פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, אני לוקחת סרוקסט במשך 15 יום, התחושה היא שאינני יכולה לשקוע בדיכאון למרות שאני מדוכאת לעיתים, מעבר לזה אין שום שיפור בעניין החרדות! בנוסף אני סובלת מתסמונת אובססיביות כפייתית שאמנם הקלה על הדפוס התנהגות המרכזי אבל החמירה אחר. רציתי לדעת האם מכיוון שאין הקלה בעניין החרדות עד עכשיו גם לא תהיה בעתיד ויש לשנות התויה?

אני יכול לתת לך תשובה של משתמש בעל ניסיון ולא כרופא. הזמן שאת לוקחת את התרופה הוא קצר מדי בשביל לקבוע אם יש שינוי רציני. מלבד זאת קחי בבקשה בחשבון שימוש בתרופה נוספת כדי ליצור הקלה בחרדות.

מה המינון שאת לוקחת? מי רשם לך את הטיפול? האם אובחנת על ידי פסיכיאטר מומחה כמו שצריך? בעיות עם כל אחד מהסיבות שציינתי עלול להשפיע על התגובה

ד"ר פלד שלום, אני פניתי לפני חודש וחצי בערך לטיפול פסיכולוגי מיוזמתי, מכיוון שעברתי משבר שקשור ליחסים עם ההורים בנוסף יש לי את התסמונת של טורדנות כפייתית אובססיבית והכוונה היא להתרכזות יתרה שלי במראה החיצוני שלי ואי שביעות רצון, בנוסף אני סובלת מחרדות איומות ובמיוחד מאגורפוביה- פחד מקהל והמוניות למרות זאת אני מתקשרת מצוין עם אנשים ויש לי קשרים חברתיים, אגב אני עשיתי את האבחנות בעצמי, אף פעם לא שאלתי מה יש לי, מיוזמתי פניתי לפסיכיאטרית שהיא עמיתה של הפסיכולוגית סיפרתי לה את סיפור חיי והשתלשלות העניינים, עשיתי את האבחנות וביקשתי את הסרוקסט, הפסיכיאטרית הסכימה איתי והיא אמרה לי שאני סובלת מהתסמונת שציינתי ומחרדות ושהיא מסכימה לתת לי את הסרוקסט כי זו באמת תרופה מצוינת. הפסיכולוגית מצידה אמרה לי שאין לה בעיה שאני אקח את הסרוקסט אבל אני חשה שיש לה הסתיגויות, אני לא בן אדם דכאוני בד"כ אני מאוד חזקה ועברתי הרבה טראומות בחיי.אבל החרדות מכל דבר כמעט, חרדה שיקרה לי משהו מגבילות אותי בחיים,אני לא עושה הרבה דברים שאני רוצה לעשות, מוותרת על עבודות רק כי משהו מפריע לי במקום, לדוגמא אני לא יכולה להיות ליד אנשים שמעשנים וזה גרם לי לעזוב מקום עבודה, כל יציאה שלי מהבית כרוכה בפחד והעניין הוא שאני לא מסתגרת אלא עושה הרבה דברים שגורמים לי אי נוחות.אני לוקחת את הסרוקסט במשך 15 יום ואין שום שיפור , חברה טובה שלי מעידה שיש אף החמרה מבחינת חומרת החרדות והיקפן בנוסף אני מותשת פיסית ונוטה לישנוניות ועם הפחד זה פשוט הרגשה איומה. אני לא יודעת מה לעשות, אני מתחבטת בשאלה אם לא עשיתי טעות בלקיחת הכדורים, אני לא יודעת מה יש לי ואיך להתמודד עם זה.אשמח באם תוכל לעזור לי. תודה קארין

שלום, בעקבות השאלה של אורית והמקרה שלה התחלתי לחשוב שיכול להיות שהפסיכולוגית שלי מסתירה ממני דברים כמו את האבחנה האמיתית איך אני יכולה לדעת אם אני סכיזופרנית לדוגמא? אני מקווה שתוכל לעזור לי. זה חשוב לי! מיטל

מיטל שלום פשוט תשאלי את הפסיכולוגית שלך באופן ישיר. ספרי לה שהתחלת לחשוש שהיא מסתירה ממך דברים כולל את האבחנה האמיתי שלך. עצם המחשבות הללו והיכולת שלך לברר אותן מולה ולא להישאר איתן לבדך הם כבר דבר חשוב. בנוסף, אני בטוח שזה יפתח נושאים משמעותיים בטיפול, כולל להגדיר מה הבעיה שלך, אם היא לא הוגדרה עד היום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בן 16, ויש לי אח ואחות בני 20 ו - 22, כבר זמן מה שמתי לב שאבא שלי מתנהג בצורה מאוד משונה כמו: כשהוא מקבל פלאפון אז הוא עונה בחדר או במקום נסתר, הוא לא מוכן לתת לי את הפלאפון שלו כבר כמה חודשים, למרות שלפני כן לא הייתה לא שום בעייה לעשות כן, הוא מגיע הביתה בשעה מאוחרת מהעבודה בתירוץ שיש לו עבודת יתר, מתחנף לאמא שלי בצורה מוגזמת, ואתמול למעשה הבנתי באופן וודאי שאבא בוגד באמא - שמעתי אותו מדבר בטלפון עם מישהי שהוא קבע איתה למטה, ואמר לה אני אגיד לאישתי שאני נוסע לענייני עבודה, מייד אחר כך אמר לאמא שלי שהוא הולך לאיזה מקום בקשר לעבודה, אני ירדתי למטה בלי שהוא ישים לב, וחשכו עיני , ראיתי בחורה בת 30 מחכה לו למטה , התחבקו ושניהם נכנסו לאוטו ונסעו, הוא לא ראה אותי, ואין לו מושג שאני יודע, עד עכשיו סיפרתי רק לאחותי , שאמרה לי לא לספר לאמא כדי לא לעשות סכסוך, אלא ביחד ננסה לסכסך בדרכים מתוחכמות בין אבא למאהבת שלו, בכל אופן אני משוכנע במאה אחוז שאמא שלי לא יודעת כלום, כי אם היא הייתה יודעת , היא לא הייתה מכניסה אותו הבייתה, וסה"כ נראה שהיחסים ביניהם מצויינים, לי זה מפריע מאוד שאמא שלי עשוייה להפגע מכל זה, ואני מרגיש שאני חייב לעשות משהו, מה אני צריך לעשות? האם עליי לספר לאמא שלי? האם עליי לשתף את אחי? תודה הבן המודאג

לבן המודאג שלום, לא הייתי מתערבת במה שקורה בין ההורים אבל הייתי משתפת את היועצת של בית הספר. אל תדאג, הייעוץ ברוב המקרים הוא דיסקרטי. עדי

בן מודאג יקר, המצב שאתה מתאר רגיש ועדין, וכדאי להיזהר מאוד לפני שאתה נוקט בצעד כלשהו. אני מבין את ההלם שלך, ואת החשש המובן מפני פירוק המשפחה, שאליו מתלווה הדיון הפנימי בהשלכות המוסריות ובהשלכות שיהיו לכך על כל בני המשפחה. אתה ניצב בפני קונפליקט בלתי נסבל, בין תחושת האמת והנאמנות, העולה בך מתוך הזדהות עם אמך, לבין הידיעה שחשיפת האמת תערער את היחסים הטובים בין הוריך. זהו קונפליקט שאין לו פתרון ברור, אבל כדאי שתזכור שהוריך הם אנשים מבוגרים, ועליהם לקחת אחריות על מעשיהם. בכל מקרה, אסור לך לקחת את האחריות על עצמך. עליך לא מוטלת האחריות לחשוף את האמת, או לפתור את הבעיות ביחסים שבין הוריך. להיפך. ההתערבות שלך עשויה לסכן גם את יחסיך שלך עם הוריך. ומצד שני, לא קל לנצור בלבך את הסוד. ההחלטה לפנות לאחותך היא החלטה בוגרת, למרות שאינני בטוח שהרעיון לנסות ולהתערב בין אביך לחברתו הוא רעיון טוב. אני חושב שפנייה לאיש מקצוע, המחוייב לסודיות ומסוגל לראות את הדברים ללא מעורבות אישית, עשויה להקל עליך לשאת את המצב הבלתי נסבל. פניה ליועצת בית-הספר עשויה להיות פתרון טוב עבורך. אם תרצה הפניה אחרת, אתה יכול לפנות אלי או למנהלי הפורום האחרים באמצעות אימייל. שלך, דרור גרין

לבן המודאג שלום רב, המצב אליו נקלעת הוא מצב קשה, מורכב וכמעט בלתי אפשרי. הדילמה בין הנאמנות לאמא לבין אי הרצון לפגוע בה, הכעס על אבא, הרצון "לקלקל" לאבא את קשריו עם המאהבת, כל אלה מעמידים אותך במקום מאד קשה. מצויין שפנית לאחותך ושיתפת אותה. מאד קשה להישאר עם הדברים לבד, וגם לא כדאי. אינני בטוחה שזה יהיה נכון להתערב בעינייניו של אביך, ולנסות לסכסך בינו לבין המאהבת שלו. ייתכן וכדאי לשוחח עם אבא שיחה כנה אשר בה אתה ואחותך תבהירו את חוסר היכולת שלכם לדעת ולא לחוש אשמה ופגיעה כלפי האם. ייתכן ויחד עם אבא תוכלו להגיע לאיזשהי הבנה, הסכמה או פתרון. באם לא, כדאי יהיה בעתיד בצורה מסויימת לערב את האם. בכל מקרה כל ההחלטות הללו, עם מי לדעת, מתי וכיצד הן החלטות קשות ומורכבות. הייתי ממליצה לערב איש מקצוע אשר גם ידע להכיל את הקושי שלך בגלוי המערער לגבי אבא, וגם לייעץ ולהדריך מה ניתן לעשות. בברכה, טלי פרידמן

לי מאוד לא ברור. אם היחסים כל כך טובים עם אמא, אז מה כל כך רע לו שהוא בוגד?

מה הם הנזקים לאורך זמן ממריחואנה?

ספרה ורחל, תשובה קלה לא תמצאו לשאלה הזו, אבל יש תאוריות לגבי נזקים פיזיולוגים שצמח הקנאביס שורף תאים אפורים שמתחדשים עם הזמן כך שתלוי בכמות העישון ובפרקי הזמן. לגבי הנזקים ה"נפשיים"; בשביל זה יש את הפסיכולוגים פה שמעניין למה לא ענו על שאלה חשובה כל-כך.... (?) יוני לביא.

רמרון או מינאסרין (כתוספת לפריזמה) ? ומה ההבדל בין buspar, רמרון, ומיאנסרין כתוספת לפריזמה בנושא הפגיעה במיניות ?

לא ספציפי יכל להיות שונה מאדם לאדם

שלום אני נערה בת 19 ואני סובלת מבולמיה בערך שנה ומאנורקסיה כבר שנה וחצי(בתקופות). אני לא יודעת אם זה קשור אבל...בזמן האחרון אני מתקשה לישון בלילה.אני פשוט מתה מפחד.מדובר במצבים קיצוניים:או שאני ישנה שינה ארוכה ועמוקה מאוד,או שאיני ישנה כלל. כל רעש קטן מקפיץ אותי.עולים לי כל מיני פחדים ישנים מהעבר,אמונות טפלות,נוסטלגיה על דברים טובים שאבדו(זה גם מפחיד להרגיש).האם זה בגלל הטפול הפסיכולוגי?יכול להיות קשר?כדאי להפסיק??. נ.ב-יש לציין שסבלתי בעבר מתופעה של חוסר שינה בגלל פחד,עד גיל 8 לערך.ומאוחר יותר בין הגילאים 16-17 זה חזר לעיתים.אז היה קורה שלא הייתי מצליחה להרדם גם בלי תחושות הפחד.הייתי מסוגלת להרגיש עירנית 3 ימים!!!! תודה לכם.

שלום זה יכול להיות קשור וגם לא קשור להפרעת האכילה, אין כאן חוקים ברורים מראש. לא כדאי להפסיק את הטיפול, כדאי לספר את זה למטפל/ת ולהתייעץ מה לעשות. לעיתים עולים בטיפול דברים קשים שמשפיעים על מצב רוח ותופעות במהלך היום. להפסיק את הטיפול בגלל זה, זה כמו הבדיחה על אדם שאמר שמרוב קריאה על הנזקים שגורם העישון הוא החליט להפסיק לקרוא. הטיפול זה לא הבעיה, אלא הבעיות שבגללם פנית לטיפול. התהליך הזה לא תמיד קל. אז מה האלטרנטיבה? לדחות את זה בעוד כמה שנים כשהסימפטומים יחמירו? בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום! ומכיוון שאני לא ה"סיגל" היחידה שכותבת כאן, אני שוב מזדהה: אותה סיגל בת 16 שאושפזה. בכל אופן, רציתי לעדכן על שחרור שהולך ומתקרב, השחרור יהיה עוד 20 יום - בעשרים ושתיים החודש. אני שמחה על כך, ויחד עם זאת אני מפחדת, ולמרות שזה מקום שפשוט מתיש להיות בו, אני אתגעגע לחברים שלי משם ולצוות... לא יודעת, אני קצת הרבה מאוד דואגת, אבל הם (הצוות) אומרים שאני נורא פסימית, ושהם לא פסימיים כמוני ושהם מאמינים שאני עוד יופתע מכוחותיי...הלואי שהם צודקים... שבת שלום!

סיגל שלום, א. מברוק ב את עוד תצטרכי לעבוד קשה, אבל בסוף את תצליחי. אני בטוחה בכך!!! ג. את עוד תפגשי בצוות לאחר השחרור. על דאגה. עדי

אז מה אישפוז פסיכיאטרי זה לא כל כך מפלצתי כמו שנהוג להציג באוכלוסיה - דעות קדומות

תשמע, זה גם לא הכי פשוט בעולם... אני מרגישה כמו פסיכית על כל הראש, וכן קורים אירועים קשים מאוד במחלקה, אירועים שלא נתקלתי בהם עד אשפוזי, כך שזה לא הכי פשוט. מה שכן, זה גם לא ממש ממש בית משוגעים, ואין לנו חליפות לבנות כאלה... נכון שדוחפים לנו כל מיני כדורי הרגעה בכל הזדמנות, אבל בתכל'ס אנחנו לא מופרעים יותר מידי (רק קצת...), במשך האשפוז, החודש האחרון היה סיוט, המחלקה סערה מאוד, וזה קשה להתמודד עם זה כצופה מהצד, בכל אופן, המקום הזה בכל זאת לא גן - עדן...

סיגל יקרה, אני שמח לשמוע על שחרורך הקרב, ומקווה שהדברים באים על מקומם בשלום. להתראות, דרור

אני לא אוהבת להסתכל על עצמי במראה, בכל מקום שיש מראות אני בורחת. אני יודעת זה מפני שאני לא אוהבת לראות את מה שאני רואה. אולי אם הייתי מסירה מעליי עשרה קילו אז כן הייתי אוהבת להסתכל, אני גם מקיאה לפעמים (לא הרבה) אבל זה לא ממש עוזר לרדת במשקל. רקפת

רקפת שלום רב, לא ברור לי מה מטרת כתיבתך. האם את מעוניינת בתגובות של שאר הגולשים? האם את מעוניינת בחוות דעת מקצועית? האם את מבקשת משהו אחר? לפי הדברים המועטים שכתבת, נראה כי יש לך קושי לקבל את עצמך ואת מראה גופך. עצם עניין ההקאות מוסיף עוד יותר מושג לגבי נושא זה. דימוי גוף וקבלה עצמית הם נושאים חשובים מאד, ומתקשרים מן הסתם לדימוי העצמי הכולל שלנו ולתחושת הערך שלנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. המידה ואת חשה כי הנושאים הללו קשים עבורך להתמודד לבד, היית ממליצה לך ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. בטיפול תוכלי לעבד נושאים אלה, לבחון את תופעת ההקאות (שבוודאי אינה מועילה לבריאותך הפיזית והנפשית כאחד) ולהגיע להחלטות או שינויים שאת מעוניינת לעשות, אך אינך מסוגלת כרגע מסיבות שונות. במידה ואת רוצה המלצות על מטפלים, אשמח לעזור. בברכה, טלי פרידמן

טלי צודקת

יש לי בעיה והייתי שמחה אם הייתם יכולים ליעץ לי איך להתגבר עלייה: כל פעם אחרי שאני עוברת זריקה או בדיקת דם יש לי סחרחורות ואני רואה מטושטש כשניסיתי להרכיב אצל האופטיקאי עדשות מגע התעלפתי ולפני כמה זמן הלכתי למעבדה להורדת שיער בלייזר. הרופאה במעבדה עשתה לי טסט ולאחרי, כשקמתי הופיעו שוב הסחרחורת והטשטוש.... אודה לכם אם תוכלו לייעץ לי איך להתגבר על תופעות אלו

אני לא רופא...אבל לי קורה מצב כזה של "כימעט עילפון" כשאני קם במהירות ממצב של ישיבה לעמידה זקופה או ההפך אולי זאת הבעיה ? אופיר

לכי לרופא משפחה ובקשי לבצע בדיקת לחץ-דם בשכיבה ועמידה יתכן ומדובר רק בלחץ דם אורטוסטתי דהיינו ירידה חלקית זמנית בלחץ-דם במעבר מישיבה ושכיבה לעמידה במקרה זה אין סיבה לדאג מדובר בתופעה פיסיולוגית אבל יש לשלול סיבות אחרות לכך

הילד שלי הוא היום בן 4. בזמן האחרון כחצי שנה לערך התחיל הילד לעשות צרכים בתחתונים, התחיל לקלל, נהייה לא רגוע ( למשל כמעט כל דבר מפריע לו אז הוא מתעצבן) צריךלציין שיש לנו עוד ילד בן שנתיים בבית . האם יש משהו שיכול להרגיע את הילד ובעקבות זאת אולי שאר התסמינים יעלמו.

לדני שלום. בכדי להשיב לך אני זקוקה לעוד פרטים: האם קרה משהו בזמן האחרון בבית או בגן, שעשוי היה לגרום לכך (שינוי, פרידה, טראומה)? האם כבר היה גמול לחלוטין? האם זה קורה גם בגן או רק בבית? האם מדובר גם בפיפי וגם בקקי? תודה. רוית.

