פורום פסיכולוגיה קלינית

?

.

לד"ר אורן קפלן שלום רב, אמא שלי סובלת מזה חודשיים ממחשבות כפייתיות שלא נותנות לה מנוח, עד לפני חודשיים תיפקדה רגיל ולא היו סימני חרדה כלשהם. היא בת 50. חוץ מטיפול תרופתי שהיא מקבלת בימים אלו, וללא תוצאות, איך נוכל לעזור לה לצאת ממצב זה ? נכנסה לה מחשבה לראש , היא שואלת את עצמה: "איך מעיניים כאלו קטנות אני רואה בן אדם?" זה קורה לה רק עם בני משפחה קרובים, על אנשים ברחוב היא לא חושבת את המחשבה הזאת. היא לא רואה אותנו באופן מוזר , אבל היא שואלת את עצמה : "האם תמיד ראיתי את בני משפחתי ככה ? מעיניים כאלו קטנות?". היא כל היום בוכה , ובקושי נרדמת בלילות. לקחנו אותה לרבנים, לפסיכיאטר , כל יום נותנים לה כדורים, ומחליפים לה אותם באחרים. היא חושבת שהיא משתגעת בעיקבות המחשבה הזו. אנחנו רואים מן הצד שהיא מתפקדת רגיל , הבעייה שהמחשבה נכנסה לה עמוק בראש ולא יוצאת. היא מרגישה שאבדה לה שמחת החיים, אין לה כח לעשות שום דבר עם עצמה. לפני חודשיים היא הייתה בעלת שמחת חיים ואוהבת לצחוק, עכשיו אנו רואים בן אדם מיואש, ואנו רוצים את אמא שלנו חזקה , בריאה , ומאושרת. אנא עזור לנו להציל את אמא שלנו ממחשבה שטותית זו. איך נוכל אנו בני משפחתה לעזור לה? האם לדבר איתה לעומק בנושא הזה? או להיפך, לבקש ממנה לא לדבר על הנושא הזה , ולנסות להשכיח ממנה את המצב בו היא נמצאית? האם ישנן דרכים נוספות? אבקש את עזרתך בכבוד רב, לימור ב"ש

לימור שלום הסימפטומים שאת מתארת יכולים לנבוע ממספר רב של גורמים. צריך בדיקה יסודית שלא תתחלף כל יום כפי שאת מתארת. הייתי ממליץ לפנות שוב לפסיכיאטר ולבקש אבחנה ואפשרויות טיפול בבעיה. דרוש גורם אחד ויציב שעימו היא תיפגש ותוכל לסמוך עליו, ויש לקוות שעם טיפול מתאים וכעבור זמן, הסימפטומים יעברו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לימור שלום רב, יש צורך באבחון פסיכיאטרי מקיף אשר יאבחן את בעייתה של אמך. כשתעשה האבחנה יותאם טיפול תרופתי, ואז המצב עשוי להשתפר ולהיטיב. כדורים ניתנים בדרך כלל על סמך אבחון מקיף. לפי תיאורך, לא ברור אם אכן אימך עברה בירור כזה. בברכה, טלי פרידמן

רוית שלום. קראתי את תשובותייך להורים בנושאים שונים הקשורים לילדים קטנים. אהבתי את האופן האנושי בו את עונה. החלטתי לנסות גם, למרות שאני אדם מאוד סגור ופרטי. אני אמא לתינוק בן שנה ו-8 חודשים. לפני כ-3 שבועות החלטתי לעזוב את בעלי לאחר ניכור מתמשך בינינו ולאחר שחשתי כי כלום כבר לא יעזור להחיות את יחסינו. הודעתי על כך לבעלי, מצאתי דירה באותה הסביבה- ועברתי לגור שם ביחד עם בני. בהתחלה הכל היה בסדר, אבל כעבור כשבוע- הוא התחיל להיות חסר שקט, אלים, אינו יושב לאכול כקודם ומתעורר הרבה בלילה. האם יש לך פתרון עבורנו? (אני יודעת שאין קסמים- אבל אולי בכל זאת?). תודה. נועה.

נועה שלום. תודה על הדברים שכתבת. לגבי בעייתך: לפעמים אנחנו אכן מקווים לקסמים, לכך שהבעיות יפתרו מאליהן, שיימחקו פתאום- אך בחיים אין זה כך. נדרשת עבודה ולקיחת אחריות על הבחירות שלנו. הדבר לוקח זמן וכרוך בהשקעה. ממעט הפרטים שתארת אני מבינה כי הפרידה אינה פשוטה לא לך ובטח שלא לבנך. פרידות הינן נושא מורכב המכיל בתוכו הרבה כאב,כעס, פחד וכד'. פרידה פירושה גם התחלה חדשה- וגם התחלות ושינויים הינם נןשא מורכב המעורר רגשות שונים. בנך מגיב לכל זה בדרך בה תינוקות מגיבים. הוא עדיין אינו יכול לתאר במילים את תחושותיו ורגשותיו- ולכן הוא עושה זאת בהתנהגות. חשוב שתביני את רגשותיו ותחושותיו מצד אחד- ומן הצד השני תקפידי על יצירת מציאות בטוחה עד כמה שניתן עבורכם: הקפידי על סדר יום, על גבולות, על מנת להקטין את חוסר הוודאות בחייכם. במקביל דברי איתו בפשטות. הסבירי לו את מה שקורה, דברי איתו על הגעגועים לדפוס הקודם, לאבא, למשפחה כפי שהכיר אותה. נסי גם לשתף את אביו בכך. אני מקווה שעזרתי " על קצה המזלג". במידה וזה לא מספיק- חזרי אלינו וננסה לחשוב ביחד על דרכים נוספות. בהצלחה. רוית.

שלום לך דר' פלד הפנו אותי אלייך אוליי תוכל לייעץ בנוגע לשאלה הבאה: קרוב משפחתיבן 26 אובחן כסובל מהפרעה סכיזו-אפקטיבית דכאונית. לאחר התקף פסיכוטי קצר הוא אושפז למשך 3 חודשים ושוחרר . מאז הוא לוקח 4 מ"ג רספירדל. עברו 11 חודשים והוא עדיין עם 4 מ"ג רספירדל. הוא נפגש עם פסיכיאטרית פעם בחודשיים. אני ציפיתי שהיא תוריד לו את המינון עם הזמן אבל זה לא קרה. שאלתי: האם המינון סביר לתקופה כזו ארוכה? אעיר שהוא עובד ומתנהג כמו שהתנהג תמיד (לפני ההתקף) תודה מראש

כן המינון סביר התכשיר לא מזיק - לא ממכר - והוא מגן עליו מהתקף נוסף והתדרדרות חמורה יותר - לא הייתי נבהל מלקיחת התכשיר לאורך זמן - גם שנים עם יש צורך - זאת האלטרנטיבה המועדפת בהצלחה

בני בן ה- 5 ומעולם לא נגמל מחיתולים. היום הוא בגן חובה , כשאחרי ויכוחים עם הגננת היא הסכימה לקבלו לגן ולהחליף לו כשצריך. ניסינו לגמול אותו כבר בגיל 3 בהצלחה מועטה -"תאונות" מדי פעם, אך הוא חזר להרטיב. הבעייה היא שחיתולי תינוקות מתחילים ללחוץ עליו, ודריי נייטס מאוד יקרים. האם קיימים בשוק חיתולים לילדים גדולים יותר? איך אני אמורה להתמודד עם העובדה שבעוד שנה וחצי הוא ילך לבית ספר?

נעמה היקרה שלום רב. הדבר עימו עליכם להתמודד אינו מציאת חיתול גדול יותר, כי אם בעיית אי- הגמילה של ילדכם. כבר בגיל כזה חריג שילד הולך עם טיטול כל היום. אני בטוחה שגם לו הדבר גורם אי נחת רגשית בלשון המעטה (וגם פיסית כפי שציינת). אם נשללה בעייה פיזיולוגית של שליטה על הסוגרים- חשוב שתפנו בהקדם לייעוץ מקצועי בנושא. אשמח להמליץ לכם על מישהו באזור מגוריכם. אל תזניחו. בברכה. רוית.

דחוף דחוף תגמלי אותו מייד, ילד גדול!!!!!!!!!!!!!!!! לא נורא שמידי פעם יהיו "תאונות" אבל את חייבת לעבוד איתו בנושא בהצלחה

או איך תתמודדי עם העובדה שאוטוטו, רגע לפני שהרב יקדש את החתן והכלה, תצעקו לו "רגע רגע, צריך להחליף חיתול לחתן?" ועכשיו ברצינות, זה לא מפריע לו כבר עכשיו? הילדים לא צוחקים עליו? קודם ללכת לבדיקה שאין שום בעיה גופנית, אחר כך ללכת ליעוץ מקצועי.

0=-9

שלום הייתי רוצה להפנות את שאלה זו אל פסיכיאטר או פסיכולוג קליני: חבר קרוב שלי נמצא בתקופה האחרונה בדיכאון חמור שמטבטא בהסתגרות בתוך חדר, המון רגשות אשם וכעס על עצמו על הוריו ומן אמירה שכל העולם כועס עליו. אני בקשר עם האמא שמספרת על בכי ללא הפסקה ואפילו מחשבות אובדניות לדבריה,דבר שאותו אדם מכחיש, דוגמא: הוא התקשר אליה להגיד תודה על הכל ואף בקש את רכבה כדי לנסוע לים. חבר זה בן25 סטודנט באוניברסיטה מוגדר נורמלי לחלוטין ללא כל הבחנה קודמת או מצב דומה לעכשיו. כתוצאה מן המצב לקחה אותו אמו לפסיכיאטר אשר אבחן דיכאון זה כדיכאון קליני (נתן לו כדורים אנטי דכאוניים, לא יודע בדיוק את השם אך לא פרוזק זה בטוח.) שבאופן אישי קשה היה לי לקבל זאת למרות שלפי האפיונים ולפי הספר או התאוריה באמת התנהגותו וגם מצב הגופני שבו הוא נמצא תואמים להגדרה דיכאון קליני מצב גופני מתבטא בעייפות גדולה לדבריו :"אני מרגיש שאני הולך להתמוטט": עד כאן פחות או יותר הרקע, יש עוד פרטים אך לא אלעה בכולם. השאלה שאני שואל כאן ומטרידה אותי במיוחד היא האם טיפול תרופתי כאן מתאים ולא יכול לגרום נזק בלתי הפיך? וזה אולי אפשר למנוע ע"י תמיכה בטיפול פסיכו טראפי ללא תרופות, למרות שאותו אדם מטופל במקביל כבר כחצי שנה בטיפול נפשי אצל פסיכולוג, אני אישית מאד מוטרד מהתרופות ובמיוחד מתופעות הלוואי אולי אפילו דימוי עצמי או חרדה של אותו חבר עקב הטיפול התרופתי. והאם יש באמת תופעות לוואי שוב אני מסכיר שאיני יודע את שם התרופה במדוייק תודה רבה

הסטיגמה של טיפול פסיכיאטרי היא גדולה - אתה בעצמך מציין שטיפול בשיחות לא עזר - והוא גם לא יעזור - תרופות יוציעו אותו מהדיכאון תוך 2-6 שבועות - אי נטילת תרופות עלולה לגרום להחמרה חשיבה אובדנית וסכנת חיים - כל הדיבורים על התמכרות לתרופות פסיכיאטריות ונזק שהם עושים זה קישקוש - כדאי שיטפל בעצמו כמו שצריך ומהר בהצלחה ועל תעשו שטויות ראה גם כתבה באתר http://www.voices.co.il/nb/meds.htm

?

אופיר יקר, היא כאן בסביבה

אני רוצה להמליץ על אתר יפה ומושקע בנושא בריאות הנפש.הוא מכיל המון מידע בנושאים של חרדות,אישיות גבולית,הפרעות אכילה וגם פורומים,צ'טים וכו'. לדעתי,מתאים יותר לנערים ונערות כמוני אבל יש גם אנשים מבוגרים. www.selfdiscovery.co.il

תודה על העדכון!

היי, אני צריכה את דעתם של הפסיכולוגים בעניין מסוים. אני סובלת מחרדות בצורה חריפה, התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית בחודשיים האחרונים, בעיצומה של הפגישה ובלי קשר לנאמר פלטה הפסיכולוגית שדי נראה לה שעברתי איזושהי טראומה מינית, אמרתי לה שאני לא חושבת , כי הייתי זוכרת, אני מאוד מודעת למה שמתרחש בחיי ולעצמי, אני לא הייתי מדחיקה אירוע מסוג כזה, אני בטוחה שלא, כששאלתי אותה מאיפה זה הגיע היא אמרה שיש לה תחושת בטן כזאת, זה לא מטריד אותי במיוחד זה רק גורם לי להרגיש שהיא בכלל לא מכירה אותי ובעצם מה שהיא מכירה ומה שאני בעצם רחוק מלהיות חופף,וזה יצר ריחוק מסוים ביננו.למה היא בעצם אמרה את זה כדי לעורר תגובות מסוימות???

מיטל שלום אני אציע שוב, לחזור ולבדוק את זה באופן אישי עם הפסיכולוגית. קשה מאוד לתת לך הסבר מבלי להבין את הרקע המאוד ייחודי של המפגש שלך עם הפסיכולוגית. לנושא יש שני הבטים חשובים (לפחות). האחד הוא החוויה האישית שלך מול השאלה. נשמע שאת נסערת מהשאלה ורואה בה עדות לכך שהפסיכולוגית לא מכירה או לא מבינה אותך. השאלה עצמה בהיותה בנושא כל כך רגיש בוודאי קשה, ואם אינך רואה רלוונטיות לשאלה בחייך זה מעורר תחושה לא נעימה. הדרך היחידה להתמודד עם השאלה הזו היא לדבר על כך ישירות בטיפול. אחרת לעולם לא תביני באמת מדוע זה נאמר ותישארי עם תחושות של חוסר אמון וריחוק. דבר שני. נושא של התעללות מינית הוא נושא מורכב ולא פשוט להעלות אותו בטיפול. מטופלים/ות שחוו התעללות מינית בילדותם עלולים להיות בטיפול תקופה ארוכה מבלי יכולת להעלות את זה למרות שהנושא חשוב מאוד. ישנם מטפלים המתמחים בטיפול באנשים שעברו התעללות מינית הטוענים שמשום כך על המטפל לברר את השאלה הזו בכל טיפול ועם כל מטופל, הן כדי לאפשר לעלות את הנושא, או כדי להבהיר שזה נושא שמותר להעלות גם בעתיד אם וכאשר התנאים יבשילו לכך (כמובן במידה והיה כזה דבר בהיסטוריה האישית). השאלה מוצגת בד"כ בפגישות ההיכרות הראשונות ומובאת בצורה עדינה וטאקטית במסגרת שאלות אינפורמציה אחרות שנשאלות. אינני יודע על איזה רקע נאמרו הדברים במקרה שלך, אבל אם את מרגישה שהם נאמרו בצורה חודרנית או לא תואמת חשוב שתאמרי זאת לפסיכולוגית שלך. ולסוף, נשמע שאת מחפשת עדויות לכך שהיא לא מכירה אותך. סביר להניח שהיא לא מכירה אותך. זה תהליך טבעי בהיכרות בין בני אדם, אי אפשר לנחש. בסופו של דבר תהליך היכרות הוא העלאת השערות מצד אחד ותגובת אישוש או הפרכה מהצד השני (במידה ויש דיאלוג, אחרת נשארים עם ההשערות, שאולי מוטעות, לבד). נשמע מדבריך שנוצר בינכם ריחוק בגלל שהפסיכולוגית איננה מכירה אותך כבמטה קסם. גם אדם עם יכולת אינטואיציה מצויינת לא יכול לנחש הכל. דברי איתה ולא רק איתנו על כך. ואולי עוד הערה אחרונה. אם אחרי זמן את מרגישה שאין בינכן כימיה ושזה לא עובד, לגיטימי גם לחפש מטפל אחר שמתאים לך יותר. השאלה האם זו היא באופן אישי, או שבכל סיטואציה טיפולית תרגישי לא בנוח. אז מה את חושבת? בברכה ד"ר אורן קפלן

בכל הסרטים את רואה את זה, תמיד מגיעים לטראומה הזאת, זה כמעט לפגוע בול. תגידי לה שכנראה הבטן שלה מקולקלת או משהו אם היא נותנת לה תחושות כאלה, ותלכי למישהו קצת יותר מקצועי מתחושות בטן.

