברתית כללית ולאו דווקא בגלל בעיה בפציפית שלי, אם כי לי אישית הגישה הנוקשה של החברה המערבית כמו שתיארתם - צורמת מאוד. מכל מקום - שוב תודה וכל-טוב!

10/02/2001 | 20:43 | מאת: רם

חסרת מנוח יקרה, תביעי רגשות, זה הדבר הכי אמיתי שיש. אני כל כך מכיר את הבעיה. אני סובל מתסמונת פוסט טראומתית(הלם קרב בערך) מלבנון בגלל שלא הבעתי רגשות. חיילים מתו ואני הרזקתי פסון. איזו טיפשות. אולי אלוהים נתן לנו את היכולת לבכות כדי להתמודד עם הרגשות. הייתי צריך עכשיו לעזוב את הלימודים בגלל הבעיה שלי ואני בבית ואני אומלל כל כך. זה כל כך חכם ואנושי לבכות, כל כך יותר נוח בסופו של דבר להיות עם אנשים שמכירים בעובדה שיש רגשות. אוףףףףף אני בכלל נכנסתי לפורום כדי לבכות קצת אז את מוזמנת לענות לי גם.

10/02/2001 | 21:01 | מאת: רחל

הי רם- ברוך בואך אלינו... ספר, אם תרצה, קצת יותר- על מה שהיה ומה שעכשיו. בטח הבחנת שיש פורום הלם קרב. אל תתן לדחקות שהחבר'ה מעבירים שם לבלבל אותך. כולנו מכירים את הצד האפל של הירח. אולי נצליח לחייך אותך, אולי סתם נוכל להיות ביחד קצת. מה אתה אומר?

10/02/2001 | 23:46 | מאת: חסרת המנוח

שלום רם! כמה מעודד לראות שיש בעולם עוד אנשים אנושיים! ו-כן, כמובן, בכל מה שנוגע אלי - אתה יכול במסגרת הפורום הזה להביע כל רגש שבא לך, ובכל מילה שבא לך! כל טוב! חסרת המנוח

10/02/2001 | 23:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שוב שלום רצף התגובות שקיבלת כבר נותן תמונה עשירה שבוודאי נותנת לך תשובה, לפחות בצורה מסוימת, למה ששאלת. עם זאת, חשוב לשים את הדברים גם על רקע אישי. זו אינה שאלה תיאורטית "האם רצוי להחצין רגשות", אלא שאלה שעימה את מתמודדת מול מציאות מסויימת ומול אנשים מסויימים. לפעמים הלגיטימציה האישית להפגין רגשות יכולה לפתור את הבעיה, ובזה אני חושב כבר קיבלת תגובות אוהדות כאן בפורום. אבל יתכן שזה לא יספיק ברמה האישית שלך להתמודד עם המציאות הייחודית שבה את נמצאת. אם זה אכן כך יתכן ותזדקקי לייעוץ מקצועי לא במסגרת הפורום כדי להבין את מה שקורה לך כעת, ומדוע הוא קורה כעת ולא לפני זמן. כמו כן, כיצד להתמודד עם נושא הרגשות באופן שיתאים לך יותר, ובהתחשב בנסיבות החברתיות בהן את חיה ומתמודדת. הנושא, כאמור, לא יכול להיות מנותק מהסטוריה אישית ונסיבות חברתיות (כפי שכבר נכתב בהודעות הקודמות). בברכה ד"ר אורן קפלן

10/02/2001 | 23:54 | מאת: חסרת המנוח

ד"ר קפלן שלום רב! כפי שכבר כתבתי, התגובות האוהדות והמעודדות שאני מקבלת כאן כבר משפרות לאין שיעור את הרגשתי, ומרות לי שיש גם אנשים אחרים, טובים יותר. הסיבה שבכלל העליתי את הנושא אינה קשורה בהכרח אלי באופן אישי, אלא בכלל לבמציאות שאני נתקלת בה בחיי היום יום (וכמובן שגם אני באופן אישי נפגעתי ממנה פה ושם), וחשבתי לי, כאחת שמרבה לעיין בפורום הזה, שזהו המקום להעלות סוגיה זו. בכל אופן, אני שוב אסירת תודה לכל הקוראים - בעלי מקצוע וגם "סתם" אנשים - המתיחסים ברצינות ומגיבים ומעודדים. כל טוב לכולם! חסרת המנוח - שכבר מצאה הרבה יותר מנוח.