הילד היה גמול לחלוטין. הוא עושה צרכים גם בגן. יש לציין שהילד השני שלנו הוא כבד שמיעה, לכן הוא מצריך הרבה תשומת לב. אבל אנחנו משתדלים גם לתת לילד הראשון זמן איכותי רק איתו ובשבילו

שלום רוית נסן יש לי תינוקת בת 4 חודשים בסך הכל היא מאד חייכנית וצוחקת ,במשך רוב היום אך מידי פעם כשהיא משחקת עם בובה או אובייקט כלשהו היא לפתע אוחזת אותו בחוזקה ומתחילה לצעוק ולא משחררת ,או שהיא פשוט סוגרת אגרופים ומקרבת לפה או לעבר החזה וממש בוכה , לי זה נראה כמו בהלה או פחד ,ממה זה נובע?????? היא גם מאד רגישה לרעשים למרות שבבית רוב היום הרדיו עובד או שיש מוסיקה היא קופצת מכל דבר אם זה פתאום מתעטשים , או ממשאית או אופנוע חולף בכביש ואנחנו מבלות הרבה בחוץ וסביב אנשים מדוע זה קורה????? תודה מראש עך תשובתך הילה

הילה שלום. לפעמים יש תינוקות עם רגישות מוגברת לכל מיני דברים וגירויים סביבתיים. כאשר מזהים את זה- חשוב לקחת את זה בחשבון, בסבלנות רבה. הדרך להתמודד היא ע"י הסברים- אם אפשר לפני הרעש או השינוי, ואם לא אז אחרי: "עכשיו עבר אופנוע. הוא עושה רעש חזק ולא נעים. את קצת פוחדת מן הרעש, אבל אני פה כדי לשמור עלייך". כשהיא תשמע את הקול הרגוע שלך, הנלווה לרעש- היא תרגע ובעתיד גם אני מקווה שתפנים את ההרגעה לצד הגירוי המלחיץ. דרך זו עשוייה להועיל בתנאי שכל השאר תקין ובסדר (האכילה, השינה בלילה, מצב הרוח הכללי). אם יש בעייה באחד מן התחומים הללו- חזרי אלי וננסה להבין ביחד. בברכה. רוית.

מהם הסימנים להפרעת אכילה?? האם רק משקל הגוף קובע?? אינני אוהבת לאכול,ואני מקיאה מרצון.. אם אני מאוד מוטרדת לא אוכל,לעומת זאת אם דברים מרגיזים אותי,הצורה שלי להתמודד תהיה להקיא! עליי להדגיש,כשאני מקיאה,אני מקיאה מה שאנשים "רגילים" אוכלים כארוחה רגילה.. ביום רגיל,אשתה בעיקר,ואם אהיה ממש "בסדר" אוכל סלט או מרק, יוגורט.. כך זה כבר די הרבה שנים.. ולמרות זאת אינני מוגדרת כ"רזה",למרות שלאחרונה,אומרים לי שרזיתי הרבה.. אני עדיין כ-5-7 קילו רחוקה מלהיות רזה... רוצה מאוד להגיע ל-50 קילו...שזה לא מוגזם.. אז מה אני??

השאלה כמובן האם אני אנורקטית או בולמית.. האם זה תלוי רק במשקל הגוף?? או האם העובדה שאינני אוכלת ,היא מעידה על כך? האם אין זו תגובה נורמאלית לא לאכול כאשר משהו מטריד??

סתם יקרה, השאלה אינה אם את אנורקטית או בולמית. הפרעת אכילה איננה תלויה במשקל הגוף, והמושג 'נורמלי' הוא יחסי. למשקל גופנו יש קשר למבנה הגופני המיוחד לכל אחד מאתנו, וגם למצב הנפשי יש השפעה עליו. אין נורמה קבועה של 'בריאות' לעומת חולי, ומשתנים רבים מאפיינים כל אחד ואחד. נראה לי, שמה שמטריד אותך הוא העובדה שאת עצמך מגדירה את עצמך כבעלת בעיית אכילה. את אינך מרוצה ממשקל גופך, והאופן בו את מתארת את צורת האכילה שלך מצביע על חוסר נחת. כדי להרגיש טוב יותר, ולנסות להבין את מה שמטריד אותך, כדאי מאוד שתפני לקבלת יעוץ ממי שמומחה בנושא זה. אם תצייני את אזור מגוריך, אני בטוח שאנחנו נשמח להפנות אותך לאיש המקצוע המתאים. בברכה, דרור גרין

נפגעתי כילדה מתקיפה מינית מבן משפחה, מגיל 13,הפסקתי לאהוב אוכל..אינני רזה!! התחלתי להקיא,כתגובה לסביבה,שלא הבינה מדוע אינני אוכלת,אך בד בבד העירו לי על כך שאני צריכה לרדת במשקל,בתיכון הפסקתי להקיא,אך המשכתי לאכול מעט. כבר כ-5 שנים שהתחלתי שוב להקיא. לאחרונה התחלתי טיפול,יחד עם כניסה לקבוצת תמיכה לנפגעות מינית בילדות , בשבועיים האחרונים,אינני מסוגלת לאכול דבר.. שוב אני מדגישה ,שאינני רזה..עדיין לא. אתמול ביטלתי את פגישתי עם המטפלת שלי,והפגישה בקבוצה היתה לי סיוט!!!! אני מרגישה שכל מה שאני רוצה,הוא להסתגר בתוך עצמי!! אינני מסוגלת לתקשר..לא עם המטפלת שלי ,ובכלל.. אני עצבנית,עייפה,ולא אוכלת! או מקיאה! אני מרגשיה שאני בעולם לא מציאותי...לא שייכת,לפתע אני תוהה אם באמת קרו לי אותם דברים כילדה.. מה קורה לי??? אפשר לקבל עזרה? תודה

שלום את מתארת דברים קשים שאת עוברת עכשיו וכנראה שעיבוד הטראומה מילדותך לוחץ במקומות כואבים. התקיפה שחווית בילדות ממשיכה לתקוף אותך גם כיום. היא מנסה לתעתע את זכרונך עד כדי המחשבה שאולי הכל היה דמיון. זו תופעה מוכרת, מעין ניסיון הגנה של הנפש על עצמה לנתק את הזיכרון הכואב מהמציאות. יצרת לעצמך מסגרות טיפוליות הן במפגש אישי והן בקבוצה. זה בוודאי תהליך קשה אבל אין ברירה אחרת. לא ניתן לדחות לעתיד את התהליך הזה ומחיר הדחיה כבד. נסי להיעזר באנשים קרובים לך ובמטפלים שלך ברגעים הקשים. אין דרך אחרת. פשוט להמשיך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אבל זו הבעיה!!!! שאינני מסוגלת לדבר!!!!! אני נסגרת!! ולא רוצה ומסוגלת לדבר!

מאז שהייתי קטנה הייתי אדם די חרד (חרדה כחרדה אני זוכרת בערך מגיל 7, אבל גם לפני כן אני זוכרת שהייתי ילדה די "פחדנית"). בכל אופן בזמן האחרון מ"ס גורמים העלו אצלי את רמת החרדה. היא לא גבוהה יותר מחרדות שהיו לי בתקופות אחרות (בתקופות מאוד קשות בחיים-קשות אובייקטיבית, היו לי גם חרדות חזקות בהרבה), אבל בזמן האחרון אני מרגישה שנמאס לי ונשבר לי מזה. ושקשה לי יותר להתמודד עם החרדה. בקיצור ניסיתי להשתמש כמה פעמים ב"רגיעון של הדס"- בשבוע האחרון בערך שני כדורים , פעם ביום -יומיים, הוא עובד לא רע (אולי עובד באמת, אולי פלסיבו) . אני לוקחת בערב, ביום אני לא מעיזה, אני צריכה להיות מאוד מרוכזת וזהירה בעבודה שלי. אני פשוט רוצה להרגיש קצת פחות לחץ וחרדה לפחות בערב אחרי העבודה (הייתי מנסה גם ביום אילו הייתי בטוחה שזה לא פוגע בעירנות). מה שרציתי לשאול זה:, היות ואני לא יודעת מה החומרים הפעילים בצמחים (פסיפלורה,סקוטלריה,כשותנית, מליסה) האם חומרים אלה עלולים לגרום נזק? האם לחומרים המצויים בצמחים אלה עשויות להיות תגובות בין - תרופתיות עם אלטרוקסין (תירוקסין סינטטי המשמש לטיפול בתת פעילות של בלוטת התריס)? לפני כשלוש שנים פניתי לפסיכולוגית על מנת לטפל גם בחרדה אבל גם בתחומים נוספים(קשרים וכ"ו). כשלפני שנה השתמשתי מס' פעמים ברגיעון וסיפרתי לה על זה, היא מאוד לא התלהבה, ובקשה ממני להיזהר לא להישתמש בזה יותר מידי. אודה לך על תשובתך.

האמת היא שאחד הנושאים שהכי גורמים לי לחרדה לאחרונה הם הדברים בעבודה הדורשים זהירות וריכוז (ליתר דיוק אני מעבירה לעצמי בראש תסריטים של כל התאונות והאסונות האיומים ביותר העשויים להתרחש - וזה שמבחינה סטטיסטית הסיכוי שהם אכן יקרו נמוך לא ממש עובד - בתסריטים שלי זה 100%). חשבתי לוותר על הקריירה (לאחר שכבר השקעתי שנים רבות בלימודים). הפסיכולוגית שלי עומרת שעל חרדה מדברים, אבל לא מבצעים בגללה דברים (כמו למשל לוותר על הקריירה והשאיפות). בעיה נוספת היא העובדה שהפסיכולוגית שלי נאלצה להזיז או לבטל המון פגישות לאחרונה (בעיקר להזיז) - גם זה גורם לחרדה. והרגיעון ב-א-מ-ת עובד נהדר. שוב השאלה אם הוא לא מסוכן.

למישהי שלום אולי תנסי גם טיפות של פרחי באך בשם "רסקיו רמדי" בשעות היום. לי זה די עוזר. זה אמור לעזור בשעת מתח וחרדה. בהצלחה.

לטלי פרידמן שלום, ראשית, תודה על התגובה והנכונות לעזור. אני מניחה שעצם זה שאני כותבת פה, אכן מעידה על איזשהו צורך לסיוע מצד האנשים פה. אני לא בטוחה שיש בי את הכוח ללכת לטיפול, אולי משום שאני חוששת שהדבר היחיד שאני טובה בו, ילקח ממני... החלק הזה של החיים ששיך אך ורק לי. אני יודעת שקיימת בעיה, אך אני לא מצליחה להתחבר למה שבנות אחרות כתבו פה, פרט אולי למיכל שהציגה בפניך בעיה דומה, אך אינה מודה בה. לכן אני שואלת את עצמי אם אני לא מרגישה כמו שאר הבנות בפורום, יתכן אולי שהבעיה שלי שונה משלהן,מה דעתך? לצערי לטלפן אליך אני עדיין לא יכולה, בגלל החשש להיחשף, אך אשמח לקבל את האי מייל שלך, אם תסכימי כמובן. ע.

ע. שלום רב, מצטערת על העיכוב בתשובה. לעניינינו, אני לא כל כך מצליחה לקשר את הדברים שכתבת פה לתכנים קודמים שקראתי. בכל מקרה אני אשמח אם תכתבי לי לאימייל את "הסיפור המלא" ואז נוכל לדסקס בעניין באריכות. כמובן שאפשרות הטלפון עדיין קיימת. האימייל שלי הינו: [email protected] הסלולרי הינו: 053-876956 אשמח לשמוע ממך. בברכה, טלי פרידמן

תודה בעד תגובתך למטה לשאלתי בנושא הפרעת אישיות סכיזואידית. בתשובה לשאלתך, אני בשנות ה-30, הייתי במשך שנים בטיפול תרופתי (בעיקר אנטי-דיכאוני) וגם טיפול פסיכולוגי. לא היו לי אף פעם קשרים חברתיים ולא עבדתי אבל הייתי במסגרות לימודים שונות. לגבי מקור האבחנה, ראיתי פעם משהו שהיה רשום אצלי בתיק כשהיה מונח פתוח לידי. מאז קבלתי אבחנות מוטעות ונאמר לי גם שקשה לדעת ממה אני סובלת. אגב, תגובתו של ד"ר פלד לבקשת ההבהרה שלך קצת הבהילה אותי, כיוון שאם הבנתי נכון, התמונה מאפיינת סכיזופרניה...

אורית שלום קודם כל כדי להבהיר באופן חד משמעי ולהוריד את הנושא מסדר היום: בדבריך בהודעות השונות וגם בתגובתו של ד"ר פלד אליך אין אינדיקציה לסכיזופרניה, לכן אל תיבהלי. אף אחד לא עושה אבחנות לסכיזופרניה בצורה כזאת ולכן אל תפרשי את הכתוב. המילים סכיזואיד וסכיזופרן אולי דומות, אבל מתייחסות לסוג שונה לגמרי של בעיה. יש לי הרגשה שבמשך שנים את עוסקת בשאלה מה יש לך, ואינך מקבלת תשובה חד משמעית. המבט החטוף בתיק שלך ראה "הפרעת אישיות סכיזואידית" וכעת את מתעסקת האם זה מה שיש לך. אני לא חושב שהשאלה האבחנתית היא הסיפור האמיתי בשאלות שלך. נשמע לי שאת רוצה לדעת מי את באמת, מה הבעיה שלך, והאם איכות החיים שלך ניתנת לשיפור. אינני באמת מכיר אותך ויש לך הסטורית חיים שכוללת גם קשיים ואכזבות. עם זאת, את כותבת שלמדת במסגרות שונות ומסגנון הכתיבה שלך אפשר להתרשם שאת יודעת לחשוב ומוכנה לפעול כדי לשנות את המצב הקיים. אני לא מוכן להכיר ב"מקרים אבודים" כמו שאני לא מוכן לקבל אבחנות של "הפרעות אישיות" באופן שתיארת. תמיד אפשר לעשות שינוי, אם כי חשוב לעשות שינויים כאלה שמתאימים הן ברמה האישית והן לכוחות במציאות. הפתרון היחיד שאני יכול להציע לך זה להניח בצד את כל האבחנות ולפנות לטיפול, לא במטרה להגדיר מה האבחנה הנכונה שלך, אלא כדי להגדיר מה את רוצה לשנות ומה את מסוגלת לשנות, וכמובן, איך את עושה את זה בפועל. אין פתרונות קסם ואין דרך קלה אבל בהחלט אפשר לעשות שינוי. אני ממליץ לך לקבוע פגישה מחודשת עם פסיכולוג, בין אם עם המטפל/ת הקודם או במסגרת חדשה. בנוסף, כדי לשנות את דפוסי החיים הקיימים תצטרכי למצוא מסגרות בהן תוכלי להשתלב, הן מבחינת עבודה ומהן מבחינה חברתית. התכנון המתאים יכול וצריך להיעשות במסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה

שלום וערב טוב רוית יש לי תינוקת כבת 4 חודשים במשך רוב היום היא צוחקת ולאחרונה גם בקול ומחייכת המון אבל מידי פעם וביחוד בשעת משחק עם בובה כלשהי היא פתאום אוחזת את האוביקט בחוזקה ומתחילה לצרוח , או שהיא פשוט עוזבת את האובייקט סוגרת את אגרופיה מקרבת אותם לכיוון החזה או הפה ופשוט פורצת בבכי עד שאני מרגיע אותה ,הבכי הוא בכי מפחד -או בהלה מדוע זה קורה ???? היא גם קופצת ונבהלת מכל רעש כמעט והעניין הוא שאני מטיילת איתה הרבה בחוץ ורעש של אופנועים למשל מקפיץ אותה משהו פתאום מתעטש היא נבהלת האם זה טבעי או שיש כאן איזו שהיא בעיה . דרך אגב בבית יש כול הזמן רדיו עם מוזיקה כך שהסיבה בה היא נמצאית אינה שקטה יתר על המידה.

הילה שלום רב, הפני את השאלה לגב' רוית ניסן. ככל הנראה היא דילגה על השאלה בלי משים. בברכה, טלי פרידמן

שלום, רציתי לקבל את דעתכם בנושא מסוים. בעקבות חרדות, הרס עצמי שנובע מטורדנות כפייתית אובססיבית ודכאון כתוצאה מזה התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית כבר הייתי בשש פגישות בנוסף התחלתי לקחת סרוקסט, אני לוקחת סרוקסט במשך 15 יום , התוצאה היא שאני די אפאטית למה שמתרחש סביבי, העניין הוא שהפסיכולוגית מאוד ממהרת לראות שינויים והיא מציינת זאת בפניי,ף סיפרתי לה על חלום שחלמתי והיא מיהרה להסיק מסקנות שאני עומדת לעשות שינויים מרחיקי לכת בחיי,כמו לעזוב את הבית ושזאת בעצם המגמה. והעניין הוא שהחלום מתקשר למקרים שקרו בעבר שעדיין לא סיפרתי לה. מצבי רחוק מלהיות אופטימי והיא כבר בונה מין אשליות כאלה דבר שמרחיק אותי מלספר לה הרבה דברים שקרו לי בעברי שאני לא מרגישה שאי פעם אוכל לספר לה , אני מרגישה שאני בראיון עבודה ואני באה לפגישות האלה כדי להרשים אותה ולהשמיע לה את מה שהיא רוצה לשמוע, איך אני יכולה במצב כזה לשתף אותה ברגעי השפל בחיי, בחרדות הטורדניות ובטראומות כואבות ומשפילות? אני מרגישה שהיא קלטה אותי בצורה לא נכונה, אני לא יודעת איך לשנות את זה, ואין לי רצון ומוטיבציה לעשות זאת אז אני חושבת לוותר על הטיפולים האלו. תודה

קארין שלום רב, את מתארת סיטואציה שקורית לעיתים בתוך טיפול. מטופל שמגיע לטיפול מציג בפני המטפל דמות מסויימת. בדיוק כמו שכולנו מציגים את עצמנו בסיטואציות שונות, תחת מסכות שונות. אלו ההגנות הטבעיות שלנו. כשאנו בטיפול יש ציפיה כמוסה שהמטפל ידע לזהות את המסכות, ועל אף הדמות שאנו מציגים לו, הוא יזהה את הדמות האוטנטית שלנו מבעד למסכות. המטפל אינו קוסם, ואינו יכול לראות מעבר למה שמציגים. לכן לעיתים יש פער בין הפנטזיה של המטופל שהמטפל יראה אותו "באמת", לבין היכולת האמיתית של המטפל לראות את המטופל "באמת". להערכתי חבל לך להמשיך את הטיפול בתחושה שכזו. היכולות להפיק מטיפול כזה מתמעטות מאד. עליך לפתוח את הנושא עם המטפלת שלך, ולספר לה על התחושה. בדרך כלל שיחה שכזו מסייעת מאד להידוק הקשר עם המטפל, ולהבנה טובה יותר של המטופל. אני יודעת ששיחה מסוג זה היא קשה ולא תמיד נעים להגיד את הדברים, אולם תקחי בחשבון שאת מגיעה לטיפול כדי לעזור לעצמך. וכדי לעזור לעצמך, צריך גם קצת לאזור אומץ. בהצלחה, טלי פרידמן