דרור שלום חוויות במוסיקה ופסיכוטרפיה כאשר התייחסתי לביצועי חמישיית הקלרינט של ברהמס בצבע אדום ובצבע תכלת התכוונתי לכך שביצוע אדום מקביל ללהט לאנרגיה ולתסיסה כמו שמשתקף ב רקויאם של VERDI ואילו ביצוע בצבע תכלת מקביל לרוך לשקט ולרוגע שמשתקף ב רקויאם של FAURE אני מקבל את הערותיך שלא הזכרתי את הסוויטות ל צ'לו של באך יש לי בבית את הביצוע הנפלא של CASALS אבל אני לא יכול להזכיר דרך הפורום מאות יצירות לגבי חמישיית הפסנתר של בראהמס אני בודאי מכיר אותה ואוהב אותה דווקא בביצוע רביעיית BUSH עם SERKIN כפסנתרן מאמצע שנות השלושים וזה מתקשר לאוסף ביצועים היסטוריים נפלאים שיש לי. הקונצ'רטו של בראהמס עם סיגטי זמין בחברת EMI ונדמה לי שעותק ממנו נמצא ב "אוזן השלישית" טלפון 03-5282651 אם תהיינה לך בעיות אצרוב לך עותק יש בידי הקלטה מופלאה מ 1926 של הטריו של שוברט ד-898 עם CORTO-TIBAUT_CASALS הקלטה של הטריו אופוס 100 ( גם שוברט ) עם רביעית בוש אמצע שנות השלושים הקונטרסטים של ברטוק עם סיגטי-ברטוק-גודמן תחילת שנות הארבעים חמישיית הקלרינט של מוצארט עם גודמן מ 1938 כעת למוזיקה ופסיכותרפיה: בטעות הכללתי את "גרטשן ליד הכישור " עם השיגרה קשה למצוא יצירה שמבטאת שגרה השיר " דג השמך " הוא כן שיגרה ה אריה נתוך הסוויטה התזמורתית השלישית של באך היא מאוד יפה ומאוד לא מציאותית ושייכת רק לחלומות ואני לא רוצה להיראות כמוה כי אז החיים יהיו משעממים אותו כנ"ל אדאג'ו המפורסם של אלבינוני ה LUX ATERNA וה LACRIMOSA ברקויאם של מוצארט הם גם לא שגרת החיים ? איפה אתה מוצא את שגרת החיים ? לבסוף שכחתי את הבוקר הייתי מתחיל עם החמישיה לפסנתר וכלי נשיפה של מוצארט וע ה GRAND PARTITA תודה שאול

ד"ר גרין ו שאול...אני מת עליכם ואתם בטח שואלים למה? (אבל זה לא ממש מעניין אותכם,נכון?),אבל אני אענה בכל זאת כי עד היום היתי בטוח שאני מרחף,ביגלל שאני קורא ספרים וצצות לי מול העיניים מכל מיני תאוריות פסיכולוגיות שהגיבורים פועלים לפיהם אז זהו.... אני לא מרחף!!,יש יותר מרחפים מימני!!!! תודה תודה תודה תודה התאפקתי כבר הרבה זמן,אז אם מישהוא ניפגע....סליחה אופיר

אופיר יקר, לא הייתי מכנה את ההאזנה למוסיקה בשם ריחוף, וסגולותיה הפסיכותרפויטיות ידועות מזה מאות בשנים. כבר בכתבי הפילוסופים היוונים ניתן למצוא לכך ביטוי, ומאז הולדת הפסיכותרפיה תוכל למצוא לא מעט ספרים הדנים באיכויות הטיפוליות של המוסיקה. דרור גרין

שאול יקר, מתוך דבריך אני מסיק שאתה מחזיק באוסף דיסקים נכבד ואיכותי. אי-אפשר שלא להסכים אתך בנוגע להבדל בין הרקוויאם של ורדי לזה של פורה. אלו באמת הדוגמאות הקיצוניות ביותר של שתי יצירות ההפוכות זו מזו במבען ובביטוי הרגשי שלהן, למרות המבנה המשותף. ואם ברקוויאמים עסקינן, אני ממליץ לך להאזין פעם לרקוויאם של מיכאל היידן, ממנו העתיק מוצרט את הרקוויאם הידוע שלו. המקור של היידן אינו נופל מן ההעתק של מוצרט (שלזכותו יש לציין שלא העתיק מהיידן במודע. הוא פשוט נכח בהשמעת הבכורה של הרקוויאם, עשרים שנה לפני שכתב את הרקוויאם שלו, וזה הוטבע בזיכרונו המופלא מבלי שזכר את מקורו). מעניין שציינת את חמישיית הקלרניט של מוצרט כפתיחה ליום מוצלח. ברגע זה אני מאזין לרביעיות החליל שלו, שגם הן דרך נאה לסיים ברוגע את היום. הביצוע של קזלס לסוויטות לצ'לו הוא אכן מיוחד במינו, כמעט אלתור. לאחרונה ניתן להאזין לביצועים חדשים ויפים לא פחות, כמו זה של פיטר ויספלווי, או אפילו סטפן שמידט בעיבוד לגיטרה של היצירות ללאוטה. מדוע דג השמך מבטא שיגרה? האם גם חמישיית דג השמך מבטאת שיגרה? שלך, דרור

שלום שאול, קצת לא נעים לי להתבטא לידך וליד דרור גרין, לשניכם ידע עצום וטעם אנין במוסיקה, אבל רציתי למחות בשם המודרניסטים... אני מוצאת שהקטע Summer Times מפורגי ובס של גרשווין די מיצג שיגרה. מה דעתך?

רחל יקרה, טעם מוסיקלי הוא עניין סובייקטיבי, אבל Summertime הוא אכן שיר על שיגרה. באופרה של גרשווין הוא גם מבוצע כך, אבל אם תקשיבי פעם לביצוע המהמם של ג'ניס ג'ופלין ז"ל, תגלי שגם מהשיגרה הזו אפשר להוציא רגשות כואבים ומדממים. זאת אומרת, המוסיקה היא באוזניו של המאזין, ובידיו ובקולו של המבצע. ותודה שהזכרת את מה שאת מכנה 'מודרניסטים', שכבר מזמן הפכו לקלאסיקה של המאה שעברה. דרור

שלום רב, מזה שנה אני נוטלת מינון של 20 מ"ג ביום של- SEROXAT הטיפול עוזר לי מאוד. בעוד מס' חודשים ברצוני להכנס להריון. האם עליי להפסיק את התרופה? האם יש סיכון לעובר? מה לגבי הנקה? אני חוששת שעם הפסקתה יחזרו החרדות ואיכות החיים שלי שוב תרד פלאים. היכן ניתן לקבל מידע מהימן לגבי מחקרים שנעשו בתחום? תודה

לימור שלום הנושא נדון מספר פעמים בפורום. אמסור לך את הקישורים המתאימים ותוכלי לעיין בהודעות הרלוונטיות בכל אחת מההודעות הללו יש הסתעפות של הודעות רלוונטיות נוספות אחרי הקריאה, במידה ונותרו שאלות נוספות, כתבי אלינו שוב http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34507&t=34507 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=40876&t=40876 בברכה ד"ר אורן קפלן

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=3693015&msg_id=3705894

נסה שוב .......רוצה לקרוא...

אני הגעתי לקישור ע"י סימון והקשה עם העכבר.(בתוך ההודעה עצמה) את בטוחה שזה לא עובד? להת'.

אוקי, סידרתי לעצמי את הכתובת...וקראתי. אבל אני לתומי חשבתי....ששני המימדים הם,, אורך ורוחב.....והשלישי הוא ....עומק ולא כפי שנכתב.....גובה....... על היתר......צריך להעמיק עוד........ולקרוא מספר פעמים..... כדי לתהות על קנקן הנושא.....

שלום שמי דורון ואני בן 20 יש לי שאלה לגבי התרופה סרוקסט . התחלתי ליטול את התרופה בעקבות משבר שעברתי לפני כשלוש שנים ,בעקבות המשבר הגעתי למצבי חרדה ודיכאון. לפני בערך כשנה חלה אצלי ירידה פתאומית בחשק המיני . זה התחיל בבעיות בזיקפה והיה די קשה לשלוט בזה . וביום בהיר אחד נעלמה לי לגמרי כל תחושה של אורגזמה . בעקבות זאת העניין במין הלך ופחת ואינני יודע האם זו אשמתי שהתופעות הללו קורות לי (בעיה פסיכולוגית) או שיש גם לסרוקסט ולהשפעותיו . שאלה נוספת : האם לאדם שיש לו בעיות נפשיות יכול ללמוד ולעסוק בפסיכולוגיה או פסיכיאטריה ? אני מרגיש מאוד מחובר ומעניין אותי הנושא האם יש לי סיכוי ? תוד'ה על התשובה דורון

דורון יקר, את התשובה בנוגע לסרוקסט אשאיר לד"ר פלד. אתה שואל האם אדם שיש לו בעיות נפשיות יכול ללמוד ולעסוק בטיפול נפשי, והתשובה חיובית. לעתים, דווקא ההתנסות בטיפול נפשי והמודעות לבעיות נפשיות עשויים לשמש ככלי להתפתחותו העצמית של המטפל. בהיסטוריה של הפסיכותרפיה ניתן למצוא דוגמאות רבות של מטפלים שסבלו מבעיות נפשיות ופסיכיאטריות. אם בעיותיך הנפשיות אינן פוגמות ביכולת הלימוד שלך, אין כל מניעה שתלמד פסיכולוגיה או פסיכותרפיה או פסיכיאטריה. מובן, שתנאי הקבלה של בתי-הספר השונים דורשים מיומנויות ויכולות מסוימות, שעליך לעמוד בהן. בברכה, דרור גרין

ירידה בחשק מיני היא תופעת לוואי של סרוקסאט - התופעה חולפת תוך כדי לקיחת הטיפול סרוקסאט לא לוקחים לטיפול במשבר נפשי כי רק במקרה של תמונה דכאונית או חרדתית קלינית - אולי אתה לא זקוק לתרופות אלא לשיחות? - מי אבחן לך את הצורך בטיפול ? אני לא מסכים עם דרור גרין - לא כל בעיה נפשית מאפשרת להיות מטפל - אין לטשטש את הגבול בין מטפל למטופל - לצערי הרבה אנשים עם בעיות נפשיות פונים למיקצועות הטיפול מתוך נטיה להיות מטפלים לבעיות של עצמם הם גם אלה שמטשטשים את גבולות מטפל מטופל וגישתם גורמת לזילות המקצועית של התחום - כל זאת לרעתם המידית של המטופלים

כיצד ניתן לאבחן או לדעת האם בעיותי הנפשיות פוגעות או פוגמות בכושר הלימוד שלי ? אני יודע שהשאלה אולי נשמעת טיפשית משום שכל אדם יכול לדעת האם מצב רוחו או מצבו הנפשי מונע ממנו ללמוד משהו . אנירוצה עוד לשאול האם העובדה כי אני בעל עבר של מצבי דכאון (מינוריים יחסית ) ומצבי חרדה בעקבות משבר שעברתי ,יכול לשמש כפסיכולוג או פסיכיאטר. האם עובדה זו יכולה לשמש כמכשול בשבילי בלימודי או בהכשרתי כמטפל (במידה ואחליט ללמוד את המקצוע )? תודה על העזרה דורון

אני סובלת מהפרעה סכיזו-אפקטיבית ומהפרעת אישיות נקסיסטית. בשנה וחצי האחרונות ביליתי את מרבית הזמן בשינה ובאכילה. הכדור שאני לוקחת הוא פרפנאן שמתפקד בסדר בתחום של מניעת הזיות שמיעת קולות ומחשבות שוא אך לא קשור ולא מטפל בדכאון. כעת אני מנסה לחזור קצת לפעילות ורוצה להתייעץ לגבי החלפת הפרפנאן לרספרדאל או לזיפרקסה תרופות מהדור החדש. אני רוצה לציין שהפרפנאן גורם לי להיות מנומנמת כתופעת לוואי והשאלה היא האם הכדורים החדשים אינם גורמים לעייפות או לתופעות לוואי כמו הגברת התיאבון שאינה רצויה לי. השאלה מופנה לפסיכיאטר אך גם למטופלים שמכירים את התרופות החדשות.

רספרידאל הוא המומלץ ביותר למי שלא רוצה לעלות במשקל זיפרקסיה עם פחות תופעות לוואי של קישיון שרירים לא מקובל כלל להשתמש היום בתכשירים מהדור הישן (פרפאנן) הייתי ממליץ בחום לעבור לאחד מהחדשים - כמובן תחת השגחה מקצועית (דהיינו פסיכיאטר)

לד"ר פלד שלום ותודה על התשובה. הייתי רוצה לדעת האם לרספרדאל יש תופעות לוואי כלשהן ומדוע הפרפנאן לא מומלץ באופן עקרוני. בתודה יסמינה

גמי- בודאי תקראי את ההודעה הזו רק בבוקר. שמחתי נורא לראות שוב את ההודעות שלך. אם תרצי להמשיך לשוחח- אני כאן (בדרך כלל בערב.) אם את מרגישה שהקשר הזה נעשה צפוף מידי, ואת רוצה לפנות מקום לאנשים אחרים שכותבים לך, אבל אולי נמנעים בגלל התכתובת הזו- או סתם נמאס לך, תמיד אפשר להפסיק. אל תרגישי שום מחויבות. אני נורא נהנית מזה, אבל רק בתנאי שזה מתאים גם לך... האם קראת את הסיפור האחרון בעמ' 14? (אל תרגישי חייבת...) קראתי את השרשרת שלך ושל ??? . עולות לי בראש כמה שאלות, אבל אני לא בטוחה שזה יתאים לך, אולי לא כאן ועכשיו. אני אסתכן עכשיו בלחטוף ממך תגובה צינית או איזה ריקושט אחר, כי את בטח יודעת את זה לבד, ולא חשבת לרגע אחרת, אבל אני פשוט חייבת להגיד לך את זה: (גם כי אני יותר גדולה ממך, וגם כי אני כפייתית.) שיאצו זה נהדר- זה כמו מסאז' כזה בלחיצות על כל הגוף. זה לא במקום המשך הטיפול הפסיכולוגי והטיפול התרופתי. תעשי חיים. (-:

הי! אני לא מרגישה שהקשר נעשה צפוף!!! איך את יכולה לחשוב ככה? דווקא אני חושבת שזה טוב, כי יש דברים שאני רוצה לומר ואני לא יכולה פשוט לזרוק אותם באויר, ויותר קל לי כשאני מפנה אותם למשהו... אליך... :) ואני מאד מקווה שאנשים אחרים שרוצים "להכנס" לשיחה ידברו! אני לפעמים מרגישה לא נעים שאנשים חושבים שאת ההתכתבויות האישיות שלי אני עושה כאן. אבל זה לא.. זה לכולם... אמרת שעלו לך כמה שאלות בראש, תרשמי אותם. בהזדמנות שתמצאי לנכון-תשאלי. (שלא תשכחי...) ועוד משהו קטן.... היום יש לי יומולדת..... להפתעתי אני מרגישה בסדר גמור! בלי יותר מדי מחשבות. ומי שקורא עכשיו את השורות שידמיין מסיבה, ומוזיקה ברזילאית (כי זה מה שאני אוהבת וזה היומולדת שלי!!) והמון המון אוכל בלי קלוריה אחת!!!!!! והנה, יומולדת וירטואלי! טוב, אפסיק להקליד, כדי שאוכל לשמוע את המוזיקה.........

בת כמה את, ילדה גדולה- שנדע כמה נרות לשים על העוגה... יום הולדת מוכרחים לחגוג! והנה מתנת יום הולדת קטנה ממני: מתוך עליזה בארץ הפלאות, (בתרגום ישן אך מופלא של אהרון אמיר.) עליזה מלטה אנחה יגעה. נדמה לי שהזמן הוא דבר שאפשרלמצא לו שימוש טוב יותר, אמרה, ולא לשחתו בחידת חידות שאין להן פתרונים. אילו היכרת את הזמן כמוני, אמר הכובען, לא היית אומרת שהוא דבר. חי הוא. אינני יודעת מה כוונתך, אמרה עליזה. ודאי שאינך יודעת! אמר הכובען במנוד ראש של בוז. מסתבר שמעולם אף לא דיברת אל הזמן! אולי לא, ענתה עליזה בזהירות, אבל יודעת אני שעלי לקבוע זמן לכל חפץ. הא! הרי לך,אמר הכובען. הוא אינו סובל שיקבעוהו. אבל לו רק התהלכת איתו בידידות, היה עושה בשעון כמעט כל מה שלבך חפץ. נניח, דרך-משל, שהשעה היא תשע בבוקר, עת להתחיל בשיעורים: אין לך אלא ללחוש רמז לזמן, ועוף-עף סובב השעון! אחת וחצי, עת לארוחת צהרים! זה יהיה עצום, כמובן, אמרה עליזה במהורהר:אף על פי כן - לא הייתי רעבה לה, יודע אתה. מה לאחל לך, ילדה? שיהיה לך כל הטוב שבעולם, כל אשר ליבך חפץ. שתתידדי עם הזמן, עם המרחב, עם מה שבתוכך בפנים, ומה שבחוץ... שמחה ומתרגשת איתך...