08/02/2001 | 20:19 | מאת: אסטרליס

1.ברצוני לשאול האם אין תגובה בין תרופתית בין קלונקס ופריזמה. בזמנו לקחתי חצי פריזמה על הבוקר ובמשך הזמו התחלתי להקיא. על התרופה כתוב שאסור לקחת תרופות נוגדות דיכאון עם תרופותת הרגעה. האם זה נכון. 2. האם פריזמה גורם לחוסר תיאבון. נאמר לי ע"י פסיכיאטרית שאפילו אם מרזים בהתחלה אח"כ הכל חוזר ומעלים חזרה במשקל. 3. אני אובדת עצות . כל כדור שנותנים לי לא משפיע עלי טוב . האם יש לך המלצה כלשהיא. הרופאה שלי הרימה ידים.

09/02/2001 | 21:29 | מאת: ד"ר אבי פלד

אסטרליס כתב/ה: > > 1.ברצוני לשאול האם אין תגובה בין תרופתית בין קלונקס ופריזמה. לא אין תגובה כזאת > בזמנו לקחתי חצי פריזמה על הבוקר ובמשך הזמו התחלתי להקיא. על יש לקחת את התכשיר לאחר האוכל (כיבה מלאה) כי גורם לבחילות > התרופה כתוב שאסור לקחת תרופות נוגדות דיכאון עם תרופותת הרגעה. > האם זה נכון. זה הוראה כללית - ממלאת צורך משפטי - להקטין סיכון של לקיחת תחשירים לא מתאימים יחד > 2. האם פריזמה גורם לחוסר תיאבון. נאמר לי ע"י פסיכיאטרית שאפילו > אם מרזים בהתחלה אח"כ הכל חוזר ומעלים חזרה במשקל. פריזמה גורם לבחילות > 3. אני אובדת עצות . כל כדור שנותנים לי לא משפיע עלי טוב . האם > יש לך המלצה כלשהיא. הרופאה שלי הרימה ידים. מה הכוונה משפיע - בתחילה כל התכשירים לא משפיעים מיד ולפעמים יש תופעות לוואי - ניסית לאורך זמן ? את באמת זקוקה לתכשיר הנל - אולי לא?

האם אתה יכול לציין שמות של יצירות

לציין ספיציפית,לא יש לי דיסקים,שאני שם ליפעמים בסי די רום ו מקשיב,בעודי מצ'טט אם אנשים ברשת אני כן יודע שם של יצירה שאני מאוד אוהב של צ'יקובסקי-4 עונות ניראה לי שזה שלו,בכל אופן,שמעתי את זה בפעם הראשונה בקלטת של ואלט דיסני אני אוהב גם את באך,ואת ויולדי כעיקרון,אני לא מכיר יצירות,וגם לא יוצרים אני רק מקשיב למוזיקה אני אוהב גם להקשיב למוזיקה גארגורינית,ואני מוריד ליפעמים מהרשת (זה נחשב קלאסי?) אופיר

08/02/2001 | 20:01 | מאת: ד"ר דרור גרין

אופיר יקר, במונח 'מוסיקה קלאסית' נהוג להשתמש, באופן פופולרי, כדי לציין כל מוסיקה שאיננה מוסיקה 'קלה', החל מהמוסיקה הקדומה והגרגוריאנית, ועד למוסיקה בת-זמננו המושמעת באולמות הקונצרטים. למעשה, התקופה ה'קלאסית' היא תקופתם של היידן ומוצרט, במאה השבע-עשרה. קדמה לה התקופה הבארוקית ששיאה בבאך, ולאחריה באה התקופה הרומנטית (בטהובן, ברהמס, שוברט). ארבע העונות חוברה על-ידי ויואלדי, ולא על-ידי צ'ייקובסקי. דרור

08/02/2001 | 16:45 | מאת: דורית

אני מבקשת לקבל הפניה לקבוצת תמיכה , אם קיים כזה דבר, של הורים לילדים עם סינדרום האונה הימנית. הבן שלי אובחן שסובל מתיסמונת זו בבית חולים שערי צדק בירושלים. מהי האבחנה המבדלת בין אבחנה זו לבין סינדרום אספרגר?