היי קרין אני יכולה להבין אותך כי גם לי זה קרה לפני כמעט עשר שנים. לא היה לי אז עם מי להתייעץ והיום אני מאד מתחרטת שלא פתחתי את הדברים מול המטפלת שלי, תעשי את זה ואל תתביישי, חבל על כל יום שעובר ואת שומרת בתוכך סודות גדולים כאלה שמעיקים עלייך ושמרחיקים אותך מלהבריא ולהרגיש טוב... היום אני שנים אחרי הטיפול...ולקח לי המון זמן להבין את הטעות שעשיתי...יש לך מזל שאת יכולה לשאול ולקבל תשובות על דברים שמעיקים עלייך כאן... חוץ מזה, זה בטח נדוש להגיד, ובטח כבר אמרת לעצמך את זה הרבה פעמים בנסיון להתגבר על הבעייה של האי יכולת לספר, אבל, אל תשכחי שזה המקצוע שלה והיא תעשה במה שתספרי לה את המירב, יותר מזה, זה יקדם את הטיפול שלך כי זה יפתח עוד נושאים לטפל בהם- נושאים שנמצאים עמוק עמוק בתוכך ושקשה לך לדבר עליהם הם הנקודות הכי חשובות לטיפול בעצם...לא? בהצלחה אביגייל

קארין שלום אני מסכים מאוד עם מה שנאמר לך ע"י בהודעות הקודמות. התחושה שלך שאת "עושה הצגה" שאיננה באמת את - משמעותית. זה לא בהכרח תופעת לוואי מיותרת, אלא אולי חומר גלם חשוב שאם תעבדי אותו עם הפסיכולוגית תוכלי להפיק ממנו הרבה. חישבי האם תופעות כאלה לא קורות לך גם במקומות אחרים בחיים? פעמים רבות יש תהליך מקביל בין מה שמתרחש ביחסים עם הפסיכולוג למה שקורה גם במקומות אחרים ואז השיחה יכולה להיות מאוד אוטנתית כי אפשר לדבר על הדברים לא כסיפור אלא כחוויה ממשית. אם לא תנסי, לא תדעי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבני בן 11 ההיפראקטיבי יש בעיות, לא לומד, לא יכול לשבת על הכיסא כל הזמן קם, חברתית לא פעיל רב הזמן בבית אין לו חברים, מציק לאחיו הצעיר, יכול לשבת זמן ממושך בשרותים אולי יותר משעה, שוכח את עצמו, שר, צועק, כל הזמן שוכח דברים: כלי כתיבה ,מעיל ועוד, מדי זמן יש לו נושא שהוא נידבק אליו ומתחיל לפנטז סביבו, יש לו לפעמים תנועות ידיים סבוביות מלוות בצעקות-השמעת קולות, טוען שלא אוהבים אותו, דימוי עצמי נמוך, כשמתעצבן מקלל שכולם ימותו, מה לעשות??????????????????.. עבר איבחון פסיכולוגי, אין אבחנה ספציפית, רק ניטען שסובל מבעיות רגשיות, מה זה בעיות רגשיות? פיכיאטרית ראתה אותו כ-3 פעמים, כל פעם כ-30 דקות, ולבסוף החליטה לתת ריספאראדל חצי מ"ג, בטענה לנסות אולי תרופה זו תרגיעו מה ידוע לך על תרופה זו? מה הן תופעות הלוואי? איך היא תשפיע על הילד? לאורך זמן? מה יקרה כשיפסיק את התרופה? האם יהיו תופעות לוואי? האם ממכרת? ובכלל למה תרופה זו? אנא ענו לי בהרחבה האב המיואש

אני מצרף מאמר שמתאר ריספרדל ותרופות אחרות מסוגה (נאורולפטיקס): http://www.breggin.com/neuroleptics.html Neuroleptics WARNING! When trying to withdraw from many psychiatric drugs, patients can develop serious and even life-threatening emotional and physical reactions. In short, it is dangerous not only to start taking psychiatric drugs but also can be hazardous to stop taking them. Therefore, withdrawal from psychiatric drugs should be done under clinical supervision. Principles of drug withdrawal are discussed in Your Drug May Be Your Problem: How and Why to Stop Taking Psychiatric Medications, by Peter R. Breggin, M.D. and David Cohen, Ph.D. Other information on Prozac and Prozac-like drugs can be found in Talking Back to Prozac by Peter R. Breggin, M.D. and Ginger Ross Breggin. Should the use of neuroleptics be severely limited? by Peter R. Breggin, M.D. This article was first published in Controversial Issues in Mental Health edited by Stuart A. Kirk and Susan D. Einbinder (pub. Allyn and Bacon) and is reprinted with kind permission. It is an updated version of a talk given for the Shropshire Mental Health Institute. The neuroleptic drugs have gradually become promoted as agents with a specific "antipsychotic" effect on schizophrenic symptoms. Meanwhile, psychosocial approaches have fallen into disrepute among many psychiatrists. Patients have been instructed to remain on neuroleptics for a lifetime and told that it was safe to do so. The public was told that the "miracle" drugs had emptied the hospitals and returned millions of patients to normal lives. the reality In 1973, psychiatrist George Crane gained the attention of the medical community by disclosing that many, and perhaps most, long-term neuroleptic patients were developing a largely irreversible, untreatable neurological disorder, tardive dyskinesia (Crane, 1973). The disease, even its mild forms, is often disfiguring, with involuntary movements of the face, mouth or tongue. Frequently, the patients grimace in a manner that makes them look "crazy", undermining their credibility with other people. In more severe cases, patients become disabled by twitches, spasms, and other abnormal movements of any muscle groups, including those of the neck, shoulders, back, arms and legs, and hands and feet (American Psychiatric Association, 1992; Breggin, 1983; 1990; 1991). The muscles of respiration and speech can also be impaired. In the worst cases, patients thrash about continually. The rates for tardive dyskinesia are astronomical. The latest estimate from the American Psychiatric Association (1992, p. 68) indicates a rate for all patients of five per cent per year, so that 15 per cent of patients develop tardive dyskinesia within only three years. In long-term studies, the prevalence of tardive dyskinesia often exceeds 50 per cent of all treated patients and is probably much higher. The disease affects people of all ages, including children, but among older patients rates escalate. In a controlled study, 41 per cent of patients aged 65 and older developed tardive dyskinesia in a mere 24 months (Yassa et al., 1988). Hundreds of thousands of older people receive these drugs in nursing homes and state hospitals. Other closely related, untreatable neurological disorders have now been recognized as variants of tardive dyskinesia. Tardive akathisia involves painful feelings of inner tension and anxiety and a compulsive drive to move the body. In the extreme, the individual undergoes internal torture and can no longer sit still. Tardive akathisia often develops in children who have been treated for "hyperactivity", ironically and tragically subjecting them to permanent inner torture. Tardive dystonia involves muscle spasms, frequently of the face, neck and shoulders, and it too can be disfiguring, disabling and agonizing. There are no accurate surveys of the total number of patients afflicted with tardive dyskinesia. There are probably a million or more tardive dyskinesia patients in the United States today, and tens of millions have been afflicted throughout the world since the inception of neuroleptic treatment (Breggin, 1991). Despite this tragic situation, psychiatrists too often fail to give proper warning to patients and their families. Often psychiatrists fail to notice that their patients are suffering from tardive dyskinesia, even when the symptoms are flagrant (Brown and Funk, 1986; Breggin, 1991). In 1983 I published the first in-depth analysis of the vulnerability of children to a particularly virulent form of the tardive dyskinesia that attacks the muscles of the trunk, making it difficult for them to stand or walk. This is now an established fact. In the same medical book, I offered the first detailed documentation showing that many or most tardive dyskinesia patients also show signs of dementia—an irreversible loss of overall higher brain and mental function. Indeed, it was inevitable that these losses would occur. The basal ganglia, which are afflicted in tardive dyskinesia, are richly interconnected with the higher centres of the brain, so that their dysfunction almost inevitably leads to disturbances in cognitive processes (for the functional neuroanatomy, see Alheid et al., 1990). Since my observations, a multitude of studies have confirmed that long-term neuroleptic use is associated with both cognitive deterioration and atrophy of the brain (Breggin, 1990; Gualtieri and Barnhill, 1988). While defenders of the drugs sometimes claim that this mental and neurological deterioration is caused by schizophrenia itself, their position is untenable. More than 100 years of autopsy studies of patients labelled as schizophrenic failed to show any such deterioration, until the recent advent of neuroleptics. Growing evidence indicates that these drugs produce tardive psychoses that are irreversible and more severe than the patients' prior problems. In children, permanent behavioral or mental disorders frequently develop as a result of the drugs (Gualtieri and Barnhill, 1988). Furthermore, drug withdrawal often causes rebound of the anticholinergic neurotransmitter system, resulting in a flu-like syndrome that includes emotional upset, insomnia, nausea and vomiting. Many patients find themselves unable to stop taking the drugs, suggesting that we should consider them as addictive (Breggin, 1989a, 1989b). Shocking as it may seem, this brief review can only scratch the surface of neurological disorders associated with these drugs, let alone the vast number of other potentially serious side effects. For example, in a small percentage of patients the neuroleptic reaction goes out of control, producing neuroleptic malignant syndrome. The disorder is indistinguishable from an acute inflammation of the brain comparable to lethargic encephalitis (Breggin, 1990, 1991) and can be fatal. Given that these are exceedingly dangerous drugs, what about their advantages? How do they "work"? It is well known that these drugs suppress dopamine neurotransmission in the brain, directly impairing the function of the basal ganglia and the emotion-regulating limbic system and frontal lobes and indirectly impairing the reticular activating system as well. The overall impact is a chemical lobotomy—literally so, since frontal lobe function is suppressed (Breggin, 1983, 1991). The patient becomes de-energized or de-enervated. Will or volition is crushed, and passivity and docility are induced. The patient complains less and becomes more manageable. Despite the claims made for symptom cure, multiple clinical studies document a non-specific emotional flattening or blunting effect (reviewed in Breggin 1983, 1991). There is no significant body of research to prove that neuroleptics have any specific effect on psychotic symptoms, such as hallucinations and delusions. To the contrary, these remain rather resistant to the drugs. The neuroleptics mainly suppress aggression, rebelliousness, and spontaneous activity in general. This is why they are effective whenever and wherever social control is at a premium, such as in mental hospitals, nursing homes, prisons, institutions for persons with developmental disabilities, children's facilities and public clinics, as well as in Russian and Cuban psychiatric political prisons. Their widespread use for social control in such a wide variety of people and institutions makes the claim that they are specific for schizophrenia ridiculous. (They are even used in veterinary medicine to bend or subdue the will of animals. When one of our dogs was given a neuroleptic for car sickness, our daughter observed, "He's behaving himself for the first time in his life".) The neuroleptics are supposedly most effective in treating the acute phase of schizophrenia, but a recent definitive review of controlled studies showed that they perform no better than sedatives or narcotics and even no better than placebo (Keck et al., 1989). One psychiatrist (Turns, 1990) responded to these revelations with anguished questions: "Has our clinical judgement about the efficacy of antipsychotics been a fixed, encapsulated, delusional perception . . . Are we back to square one in antipsychotic psychopharmacology?". That the neuroleptics emptied the U.S. mental hospitals is a myth. The drugs were in widespread use as early as 1954 and 1955, but the hospital population did not decline until nearly ten years later, starting in 1963. That year the federal government first provided disability insurance coverage for mental disorders. The States could at last relieve themselves of the financial burden by refusing admission to new patients and by discharging old ones. The discharged patients, callously abandoned by psychiatry, received a small federal cheque for their support in other facilities, such as nursing or board and care homes. Some patients went home as dependents while others went onto the streets. Follow-up studies show that very, very few patients became independent or led better lives following these new policies (Mosher and Burti, 1989, Breggin, 1991). But are there better psychosocial alternatives? Controlled studies by Loren Mosher have shown that patients diagnosed with acute schizophrenia improve better without medication in small home-like settings run by non-professional staff who know how to listen and to care (Mosher and Burti, 1989). The patients become more independent, and do so at no greater financial cost, because non-professional salaries are so much lower. As an enormous added benefit, the drug-free patients do not get tardive dyskinesia or tardive dementia, as well as other drug-induced and sometimes life-threatening disorders. Controlled studies by Karon and Vandenbos (1981) indicate that even in traditional psychiatric facilities psychotherapy is the treatment of choice for patients labelled as schizophrenic. My own experience in psychiatry began as a college student volunteer in a State mental hospital. We proved that untrained college students, with only minimal supervision, could work as case aides to help nearly all of our chronic patients leave the hospital (Breggin, 1991). But isn't schizophrenia a biochemical and genetic disease? In reality, there's no convincing evidence that schizophrenia is a biochemical disorder. While there are a host of conjectures about biochemical imbalances, the only ones we know of in the brains of mental patients are those produced by the drugs. Similarly, no substantial evidence exists for a genetic basis of schizophrenia. The frequently cited Scandinavian genetic studies (Kety et al., 1975; reviewed in Breggin, 1991) actually confirm an environmental factor while disproving a genetic one. Such conclusions may seem incredible to readers who have been bombarded with psychiatric propaganda, and I can only hope they will personally review the literature and read Toxic Psychiatry for a review and analysis. But even if schizophrenia were a brain disease, it would not make sense to add further brain damage and dysfunction by administering neuroleptics. If the neuroleptics are so dangerous and have such limited usefulness, and if psychosocial approaches are relatively effective, why is the profession so devoted to the drugs? The answer lies in maintaining psychiatric power, prestige, and income. What mainly distinguishes psychiatrists from other mental health professionals, and of course from non-professionals, is their ability to prescribe drugs. To compete against other mental health professionals, psychiatry has wed itself to the medical model, including biological and genetic explanations, and physical treatments. It has no choice: anything else would be professional suicide. In providing psychosocial therapies, psychiatry cannot compete with less expensive, more helpful non-medical therapists, so it must create myths that support the need for medically trained psychiatrists. After falling behind economically in competition with psychosocial approaches, psychiatry formed what the American Psychiatric Association now admits is a "partnership" with the drug companies (Sabshin, 1992). Organized psychiatry has become wholly dependent for financial support on this unholy collaboration with the pharmaceutical industry (Breggin, 1991). To deny the effectiveness of drugs or to admit their dangerousness would result in huge economic losses on every level from the individual psychiatrist who makes his or her living by prescribing medication, to the American Psychiatric Association which thrives on drug company largesse. If neuroleptics were used to treat anyone other than mental patients, they would have been banned a long time ago. If their use wasn't supported by powerful interest groups, such as the pharmaceutical industry and organized psychiatry, they would be rarely used at all. Meanwhile, the neuroleptics have produced the worst epidemic of neurological disease in history. At the least, their use should be severely curtailed. Beyond the specific issue of the neuroleptics, there is a much broader one— how are we to understand and to show care for people who undergo emotional pain and anguish (Breggin, 1991,1992; Mosher and Burti, 1989). Are we to view them as defective objects or as human beings struggling with emotional and social problems and personal conflict? Are we to drug them into oblivion, or are we to understand and empower them? Giving a drug disempowers the recipient. It says, "You are helpless in the face of your problems. You need less feeling and energy, and less brain function". The true aim of therapy should be to strengthen and to empower the individual. People, not pills, are the only source of real help. references Alheid, G. F., Heimer, L. and Switzer, 111, R. D. Basal ganglia. In G. Paxinos (ed.) The human nervous system. New York: Academic press American Psychiatric Association (1992) Task force on tardive dyskinesia. Washington DC: APA Breggin, P. R. (1983) Psychiatric drugs. New York: Springer Breggin, P. R. (1989a) Addiction to neuroleptics? (letter) American Journal of Psychiatry, 146, 560 Breggin, P. R. (1989b) Dr Breggin replies (follow-up letter on addiction to neuroleptics). American Journal of Psychiatry, 146,1240 Breggin, P. R. (1990) Brain damage, dementia and persistent cognitive dysfunction associated with neuroleptic drugs. Evidence, etiology, implications. Journal of Mind and Behavior, 11, 425 64 Breggin, P. R. (1991) Toxic psychiatry. New York: St Martin's Press Breggin, P. R. (1992) Beyond conflict. New York: St Martin's Press Brown, P. and Funk, S. C. (1986) Tardive dyskinesia: barriers to professional iatrogenic disease. Journal of Health and Social Behavior, 27,11032 Crane, G. (1973) Clinical psychopharmacology in its 20th year. Science, 181,121 8 Gualtieri, C. T. and Barnhill, L. J. (1988) Tardive dyskinesia in special populations. In M. E. Wolf and A. D. Mosnaim (eds) Tardive dyskinesia. Washington DC: American Psychiatric Press Karon, B. and Vandenbos, G. (1981) The psychotherapy of schizophrenia. New York: Jason Aronson Keck, P. E. Jr., Cohen, B. M. and Baldessarini, R. (1989) Tirne course of antipsychotic effects of neuroleptic drugs. American Journal of Psychiatry, 146,1289-92 Kety, S., Rosenthal, D., Wender, P., Schulsinger, F. and Jacobsen, N. B. (1975) Mental illness in the biological and adoptive families of adopted individuals who have become schizophrenic. In E. Fieve, D. Rosenthal and H. Brill (eds) Genetic research in psychiatry. Baltimore: Johns Hopkins Mosher, L. R. and Burti, L. (1989) Community mental health. New York: Norton Sabshin, M. (1992, 10 March) To aid understanding of mental disorders. New York Times A, 22 Turns, C. N. (1990) Effects of sedatives and neuroleptics (letter). American Journal of Psychiatry, 147, 1576 Yassa, R., Nastase, C., Camille, Y. and Belzile, L. (1988) Tardive dyskinesia in a psychogeriatric population. In M. D. Wolf and A. D. Mosnaim (eds) Tardive dyskinesia. Washington DC: American Psychiatric Press

למיטב זיכרוני עניתי לך בטלפון

לא נעניתי, אתה לא דיברת איתי, בבקשה תשובה

אחותי שרויה בשנים האחרונות במצבי רוח דיכאוניים בחומרה משתנה, לאורך כל השנים אינה מוכנה להיפתח בפני,ובטח שלא להקשיב ולנסות לקבל עזרה ,ברצוני לדעת כיצד ניתן לתפוס קצה חוט,ולשחרר את החומה שבנתה סביבה וכיצד אפשר לעזור לה.

לפני כשנה, נכנסתי להריון, מרצוני, הריון מתוכנן שמאוד רציתי בו מייד כשנודע לי שהתשובה חיובית, קיבלתי התקף חרדה מאוד מאוד קשה מעולם, לפני ההריון, לא חוויתי התקף חרדה זאת היתה חוויה, הכי איומה שחווית בכל ימי חיי כל גופי רעד...ממש רעד שנראה גם כלפי חוץ 24 שעות ביממה מספר לא קטן של ימים, לא הצלחתי לישון לא ביום ולא בלילה... תחושה קשה של חוסר שקט נפשי... שלא הכרתי מעולם, ממש עינוי נוראי. בדר"כ אני אישה מאוד מאוד רגועה . בקיצור תקופה איומה ההתקף הפסק מעט זמן אחרי ההפלה הטבעית שהיתה לי.(כשלושה חודשים) בתקופה הזאת קיבלתי כדורי ואבן שעזרו לי לישון מעט. עכשיו...שנה + אחרי אני ממש מפחדת להכנס להריון, שמא התסריט יחזור על עצמו ממש שוקלת אפשרות לאימוץ... מרב פחד לא לחזור על התקופה המזעזעת שעברתי הולכת לטיפול פסיכולוגי...שבו מרגישה שלא מצליחה להבין מדוע זה קרה.. שאלתי: 1.האם התופעה הזאת מוכרת ? חרדה בתקופת הריון? 2. האם יש טיפול מונע? 3. האם זה קשור באיזהשהו אופן לתופעה של דכאון שאחרי לידה, ששמעתי שלפעמים מופיע תוך כדי הריון? 4. האם יש התמחות בתחום הזה בפסיכיאטריה, יש מחקרים בנושא? או האם אני לבד?... מקורית ...:( מאוווווווווד מאווווווווד אשמחואודה לקבל תשובות כי אני בגיל מבוגר יחסית ו..אם רוצה להספיק ללדת.... צריכה לעשות זאת בקרוב... אודה על כל תשובה שהיא גם אם זה מוכר, וידוע שיש סיכוי שהתופעה תחזור על עצמה... אשמח לדעת העיקר לצאת מחוסר הודאות הזה.. ולהחליט האם לנסות להכנס שוב להריון או....לוותר על החוויה ולחזוב על אימוץ המון תודות מראש וכל טוב.