שיתגשמו כל משאלותייך.

גמ יקרה, אמנם זה מאוחר, אך עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא... המון המון המון מזל-טוב, ואני מאחלת לך באמת רק טוב! שכל מה שאת עצמך מאחלת לעצמך - לו יהי! אני שולחת לך זר פרחים וירטואלי וקופסה קטנה בה טמון אוצר, האוצר שלך, כמו זה הטמון בתוך תוכך. את תחליטי מהו בדיוק האוצר. הוא שלך! טלי פרידמן

גמ יקרה, אמנם זה מאוחר, אך עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא... המון המון המון מזל-טוב, ואני מאחלת לך באמת רק טוב! שכל מה שאת עצמך מאחלת לעצמך - לו יהי! אני שולחת לך זר פרחים וירטואלי וקופסה קטנה בה טמון אוצר, האוצר שלך, כמו זה הטמון בתוך תוכך. את תחליטי מהו בדיוק האוצר. הוא שלך! טלי פרידמן

ד"ר פלד שלום רב! אני סובל מאגרופוביה כ - 6 שנים, אנני מסוגל לנסוע למרחקים, מדובר רדיוס של כ - קילומטר סביב ביתי. עברתי טיפול אצל פסיכולוגית במשך חצי שנה ואין שום שיפור, הייתי גם אצל פסיכיאטר פעמיים והוא נתן לי כדורי צפארמיל, אני לוקח את התרופה כ - 3 חודשים ואין שום שינוי בחרדות, אני חש יאוש נוראי אנא עזור לי תמליץ לי על טיפול מתאים. בתודה מראש משה

כאחד שסובל מזה שנים אני יכול לומר לך מניסיוני שאתה צריך הרבה הרבה סבלנות בכדי לדעת אם תרופה משפיעה וכן איזה תרופה מתאימה לך.

ד"ר פלד שלום רב! אני סובל מאגרופוביה כ - 6 שנים, אנני מסוגל לנסוע למרחקים, מדובר רדיוס של כ - קילומטר סביב ביתי. עברתי טיפול אצל פסיכולוגית במשך חצי שנה ואין שום שיפור, הייתי גם אצל פסיכיאטר פעמיים והוא נתן לי כדורי צפארמיל, אני לוקח את התרופה כ - 3 חודשים ואין שום שינוי בחרדות, אני חש יאוש נוראי אנא עזור לי תמליץ לי על טיפול מתאים. בתודה מראש משה

משה שלום איזה סוג של טיפול פסיכולוגי עברת? בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי אצל פסיכיאטר והוא אמר לי שהתרופה היא תחילת טיפול היא נותנת את ה"פוש" הראשון, על מנת לעזור לי לצאת מהבעיה, אך בלי טיפול היתנהגותי עם פסיכולוג/ית התרופה לא תעזור. ביקשתי פרוזק, לאחר ששמעתי כי תרופה זו היא טובה מאוד, הפסיכייאטר התנגד לתת לי את התרופה הזו, מכיוון שהוא טוען שהיא ממכרת ופוגעת בכבד.

הייתי אצל פסיכיאטר והוא אמר לי שהתרופה היא תחילת טיפול היא נותנת את ה"פוש" הראשון, על מנת לעזור לי לצאת מהבעיה, אך בלי טיפול היתנהגותי עם פסיכולוג/ית התרופה לא תעזור. ביקשתי פרוזק, לאחר ששמעתי כי תרופה זו היא טובה מאוד, הפסיכייאטר התנגד לתת לי את התרופה הזו, מכיוון שהוא טוען שהיא ממכרת ופוגעת בכבד. לאחר מכן פניתי לפסיכולוגית אשר גרה בקרבת ביתי, דבר אשר הקל עלי להגיע אליה לטיפול סוג הטיפול היה כך: 1. לספר את כל אשר עברתי בילדותי 2. לרשום את הדברים שקשה לי לעשות אותם על דף 3. היא הייתה מריצה אותי סביב ביתה על מנת שהזיע ודופק ליבי יאיץ מהן להמחיש את הסימנים של החרדה, כאשר הדופק היה עולה הפסיכולוגית הייתה עושה לי הרפיה.

שלום רב, אני בת 32 מתומדדת כבר כ- 10 שנים עם חרדות קשות (ללא תרופות) ובנוסף אנורקסיה - מצב שהביא אותי כיום לאפיסת כוחות, תשישות נוראית ורצון כל הזמן לישון. עברתי גם 2 לידות קשות מספר הפלות וגרושין - דברים ש"תרמו" למצב בו אני נמצאת היום אני אם לילד ותינוקת וסטודנטית ומרגישה שאין לי כוח ויכולת להמשיך. רופא פסיכיאטר אליו ניגשתי המליץ על סרוקסט שגרם לי עכוד יותר לתחושת הנמנום ואחרי מספר ימים הפסקתי (גם מהחשש מהירידה בתיפקוד המיני - דבר שנפגע בליו הכי לאחרונה מהתשישות) הוא הציע לנסות אפקסור - הייתי שמחה לשמוע חוות דעתך. האם יש ניסיון רב עם התרופה הזו ובעיקר האם היא יכולה להיות מסוכנת במצב של טכיקרדיה עם הפרעות קצב (שכנראה נגרמות מהחרדות..\) מודה לך מאוד חן

לא בטוח שטיפול תרופתי הוא טיפול הבחירה למקרה שלך - באופן עקרוני אין הבדל בין סרוקסאת ואפקסור - לשנהם צריך לתת זמן לפעול - לפעמים מרגישים בהתחלה (2 עד 6 שבועות) יותר גרוע טיפול פסיכיאטרי זה לא "זבנג וגמרנו" צריך איזון והתאמה אישית במקרה שלך לא בטוח שתרופות הם התשובה יתכן שתפיקי יותר תועלת מטיפול בשיחות או טיפול קבוצתי תמיכתי יתכן ואת זקוקה להתערבות במשבר - בקיצור את צריכה איבחון מקיף האם הפסיכיאטר שלך עשה איבחון מקיף ביו-פסיכו-סוציאלי ?

אני ידיד קרוב של גמ, וכשהגעתי לפורום ישר ידעתי שזו היא! רק רציתי להודיע למי שמתכתב איתה: שהיא לא תוכל לכתוב יותר אליכם. אני לא יכול לפרט יותר. תרגישו טוב, כולכם.

ידיד- קודם כל תודה. ההודעה שלך משאירה אותי קצת מאוכזבת, קצת דואגת, קצת מתפלאה. מבלי לפגוע בפרטיות של גמ, ומבלי לנסות לשכנע אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה, האם יש בכל זאת איזשהיא דרך שבה נוכל לפחות להפרד לשלום? בכל מקרה אני מודה לך, ואשמח גם אם תמסור לה ד"ש חמה ממני. בודאי יש עוד גולשים שמרגישים כמוני וישמחו להגיב. להשתמע.

הי!!!!!! אני מצטערת על ההודעה מקודם!!! זה אדם שחשב על דעת עצמו שהכי טוב בשבילי זה שאפסיק עם הפורום. כי זה לא נותן לי לעזוב את הבעיות. הוא זיהה אותי (לצערי...) וכתב כאן לפני שעוד דיבר איתי. כנראה היה בטוח שאסכים איתו. ולא! חוץ מזה , לא היתי הולכת בלי לומר שלום. אם יקרה בעתיד שאני נעלמת כמה זמן, כנראה שישנה סיבה, ולא היתה לי גישה למחשב! אז רחל ! לקחתי את הד"ש בכל זאת!! :) עכשיו אני הולכת לבדוק דרך לפתרון.....או לעזרה..... שיאצו. יש למשהו איזה טיפים בנושא???

דרור היקר שלום חשבתי על דבריך אודות היותם של המוסיקה והספרות הפסיכותרפיה עצמה, חיפשתי יצירות שמגלמות את אישיותי ואת התמונות שאני רואה דרך המוסיקה ואלה הם חויותי אישיותי הבסיסית משתקפת בהשתוללות ובוירטאוזיות של הכינור בקונצ'רטו של בראהמס (יוזף סיגטי הקלטה משנת 1928) כאשר אני לבד שמיעת היצירה גורמת לי לפזז ולקרקר אני מוצא את עצמי גם בדיאלוג הסוער בין JUDITH ל BLUEBEARD בכחול הזקן מכיוון שאני חי בסביבה תרבותית אני חייב להתנהג כיאות ואז אני משתדל להיראות כמו האווירה בשיר "דג השמך " של שוברט או "גרטכן ליד הכישור" החוויות שעברתי משתקפות בחמישיית המיתרים של שוברט והרביעיות האחרונות של בטהובן (אני יודע שחמישיית המיתרים נכתבה בזמן גסיסתו של שוברט) ראוי לציין שהסערה המשתקפת בקונצ'רטו לכינור של בראהמס היא לא מצב שיש לי שליטה עליו היא קורית עקב מעבר מיכשולים שאני בדרך כלל לא שש אליו ולא יוזם אותו. ההנאה שלי מהקונצ'רטו השני לכינור של מנדלסון היא לא אני באופן אישי אלא חוויה שדומה לצפיה בגוף חטוב ופניה של עלמה נאת מראה. את הגיוון שהמוסיקה מספקת אפשר לבטא ברב גוניות של ביצוע יצירה ודוגמא לכך היר ברשותי ביצוע של החמישיה לקלרינט של בראהמס בצבע אדום וביצוע אחר בצבע תכלת ישנה שאלה של מיסתורין בדמות אהבת המיסה הגדולה של באך והפאסיונים (לא בביצועים האותנטיים ולי אין מושג מה זה או מי זה אלהים) כמו שאמרת מוזיקה קלה משמשת להרפיה ולאחר האזנה משך שעות למתיאוס פאסיון + פרטיטות לכלי מקלדת (באך) + יצירות לפסנתר של דביוסי אין טוב מלקנח בקנטטות דתיות של BUXTEHUDE לפי מה שרשמתי המוזיקה היא גם "אני" ,גם הרבגוניות בחיים גם היופי החזותי כמו נוף וטבע וגם קינוחים. יש גם דברים לא מובנים: אני לא מת על צ'ייקובסקי ושופן האם לכך התכוונת שהמוזיקה מהווה פסיכותרפיה ?

שאול יקר, המסעות המוסיקליים שלך ממשיכים לרתק אותי. יש לך הקלטה של סיגטי בקונצ'רטו של ברהמס משנת 1928? איפה מוצאים דבר כזה? למה אתה מתכוון בביצועים הצבעוניים לחמישיה לקלרניט של ברהמס? לצבע העטיפה או למשהו שאתה מרגיש. ואם כבר ברהמס, מה עם חמישיית הפסנתר? מדוע לא מובן לך שאינך אוהב את צ'ייקובסקי ושופן (אתה מכיר את המוסיקה הקאמרית של צ'ייקובסקי?)? כן, למשהו כזה התכוונתי בנוגע לאיכויות הפסיכותרפויטיות של המוסיקה. נראה לי שאתה עושה בה שימוש מצוין. איך זה שלא הזכרת את הסוויטות לצ'לו של באך? מדיטציה נפלאה לשעות הבוקר. אני מאזין להן כבר שנים, ואפילו מנגן אותן כמעט בכל יום (בפסנתר). שלך, דרור

שלום, איך מזהים התקף חרדה (מבלי לבלבל בינו ובין "הכנה" להתקף לב או ליקוי רפואי, פיזי)? האם במהלך ההתקף נמצא מושא לחרדה בעיני רוחו של "החרד"? או שזו חרדה גרידא, פחד טהור? האם מה שעבר עליי אמש הוא התקף חרדה? הרגשתי נחשול של אימה ששטף אותי מהבטן, בעיקר פחד שאו-טו-טו אני אמות, ופחד מהתגובות הפיזיות שעוברות על הגוף שלי, לא היה לי אוויר, ריפיון, השיניים שלי נקשו, כל הגוף שלי רעד ולא היה לי קר, כל הזמן חשבתי שאני עומדת בפני התקף לב, חוסר אונים, הרגשתי שאני "נגמרת כאן ועכשיו"-לא הבנתי מה קורה לי, הפה היה יבש מאוד. זה קרה פתאום, ובלי אזהרה מוקדמת. אני בת 34, לא סובלת מבעיות רפואיות כלשהן. בעלי טוען בתוקף שזה התקף חרדה. תודה.

לפני אבחנה של התקף חרדה יש לשלול סיבות גופניות ראי סיכום קצר זה: חרדה סימנים מהם הסימנים של חרדה? - עצבנות - התרגשות - הרגשה של פחד ממוות - פחד מחוסר שליטה - פחד ליפול ברחוב- סימנים גופניים הם - סחרחורת - חולשה - עקצוצים על העור- הזעה וגלי חום - שלשול ופרפרים בבטן - קוצר נשימה ודפיקות לב - חנק וכו... חרדה סוגים סוגי תסמונות החרדה השונים כוללים - "חרדה כללית" - "התקפי פאניקה" - "תסמונת פאניקה" - "פוביות" פחדים מיוחדים (פוביה חברתית פוביה מחרקים פוביה מגבהים, אפילו פוביה לאכול בחברה) - "תסמונת אובססיבית קומפולסיבית" (המוכרת כ OCD - ) - חרדות תגובתיות כגון תגובת דחק חריפה, והלם קרב (מוכר גם כ PTSD) חרדה רפואי אבל לפני שקובעים שמדובר בחרדה - חשוב לשלול מחלה גופנית המחקה חרדה (נותנת אותם סימפטומים של חרדה) לשם כך יש קודם לבקר אצל רופא משפחה (קופ"ח) ולבקש לשלול - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - הרבה מחלות גופניות עלולות להתחיל עם סימנם דומים לחרדה כאשר הסיבה לסימנים של חרדה הם ממחלה גופנית - הטיפול יהיה בהתאם - צריך לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטומים. חרדה סיבות מהם הסיבות לחרדה ? הסיבות הם מרובות - מסיבות גופניות וביולוגיות ועד סיבות פסיכולוגיות סיבות גופניות לחרדה - מחלות גופניות יכולות לתת חרדה - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - חרדה עלולה להופיע גם ללא כל סיבה ניראת-לעין - פתאום כרעם ביום בהיר (התאוריה אומרת שיתכן ומדובר בחוסר איזון של סרוטונין במוח - (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) חרדה קשורה לפעמים לאופי של האדם - אנשים מסוימים יותר רגישים - הם גם יותר פוחדים - מבנה האופי לפעמים משפיע על חרדה - לדוגמה: מי שרגיש לביקורת יגיב יותר במתח למצב שמעבירים עליו ביקורת מאשר מי ש"יש לו עור של פיל" הוא יהיה יחסית אדיש (כלומר רגוע) חרדה קשורה למשברים בחיים - משברים כלכליים - בעיות ביחסים בין-אישיים עם קרובי משפחה - בעיות זוגיות (האישה תעזוב אותי.. ולהפך ילדים עוזבים את הבית) יש גם חרדה קיומית (אקסיסטנציאלית) עצם קיום ודרישותיו - מצבים קיומיים פוליטיים חברתיים טיפולים לחרדה הטיפולים לחרדה הם מרובים - לכל סוג של חרדה טיפול משלו - לכן כל כך חשוב האבחון - פסיכיאטר (שהוא רופא) יכל לאבחן את כל הספקטרום של הסיבות לחרדה מסיבות גופניות ועד סיבות פסיכולוגיות חרדה מכל סוג שהוא מגיבה לטיפול תרופתי חרדה ביולוגית מגיבה הכי טוב לטיפול תרופתי ולא מגיבה כמעת בכלל לטיפול של שיחות (פסיכולוגי) חרדה עקב מיבנה-אישיות מגיבה יותר טוב לטיפול בשיחות (פסיכולוגי) ופחות לטיפול תרופתי חרדה עקב משבר מגיבה היטב לטיפול של "התערבות במשבר" שבו גם פועלים להרחיק את גורמי הדחק (לדוגמה: לאשפז לזמן קצר כדי להרחיק מגורם דחק במשפחה) חרדה מסוג של פוביות מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי התנהגותי - טיפול בו לומדים בהדרגה לא לפחד מגורם הפחד חרדה ודיכאון תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI (serotonin specific reuptake inhibitors) כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה ודכאון (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה טיפול לחרדה בשיחות עם החרדה נובעת מסיבות עמוקות ולא מודעות של האישיות ניתן לקבל תובנה לסיבות אלו בשיחות - ועקב כך הסימפטומים פוחתים ויש הקלה עם החרדה היא מסוג פחד ספציפי כמו בפוביות - יש טיפולים התנהגותיים לדוגמה: תרגילים של נשימות והרגעה אשר נעשים יחד עם חשיפה לגורם הפחד והדחק - פעמים חוזרות ונשנות של תרגילים אלו מכחידות בהדרגה את הסימפטומים. עם החרדה היא ממשבר - תמיכה ויעוץ מאדם מקצועי יכולים לעזור

הרבה סימני שאלה, אבל אין כאן ממש שאלה. סתם רצון לכתוב, לשתף. למה החיים כל כך מלאי סבל ? מאיפה אלוהים המציא את כל שיטות ההתעללות האלו שלו בבני האדם ? כנראה יש לו דמיון ממש מופרע בשביל זה. איזה סופשבוע נורא עבר עלי.. אכלתי והקאתי 16 ק"ג אוכל... (הפרעת אכילה, קוראים לזה המומחים). שום דבר לא עוזר. פשוט אין לי שליטה על המצב. ניסיתי להילחם בזה ונכשלתי, הרמתי ידיים והמצב התדרדר - אז מה הלאה ? מעניין אם בעולם הבא (אם קיים כזה), אלוהים מרחם עלינו קצת יותר, ונותן לנו קצת מנוחה. בעולם הזה מצאתי הרבה סבל, כאב, מצוקה ואני רוצה רק לנוח ... לעצום עיניים, לישון, לא לאכול, לא להקיא, אבל לא יכולה.