09/02/2001 | 21:30 | מאת: ד"ר אבי פלד

יותר כדאי לקבל אינפורמציה על זה בפורום נויורולגיה מחלות עצבים

10/02/2001 | 19:27 | מאת: רחל

דורית שלום! תסמונת האונה הימנית אינה אבחנה מוכרת בסיווג ההפרעות הפסיכיאטרי, האמריקאי והארופאי. עם זאת, מרבים לעשות בה שימוש כדי לאפיין הפרעות למידה אצל ילדים, ויש די הרבה מחקרים על-כך. שם אחר לאותה תסמונת הינו הפרעת למידה בלתי-מילולית. התסמונת באה לאפיין ילדים עם קשיי למידה שמתבטאים בתפקוד נמוך או חסר של תפיסה מרחבית -(קושי בהבחנה בין פריטים, קושי ביצירת שלם, שמירה על כיוון במרחב, התמצאות ועוד.) ובתפקוד נמוך או חסר מבחינה חברתית- קשיים ביצירת קשר עם אנשים אחרים, קושי בזהוי ובהבנת מצבים חברתים ובתגובה חברתית מתאימה. תפקודים אלו מזוהים אנטומית עם האונה המוחית הימנית, ומכאן שם התסמונת. בעבר (בסביבות שנות ה-70 של המאה שעברה) היה דגש רב על המיקום של תפקודים במח. עם השתכללות אמצעי ההדמיה והידע המדעי, עבר המוקד מזהוי המיקום המוחי לאפיון התפקוד. אבחנה כזו ניתנת כאשר שוללים חסר בתפקודי מח אחרים, כמו- חסר בקשב ובמיוחד חסרים בתחומי השפה. סינדרום אספרגר שייך לקבוצת מחלות הנקראת הפרעת התפתחות מפושטת (PDD?) שאפיונם העיקרי הינו הפרעה ביצירת קשר. ההבדל העיקרי בין הסינדרומים הינו בחומרת הסמפטומים, ובהיקף התחלואה הנילווית. בתסמנת אספרגר המרכיב העיקרי הינו ההפרעה בדפוסי יצירת הקשר עם הסביבה. יש ויכוח בין אנשי המקצוע לגבי האבחנות הנ"ל - עד כמה הן באמת מתארות מצבים אשר אינם מתוארים על-ידי קטגוריות קיימות אחרות. לעניות דעתי- שם האבחנה רלוונטית רק במקרה שהזהוי משנה את הטיפול. מה שנראה לי יותר משמעותי במקרה כזה, זה לנסות להכיר את הילד. לראות באלו תחומים הוא חזק, במה הוא מתקשה, ואיך אפשר לעזור לו לגייס כוחות להתמודדות בבית-הספר ובבית. לא פחות חשוב לעזור למשפחה בהתמודדות עם הקשיים שלו. תרשי לי לומר לך כמה אני מעריכה את היוזמה שלך, לפנות לאיבחון, לכתוב לפורום ולחפש קבוצת תמיכה. למיטב ידיעתי לא קימות קבוצות כאלו, אולם יתכן ותוכלי למצא קבוצת תמיכה להורים לילד עם לקות למידה או ילד בעל צרכים מיוחדים. אני מאחלת לך הצלחה רבה והרבה בריאות וכח.

10/02/2001 | 23:39 | מאת: אופיר

.

08/02/2001 | 16:36 | מאת: שאול

לתקופה קצרה התלהבתי מהמינימליזם ומדרמשטט עליה השלום דהיינו (בולז שטוקהאוזן XENAKIS ו פנדרצקי כעת חלק הארי מהיצירות שלהם מעצבן ומצרצר ועובדה שגם פנדרצקי חזר בתשובה האם זה קשור למצב נפשי?? עלי לציין שיש לי שריד ופליט בדמות קטעים לחצוצרה של שטוקהאוזן שדווקא מוצא חן בעיני האם העובדה שבולז ידוע כמנצח ולא כמלחין מוכיחה שהאוואנגרד חלף לבלי שוב