עצובה, כמה פעמים קראתי את ההודעה שלך, ניסחתי תשובה- ומחקתי. השאלות שלך מנוסחות בבירור- ונראה שהכי מתאים לחכות לתשובה של ד"ר פלד. ובכל זאת... לא יכולתי שלא להגיב למישהיא ששולחת מסר ב-2:00 בלילה, ועוד קוראת לעצמה עצובה... רציתי רק להגיד לך שיש דברים בחיים, שנראים הכי פשוטים ובנאליים שרק אפשר. למשל- למצא בן זוג, למשל- הריון. רק שלפעמים הדברים האלו, שנראים כל- כך פשוטים אצל מישהוא אחר- אצל מישהוא מסוים הם כמעט בלתי אפשריים. ואז, מרב שזה נהיה משאת נפש, זה רק מסתבך ונעשה קשה יותר. לפעמים מה שמעכב את ההריון אלו בעיות פוריות. במקרה שלך- התקף חרדה (לפי דעתי, גם אם את לא המקרה היחיד בהסטוריה, בהחלט מגיע לך פרס על חשיבה מקורית...) אני ממש יכולה להתחבר אל התחושה של לרצות משהוא ולא להשיג. אני גם יכולה להתחבר אל תחושת החרדה. החרדה, אגב, לא עוברת גם אחרי הלידה. אומרים לי שגם 18 שנה אחרי הלידה היא לא עוברת. אני נורא מקוה שתקבלי תשובות שיספקו אותך. אגב- אם לא תקבלי תגובה, נסי לכתוב שוב לא דרך קישור למישהוא אחר. הרבה הצלחה. :-)

עצובה שלום התקפי חרדה הם דבר נפוץ מאוד באוכלוסיה הבריאה. זו תופעה שיכולה להיות מפחידה מאוד ועלולה לגרום לפגיעה משמעותית באיכות החיים, בדימוי העצמי ועוד. קשה לדעת חד משמעית מה הביא להתקף החרדה אבל ברור שכעת את גם סובלת מסוג של טראומה בעקבות כל האירוע. החרדה קשורה אולי להיריון ויש בהחלט דיווחים בספרות על מצבים רגשיים בהריון, אבל איננה קשורה בהכרח רק להריון ולא קשורה בהכרח לדיכאון שלאחר לידה. מה שברור הוא שאת מתעסקת בזה מאוד עד כדי כך שאת חוששת להיכנס שוב להריון. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. דווקא בגלל שמדובר בדבר ממוקד כל כך סביב ההריון יש סיכויי הצלחה טובים לפתור את הבעיה, הן לצורך הכניסה להריון, והן לצורך שיפור איכות החיים בכלל. דרושה כמובן היכרות יותר מעמיקה איתך אבל יתכן וניתן להתמודד עם הבעיה באמצעות טיפול ממוקד בגישה קוגניטיבית. לגבי שימוש בתרופות, בד"כ ניתן להיעזר בתרופות אבל דווקא בגלל שאת רוצה להיכנס להריון כדאי לבדוק קודם כל אם ניתן לעזור לך ללא התרופות. החרדה שתקפה אותך אינה שונה בהכרח מחרדה בכלל והנושא עלה לא פעם בפורום. אני מצרף סקירה קצרה שלי בנושא. במידה וישנן שאלות נוספות אשמח אם תכתבי לנו. בברכה ד"ר אורן קפלן התקפי חרדה ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד.

איך הדכאון בא לידי ביטוי ? איך את יודעת שמדובר באמת בדכון ולא משהוא אחר ?

רוית שלום אי אפשר להכריח אנשים. אני מעריך את רצונך לעזור לאחותך אבל אם היא אינה משתפת איתך פעולה זה לא קל. האם יש אנשים שלהם היא שומעת ומשתפת? אם כן כדאי לערב אותם. אפשר לנסות ולהציע לה לפנות לטיפול ולהסביר לה שניתן לשפר על ידי כך את איכות חייה. אבל כמו שאמרתי, מי שלא רוצה להיעזר, קשה מאוד להכריח אותו... אולי לאנשים נוספים בפורום יהיו רעיונות יצירתיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אחותי שרויה בשנים האחרונות במצבי רוח דיכאוניים בחומרה משתנה, לאורך כל השנים אינה מוכנה להיפתח בפני,ובטח שלא להקשיב ולנסות לקבל עזרה ,ברצוני לדעת כיצד ניתן לתפוס קצה חוט,ולשחרר את החומה שבנתה סביבה וכיצד אפשר לעזור לה.

רוית שלום רב, במכתבך חסרים פרטים רבים: בת כמה אחותך? מה היא עושה בחיי היומיום? מה זה אומר "מצבים דיכאוניים", כיצד מצבים אלו באים לידי ביטוי? כל כמה זמן הם מופיעים? מה הקשר ביניכן? באופן עקרוני, אדם שאינו מעוניין בטיפול, אין אפשרות להכריחו. אם יש סכנה לחייו או לסביבתו, אז ניתן לכפות טיפול, אישפוז או כל דבר אחר. אך לא נראה לי שזה המצב של אחותך, כפי שתיארת. כשתוסיפי פרטים נוספים, אשמח להמשיך ולייעץ. בברכה, טלי פרידמן

שאלתי שאלה בפורום זה בתאריך 27.1.01 בעניין גט ולא נעניתי. האם אין באפשרותכם לענות על שאלה כזו דרך הפורום? אשמח אם תוכלו לעזור לי להבין את הבעיה. בתודה מראש.

שלום לך אני זוכר שקראתי את שאלתך לפני כמה ימים ופשוט לא ידעתי מה לענות לך. ברמה הקונקרטית מובן שחוויות חיים קשות משפיעות על מהלך החיים בהמשך. זה נכון לגבי ילדים שגדלו בבתים הרוסים ולכל חווית חיים קשה אחרת. גם התשובה האם ניתן לטפל בזה עלולה להיות פשטנית, בעיקרון אינני מאמין ב"מקרים אבודים" וכל אדם יכול להשתנות כל עוד יש לו את המוטיבציה הרצון והכוחות לכך. השאלה האמיתית הרי מורכבת יותר כי את שואלת לגבי אדם ספציפי ומערכת יחסים ספציפית לגביה את תוהה ורוצה לדעת משהו שהוא מעבר לתשובות הפשוטות אותן ציינתי, ואותן, כאמור, את יודעת בוודאי גם בלי תשובתו של פסיכולוג. אם התשובות הספציפיות לשאלתך ענו על מה שהטריד אותך אז בזה מסתיימת ההתכתבות שלנו, אבל יש לי הרגשה שהשאלה שלך היתה יותר אישית ומורכבת מכך, ואם תרצי להסביר יותר את מוזמנת לכתוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! שאלתי אולי קצת מוזרה ואולי לא הגעתי לפורום המתאים. בכל אופן, ברצוני לשאול, האם לאדם שאין לו הסמכה לעסוק בפסיכולוגיה, ושאינו מכיר אותי, יש זכות לעשות לי אנליזה ולקבוע שיש לי בעיות נפשיות ושאני זקוקה לטיפול? האם יש לי אפשרות לתבוע אותו על הוצאת דיבה ועיסוק בפסיכולוגיה ללא רישיון (יש לי עדים), או שאין מה לעשות בנידון? עלי לציין, שאני אדם נורמלי לחלוטין, מתפקדת היטב בעבודה ובחברה. אותו אדם דיבר אלי בגסות בכוונה תחילה, בידיעה שאני עוברת כעת תקופה קשה ביותר, ואז, כשהגיעו מים עד נפש, הרמתי עליו מעט את קולי ודרשתי ממנו שישנה את טון דיבורו. למותר לציין, שלא ניבלתי את פי, לא השתמשתי בלשון בלתי ראויה וכמובן לא באלימות פיסית. האם זה כל כך מוגזם לדרוש התיחסות נאותה (ועוד מאדם שבמקרה עיסוקו ביחסי-אנוש), גם במצבים רגילים ועל אחת כמה וכמה במצבי לחץ? תודה מראש על תשובה!

לנורמלית שלום רב, אני די מזועזעת מהדברים שאת כותבת. לצערי כיום עדיין אין חוק המעגן בתוכו את כל הפסיכותרפיסטים (אנשי טיפול נפשי), וכך צצים להם שרלטנים שונים. דומה המצב גם ברפואה האלטרנטיבית. כל אחד למעשה יכול לקרוא לעצמו "מטפל" או "פסיכותרפיסט". לגבי המונח "פסיכולוג" יש חוקים מאד ברורים, ואם אדם מכנה את עצמו פסיכולוג ללא לימודים והכשרה מתאימה זוהי עבירה חמורה על החוק, ואפשר לתבוע אותו על התחזות. לגבי האנליזה והאבחנה שנעשתה לך "שהינך בעלת בעיות נפשיות וזקוקה לטיפול": אלו הם נושאים שאת עצמך מעלה, ומספרת שאת במשבר קשה. ובכן, אם כך נראה שגם את מבינה שאת זקוקה לתמיכה, להכלה = לטיפול. את מספרת על ביטויים קשים מילולית שזכית לקבל מפי "המטפל". במידה וזה לא מתאים לך, עליך לקום ולעזוב, ונראה שכך עשית. ברגע שאדם מרגיש שהוא מנוצל או נפגע על ידי המטפל שלו עליו לקום ולעזוב. עדיף לשוחח על כך עם המטפל לפני כן, אך אם יש חשש מפני פגיעה נוספת, פשוט לקום ולעזוב. טיפול אינו אמור לפגוע במטופל. הוא אמנם לא תהליך פשוט ומהנה, אך בוודאי שאינו פוגע, מעליב ומשפיל את המטופל. את מתארת שאת נמצאת במצב משברי כעת, וטוב שיש לך את הכוח הפנימי לראות מה פוגע בך ומה טוב לך, אולם בכל מקרה נראה כי את מבקשת למצוא איזושהי עזרה. כדאי לך לנסות טיפול פסיכותרפויטי ע"י מטפל אחר, ואני מקווה בשבילך שזו תיהיה חוויה אחרת, טובה יותר. אני ממליצה לך להגיע למטפל מוסמך שמישהו אחר (חבר,איש מקצוע, מכר וכו') המליצו לך עליו. אני אשמח לנסות לעזור לך למצוא מטפל מתאים. את יכולה להתקשר אליי או לשלוח לי אימייל (הפרטים נמצאים בכרטיס האישי שלי בהקלקה על שמי). חשוב לדעת שיש טיפול אחר, טוב יותר. אני מקווה שתמצאי כזה. בהצלחה, טלי פרידמן

נורמלית יקרה, את צודקת. השאלה שאת שואלת חורגת מתחום הפסיכולוגיה המקצועית. והתשובה היא: כן. לכל אדם מותר להיות פסיכולוג בגרוש, ולנסות להבין מה קורה לאחרים. לעתים אנחנו ניגשים למישהו ושואלים: אתה נראה עצוב היום, קרה משהו? גם זו פסיכולוגיה בגרוש, כי איך אפשר באמת לראות שמישהו עצוב? לכל אחד מאתנו יש יכולות של פסיכולוג, וכך אנחנו מזהים זה את רגשותיו של זה, לעתים מנסים לעזור ולסייע, ולעתים עושים בזה שימוש לרעה. זה, כנראה מה שקרה לך. מישהו ניצל רגע של חולשה, ונתן לך עצות שאינן בתחום התמחותו. מותר לכל אחד 'לאבחן' את השני ולהשתמש במושגים פסיכולוגיים, כפי שקרה לך. זה לא יפה, ואולי לא מוסרי, אבל גם זה חלק ממה שקורה לנו יום יום. תארי לעצמך שברגע של כעס מישהו היה אומר לך שאת פושעת מסוכנת, ושצריך לשים אותך בבית-סוהר. האם היית שואלת מי הסמיך אותו להיות שופט? ומי הרשה לו לדבר כך? ואולי דווקא ההתבטאות הלא-מקצועית על טיפול נפשי נגעה בנקודה רגישה בתוכך, ולכן נרעשת כל-כך. אם כך הדבר, אולי כדאי שתבחני בינך לבינך מדוע נרעשת, והאם זה קשור בתקופה הקשה שאת עוברת כעת. את טורחת לציין שאת לגמרי נורמלית, ושאינך זקוקה לטיפול נפשי. עצם ההצעה לפנות לטיפול פוגעת בך. אבל טיפול נפשי אינו מושג שלילי ופוגע, ואינו מיועד לאנשים לא-נורמליים. טיפול נפשי מיועד לאנשים נורמלים שנמצאים בתקופות קשות לחייהם, וזקוקים לשוחח עם מישהו שיסייע להם להבין ולהתמודד עם הקושי. חולי-נפש אינם פונים, בדרך-כלל, לטיפול נפשי, והם מטופלים באמצעות תרופות או אשפוז. טיפול נפשי מקובל היום על אנשים רבים כאמצעי מקובל להפגת מתחים. כשאני מתבונן סביבי, אני מוצא שאינני מכיר אדם מחברי שמעולם לא פנה לטיפול נפשי. אני מציע שתתעלמי מן האדם שניסה לפגוע בךבאמצעות אבחונים פסאודו-פסיכולוגיים, אבל שלא תתעלמי מן הקושי שלך. אם תרצי מידע נוסף על האפשרויות של טיפול נפשי, ועל מהותו, את מוזמנת לשוב ולבקר כאן. ואני מאחל לך לעבור בשלום את התקופה הקשה, דרור גרין

נורמאלית יקרה המצב באמת חמור כל אחד קורא לעצמו פסיכולוג וקשה לדעת מי באמת מוכשר ומקצועי לכך הדרך היחידה לדעת מי מיקצועי היא 1) הכשרה באוניברסיטה מוכרת רישמית של המדינה בפיקוח אקדמי מוכר 2) ככל שהניסיון (בזמן) והדרגה האקדמית (בתואר כגון תואר שני שלישי פרופסור) גבוהים יותר

מה זה אןמר עלי? אני נמשך לנשים ואני אוהב ללבוש גרביונים

אני לא איש מיקצוע...אז כך מה שאני אורמ בפרופורציה מתאימה בן כמה אתה? מתי זה התחיל?...המישכה לגרביונים ? ומתי אתה לובש אותם ? אופיר

איזה דגם אתה אוהב? איזה צבע? איזו פירמה?

אני ובעלי כמעט התגרשנו-מיוזמתי. יש לנו שני ילדים קטנים. זה קרה לאחר שבועיים שבהם הוא לא החליף איתי מילה. בדיעבד מסתבר שהוא כעס עלי בגלל שלא מספיק התייחסתי אליו, וזו היתה דרכו להעניש אותי. עכשיו היחסים טובים, אבל יש דברים שממש מפריעים לי אצלו. הוא מעיר לי על הלבוש שלי, על הבלגן בבית, אינו מניח לי לעשות דברים כמו לקרוא- תחביב שלי, בטענה שאני לא מתייחסת אליו. אני מסכימה עם הרבה טענות שלו, אולם אופן אמירתן מלחיץ אותי. כשאני אומרת לו את זה, הוא מזלזל. אין בינינו דיבורים שנקראים שיחות נפש- זה פשוט לא מעניין אותו, ואת עולמו הפנימי הוא אינו נוהג לחלוק עם אחרים. אני משלימה עם כך שזהו האיש, אבל מרגישה שאני מוותרת על חלק חשוב בחיים. אני אוהבת אותו, אבל מרגישה פגועה המון פעמים. מה יהיה?

אריאל שלום רב, יחסי זוגיות הינם נושא מורכב. את מתארת יחסי זוגיות שקשים עבורך, עד כדי כך שחשבת לעזוב, להתגרש. בעלך ואת אינכם מקיימים שיחות נפש, ולמעשה אינכם מדברים על הקשיים ואיך ניתן לפתור אותם. כך לפחות אני מבינה מדבריך. חוסר התקשורת, התחושות שלך של פיספוס, הפסד, הפחתת הנאה כי את לא יכולה לעשות דברים שאת אוהבת (קריאה), כל אלה מקלקלים מאד קשר זוגי. למעשה, אין אפשרות לדבר על הדברים, וכך כל אחד נשאר עם הכעסים והאכזבות שלו, שרק צוברות תאוצה ומשקל עם הזמן. אני ממליצה לך לבקש ממנו להגיע לטיפול זוגי. ייתכן ושם תוכלו לפתוח את הדברים, לדבר עליהם. במידה והוא ישלול את הצעתך מכל וכל, אני ממליצה לך להגיע לבד לטיפול. לנסות לבדוק עם עצמך מה קורה לך, מה משמעות מערכת היחסים ואיך את יכולה להתמודד עם הקיים כרגע.אם את מעוניינת אני יכולה לעזור לך למצוא מטפל מתאים. את יכולה ליצור עימי קשר דרך האימייל או הטלפון (הפרטים נמצאים בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי). בברכה, טלי פרידמן

אני מסכים מאד עם טלי מומלץ לשכנע אותו לפנות לטיפול זוגי איתך אם לא תתצליחי אז את יכולה לקבל יעוץ פסיכולוגי להתמודד עם המצב או להחליט מתוך תובנה יותר גדולה מה לעשות בהצלחה ד"ר פלד

שלום רב, התחלתח לקחת סרוקסט שמאוד הרדים אותי והרופא הציע לעבור לאפקסור ברצוני לבקש את כל מי ממשתתפי הפורום שמשתמש בתרופה לספר לי כיצד השפיע עליו ולגבי תופעות הלוואי הרבה תודה על שיתוף הפעולה חן

חן היי, התחלתי לקחת סרוקסט לפני 14 יום, בהתחלה היו לי תופעות לוואי מאוד קשות וכתבתי עליהן את יכולה לעשות חיפוש באתר...לרשום את המילה סרוקסט למעלה מצד שמאל ולהקליק.הייתה לי תשישות איומה, לא הפסקתי לפהק, שרתה עכליי אפאטיות וניתוק מכל התרחש מסביבי מאידך החרדות הוקצנו. קשה לי מאוד להתעורר בבוקר, אך העייפות פוחתת מיום ליום, אני אמנם לא מאושרת אבל הרבה יותר רגועה ולא מסוגלת לשקוע בדיכאון עמוק. זה בין הכדורים האנטי דכאוניים הטובים ביותר , חבל יהיה לוותר עליו , תנסי לא להתייאש ולהחזיק מעמד, כשפניתי לכאן בהתחלה והצגתי את התופעות לוואי שלי כמה אנשים שיתפו אותי בהשפעה של הכדור עליהם אז תחזרי אחורה ותראי את התגובות בהצלחה

שלום אני מאד אשמח לקבל הסבר מדוייק על המושגים הזדהות השלכתית והעברה נגדית. ובמיוחד על ההבדל בינהם

הזדהות השלכתית-מנגנון הגנה (פעולה תת מודעת שהתפקיד שלה להרגן על ה"אני" מיפני חרדה)... ליגרום לאחר להרגיש מה שאתה מרגיש נגיד שהיה לך יום ממש רע בעבודה,הבוס שלך גרם לך להרגיש לא בנוח,את תחור הביתה ותיגרום את אותה תחושה לילדים ביון טען שבכי של תינוק זה צורה של הזדהות השלכתית-התינוק מרגיש לא בנוח אז הוא בוכה כידי ליגרום לאם את אותה הרגשה של אי נוחות (כדי שהיא תטפל בו) העברה נגדית-רגשות שהמטפל חש כלפי המטופל,אלו מעיין "איתותים תת מודעים" כאילו המטופל מנסה להגיד משהוא מלטפל,והמטפל מרגיש אותם זה על קצה הבוהן של הרגל אני חייב לציין שאני לא בעל מיקצוע,אז כח כאן הכל בערבון מוגבל (חשוב מאוד!!!) אופיר

שחכתי בקשר להבדל בין שניהם בטיפול עובדים על רגשות,נגיד שנוגעים בנקודה רגישה... האדם "יגן" על עצמו בעזרת הזדהות השלכתית,זאת אומרת יגרום את אותה תחושב אצל המטפל... המטפל יגיב ב העברה נגדית זאת אומרת שהשלכה הזדהותית זה סיבה. והעברה נגדית זאת תוצאה אופיר

אופיר תודה רבה, למרות שאתה טוען שאתה לא מקצועי עזרת לי מאוד.