גם אני ניסיתי לחשוב איזה אלוהים יעשה לנו דבר כזה??? ואם יש אחד כזה אז אני מעדיפה לא להכיר אותו! מה שזה אומר, שאנחנו אחראים לעצמינו (לא שזה כ"כ עוזר...) אני לא יודעת אם אני רוצה שיהיה "העולם הבא", אולי אני פשוט רוצה לגמור עם הכל, ולנוח.......לישון...... גם לי יש את הקטע הזה עם האוכל.....(פעם יכולתי להנות ממנו,מי היה מאמין?) אני גם מוצאת פה הרבה סבל, וכאב, לא ברור לי אם הוא מסתובב ככה חופשי ברחובות (הסבל) והוא נדבק אלי, או שאני יוצרת אותו. 16 קילו....זה המון. מעצבנים אותי האנשים שלא תופסים שאפשר לבלוע כמויות של הר!!! ומנסים לומר לך: את מגזימה....... מה שלי לפעמים עוזר לא לאכול ה מ ו ן , זה לחשוב על הכסף.... האוכל מאד מאד יקר.....לא תמיד זה עוזר. עכשיו התחלתי לגמור את האוכל של המשפחה שלי..... אבל אל תרימי ידיים! היום אני הולכת לדבר האחרון שחשבתי שאעשה...... אני הולכת לברר על טיפול בשיאצו. שמעתי על זה המון, שזה עובד. מי יודע??? אולי לך יעבוד משהו אחר. צריך לחפש....

תודה. אני חושבת שאני גמרתי עם הקטע של הלנסות להתמודד. הרמתי ידיים. בתחושה שלי זה כבר מאוחר מדי בשבילי, וכלום לא יעזור, אפילו לא שיאצו. נגמר לי.

היי שלום! קראתי את המכתב שלי ונהייה לי נורא עצוב. עצוב לא מרחמים. רחמים לא עוזרים, עצוב ממקום שאני שילמתי את התשלומיי למאגר הסבל הזה...ומכירה כ"כ טוב מה זה לרצות למות. אינני פסיכולגית אלא סתם אחת עם תכונה מגונה של לקרוא הודעות בפורומים כאלה. היה לי עצוב גם שהד"ר שענה לך היה כל-כך לא אמפטי ולכן הרגשתי צורך לכתוב לך. אין ספק שכל מה שאת רואה זה שחור ובעצם את יודעת בפנים ששום דבר שאף אחד יואמר, גם אנשים שאת מחשיבה, לא עזור כי בפנים בנפש כ"כ שחור וכואב. אני התחלתי טיפול בכדורים - כדורי הרגעה כאלו, ואני יכולה ממש להמליך עליהם בחום, הם עובדים ופשוט עוזרים להעיף את כל התחושות של יאוש וריקנות שאת מתארת. מלבד זה הייתי רוצה לקחת את הזכות הלציע לך הצעה אחרת מאשר זה שהציע הד"ר. אולי תנסי ללכת לטיפול עם פסיכולוגית ( את בטח מעדיפה - סתם ניחוש :-))), שתוכל להקשיב לך, לחייך אלייך, לקבל אותך כמו שאת עם כל ההרגשות (הלגיטימיות) שלך. לדעתי זה הרבה יותר עדיף מבי"ח פסיכיאטרי, והרבה יותר מלמות. אני מקווה שאת תיצרי איתי קשר או עם מישהו ולא תעשי איזו שטות. יש אנשים שם בחוץ שהם גם טובים, וידעים לאהוב, ויוכלו לאהוב אותך שאולי תוכלי לאהוב גם את עצמך. תהיי בקשר,

סליחה היו לי הרבה שגיאות במכתב שכתבתי לך, אך אני מקווה שהבנת את המסר :-)

היי כולם. תודה על האכפתיות והדאגה הכנה. לפני שאני אגיע לגהה לאשפוז, אני באמת אצטרך להרוג את עצמי, לכן אני שוללת את עצתך ד"ר פלד היקר על הסף. אני בטיפול, ואני עובדת על עצמי, נכון שברגעי משבר הדברים נראים די נואשים, אבל מתגברים. ממשיכים לחיות עם מה שיש ושורדים. מקווים לזמנים טובים יותר.

לפני כשבוע ולאחר 18 שנים מהאבחון הקודם שלי , אובחנתי ברום פילת כסובל מהפרעת קשב וריכוז , בנוסף יש לי בעיות לזכור חומר שנלמד ( אחת הסיבות שפניתי לאבחון ) ומאז ניסיתי לטפל בכך ( יש לי קשיים רבים בלנהוג , אני שוכח אורות דלוקים וכד ) שאלתי היא כיצד אפשר לטפל בהפרעות אילו ללא אמצעיים תרופתיים כגון ריטאלין ( הופנייתי לפסכיאטר וידוע לי כי מחקריים הראו לאחרונה קשר בין ריטאלין בשימוש ארוך והחלשת זרימת דם לאזורים מסוימים במוח וכן שינוי מבני ( השימוש בארהב נדון בימיים אילו בוועדת קונגרס ) . הבלבול אצלי גדול יותר מכיוון שישנן מספר תופעות כגון התעוררות האמצע הלילה עם איבר רדום לחלוטין ( אני יושן על הגב ) ובעיקר צוואר וראש וכן חוסר אוויר ( בעיקר בשעות הבוקר , יש לי אסתמה קלה מאוד אך אייני חושב שזה קשור ) . ברצוני להרשם למדעי הרפואה הבסיסיים בירושלים בשנה הבאה אך הסימפטומיים רק מחריפים אילו שהם עצות או הפניות ?. האם יתכן כי זה קשור לזרימת דם לקוייה או תזונה ? ( ההמוגלובין שלי ברמות תקינות ) . אנא עזרו כי אייני יכל לבזבז 400-500 שקלים לפסכיאטר רק כדי לקבל כדורים כי אינני חושב כי זו הבעיה

אבי שלום איזה סוג אבחון עברת בדיוק כיום? מדוע נערך האבחון ומי הגורם המקצועי שאבחן אותך? בכל מקרה, הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ אצל נוירולוג דרך קופת חולים וציין בפניו את הסימפטומים שתארת כאן. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר אורן שלום האבחון נערך במכון רום פילת ומכיוון שהיו לי קשיי לימודים ובעיות בזכירה של חומר לאחר זמן. בקשר לניורולוג עשיתי כך אך הינני מנסה לקבל חוות דעת נוספות

בזמן האחרון מאז ש ני לוקחת קלונקס(מזה כשנה) ןאני נכנסת למקומות סגורים שדי חם בהם אני מרגישה שאין לי אויר , אז אני קצרת קוח ורוצה לצאת מהמהמקום וכמובן לא נהנית מהופעה הרצאות וכו,. בעלי טוען שהבעיה פסיכולוגית ויש לי פחד כשאני רואה הרבה אנשים. למשל היום הלכתי לרשום את ביתי לבית ספר. במסדרון לא היתה בעיה כי היה שם אויר , אבל באולם הרגשתי מחנק ולא יכולתי להשאר. לחץ הדם שלי נמוך מאד בעקבות נטילת הקלןנקס ואני מרגישה כאילו לחץ הדם שלי יורד או שיורד לי הסוכר. אני בטוחה שהבעיה גופנית ולא נפשית. אף פעם לא היה לי פחד קהל. תמיד עבדתי עם אנשים ונפגשתי עם אנשים בחברה.הענין גורם ליסבל רב מפני שהייתי רגילה ללכת לרקוד ריקודי עם ועכשיו בגלל הכדורים והחולשה אני מרגישה סחרחורות ולא נהנית כבעבר. האם אני צריכה לקחת כדורים נגד חרדה. הפסכיאטרית המליצה לי על ואבן אבל אני מרגישה שזה לא מספיק. דרך אגב כתוב על ואבן וקסאנקס שזה עלול לגרום לרעד והרופאה טוענת שזה נגד רעד.ברצוני לציין שאני נוטלת זריקת בי-12 כל 3 שבועות. יכול להיות שיש פגישה במערכת לעצבית בעקבות נטילת הכדורים? אפילו שאני לוקחתקלונקס שלם וכדור שינה לוקח לי המון זמן להרדם. יכול להיות שהבעיה הורמונלית ולא נפשית ? (אני בת 48)

אסטרליס לפי דעתי את הספקת להכיר יותר מדי תרופות ב-48 שנים לחייך, תנסי כמה שפחות להתעסק עם הכימיקלים האלה.

ואבן קלונקס ושאר הבנזודיאזפינים ממכרים בצורה בלתי רגילה. אני מצרף קישור שמפרט: http://www.benzo.org.uk

איך יוצאים מדיכאון? הפרוזאק לא ממש עוזר. האם מישהו מכיר דרך פשוטה וקלה להעלם? תודה ר.

רינה, לכל אחד יש את השיטה המיוחדת שלו, יש כאלה שנכנסים לזה חזק יש כאלה שמעבירים את זה בחפיף, תמצאי לך את השיטה שלך ותשפרי אותה עם הזמן, את לא צריכה לא פסיכולוגים לא תרופות ולא כלום. בהצלחה, יוני.

לא ההתיחסת לשאלתי כלל. אני שאלתי האם מישהו מכיר דרך להעלם. אני מצפה מאינטיליגנט שיספק לי תשובה טכנית לעניין ולא התחכמות. אתה במקום לעזור אתה מזיק. ר.

צריך הרבה הרבה סבלנות ורצון לנסות סוגים שונים של תרןפןת עד שמוצאים מה משפיעה .

רינה שלום רב, טיפול תרופתי בלבד ללא תמיכה של טיפול תסיכותרפויטי הוא טיפול מוגבל. שילוב שני הדברים הוא היעיל בעיני במצבי דיכאון, כמו גם במצבים רבים אחרים. אם את זקוקה להמלצות על פסיכותרפויטים, צרי עימי קשר ואשמח לעזור (פרטיי בכרטיסי האישי בהקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

שאלתי נשכחה משום מה. גם אם אין לך תשובה, ניתן לענות "לא יודע". אולי סתם דילגת עליה. תודה

מישהי שלום אני לא ד"ר פלד אבל אוכל להתייחס לדבריך בשתי צורות. תוכלי לקבל בוודאי גם את עמדתו של ד"ר פלד בפורום למרות שאם הבנתי נכון את עמדתו לשאלות דומות בעבר הוא לא מאמין בתרופות האלטרנטיביות, או יותר נכון מאמין באפקט הפלסבו שלהם ולא באפקט רפואי של ממש (דבר שגם את רומזת בדבריך). ראשית, את נמצאת בתהליך טיפולי וחשוב שתנסי לבדוק שם את הדרכים השונות להתמודד עם המצב. לעיתים תהליך בטיפול הפסיכולוגי אורך זמן רב ובינתיים אין מענה חד משמעי לסימפטומים שפוגעים בצורה חריפה באיכות החיים. בעיקרון ישנן דרכים משלימות שניתן לנקוט בהן בצורה ממוקדת כדי לאפשר לך "לשרוד" (למשל, להישאר בעבודה). דרכים אלו אפשריות גם ברמה הפסיכולוגית (למשל טיפול התנהגותי, הרפיה שרירית היפנוזה, ביופידבק וכד') וגם ברמה התרופתית. שיטות אלה הן אינן נוגדות או מפריעות בהכרח להתהליך אותו את עוברת בטיפול, אם כי זה קשור גם לגישה תיאורטית. יש פסיכולוגים שיראו בטיפול המקביל הפרעה לתהליך הטיפולי ארוך הטווח, ופעמים רבות יש לכך לעיתים גם הצדקה. לכן יש לשקול אחד מול השני את הצורך בעזרה מיידית והקלה על הסימפטומים מול חשש לפגוע בתהליך עמוק יותר שאולי הוא הגורם האמיתי לסימפטומים. מאחר ונושא החרדות עולה רבות בפורום אני מצרף בהמשך סקירה קצרה על שיטות הטיפול השונות בחרדה. מאחר ואת שוקלת אלטרנטיבות שונות ככלי משלים לטיפול כדאי אולי להתייעץ עם הפסיכולוגית שלך מה דעתה. (כאמור הסקירה בהמשך). דבר שני שמתייחס יותר לשאלותיך על תרופות. אינני יודע מהיכן את בארץ אבל לקופ"ח כללית (ואולי גם לקופות האחרות) יש מחלקה לרפואה "משלימה". פגשתי רופא שמקבל בסניף גבעתיים ות"א של קופ"ח כללית-משלימה ומטפל בעזרת רפואה אלטרנטיבית טבעונית וכו'. הוא בוודאי יידע לענות על שאלות בנושא. לדעתי ניתן להגיע אליו לקופה בתשלום גם אם אינך חברה בכללית. במידה וזה רלוונטי כתבי אלי לדואר האלקטרוני ואמסור לך את מספר הטלפון שלו. אולי הוא יוכל לכוון אותך גם אם את מאיזור אחר בארץ. בברכה ד"ר אורן קפלן סקירה בנושא חרדה ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד.

שלום, ראשית תודה על התיחסותך. שנית אני מתקשה להאמין שהחרדה שלי קשה מספיק על מנת שמישהו יטפל בה בתרופות שאינן אלטרנטיביות (במילים אחרות - אני לא חושבת שרמת החרדה מצדיקה זאת), מלבד זאת בין שתי האופציות - תרופות נוגדות חרדה או החלפת קריירה - האופציה השניה כבר נראית לי עדיפה. שנית החרדה שלי לא לחלוטין דמיונית, אני פשוט חושבת תמיד על האפשרויות הגרועות ביותר.

שלום מישהי כל כך עצוב לראות שוב ושוב איך פניה לטיפולים לא יעילים גורמת לאנשים לסבול (ופגיעה בתפקוד) כאשר כל שהם צריכים לעשות לקבל את הטיפול המתאים והיעיל צרי איתי קשר ונפתור לך את הבעיה (לחיצה על שמי בדף הפורום)

שלום הייתי רוצה המלצה בשבילי על פסיכולוגית טובה בירושלים. תודה מראש נ.ב- אני נשואה, בת 40 + 3 ילדים

לנועה שלום. אני מכירה פסיכולוגית טובה בירושלים. התקשרי אלי לטלפון הנייד- ואתן לך את הפרטים. בהצלחה. רוית.