08/02/2001 | 18:33 | מאת: ד"ר דרור גרין

שאול יקר, אינני חושב שהאוונגרד חלף מן העולם, משום שמעולם לא היה קיים למעשה. אי-אפשר לומר שיש שפה מוסיקלית שניתן לכנות בשם אוונגרד. אחת הסיבות שהמוסיקה החדשנית של המאה העשרים אינה מושמעת באולמות הקונצרטים היא הוויתור על המלודיה. ההמצאה של שנברג, המוסיקה הדודקפונית, היתה גאונית, אך לא ניתן לשמוע בה מנגינה, וזה מה שחרץ את גורלה. בדרך-כלל מה ששורד באמנות קשור בקו, בסיפור ובמנגינה, ולא ברעיון. לכן הגישה הקונספטואלית, וכל גרורותיה, נעלמו מן העולם. המהפכות המוסיקליות הגדולות נוצרו דווקא כשינוי כיוון בתוך המהלך ההיסטורי, ולא כשפה חדשה לגמרי. כך אתה יכול למצוא את שרידי רביעיית הדיסוננטים של מוצרט ברביעיות הראשונות של בטהובן, ואת הרביעיות האחרונות של בטהובן ברביעיות של ברטוק. וכך גם נוצרו ה'גורה-לידר' ו'ליל-הוד' של שנברג כהמשך מהפכני למוסיקה של מהלר. דרור

08/02/2001 | 09:10 | מאת: שאול

בקשר ל SAUMMERTIME יש בידי ביצוע מהמם של LEHMAN ENGEL משנת 1951 עם חומק MC'CHEHN כקלרה ששרה את SUMMERTIME הביצוע קורע לב רציתי אתמול לשמוע רק את SUMMERTIME ושמעתי את כל היצירה

08/02/2001 | 12:10 | מאת: רחל

שמחתי לשמוע... מקוה שהצלילים הביאו לך מרגוע ונחת. מה דעתך לשמוע הערב את רפסודיה בכחול- לקצת דרמה והתרגשות בחיים? אתמול בערב שידרו בקול המוסיקה את משיח של הנדל, אבל לא כ"כ אהבתי את הביצוע- יותר מדי גרנדיוזי לטעמי...

08/02/2001 | 15:49 | מאת: ד"ר דרור גרין

רחל יקרה, גם אני ממליץ על ההאזנה לרפסודיה. מעניין שדווקא בפורום שעוסק בנפש את משתמשת בתרגום המוטעה של השם. מה שמתורגם בטעות ל'רפסודיה בכחול', כלל אינו כחול. המלה 'כחול' באנגלית מתייחסת כאן למצב רוח עגום ולא לצבע (ומכאן צמח סגנון הבלוז), ולכן שמה הנכון של היצירה הוא 'רפסודיה בנוסח בלו'. איפה משמיעים את היצירה? בקול המוסיקה? האזנה נעימה, דרור

08/02/2001 | 16:18 | מאת: שאול

אם אתמול שמעתי את כל האופרה במשך שעתיים רצוף בוודאי שנהניתי מהצלילים בקשר למודרניזם אני יכול להמליץ בפנייך על LE GRAND MACABRE של LIGETI ועל EXOTICA של KAGEL

07/02/2001 | 21:51 | מאת: טל

שלום, אני בחורה בת 26, ילדתי לפני חצי שנה ובו בזמן גם שיניתי מקום מגורים ועזבתי עבודה, אוסף של ארועים שגרמו לגוף ולנפש טראומה די רצינית. כיום אני נמצאת עם בבית ומטפלת בתינוקת אותה אני אוהבת בכל נפשי. לא חזרתי לעבודה מכיוון שאני לא מסוגלת להשאיר את התינוקת עם אישה אחרת. לאחרונה סבלתי מקשיי נשימה וכאבי שרירים בגב, ולאחר בדיקות ולמשמע תלונותיי, קבע רופא המשפחה שלי שהכל בראש! הלכתי לפסיכיאטרית שקבעה כי אני סובלת מדיכדוך ומחרדות ( זאת לאחר שדווחתי לה על פחדים שייש לי ממוות עוד מאז היותי כבת שלוש, ללא סיבה. לאחר הלידה כל חרדותי שהיו כבר קיימות הקצינו מאוד והתווסף אליהם הדיכאון) היא רשמה לי כדור סירוקסט ואמרה שהטיפול יימשך כשנה ולאחר מכן היא תשלח אותי לטיפול פסיכוטרפי. למרות שימחתי לצאת מהמצב בו אני נמצאת, אני חוששת מאוד מתחילת טיפול תרופתי. לאחר קריאה קצרה בפורום זה ההרגשה שאני מקבלת היא שזה כדור עם תופעות לוואי לא נעימות ושבתחילת הטיפול הכל נעשה קיצוני יותר (פחדים חרדות וכו') דבר שיכול להקשות עליי את הטיפול בתינוקת שגם ככה הוא קשה לי במצבי היום. אני יודעת שאח"כ הכל טוב יותר אבל כשמנסים להפסיק הכל חוזר לקדמותו או לפחות מפסיק להיות טוב! האם לא מדובר בהתחלה של שרשרת ארועים שיכולה רק לסבך את המצב? האם מדובר בכדור שלג שגדל ללא יכולת להפסיק אותו? אני מרגישה שאני אאבד שליטה אם אתחיל לקחת טיפול תרופתי, בעייני זה כמו להתמכר לסמים. אחרי הכל מדובר בתרופה שמתעסקת עם המוח ולי זה לא נראה פשוט כמו שמציגים את זה (לוקחית תרופה והכל נהייה יפה יותר) אולי מדובר במשהו שמצריך חשיבה לטווח רחוק, אולי כשארצה להפסיק לא אוכל יותר? ואז באמת אני אכנס למצב קשה? אני מאוד מתלבטת ומרגישה שזאת החלטה די גורלית. אני לא חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם ההתחלה ועם הסוף של לקיחת התרופה הזאת. מה עליי לעשות?

08/02/2001 | 08:18 | מאת: רוית ניסן

לטל שלום. קראתי את מכתבך, ממנו עולה מצוקה מאוד קשה של אם צעירה, שבתקופה מאוד קצרה השתנו בעצם כל חייה. מצד אחד ילדת- ומן הצד השני את נמצאת בחרדות מוות, שכנראה הועצמו בעקבות הלידה, הכרוכה באחריות ממשית לחיי התינוקת הקטנטנה. אין ספק שאת זקוקה לעזרה מקצועית, ולא ברור לי כל כך מדוע לחכות שנה? את כותבת כמה קשה לך היומיום, הטיפול בילדתך, וכמה קשה לך להעזר במטפלת. מה לגבי מקורות תמיכה אחרים (בן זוג, סבתא, חברות?). אין סיבה שתשארי לבדך עם החרדות והפחדים. אני מציעה לפנות בהקדם לאיש מקצוע ולהתחיל טיפול פסיכותרפויטי- במטרה להכיל את חרדותייך ולאפשר יצירת קשר בטוח ומהנה עם ילדתך. לגבי טיפול תרופתי בדכאון- ד"ר פלד וודאי יכול לענות לך על כך, אבל למיטב ידיעתי אין סתירה בין לקיחת תרופות אנטי- דכאוניות לבין פסיכותרפיה- להפך הוא הנכון. אל תחכי- פני לקבלת עזרה בהקדם. בהצלחה. רוית.

08/02/2001 | 17:00 | מאת: ד"ר אורן קפלן

טל שלום אני מסכים מאוד עם דבריה של רוית. אני ממליץ שתפני לטיפול פסיכולוגי בלא קשר לטיפול התרופתי. גם אם את זקוקה לסרוקסט הטיפול היעיל ביותר הוא המשלב בין פסיכותרפיה לתרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/02/2001 | 21:50 | מאת: עודד

מספרים לאנשים שסרוקסט אפשר להפסיק בלי בעיות אבל ד"ר ברגין, פסיכיאטר ומרצה באוניברסיטת הרווארד כותב שקשה מאוד להפסיק עם סרוקסאט ואנשים שמנסים ונכנסים לדכאון קשה יותר ממה שהיה לפני שהתחילו עם הסרוקסט לא יודעים שזו תגובת הגוף להפסקה של סרוקסט. בקטע הזה סרוקסט נקרא פאקסיל: “Serious habit forming characteristics are formed, and the Paxil patient is unable to wean himself/herself off the drug after therapeutic use is no longer needed.Physical and psychological dependency on Paxil is the result.Withdrawal problems of many varieties occur.When withdrawal problems arise, the patient often feels entrapped, in despair, and desolate.Hope fades.Addiction worsens.Even suicide occurs. A person suffering from depression is compelled to overcome one of contemporary life's major problems.If the person goes to the family physician to be treated for clinical depression, the last thing the person expects from Paxil is to have an additional malady inflicted upon him/her.It is a cruel hoax to be made to expect improvement from an antidepressant medication, and to then discover later that one is addicted to the medication because the known hazards of the drug were not communicated to the patient.Unfortunately, that has occurred with numerous Paxil users continuously since 1991. 9.From 1989 to the present, patients attempting to taper down or abruptly discontinue use of Paxil have suffered withdrawal symptoms as noted in the paragraph above.Physical symptoms occur:"hot flashes," dizziness, ataxia, paraesthesiae, gastrointestinal and flu-like symptoms, and related sensory and sleep disturbances.Psychiatric symptoms occur:anxiety, agitation, lability of mood, nervousness, hypersexuality, crying spells, irritability, sweating, lightheadedness, headache, weakness, and tremor.The result of these terrible symptoms is that many patients continue to take Paxil because they are entrapped by the drug.”

07/02/2001 | 19:31 | מאת: אופיר

?

.

07/02/2001 | 19:13 | מאת: לימור

לד"ר אורן קפלן שלום רב, אמא שלי סובלת מזה חודשיים ממחשבות כפייתיות שלא נותנות לה מנוח, עד לפני חודשיים תיפקדה רגיל ולא היו סימני חרדה כלשהם. היא בת 50. חוץ מטיפול תרופתי שהיא מקבלת בימים אלו, וללא תוצאות, איך נוכל לעזור לה לצאת ממצב זה ? נכנסה לה מחשבה לראש , היא שואלת את עצמה: "איך מעיניים כאלו קטנות אני רואה בן אדם?" זה קורה לה רק עם בני משפחה קרובים, על אנשים ברחוב היא לא חושבת את המחשבה הזאת. היא לא רואה אותנו באופן מוזר , אבל היא שואלת את עצמה : "האם תמיד ראיתי את בני משפחתי ככה ? מעיניים כאלו קטנות?". היא כל היום בוכה , ובקושי נרדמת בלילות. לקחנו אותה לרבנים, לפסיכיאטר , כל יום נותנים לה כדורים, ומחליפים לה אותם באחרים. היא חושבת שהיא משתגעת בעיקבות המחשבה הזו. אנחנו רואים מן הצד שהיא מתפקדת רגיל , הבעייה שהמחשבה נכנסה לה עמוק בראש ולא יוצאת. היא מרגישה שאבדה לה שמחת החיים, אין לה כח לעשות שום דבר עם עצמה. לפני חודשיים היא הייתה בעלת שמחת חיים ואוהבת לצחוק, עכשיו אנו רואים בן אדם מיואש, ואנו רוצים את אמא שלנו חזקה , בריאה , ומאושרת. אנא עזור לנו להציל את אמא שלנו ממחשבה שטותית זו. איך נוכל אנו בני משפחתה לעזור לה? האם לדבר איתה לעומק בנושא הזה? או להיפך, לבקש ממנה לא לדבר על הנושא הזה , ולנסות להשכיח ממנה את המצב בו היא נמצאית? האם ישנן דרכים נוספות? אבקש את עזרתך בכבוד רב, לימור ב"ש

07/02/2001 | 21:42 | מאת: ד"ר אורן קפלן

לימור שלום הסימפטומים שאת מתארת יכולים לנבוע ממספר רב של גורמים. צריך בדיקה יסודית שלא תתחלף כל יום כפי שאת מתארת. הייתי ממליץ לפנות שוב לפסיכיאטר ולבקש אבחנה ואפשרויות טיפול בבעיה. דרוש גורם אחד ויציב שעימו היא תיפגש ותוכל לסמוך עליו, ויש לקוות שעם טיפול מתאים וכעבור זמן, הסימפטומים יעברו. בברכה ד"ר אורן קפלן

10/02/2001 | 11:49 | מאת: טלי וינברגר

לימור שלום רב, יש צורך באבחון פסיכיאטרי מקיף אשר יאבחן את בעייתה של אמך. כשתעשה האבחנה יותאם טיפול תרופתי, ואז המצב עשוי להשתפר ולהיטיב. כדורים ניתנים בדרך כלל על סמך אבחון מקיף. לפי תיאורך, לא ברור אם אכן אימך עברה בירור כזה. בברכה, טלי פרידמן

07/02/2001 | 13:18 | מאת: נועה

רוית שלום. קראתי את תשובותייך להורים בנושאים שונים הקשורים לילדים קטנים. אהבתי את האופן האנושי בו את עונה. החלטתי לנסות גם, למרות שאני אדם מאוד סגור ופרטי. אני אמא לתינוק בן שנה ו-8 חודשים. לפני כ-3 שבועות החלטתי לעזוב את בעלי לאחר ניכור מתמשך בינינו ולאחר שחשתי כי כלום כבר לא יעזור להחיות את יחסינו. הודעתי על כך לבעלי, מצאתי דירה באותה הסביבה- ועברתי לגור שם ביחד עם בני. בהתחלה הכל היה בסדר, אבל כעבור כשבוע- הוא התחיל להיות חסר שקט, אלים, אינו יושב לאכול כקודם ומתעורר הרבה בלילה. האם יש לך פתרון עבורנו? (אני יודעת שאין קסמים- אבל אולי בכל זאת?). תודה. נועה.

08/02/2001 | 08:35 | מאת: רוית ניסן

נועה שלום. תודה על הדברים שכתבת. לגבי בעייתך: לפעמים אנחנו אכן מקווים לקסמים, לכך שהבעיות יפתרו מאליהן, שיימחקו פתאום- אך בחיים אין זה כך. נדרשת עבודה ולקיחת אחריות על הבחירות שלנו. הדבר לוקח זמן וכרוך בהשקעה. ממעט הפרטים שתארת אני מבינה כי הפרידה אינה פשוטה לא לך ובטח שלא לבנך. פרידות הינן נושא מורכב המכיל בתוכו הרבה כאב,כעס, פחד וכד'. פרידה פירושה גם התחלה חדשה- וגם התחלות ושינויים הינם נןשא מורכב המעורר רגשות שונים. בנך מגיב לכל זה בדרך בה תינוקות מגיבים. הוא עדיין אינו יכול לתאר במילים את תחושותיו ורגשותיו- ולכן הוא עושה זאת בהתנהגות. חשוב שתביני את רגשותיו ותחושותיו מצד אחד- ומן הצד השני תקפידי על יצירת מציאות בטוחה עד כמה שניתן עבורכם: הקפידי על סדר יום, על גבולות, על מנת להקטין את חוסר הוודאות בחייכם. במקביל דברי איתו בפשטות. הסבירי לו את מה שקורה, דברי איתו על הגעגועים לדפוס הקודם, לאבא, למשפחה כפי שהכיר אותה. נסי גם לשתף את אביו בכך. אני מקווה שעזרתי " על קצה המזלג". במידה וזה לא מספיק- חזרי אלינו וננסה לחשוב ביחד על דרכים נוספות. בהצלחה. רוית.

07/02/2001 | 11:33 | מאת: אורן

שלום לך דר' פלד הפנו אותי אלייך אוליי תוכל לייעץ בנוגע לשאלה הבאה: קרוב משפחתיבן 26 אובחן כסובל מהפרעה סכיזו-אפקטיבית דכאונית. לאחר התקף פסיכוטי קצר הוא אושפז למשך 3 חודשים ושוחרר . מאז הוא לוקח 4 מ"ג רספירדל. עברו 11 חודשים והוא עדיין עם 4 מ"ג רספירדל. הוא נפגש עם פסיכיאטרית פעם בחודשיים. אני ציפיתי שהיא תוריד לו את המינון עם הזמן אבל זה לא קרה. שאלתי: האם המינון סביר לתקופה כזו ארוכה? אעיר שהוא עובד ומתנהג כמו שהתנהג תמיד (לפני ההתקף) תודה מראש

09/02/2001 | 21:33 | מאת: ד"ר אבי פלד

כן המינון סביר התכשיר לא מזיק - לא ממכר - והוא מגן עליו מהתקף נוסף והתדרדרות חמורה יותר - לא הייתי נבהל מלקיחת התכשיר לאורך זמן - גם שנים עם יש צורך - זאת האלטרנטיבה המועדפת בהצלחה

06/02/2001 | 21:51 | מאת: נעמה

בני בן ה- 5 ומעולם לא נגמל מחיתולים. היום הוא בגן חובה , כשאחרי ויכוחים עם הגננת היא הסכימה לקבלו לגן ולהחליף לו כשצריך. ניסינו לגמול אותו כבר בגיל 3 בהצלחה מועטה -"תאונות" מדי פעם, אך הוא חזר להרטיב. הבעייה היא שחיתולי תינוקות מתחילים ללחוץ עליו, ודריי נייטס מאוד יקרים. האם קיימים בשוק חיתולים לילדים גדולים יותר? איך אני אמורה להתמודד עם העובדה שבעוד שנה וחצי הוא ילך לבית ספר?

08/02/2001 | 13:12 | מאת: רוית ניסן

נעמה היקרה שלום רב. הדבר עימו עליכם להתמודד אינו מציאת חיתול גדול יותר, כי אם בעיית אי- הגמילה של ילדכם. כבר בגיל כזה חריג שילד הולך עם טיטול כל היום. אני בטוחה שגם לו הדבר גורם אי נחת רגשית בלשון המעטה (וגם פיסית כפי שציינת). אם נשללה בעייה פיזיולוגית של שליטה על הסוגרים- חשוב שתפנו בהקדם לייעוץ מקצועי בנושא. אשמח להמליץ לכם על מישהו באזור מגוריכם. אל תזניחו. בברכה. רוית.

09/02/2001 | 07:11 | מאת: ורדית

דחוף דחוף תגמלי אותו מייד, ילד גדול!!!!!!!!!!!!!!!! לא נורא שמידי פעם יהיו "תאונות" אבל את חייבת לעבוד איתו בנושא בהצלחה

11/02/2001 | 00:21 | מאת: רוז

או איך תתמודדי עם העובדה שאוטוטו, רגע לפני שהרב יקדש את החתן והכלה, תצעקו לו "רגע רגע, צריך להחליף חיתול לחתן?" ועכשיו ברצינות, זה לא מפריע לו כבר עכשיו? הילדים לא צוחקים עליו? קודם ללכת לבדיקה שאין שום בעיה גופנית, אחר כך ללכת ליעוץ מקצועי.

08/03/2001 | 20:12 | מאת: רוית ניסן

0=-9

06/02/2001 | 17:29 | מאת: ד

שלום הייתי רוצה להפנות את שאלה זו אל פסיכיאטר או פסיכולוג קליני: חבר קרוב שלי נמצא בתקופה האחרונה בדיכאון חמור שמטבטא בהסתגרות בתוך חדר, המון רגשות אשם וכעס על עצמו על הוריו ומן אמירה שכל העולם כועס עליו. אני בקשר עם האמא שמספרת על בכי ללא הפסקה ואפילו מחשבות אובדניות לדבריה,דבר שאותו אדם מכחיש, דוגמא: הוא התקשר אליה להגיד תודה על הכל ואף בקש את רכבה כדי לנסוע לים. חבר זה בן25 סטודנט באוניברסיטה מוגדר נורמלי לחלוטין ללא כל הבחנה קודמת או מצב דומה לעכשיו. כתוצאה מן המצב לקחה אותו אמו לפסיכיאטר אשר אבחן דיכאון זה כדיכאון קליני (נתן לו כדורים אנטי דכאוניים, לא יודע בדיוק את השם אך לא פרוזק זה בטוח.) שבאופן אישי קשה היה לי לקבל זאת למרות שלפי האפיונים ולפי הספר או התאוריה באמת התנהגותו וגם מצב הגופני שבו הוא נמצא תואמים להגדרה דיכאון קליני מצב גופני מתבטא בעייפות גדולה לדבריו :"אני מרגיש שאני הולך להתמוטט": עד כאן פחות או יותר הרקע, יש עוד פרטים אך לא אלעה בכולם. השאלה שאני שואל כאן ומטרידה אותי במיוחד היא האם טיפול תרופתי כאן מתאים ולא יכול לגרום נזק בלתי הפיך? וזה אולי אפשר למנוע ע"י תמיכה בטיפול פסיכו טראפי ללא תרופות, למרות שאותו אדם מטופל במקביל כבר כחצי שנה בטיפול נפשי אצל פסיכולוג, אני אישית מאד מוטרד מהתרופות ובמיוחד מתופעות הלוואי אולי אפילו דימוי עצמי או חרדה של אותו חבר עקב הטיפול התרופתי. והאם יש באמת תופעות לוואי שוב אני מסכיר שאיני יודע את שם התרופה במדוייק תודה רבה

06/02/2001 | 18:49 | מאת: ד"ר אבי פלד

הסטיגמה של טיפול פסיכיאטרי היא גדולה - אתה בעצמך מציין שטיפול בשיחות לא עזר - והוא גם לא יעזור - תרופות יוציעו אותו מהדיכאון תוך 2-6 שבועות - אי נטילת תרופות עלולה לגרום להחמרה חשיבה אובדנית וסכנת חיים - כל הדיבורים על התמכרות לתרופות פסיכיאטריות ונזק שהם עושים זה קישקוש - כדאי שיטפל בעצמו כמו שצריך ומהר בהצלחה ועל תעשו שטויות ראה גם כתבה באתר http://www.voices.co.il/nb/meds.htm

06/02/2001 | 12:15 | מאת: מעוניין

?

06/02/2001 | 15:44 | מאת: ד"ר דרור גרין

אופיר יקר, היא כאן בסביבה