שלום, אני נמצאת בטיפול אצל פסיכיאטר(פסיכותראפיה) כשנה. אתמול כשנכנסתי לשיחה אצל המטפל ,שמתי לב שהוא לועס מסטיק. אחרי מספר דקות הערתי לו על זה והא הפסיק אך לא הסביר לי את משמעות העניין. זה נראה לי חריג. לכאורה ,זה משהו שאולי לא צריך לייחס לו חשיבות אך ברור שיש בזה איזה מסר! משהו הקשור להעברה נגדית. אנא, אל תפנה אותי חזרה אליו כדי לשאול אותו. אני מבקשת ממך הסבר לדבר,מנקודת מבט של מטפל. תודה

אילנית יקרה, השאלה שלך מצביעה על אחד הנושאים החשובים ביותר בטיפול, והוא הקשר הנוצר בין מטפל למטופל. לקשר הזה יש השלכות כבדות משקל על התפתחות הטיפול, והוא מושפע מפרטים קטנים, הנוגעים גם בפרטים של הסיטואציה הטיפולית. מטפלים הם בני-אדם, ולעתים הם לועסים מסטיק, מעשנים, מחטטים באף או פוכרים את אצבעותיהם. אני משער שהמטפל שלך שכח להוציא את המסטיק מפיו לפני הפגישה אתך, ולכן מיהר והוציא אותו מפיו, לבקשתך. למעשה עצמו אין חשיבות גדולה, ולא תמיד צריך לראות בו מסר או העברה נגדית. מה שחשוב הוא התחושה שהמעשה מעורר בך. אני משער שתחושה זו נובעת לאו דווקא מן המעשה עצמו, אלא מן השינוי. כלומר, בדרך-כלל המטפל שלך אינו לועס מסטיק, והאירוע החדש הפתיע אותך ופגע בך. בהיסטוריה של הפסיכואנליזה יש כאלו שרואים במעשה כזה מעין 'בגידה' במטופל, שבה מפנה המטפל את תשומת לבו מן המטופל לעיסוק משני כמו לעיסה או עישון או עיסוק אחר. אנה פרויד, למשל, נהגה לטוות בזמן הטיפול. ביקשת שלא להפנות אותך בחזרה אל המטפל, אך נראה לי שתוכלי להפיק מכך תועלת. תוכלי, למשל, להבין האם הוא לוקח אחריות על הטעות שעשה, וזו אכן טעות, וגם לברר האם את משעממת אותו, או שהטיפול בך קשה לו. באותו הזמן את יכולה גם לברר מדוע לעיסת המסטיק מפריעה לך, והאם את נותנת בו אמון. הרצון 'להבין' את נקודת מבטו של המטפל, במקום לשוחח איתו על כך, מציג חוסר אמון מסוים, העשוי להקשות על המשך הטיפול, וכדאי מאוד לשוחח על כך עם המטפל. בברכה, דרור גרין

קראתי שהיא היתה גם ליפעמים נירדמת באמצע פגישה טיפולית (נימנום קל),תאר לך מהמטופל הרגיש..... LOL אופיר

אילנית שלום אני מסכים עם כל מילה של דרור. תחושה של משבר אמון, גם אם היא בגלל מסטיק, עלולה לפגוע בטיפול וחשוב לבדוק את הדברים עם המטפל. בנוסף, דווקא מצב כזה יכול להעלות דברים משמעותיים לך ולסיבות שבגללם פנית לטיפול. לא יכולה להיות לי נקודת מבט ממקום אותו אינני מכיר. אני חושב שרק במפגש הטיפולי שלך תוכלי להבין את נקודת המבט הרלוונטית לעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אז הבחור אוהב מסטיקים אז מה?

ד"ר אורן שלום, אורן, אותה שאלה שהטרידה אותי נשאלה שוב כי מעניין אותי מה אנשים חושבים לגבי הנושא הזה, מאחר ושנינו בקשר כתיבתי בפורום ויש לך "מעט" נסיון יותר ממני, מן הראוי שאני ישאל את דעתך בנושא... לגבי השאלה היותר משמעותית בעינך; מה בעצם אני רוצה לדעת... התשובה היא הכל, מאחר וזה לא יקרה אני שואף למירב ואם אני "יתקע" בהמשך, בשביל זה יש את הפורום... :) בהערכה רבה, יוני.

אם תפתח ספרי היסטוריה אז תראה שחלק ניכר מהגאונים נתפסו ע"י החברה כמשוגעים בבסגנון מאני ו/או פרנואידי וזה בעצם מיתוס ישן שהד"ר לכימיה במעבדה בעצם מכין פצצה קטלנית. אפילו היום סאדם חוסיין משתמש באותם מדענים מטורפים כדי לאיים על העולם- אז אולי יש משהו במיתוס הזה- בכל מקרה כאן זה פורום רפואי ולא פורום מיתוסים. אולי ד"ר קפלן יצליח לתת לך תשובה פסיכולוגית לשאלה שלך.

מאיר מה זה תשובה פסיכולוגית? ואגב העלת נקודה מעניינת מאוד. תודה יוני.

ברצוני לשאול על אישה בת 45 אשר מידי פעם נתקפת במין תופעה מוזרה: מדברת לא לעניין לגמרי כ15 דקות, לאחר מכן חשה ברע עד שמתאוששת. ואז חוזרת לעצמה. הכל פיקס. ואז עכבור חודש-חודשיים שוב למספר דקות מדמיינת דברים וכשמנסים לשכנע אותה שהכל בסדר, ממשיכה בשלה עד חלוף ההתקף. ביין ההתקפים הנדירים האלה מתפקדת כרגיל. רוב ההתקפים קורים כאשר היא מרגישה חולה (כאבי גרון וכדומה) עם הרגשת חום אבל ללא חום. בדיקת סי טי מוח תקינה. תופעה מוזרה ביותר , אני נבהלתי ממנה מאוד. האם יכולה להצביע על בעיה נפשית? תודה

נשמע כמו התקף אפילפטי לא טיפוסי סיטי לא מספיק יש לבצע בדחיפות MRI מוח ו EEG sleep-deprivation או בזמן התקף הייתי ממהר להשלים את הבדיקות חשוב גם בדיקה נויורולוגית לעדכן אותי

האם קיים טיפול יעיל להפרעת אישיות סכיזואידית קשה המאפשר "לארגן מחדש" את האישיות? תודה מראש.

לא

אורית שלום שאלת הטיפול בהפרעות אישיות עולה לא פעם בפורום ואני אומר שוב את דעתי בנושא. מאחר וההגדרה של הפרעת אישיות היא דבר מאוד לא מוסכם, ומאחר וניסיונות לאבחן אותם אנשים ע"י בעלי מקצוע בלתי תלויים אינם מראים על מהימנות, צריך להיזהר בהשלכות רבות משמעות מאבחנות אלו, לפחות כשבאים לקבוע טיפול מתאים. האבחנה יכולה להילקח בחשבון רק כאשר היא מגיעה עם תיאור מדוייק של הסטוריה אישית, תחושות, בעיות, התנהגות וכו'. אנא תארי מה הבעיה ולא מהי האבחנה האישיותית. יהיה הרבה יותר נכון וקל לייעץ לך לגבי תיאור של דברים שמפריעים לך או לאותו אדם עליו את מדברת, ולא לגבי תיאור מעורפל של אבחנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה מתבטאת באי נוחות בחברת אנשים, חיים בתוך עולם פנימי, תגובות רגשיות לקויות ותחושה של קיום בעולם זר, דבר המקשה על החיים ומצריך הסתגרות או העמדת פנים בכל מה שקשור להתאמה לחברה האנושית. המצב מלווה בדיכאון, חרדות, יאוש, כפייתיות וחוסר יכולת "להתבגר". אודה לך בעד המלצה או כיוון בכל מה שקשור לטיפול.

צודק

אורית שלום, מה שאת מתארת מאוד דומה לתחושות שלי, את יכולה לפרט יותר על החרדות ועל הנושא של הכפייתיות? וכן מה זאת בדיוק האבחנה הזאת.לדוגמא אצלי יש את התסמונת של הטורדנות הכפייתית, מעבר לזה אני מאוד מעמידה פנים בחברת אנשים, בעבודה, נראה לי שאני לא כל כך אוהבת אנשים מלבד אנשים בודדים שקרובים אלי ולא מדובר במשפחה. מיטל

איריס היי, מה קרה , היית כ"כ תקיפה, מדוע את לא מגיבה לדבריי???? תכנסי לע"מ 113 אילנית

אילנית היי .. יש לך שם יפה .. ראשית בואי ונבהיר דבר אחד - אין תקיפות בשיחתנו ולא תהיה . שנית - מתגובתייך בלבד ניתן להבין שאת יודעת שהוא אוהב .. עם זאת החבר שלך סגור מלהביע את צמו כי הוא מכונס בעצמו , קרוב לודאי שקשה לו , ואם את בעמדת עליונות קחי יוזמה - תופיעי אצלו בבית ותצעקי עליו , אהבי אותו, אלא אם נשברת ו/או אין לך כח ו/או האפשרויות החדשות קורצות לך או עדיפות על פניו . אם התשובה לעיל היא כן .. אז זה מדבר בעד עצמו , ואם התשובה היא לא אז למה את מחכה ??!!! אני מקווה שאין לך את משחקי הכבוד .. ושהוא יתקשר קודם ושטויות כאלו ואחרות , בסוף כשנימצאים ביחד זה לא משנה וזה נשכח . להפך לדעתי הוא יכבד אותך יותר . זיכרי בסך הכל הוא גבר עם כל זה שהוא גבר - הם ילדים קטנים ועקשניים . ספרי לעצמך את האמת לפני כל דבר . מאחלת לך אושר ואהבה .

איריס היי, אין לי כח למשחקים, עכשיו יש לי בעיות אחרות לטפל בהן. הוא יודע שאני עדיין אוהבת והוא יודע את כתובתי, עשיתי מעל ומעבר, עייפתי.... תודה בכל אופן אילנית ( את באמת חושבת שיש לי שם יפה? לא קשה לך לבטא אותו? )

מתוך פרץ של נוסטלגיה למחלה הארורה שנקראת "אנורקסיה" , ערכתי חיפוש בפורומים שכתבתי בהם בעבר. חיפשתי הודעות ישנות שלי בכל מיני כינויים והתפלאתי לגלות את ההודעה הבאה.שכחתי בכלל שכתבתי אותה אי פעם. האבסורד:את ההודעה הזו רשמתי בשיא האנורקסיה שלי.שקלתי אז 48.לא אכלתי כמעט כלום.לקחתי לקסיטיבים באופן קבוע.התעמלתי המון.הפסקתי לקבל את המחזור. מצבי היום לא בהרבה יותר טוב.אני רק יותר שמנה(כי כרגע אני בולמית,מחלה ארורה לא פחות). לפחות עכשיו אני פחות "תמימה" . אח...כמה הייתי נותת על מנת לחזור אל ה"תמימות" ההיא. אני זוכרת שבכל פעם שמצב רוחי השתפר למס' שעות והצלחתי לאכול נורמלי,אמרתי לעצמי "זהו,המחלה עברה". וזהו,אחרי הנאום הארוך קבלו את הקישור.אני מקווה שההודעה הזו תלמד את האנורקסיות שנמצאות בתחילת דרכן שיעור קטן על המושג שנקרא הכחשה!!!! http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=1679280&msg_id=1679280&free_txt=aaaaa אגב,חבל שאי אפשר להדביק פה קישורים אמיתיים. בינתיים למי שמעוניין לראות, תעשו "העתק" ו"הדבק".

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=1679280&msg_id=1679280&free_txt=aaaaa

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=1679280&msg_id=1679280&free_txt=aaaaa

הי מלאך, שלושת הנסיונות הצליחו

גם לד"ר גרין וגם לך פסיק,גרש...מה שלא יהיה הכינוי הזה. יש לך פורום מוצלח ד"ר גרין.

אני בן 16 ממרכז הארץ. אני נורמלי לחלוטין ומנהל חיים רגילים. אני איני מתפקד מינית, הבעיה היא שאני נמשך מאוד לכפות רגליים, של בנות, ולפעמים ממש לפעמים גם של בנים. לא מצליח להוציא את הענין מהראש כשאני חושב על סקס לשולי העניין- אני נראה מאוד טוב, מקובל חברתית, כפות רגליים מאוד מגרות אותי ואני נהנית מהם.הבעיה היא שאני מתביש בזה מאוד ולא מראה שכפות הרגליים מגרה אותי. אני מאונן בתדירות של 2-3 פעמים בשבוע וחושב על כפות רגליים. רציתי לדעת אם זה דבר נורמלי. תודה לך מראש.

שלום אלי! אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה נורמלי, ולכן אולי לא אוכל לענות על השאלה שלך. מצד שני, אני די מבינה בפנטזיות, וגם בגיל 16 כבר הייתי. בגיל הזה, אם אני זוכרת טוב, עסוקים בהרבה שאלות- האם אני כמו כולם? האם יש משהוא שמיחד אותי מהשאר? וכן, גם מגלים את המיניות שלך ושל אחרים. עד כאן, לפי מה שתארת- הכל כפי שצריך להיות בגיל 16. מה שאולי קצת מקשה עליך את החיים זו הבושה והחשש שאולי זה לא בסדר לפנטז על איבר מסוים בגוף כדי להגיע לסיפוק מיני. אז תגיד לי אתה, מה אתה חושב? אני חושבת שזה יופי לדעת מה עושה לך את זה, ויהיה עוד יותר יופי אם תרגיש בטוח בעצמך, ותשתחרר מרגשות האשם... בהצלחה!

אלי שלום רב, למיטב ידיעתי אזור כפות הרגליים הוא אזור אשר מעורר מינית גברים רבים. לא נראה לי כי יש פה משהו לא תקין. אתה בחור צעיר, נראה טוב לדבריך, מקובל חברתית ומעורר מינית. בדיוק לפי הספר! :) תהנה מהחיים! בברכה, טלי פרידמן

אני אמא לילד בן שנה ושמונה חודשים. מזה כשלושה חודשים החל בני להכות את עצמו ולמען האמת זה מפחיד אותי מאוד! אני לא יודעת איך לטפל בנושא , ניסיתי להתעלם אבל כואב לי לראות אותו ככה. ( מן הראוי היה לציין שהוא לא מכה עצמו בצורה מוזרה אלא נותן לעצמו מכה בראש! וזהו ללא המשך.) אנא תנו לי פתרון . מודה לכם. הלן.

הלן שלום. האם תוכלי לפרט יותר? האם הוא דופק את ראשו על הריצפה? האם הוא מכה עם היד? מתי זה קורה<? האם זה קשור למעברים, פרידות, רעב, עייפות? כיצד הוא מגיב למכות הללו? כיצד את מגיבה? פרטי- ואנסה לחשוב איתך ביחד. תודה. רוית.

היזהרו מסולגאר ב 2000 01 29 עברתי באחד ממרכזי הקניות וקיבלתי חומר פירסומי של סולגאר על השקית היה רשום מספר טלפון של מרכז הדרכה המתחיל ב 800 - 1 הצגתי את עצמי כסובלת מדכאון ובעיות מצב רוח שרוצה להפסיק טיפול תרופתי שאלתי אם קאווה קאווה יתאים לי שאלת ההבהרה היחידה של הדיילת היתה לגבי קיומה או אי קיומה של מאניה דיפרסיה היא המליצה על צמח בשם מסויים ואמרה שהוא יעיל יותר מפרוזק שאלתי אם הצמח יכול לבוא במקום טיפול תרופתי והיא אמרה בהחלט כן מדובר בפשע שכן אנשים הלוקים במחלות פסיכיאטריות פונים לשרלטנים שיכולים להביא אותם לאסון

אני מסכים ויודע על מקרים כאלה - חבל שאין חקיקה נגד מקרים כאלה

יש לי חרדת קבל נוראית מגיל צעיר, זה מתבטא בכל מיני תחומי: חברתיים ומקצועיים, אני פשוט חשה שאני רוצה לקבור את עצמי, להעלם. אני עומדת לפני הצעת עבודה שתדרוש ממני עמידה מול קהל ואני כבר כמה ימים לא ישנה טוב ובחרדות ביומיום מזה. אני רוצה את העבודה הזו אבל משותקת רגשית. אני נמצאת בדכאון מזה כחודשיים ורצה להתחיל לקחת כדורים, אולי סרוקסט - יש אולי כדור אחר שלא גורם לישנוניות? ומעבר לזה רוצה להתחיל שוב טיפול.