שלום נועה, אם תרצי פסיכולוגית מצוינת באזור מבשרת, שלחי לי אימייל ואתן לך את הפרטים. בברכה, דרור גרין

אורן קפלן שלום. אני לא בטוחה שזה המקום לשאול שאלות אלו, אך בכל זאת אשמח לקבל תשובה ממך. אני מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, מכיון שאני סובלת כבר כמה שנים מהפרעת אכילה. אם תסכים כמובן, אשמח להיות מטופלת שלך באופן פרטי ( אני גרה בגבול גבעתיים-ר"ג), בהנחה שאתה נתקלת כבר בהפרעות אכילה . אשמח לקבל ממך תשובה. ליאור.

שלום ליאור, דווקא טלי יכולה לעזור לך יותר טוב, כי זה תחום התמחותה. עדי

עדי. הפניה שלי לאורן קפלן היתה בגלל הצורך שלי בפסיכולוג. זה לא משנה דרך אילו אנשים זה יעבור פה.. בסוף אני אופנה לפסיכולוג... אז למה לא לקצר את הדרך?! ליאור.

ליאור שלום אנא כתבי אלי לדואר האלקטרוני ונמשיך משם. אני עוסק בתחום הפרעות אכילה מספר שנים. [email protected] להשתמע ד"ר אורן קפלן

לאורן קפלן, שלחתי לך אימייל מקווה שקיבלת אותו. ליאור

שלום רב! מזה מספר חודשים אני מרגיש בתופעות של זיעה,הסמקה,רעד. התופעות קורות לפני דיונים ,בדיונים ובפגישות עם אנשים נוספים לעיתים אני נרתע מלהיכנס לחנויות,משיחות עם אנשים. אנא עיזרו לי לצאת ממצב מביך זה יש לציין שקיבלתי מרופא המשפחה כדורים מסוג קסנקס.{האם הם אמורים לעזור? ]עד כה איני מרגיש בשוני בתודה מראש ובתקווה ד ן

דן שלום התופעות שאתה חווה נפוצות מאוד בקרב האוכלוסיה ומהוות למעשה התקפי חרדה. כדורי הקסנקס אינם הטיפול המועדף, יש פתרונות יעילים בהרבה, מה גם שהקסנקס ממכר ואח"כ צריך להיגמל ממנו. הטיפול אצל רופא משפחה אינו מתאים במקרה הזה. נושא החרדות עולה רבות בפורום ואני מצרף סקירה קצרה בנושא. אני ממליץ שתפנה לייעוץ מקצועי. ניתן על פי רוב לטפל בסימפטומים שאתה מתאר ביעילות, אבל דרוש טיפול נכון. במידה ותזדקק להמלצות אשמח לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן סקירה בנושא הטיפול בחרדה ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד.

שלום רב! תודה על תשובתך המהירה. אשמח לקבל המלצותייך בנושא. בברכה ד ן

שלום רב, אני לוקחת סרוקסט במשך 15 יום, התחושה היא שאינני יכולה לשקוע בדיכאון למרות שאני מדוכאת לעיתים, מעבר לזה אין שום שיפור בעניין החרדות! בנוסף אני סובלת מתסמונת אובססיביות כפייתית שאמנם הקלה על הדפוס התנהגות המרכזי אבל החמירה אחר. רציתי לדעת האם מכיוון שאין הקלה בעניין החרדות עד עכשיו גם לא תהיה בעתיד ויש לשנות התויה?

אני יכול לתת לך תשובה של משתמש בעל ניסיון ולא כרופא. הזמן שאת לוקחת את התרופה הוא קצר מדי בשביל לקבוע אם יש שינוי רציני. מלבד זאת קחי בבקשה בחשבון שימוש בתרופה נוספת כדי ליצור הקלה בחרדות.

מה המינון שאת לוקחת? מי רשם לך את הטיפול? האם אובחנת על ידי פסיכיאטר מומחה כמו שצריך? בעיות עם כל אחד מהסיבות שציינתי עלול להשפיע על התגובה

ד"ר פלד שלום, אני פניתי לפני חודש וחצי בערך לטיפול פסיכולוגי מיוזמתי, מכיוון שעברתי משבר שקשור ליחסים עם ההורים בנוסף יש לי את התסמונת של טורדנות כפייתית אובססיבית והכוונה היא להתרכזות יתרה שלי במראה החיצוני שלי ואי שביעות רצון, בנוסף אני סובלת מחרדות איומות ובמיוחד מאגורפוביה- פחד מקהל והמוניות למרות זאת אני מתקשרת מצוין עם אנשים ויש לי קשרים חברתיים, אגב אני עשיתי את האבחנות בעצמי, אף פעם לא שאלתי מה יש לי, מיוזמתי פניתי לפסיכיאטרית שהיא עמיתה של הפסיכולוגית סיפרתי לה את סיפור חיי והשתלשלות העניינים, עשיתי את האבחנות וביקשתי את הסרוקסט, הפסיכיאטרית הסכימה איתי והיא אמרה לי שאני סובלת מהתסמונת שציינתי ומחרדות ושהיא מסכימה לתת לי את הסרוקסט כי זו באמת תרופה מצוינת. הפסיכולוגית מצידה אמרה לי שאין לה בעיה שאני אקח את הסרוקסט אבל אני חשה שיש לה הסתיגויות, אני לא בן אדם דכאוני בד"כ אני מאוד חזקה ועברתי הרבה טראומות בחיי.אבל החרדות מכל דבר כמעט, חרדה שיקרה לי משהו מגבילות אותי בחיים,אני לא עושה הרבה דברים שאני רוצה לעשות, מוותרת על עבודות רק כי משהו מפריע לי במקום, לדוגמא אני לא יכולה להיות ליד אנשים שמעשנים וזה גרם לי לעזוב מקום עבודה, כל יציאה שלי מהבית כרוכה בפחד והעניין הוא שאני לא מסתגרת אלא עושה הרבה דברים שגורמים לי אי נוחות.אני לוקחת את הסרוקסט במשך 15 יום ואין שום שיפור , חברה טובה שלי מעידה שיש אף החמרה מבחינת חומרת החרדות והיקפן בנוסף אני מותשת פיסית ונוטה לישנוניות ועם הפחד זה פשוט הרגשה איומה. אני לא יודעת מה לעשות, אני מתחבטת בשאלה אם לא עשיתי טעות בלקיחת הכדורים, אני לא יודעת מה יש לי ואיך להתמודד עם זה.אשמח באם תוכל לעזור לי. תודה קארין

שלום, בעקבות השאלה של אורית והמקרה שלה התחלתי לחשוב שיכול להיות שהפסיכולוגית שלי מסתירה ממני דברים כמו את האבחנה האמיתית איך אני יכולה לדעת אם אני סכיזופרנית לדוגמא? אני מקווה שתוכל לעזור לי. זה חשוב לי! מיטל

מיטל שלום פשוט תשאלי את הפסיכולוגית שלך באופן ישיר. ספרי לה שהתחלת לחשוש שהיא מסתירה ממך דברים כולל את האבחנה האמיתי שלך. עצם המחשבות הללו והיכולת שלך לברר אותן מולה ולא להישאר איתן לבדך הם כבר דבר חשוב. בנוסף, אני בטוח שזה יפתח נושאים משמעותיים בטיפול, כולל להגדיר מה הבעיה שלך, אם היא לא הוגדרה עד היום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בן 16, ויש לי אח ואחות בני 20 ו - 22, כבר זמן מה שמתי לב שאבא שלי מתנהג בצורה מאוד משונה כמו: כשהוא מקבל פלאפון אז הוא עונה בחדר או במקום נסתר, הוא לא מוכן לתת לי את הפלאפון שלו כבר כמה חודשים, למרות שלפני כן לא הייתה לא שום בעייה לעשות כן, הוא מגיע הביתה בשעה מאוחרת מהעבודה בתירוץ שיש לו עבודת יתר, מתחנף לאמא שלי בצורה מוגזמת, ואתמול למעשה הבנתי באופן וודאי שאבא בוגד באמא - שמעתי אותו מדבר בטלפון עם מישהי שהוא קבע איתה למטה, ואמר לה אני אגיד לאישתי שאני נוסע לענייני עבודה, מייד אחר כך אמר לאמא שלי שהוא הולך לאיזה מקום בקשר לעבודה, אני ירדתי למטה בלי שהוא ישים לב, וחשכו עיני , ראיתי בחורה בת 30 מחכה לו למטה , התחבקו ושניהם נכנסו לאוטו ונסעו, הוא לא ראה אותי, ואין לו מושג שאני יודע, עד עכשיו סיפרתי רק לאחותי , שאמרה לי לא לספר לאמא כדי לא לעשות סכסוך, אלא ביחד ננסה לסכסך בדרכים מתוחכמות בין אבא למאהבת שלו, בכל אופן אני משוכנע במאה אחוז שאמא שלי לא יודעת כלום, כי אם היא הייתה יודעת , היא לא הייתה מכניסה אותו הבייתה, וסה"כ נראה שהיחסים ביניהם מצויינים, לי זה מפריע מאוד שאמא שלי עשוייה להפגע מכל זה, ואני מרגיש שאני חייב לעשות משהו, מה אני צריך לעשות? האם עליי לספר לאמא שלי? האם עליי לשתף את אחי? תודה הבן המודאג

לבן המודאג שלום, לא הייתי מתערבת במה שקורה בין ההורים אבל הייתי משתפת את היועצת של בית הספר. אל תדאג, הייעוץ ברוב המקרים הוא דיסקרטי. עדי

בן מודאג יקר, המצב שאתה מתאר רגיש ועדין, וכדאי להיזהר מאוד לפני שאתה נוקט בצעד כלשהו. אני מבין את ההלם שלך, ואת החשש המובן מפני פירוק המשפחה, שאליו מתלווה הדיון הפנימי בהשלכות המוסריות ובהשלכות שיהיו לכך על כל בני המשפחה. אתה ניצב בפני קונפליקט בלתי נסבל, בין תחושת האמת והנאמנות, העולה בך מתוך הזדהות עם אמך, לבין הידיעה שחשיפת האמת תערער את היחסים הטובים בין הוריך. זהו קונפליקט שאין לו פתרון ברור, אבל כדאי שתזכור שהוריך הם אנשים מבוגרים, ועליהם לקחת אחריות על מעשיהם. בכל מקרה, אסור לך לקחת את האחריות על עצמך. עליך לא מוטלת האחריות לחשוף את האמת, או לפתור את הבעיות ביחסים שבין הוריך. להיפך. ההתערבות שלך עשויה לסכן גם את יחסיך שלך עם הוריך. ומצד שני, לא קל לנצור בלבך את הסוד. ההחלטה לפנות לאחותך היא החלטה בוגרת, למרות שאינני בטוח שהרעיון לנסות ולהתערב בין אביך לחברתו הוא רעיון טוב. אני חושב שפנייה לאיש מקצוע, המחוייב לסודיות ומסוגל לראות את הדברים ללא מעורבות אישית, עשויה להקל עליך לשאת את המצב הבלתי נסבל. פניה ליועצת בית-הספר עשויה להיות פתרון טוב עבורך. אם תרצה הפניה אחרת, אתה יכול לפנות אלי או למנהלי הפורום האחרים באמצעות אימייל. שלך, דרור גרין

לבן המודאג שלום רב, המצב אליו נקלעת הוא מצב קשה, מורכב וכמעט בלתי אפשרי. הדילמה בין הנאמנות לאמא לבין אי הרצון לפגוע בה, הכעס על אבא, הרצון "לקלקל" לאבא את קשריו עם המאהבת, כל אלה מעמידים אותך במקום מאד קשה. מצויין שפנית לאחותך ושיתפת אותה. מאד קשה להישאר עם הדברים לבד, וגם לא כדאי. אינני בטוחה שזה יהיה נכון להתערב בעינייניו של אביך, ולנסות לסכסך בינו לבין המאהבת שלו. ייתכן וכדאי לשוחח עם אבא שיחה כנה אשר בה אתה ואחותך תבהירו את חוסר היכולת שלכם לדעת ולא לחוש אשמה ופגיעה כלפי האם. ייתכן ויחד עם אבא תוכלו להגיע לאיזשהי הבנה, הסכמה או פתרון. באם לא, כדאי יהיה בעתיד בצורה מסויימת לערב את האם. בכל מקרה כל ההחלטות הללו, עם מי לדעת, מתי וכיצד הן החלטות קשות ומורכבות. הייתי ממליצה לערב איש מקצוע אשר גם ידע להכיל את הקושי שלך בגלוי המערער לגבי אבא, וגם לייעץ ולהדריך מה ניתן לעשות. בברכה, טלי פרידמן

לי מאוד לא ברור. אם היחסים כל כך טובים עם אמא, אז מה כל כך רע לו שהוא בוגד?

מה הם הנזקים לאורך זמן ממריחואנה?

ספרה ורחל, תשובה קלה לא תמצאו לשאלה הזו, אבל יש תאוריות לגבי נזקים פיזיולוגים שצמח הקנאביס שורף תאים אפורים שמתחדשים עם הזמן כך שתלוי בכמות העישון ובפרקי הזמן. לגבי הנזקים ה"נפשיים"; בשביל זה יש את הפסיכולוגים פה שמעניין למה לא ענו על שאלה חשובה כל-כך.... (?) יוני לביא.

רמרון או מינאסרין (כתוספת לפריזמה) ? ומה ההבדל בין buspar, רמרון, ומיאנסרין כתוספת לפריזמה בנושא הפגיעה במיניות ?

לא ספציפי יכל להיות שונה מאדם לאדם

שלום אני נערה בת 19 ואני סובלת מבולמיה בערך שנה ומאנורקסיה כבר שנה וחצי(בתקופות). אני לא יודעת אם זה קשור אבל...בזמן האחרון אני מתקשה לישון בלילה.אני פשוט מתה מפחד.מדובר במצבים קיצוניים:או שאני ישנה שינה ארוכה ועמוקה מאוד,או שאיני ישנה כלל. כל רעש קטן מקפיץ אותי.עולים לי כל מיני פחדים ישנים מהעבר,אמונות טפלות,נוסטלגיה על דברים טובים שאבדו(זה גם מפחיד להרגיש).האם זה בגלל הטפול הפסיכולוגי?יכול להיות קשר?כדאי להפסיק??. נ.ב-יש לציין שסבלתי בעבר מתופעה של חוסר שינה בגלל פחד,עד גיל 8 לערך.ומאוחר יותר בין הגילאים 16-17 זה חזר לעיתים.אז היה קורה שלא הייתי מצליחה להרדם גם בלי תחושות הפחד.הייתי מסוגלת להרגיש עירנית 3 ימים!!!! תודה לכם.

שלום זה יכול להיות קשור וגם לא קשור להפרעת האכילה, אין כאן חוקים ברורים מראש. לא כדאי להפסיק את הטיפול, כדאי לספר את זה למטפל/ת ולהתייעץ מה לעשות. לעיתים עולים בטיפול דברים קשים שמשפיעים על מצב רוח ותופעות במהלך היום. להפסיק את הטיפול בגלל זה, זה כמו הבדיחה על אדם שאמר שמרוב קריאה על הנזקים שגורם העישון הוא החליט להפסיק לקרוא. הטיפול זה לא הבעיה, אלא הבעיות שבגללם פנית לטיפול. התהליך הזה לא תמיד קל. אז מה האלטרנטיבה? לדחות את זה בעוד כמה שנים כשהסימפטומים יחמירו? בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום! ומכיוון שאני לא ה"סיגל" היחידה שכותבת כאן, אני שוב מזדהה: אותה סיגל בת 16 שאושפזה. בכל אופן, רציתי לעדכן על שחרור שהולך ומתקרב, השחרור יהיה עוד 20 יום - בעשרים ושתיים החודש. אני שמחה על כך, ויחד עם זאת אני מפחדת, ולמרות שזה מקום שפשוט מתיש להיות בו, אני אתגעגע לחברים שלי משם ולצוות... לא יודעת, אני קצת הרבה מאוד דואגת, אבל הם (הצוות) אומרים שאני נורא פסימית, ושהם לא פסימיים כמוני ושהם מאמינים שאני עוד יופתע מכוחותיי...הלואי שהם צודקים... שבת שלום!

סיגל שלום, א. מברוק ב את עוד תצטרכי לעבוד קשה, אבל בסוף את תצליחי. אני בטוחה בכך!!! ג. את עוד תפגשי בצוות לאחר השחרור. על דאגה. עדי

אז מה אישפוז פסיכיאטרי זה לא כל כך מפלצתי כמו שנהוג להציג באוכלוסיה - דעות קדומות

תשמע, זה גם לא הכי פשוט בעולם... אני מרגישה כמו פסיכית על כל הראש, וכן קורים אירועים קשים מאוד במחלקה, אירועים שלא נתקלתי בהם עד אשפוזי, כך שזה לא הכי פשוט. מה שכן, זה גם לא ממש ממש בית משוגעים, ואין לנו חליפות לבנות כאלה... נכון שדוחפים לנו כל מיני כדורי הרגעה בכל הזדמנות, אבל בתכל'ס אנחנו לא מופרעים יותר מידי (רק קצת...), במשך האשפוז, החודש האחרון היה סיוט, המחלקה סערה מאוד, וזה קשה להתמודד עם זה כצופה מהצד, בכל אופן, המקום הזה בכל זאת לא גן - עדן...

סיגל יקרה, אני שמח לשמוע על שחרורך הקרב, ומקווה שהדברים באים על מקומם בשלום. להתראות, דרור

אני לא אוהבת להסתכל על עצמי במראה, בכל מקום שיש מראות אני בורחת. אני יודעת זה מפני שאני לא אוהבת לראות את מה שאני רואה. אולי אם הייתי מסירה מעליי עשרה קילו אז כן הייתי אוהבת להסתכל, אני גם מקיאה לפעמים (לא הרבה) אבל זה לא ממש עוזר לרדת במשקל. רקפת

רקפת שלום רב, לא ברור לי מה מטרת כתיבתך. האם את מעוניינת בתגובות של שאר הגולשים? האם את מעוניינת בחוות דעת מקצועית? האם את מבקשת משהו אחר? לפי הדברים המועטים שכתבת, נראה כי יש לך קושי לקבל את עצמך ואת מראה גופך. עצם עניין ההקאות מוסיף עוד יותר מושג לגבי נושא זה. דימוי גוף וקבלה עצמית הם נושאים חשובים מאד, ומתקשרים מן הסתם לדימוי העצמי הכולל שלנו ולתחושת הערך שלנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. המידה ואת חשה כי הנושאים הללו קשים עבורך להתמודד לבד, היית ממליצה לך ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. בטיפול תוכלי לעבד נושאים אלה, לבחון את תופעת ההקאות (שבוודאי אינה מועילה לבריאותך הפיזית והנפשית כאחד) ולהגיע להחלטות או שינויים שאת מעוניינת לעשות, אך אינך מסוגלת כרגע מסיבות שונות. במידה ואת רוצה המלצות על מטפלים, אשמח לעזור. בברכה, טלי פרידמן

טלי צודקת

יש לי בעיה והייתי שמחה אם הייתם יכולים ליעץ לי איך להתגבר עלייה: כל פעם אחרי שאני עוברת זריקה או בדיקת דם יש לי סחרחורות ואני רואה מטושטש כשניסיתי להרכיב אצל האופטיקאי עדשות מגע התעלפתי ולפני כמה זמן הלכתי למעבדה להורדת שיער בלייזר. הרופאה במעבדה עשתה לי טסט ולאחרי, כשקמתי הופיעו שוב הסחרחורת והטשטוש.... אודה לכם אם תוכלו לייעץ לי איך להתגבר על תופעות אלו

אני לא רופא...אבל לי קורה מצב כזה של "כימעט עילפון" כשאני קם במהירות ממצב של ישיבה לעמידה זקופה או ההפך אולי זאת הבעיה ? אופיר

לכי לרופא משפחה ובקשי לבצע בדיקת לחץ-דם בשכיבה ועמידה יתכן ומדובר רק בלחץ דם אורטוסטתי דהיינו ירידה חלקית זמנית בלחץ-דם במעבר מישיבה ושכיבה לעמידה במקרה זה אין סיבה לדאג מדובר בתופעה פיסיולוגית אבל יש לשלול סיבות אחרות לכך

הילד שלי הוא היום בן 4. בזמן האחרון כחצי שנה לערך התחיל הילד לעשות צרכים בתחתונים, התחיל לקלל, נהייה לא רגוע ( למשל כמעט כל דבר מפריע לו אז הוא מתעצבן) צריךלציין שיש לנו עוד ילד בן שנתיים בבית . האם יש משהו שיכול להרגיע את הילד ובעקבות זאת אולי שאר התסמינים יעלמו.

לדני שלום. בכדי להשיב לך אני זקוקה לעוד פרטים: האם קרה משהו בזמן האחרון בבית או בגן, שעשוי היה לגרום לכך (שינוי, פרידה, טראומה)? האם כבר היה גמול לחלוטין? האם זה קורה גם בגן או רק בבית? האם מדובר גם בפיפי וגם בקקי? תודה. רוית.

הילד היה גמול לחלוטין. הוא עושה צרכים גם בגן. יש לציין שהילד השני שלנו הוא כבד שמיעה, לכן הוא מצריך הרבה תשומת לב. אבל אנחנו משתדלים גם לתת לילד הראשון זמן איכותי רק איתו ובשבילו

שלום רוית נסן יש לי תינוקת בת 4 חודשים בסך הכל היא מאד חייכנית וצוחקת ,במשך רוב היום אך מידי פעם כשהיא משחקת עם בובה או אובייקט כלשהו היא לפתע אוחזת אותו בחוזקה ומתחילה לצעוק ולא משחררת ,או שהיא פשוט סוגרת אגרופים ומקרבת לפה או לעבר החזה וממש בוכה , לי זה נראה כמו בהלה או פחד ,ממה זה נובע?????? היא גם מאד רגישה לרעשים למרות שבבית רוב היום הרדיו עובד או שיש מוסיקה היא קופצת מכל דבר אם זה פתאום מתעטשים , או ממשאית או אופנוע חולף בכביש ואנחנו מבלות הרבה בחוץ וסביב אנשים מדוע זה קורה????? תודה מראש עך תשובתך הילה

הילה שלום. לפעמים יש תינוקות עם רגישות מוגברת לכל מיני דברים וגירויים סביבתיים. כאשר מזהים את זה- חשוב לקחת את זה בחשבון, בסבלנות רבה. הדרך להתמודד היא ע"י הסברים- אם אפשר לפני הרעש או השינוי, ואם לא אז אחרי: "עכשיו עבר אופנוע. הוא עושה רעש חזק ולא נעים. את קצת פוחדת מן הרעש, אבל אני פה כדי לשמור עלייך". כשהיא תשמע את הקול הרגוע שלך, הנלווה לרעש- היא תרגע ובעתיד גם אני מקווה שתפנים את ההרגעה לצד הגירוי המלחיץ. דרך זו עשוייה להועיל בתנאי שכל השאר תקין ובסדר (האכילה, השינה בלילה, מצב הרוח הכללי). אם יש בעייה באחד מן התחומים הללו- חזרי אלי וננסה להבין ביחד. בברכה. רוית.

מהם הסימנים להפרעת אכילה?? האם רק משקל הגוף קובע?? אינני אוהבת לאכול,ואני מקיאה מרצון.. אם אני מאוד מוטרדת לא אוכל,לעומת זאת אם דברים מרגיזים אותי,הצורה שלי להתמודד תהיה להקיא! עליי להדגיש,כשאני מקיאה,אני מקיאה מה שאנשים "רגילים" אוכלים כארוחה רגילה.. ביום רגיל,אשתה בעיקר,ואם אהיה ממש "בסדר" אוכל סלט או מרק, יוגורט.. כך זה כבר די הרבה שנים.. ולמרות זאת אינני מוגדרת כ"רזה",למרות שלאחרונה,אומרים לי שרזיתי הרבה.. אני עדיין כ-5-7 קילו רחוקה מלהיות רזה... רוצה מאוד להגיע ל-50 קילו...שזה לא מוגזם.. אז מה אני??

השאלה כמובן האם אני אנורקטית או בולמית.. האם זה תלוי רק במשקל הגוף?? או האם העובדה שאינני אוכלת ,היא מעידה על כך? האם אין זו תגובה נורמאלית לא לאכול כאשר משהו מטריד??

סתם יקרה, השאלה אינה אם את אנורקטית או בולמית. הפרעת אכילה איננה תלויה במשקל הגוף, והמושג 'נורמלי' הוא יחסי. למשקל גופנו יש קשר למבנה הגופני המיוחד לכל אחד מאתנו, וגם למצב הנפשי יש השפעה עליו. אין נורמה קבועה של 'בריאות' לעומת חולי, ומשתנים רבים מאפיינים כל אחד ואחד. נראה לי, שמה שמטריד אותך הוא העובדה שאת עצמך מגדירה את עצמך כבעלת בעיית אכילה. את אינך מרוצה ממשקל גופך, והאופן בו את מתארת את צורת האכילה שלך מצביע על חוסר נחת. כדי להרגיש טוב יותר, ולנסות להבין את מה שמטריד אותך, כדאי מאוד שתפני לקבלת יעוץ ממי שמומחה בנושא זה. אם תצייני את אזור מגוריך, אני בטוח שאנחנו נשמח להפנות אותך לאיש המקצוע המתאים. בברכה, דרור גרין

נפגעתי כילדה מתקיפה מינית מבן משפחה, מגיל 13,הפסקתי לאהוב אוכל..אינני רזה!! התחלתי להקיא,כתגובה לסביבה,שלא הבינה מדוע אינני אוכלת,אך בד בבד העירו לי על כך שאני צריכה לרדת במשקל,בתיכון הפסקתי להקיא,אך המשכתי לאכול מעט. כבר כ-5 שנים שהתחלתי שוב להקיא. לאחרונה התחלתי טיפול,יחד עם כניסה לקבוצת תמיכה לנפגעות מינית בילדות , בשבועיים האחרונים,אינני מסוגלת לאכול דבר.. שוב אני מדגישה ,שאינני רזה..עדיין לא. אתמול ביטלתי את פגישתי עם המטפלת שלי,והפגישה בקבוצה היתה לי סיוט!!!! אני מרגישה שכל מה שאני רוצה,הוא להסתגר בתוך עצמי!! אינני מסוגלת לתקשר..לא עם המטפלת שלי ,ובכלל.. אני עצבנית,עייפה,ולא אוכלת! או מקיאה! אני מרגשיה שאני בעולם לא מציאותי...לא שייכת,לפתע אני תוהה אם באמת קרו לי אותם דברים כילדה.. מה קורה לי??? אפשר לקבל עזרה? תודה

שלום את מתארת דברים קשים שאת עוברת עכשיו וכנראה שעיבוד הטראומה מילדותך לוחץ במקומות כואבים. התקיפה שחווית בילדות ממשיכה לתקוף אותך גם כיום. היא מנסה לתעתע את זכרונך עד כדי המחשבה שאולי הכל היה דמיון. זו תופעה מוכרת, מעין ניסיון הגנה של הנפש על עצמה לנתק את הזיכרון הכואב מהמציאות. יצרת לעצמך מסגרות טיפוליות הן במפגש אישי והן בקבוצה. זה בוודאי תהליך קשה אבל אין ברירה אחרת. לא ניתן לדחות לעתיד את התהליך הזה ומחיר הדחיה כבד. נסי להיעזר באנשים קרובים לך ובמטפלים שלך ברגעים הקשים. אין דרך אחרת. פשוט להמשיך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אבל זו הבעיה!!!! שאינני מסוגלת לדבר!!!!! אני נסגרת!! ולא רוצה ומסוגלת לדבר!

מאז שהייתי קטנה הייתי אדם די חרד (חרדה כחרדה אני זוכרת בערך מגיל 7, אבל גם לפני כן אני זוכרת שהייתי ילדה די "פחדנית"). בכל אופן בזמן האחרון מ"ס גורמים העלו אצלי את רמת החרדה. היא לא גבוהה יותר מחרדות שהיו לי בתקופות אחרות (בתקופות מאוד קשות בחיים-קשות אובייקטיבית, היו לי גם חרדות חזקות בהרבה), אבל בזמן האחרון אני מרגישה שנמאס לי ונשבר לי מזה. ושקשה לי יותר להתמודד עם החרדה. בקיצור ניסיתי להשתמש כמה פעמים ב"רגיעון של הדס"- בשבוע האחרון בערך שני כדורים , פעם ביום -יומיים, הוא עובד לא רע (אולי עובד באמת, אולי פלסיבו) . אני לוקחת בערב, ביום אני לא מעיזה, אני צריכה להיות מאוד מרוכזת וזהירה בעבודה שלי. אני פשוט רוצה להרגיש קצת פחות לחץ וחרדה לפחות בערב אחרי העבודה (הייתי מנסה גם ביום אילו הייתי בטוחה שזה לא פוגע בעירנות). מה שרציתי לשאול זה:, היות ואני לא יודעת מה החומרים הפעילים בצמחים (פסיפלורה,סקוטלריה,כשותנית, מליסה) האם חומרים אלה עלולים לגרום נזק? האם לחומרים המצויים בצמחים אלה עשויות להיות תגובות בין - תרופתיות עם אלטרוקסין (תירוקסין סינטטי המשמש לטיפול בתת פעילות של בלוטת התריס)? לפני כשלוש שנים פניתי לפסיכולוגית על מנת לטפל גם בחרדה אבל גם בתחומים נוספים(קשרים וכ"ו). כשלפני שנה השתמשתי מס' פעמים ברגיעון וסיפרתי לה על זה, היא מאוד לא התלהבה, ובקשה ממני להיזהר לא להישתמש בזה יותר מידי. אודה לך על תשובתך.

האמת היא שאחד הנושאים שהכי גורמים לי לחרדה לאחרונה הם הדברים בעבודה הדורשים זהירות וריכוז (ליתר דיוק אני מעבירה לעצמי בראש תסריטים של כל התאונות והאסונות האיומים ביותר העשויים להתרחש - וזה שמבחינה סטטיסטית הסיכוי שהם אכן יקרו נמוך לא ממש עובד - בתסריטים שלי זה 100%). חשבתי לוותר על הקריירה (לאחר שכבר השקעתי שנים רבות בלימודים). הפסיכולוגית שלי עומרת שעל חרדה מדברים, אבל לא מבצעים בגללה דברים (כמו למשל לוותר על הקריירה והשאיפות). בעיה נוספת היא העובדה שהפסיכולוגית שלי נאלצה להזיז או לבטל המון פגישות לאחרונה (בעיקר להזיז) - גם זה גורם לחרדה. והרגיעון ב-א-מ-ת עובד נהדר. שוב השאלה אם הוא לא מסוכן.

למישהי שלום אולי תנסי גם טיפות של פרחי באך בשם "רסקיו רמדי" בשעות היום. לי זה די עוזר. זה אמור לעזור בשעת מתח וחרדה. בהצלחה.

לטלי פרידמן שלום, ראשית, תודה על התגובה והנכונות לעזור. אני מניחה שעצם זה שאני כותבת פה, אכן מעידה על איזשהו צורך לסיוע מצד האנשים פה. אני לא בטוחה שיש בי את הכוח ללכת לטיפול, אולי משום שאני חוששת שהדבר היחיד שאני טובה בו, ילקח ממני... החלק הזה של החיים ששיך אך ורק לי. אני יודעת שקיימת בעיה, אך אני לא מצליחה להתחבר למה שבנות אחרות כתבו פה, פרט אולי למיכל שהציגה בפניך בעיה דומה, אך אינה מודה בה. לכן אני שואלת את עצמי אם אני לא מרגישה כמו שאר הבנות בפורום, יתכן אולי שהבעיה שלי שונה משלהן,מה דעתך? לצערי לטלפן אליך אני עדיין לא יכולה, בגלל החשש להיחשף, אך אשמח לקבל את האי מייל שלך, אם תסכימי כמובן. ע.

ע. שלום רב, מצטערת על העיכוב בתשובה. לעניינינו, אני לא כל כך מצליחה לקשר את הדברים שכתבת פה לתכנים קודמים שקראתי. בכל מקרה אני אשמח אם תכתבי לי לאימייל את "הסיפור המלא" ואז נוכל לדסקס בעניין באריכות. כמובן שאפשרות הטלפון עדיין קיימת. האימייל שלי הינו: [email protected] הסלולרי הינו: 053-876956 אשמח לשמוע ממך. בברכה, טלי פרידמן

תודה בעד תגובתך למטה לשאלתי בנושא הפרעת אישיות סכיזואידית. בתשובה לשאלתך, אני בשנות ה-30, הייתי במשך שנים בטיפול תרופתי (בעיקר אנטי-דיכאוני) וגם טיפול פסיכולוגי. לא היו לי אף פעם קשרים חברתיים ולא עבדתי אבל הייתי במסגרות לימודים שונות. לגבי מקור האבחנה, ראיתי פעם משהו שהיה רשום אצלי בתיק כשהיה מונח פתוח לידי. מאז קבלתי אבחנות מוטעות ונאמר לי גם שקשה לדעת ממה אני סובלת. אגב, תגובתו של ד"ר פלד לבקשת ההבהרה שלך קצת הבהילה אותי, כיוון שאם הבנתי נכון, התמונה מאפיינת סכיזופרניה...

אורית שלום קודם כל כדי להבהיר באופן חד משמעי ולהוריד את הנושא מסדר היום: בדבריך בהודעות השונות וגם בתגובתו של ד"ר פלד אליך אין אינדיקציה לסכיזופרניה, לכן אל תיבהלי. אף אחד לא עושה אבחנות לסכיזופרניה בצורה כזאת ולכן אל תפרשי את הכתוב. המילים סכיזואיד וסכיזופרן אולי דומות, אבל מתייחסות לסוג שונה לגמרי של בעיה. יש לי הרגשה שבמשך שנים את עוסקת בשאלה מה יש לך, ואינך מקבלת תשובה חד משמעית. המבט החטוף בתיק שלך ראה "הפרעת אישיות סכיזואידית" וכעת את מתעסקת האם זה מה שיש לך. אני לא חושב שהשאלה האבחנתית היא הסיפור האמיתי בשאלות שלך. נשמע לי שאת רוצה לדעת מי את באמת, מה הבעיה שלך, והאם איכות החיים שלך ניתנת לשיפור. אינני באמת מכיר אותך ויש לך הסטורית חיים שכוללת גם קשיים ואכזבות. עם זאת, את כותבת שלמדת במסגרות שונות ומסגנון הכתיבה שלך אפשר להתרשם שאת יודעת לחשוב ומוכנה לפעול כדי לשנות את המצב הקיים. אני לא מוכן להכיר ב"מקרים אבודים" כמו שאני לא מוכן לקבל אבחנות של "הפרעות אישיות" באופן שתיארת. תמיד אפשר לעשות שינוי, אם כי חשוב לעשות שינויים כאלה שמתאימים הן ברמה האישית והן לכוחות במציאות. הפתרון היחיד שאני יכול להציע לך זה להניח בצד את כל האבחנות ולפנות לטיפול, לא במטרה להגדיר מה האבחנה הנכונה שלך, אלא כדי להגדיר מה את רוצה לשנות ומה את מסוגלת לשנות, וכמובן, איך את עושה את זה בפועל. אין פתרונות קסם ואין דרך קלה אבל בהחלט אפשר לעשות שינוי. אני ממליץ לך לקבוע פגישה מחודשת עם פסיכולוג, בין אם עם המטפל/ת הקודם או במסגרת חדשה. בנוסף, כדי לשנות את דפוסי החיים הקיימים תצטרכי למצוא מסגרות בהן תוכלי להשתלב, הן מבחינת עבודה ומהן מבחינה חברתית. התכנון המתאים יכול וצריך להיעשות במסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה

שלום וערב טוב רוית יש לי תינוקת כבת 4 חודשים במשך רוב היום היא צוחקת ולאחרונה גם בקול ומחייכת המון אבל מידי פעם וביחוד בשעת משחק עם בובה כלשהי היא פתאום אוחזת את האוביקט בחוזקה ומתחילה לצרוח , או שהיא פשוט עוזבת את האובייקט סוגרת את אגרופיה מקרבת אותם לכיוון החזה או הפה ופשוט פורצת בבכי עד שאני מרגיע אותה ,הבכי הוא בכי מפחד -או בהלה מדוע זה קורה ???? היא גם קופצת ונבהלת מכל רעש כמעט והעניין הוא שאני מטיילת איתה הרבה בחוץ ורעש של אופנועים למשל מקפיץ אותה משהו פתאום מתעטש היא נבהלת האם זה טבעי או שיש כאן איזו שהיא בעיה . דרך אגב בבית יש כול הזמן רדיו עם מוזיקה כך שהסיבה בה היא נמצאית אינה שקטה יתר על המידה.

הילה שלום רב, הפני את השאלה לגב' רוית ניסן. ככל הנראה היא דילגה על השאלה בלי משים. בברכה, טלי פרידמן

שלום, רציתי לקבל את דעתכם בנושא מסוים. בעקבות חרדות, הרס עצמי שנובע מטורדנות כפייתית אובססיבית ודכאון כתוצאה מזה התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית כבר הייתי בשש פגישות בנוסף התחלתי לקחת סרוקסט, אני לוקחת סרוקסט במשך 15 יום , התוצאה היא שאני די אפאטית למה שמתרחש סביבי, העניין הוא שהפסיכולוגית מאוד ממהרת לראות שינויים והיא מציינת זאת בפניי,ף סיפרתי לה על חלום שחלמתי והיא מיהרה להסיק מסקנות שאני עומדת לעשות שינויים מרחיקי לכת בחיי,כמו לעזוב את הבית ושזאת בעצם המגמה. והעניין הוא שהחלום מתקשר למקרים שקרו בעבר שעדיין לא סיפרתי לה. מצבי רחוק מלהיות אופטימי והיא כבר בונה מין אשליות כאלה דבר שמרחיק אותי מלספר לה הרבה דברים שקרו לי בעברי שאני לא מרגישה שאי פעם אוכל לספר לה , אני מרגישה שאני בראיון עבודה ואני באה לפגישות האלה כדי להרשים אותה ולהשמיע לה את מה שהיא רוצה לשמוע, איך אני יכולה במצב כזה לשתף אותה ברגעי השפל בחיי, בחרדות הטורדניות ובטראומות כואבות ומשפילות? אני מרגישה שהיא קלטה אותי בצורה לא נכונה, אני לא יודעת איך לשנות את זה, ואין לי רצון ומוטיבציה לעשות זאת אז אני חושבת לוותר על הטיפולים האלו. תודה

קארין שלום רב, את מתארת סיטואציה שקורית לעיתים בתוך טיפול. מטופל שמגיע לטיפול מציג בפני המטפל דמות מסויימת. בדיוק כמו שכולנו מציגים את עצמנו בסיטואציות שונות, תחת מסכות שונות. אלו ההגנות הטבעיות שלנו. כשאנו בטיפול יש ציפיה כמוסה שהמטפל ידע לזהות את המסכות, ועל אף הדמות שאנו מציגים לו, הוא יזהה את הדמות האוטנטית שלנו מבעד למסכות. המטפל אינו קוסם, ואינו יכול לראות מעבר למה שמציגים. לכן לעיתים יש פער בין הפנטזיה של המטופל שהמטפל יראה אותו "באמת", לבין היכולת האמיתית של המטפל לראות את המטופל "באמת". להערכתי חבל לך להמשיך את הטיפול בתחושה שכזו. היכולות להפיק מטיפול כזה מתמעטות מאד. עליך לפתוח את הנושא עם המטפלת שלך, ולספר לה על התחושה. בדרך כלל שיחה שכזו מסייעת מאד להידוק הקשר עם המטפל, ולהבנה טובה יותר של המטופל. אני יודעת ששיחה מסוג זה היא קשה ולא תמיד נעים להגיד את הדברים, אולם תקחי בחשבון שאת מגיעה לטיפול כדי לעזור לעצמך. וכדי לעזור לעצמך, צריך גם קצת לאזור אומץ. בהצלחה, טלי פרידמן

היי קרין אני יכולה להבין אותך כי גם לי זה קרה לפני כמעט עשר שנים. לא היה לי אז עם מי להתייעץ והיום אני מאד מתחרטת שלא פתחתי את הדברים מול המטפלת שלי, תעשי את זה ואל תתביישי, חבל על כל יום שעובר ואת שומרת בתוכך סודות גדולים כאלה שמעיקים עלייך ושמרחיקים אותך מלהבריא ולהרגיש טוב... היום אני שנים אחרי הטיפול...ולקח לי המון זמן להבין את הטעות שעשיתי...יש לך מזל שאת יכולה לשאול ולקבל תשובות על דברים שמעיקים עלייך כאן... חוץ מזה, זה בטח נדוש להגיד, ובטח כבר אמרת לעצמך את זה הרבה פעמים בנסיון להתגבר על הבעייה של האי יכולת לספר, אבל, אל תשכחי שזה המקצוע שלה והיא תעשה במה שתספרי לה את המירב, יותר מזה, זה יקדם את הטיפול שלך כי זה יפתח עוד נושאים לטפל בהם- נושאים שנמצאים עמוק עמוק בתוכך ושקשה לך לדבר עליהם הם הנקודות הכי חשובות לטיפול בעצם...לא? בהצלחה אביגייל

קארין שלום אני מסכים מאוד עם מה שנאמר לך ע"י בהודעות הקודמות. התחושה שלך שאת "עושה הצגה" שאיננה באמת את - משמעותית. זה לא בהכרח תופעת לוואי מיותרת, אלא אולי חומר גלם חשוב שאם תעבדי אותו עם הפסיכולוגית תוכלי להפיק ממנו הרבה. חישבי האם תופעות כאלה לא קורות לך גם במקומות אחרים בחיים? פעמים רבות יש תהליך מקביל בין מה שמתרחש ביחסים עם הפסיכולוג למה שקורה גם במקומות אחרים ואז השיחה יכולה להיות מאוד אוטנתית כי אפשר לדבר על הדברים לא כסיפור אלא כחוויה ממשית. אם לא תנסי, לא תדעי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבני בן 11 ההיפראקטיבי יש בעיות, לא לומד, לא יכול לשבת על הכיסא כל הזמן קם, חברתית לא פעיל רב הזמן בבית אין לו חברים, מציק לאחיו הצעיר, יכול לשבת זמן ממושך בשרותים אולי יותר משעה, שוכח את עצמו, שר, צועק, כל הזמן שוכח דברים: כלי כתיבה ,מעיל ועוד, מדי זמן יש לו נושא שהוא נידבק אליו ומתחיל לפנטז סביבו, יש לו לפעמים תנועות ידיים סבוביות מלוות בצעקות-השמעת קולות, טוען שלא אוהבים אותו, דימוי עצמי נמוך, כשמתעצבן מקלל שכולם ימותו, מה לעשות??????????????????.. עבר איבחון פסיכולוגי, אין אבחנה ספציפית, רק ניטען שסובל מבעיות רגשיות, מה זה בעיות רגשיות? פיכיאטרית ראתה אותו כ-3 פעמים, כל פעם כ-30 דקות, ולבסוף החליטה לתת ריספאראדל חצי מ"ג, בטענה לנסות אולי תרופה זו תרגיעו מה ידוע לך על תרופה זו? מה הן תופעות הלוואי? איך היא תשפיע על הילד? לאורך זמן? מה יקרה כשיפסיק את התרופה? האם יהיו תופעות לוואי? האם ממכרת? ובכלל למה תרופה זו? אנא ענו לי בהרחבה האב המיואש

אני מצרף מאמר שמתאר ריספרדל ותרופות אחרות מסוגה (נאורולפטיקס): http://www.breggin.com/neuroleptics.html Neuroleptics WARNING! When trying to withdraw from many psychiatric drugs, patients can develop serious and even life-threatening emotional and physical reactions. In short, it is dangerous not only to start taking psychiatric drugs but also can be hazardous to stop taking them. Therefore, withdrawal from psychiatric drugs should be done under clinical supervision. Principles of drug withdrawal are discussed in Your Drug May Be Your Problem: How and Why to Stop Taking Psychiatric Medications, by Peter R. Breggin, M.D. and David Cohen, Ph.D. Other information on Prozac and Prozac-like drugs can be found in Talking Back to Prozac by Peter R. Breggin, M.D. and Ginger Ross Breggin. Should the use of neuroleptics be severely limited? by Peter R. Breggin, M.D. This article was first published in Controversial Issues in Mental Health edited by Stuart A. Kirk and Susan D. Einbinder (pub. Allyn and Bacon) and is reprinted with kind permission. It is an updated version of a talk given for the Shropshire Mental Health Institute. The neuroleptic drugs have gradually become promoted as agents with a specific "antipsychotic" effect on schizophrenic symptoms. Meanwhile, psychosocial approaches have fallen into disrepute among many psychiatrists. Patients have been instructed to remain on neuroleptics for a lifetime and told that it was safe to do so. The public was told that the "miracle" drugs had emptied the hospitals and returned millions of patients to normal lives. the reality In 1973, psychiatrist George Crane gained the attention of the medical community by disclosing that many, and perhaps most, long-term neuroleptic patients were developing a largely irreversible, untreatable neurological disorder, tardive dyskinesia (Crane, 1973). The disease, even its mild forms, is often disfiguring, with involuntary movements of the face, mouth or tongue. Frequently, the patients grimace in a manner that makes them look "crazy", undermining their credibility with other people. In more severe cases, patients become disabled by twitches, spasms, and other abnormal movements of any muscle groups, including those of the neck, shoulders, back, arms and legs, and hands and feet (American Psychiatric Association, 1992; Breggin, 1983; 1990; 1991). The muscles of respiration and speech can also be impaired. In the worst cases, patients thrash about continually. The rates for tardive dyskinesia are astronomical. The latest estimate from the American Psychiatric Association (1992, p. 68) indicates a rate for all patients of five per cent per year, so that 15 per cent of patients develop tardive dyskinesia within only three years. In long-term studies, the prevalence of tardive dyskinesia often exceeds 50 per cent of all treated patients and is probably much higher. The disease affects people of all ages, including children, but among older patients rates escalate. In a controlled study, 41 per cent of patients aged 65 and older developed tardive dyskinesia in a mere 24 months (Yassa et al., 1988). Hundreds of thousands of older people receive these drugs in nursing homes and state hospitals. Other closely related, untreatable neurological disorders have now been recognized as variants of tardive dyskinesia. Tardive akathisia involves painful feelings of inner tension and anxiety and a compulsive drive to move the body. In the extreme, the individual undergoes internal torture and can no longer sit still. Tardive akathisia often develops in children who have been treated for "hyperactivity", ironically and tragically subjecting them to permanent inner torture. Tardive dystonia involves muscle spasms, frequently of the face, neck and shoulders, and it too can be disfiguring, disabling and agonizing. There are no accurate surveys of the total number of patients afflicted with tardive dyskinesia. There are probably a million or more tardive dyskinesia patients in the United States today, and tens of millions have been afflicted throughout the world since the inception of neuroleptic treatment (Breggin, 1991). Despite this tragic situation, psychiatrists too often fail to give proper warning to patients and their families. Often psychiatrists fail to notice that their patients are suffering from tardive dyskinesia, even when the symptoms are flagrant (Brown and Funk, 1986; Breggin, 1991). In 1983 I published the first in-depth analysis of the vulnerability of children to a particularly virulent form of the tardive dyskinesia that attacks the muscles of the trunk, making it difficult for them to stand or walk. This is now an established fact. In the same medical book, I offered the first detailed documentation showing that many or most tardive dyskinesia patients also show signs of dementia—an irreversible loss of overall higher brain and mental function. Indeed, it was inevitable that these losses would occur. The basal ganglia, which are afflicted in tardive dyskinesia, are richly interconnected with the higher centres of the brain, so that their dysfunction almost inevitably leads to disturbances in cognitive processes (for the functional neuroanatomy, see Alheid et al., 1990). Since my observations, a multitude of studies have confirmed that long-term neuroleptic use is associated with both cognitive deterioration and atrophy of the brain (Breggin, 1990; Gualtieri and Barnhill, 1988). While defenders of the drugs sometimes claim that this mental and neurological deterioration is caused by schizophrenia itself, their position is untenable. More than 100 years of autopsy studies of patients labelled as schizophrenic failed to show any such deterioration, until the recent advent of neuroleptics. Growing evidence indicates that these drugs produce tardive psychoses that are irreversible and more severe than the patients' prior problems. In children, permanent behavioral or mental disorders frequently develop as a result of the drugs (Gualtieri and Barnhill, 1988). Furthermore, drug withdrawal often causes rebound of the anticholinergic neurotransmitter system, resulting in a flu-like syndrome that includes emotional upset, insomnia, nausea and vomiting. Many patients find themselves unable to stop taking the drugs, suggesting that we should consider them as addictive (Breggin, 1989a, 1989b). Shocking as it may seem, this brief review can only scratch the surface of neurological disorders associated with these drugs, let alone the vast number of other potentially serious side effects. For example, in a small percentage of patients the neuroleptic reaction goes out of control, producing neuroleptic malignant syndrome. The disorder is indistinguishable from an acute inflammation of the brain comparable to lethargic encephalitis (Breggin, 1990, 1991) and can be fatal. Given that these are exceedingly dangerous drugs, what about their advantages? How do they "work"? It is well known that these drugs suppress dopamine neurotransmission in the brain, directly impairing the function of the basal ganglia and the emotion-regulating limbic system and frontal lobes and indirectly impairing the reticular activating system as well. The overall impact is a chemical lobotomy—literally so, since frontal lobe function is suppressed (Breggin, 1983, 1991). The patient becomes de-energized or de-enervated. Will or volition is crushed, and passivity and docility are induced. The patient complains less and becomes more manageable. Despite the claims made for symptom cure, multiple clinical studies document a non-specific emotional flattening or blunting effect (reviewed in Breggin 1983, 1991). There is no significant body of research to prove that neuroleptics have any specific effect on psychotic symptoms, such as hallucinations and delusions. To the contrary, these remain rather resistant to the drugs. The neuroleptics mainly suppress aggression, rebelliousness, and spontaneous activity in general. This is why they are effective whenever and wherever social control is at a premium, such as in mental hospitals, nursing homes, prisons, institutions for persons with developmental disabilities, children's facilities and public clinics, as well as in Russian and Cuban psychiatric political prisons. Their widespread use for social control in such a wide variety of people and institutions makes the claim that they are specific for schizophrenia ridiculous. (They are even used in veterinary medicine to bend or subdue the will of animals. When one of our dogs was given a neuroleptic for car sickness, our daughter observed, "He's behaving himself for the first time in his life".) The neuroleptics are supposedly most effective in treating the acute phase of schizophrenia, but a recent definitive review of controlled studies showed that they perform no better than sedatives or narcotics and even no better than placebo (Keck et al., 1989). One psychiatrist (Turns, 1990) responded to these revelations with anguished questions: "Has our clinical judgement about the efficacy of antipsychotics been a fixed, encapsulated, delusional perception . . . Are we back to square one in antipsychotic psychopharmacology?". That the neuroleptics emptied the U.S. mental hospitals is a myth. The drugs were in widespread use as early as 1954 and 1955, but the hospital population did not decline until nearly ten years later, starting in 1963. That year the federal government first provided disability insurance coverage for mental disorders. The States could at last relieve themselves of the financial burden by refusing admission to new patients and by discharging old ones. The discharged patients, callously abandoned by psychiatry, received a small federal cheque for their support in other facilities, such as nursing or board and care homes. Some patients went home as dependents while others went onto the streets. Follow-up studies show that very, very few patients became independent or led better lives following these new policies (Mosher and Burti, 1989, Breggin, 1991). But are there better psychosocial alternatives? Controlled studies by Loren Mosher have shown that patients diagnosed with acute schizophrenia improve better without medication in small home-like settings run by non-professional staff who know how to listen and to care (Mosher and Burti, 1989). The patients become more independent, and do so at no greater financial cost, because non-professional salaries are so much lower. As an enormous added benefit, the drug-free patients do not get tardive dyskinesia or tardive dementia, as well as other drug-induced and sometimes life-threatening disorders. Controlled studies by Karon and Vandenbos (1981) indicate that even in traditional psychiatric facilities psychotherapy is the treatment of choice for patients labelled as schizophrenic. My own experience in psychiatry began as a college student volunteer in a State mental hospital. We proved that untrained college students, with only minimal supervision, could work as case aides to help nearly all of our chronic patients leave the hospital (Breggin, 1991). But isn't schizophrenia a biochemical and genetic disease? In reality, there's no convincing evidence that schizophrenia is a biochemical disorder. While there are a host of conjectures about biochemical imbalances, the only ones we know of in the brains of mental patients are those produced by the drugs. Similarly, no substantial evidence exists for a genetic basis of schizophrenia. The frequently cited Scandinavian genetic studies (Kety et al., 1975; reviewed in Breggin, 1991) actually confirm an environmental factor while disproving a genetic one. Such conclusions may seem incredible to readers who have been bombarded with psychiatric propaganda, and I can only hope they will personally review the literature and read Toxic Psychiatry for a review and analysis. But even if schizophrenia were a brain disease, it would not make sense to add further brain damage and dysfunction by administering neuroleptics. If the neuroleptics are so dangerous and have such limited usefulness, and if psychosocial approaches are relatively effective, why is the profession so devoted to the drugs? The answer lies in maintaining psychiatric power, prestige, and income. What mainly distinguishes psychiatrists from other mental health professionals, and of course from non-professionals, is their ability to prescribe drugs. To compete against other mental health professionals, psychiatry has wed itself to the medical model, including biological and genetic explanations, and physical treatments. It has no choice: anything else would be professional suicide. In providing psychosocial therapies, psychiatry cannot compete with less expensive, more helpful non-medical therapists, so it must create myths that support the need for medically trained psychiatrists. After falling behind economically in competition with psychosocial approaches, psychiatry formed what the American Psychiatric Association now admits is a "partnership" with the drug companies (Sabshin, 1992). Organized psychiatry has become wholly dependent for financial support on this unholy collaboration with the pharmaceutical industry (Breggin, 1991). To deny the effectiveness of drugs or to admit their dangerousness would result in huge economic losses on every level from the individual psychiatrist who makes his or her living by prescribing medication, to the American Psychiatric Association which thrives on drug company largesse. If neuroleptics were used to treat anyone other than mental patients, they would have been banned a long time ago. If their use wasn't supported by powerful interest groups, such as the pharmaceutical industry and organized psychiatry, they would be rarely used at all. Meanwhile, the neuroleptics have produced the worst epidemic of neurological disease in history. At the least, their use should be severely curtailed. Beyond the specific issue of the neuroleptics, there is a much broader one— how are we to understand and to show care for people who undergo emotional pain and anguish (Breggin, 1991,1992; Mosher and Burti, 1989). Are we to view them as defective objects or as human beings struggling with emotional and social problems and personal conflict? Are we to drug them into oblivion, or are we to understand and empower them? Giving a drug disempowers the recipient. It says, "You are helpless in the face of your problems. You need less feeling and energy, and less brain function". The true aim of therapy should be to strengthen and to empower the individual. People, not pills, are the only source of real help. references Alheid, G. F., Heimer, L. and Switzer, 111, R. D. Basal ganglia. In G. Paxinos (ed.) The human nervous system. New York: Academic press American Psychiatric Association (1992) Task force on tardive dyskinesia. Washington DC: APA Breggin, P. R. (1983) Psychiatric drugs. New York: Springer Breggin, P. R. (1989a) Addiction to neuroleptics? (letter) American Journal of Psychiatry, 146, 560 Breggin, P. R. (1989b) Dr Breggin replies (follow-up letter on addiction to neuroleptics). American Journal of Psychiatry, 146,1240 Breggin, P. R. (1990) Brain damage, dementia and persistent cognitive dysfunction associated with neuroleptic drugs. Evidence, etiology, implications. Journal of Mind and Behavior, 11, 425 64 Breggin, P. R. (1991) Toxic psychiatry. New York: St Martin's Press Breggin, P. R. (1992) Beyond conflict. New York: St Martin's Press Brown, P. and Funk, S. C. (1986) Tardive dyskinesia: barriers to professional iatrogenic disease. Journal of Health and Social Behavior, 27,11032 Crane, G. (1973) Clinical psychopharmacology in its 20th year. Science, 181,121 8 Gualtieri, C. T. and Barnhill, L. J. (1988) Tardive dyskinesia in special populations. In M. E. Wolf and A. D. Mosnaim (eds) Tardive dyskinesia. Washington DC: American Psychiatric Press Karon, B. and Vandenbos, G. (1981) The psychotherapy of schizophrenia. New York: Jason Aronson Keck, P. E. Jr., Cohen, B. M. and Baldessarini, R. (1989) Tirne course of antipsychotic effects of neuroleptic drugs. American Journal of Psychiatry, 146,1289-92 Kety, S., Rosenthal, D., Wender, P., Schulsinger, F. and Jacobsen, N. B. (1975) Mental illness in the biological and adoptive families of adopted individuals who have become schizophrenic. In E. Fieve, D. Rosenthal and H. Brill (eds) Genetic research in psychiatry. Baltimore: Johns Hopkins Mosher, L. R. and Burti, L. (1989) Community mental health. New York: Norton Sabshin, M. (1992, 10 March) To aid understanding of mental disorders. New York Times A, 22 Turns, C. N. (1990) Effects of sedatives and neuroleptics (letter). American Journal of Psychiatry, 147, 1576 Yassa, R., Nastase, C., Camille, Y. and Belzile, L. (1988) Tardive dyskinesia in a psychogeriatric population. In M. D. Wolf and A. D. Mosnaim (eds) Tardive dyskinesia. Washington DC: American Psychiatric Press

למיטב זיכרוני עניתי לך בטלפון

לא נעניתי, אתה לא דיברת איתי, בבקשה תשובה

אחותי שרויה בשנים האחרונות במצבי רוח דיכאוניים בחומרה משתנה, לאורך כל השנים אינה מוכנה להיפתח בפני,ובטח שלא להקשיב ולנסות לקבל עזרה ,ברצוני לדעת כיצד ניתן לתפוס קצה חוט,ולשחרר את החומה שבנתה סביבה וכיצד אפשר לעזור לה.

לפני כשנה, נכנסתי להריון, מרצוני, הריון מתוכנן שמאוד רציתי בו מייד כשנודע לי שהתשובה חיובית, קיבלתי התקף חרדה מאוד מאוד קשה מעולם, לפני ההריון, לא חוויתי התקף חרדה זאת היתה חוויה, הכי איומה שחווית בכל ימי חיי כל גופי רעד...ממש רעד שנראה גם כלפי חוץ 24 שעות ביממה מספר לא קטן של ימים, לא הצלחתי לישון לא ביום ולא בלילה... תחושה קשה של חוסר שקט נפשי... שלא הכרתי מעולם, ממש עינוי נוראי. בדר"כ אני אישה מאוד מאוד רגועה . בקיצור תקופה איומה ההתקף הפסק מעט זמן אחרי ההפלה הטבעית שהיתה לי.(כשלושה חודשים) בתקופה הזאת קיבלתי כדורי ואבן שעזרו לי לישון מעט. עכשיו...שנה + אחרי אני ממש מפחדת להכנס להריון, שמא התסריט יחזור על עצמו ממש שוקלת אפשרות לאימוץ... מרב פחד לא לחזור על התקופה המזעזעת שעברתי הולכת לטיפול פסיכולוגי...שבו מרגישה שלא מצליחה להבין מדוע זה קרה.. שאלתי: 1.האם התופעה הזאת מוכרת ? חרדה בתקופת הריון? 2. האם יש טיפול מונע? 3. האם זה קשור באיזהשהו אופן לתופעה של דכאון שאחרי לידה, ששמעתי שלפעמים מופיע תוך כדי הריון? 4. האם יש התמחות בתחום הזה בפסיכיאטריה, יש מחקרים בנושא? או האם אני לבד?... מקורית ...:( מאוווווווווד מאווווווווד אשמחואודה לקבל תשובות כי אני בגיל מבוגר יחסית ו..אם רוצה להספיק ללדת.... צריכה לעשות זאת בקרוב... אודה על כל תשובה שהיא גם אם זה מוכר, וידוע שיש סיכוי שהתופעה תחזור על עצמה... אשמח לדעת העיקר לצאת מחוסר הודאות הזה.. ולהחליט האם לנסות להכנס שוב להריון או....לוותר על החוויה ולחזוב על אימוץ המון תודות מראש וכל טוב.

עצובה, כמה פעמים קראתי את ההודעה שלך, ניסחתי תשובה- ומחקתי. השאלות שלך מנוסחות בבירור- ונראה שהכי מתאים לחכות לתשובה של ד"ר פלד. ובכל זאת... לא יכולתי שלא להגיב למישהיא ששולחת מסר ב-2:00 בלילה, ועוד קוראת לעצמה עצובה... רציתי רק להגיד לך שיש דברים בחיים, שנראים הכי פשוטים ובנאליים שרק אפשר. למשל- למצא בן זוג, למשל- הריון. רק שלפעמים הדברים האלו, שנראים כל- כך פשוטים אצל מישהוא אחר- אצל מישהוא מסוים הם כמעט בלתי אפשריים. ואז, מרב שזה נהיה משאת נפש, זה רק מסתבך ונעשה קשה יותר. לפעמים מה שמעכב את ההריון אלו בעיות פוריות. במקרה שלך- התקף חרדה (לפי דעתי, גם אם את לא המקרה היחיד בהסטוריה, בהחלט מגיע לך פרס על חשיבה מקורית...) אני ממש יכולה להתחבר אל התחושה של לרצות משהוא ולא להשיג. אני גם יכולה להתחבר אל תחושת החרדה. החרדה, אגב, לא עוברת גם אחרי הלידה. אומרים לי שגם 18 שנה אחרי הלידה היא לא עוברת. אני נורא מקוה שתקבלי תשובות שיספקו אותך. אגב- אם לא תקבלי תגובה, נסי לכתוב שוב לא דרך קישור למישהוא אחר. הרבה הצלחה. :-)

עצובה שלום התקפי חרדה הם דבר נפוץ מאוד באוכלוסיה הבריאה. זו תופעה שיכולה להיות מפחידה מאוד ועלולה לגרום לפגיעה משמעותית באיכות החיים, בדימוי העצמי ועוד. קשה לדעת חד משמעית מה הביא להתקף החרדה אבל ברור שכעת את גם סובלת מסוג של טראומה בעקבות כל האירוע. החרדה קשורה אולי להיריון ויש בהחלט דיווחים בספרות על מצבים רגשיים בהריון, אבל איננה קשורה בהכרח רק להריון ולא קשורה בהכרח לדיכאון שלאחר לידה. מה שברור הוא שאת מתעסקת בזה מאוד עד כדי כך שאת חוששת להיכנס שוב להריון. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. דווקא בגלל שמדובר בדבר ממוקד כל כך סביב ההריון יש סיכויי הצלחה טובים לפתור את הבעיה, הן לצורך הכניסה להריון, והן לצורך שיפור איכות החיים בכלל. דרושה כמובן היכרות יותר מעמיקה איתך אבל יתכן וניתן להתמודד עם הבעיה באמצעות טיפול ממוקד בגישה קוגניטיבית. לגבי שימוש בתרופות, בד"כ ניתן להיעזר בתרופות אבל דווקא בגלל שאת רוצה להיכנס להריון כדאי לבדוק קודם כל אם ניתן לעזור לך ללא התרופות. החרדה שתקפה אותך אינה שונה בהכרח מחרדה בכלל והנושא עלה לא פעם בפורום. אני מצרף סקירה קצרה שלי בנושא. במידה וישנן שאלות נוספות אשמח אם תכתבי לנו. בברכה ד"ר אורן קפלן התקפי חרדה ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד.

איך הדכאון בא לידי ביטוי ? איך את יודעת שמדובר באמת בדכון ולא משהוא אחר ?

רוית שלום אי אפשר להכריח אנשים. אני מעריך את רצונך לעזור לאחותך אבל אם היא אינה משתפת איתך פעולה זה לא קל. האם יש אנשים שלהם היא שומעת ומשתפת? אם כן כדאי לערב אותם. אפשר לנסות ולהציע לה לפנות לטיפול ולהסביר לה שניתן לשפר על ידי כך את איכות חייה. אבל כמו שאמרתי, מי שלא רוצה להיעזר, קשה מאוד להכריח אותו... אולי לאנשים נוספים בפורום יהיו רעיונות יצירתיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אחותי שרויה בשנים האחרונות במצבי רוח דיכאוניים בחומרה משתנה, לאורך כל השנים אינה מוכנה להיפתח בפני,ובטח שלא להקשיב ולנסות לקבל עזרה ,ברצוני לדעת כיצד ניתן לתפוס קצה חוט,ולשחרר את החומה שבנתה סביבה וכיצד אפשר לעזור לה.

רוית שלום רב, במכתבך חסרים פרטים רבים: בת כמה אחותך? מה היא עושה בחיי היומיום? מה זה אומר "מצבים דיכאוניים", כיצד מצבים אלו באים לידי ביטוי? כל כמה זמן הם מופיעים? מה הקשר ביניכן? באופן עקרוני, אדם שאינו מעוניין בטיפול, אין אפשרות להכריחו. אם יש סכנה לחייו או לסביבתו, אז ניתן לכפות טיפול, אישפוז או כל דבר אחר. אך לא נראה לי שזה המצב של אחותך, כפי שתיארת. כשתוסיפי פרטים נוספים, אשמח להמשיך ולייעץ. בברכה, טלי פרידמן