רוני שלום צריך להפריד בין התנהגות ייעודית לחיפוש עבודה או פרזנטציה לתכונות או מאפיינים אישיותיים שבאים לביטוי בין היתר בחרדת הקהל. חרדת קהל ניתנת בד"כ לטיפול יעיל בעזרת טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד. יתכן שלחרדת הקהל רקע הסטורי, או/ו אישי, או/ו אישיותי, וחשוב להבין אותו. עם זאת, גישה פסיכולוגית קוגניטיבית התנהגותית עשויה לפתור את הבעיה במהירות גם אם הרקע האישי לבעיה אינו מעובד עד הסוף. כלומר, ברמה היישומית ניתן להביא אותך בזמן קצר למצב בו תגשי לראיונות עבודה ועמידה טובה מול קהל. עם זאת סביר להניח שדברים פנימיים, כמו למשל ביטחון עצמי, ידרשו טיפול ארוך טווח, במידה ותרצי לטפל בהם. לגבי תרופות תוכלי להתייעץ עם ד"ר פלד בפורום אבל יש בהחלט גם זרזים רפואיים בתחום שיכולים להקל על המצב. הבעיה שהם לא משנים את בסיס ההתנהגות ולכן החשש מפני חזרת הסימפטומים לא חולף. בכל מקרה, במצבי חרדה קשים הטיפול התרופתי נחוץ ועוזר להאיץ את תהליכי הטיפול הפסיכולוגיים. השילוב הוא פעמים רבות הדרך היעילה ביותר. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולפחות לקבל כלים וביטחון לגשת להצעות העבודה בצורה תקינה. בברכה ד"ר אורן קפלן.

איפה אפשר לקבל טיפול ממוקד שיכול לתת לי בטחון רב יותר במעמד מול קהל? אני מנסה לברר דרך חברים/ות המלצה לפסיכולוג/ית טוב/ה. אבל אין כ"כ מידע על הטיפול שאתה מציע. כמה זמן נמשך טיפול כזה? ועד כמה הוא יעיל? תודה!

חשבתם פעם כמה אומץ יש בהתאבדות ? תמיד לימדו אותנו שהתאבדות היא מעשה של חולשה, ויתור, הרמת ידיים. אולי זה נכון, אבל זה גם מעשה של המון כוח והשלמה. הבנה עמוקה שלחיים אין משמעות יותר, הם קשים מדי לשאתם, ופירורי האושר הקטנים שאנו זוכים להם מדי פעם אינם שווים את הסבל העמוק והקשיים שאנו חווים רוב הזמן. המצוקה כבדה ומכבידה. אני יושבת וחושבת למה לה היה את האומץ לעשות את זה ? מאיפה הכוח להיות כל כך אגואיסט ? לחשוב רק על עצמך פעם אחת בחיים ולא על אחרים, ולעשות את מה שייקל על הסבל והכאב הקשים הללו ופשוט להעלם ? הלוואי ואני אפסיק לפחד ואעזור את האומץ. יהיה קשה לנשארים כאן, אבל חוויתי התמודדות עם מוות ממחלה, ואני יודעת שאיכשהוא החזקים ממשיכים לחיות כי חייבים, שורדים, ואני כל כך רוצה להרים ידיים ולוותר, להפסיק את המלחמה הזו, אבל גם מזה פוחדת.

אביב , אינני יודעת בוודאות מדוע את חשה כאב נוראי כל כך שמוביל אותך למחשבות אובדניות . אני רק יכולה לתאר לעצמי שהכאב כנראה גדול מנשוא . אך אל לך לשכוח כי קיימים גורמים המעוניינים לעזור לך עד כמה שאפשר ואולי אף להצליח להראות לך את היופי שהחיים מציעים לנו . את אולי כרגע לא בדיוק מאמינה לי וחושבת שאלו זיבולי מוח - אך לא! את חייבת ומחוייבת לנסות ולבדוק האם זה נכון או לא - אם לא לעצמך אזי למשפחתך ולכל מי שמכיר ואוהב אותך . תבטיחי שתעשי זאת ! אשמח לדעת אם אוכל לעזור במשהו או לשמש לך אוזן קשבת ... יעל .

אביב היי, צפיתי אתמול בתוכנית וכעסתי על כך שאף אחד לא עלה על המתרחש.היום יש טיפול לכל דבר וזה טבעי שכאשר אנו נתקלים בקשיים, אנו נכנסים לדיכאון, פעם עמוק יותר ופעם פחות. היום ישנן טיפולים שבעזרתם אפשר להבריא ולהרגיש טוב.גם אני שרוייה בדכאון עמוק אך זה לא מביא אותי לשים קץ לחיי. אביב יקרה מדוע כל כך רע לך? האם ניסת ללכת לטיפול? כואב לי לקרוא את מה שכתב, תהיה חזקה שלי

שלום לך אביב ושלום לכולם. גם אני קראתי בצער לא קטן את דבריך והיה לי קשה ביותר לצפות אתמול בתכנית ולראות את אותה נערה רגישה, חכמה ובעלת קסם אישי כה רב - אך ללא שמחת חיים ורצון לחיות. אשתף אתכם בחוויה אישית שלי: לפני כשנתיים בעלי עבר תקופה די קשה ויום ששי ארור אחד, לאחר שלא השגתי אותו בסלולרי זמן רב, חיפשתי אחריו נואשות. לאחר כשעתיים הוא התקשר ואמר שהוא נמצא במקום כלשהוא. נסעתי לשם כמטורפת ולאחר חיפוש של יותר משעה (כי המקום שהוא ציין שהוא נמצא בו לא היה נכון) וממש בזכות אינטואיציה וממש נס מצאתי אותו זרוק בפרדס, לאחר שלקח יותר מ - 50 כדורי טגרטול. היה זה מחזה נוראי לראות את בעלי שוכב בחול, מלוכלך, כולל פניו, חיוור כמת ובלי יכולת לזוז, ריר נוזל מפיו.............. שאלתי אותו למה???????? הוא ענה שהיה לו קשה מידי להתמודד. בסוף לקחתי אותו לבי"ח שם עשו לו שטיפת קיבה והיה מחוסר הכרה במשך יומיים. אני חייבת לציין שכעסתי עליו במשך זמן רב אחרי זה, שלא שיתף אותי מספיק, שלא חשב עלי. היום, תודה לאל, הוא לוקח תרופות ומתפקד. אז, כמי שחוותה את נושא ההתאבדות מהצד השני - בבקשה!!!! תנסו למצוא כל פתרון - רק לא התאבדות, למרות שלכאורה זו בקשה אנוכית מצד המשפחה, החברים שחושבים על עצמם ולא רוצים לאבד אדם יקר. אבל, להרוויח את החיים זה גם עבורך, לא רק עבור הסובבים אותך. הלוואי שתהייי חזקה ותבחרי בחיים. מיקי

אביב יקרה, יש משהו מפתה ומסוכן בדיון פילוסופי על התאבדות. זה מפתה, משום שמצבי סיכון יוצרים תחושה של מתח ופיתוי, ורצון לבדוק את הגבולות וללכת על סף הסכנה. וזה מסוכן, משום שיש כאלו שמושפעים בקלות, ומוותרים על הזכות לחשוב בעצמם. אני מסכים אתך שאין אמת בטענה שהתאבדות היא מעשה של חולשה וויתור. אפשר להיות חלש ולוותר, כאשר צריך לבחור בין שתי אפשרויות. אבל כאן יש טעות לוגית. אין לנו בחירה בין חיים לבין מוות. יש לנו בחירה בין חיים לבין חוסר חיים. המוות איננו אופציה טובה יותר או רעה יותר, ואין לנו כל דרך להעריך את ערכו לעומת החיים. לכן ההתאבדות גם איננה מבטאת אומץ, משום שלמעשה אמיץ יש תוצאה המצדיקה אותו, ואילו המוות איננו מבדיל בין אומץ לפחדנות. למעשה, ההתאבדות, או הבחירה במוות, אינה מעשה כה הרואי. נכון שיש לנו אפשרות לבחור במוות, אבל אין לנו אפשרות להימנע ממנו. על כולנו נגזר המוות במידה שווה, ובזמן שנותר לנו אנו יכולים לתת משמעות לחיינו. יש כאלו המעדיפים להתעלם מן המוות ומפחד המוות, ויש אחרים הרואים במוות מעין מציאות אחרת. האמיצים הם אלו שמוכנים להתמודד עם המוות בעודם בחיים, לקבל באומץ את התקרבותו הבלתי נמנעת, ולהמשיך לחיות למרות זאת. נדמה לי שזה מה שאת עושה כעת. את מכריזה על חוסר המשמעות של החיים, על הכאב והקושי, ובכל זאת מנסה למצוא בהם מובן ופשר. זו הסיבה שאת נמצאת כאן אתנו, בפורום, ומנסה לתת משמעות למה שקשה להבין. היכולת שלך להמשיך לחיות מתוך ידיעת המוות וחוסר המשמעות היא הדרגה הגבוהה ביותר של האומץ. היכולת לקבל את גזרת המוות הצפוי לנו היא תהליך שעלינו לעבור מדי יום. היכולת הזו היא שמעניקה למוות שלנו, כמו גם לחיינו, את משמעותם. הסיבה שרוב בני האדם אינם מתאבדים היא סירובם לוותר על משמעות זו. דווקא ההתאבדות היא זו שהופכת גם את המוות לחסר משמעות. אין לי תשובות פשוטות להתמודדות שלך עם הסבל ועם חוסר המשמעות, אבל אני יודע שלפעמים חיוך או חיבוק חזקים יותר מכל הקושי והיאוש. אני רוצה להאמין שאת נמצאת כאן משום שגם את עדיין את מאמינה שהחיוך והחיבוק האלו קיימים. אפילו כאן, בפורום הזה, את יכולה לקבל אותם. אז בואי והישארי אתנו, ואנחנו נשלח לך את כל החיבוקים והחיוכים שנוכל. שלך, דרור

לאביב שלום, אני גם לא יודעת למה הכאב שלך הוא גדול, אבל אני רק יכולה להגיד לך כמי שעברה הרבה!!! בחיים, שעם כל הקשיים, הם יפים!!! נכון, שלפעמים יש קשיים, אבל צריך להתמודד איתם. עדי

תודה לכולכם. התשובות שלכם מדהימות ומרגשות. העליתם דמעות בעיניי. להתראות, אביב.

אביב יקרה, אני שמח שהתגובות של המשתתפים בפורום הזה נגעו ללבך. ואיך את מרגישה עכשיו? ומה שלומך? ומה את חושבת על מה ששמעת כאן? את מוזמנת להמשיך ולחלוק אתנו כאן את רגשותיך ואת מחשבותיך. הנושא שהעלית עשוי לסייע גם לאחרים, הנמצאים באותו המצב, וזקוקים ליד מושטת לעזרה. שלך, דרור

אביב יקרה, סוף סוף הגעתי למחשב וגיליתי את הודעתך. אני יודעת שקשה לך, ושהחיים אינם סוכריה מתוקה עבורך. את בעצמך כתבת שחווית מוות ממחלה עם מישהו אחר. את יודעת מה זה להיות קרוב כל כך לנקודת הסוף, ויחד עם זה לשאוף לעוד טיפת חיים, רק עוד רגע, עוד שניה. את היית בן-לוויה, יכלת להיות שם בשביל מישהו. לבחורה מהטלויזיה, שלא נתנה לאף אחד להיות שם איתה, לא היה באמת מישהו. היו הרבה שרצו וניסו, והיא חסמה. היא היתה בתוך הלבד, בתוך הקושי. וכך גם היא עזבה את העולם, לבד. היא הותירה את הסובבים עם המון כעס ועצב שמתגלה בדמעות שבזוית העין של האח הקטן. כמה היא חסרה לו, כמה הוא זקוק לה. ומה שנותר לו ממנה כעת זה הדף הקטן שהיא כתבה לו רגע לפני הסתלקותה מהעולם, שהוא המלאך שלה ושלא יהיה כמוה. כמה עצב יש במילים האלה, כמה לבד, כמה מכעיסות המילים הכל כך מעטות הללו, הכל כך כואבות. ואת? את עכשיו מרגישה אולי הכי לבד, הכי לא מסוגלת לתת למישהו להיות שם איתך, בשבילך. זה לא קל. את כמו בבור שחור, ולא רואה שום קרן אור. אני לעומתך רואה את הסולם שיוצא מהבור הזה. אני יורדת אל הבור הזה עכשיו כדי להיות איתך. אנחנו נהיה שם ביחד. זה קר, חשוך, לא ברור, מפחיד, מאיים, אבל ביחד זה יהיה פחות נורא. ולאט לאט, כשתוכלי, אני אחזיק בידך ויחד נגשש אל המדרגות החוצה. מעניין השם שבחרת. כנראה שזו שם שמעגן אותך במציאות, שמחזיק אותך כאן, ששומר עליך. שאוהב אותך בצורה הכי כנה, הכי אמיתית. אני שם איתך, בשבילך. לא מוותרת. אל תשכחי להתקשר בערב. טלי פרידמן

הלוואי ויכולתי לאמר לכם שקמתי בבוקר והכל עבר. שהחור השחור שבולע אותי פשוט נעלם. אבל הוא לא. הוא עדיין שם, ואני טובעת בו, בקשיים, בכבדות, בבדידות, בדמעות הזולגות מעצמן. כל המדרגות מובילות למטה ואין מדרגות בכיוון מעלה. טלי - אני כל כך מקווה שאת באמת חזקה מספיק בשביל שתינו, ושהדמעות והייאוש שלי לא יטביעו אותי ואותך ביחד. שיהיה לך יום כייפי. ר.

שלום רב. אני נערה בת 17 שסובלת הרבה מדכאונות בשנתיים האחרונות אני מסוגרת בפני עצמי מרגישה אפאטיות מוחלטת לסביבה .אני בקושי הולכת לבית הספר ואני משקרת לאימי על כך, כמו כן אני לפעמים מקיאה וזה מה שמכניס אותי עוד יותר לאפאטיות ולדכאונות, אני לא יודעת איך לצאת מזה וכבר ניסיתי פסיכולוג וזה לא עזר, שנה שעברה היתי שרויה בדכאון עמוק והלכתי לפסיכולוג,לתקופה קצרה זה היה יותר טוב אבל לאחרונה זה חזר ובגדול. אני אפילו חושבת על מוות הרבה ועל דרכי מוצא אחרים. בבקשה תעזרו לי אני רוצה שזה יפסיק הלימודים מאוד חשובים לי וזה גורם לי להדרדר עוד ועוד, מספיק מצבי גרוע כעת. בתודה מראש שירי.

שירי חמודה: אני שוברת את הראש בנסיון למצא מילים חמות ומרגיעות. קשה וכואב לשמוע מצוקה כזו אצל נערה בת 17. טוב שפנית לפורום- צריך כח רב בשביל לבקש עזרה. אני רק חוששת שאת זקוקה לתמיכה ולעזרה מעבר למה שהפורום הזה נותן. האם את חושבת שתוכלי לשתף אדם קרוב בחייך במה שעובר עליך, אולי את אמך? אולי יש יועצת בבית-הספר בו את לומדת? אם נעזרת בעבר בפסיכולוג, אולי תוכלי להעזר בו שנית. דכאון, כפי שנכתב כבר רבות בפורום קשור להפרעה בחילוף החומרים במח. אולי כדאי לך להתייעץ עם רופא מומחה-פסיכיאטר. שרות כזה קיים דרך קופת חולים. בכל מקרה, הייתי רוצה לקוות שיש מישהו לידך שיוכל ללוות אותך בפניה לאנשי המקצוע, לחכות לך בחוץ ולתת לך חיבוק גדול לפני ואחרי. אני בכל מקרה מחכה פה, ומקווה שדברים יסתדרו לך. חיוך וחיבוק.

שירי היי אני נערה בת 16 ואני די מזדהה איתך ועם המצוקות שלך (מלבד ההקאות- אך לי יש ימים שאני לא אוכלת בעקבות רגעים עצובים). אני סובלת מדיכאון כבר כמה חודשים, ויש לי מעט מאוד ימים טובים אבל גם אם הם טובים אני מרגישה ריקנות. בחודש האחרון התחתי להיפגש עם פסיכולוגית היא עדיין לא עזרה אבל לפחות היא עזרה קצת בלסדר את המחשבות שלי. אולי הפסיכולוגית שלך פשוט לא הייתה מתאימה לך (קראתי פעם שלבחור פסיכולוג זה כמו לבחור בן זוג) אולי כדאי לך לנסות משהי אחרת. אני בטוחה שקשה לך להתרכז בלימודים וגם לי זה מאוד חשוב, אבל אני חושבת וגם לגביי שקודם צריך לפתור את הבעייה הנוראית הזאת - דיכאון. בהצלחה גדולה לך וגם לי פנטסיה

בהקשר להודעה שרשמתי רציתי גם לציין שיש לי חברה קרובה מאוד שלמעשה היא החברה הכי טובה שלי שגם היא "מתימרת" להיות במצבי וגם היא מתלוננת הרבה על דכאונות ולחצים ,רציתי לצין זאת מאחר שאני לא רואה אותה בכלל ברגעי דכאונות, היא תמיד שמחה, כל הזמן מטפחת את עצמה ומרגישה טוב עם עצמה בגלל זה, תמיד עושה דיאטות ומצליחה בעוד שאני סובלת מהפרעות אכילה והדבר העיקרי הוא זה כשאני מדברת איתה, רואה אותה ואיך שהיא מתנהגת זה מכניס אותי עוד יותר לתסכול ועוד יותר לאפאטיות. אני אוהבת אותה מכל ליבי אבל ברגעים שאני מרגישה יותר טוב היא מחזירה אותי ל"מסלול",חוץ מזה היא כל הזמן מתחרה בי ,כאילו שהיא רוצה שאני אהיה מתחתיה ורוצה שאני אמשיך להרגיש רע. מה לעשות?האם לנתק עימה קשרים?האם זה רק אני שמנסה להאשים אחרים בבעיות שלי? האם אני פרנואידית? ענו לי בבקשה בתודה מראש שירי. לפנטסיה:אני מקווה מאוד שהדכאונות הללו ייפסקו לשתינו ואני יודעת שזה יכול להיות רק גיל ההתבגרות והתקופה שבה אנו שרויות. תמיד שממלאות אותי מחשבות קיצוניות ורגשי אשמה חזקים אני חושבת על העתיד ועל העובדה שהכל עובר בחיים, למרות שלפעמים המחשבות משתלטות על המודעות ועל ההיגיון הבריא. הכל עובר בחיים.

שירי חמודה מניסיון שלי ושל חברה ממש טובה שלי, במצבי דיכאון מרבים לריב עם חברים/חברות אפילו הטובים שבהם ומתרחקים מהם. אני בטוחה שמתישהוא את תצאי בדרך זו או אחרת מהדיכאון, ולא כדאי שאז תמצאי את עצמך בלי חברות. אז לדעתי תשמרי עם החברה הזאת שלך על קשר (אם הוא חשוב לך) אבל לא יותר מדי קרוב. וכך כשתרצי לחזור להיות חברה שלך לא תהיה בעייה. תשמרי על עצמך פנטסיה

שלום אני נשואה די הרבה זמן + ילדים. אני שומרת על יחסי ידידות עם בחור שיצאתי איתו בעבר הרבה זמן. בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת עליו הרבה יותר מידי. שאלתי: האם להפסיק את ההתקשרות? דבר שיקשה עלי מאוד. מה אפשר לעשות? כל הזמן יש לי דחף להתקשר אליו. אשמח לקבל תגובות ורעיונות. תודה

נורית שלום השאלה המרכזית בעיני היא מה משמעות המחשבות והיחסים הללו, הן לגביך באופן אישי והן לגבי הקשר שלך עם בעלך. חשוב להבין מה מספק הקשר הזה ומכאן מהו הדחף להתקשר אליו. כמו כן חשוב להבין את אופי הקשר הזוגי שלך עם בעלך והאם היו לך התלבטויות לגבי קשרים עם אנשים אחרים בעבר. האם לקשר עם הידיד בתקופה הנוכחית יש משמעות על רקע יחסיך עם בעלך או שהוא בלתי תלוי בהם. בקיצור, הרבה שאלות ותשובות אין. אם מדובר במערכת ממושכת שמעסיקה אותך הייתי מציע לך לפנות לייעוץ ולנסות להבין מה קורה לך. כדאי להבין תהליכים כאלה באופן יסודי כעת מאשר למצוא אותם בשלב מאוחר יותר שולטים בחייך, ואני מתכוון מכל כיוון אפשרי. למשל, המשכת הקשר יכולה להביא אותך אולי לרומן עם אותו ידיד עם כל מה שכרוך בכך. אבל גם הפסקת הקשר יכולה לגרור סיבוכים כמו תסכול ופנטזיות על מה פספסת ואולי חיפוש קשר דומה גם בעתיד. כך שהשאלה אינה האם טכנית להפסיק או להמשיך את הקשר אלא מהו משמעותו האמיתית של הקשר הזה עבורך וכיצד הוא משתלב בסיפור חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית תודה רבה על התגובה. אני יכולה לספר שלאחר שנות נישואין ההתלהבות פחתה ולפעמים אף נעלמת. הידיד שלי היה חברי תקופה ארוכה. הוא עזר לי הרבה בשעות קשות בתקופה האחרונה ויש לי הרגשה שאני דיי תופסת טרמפ על כל העניין וסתם נכנסת לעולם של פנטזיות. אני מודעת שכלום לא יקרה ביננו כי אין לי אומץ. ואולי טוב לי סתם לחיות במן עולם כזה. הבעייה היא שמחשבותי דשות בעניין יומם ולילה. וזה נראה לי מוגזם. אני לא יודעת מה לעשות ואני גם לא מעיזה לספר לחברי על כך. אולי עם הזמן אני ארגע. אני במן שלב בחיים בו אני חושבת מה זהו? נגמרו כל הריגושים? זה מדכא ומתסכל. אולי בגלל זה אני בורחת לנישה הזו. תודה .

שלום רב אני לוקחת קרוב לשלוש שנים כדורים נגד דיכאון מכל הסוגים ללא מרשם רופא וללא פיקוח. לפני שלושה חודשים החלטתי להיגמל ואכן היה כך. האם אפשרי להיגמל מזה לבד? יש רגעים שאני מרגישה שאני צריכה כדור, אך אני מתגברת על זה. ואני לא רוצה פסיכולוג או פסיכיאטר- הייתי שם לא עבד. תודה מראש אנונימית

נראה לי שכל מנהלי הפורום עכשיו יכעסו על שלא היית תחת פיקוח רפואי. איך בכלל נתנו לך את הכדורים. בקופ"ח עושים בעיות. לפי מיטב ידיעתי ההפסקה היא הדרגתית. בהצלחה

אנונימית שלום אנחנו לא עוסקים בחינוך ולכן אין פה שאלה אם מנהלי הפורום יכעסו או לא (כפי ששגית כותבת). אדם מבוגר לוקח החלטות בהתאם לשיקול דעתו. אני מתאר לעצמי שלא פנית כדי לשמוע את דעתנו על לקיחת תרופות ללא פיקוח רפואי, הרי התשובה ברורה מראש. אני בטוח שנעזרת בכדורים, אבל אני לא בטוח שנעזרת בהם באופן שאת חושבת. ללקיחת כדור יש גם אפקט "אשליה". אחוז ניכר מאפקט תרופות נובע מנכונות פסיכולוגית לקחת את הכדור ולהאמין שהוא יעיל. זה נכון כמובן גם להיפך, כלומר, התנגדות וחוסר אמונה בשיפור המצב גורמים להאטה בשיפור. אנשים שקיבלו כדור דמי נגד כאב ראש ציינו ב 70% מהמקרים שכאב הראש חלף למרות שהכדור היה שקול לכוס מים. אינני יודע איזה כדורים לקחת אבל בעיקרון כדורים נגד דיכאון מהדור החדש אינם ממכרים ולכן אין גם תסמונת גמילה. רצונך לקחת כדור הוא חלק מאפקט האשליה עליו דיברתי קודם, ולא ביטוי לגמילה. לכן מה שחשוב הוא שאת מרגישה כעת יותר טוב. אני מציע בכל זאת שאם בעתיד תרגישי שוב צורך בטיפול, כדאי לפנות לגורם מקצועי, זה בוודאי ישפר את מהירות ויעילות הטיפול. במידה ולא נעזרת בעבר זה לא אומר שאינך יכולה להיעזר כלל, פשוט פני למישהו אחר עליו את יותר סומכת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר הנכבד שלום.. אני בת 17 שנה, ויש לי שאלה שבפעם ראשונה נשמעת מטופשת ! רציתי לשאול: האם יש מכונים העוסקים בנושאי שיפור המראה החיצוני! כגון לבוש, איפור, יופי, קוסמטיקה, בריאות כללית לגוף, וכל מה שיכול לעזור על שמירת הגוף ושיפור יתר של המראה החיצוני? (לאנשים זה נשמע מטופש, אבל אני באמת מאמינה בדבר כזה, אני רואה הרבה שחקנים בטלוויזיה, ורואה את תמונתיהם לפני ואחרי העבודה כשחקנים, ואז יכולים לראות איזה חתיכים היו אחרי שנכנסו לתחום האמנות לאחרי שהמראה שלהם היה לא כל כך טוב)! ואני שומעת גם על ישראלים שלא כל כך היו יפים, אבל לאחרי הצלחתם העסקית בארה"ב או במדינה אחרת נהפכו לחתיכים.. נא לענות על שאלתי, ומחכה לתשובתך בשניות.. תודה

קורל יקרה, השאלה שלך כלל וכלל אינה טפשית. העיסוק במראה החיצוני שלנו איננו סוגיה שטחית ומשנית, כפי שלפעמים נטען, וכמעט כולנו משקיעים זמן רב מדי יום בהופעה שלנו. יש לכך השפעה רבה על הביטחון העצמי שלנו, וגם על היכולת ליצור קשר עם אחרים. בשנות העשרה של חיינו, השנים בהן את נמצאת כעת, חלים בנו שינויים רבים, ולא קל להתמודד עם כולם. יש רבים המנסים לשנות משהו במבנה גופם, על-ידי ניתוחים פלסטיים, ואילו את שואלת שאלה שכמעט אינה נשאלת, בנוגע ליכולת שלנו ללמוד לשפר את הופעתנו החיצונית. לצערי, אינני יודע אם יש בארץ אנשי מקצוע המתמחים ביעוץ מסוג זה. בשנים האחרונות שמעתי על חברות המתמחות ביעוץ מסוג זה לאנשי עסקים, בעיקר בחו"ל, ואני חושב שזה רעיון מצוין לפתוח חברת יעוץ כזו לקהל הרחב. עם זאת, יש קוסמטיקאיות ויועצות יופי בחברות התמרוקים, שיוכלו להדריך אותך בתחום האיפור, דיאטיקניות שיוכלו להדריך אותך בתחום המזון והדיאטה. מה דעתך להיות חלוצה בנושא זה, ולהתבונן בסביבתך הקרובה? את יכולה לפנות לאנשים המוכרים לך, ואשר יודעים לטפח את הופעתם החיצונית, ולבקש את הדרכתם. פנייה כזו מצידך תחמיא לכל מי שתפני אליו, ואני בטוח שיסייעו לך בשמחה. בברכה, דרור גרין

קורל היי :) דרור גרין צודק...זה באמת מעסיק אותנו רבות...ורק רציתי להגיד לך שנגעת בנקודה שמעסיקה אותי המון...ואני ל א אדם שטחי... מעניין לראות אם תהיינה עוד תשובות לשאלתך וגם אני אצטרף אלייך בציפייה נ.ב אני אחרי שתי לידות ונראית נהדר לדברי מכריי...לדעתי לא משהו...אבל ניחא מראי החיצוני השתפר פלאים לאחר שקניתי אופניים והתחלתי "לפדל" איזה 15-20 ק"מ ביום...זה תרם לי להרזייה ולעיצוב הגוף ובעיקר להרגשה הכללית , ידוע שספורט משפר מצב רוח אבל לא ידעתי שעד כדי כך עד שלא ניסיתי בעצמי- כדאי לך! בייי ילדה ובהצלחה! אביגייל

לא ידוע לי על מכונים כאלה

שלום קורל, בתור אחת שמתעסקת עם להלביש נשים, הייתי רוצה לומר כמה דברים. א. לעולם אל תאמיני למראה עיניך בענין היופי, בכל הענין הזה יש מסחרה רצינית, ע"י איפור, אפשר לשנות מראה של אדם בצורה קיצונית, והרבה כסף מתגלגל שם, כל נושא האיפור, הוא דבר הדורש לימוד, אם זה באמת מענין אותך, את יכולה ללכת ללמוד קורס איפור מקצועי, לאירועים , קורס אורך כ-3 חודשים עלותו כ-2500 ש"ח, ויש מקומות לא אמינים, תפתחי דפי זהב, תבררי, תבקשי לבוא לשיעור אחד בקורס קים כדי להתרשם, בינתיים אל תחתמי על כלום, ואם תחליטי שאת רוצה ללכת על משהו, אז תבדקי טוב טוב על מה את חותמת, מה תרצי לבטל את ההרשמה, כמה כסף חוזר אליך, וכדומה. ב. בנושא הגוף, גם שם יש הרבה מסחרה, המודל הזה של 90, 60, 90, על גובה 1.70 מ' הוא לא מודל טבעי, ככה נראה שרוך עם ציצים, לא בחורה, והציצים האלה, ודאי מושתלי סיליקון, כי בחורה במידות האלה, קרוב לודאי אנורקסית, לצורך התפקיד. רוב הנערות הרזות הן במידות של חזה - בן 82-88,0יש גם נערות עם חזה גדול, אבל הוא בדרך כלל חסר פרופורציה עם הגוף, כך שאין מה לדבר על זה) מותניים 63-70, ירכיים 92-102, ס"מ ולאו דוקא ביחסים האלה, לפעמים הירכיים רחבות יחסית, והמותנים צרות, לפעמים החזה גדול, והמותן רחבה, אבל האגן צר, לפעמים החזה קטן, והירכיים רחבות, ורוב הנערות גם פחות מ 1.70 מ', מה שאומר שאין כמעט 90,60,90, והמידה הזו היא כנראה תוצאה של שיפוצים, קרי, שאיבת שומן בירכיים, הגדלת חזה , או הקטנה של חזה. את יכולה להראות נהדרעם חזה 86, מותנים 68, וירכים 100, תאמיני לי, אני רואה הרבה נערות כאלה, אבל הראש שבוי במודל הפירסומי, וחבל, חבל, חבל. ג.ואף - לא כל האפים מושלמים, אז את יכולה לעבור לפורום פלסטיקה לשאול כמה שאלות בענין. כל השחקניות האלה, היפות כל כך, במיוחד אחרי ההצלחה, הן גם בעלות כסף רב יותר, שמאפשר להן, לעשות שיפוצים, ותיקונים, לקחת מאפר מקצועי צמוד איתן במזוודה, שעל כל פיפס, יקפוץ ויתקן את האיפור, כך שהמצלמה לא תתפוס אותן ברגע שאינו צבוע טוב. ד.אם בכל זאת תרצי לעשות איזה שינוי בגופך, תעשי טובה גדולה מאוד לעצמך, אם תאזרי בסבלנות עד גיל 20, אז גופך יקבל את צורתו והפרופורציה הסופית שלו בוודאות (לפעמים בגיל 18, אבל עדין יש שינויים קטנים עד גיל 20) והכי הכי נכון, זה לקבל את מה שקבלת באהבה, אהבי את עצמך, התאפרי בצורה עדינה ומחמיאה (להרבה חברות תמרוקים יש יועצות שיעזרו לך ללמוד איפור בסיסי), והיי שמחה, כי עם כל הנתונים הכי גדולים של הטבע, אם אין מצב רוח טוב, את לא תיראי במיטבך. ולהפך.

שלום שוב.. דבר ראשון תודה ל: 1. דרור גרין 2. אביגייל 3. ד"ר פלד 4. רוז אני באמת מודה לכם על העזרה הגדולה שנתנתם לי, ועל הזמן שלכם שהקדשתם אותו לקרוא ולהשיב להודעה שלי.. אני בטוחה שעם אנשים טובים (אחלה אנשים) כמוכם, נוכל להגיד שבעולם הזה עדיין יש אנשים טובים.. שיהיו לכם אחלה חיים, ובהצלחה בכל דבר.. אוהבת אותכם קורל :-}{-:

מה ניתן לעשות על מנת לשפר מצב זה?

דלית- זה סמפטום שיכל להופיע במגוון רחב של מחלות של המח. לפעמים יש לזה טיפול תרופתי, לפעמים מטפלים במחלה הראשונית וזה נעלם. לפעמים זו תוצאת לוואי של טיפול תרופתי. בקיצור- תשאלי נוירולוג. בהצלחה.

מידע על טארדיב דיסקינזיה: In 1973, psychiatrist George Crane gained the attention of the medical community by disclosing that many, and perhaps most, long-term neuroleptic patients were developing a largely irreversible, untreatable neurological disorder, tardive dyskinesia (Crane, 1973). The disease, even its mild forms, is often disfiguring, with involuntary movements of the face, mouth or tongue. Frequently, the patients grimace in a manner that makes them look "crazy", undermining their credibility with other people. In more severe cases, patients become disabled by twitches, spasms, and other abnormal movements of any muscle groups, including those of the neck, shoulders, back, arms and legs, and hands and feet (American Psychiatric Association, 1992; Breggin, 1983; 1990; 1991). The muscles of respiration and speech can also be impaired. In the worst cases, patients thrash about continually. The rates for tardive dyskinesia are astronomical. The latest estimate from the American Psychiatric Association (1992, p. 68) indicates a rate for all patients of five per cent per year, so that 15 per cent of patients develop tardive dyskinesia within only three years. In long-term studies, the prevalence of tardive dyskinesia often exceeds 50 per cent of all treated patients and is probably much higher. The disease affects people of all ages, including children, but among older patients rates escalate. In a controlled study, 41 per cent of patients aged 65 and older developed tardive dyskinesia in a mere 24 months (Yassa et al., 1988). Hundreds of thousands of older people receive these drugs in nursing homes and state hospitals. Other closely related, untreatable neurological disorders have now been recognized as variants of tardive dyskinesia. Tardive akathisia involves painful feelings of inner tension and anxiety and a compulsive drive to move the body. In the extreme, the individual undergoes internal torture and can no longer sit still. Tardive akathisia often develops in children who have been treated for "hyperactivity", ironically and tragically subjecting them to permanent inner torture. Tardive dystonia involves muscle spasms, frequently of the face, neck and shoulders, and it too can be disfiguring, disabling and agonizing. There are no accurate surveys of the total number of patients afflicted with tardive dyskinesia. There are probably a million or more tardive dyskinesia patients in the United States today, and tens of millions have been afflicted throughout the world since the inception of neuroleptic treatment (Breggin, 1991). Despite this tragic situation, psychiatrists too often fail to give proper warning to patients and their families. Often psychiatrists fail to notice that their patients are suffering from tardive dyskinesia, even when the symptoms are flagrant (Brown and Funk, 1986; Breggin, 1991). In 1983 I published the first in-depth analysis of the vulnerability of children to a particularly virulent form of the tardive dyskinesia that attacks the muscles of the trunk, making it difficult for them to stand or walk. This is now an established fact. In the same medical book, I offered the first detailed documentation showing that many or most tardive dyskinesia patients also show signs of dementia—an irreversible loss of overall higher brain and mental function. Indeed, it was inevitable that these losses would occur. The basal ganglia, which are afflicted in tardive dyskinesia, are richly interconnected with the higher centres of the brain, so that their dysfunction almost inevitably leads to disturbances in cognitive processes (for the functional neuroanatomy, see Alheid et al., 1990). Since my observations, a multitude of studies have confirmed that long-term neuroleptic use is associated with both cognitive deterioration and atrophy of the brain (Breggin, 1990; Gualtieri and Barnhill, 1988). While defenders of the drugs sometimes claim that this mental and neurological deterioration is caused by schizophrenia itself, their position is untenable. More than 100 years of autopsy studies of patients labelled as schizophrenic failed to show any such deterioration, until the recent advent of neuroleptics. Growing evidence indicates that these drugs produce tardive psychoses that are irreversible and more severe than the patients' prior problems. In children, permanent behavioral or mental disorders frequently develop as a result of the drugs (Gualtieri and Barnhill, 1988). Furthermore, drug withdrawal often causes rebound of the anticholinergic neurotransmitter system, resulting in a flu-like syndrome that includes emotional upset, insomnia, nausea and vomiting. Many patients find themselves unable to stop taking the drugs, suggesting that we should consider them as addictive (Breggin, 1989a, 1989b). Shocking as it may seem, this brief review can only scratch the surface of neurological disorders associated with these drugs, let alone the vast number of other potentially serious side effects. For example, in a small percentage of patients the neuroleptic reaction goes out of control, producing neuroleptic malignant syndrome. The disorder is indistinguishable from an acute inflammation of the brain comparable to lethargic encephalitis (Breggin, 1990, 1991) and can be fatal. Given that these are exceedingly dangerous drugs, what about their advantages? How do they "work"? It is well known that these drugs suppress dopamine neurotransmission in the brain, directly impairing the function of the basal ganglia and the emotion-regulating limbic system and frontal lobes and indirectly impairing the reticular activating system as well. The overall impact is a chemical lobotomy—literally so, since frontal lobe function is suppressed (Breggin, 1983, 1991). The patient becomes de-energized or de-enervated. Will or volition is crushed, and passivity and docility are induced. The patient complains less and becomes more manageable. Despite the claims made for symptom cure, multiple clinical studies document a non-specific emotional flattening or blunting effect (reviewed in Breggin 1983, 1991). There is no significant body of research to prove that neuroleptics have any specific effect on psychotic symptoms, such as hallucinations and delusions. To the contrary, these remain rather resistant to the drugs. The neuroleptics mainly suppress aggression, rebelliousness, and spontaneous activity in general. This is why they are effective whenever and wherever social control is at a premium, such as in mental hospitals, nursing homes, prisons, institutions for persons with developmental disabilities, children's facilities and public clinics, as well as in Russian and Cuban psychiatric political prisons. Their widespread use for social control in such a wide variety of people and institutions makes the claim that they are specific for schizophrenia ridiculous. (They are even used in veterinary medicine to bend or subdue the will of animals. When one of our dogs was given a neuroleptic for car sickness, our daughter observed, "He's behaving himself for the first time in his life".) The neuroleptics are supposedly most effective in treating the acute phase of schizophrenia, but a recent definitive review of controlled studies showed that they perform no better than sedatives or narcotics and even no better than placebo (Keck et al., 1989). One psychiatrist (Turns, 1990) responded to these revelations with anguished questions: "Has our clinical judgement about the efficacy of antipsychotics been a fixed, encapsulated, delusional perception . . . Are we back to square one in antipsychotic psychopharmacology?". That the neuroleptics emptied the U.S. mental hospitals is a myth. The drugs were in widespread use as early as 1954 and 1955, but the hospital population did not decline until nearly ten years later, starting in 1963. That year the federal government first provided disability insurance coverage for mental disorders. The States could at last relieve themselves of the financial burden by refusing admission to new patients and by discharging old ones. The discharged patients, callously abandoned by psychiatry, received a small federal cheque for their support in other facilities, such as nursing or board and care homes. Some patients went home as dependents while others went onto the streets. Follow-up studies show that very, very few patients became independent or led better lives following these new policies (Mosher and Burti, 1989, Breggin, 1991). But are there better psychosocial alternatives? Controlled studies by Loren Mosher have shown that patients diagnosed with acute schizophrenia improve better without medication in small home-like settings run by non-professional staff who know how to listen and to care (Mosher and Burti, 1989). The patients become more independent, and do so at no greater financial cost, because non-professional salaries are so much lower. As an enormous added benefit, the drug-free patients do not get tardive dyskinesia or tardive dementia, as well as other drug-induced and sometimes life-threatening disorders. Controlled studies by Karon and Vandenbos (1981) indicate that even in traditional psychiatric facilities psychotherapy is the treatment of choice for patients labelled as schizophrenic. My own experience in psychiatry began as a college student volunteer in a State mental hospital. We proved that untrained college students, with only minimal supervision, could work as case aides to help nearly all of our chronic patients leave the hospital (Breggin, 1991). But isn't schizophrenia a biochemical and genetic disease? In reality, there's no convincing evidence that schizophrenia is a biochemical disorder. While there are a host of conjectures about biochemical imbalances, the only ones we know of in the brains of mental patients are those produced by the drugs. Similarly, no substantial evidence exists for a genetic basis of schizophrenia. The frequently cited Scandinavian genetic studies (Kety et al., 1975; reviewed in Breggin, 1991) actually confirm an environmental factor while disproving a genetic one. Such conclusions may seem incredible to readers who have been bombarded with psychiatric propaganda, and I can only hope they will personally review the literature and read Toxic Psychiatry for a review and analysis. But even if schizophrenia were a brain disease, it would not make sense to add further brain damage and dysfunction by administering neuroleptics. If the neuroleptics are so dangerous and have such limited usefulness, and if psychosocial approaches are relatively effective, why is the profession so devoted to the drugs? The answer lies in maintaining psychiatric power, prestige, and income. What mainly distinguishes psychiatrists from other mental health professionals, and of course from non-professionals, is their ability to prescribe drugs. To compete against other mental health professionals, psychiatry has wed itself to the medical model, including biological and genetic explanations, and physical treatments. It has no choice: anything else would be professional suicide. In providing psychosocial therapies, psychiatry cannot compete with less expensive, more helpful non-medical therapists, so it must create myths that support the need for medically trained psychiatrists. After falling behind economically in competition with psychosocial approaches, psychiatry formed what the American Psychiatric Association now admits is a "partnership" with the drug companies (Sabshin, 1992). Organized psychiatry has become wholly dependent for financial support on this unholy collaboration with the pharmaceutical industry (Breggin, 1991). To deny the effectiveness of drugs or to admit their dangerousness would result in huge economic losses on every level from the individual psychiatrist who makes his or her living by prescribing medication, to the American Psychiatric Association which thrives on drug company largesse. If neuroleptics were used to treat anyone other than mental patients, they would have been banned a long time ago. If their use wasn't supported by powerful interest groups, such as the pharmaceutical industry and organized psychiatry, they would be rarely used at all. Meanwhile, the neuroleptics have produced the worst epidemic of neurological disease in history. At the least, their use should be severely curtailed. Beyond the specific issue of the neuroleptics, there is a much broader one— how are we to understand and to show care for people who undergo emotional pain and anguish (Breggin, 1991,1992; Mosher and Burti, 1989). Are we to view them as defective objects or as human beings struggling with emotional and social problems and personal conflict? Are we to drug them into oblivion, or are we to understand and empower them? Giving a drug disempowers the recipient. It says, "You are helpless in the face of your problems. You need less feeling and energy, and less brain function". The true aim of therapy should be to strengthen and to empower the individual. People, not pills, are the only source of real help. references Alheid, G. F., Heimer, L. and Switzer, 111, R. D. Basal ganglia. In G. Paxinos (ed.) The human nervous system. New York: Academic press American Psychiatric Association (1992) Task force on tardive dyskinesia. Washington DC: APA Breggin, P. R. (1983) Psychiatric drugs. New York: Springer Breggin, P. R. (1989a) Addiction to neuroleptics? (letter) American Journal of Psychiatry, 146, 560 Breggin, P. R. (1989b) Dr Breggin replies (follow-up letter on addiction to neuroleptics). American Journal of Psychiatry, 146,1240 Breggin, P. R. (1990) Brain damage, dementia and persistent cognitive dysfunction associated with neuroleptic drugs. Evidence, etiology, implications. Journal of Mind and Behavior, 11, 425 64 Breggin, P. R. (1991) Toxic psychiatry. New York: St Martin's Press Breggin, P. R. (1992) Beyond conflict. New York: St Martin's Press Brown, P. and Funk, S. C. (1986) Tardive dyskinesia: barriers to professional iatrogenic disease. Journal of Health and Social Behavior, 27,11032 Crane, G. (1973) Clinical psychopharmacology in its 20th year. Science, 181,121 8 Gualtieri, C. T. and Barnhill, L. J. (1988) Tardive dyskinesia in special populations. In M. E. Wolf and A. D. Mosnaim (eds) Tardive dyskinesia. Washington DC: American Psychiatric Press Karon, B. and Vandenbos, G. (1981) The psychotherapy of schizophrenia. New York: Jason Aronson Keck, P. E. Jr., Cohen, B. M. and Baldessarini, R. (1989) Tirne course of antipsychotic effects of neuroleptic drugs. American Journal of Psychiatry, 146,1289-92 Kety, S., Rosenthal, D., Wender, P., Schulsinger, F. and Jacobsen, N. B. (1975) Mental illness in the biological and adoptive families of adopted individuals who have become schizophrenic. In E. Fieve, D. Rosenthal and H. Brill (eds) Genetic research in psychiatry. Baltimore: Johns Hopkins Mosher, L. R. and Burti, L. (1989) Community mental health. New York: Norton Sabshin, M. (1992, 10 March) To aid understanding of mental disorders. New York Times A, 22 Turns, C. N. (1990) Effects of sedatives and neuroleptics (letter). American Journal of Psychiatry, 147, 1576 Yassa, R., Nastase, C., Camille, Y. and Belzile, L. (1988) Tardive dyskinesia in a psychogeriatric population. In M. D. Wolf and A. D. Mosnaim (eds) Tardive dyskinesia. Washington DC: American Psychiatric Press

ברצוני לעניין אתכם באתר המציג תקציר מעבודת הדוקטורט שלי "ההומור כמנגנון הגנה בשואה". (אם הוא היה חשוב שם הוא בוודאי חשוב כאן) כתובת האתר בעברית http://www.macam98.ac.il/~ochayo/humor/absracth.htm באנגלית http://www.macam98.ac.il/~ochayo/absract.html אשמח לקבל תגובות

חיה יקרה, הצצתי באתר, והתקציר נשמע מעניין ביותר. אני מאחל לך הצלחה. דרור

אהבתי. בהצלחה.

שלום ילדי בן ה 7 בכיתה ב' "אובחן" ע"י מורתו בכיתה א' כבעל הפרעת קשב וריכוז. כמו כן בני מטופל ע"י מרפאה בעיסוק זו השנה השניה. בהתייעצות שקיימנו עם פסיכולוג בית הספר והיועצת וכמו כן עם המרפאה בעיסוק, וזאת במהלך כיתה א', הוחלט כי אין מקום להתערב בשלב זה ממס' סיבות א.יכולות הילד בבה"ס גבוהות למרות גילו הצעיר ביחס לכיתתו. ב. הילד לדעת המאבחנים השונים אינו מקרה "קלסי" של הפרעה זו. ג. הוחלט להמשיך במעקב לאורך כיתה ב'. במהלך תקופה זו נקראנו ע"י בה"ס לישיבה בה נסקרו שיטות העבודה עם הילד,ונדרשנו לקבל החלטה על המשך הטיפול,וזאת מכיוון כי לדברי המורה אין ביכולתה עוד לעזור למרות ההתקדמות הרבה שהילד עבר. עלי לציין כי הילד מגלה יכולות גבוהות במקצועות שונים כגון חשבון תכנון וכד' וניכר קושי בכתיבה, לא ביכולת כמו ברצון להתחיל משימה. אשמח לקבל דעה נוספת ויעוץ

כהן שלום. האם הילד עבר איבחון מסודר ומובנה על ידי אנשי מקצוע הבקיאים בתחום? אם לא - הייתי מנסה לפנות לאיבחון נוסף, מקיף- שבסופו תדעו טוב יותר מהי בדיוק בעייתו של ילדכם- האם היא אורגנית? רגשית? שילוב של שתיהן, או שמא משהו שונה. שווה לבדוק זאת לעומק וביסודיות. בברכה. רוית.

שלום כהן, מורה בבית הספר איננה יכולה לאבחן הפרעת קשב וריכוז עלייך לפנות לפסיכולוג , פסיכיאטר או רופא ילדים על מנת שיאבחנו בצורה נכונה את הילד. להפרעת קשב וריכוז יש מאפינים שדומים למאפינים של בעיות אחרות. אם את מעוניינת במידע על הנושא יש ב iol פורום של בעיות ריכוז וקשב (www.iol.co.il) תפני שם ויעזרו לך לא כדאי להזניח וגם לא כדאי להבהל ובטח שלא לסמוך רק על בית הספר (עם כל הכבוד...)

תודה על תשובתך האם כוונתך לאבחון נוירולוגי או פסיכולוגי עלי לציין כי פסיכולוג בית הספר אינו תומך בדעת המורים והיועצת

איך אפשר להרגיע תינוק בן חודש שכל הזמן בוכה ונראה בהסטריה ובפניקה? האם זה קשור לארועים שעבר ברחם ומה זה אומר לגבי העתיד?

שלי שלום. ממעט הנתונים שכתבת קצת קשה ואף לא אחראי לענות לך. האם את מוכנה לספר קצת יותר פרטים על ההריון, הלידה, תחילת הקשר ביניכם. האם מהתחלה בכה? האם הייתם אצל רופא ילדים? (יתכן ומדובר בגזים). כיצד הוא ניזון- יונק או שותה תחליפים? וכיצד את מנסה להרגיעו? אין ספק שבכי של תינוק כל כך קטן מעורר חרדה ותיסכול. חשוב שתנסי להעזר במישהו קרוב עליו את סומכת בכדי לנסות ולהרגע בחברתו של תינוקך. האם יש לך במי להעזר? (סבתא, חברה טובה, בן זוג וכד'). חזרי אלינו עם הפרטים הנוספים- וננסה לעזור לך כמיטב יכולתנו. בברכה. רוית.

שלום שלי, מנסיון, להכניס לאמבטיה חמה, ולנענע במים עד שירגע, לא חיבים לרחוץ עם סבון, רק מים חמימים. עד שירגע אחר כך הוא ישחק במים בעצמו, להפוך על הבטן (תוך תמיכת הראש) ולתת לו לבעוט במים זה מועיל . לפעמים צריך לעשות את זה כמה פעמים, ביום, ואל תדאגי תשמרי על איפוק, ושלא תיכנסי בעצמך להיסטריה , כי הוא קולט את זה , ומוסיף על שלו.

האם לגריגור סמסא בגלגול של קפקא היה דיכאון או פסיכוזה ?

שאול יקר, גריגור סמסא, בסיפור של קפקא, לא סבל מדיכאון וגם לא מפסיכוזה. אל תדאג, אין צורך לאשפז אותו. לכל היותר אפשר לרסס אותו בתרסיסי נגד ג'וקים, או פשוט לזרוק אותו לערימת זבל מחוץ לבית. אבחונים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים דומים במידה מסוימת לכיסויי העיניים של סוסים. הם מונעים מאתנו להתבונן ימינה ושמאלה, ומכריחים אותו לראות רק את מה שלפנינו, או את מה שמישהו אחר רוצה שנראה. אלו הם הכללות המבוססות על נסיון וידע. אינני מתנער מחשיבותן של הכללות. בלעדיהן לא יכולנו להתקיים בעולם. ההכללה מאפשרת לנו לצאת מן הבית ולחיות את חיי היומיום, מבלי לבחון מחדש כל פרט שבו אנו נפגשים בדרכנו. עם זאת, כדאי להיזהר ולא לעשות בהכללות, ובאבחונים, שימוש יתר. השימוש שעושים אנשי הספרות בפסיכואנליזה ובאבחנות פסיכיאטריות מעניק להם כלי נוסף להבנה ספרותית. וכך אפשר לקחת את הסיפור של קפקא, ולנסות לאבחן את גיבורו בכלים פסיכיאטריים. למרבה המזל, גיבורי הספרות נמנעים מלהגיב, והאבחונים המוטעים אינם פוגעים בחייהם. למרבה הצער, לעתים מתייחסים המטפלים אל מטופליהם כגיבורי סיפורים, ומאבחנים אותם מבלי לבדוק את המאפיינים היחודיים, החורגים מן האבחונים הידועים שנלמדו בבתי-הספר. לא תמיד זה כך, אך כדאי להיזהר. אפשר לשפוט את גריגור סמסא בעיניים פסיכיאטריות, ואפשר ללמוד מסיפורו גם דברים אחרים. מדובר באדם שעבר מטמורפוזה והפך לג'וק. השינוי הפתאומי הזה איננו הופך אותו למשוגע או לחולה נפש. להיפך. באמצעותו הוא מבין את חייו הקודמים, ומקבל זוית ראיה חדשה ורעננה. כך, למשל, הוא חושב לעצמו: "מה מייגע מקצוע זה שבחרתי לי! יום אחר יום, תמיד בנסיעות." בדרך זו הוא הופך את האסון ששקע לתוכו ליתרון. גריגור שהופך לג'וק מאפשר לנו לראות גם את תגובת הסביבה למי שעבר שינוי (כמו מי שמחליט לשנות מקום עבודה, לעזוב את בן זוגו או לשנות מקום מגורים). כשם שניתן להבין את הספרות באמצעות הפסיכותרפיה, כך ניתן להבין טוב יותר את המצב האנושי באמצעות הספרות. דווקא סיפור כמו זה של קפקא מאפשר לנו להבין את הצד האנושי והבריא במה שנראה לנו מבחוץ כחולה. ומדוע חשוב לך לאבחן את סמסא? מה הקשר שלך לאבחון? איך אתה משתמש במוסיקה ובספרות להבנת עצמך? בברכה, דרור גרין

אני אישית מצאתי הרבה דוגמאות יפות למנגנוני הגנה בסיפורים של צ'כוב אופיר

אופיר יקר, זה מה שיפה בספרות. אתה יכול למצוא בה דוגמאות נפלאות לכל התיאוריות הטיפוליות. זו הסיבה שטוב להשתמש בספרות כאמצעי הוראה בבתי-הספר לפסיכותרפיה. אבל כדאי ולהיזהר מלהשתמש בזה כהוכחה מדעית. באותה מידה לא הייתי ממליץ למומחים לכלכלה ללמוד לרקוח זהב באמצעות סיפורי אגדות. דרור

שלום רב, ראשית ההיתי רוצה לשמוע ממבקרי הפורום שסובלים מחרדות אם יש למי מהם תחושות מוזרות בלב - לא מרגישים את הדופק, חלש מדי, מנסים "לעורר" אותו ע"י ריצה וכו,ללא הצלחה. אם כן - אשמח אם מישהו ישתף אותי בחוויותיו אלה. שנית - ברצוני לשאול את ד"ר פלד האם ידוע כיצד משפיע הסרוקסט לגבי הפגיעה בחשק המיני והיוכלת להגיע לאורגשמה (הורמון שאחראי לכך..) בתודה מראש דריה

משהו כמו לחץ בחזה קושי בנשימה משהו כמו התקף לב

יהודה, כשזה סוג כזה של כאב, יש לפנות למיון בדחיפות. עדי

האם ניתן לסבול באותו זמן משתי הפרעות אישיות- סכיזואידית וגבולית?

מירי שלום בעיקרון ניתן לסבול מסימפטומים המשותפים לשתי האבחנות הללו, אם כי נהוג לתת אבחנה אחת עיקרית וניתן, אם יש צורך, לציין שקיימים קווים המאופיינים בהפרעה השניה. עם זאת, כפי שציינתי לא פעם בפורום, אבחנות אישיות הן בעייתיות ביותר ויש מהימנות נמוכה למדי באבחנות אלו שניתנות ע"י אנשי מקצוע שונים ובלתי תלויים. חשוב מאוד להבין באיזה הקשר ניתנה האבחנה ולצורך מה היא ניתנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אדם יכול לסבול מסכיזופרניה ולהצליח להסתיר את סימני המחלה? הכוונה היא למצב שבו הוא מאד סובל בפנים אבל מקפיד לא להחצין את ה"מוזרות". אדם זה מקבל תרופה אנטי-דיכאונית בלבד.

האם צמצום במעורבות בחיים ובתפקוד עשויים לסייע להצלחתו בהסתרה? (הוא לא נמצא במסגרת ונמנע מקשרים חברתיים, אבל משפחתו אינה מבחינה בסימנים חשודים והוא נתפש כ"ביישן" בלבד.

לימור שלום הייתי נזהר מאוד באבחון סכיזופרניה, או כל בעיה אחרת, על סמך נתונים כאלה. ניתן לאבחן אדם רק על סמך היכרות אישית עימו. סימפטומים מסויימים יכולים לעורר השערות לכאן או לכאן, אבל במקרה שאת מתארת אני לא חושב שרצוי לנסות ולהמר במה מדובר. אם תתארי מה מטריד אותך בסיפור הזה יהיה אפשר אולי לעזור ולכוון אותך בצורה מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן