פורום פסיכולוגיה קלינית

האם קיים טיפול יעיל להפרעת אישיות סכיזואידית קשה המאפשר "לארגן מחדש" את האישיות? תודה מראש.

לא

אורית שלום שאלת הטיפול בהפרעות אישיות עולה לא פעם בפורום ואני אומר שוב את דעתי בנושא. מאחר וההגדרה של הפרעת אישיות היא דבר מאוד לא מוסכם, ומאחר וניסיונות לאבחן אותם אנשים ע"י בעלי מקצוע בלתי תלויים אינם מראים על מהימנות, צריך להיזהר בהשלכות רבות משמעות מאבחנות אלו, לפחות כשבאים לקבוע טיפול מתאים. האבחנה יכולה להילקח בחשבון רק כאשר היא מגיעה עם תיאור מדוייק של הסטוריה אישית, תחושות, בעיות, התנהגות וכו'. אנא תארי מה הבעיה ולא מהי האבחנה האישיותית. יהיה הרבה יותר נכון וקל לייעץ לך לגבי תיאור של דברים שמפריעים לך או לאותו אדם עליו את מדברת, ולא לגבי תיאור מעורפל של אבחנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה מתבטאת באי נוחות בחברת אנשים, חיים בתוך עולם פנימי, תגובות רגשיות לקויות ותחושה של קיום בעולם זר, דבר המקשה על החיים ומצריך הסתגרות או העמדת פנים בכל מה שקשור להתאמה לחברה האנושית. המצב מלווה בדיכאון, חרדות, יאוש, כפייתיות וחוסר יכולת "להתבגר". אודה לך בעד המלצה או כיוון בכל מה שקשור לטיפול.

צודק

אורית שלום, מה שאת מתארת מאוד דומה לתחושות שלי, את יכולה לפרט יותר על החרדות ועל הנושא של הכפייתיות? וכן מה זאת בדיוק האבחנה הזאת.לדוגמא אצלי יש את התסמונת של הטורדנות הכפייתית, מעבר לזה אני מאוד מעמידה פנים בחברת אנשים, בעבודה, נראה לי שאני לא כל כך אוהבת אנשים מלבד אנשים בודדים שקרובים אלי ולא מדובר במשפחה. מיטל

איריס היי, מה קרה , היית כ"כ תקיפה, מדוע את לא מגיבה לדבריי???? תכנסי לע"מ 113 אילנית

אילנית היי .. יש לך שם יפה .. ראשית בואי ונבהיר דבר אחד - אין תקיפות בשיחתנו ולא תהיה . שנית - מתגובתייך בלבד ניתן להבין שאת יודעת שהוא אוהב .. עם זאת החבר שלך סגור מלהביע את צמו כי הוא מכונס בעצמו , קרוב לודאי שקשה לו , ואם את בעמדת עליונות קחי יוזמה - תופיעי אצלו בבית ותצעקי עליו , אהבי אותו, אלא אם נשברת ו/או אין לך כח ו/או האפשרויות החדשות קורצות לך או עדיפות על פניו . אם התשובה לעיל היא כן .. אז זה מדבר בעד עצמו , ואם התשובה היא לא אז למה את מחכה ??!!! אני מקווה שאין לך את משחקי הכבוד .. ושהוא יתקשר קודם ושטויות כאלו ואחרות , בסוף כשנימצאים ביחד זה לא משנה וזה נשכח . להפך לדעתי הוא יכבד אותך יותר . זיכרי בסך הכל הוא גבר עם כל זה שהוא גבר - הם ילדים קטנים ועקשניים . ספרי לעצמך את האמת לפני כל דבר . מאחלת לך אושר ואהבה .

איריס היי, אין לי כח למשחקים, עכשיו יש לי בעיות אחרות לטפל בהן. הוא יודע שאני עדיין אוהבת והוא יודע את כתובתי, עשיתי מעל ומעבר, עייפתי.... תודה בכל אופן אילנית ( את באמת חושבת שיש לי שם יפה? לא קשה לך לבטא אותו? )

מתוך פרץ של נוסטלגיה למחלה הארורה שנקראת "אנורקסיה" , ערכתי חיפוש בפורומים שכתבתי בהם בעבר. חיפשתי הודעות ישנות שלי בכל מיני כינויים והתפלאתי לגלות את ההודעה הבאה.שכחתי בכלל שכתבתי אותה אי פעם. האבסורד:את ההודעה הזו רשמתי בשיא האנורקסיה שלי.שקלתי אז 48.לא אכלתי כמעט כלום.לקחתי לקסיטיבים באופן קבוע.התעמלתי המון.הפסקתי לקבל את המחזור. מצבי היום לא בהרבה יותר טוב.אני רק יותר שמנה(כי כרגע אני בולמית,מחלה ארורה לא פחות). לפחות עכשיו אני פחות "תמימה" . אח...כמה הייתי נותת על מנת לחזור אל ה"תמימות" ההיא. אני זוכרת שבכל פעם שמצב רוחי השתפר למס' שעות והצלחתי לאכול נורמלי,אמרתי לעצמי "זהו,המחלה עברה". וזהו,אחרי הנאום הארוך קבלו את הקישור.אני מקווה שההודעה הזו תלמד את האנורקסיות שנמצאות בתחילת דרכן שיעור קטן על המושג שנקרא הכחשה!!!! http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=1679280&msg_id=1679280&free_txt=aaaaa אגב,חבל שאי אפשר להדביק פה קישורים אמיתיים. בינתיים למי שמעוניין לראות, תעשו "העתק" ו"הדבק".

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=1679280&msg_id=1679280&free_txt=aaaaa

http://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/forums_single_25.asp?rootId=1679280&msg_id=1679280&free_txt=aaaaa

הי מלאך, שלושת הנסיונות הצליחו

גם לד"ר גרין וגם לך פסיק,גרש...מה שלא יהיה הכינוי הזה. יש לך פורום מוצלח ד"ר גרין.

אני בן 16 ממרכז הארץ. אני נורמלי לחלוטין ומנהל חיים רגילים. אני איני מתפקד מינית, הבעיה היא שאני נמשך מאוד לכפות רגליים, של בנות, ולפעמים ממש לפעמים גם של בנים. לא מצליח להוציא את הענין מהראש כשאני חושב על סקס לשולי העניין- אני נראה מאוד טוב, מקובל חברתית, כפות רגליים מאוד מגרות אותי ואני נהנית מהם.הבעיה היא שאני מתביש בזה מאוד ולא מראה שכפות הרגליים מגרה אותי. אני מאונן בתדירות של 2-3 פעמים בשבוע וחושב על כפות רגליים. רציתי לדעת אם זה דבר נורמלי. תודה לך מראש.

שלום אלי! אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה נורמלי, ולכן אולי לא אוכל לענות על השאלה שלך. מצד שני, אני די מבינה בפנטזיות, וגם בגיל 16 כבר הייתי. בגיל הזה, אם אני זוכרת טוב, עסוקים בהרבה שאלות- האם אני כמו כולם? האם יש משהוא שמיחד אותי מהשאר? וכן, גם מגלים את המיניות שלך ושל אחרים. עד כאן, לפי מה שתארת- הכל כפי שצריך להיות בגיל 16. מה שאולי קצת מקשה עליך את החיים זו הבושה והחשש שאולי זה לא בסדר לפנטז על איבר מסוים בגוף כדי להגיע לסיפוק מיני. אז תגיד לי אתה, מה אתה חושב? אני חושבת שזה יופי לדעת מה עושה לך את זה, ויהיה עוד יותר יופי אם תרגיש בטוח בעצמך, ותשתחרר מרגשות האשם... בהצלחה!

אלי שלום רב, למיטב ידיעתי אזור כפות הרגליים הוא אזור אשר מעורר מינית גברים רבים. לא נראה לי כי יש פה משהו לא תקין. אתה בחור צעיר, נראה טוב לדבריך, מקובל חברתית ומעורר מינית. בדיוק לפי הספר! :) תהנה מהחיים! בברכה, טלי פרידמן

אני אמא לילד בן שנה ושמונה חודשים. מזה כשלושה חודשים החל בני להכות את עצמו ולמען האמת זה מפחיד אותי מאוד! אני לא יודעת איך לטפל בנושא , ניסיתי להתעלם אבל כואב לי לראות אותו ככה. ( מן הראוי היה לציין שהוא לא מכה עצמו בצורה מוזרה אלא נותן לעצמו מכה בראש! וזהו ללא המשך.) אנא תנו לי פתרון . מודה לכם. הלן.

הלן שלום. האם תוכלי לפרט יותר? האם הוא דופק את ראשו על הריצפה? האם הוא מכה עם היד? מתי זה קורה<? האם זה קשור למעברים, פרידות, רעב, עייפות? כיצד הוא מגיב למכות הללו? כיצד את מגיבה? פרטי- ואנסה לחשוב איתך ביחד. תודה. רוית.

היזהרו מסולגאר ב 2000 01 29 עברתי באחד ממרכזי הקניות וקיבלתי חומר פירסומי של סולגאר על השקית היה רשום מספר טלפון של מרכז הדרכה המתחיל ב 800 - 1 הצגתי את עצמי כסובלת מדכאון ובעיות מצב רוח שרוצה להפסיק טיפול תרופתי שאלתי אם קאווה קאווה יתאים לי שאלת ההבהרה היחידה של הדיילת היתה לגבי קיומה או אי קיומה של מאניה דיפרסיה היא המליצה על צמח בשם מסויים ואמרה שהוא יעיל יותר מפרוזק שאלתי אם הצמח יכול לבוא במקום טיפול תרופתי והיא אמרה בהחלט כן מדובר בפשע שכן אנשים הלוקים במחלות פסיכיאטריות פונים לשרלטנים שיכולים להביא אותם לאסון

אני מסכים ויודע על מקרים כאלה - חבל שאין חקיקה נגד מקרים כאלה

יש לי חרדת קבל נוראית מגיל צעיר, זה מתבטא בכל מיני תחומי: חברתיים ומקצועיים, אני פשוט חשה שאני רוצה לקבור את עצמי, להעלם. אני עומדת לפני הצעת עבודה שתדרוש ממני עמידה מול קהל ואני כבר כמה ימים לא ישנה טוב ובחרדות ביומיום מזה. אני רוצה את העבודה הזו אבל משותקת רגשית. אני נמצאת בדכאון מזה כחודשיים ורצה להתחיל לקחת כדורים, אולי סרוקסט - יש אולי כדור אחר שלא גורם לישנוניות? ומעבר לזה רוצה להתחיל שוב טיפול.

רוני שלום צריך להפריד בין התנהגות ייעודית לחיפוש עבודה או פרזנטציה לתכונות או מאפיינים אישיותיים שבאים לביטוי בין היתר בחרדת הקהל. חרדת קהל ניתנת בד"כ לטיפול יעיל בעזרת טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד. יתכן שלחרדת הקהל רקע הסטורי, או/ו אישי, או/ו אישיותי, וחשוב להבין אותו. עם זאת, גישה פסיכולוגית קוגניטיבית התנהגותית עשויה לפתור את הבעיה במהירות גם אם הרקע האישי לבעיה אינו מעובד עד הסוף. כלומר, ברמה היישומית ניתן להביא אותך בזמן קצר למצב בו תגשי לראיונות עבודה ועמידה טובה מול קהל. עם זאת סביר להניח שדברים פנימיים, כמו למשל ביטחון עצמי, ידרשו טיפול ארוך טווח, במידה ותרצי לטפל בהם. לגבי תרופות תוכלי להתייעץ עם ד"ר פלד בפורום אבל יש בהחלט גם זרזים רפואיים בתחום שיכולים להקל על המצב. הבעיה שהם לא משנים את בסיס ההתנהגות ולכן החשש מפני חזרת הסימפטומים לא חולף. בכל מקרה, במצבי חרדה קשים הטיפול התרופתי נחוץ ועוזר להאיץ את תהליכי הטיפול הפסיכולוגיים. השילוב הוא פעמים רבות הדרך היעילה ביותר. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולפחות לקבל כלים וביטחון לגשת להצעות העבודה בצורה תקינה. בברכה ד"ר אורן קפלן.

איפה אפשר לקבל טיפול ממוקד שיכול לתת לי בטחון רב יותר במעמד מול קהל? אני מנסה לברר דרך חברים/ות המלצה לפסיכולוג/ית טוב/ה. אבל אין כ"כ מידע על הטיפול שאתה מציע. כמה זמן נמשך טיפול כזה? ועד כמה הוא יעיל? תודה!

חשבתם פעם כמה אומץ יש בהתאבדות ? תמיד לימדו אותנו שהתאבדות היא מעשה של חולשה, ויתור, הרמת ידיים. אולי זה נכון, אבל זה גם מעשה של המון כוח והשלמה. הבנה עמוקה שלחיים אין משמעות יותר, הם קשים מדי לשאתם, ופירורי האושר הקטנים שאנו זוכים להם מדי פעם אינם שווים את הסבל העמוק והקשיים שאנו חווים רוב הזמן. המצוקה כבדה ומכבידה. אני יושבת וחושבת למה לה היה את האומץ לעשות את זה ? מאיפה הכוח להיות כל כך אגואיסט ? לחשוב רק על עצמך פעם אחת בחיים ולא על אחרים, ולעשות את מה שייקל על הסבל והכאב הקשים הללו ופשוט להעלם ? הלוואי ואני אפסיק לפחד ואעזור את האומץ. יהיה קשה לנשארים כאן, אבל חוויתי התמודדות עם מוות ממחלה, ואני יודעת שאיכשהוא החזקים ממשיכים לחיות כי חייבים, שורדים, ואני כל כך רוצה להרים ידיים ולוותר, להפסיק את המלחמה הזו, אבל גם מזה פוחדת.

אביב , אינני יודעת בוודאות מדוע את חשה כאב נוראי כל כך שמוביל אותך למחשבות אובדניות . אני רק יכולה לתאר לעצמי שהכאב כנראה גדול מנשוא . אך אל לך לשכוח כי קיימים גורמים המעוניינים לעזור לך עד כמה שאפשר ואולי אף להצליח להראות לך את היופי שהחיים מציעים לנו . את אולי כרגע לא בדיוק מאמינה לי וחושבת שאלו זיבולי מוח - אך לא! את חייבת ומחוייבת לנסות ולבדוק האם זה נכון או לא - אם לא לעצמך אזי למשפחתך ולכל מי שמכיר ואוהב אותך . תבטיחי שתעשי זאת ! אשמח לדעת אם אוכל לעזור במשהו או לשמש לך אוזן קשבת ... יעל .

אביב היי, צפיתי אתמול בתוכנית וכעסתי על כך שאף אחד לא עלה על המתרחש.היום יש טיפול לכל דבר וזה טבעי שכאשר אנו נתקלים בקשיים, אנו נכנסים לדיכאון, פעם עמוק יותר ופעם פחות. היום ישנן טיפולים שבעזרתם אפשר להבריא ולהרגיש טוב.גם אני שרוייה בדכאון עמוק אך זה לא מביא אותי לשים קץ לחיי. אביב יקרה מדוע כל כך רע לך? האם ניסת ללכת לטיפול? כואב לי לקרוא את מה שכתב, תהיה חזקה שלי

שלום לך אביב ושלום לכולם. גם אני קראתי בצער לא קטן את דבריך והיה לי קשה ביותר לצפות אתמול בתכנית ולראות את אותה נערה רגישה, חכמה ובעלת קסם אישי כה רב - אך ללא שמחת חיים ורצון לחיות. אשתף אתכם בחוויה אישית שלי: לפני כשנתיים בעלי עבר תקופה די קשה ויום ששי ארור אחד, לאחר שלא השגתי אותו בסלולרי זמן רב, חיפשתי אחריו נואשות. לאחר כשעתיים הוא התקשר ואמר שהוא נמצא במקום כלשהוא. נסעתי לשם כמטורפת ולאחר חיפוש של יותר משעה (כי המקום שהוא ציין שהוא נמצא בו לא היה נכון) וממש בזכות אינטואיציה וממש נס מצאתי אותו זרוק בפרדס, לאחר שלקח יותר מ - 50 כדורי טגרטול. היה זה מחזה נוראי לראות את בעלי שוכב בחול, מלוכלך, כולל פניו, חיוור כמת ובלי יכולת לזוז, ריר נוזל מפיו.............. שאלתי אותו למה???????? הוא ענה שהיה לו קשה מידי להתמודד. בסוף לקחתי אותו לבי"ח שם עשו לו שטיפת קיבה והיה מחוסר הכרה במשך יומיים. אני חייבת לציין שכעסתי עליו במשך זמן רב אחרי זה, שלא שיתף אותי מספיק, שלא חשב עלי. היום, תודה לאל, הוא לוקח תרופות ומתפקד. אז, כמי שחוותה את נושא ההתאבדות מהצד השני - בבקשה!!!! תנסו למצוא כל פתרון - רק לא התאבדות, למרות שלכאורה זו בקשה אנוכית מצד המשפחה, החברים שחושבים על עצמם ולא רוצים לאבד אדם יקר. אבל, להרוויח את החיים זה גם עבורך, לא רק עבור הסובבים אותך. הלוואי שתהייי חזקה ותבחרי בחיים. מיקי

אביב יקרה, יש משהו מפתה ומסוכן בדיון פילוסופי על התאבדות. זה מפתה, משום שמצבי סיכון יוצרים תחושה של מתח ופיתוי, ורצון לבדוק את הגבולות וללכת על סף הסכנה. וזה מסוכן, משום שיש כאלו שמושפעים בקלות, ומוותרים על הזכות לחשוב בעצמם. אני מסכים אתך שאין אמת בטענה שהתאבדות היא מעשה של חולשה וויתור. אפשר להיות חלש ולוותר, כאשר צריך לבחור בין שתי אפשרויות. אבל כאן יש טעות לוגית. אין לנו בחירה בין חיים לבין מוות. יש לנו בחירה בין חיים לבין חוסר חיים. המוות איננו אופציה טובה יותר או רעה יותר, ואין לנו כל דרך להעריך את ערכו לעומת החיים. לכן ההתאבדות גם איננה מבטאת אומץ, משום שלמעשה אמיץ יש תוצאה המצדיקה אותו, ואילו המוות איננו מבדיל בין אומץ לפחדנות. למעשה, ההתאבדות, או הבחירה במוות, אינה מעשה כה הרואי. נכון שיש לנו אפשרות לבחור במוות, אבל אין לנו אפשרות להימנע ממנו. על כולנו נגזר המוות במידה שווה, ובזמן שנותר לנו אנו יכולים לתת משמעות לחיינו. יש כאלו המעדיפים להתעלם מן המוות ומפחד המוות, ויש אחרים הרואים במוות מעין מציאות אחרת. האמיצים הם אלו שמוכנים להתמודד עם המוות בעודם בחיים, לקבל באומץ את התקרבותו הבלתי נמנעת, ולהמשיך לחיות למרות זאת. נדמה לי שזה מה שאת עושה כעת. את מכריזה על חוסר המשמעות של החיים, על הכאב והקושי, ובכל זאת מנסה למצוא בהם מובן ופשר. זו הסיבה שאת נמצאת כאן אתנו, בפורום, ומנסה לתת משמעות למה שקשה להבין. היכולת שלך להמשיך לחיות מתוך ידיעת המוות וחוסר המשמעות היא הדרגה הגבוהה ביותר של האומץ. היכולת לקבל את גזרת המוות הצפוי לנו היא תהליך שעלינו לעבור מדי יום. היכולת הזו היא שמעניקה למוות שלנו, כמו גם לחיינו, את משמעותם. הסיבה שרוב בני האדם אינם מתאבדים היא סירובם לוותר על משמעות זו. דווקא ההתאבדות היא זו שהופכת גם את המוות לחסר משמעות. אין לי תשובות פשוטות להתמודדות שלך עם הסבל ועם חוסר המשמעות, אבל אני יודע שלפעמים חיוך או חיבוק חזקים יותר מכל הקושי והיאוש. אני רוצה להאמין שאת נמצאת כאן משום שגם את עדיין את מאמינה שהחיוך והחיבוק האלו קיימים. אפילו כאן, בפורום הזה, את יכולה לקבל אותם. אז בואי והישארי אתנו, ואנחנו נשלח לך את כל החיבוקים והחיוכים שנוכל. שלך, דרור

לאביב שלום, אני גם לא יודעת למה הכאב שלך הוא גדול, אבל אני רק יכולה להגיד לך כמי שעברה הרבה!!! בחיים, שעם כל הקשיים, הם יפים!!! נכון, שלפעמים יש קשיים, אבל צריך להתמודד איתם. עדי

תודה לכולכם. התשובות שלכם מדהימות ומרגשות. העליתם דמעות בעיניי. להתראות, אביב.

אביב יקרה, אני שמח שהתגובות של המשתתפים בפורום הזה נגעו ללבך. ואיך את מרגישה עכשיו? ומה שלומך? ומה את חושבת על מה ששמעת כאן? את מוזמנת להמשיך ולחלוק אתנו כאן את רגשותיך ואת מחשבותיך. הנושא שהעלית עשוי לסייע גם לאחרים, הנמצאים באותו המצב, וזקוקים ליד מושטת לעזרה. שלך, דרור

אביב יקרה, סוף סוף הגעתי למחשב וגיליתי את הודעתך. אני יודעת שקשה לך, ושהחיים אינם סוכריה מתוקה עבורך. את בעצמך כתבת שחווית מוות ממחלה עם מישהו אחר. את יודעת מה זה להיות קרוב כל כך לנקודת הסוף, ויחד עם זה לשאוף לעוד טיפת חיים, רק עוד רגע, עוד שניה. את היית בן-לוויה, יכלת להיות שם בשביל מישהו. לבחורה מהטלויזיה, שלא נתנה לאף אחד להיות שם איתה, לא היה באמת מישהו. היו הרבה שרצו וניסו, והיא חסמה. היא היתה בתוך הלבד, בתוך הקושי. וכך גם היא עזבה את העולם, לבד. היא הותירה את הסובבים עם המון כעס ועצב שמתגלה בדמעות שבזוית העין של האח הקטן. כמה היא חסרה לו, כמה הוא זקוק לה. ומה שנותר לו ממנה כעת זה הדף הקטן שהיא כתבה לו רגע לפני הסתלקותה מהעולם, שהוא המלאך שלה ושלא יהיה כמוה. כמה עצב יש במילים האלה, כמה לבד, כמה מכעיסות המילים הכל כך מעטות הללו, הכל כך כואבות. ואת? את עכשיו מרגישה אולי הכי לבד, הכי לא מסוגלת לתת למישהו להיות שם איתך, בשבילך. זה לא קל. את כמו בבור שחור, ולא רואה שום קרן אור. אני לעומתך רואה את הסולם שיוצא מהבור הזה. אני יורדת אל הבור הזה עכשיו כדי להיות איתך. אנחנו נהיה שם ביחד. זה קר, חשוך, לא ברור, מפחיד, מאיים, אבל ביחד זה יהיה פחות נורא. ולאט לאט, כשתוכלי, אני אחזיק בידך ויחד נגשש אל המדרגות החוצה. מעניין השם שבחרת. כנראה שזו שם שמעגן אותך במציאות, שמחזיק אותך כאן, ששומר עליך. שאוהב אותך בצורה הכי כנה, הכי אמיתית. אני שם איתך, בשבילך. לא מוותרת. אל תשכחי להתקשר בערב. טלי פרידמן

הלוואי ויכולתי לאמר לכם שקמתי בבוקר והכל עבר. שהחור השחור שבולע אותי פשוט נעלם. אבל הוא לא. הוא עדיין שם, ואני טובעת בו, בקשיים, בכבדות, בבדידות, בדמעות הזולגות מעצמן. כל המדרגות מובילות למטה ואין מדרגות בכיוון מעלה. טלי - אני כל כך מקווה שאת באמת חזקה מספיק בשביל שתינו, ושהדמעות והייאוש שלי לא יטביעו אותי ואותך ביחד. שיהיה לך יום כייפי. ר.

שלום רב. אני נערה בת 17 שסובלת הרבה מדכאונות בשנתיים האחרונות אני מסוגרת בפני עצמי מרגישה אפאטיות מוחלטת לסביבה .אני בקושי הולכת לבית הספר ואני משקרת לאימי על כך, כמו כן אני לפעמים מקיאה וזה מה שמכניס אותי עוד יותר לאפאטיות ולדכאונות, אני לא יודעת איך לצאת מזה וכבר ניסיתי פסיכולוג וזה לא עזר, שנה שעברה היתי שרויה בדכאון עמוק והלכתי לפסיכולוג,לתקופה קצרה זה היה יותר טוב אבל לאחרונה זה חזר ובגדול. אני אפילו חושבת על מוות הרבה ועל דרכי מוצא אחרים. בבקשה תעזרו לי אני רוצה שזה יפסיק הלימודים מאוד חשובים לי וזה גורם לי להדרדר עוד ועוד, מספיק מצבי גרוע כעת. בתודה מראש שירי.

שירי חמודה: אני שוברת את הראש בנסיון למצא מילים חמות ומרגיעות. קשה וכואב לשמוע מצוקה כזו אצל נערה בת 17. טוב שפנית לפורום- צריך כח רב בשביל לבקש עזרה. אני רק חוששת שאת זקוקה לתמיכה ולעזרה מעבר למה שהפורום הזה נותן. האם את חושבת שתוכלי לשתף אדם קרוב בחייך במה שעובר עליך, אולי את אמך? אולי יש יועצת בבית-הספר בו את לומדת? אם נעזרת בעבר בפסיכולוג, אולי תוכלי להעזר בו שנית. דכאון, כפי שנכתב כבר רבות בפורום קשור להפרעה בחילוף החומרים במח. אולי כדאי לך להתייעץ עם רופא מומחה-פסיכיאטר. שרות כזה קיים דרך קופת חולים. בכל מקרה, הייתי רוצה לקוות שיש מישהו לידך שיוכל ללוות אותך בפניה לאנשי המקצוע, לחכות לך בחוץ ולתת לך חיבוק גדול לפני ואחרי. אני בכל מקרה מחכה פה, ומקווה שדברים יסתדרו לך. חיוך וחיבוק.

שירי היי אני נערה בת 16 ואני די מזדהה איתך ועם המצוקות שלך (מלבד ההקאות- אך לי יש ימים שאני לא אוכלת בעקבות רגעים עצובים). אני סובלת מדיכאון כבר כמה חודשים, ויש לי מעט מאוד ימים טובים אבל גם אם הם טובים אני מרגישה ריקנות. בחודש האחרון התחתי להיפגש עם פסיכולוגית היא עדיין לא עזרה אבל לפחות היא עזרה קצת בלסדר את המחשבות שלי. אולי הפסיכולוגית שלך פשוט לא הייתה מתאימה לך (קראתי פעם שלבחור פסיכולוג זה כמו לבחור בן זוג) אולי כדאי לך לנסות משהי אחרת. אני בטוחה שקשה לך להתרכז בלימודים וגם לי זה מאוד חשוב, אבל אני חושבת וגם לגביי שקודם צריך לפתור את הבעייה הנוראית הזאת - דיכאון. בהצלחה גדולה לך וגם לי פנטסיה

בהקשר להודעה שרשמתי רציתי גם לציין שיש לי חברה קרובה מאוד שלמעשה היא החברה הכי טובה שלי שגם היא "מתימרת" להיות במצבי וגם היא מתלוננת הרבה על דכאונות ולחצים ,רציתי לצין זאת מאחר שאני לא רואה אותה בכלל ברגעי דכאונות, היא תמיד שמחה, כל הזמן מטפחת את עצמה ומרגישה טוב עם עצמה בגלל זה, תמיד עושה דיאטות ומצליחה בעוד שאני סובלת מהפרעות אכילה והדבר העיקרי הוא זה כשאני מדברת איתה, רואה אותה ואיך שהיא מתנהגת זה מכניס אותי עוד יותר לתסכול ועוד יותר לאפאטיות. אני אוהבת אותה מכל ליבי אבל ברגעים שאני מרגישה יותר טוב היא מחזירה אותי ל"מסלול",חוץ מזה היא כל הזמן מתחרה בי ,כאילו שהיא רוצה שאני אהיה מתחתיה ורוצה שאני אמשיך להרגיש רע. מה לעשות?האם לנתק עימה קשרים?האם זה רק אני שמנסה להאשים אחרים בבעיות שלי? האם אני פרנואידית? ענו לי בבקשה בתודה מראש שירי. לפנטסיה:אני מקווה מאוד שהדכאונות הללו ייפסקו לשתינו ואני יודעת שזה יכול להיות רק גיל ההתבגרות והתקופה שבה אנו שרויות. תמיד שממלאות אותי מחשבות קיצוניות ורגשי אשמה חזקים אני חושבת על העתיד ועל העובדה שהכל עובר בחיים, למרות שלפעמים המחשבות משתלטות על המודעות ועל ההיגיון הבריא. הכל עובר בחיים.

שירי חמודה מניסיון שלי ושל חברה ממש טובה שלי, במצבי דיכאון מרבים לריב עם חברים/חברות אפילו הטובים שבהם ומתרחקים מהם. אני בטוחה שמתישהוא את תצאי בדרך זו או אחרת מהדיכאון, ולא כדאי שאז תמצאי את עצמך בלי חברות. אז לדעתי תשמרי עם החברה הזאת שלך על קשר (אם הוא חשוב לך) אבל לא יותר מדי קרוב. וכך כשתרצי לחזור להיות חברה שלך לא תהיה בעייה. תשמרי על עצמך פנטסיה

שלום אני נשואה די הרבה זמן + ילדים. אני שומרת על יחסי ידידות עם בחור שיצאתי איתו בעבר הרבה זמן. בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת עליו הרבה יותר מידי. שאלתי: האם להפסיק את ההתקשרות? דבר שיקשה עלי מאוד. מה אפשר לעשות? כל הזמן יש לי דחף להתקשר אליו. אשמח לקבל תגובות ורעיונות. תודה

נורית שלום השאלה המרכזית בעיני היא מה משמעות המחשבות והיחסים הללו, הן לגביך באופן אישי והן לגבי הקשר שלך עם בעלך. חשוב להבין מה מספק הקשר הזה ומכאן מהו הדחף להתקשר אליו. כמו כן חשוב להבין את אופי הקשר הזוגי שלך עם בעלך והאם היו לך התלבטויות לגבי קשרים עם אנשים אחרים בעבר. האם לקשר עם הידיד בתקופה הנוכחית יש משמעות על רקע יחסיך עם בעלך או שהוא בלתי תלוי בהם. בקיצור, הרבה שאלות ותשובות אין. אם מדובר במערכת ממושכת שמעסיקה אותך הייתי מציע לך לפנות לייעוץ ולנסות להבין מה קורה לך. כדאי להבין תהליכים כאלה באופן יסודי כעת מאשר למצוא אותם בשלב מאוחר יותר שולטים בחייך, ואני מתכוון מכל כיוון אפשרי. למשל, המשכת הקשר יכולה להביא אותך אולי לרומן עם אותו ידיד עם כל מה שכרוך בכך. אבל גם הפסקת הקשר יכולה לגרור סיבוכים כמו תסכול ופנטזיות על מה פספסת ואולי חיפוש קשר דומה גם בעתיד. כך שהשאלה אינה האם טכנית להפסיק או להמשיך את הקשר אלא מהו משמעותו האמיתית של הקשר הזה עבורך וכיצד הוא משתלב בסיפור חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית תודה רבה על התגובה. אני יכולה לספר שלאחר שנות נישואין ההתלהבות פחתה ולפעמים אף נעלמת. הידיד שלי היה חברי תקופה ארוכה. הוא עזר לי הרבה בשעות קשות בתקופה האחרונה ויש לי הרגשה שאני דיי תופסת טרמפ על כל העניין וסתם נכנסת לעולם של פנטזיות. אני מודעת שכלום לא יקרה ביננו כי אין לי אומץ. ואולי טוב לי סתם לחיות במן עולם כזה. הבעייה היא שמחשבותי דשות בעניין יומם ולילה. וזה נראה לי מוגזם. אני לא יודעת מה לעשות ואני גם לא מעיזה לספר לחברי על כך. אולי עם הזמן אני ארגע. אני במן שלב בחיים בו אני חושבת מה זהו? נגמרו כל הריגושים? זה מדכא ומתסכל. אולי בגלל זה אני בורחת לנישה הזו. תודה .

שלום רב אני לוקחת קרוב לשלוש שנים כדורים נגד דיכאון מכל הסוגים ללא מרשם רופא וללא פיקוח. לפני שלושה חודשים החלטתי להיגמל ואכן היה כך. האם אפשרי להיגמל מזה לבד? יש רגעים שאני מרגישה שאני צריכה כדור, אך אני מתגברת על זה. ואני לא רוצה פסיכולוג או פסיכיאטר- הייתי שם לא עבד. תודה מראש אנונימית

נראה לי שכל מנהלי הפורום עכשיו יכעסו על שלא היית תחת פיקוח רפואי. איך בכלל נתנו לך את הכדורים. בקופ"ח עושים בעיות. לפי מיטב ידיעתי ההפסקה היא הדרגתית. בהצלחה

אנונימית שלום אנחנו לא עוסקים בחינוך ולכן אין פה שאלה אם מנהלי הפורום יכעסו או לא (כפי ששגית כותבת). אדם מבוגר לוקח החלטות בהתאם לשיקול דעתו. אני מתאר לעצמי שלא פנית כדי לשמוע את דעתנו על לקיחת תרופות ללא פיקוח רפואי, הרי התשובה ברורה מראש. אני בטוח שנעזרת בכדורים, אבל אני לא בטוח שנעזרת בהם באופן שאת חושבת. ללקיחת כדור יש גם אפקט "אשליה". אחוז ניכר מאפקט תרופות נובע מנכונות פסיכולוגית לקחת את הכדור ולהאמין שהוא יעיל. זה נכון כמובן גם להיפך, כלומר, התנגדות וחוסר אמונה בשיפור המצב גורמים להאטה בשיפור. אנשים שקיבלו כדור דמי נגד כאב ראש ציינו ב 70% מהמקרים שכאב הראש חלף למרות שהכדור היה שקול לכוס מים. אינני יודע איזה כדורים לקחת אבל בעיקרון כדורים נגד דיכאון מהדור החדש אינם ממכרים ולכן אין גם תסמונת גמילה. רצונך לקחת כדור הוא חלק מאפקט האשליה עליו דיברתי קודם, ולא ביטוי לגמילה. לכן מה שחשוב הוא שאת מרגישה כעת יותר טוב. אני מציע בכל זאת שאם בעתיד תרגישי שוב צורך בטיפול, כדאי לפנות לגורם מקצועי, זה בוודאי ישפר את מהירות ויעילות הטיפול. במידה ולא נעזרת בעבר זה לא אומר שאינך יכולה להיעזר כלל, פשוט פני למישהו אחר עליו את יותר סומכת. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר הנכבד שלום.. אני בת 17 שנה, ויש לי שאלה שבפעם ראשונה נשמעת מטופשת ! רציתי לשאול: האם יש מכונים העוסקים בנושאי שיפור המראה החיצוני! כגון לבוש, איפור, יופי, קוסמטיקה, בריאות כללית לגוף, וכל מה שיכול לעזור על שמירת הגוף ושיפור יתר של המראה החיצוני? (לאנשים זה נשמע מטופש, אבל אני באמת מאמינה בדבר כזה, אני רואה הרבה שחקנים בטלוויזיה, ורואה את תמונתיהם לפני ואחרי העבודה כשחקנים, ואז יכולים לראות איזה חתיכים היו אחרי שנכנסו לתחום האמנות לאחרי שהמראה שלהם היה לא כל כך טוב)! ואני שומעת גם על ישראלים שלא כל כך היו יפים, אבל לאחרי הצלחתם העסקית בארה"ב או במדינה אחרת נהפכו לחתיכים.. נא לענות על שאלתי, ומחכה לתשובתך בשניות.. תודה

קורל יקרה, השאלה שלך כלל וכלל אינה טפשית. העיסוק במראה החיצוני שלנו איננו סוגיה שטחית ומשנית, כפי שלפעמים נטען, וכמעט כולנו משקיעים זמן רב מדי יום בהופעה שלנו. יש לכך השפעה רבה על הביטחון העצמי שלנו, וגם על היכולת ליצור קשר עם אחרים. בשנות העשרה של חיינו, השנים בהן את נמצאת כעת, חלים בנו שינויים רבים, ולא קל להתמודד עם כולם. יש רבים המנסים לשנות משהו במבנה גופם, על-ידי ניתוחים פלסטיים, ואילו את שואלת שאלה שכמעט אינה נשאלת, בנוגע ליכולת שלנו ללמוד לשפר את הופעתנו החיצונית. לצערי, אינני יודע אם יש בארץ אנשי מקצוע המתמחים ביעוץ מסוג זה. בשנים האחרונות שמעתי על חברות המתמחות ביעוץ מסוג זה לאנשי עסקים, בעיקר בחו"ל, ואני חושב שזה רעיון מצוין לפתוח חברת יעוץ כזו לקהל הרחב. עם זאת, יש קוסמטיקאיות ויועצות יופי בחברות התמרוקים, שיוכלו להדריך אותך בתחום האיפור, דיאטיקניות שיוכלו להדריך אותך בתחום המזון והדיאטה. מה דעתך להיות חלוצה בנושא זה, ולהתבונן בסביבתך הקרובה? את יכולה לפנות לאנשים המוכרים לך, ואשר יודעים לטפח את הופעתם החיצונית, ולבקש את הדרכתם. פנייה כזו מצידך תחמיא לכל מי שתפני אליו, ואני בטוח שיסייעו לך בשמחה. בברכה, דרור גרין

קורל היי :) דרור גרין צודק...זה באמת מעסיק אותנו רבות...ורק רציתי להגיד לך שנגעת בנקודה שמעסיקה אותי המון...ואני ל א אדם שטחי... מעניין לראות אם תהיינה עוד תשובות לשאלתך וגם אני אצטרף אלייך בציפייה נ.ב אני אחרי שתי לידות ונראית נהדר לדברי מכריי...לדעתי לא משהו...אבל ניחא מראי החיצוני השתפר פלאים לאחר שקניתי אופניים והתחלתי "לפדל" איזה 15-20 ק"מ ביום...זה תרם לי להרזייה ולעיצוב הגוף ובעיקר להרגשה הכללית , ידוע שספורט משפר מצב רוח אבל לא ידעתי שעד כדי כך עד שלא ניסיתי בעצמי- כדאי לך! בייי ילדה ובהצלחה! אביגייל

לא ידוע לי על מכונים כאלה

שלום קורל, בתור אחת שמתעסקת עם להלביש נשים, הייתי רוצה לומר כמה דברים. א. לעולם אל תאמיני למראה עיניך בענין היופי, בכל הענין הזה יש מסחרה רצינית, ע"י איפור, אפשר לשנות מראה של אדם בצורה קיצונית, והרבה כסף מתגלגל שם, כל נושא האיפור, הוא דבר הדורש לימוד, אם זה באמת מענין אותך, את יכולה ללכת ללמוד קורס איפור מקצועי, לאירועים , קורס אורך כ-3 חודשים עלותו כ-2500 ש"ח, ויש מקומות לא אמינים, תפתחי דפי זהב, תבררי, תבקשי לבוא לשיעור אחד בקורס קים כדי להתרשם, בינתיים אל תחתמי על כלום, ואם תחליטי שאת רוצה ללכת על משהו, אז תבדקי טוב טוב על מה את חותמת, מה תרצי לבטל את ההרשמה, כמה כסף חוזר אליך, וכדומה. ב. בנושא הגוף, גם שם יש הרבה מסחרה, המודל הזה של 90, 60, 90, על גובה 1.70 מ' הוא לא מודל טבעי, ככה נראה שרוך עם ציצים, לא בחורה, והציצים האלה, ודאי מושתלי סיליקון, כי בחורה במידות האלה, קרוב לודאי אנורקסית, לצורך התפקיד. רוב הנערות הרזות הן במידות של חזה - בן 82-88,0יש גם נערות עם חזה גדול, אבל הוא בדרך כלל חסר פרופורציה עם הגוף, כך שאין מה לדבר על זה) מותניים 63-70, ירכיים 92-102, ס"מ ולאו דוקא ביחסים האלה, לפעמים הירכיים רחבות יחסית, והמותנים צרות, לפעמים החזה גדול, והמותן רחבה, אבל האגן צר, לפעמים החזה קטן, והירכיים רחבות, ורוב הנערות גם פחות מ 1.70 מ', מה שאומר שאין כמעט 90,60,90, והמידה הזו היא כנראה תוצאה של שיפוצים, קרי, שאיבת שומן בירכיים, הגדלת חזה , או הקטנה של חזה. את יכולה להראות נהדרעם חזה 86, מותנים 68, וירכים 100, תאמיני לי, אני רואה הרבה נערות כאלה, אבל הראש שבוי במודל הפירסומי, וחבל, חבל, חבל. ג.ואף - לא כל האפים מושלמים, אז את יכולה לעבור לפורום פלסטיקה לשאול כמה שאלות בענין. כל השחקניות האלה, היפות כל כך, במיוחד אחרי ההצלחה, הן גם בעלות כסף רב יותר, שמאפשר להן, לעשות שיפוצים, ותיקונים, לקחת מאפר מקצועי צמוד איתן במזוודה, שעל כל פיפס, יקפוץ ויתקן את האיפור, כך שהמצלמה לא תתפוס אותן ברגע שאינו צבוע טוב. ד.אם בכל זאת תרצי לעשות איזה שינוי בגופך, תעשי טובה גדולה מאוד לעצמך, אם תאזרי בסבלנות עד גיל 20, אז גופך יקבל את צורתו והפרופורציה הסופית שלו בוודאות (לפעמים בגיל 18, אבל עדין יש שינויים קטנים עד גיל 20) והכי הכי נכון, זה לקבל את מה שקבלת באהבה, אהבי את עצמך, התאפרי בצורה עדינה ומחמיאה (להרבה חברות תמרוקים יש יועצות שיעזרו לך ללמוד איפור בסיסי), והיי שמחה, כי עם כל הנתונים הכי גדולים של הטבע, אם אין מצב רוח טוב, את לא תיראי במיטבך. ולהפך.

שלום שוב.. דבר ראשון תודה ל: 1. דרור גרין 2. אביגייל 3. ד"ר פלד 4. רוז אני באמת מודה לכם על העזרה הגדולה שנתנתם לי, ועל הזמן שלכם שהקדשתם אותו לקרוא ולהשיב להודעה שלי.. אני בטוחה שעם אנשים טובים (אחלה אנשים) כמוכם, נוכל להגיד שבעולם הזה עדיין יש אנשים טובים.. שיהיו לכם אחלה חיים, ובהצלחה בכל דבר.. אוהבת אותכם קורל :-}{-:

מה ניתן לעשות על מנת לשפר מצב זה?

דלית- זה סמפטום שיכל להופיע במגוון רחב של מחלות של המח. לפעמים יש לזה טיפול תרופתי, לפעמים מטפלים במחלה הראשונית וזה נעלם. לפעמים זו תוצאת לוואי של טיפול תרופתי. בקיצור- תשאלי נוירולוג. בהצלחה.

מידע על טארדיב דיסקינזיה: In 1973, psychiatrist George Crane gained the attention of the medical community by disclosing that many, and perhaps most, long-term neuroleptic patients were developing a largely irreversible, untreatable neurological disorder, tardive dyskinesia (Crane, 1973). The disease, even its mild forms, is often disfiguring, with involuntary movements of the face, mouth or tongue. Frequently, the patients grimace in a manner that makes them look "crazy", undermining their credibility with other people. In more severe cases, patients become disabled by twitches, spasms, and other abnormal movements of any muscle groups, including those of the neck, shoulders, back, arms and legs, and hands and feet (American Psychiatric Association, 1992; Breggin, 1983; 1990; 1991). The muscles of respiration and speech can also be impaired. In the worst cases, patients thrash about continually. The rates for tardive dyskinesia are astronomical. The latest estimate from the American Psychiatric Association (1992, p. 68) indicates a rate for all patients of five per cent per year, so that 15 per cent of patients develop tardive dyskinesia within only three years. In long-term studies, the prevalence of tardive dyskinesia often exceeds 50 per cent of all treated patients and is probably much higher. The disease affects people of all ages, including children, but among older patients rates escalate. In a controlled study, 41 per cent of patients aged 65 and older developed tardive dyskinesia in a mere 24 months (Yassa et al., 1988). Hundreds of thousands of older people receive these drugs in nursing homes and state hospitals. Other closely related, untreatable neurological disorders have now been recognized as variants of tardive dyskinesia. Tardive akathisia involves painful feelings of inner tension and anxiety and a compulsive drive to move the body. In the extreme, the individual undergoes internal torture and can no longer sit still. Tardive akathisia often develops in children who have been treated for "hyperactivity", ironically and tragically subjecting them to permanent inner torture. Tardive dystonia involves muscle spasms, frequently of the face, neck and shoulders, and it too can be disfiguring, disabling and agonizing. There are no accurate surveys of the total number of patients afflicted with tardive dyskinesia. There are probably a million or more tardive dyskinesia patients in the United States today, and tens of millions have been afflicted throughout the world since the inception of neuroleptic treatment (Breggin, 1991). Despite this tragic situation, psychiatrists too often fail to give proper warning to patients and their families. Often psychiatrists fail to notice that their patients are suffering from tardive dyskinesia, even when the symptoms are flagrant (Brown and Funk, 1986; Breggin, 1991). In 1983 I published the first in-depth analysis of the vulnerability of children to a particularly virulent form of the tardive dyskinesia that attacks the muscles of the trunk, making it difficult for them to stand or walk. This is now an established fact. In the same medical book, I offered the first detailed documentation showing that many or most tardive dyskinesia patients also show signs of dementia—an irreversible loss of overall higher brain and mental function. Indeed, it was inevitable that these losses would occur. The basal ganglia, which are afflicted in tardive dyskinesia, are richly interconnected with the higher centres of the brain, so that their dysfunction almost inevitably leads to disturbances in cognitive processes (for the functional neuroanatomy, see Alheid et al., 1990). Since my observations, a multitude of studies have confirmed that long-term neuroleptic use is associated with both cognitive deterioration and atrophy of the brain (Breggin, 1990; Gualtieri and Barnhill, 1988). While defenders of the drugs sometimes claim that this mental and neurological deterioration is caused by schizophrenia itself, their position is untenable. More than 100 years of autopsy studies of patients labelled as schizophrenic failed to show any such deterioration, until the recent advent of neuroleptics. Growing evidence indicates that these drugs produce tardive psychoses that are irreversible and more severe than the patients' prior problems. In children, permanent behavioral or mental disorders frequently develop as a result of the drugs (Gualtieri and Barnhill, 1988). Furthermore, drug withdrawal often causes rebound of the anticholinergic neurotransmitter system, resulting in a flu-like syndrome that includes emotional upset, insomnia, nausea and vomiting. Many patients find themselves unable to stop taking the drugs, suggesting that we should consider them as addictive (Breggin, 1989a, 1989b). Shocking as it may seem, this brief review can only scratch the surface of neurological disorders associated with these drugs, let alone the vast number of other potentially serious side effects. For example, in a small percentage of patients the neuroleptic reaction goes out of control, producing neuroleptic malignant syndrome. The disorder is indistinguishable from an acute inflammation of the brain comparable to lethargic encephalitis (Breggin, 1990, 1991) and can be fatal. Given that these are exceedingly dangerous drugs, what about their advantages? How do they "work"? It is well known that these drugs suppress dopamine neurotransmission in the brain, directly impairing the function of the basal ganglia and the emotion-regulating limbic system and frontal lobes and indirectly impairing the reticular activating system as well. The overall impact is a chemical lobotomy—literally so, since frontal lobe function is suppressed (Breggin, 1983, 1991). The patient becomes de-energized or de-enervated. Will or volition is crushed, and passivity and docility are induced. The patient complains less and becomes more manageable. Despite the claims made for symptom cure, multiple clinical studies document a non-specific emotional flattening or blunting effect (reviewed in Breggin 1983, 1991). There is no significant body of research to prove that neuroleptics have any specific effect on psychotic symptoms, such as hallucinations and delusions. To the contrary, these remain rather resistant to the drugs. The neuroleptics mainly suppress aggression, rebelliousness, and spontaneous activity in general. This is why they are effective whenever and wherever social control is at a premium, such as in mental hospitals, nursing homes, prisons, institutions for persons with developmental disabilities, children's facilities and public clinics, as well as in Russian and Cuban psychiatric political prisons. Their widespread use for social control in such a wide variety of people and institutions makes the claim that they are specific for schizophrenia ridiculous. (They are even used in veterinary medicine to bend or subdue the will of animals. When one of our dogs was given a neuroleptic for car sickness, our daughter observed, "He's behaving himself for the first time in his life".) The neuroleptics are supposedly most effective in treating the acute phase of schizophrenia, but a recent definitive review of controlled studies showed that they perform no better than sedatives or narcotics and even no better than placebo (Keck et al., 1989). One psychiatrist (Turns, 1990) responded to these revelations with anguished questions: "Has our clinical judgement about the efficacy of antipsychotics been a fixed, encapsulated, delusional perception . . . Are we back to square one in antipsychotic psychopharmacology?". That the neuroleptics emptied the U.S. mental hospitals is a myth. The drugs were in widespread use as early as 1954 and 1955, but the hospital population did not decline until nearly ten years later, starting in 1963. That year the federal government first provided disability insurance coverage for mental disorders. The States could at last relieve themselves of the financial burden by refusing admission to new patients and by discharging old ones. The discharged patients, callously abandoned by psychiatry, received a small federal cheque for their support in other facilities, such as nursing or board and care homes. Some patients went home as dependents while others went onto the streets. Follow-up studies show that very, very few patients became independent or led better lives following these new policies (Mosher and Burti, 1989, Breggin, 1991). But are there better psychosocial alternatives? Controlled studies by Loren Mosher have shown that patients diagnosed with acute schizophrenia improve better without medication in small home-like settings run by non-professional staff who know how to listen and to care (Mosher and Burti, 1989). The patients become more independent, and do so at no greater financial cost, because non-professional salaries are so much lower. As an enormous added benefit, the drug-free patients do not get tardive dyskinesia or tardive dementia, as well as other drug-induced and sometimes life-threatening disorders. Controlled studies by Karon and Vandenbos (1981) indicate that even in traditional psychiatric facilities psychotherapy is the treatment of choice for patients labelled as schizophrenic. My own experience in psychiatry began as a college student volunteer in a State mental hospital. We proved that untrained college students, with only minimal supervision, could work as case aides to help nearly all of our chronic patients leave the hospital (Breggin, 1991). But isn't schizophrenia a biochemical and genetic disease? In reality, there's no convincing evidence that schizophrenia is a biochemical disorder. While there are a host of conjectures about biochemical imbalances, the only ones we know of in the brains of mental patients are those produced by the drugs. Similarly, no substantial evidence exists for a genetic basis of schizophrenia. The frequently cited Scandinavian genetic studies (Kety et al., 1975; reviewed in Breggin, 1991) actually confirm an environmental factor while disproving a genetic one. Such conclusions may seem incredible to readers who have been bombarded with psychiatric propaganda, and I can only hope they will personally review the literature and read Toxic Psychiatry for a review and analysis. But even if schizophrenia were a brain disease, it would not make sense to add further brain damage and dysfunction by administering neuroleptics. If the neuroleptics are so dangerous and have such limited usefulness, and if psychosocial approaches are relatively effective, why is the profession so devoted to the drugs? The answer lies in maintaining psychiatric power, prestige, and income. What mainly distinguishes psychiatrists from other mental health professionals, and of course from non-professionals, is their ability to prescribe drugs. To compete against other mental health professionals, psychiatry has wed itself to the medical model, including biological and genetic explanations, and physical treatments. It has no choice: anything else would be professional suicide. In providing psychosocial therapies, psychiatry cannot compete with less expensive, more helpful non-medical therapists, so it must create myths that support the need for medically trained psychiatrists. After falling behind economically in competition with psychosocial approaches, psychiatry formed what the American Psychiatric Association now admits is a "partnership" with the drug companies (Sabshin, 1992). Organized psychiatry has become wholly dependent for financial support on this unholy collaboration with the pharmaceutical industry (Breggin, 1991). To deny the effectiveness of drugs or to admit their dangerousness would result in huge economic losses on every level from the individual psychiatrist who makes his or her living by prescribing medication, to the American Psychiatric Association which thrives on drug company largesse. If neuroleptics were used to treat anyone other than mental patients, they would have been banned a long time ago. If their use wasn't supported by powerful interest groups, such as the pharmaceutical industry and organized psychiatry, they would be rarely used at all. Meanwhile, the neuroleptics have produced the worst epidemic of neurological disease in history. At the least, their use should be severely curtailed. Beyond the specific issue of the neuroleptics, there is a much broader one— how are we to understand and to show care for people who undergo emotional pain and anguish (Breggin, 1991,1992; Mosher and Burti, 1989). Are we to view them as defective objects or as human beings struggling with emotional and social problems and personal conflict? Are we to drug them into oblivion, or are we to understand and empower them? Giving a drug disempowers the recipient. It says, "You are helpless in the face of your problems. You need less feeling and energy, and less brain function". The true aim of therapy should be to strengthen and to empower the individual. People, not pills, are the only source of real help. references Alheid, G. F., Heimer, L. and Switzer, 111, R. D. Basal ganglia. In G. Paxinos (ed.) The human nervous system. New York: Academic press American Psychiatric Association (1992) Task force on tardive dyskinesia. Washington DC: APA Breggin, P. R. (1983) Psychiatric drugs. New York: Springer Breggin, P. R. (1989a) Addiction to neuroleptics? (letter) American Journal of Psychiatry, 146, 560 Breggin, P. R. (1989b) Dr Breggin replies (follow-up letter on addiction to neuroleptics). American Journal of Psychiatry, 146,1240 Breggin, P. R. (1990) Brain damage, dementia and persistent cognitive dysfunction associated with neuroleptic drugs. Evidence, etiology, implications. Journal of Mind and Behavior, 11, 425 64 Breggin, P. R. (1991) Toxic psychiatry. New York: St Martin's Press Breggin, P. R. (1992) Beyond conflict. New York: St Martin's Press Brown, P. and Funk, S. C. (1986) Tardive dyskinesia: barriers to professional iatrogenic disease. Journal of Health and Social Behavior, 27,11032 Crane, G. (1973) Clinical psychopharmacology in its 20th year. Science, 181,121 8 Gualtieri, C. T. and Barnhill, L. J. (1988) Tardive dyskinesia in special populations. In M. E. Wolf and A. D. Mosnaim (eds) Tardive dyskinesia. Washington DC: American Psychiatric Press Karon, B. and Vandenbos, G. (1981) The psychotherapy of schizophrenia. New York: Jason Aronson Keck, P. E. Jr., Cohen, B. M. and Baldessarini, R. (1989) Tirne course of antipsychotic effects of neuroleptic drugs. American Journal of Psychiatry, 146,1289-92 Kety, S., Rosenthal, D., Wender, P., Schulsinger, F. and Jacobsen, N. B. (1975) Mental illness in the biological and adoptive families of adopted individuals who have become schizophrenic. In E. Fieve, D. Rosenthal and H. Brill (eds) Genetic research in psychiatry. Baltimore: Johns Hopkins Mosher, L. R. and Burti, L. (1989) Community mental health. New York: Norton Sabshin, M. (1992, 10 March) To aid understanding of mental disorders. New York Times A, 22 Turns, C. N. (1990) Effects of sedatives and neuroleptics (letter). American Journal of Psychiatry, 147, 1576 Yassa, R., Nastase, C., Camille, Y. and Belzile, L. (1988) Tardive dyskinesia in a psychogeriatric population. In M. D. Wolf and A. D. Mosnaim (eds) Tardive dyskinesia. Washington DC: American Psychiatric Press

ברצוני לעניין אתכם באתר המציג תקציר מעבודת הדוקטורט שלי "ההומור כמנגנון הגנה בשואה". (אם הוא היה חשוב שם הוא בוודאי חשוב כאן) כתובת האתר בעברית http://www.macam98.ac.il/~ochayo/humor/absracth.htm באנגלית http://www.macam98.ac.il/~ochayo/absract.html אשמח לקבל תגובות

חיה יקרה, הצצתי באתר, והתקציר נשמע מעניין ביותר. אני מאחל לך הצלחה. דרור

אהבתי. בהצלחה.

שלום ילדי בן ה 7 בכיתה ב' "אובחן" ע"י מורתו בכיתה א' כבעל הפרעת קשב וריכוז. כמו כן בני מטופל ע"י מרפאה בעיסוק זו השנה השניה. בהתייעצות שקיימנו עם פסיכולוג בית הספר והיועצת וכמו כן עם המרפאה בעיסוק, וזאת במהלך כיתה א', הוחלט כי אין מקום להתערב בשלב זה ממס' סיבות א.יכולות הילד בבה"ס גבוהות למרות גילו הצעיר ביחס לכיתתו. ב. הילד לדעת המאבחנים השונים אינו מקרה "קלסי" של הפרעה זו. ג. הוחלט להמשיך במעקב לאורך כיתה ב'. במהלך תקופה זו נקראנו ע"י בה"ס לישיבה בה נסקרו שיטות העבודה עם הילד,ונדרשנו לקבל החלטה על המשך הטיפול,וזאת מכיוון כי לדברי המורה אין ביכולתה עוד לעזור למרות ההתקדמות הרבה שהילד עבר. עלי לציין כי הילד מגלה יכולות גבוהות במקצועות שונים כגון חשבון תכנון וכד' וניכר קושי בכתיבה, לא ביכולת כמו ברצון להתחיל משימה. אשמח לקבל דעה נוספת ויעוץ

כהן שלום. האם הילד עבר איבחון מסודר ומובנה על ידי אנשי מקצוע הבקיאים בתחום? אם לא - הייתי מנסה לפנות לאיבחון נוסף, מקיף- שבסופו תדעו טוב יותר מהי בדיוק בעייתו של ילדכם- האם היא אורגנית? רגשית? שילוב של שתיהן, או שמא משהו שונה. שווה לבדוק זאת לעומק וביסודיות. בברכה. רוית.

שלום כהן, מורה בבית הספר איננה יכולה לאבחן הפרעת קשב וריכוז עלייך לפנות לפסיכולוג , פסיכיאטר או רופא ילדים על מנת שיאבחנו בצורה נכונה את הילד. להפרעת קשב וריכוז יש מאפינים שדומים למאפינים של בעיות אחרות. אם את מעוניינת במידע על הנושא יש ב iol פורום של בעיות ריכוז וקשב (www.iol.co.il) תפני שם ויעזרו לך לא כדאי להזניח וגם לא כדאי להבהל ובטח שלא לסמוך רק על בית הספר (עם כל הכבוד...)

תודה על תשובתך האם כוונתך לאבחון נוירולוגי או פסיכולוגי עלי לציין כי פסיכולוג בית הספר אינו תומך בדעת המורים והיועצת

איך אפשר להרגיע תינוק בן חודש שכל הזמן בוכה ונראה בהסטריה ובפניקה? האם זה קשור לארועים שעבר ברחם ומה זה אומר לגבי העתיד?

שלי שלום. ממעט הנתונים שכתבת קצת קשה ואף לא אחראי לענות לך. האם את מוכנה לספר קצת יותר פרטים על ההריון, הלידה, תחילת הקשר ביניכם. האם מהתחלה בכה? האם הייתם אצל רופא ילדים? (יתכן ומדובר בגזים). כיצד הוא ניזון- יונק או שותה תחליפים? וכיצד את מנסה להרגיעו? אין ספק שבכי של תינוק כל כך קטן מעורר חרדה ותיסכול. חשוב שתנסי להעזר במישהו קרוב עליו את סומכת בכדי לנסות ולהרגע בחברתו של תינוקך. האם יש לך במי להעזר? (סבתא, חברה טובה, בן זוג וכד'). חזרי אלינו עם הפרטים הנוספים- וננסה לעזור לך כמיטב יכולתנו. בברכה. רוית.

שלום שלי, מנסיון, להכניס לאמבטיה חמה, ולנענע במים עד שירגע, לא חיבים לרחוץ עם סבון, רק מים חמימים. עד שירגע אחר כך הוא ישחק במים בעצמו, להפוך על הבטן (תוך תמיכת הראש) ולתת לו לבעוט במים זה מועיל . לפעמים צריך לעשות את זה כמה פעמים, ביום, ואל תדאגי תשמרי על איפוק, ושלא תיכנסי בעצמך להיסטריה , כי הוא קולט את זה , ומוסיף על שלו.

האם לגריגור סמסא בגלגול של קפקא היה דיכאון או פסיכוזה ?

שאול יקר, גריגור סמסא, בסיפור של קפקא, לא סבל מדיכאון וגם לא מפסיכוזה. אל תדאג, אין צורך לאשפז אותו. לכל היותר אפשר לרסס אותו בתרסיסי נגד ג'וקים, או פשוט לזרוק אותו לערימת זבל מחוץ לבית. אבחונים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים דומים במידה מסוימת לכיסויי העיניים של סוסים. הם מונעים מאתנו להתבונן ימינה ושמאלה, ומכריחים אותו לראות רק את מה שלפנינו, או את מה שמישהו אחר רוצה שנראה. אלו הם הכללות המבוססות על נסיון וידע. אינני מתנער מחשיבותן של הכללות. בלעדיהן לא יכולנו להתקיים בעולם. ההכללה מאפשרת לנו לצאת מן הבית ולחיות את חיי היומיום, מבלי לבחון מחדש כל פרט שבו אנו נפגשים בדרכנו. עם זאת, כדאי להיזהר ולא לעשות בהכללות, ובאבחונים, שימוש יתר. השימוש שעושים אנשי הספרות בפסיכואנליזה ובאבחנות פסיכיאטריות מעניק להם כלי נוסף להבנה ספרותית. וכך אפשר לקחת את הסיפור של קפקא, ולנסות לאבחן את גיבורו בכלים פסיכיאטריים. למרבה המזל, גיבורי הספרות נמנעים מלהגיב, והאבחונים המוטעים אינם פוגעים בחייהם. למרבה הצער, לעתים מתייחסים המטפלים אל מטופליהם כגיבורי סיפורים, ומאבחנים אותם מבלי לבדוק את המאפיינים היחודיים, החורגים מן האבחונים הידועים שנלמדו בבתי-הספר. לא תמיד זה כך, אך כדאי להיזהר. אפשר לשפוט את גריגור סמסא בעיניים פסיכיאטריות, ואפשר ללמוד מסיפורו גם דברים אחרים. מדובר באדם שעבר מטמורפוזה והפך לג'וק. השינוי הפתאומי הזה איננו הופך אותו למשוגע או לחולה נפש. להיפך. באמצעותו הוא מבין את חייו הקודמים, ומקבל זוית ראיה חדשה ורעננה. כך, למשל, הוא חושב לעצמו: "מה מייגע מקצוע זה שבחרתי לי! יום אחר יום, תמיד בנסיעות." בדרך זו הוא הופך את האסון ששקע לתוכו ליתרון. גריגור שהופך לג'וק מאפשר לנו לראות גם את תגובת הסביבה למי שעבר שינוי (כמו מי שמחליט לשנות מקום עבודה, לעזוב את בן זוגו או לשנות מקום מגורים). כשם שניתן להבין את הספרות באמצעות הפסיכותרפיה, כך ניתן להבין טוב יותר את המצב האנושי באמצעות הספרות. דווקא סיפור כמו זה של קפקא מאפשר לנו להבין את הצד האנושי והבריא במה שנראה לנו מבחוץ כחולה. ומדוע חשוב לך לאבחן את סמסא? מה הקשר שלך לאבחון? איך אתה משתמש במוסיקה ובספרות להבנת עצמך? בברכה, דרור גרין

אני אישית מצאתי הרבה דוגמאות יפות למנגנוני הגנה בסיפורים של צ'כוב אופיר

אופיר יקר, זה מה שיפה בספרות. אתה יכול למצוא בה דוגמאות נפלאות לכל התיאוריות הטיפוליות. זו הסיבה שטוב להשתמש בספרות כאמצעי הוראה בבתי-הספר לפסיכותרפיה. אבל כדאי ולהיזהר מלהשתמש בזה כהוכחה מדעית. באותה מידה לא הייתי ממליץ למומחים לכלכלה ללמוד לרקוח זהב באמצעות סיפורי אגדות. דרור

שלום רב, ראשית ההיתי רוצה לשמוע ממבקרי הפורום שסובלים מחרדות אם יש למי מהם תחושות מוזרות בלב - לא מרגישים את הדופק, חלש מדי, מנסים "לעורר" אותו ע"י ריצה וכו,ללא הצלחה. אם כן - אשמח אם מישהו ישתף אותי בחוויותיו אלה. שנית - ברצוני לשאול את ד"ר פלד האם ידוע כיצד משפיע הסרוקסט לגבי הפגיעה בחשק המיני והיוכלת להגיע לאורגשמה (הורמון שאחראי לכך..) בתודה מראש דריה

משהו כמו לחץ בחזה קושי בנשימה משהו כמו התקף לב

יהודה, כשזה סוג כזה של כאב, יש לפנות למיון בדחיפות. עדי

האם ניתן לסבול באותו זמן משתי הפרעות אישיות- סכיזואידית וגבולית?

מירי שלום בעיקרון ניתן לסבול מסימפטומים המשותפים לשתי האבחנות הללו, אם כי נהוג לתת אבחנה אחת עיקרית וניתן, אם יש צורך, לציין שקיימים קווים המאופיינים בהפרעה השניה. עם זאת, כפי שציינתי לא פעם בפורום, אבחנות אישיות הן בעייתיות ביותר ויש מהימנות נמוכה למדי באבחנות אלו שניתנות ע"י אנשי מקצוע שונים ובלתי תלויים. חשוב מאוד להבין באיזה הקשר ניתנה האבחנה ולצורך מה היא ניתנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אדם יכול לסבול מסכיזופרניה ולהצליח להסתיר את סימני המחלה? הכוונה היא למצב שבו הוא מאד סובל בפנים אבל מקפיד לא להחצין את ה"מוזרות". אדם זה מקבל תרופה אנטי-דיכאונית בלבד.

האם צמצום במעורבות בחיים ובתפקוד עשויים לסייע להצלחתו בהסתרה? (הוא לא נמצא במסגרת ונמנע מקשרים חברתיים, אבל משפחתו אינה מבחינה בסימנים חשודים והוא נתפש כ"ביישן" בלבד.

לימור שלום הייתי נזהר מאוד באבחון סכיזופרניה, או כל בעיה אחרת, על סמך נתונים כאלה. ניתן לאבחן אדם רק על סמך היכרות אישית עימו. סימפטומים מסויימים יכולים לעורר השערות לכאן או לכאן, אבל במקרה שאת מתארת אני לא חושב שרצוי לנסות ולהמר במה מדובר. אם תתארי מה מטריד אותך בסיפור הזה יהיה אפשר אולי לעזור ולכוון אותך בצורה מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לקרובת משפחה שלי יש תופעות מוזרות של "טיקים" הכוללים נענוע חזק של הראש, כיווץ חצי-רצוני של שרירים באברים שונים המתבטא ב"קפיצות" פתאומיות ומצמוץ. היא מאד לחוצה והדבר נמשך שנים רבות. רציתי לדעת אם בעיה זו יכולה להיות נפשית או שהיא מרמזת יותר בכיוון ניורולוגי. תודה מראש.

יוספה שלום אי אפשר לדעת, דרוש אבחון מדוייק של הבעיה. האם את יודעת מתי החלה הבעיה או מה גרם לה להתחיל? במידה וקיים גורם כזה יתכן ויש גורם נפשי. בכל מקרה כדאי לפנות לנוירולוג. לעיתים זה צרוף של גורמים נוירולוגיים ונפשיים. תופעות של טיקים ניתן פעמים רבות להפחית בעזרת טיפול תרופתי וגם באמצעות טיפול פסיכולוגי התנהגותי, אבל, כאמור, צריך קודם כל לעשות אבחון מדוייק. בברכה ד"ר אורן קפלן

אוי גמ- גמ... תשמעי סיפור: היו היתה ילדה. היא גדלה בבית רגיל, כמו הרבה בתים אחרים, עם אבא, ואמא, ואחים. החיים שלה היו כל- כך רגילים, שלא היתה לה ברירה: היא היתה מוכרחה לחלום. היא חלמה וחלמה, וגם כשהחלומות לא כל-כך הסתדרו עם המציאות, היא איכשהוא החליקה את זה. אבל למרות שהראש שלה היה בעננים, שתי הרגליים היו על האדמה. ולפעמים זה לא הסתדר לה. למשל, היא היתה מאד מודעת לזה שהזמן עובר, וכל החברות שלה כבר מתחתנות, והיא- לגמרי לבד, או מסתובבת עם הבחורים הלא נכונים. היא פיתחה שינאה עזה לרגליים, ובעקבותיהם לכל הגוף. היא התחילה לאכול בבולמוסים איומים- מה שגרם לה להשמין, להתרחק מחברה, להשאר בבית- ולחלום...לחלום... אבל הרגליים היו שם. וגם הגוף. יום אחד עבר שם בחור. ממש במקרה. והוא דיבר אליה- שאל אותה בשיא הרצינות שאלות על מהות החיים, ועל דת. והיא ענתה לו. הוא לא התעניין בגוף שלה, וגם לא ברגליים. אבל היא דוקא כן התענינה בשלו... ואז היא הבינה, שהיא צריכה לבחור. היא גם הבינה שאי-אפשר לוותר- לא על הראש, ולא על הרגליים. הם יצטרכו ללמוד לחיות ביחד- וכן, גם להתידד אחד עם השני. וזה קרה- לא בבת אחת, ולא מהר, אבל לאט לאט הבחורה החולמנית למדה להתידד עם הגוף שלה. היא נרשמה לשומרי משקל, הלכה לחוג להתעמלות (עם נשים מבוגרות ממנה פי 2, אבל זה כבר סיפור אחר.) היא למדה לכוון את הפעולות שלה לפי החלומות. חלק מהחלומות היא הצליחה להגשים. חלק אחר היא שמה בצד- בהיותה בחורה עקשנית ביותר,היא סירבה לוותר על החלומות, והסכימה רק לדחות אותם למועד מאוחר יותר. הגוף שלה רחוק מלהיות מושלם. לפעמים היא גם מזניחה אותו. אבל הוא שלה, ואחרי כל-כך הרבה מאמצים, היא לא מוכנה לוותר עליו בשום פנים ואופן. את בטח שואלת- למה היא התאמצה כל-כך? למה היא המשיכה? אני חייבת לספר לך שאת השאלה הזאת היא דיסקסה רבות עם אותו בחורצ'יק פילוסופי, לפני החתונה וגם אחריה. לפעמים יש לה הרגשה, שזה מה שמחזיק אותם יחד. זה, והילדות המקסימות שלהן... אבל היא כבר יודעת שיש עוד הרבה סיבות אחרות. אם תרצי- אם תרגישי שזה עוזר לך או מעניין אותך- אני אשמח לספר לך עוד סיפורים. תשני טוב. תחלמי חלומות נעימים. מחבקת אותך חזק.

נו, ככה זה באגדות.... לא לא, ברור לי שזו לא אגדה. אבל מה שעשתה אותה ילדה (משהי שאת מכירה?...) אני לא רוצה לעשות. אני לא רוצה לוותר על העולם שהמצאתי לי בראש, ועם כל הכאב שזה מביא לעולם המציאותי, אני חייבת לדבוק בחלומות. וגם אם אלו חלומות שלא טובים לי, כמו להשאר לבד. (כלומר לא במערכת זוגית אינטימית) כמו להתקשט בצלקות שלי, או למות מרעב...אני לא מסוגלת לוותר על כל זה. בתקופה זו אני מקבלת כדורים חדשים שעוד לא ניסיתי קודם, ובינתיים אני יותר רגועה, ללא התקפות ההרס העצמי שלי, ואני מתחילה לפחד שיעלמו לי הכאבים, ויהה לי טוב... אני לא רוצה שיהיה לי טוב . אם לא יהיה לי רע, לא ישאר לי כלום... יש לי גם חלומות טובים! דימיוניים, מאז שאני זוכרת את עצמי. ואני רוצה להיות שם !! אני חייבת להיות שם. אני לא מוכנה לגלות את זה שיש טוב גם פה. עד שאתה אורז את המזוודות שלך לטיול, ומכין ויזה ודרכון.... ופתאום אומרים לך : לא, אתה נשאר! אני לא מוכנה. בטח אני נשמעת כמו איזה ילדה קטנה ועקשנית, אבל בעבר מתישהו החלטתי את כל ההחלטות האלו, ועכשיו אני לא יכולה לשבור את המילה שלי......... אני כל היום מוצפת בחולומות שלי, אז אשמח מאד לסיפורים חדשים!!! נ.ב. בדר"כ אני מאד לא אוהבת חיבוקים!!! וכאן, באינטרנט, זו פעם ראשונה שזה לא מעביר בי צמרמורת.... ואפילו כייף. :)

שלום גדול! היום זה אחד מאותם ימים יפים, שבחוץ השמש זורחת וחמים ונעים, ובתוך הבית- קור אימים. הנה עוד סיפור: אחד, לא חשוב מהיכן ומתי, החליט לצאת לטיול. הוא התכונן טוב למסע שלו. קנה ספרים על המקומות בהם הוא רצה לבקר, השאיר פתק חנות המטייל עם הפרטים שלו בנסיון למצא שותף או שותפה לדרך. חסך כסף, חיסן את עצמו בכל מיני חיסונים. ויזה דרכון, מזודה-כל מה שצריך. הכל הוא לקח בחשבון. חוץ מדבר אחד: הוא לא ידע כמה קשה יהיה לו להפרד. זה לא היה הצד הטכני: הוא ידע שיש מי שישמור על החתול שלו. השכנה הבטיחה להשקות את העציצים. החברה שלו היתה סטודנטית באוניברסיטה, ולא היה לה ראש לשום דבר חוץ מללימודים, וחוץ מזה היא הבטיחה לחכות. הוא ידע שהכל ימשיך להיות אותו דבר גם כשהוא יסע, וגם אחרי שהוא יחזור. זה הרס אותו. אז מה המשמעות של כל זה? הוא שאל את עצמו. זה כל-כך הטריד אותו, שכבר יצא לו החשק לסוע. וגם נמאס לו מכל מה שיש. הוא הסתובב ככה מבואס כמה שבועות. בפוקס, משהוא ראה את המודעה שלו בהמטייל. והתקשר אליו. הם דיברו, ודיברו, ודיברו. בסוף סגרו על טיול קטן- של 3 שבועות. כשהוא נסע, הוא עוד היה תקוע בבאסה. אבל כשהוא חזר- הוא כבר הרגיש אחרת לגמרי. מה עשה את השנוי? לא הפטריות של גואה. (הוא לא נוגע בדברים כאלה, עניין של העדפה.) עד היום הוא לא ממש מבין. הוא אומר, שלפעמים, במיוחד כשהוא מרגיש איזו התלהבות גדולה ממשהוא, הראש נוטה להיות מוצף במחשבות, ואז הוא מאבד כיוון- קצת כמו תחושת הסחרור של טייסים, שאחריה לפעמים יש נפילה. הוא לימד את עצמו לנווט על-פי מכשירים (לפעמים בן-אדם מבחוץ יכול להיות המצפן שלך) ולא רק על סמך תחושות. זהו. מתי ההפסקה הבאה שלך?

שלום , אני מטלבט בקשר ללימודים באוניברסיטה ורציתי לדעת מהו בדיוק פסיכולוג קליני מה לומדים בשביל להיות פסיכולוג קליני והאם מקבלים תואר דוקטורM.D במה העיסוק בסוף הלימודים? האם המסלול קשה? תודה מראש אייל.

פסיכולוג קליני הוא אדם שסיים התמחות בפסיכולוגיה במסלול הקליני, לאחר שסיים תואר שני בפסיכולוגיה במגמה הקלינית. ישנן עוד מגמות- חינוכית, חברתית, שיקומית, התפתחותית, וארגונית, שלאחריהן יש מסלול התמחות מוכר בארץ. יש עוד מגמות לפסיכולוגיה בתואר שני, אך ללא המשך התמחות מוכר. מסלול הלימודים בפסיכולוגיה שייך לפקולטה למדעי החברה ברוב האוניברסיטאות. בוגרי המסלול אינם רופאים. אם יש לך התלבטות בנושא בחירת מקצוע, כדאי מאד לפנות ליחידות ההכוון שמתמחות ביעוץ מקצועי. זהו, אגב, ענף שבו עוסקים פסיכולוגים ארגוניים וחברתים. יש יחידה כזו באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטת חיפה. שני המקומות מומלצים מאד, מנסיון. בהצלחה!

אייל שלום אני מסכים עם דבריה של רחל וגם סבור שהכוונה או ייעוץ מקצועי עשויים לעזור. בתחום מדעי החברה ישנם מסלולים רבים אפשריים ותלוי מה אתה בדיוק מחפש. אם אתה עדיין לפני לימודי תואר ראשון ההחלטה על סוג ההתמחות בפסיכולוגיה עדיין מוקדמת, למרות שאנשים מתכננים דברים כאלה לעיתים מראש. צריך לקחת בחשבון שזהו מסלול ארוך למדי, כ 5 שנים באוניברסיטה ואם תרצה להמשיך לדוקטורט (מה שאינו הכרחי) זה בערך 5 שנים נוספות. בנוסף ישנן 4 שנים של התמחות עד לקבלת מומחיות קלינית. תנאי הקבלה הולכים ונעשים קשים משנה לשנה. כאמור, תלוי מה אתה מחפש וזה חוזר לשאלה של ההכוונה המקצועית. אגב, גם מכון הדסה בירושלים מספק הכוונה מקצועית וישנם גם גורמים בשוק הפרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחורה כבת 22, לפני שנתיים בערך נכנסתי לחרדה עקב מערכת יחסים עם בחור. הצלחתי לצאת מכך בכוחות עצמי בעזרת עבודה חדשה ושינוי מקום מגורי ואף התחלתי במקביל ללכת לטיפול פסיכולוגי. לאחר כשנה הפסקתי אותו בהרגשה שאין זה מוביל לדבר. בסוף אותה שנה התחלתי לצאת עם בחור נוסף- הפעם, שוב נכנסתי לחרדה ועימי כל המשפחה שידעה על המקרה הקודם... (זה הוסיף על כך שאחי הגדול אף הוא נפטרבפיתאומיות במשך השנה) לא נותר לי שום עוגן מכיוון שגם אבי סובל מחרדות והדבר עירער את כל המשפחה כשהפעם לא יכולתי לקום ולעזוב מחדש. ההרגשה של החוסר אונים - משכה אותי להתייעץ בפסיכיאטר, קרוב המשפחה, שנתן לי טיפול בסרוקסט. מאז עבר חודש,נפרדתי מהחבר, וחזרתי לחיים רגילים (המשבר ארך כ-3 שבועות, בהן תיפקדתי לסירוגין...), האם יתכן שהסרוקסט השפיע כל כך מהר? מה ההבדל בין משבר לחרדה? עלי לציין שקודם לכן השתמשתי ב"דיאנה" ואז גילו שיש לי שיבוש הרמונלי, האם זה השפיע? כיצד אוכל לצאת ממעגל החשש מפני חרדות, החשש שמא זה יקרה שוב... אני כרגע מטפלת בעצמי- כדי לחוש את שמחת החיים מחדש במלואה, אני לוקחת ברזל שגילו שהוא מאוד נמוך אצלי, משתדלת לאכול ארוחות מזינות ולשתות במשך היום, ולהתעמל לפחות 4 פעמים בשבוע במשך 45 ד"ק. תודה...

מיכל שלום בנושא התרופות תוכלי להתייעץ עם ד"ר פלד כאן בפורום. אנא קראי את תשובתי לדניאלה בהודעה הסמוכה. אני חושב שהדברים תואמים גם את התופעות שאת מתארת. בכל מקרה, הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, הן כדי לטפל בחרדות ובמניעתן והן כדי לעבד את מערכות הקשרים והאירועים אותם את מזכירה. לשאלתך, משבר הוא אירוע ואילו חרדה זאת תחושה נפשית. חרדה יכולה להתעורר בעקבות משבר כיוון שמשבר יוצר מצבי חוסר וודאות שהוא הבסיס הראשוני ביותר לחרדה. לעיתים החזרת היציבות גורמת להפסקת החרדה. יתכן והסרוקסט עזר גם בטווח הקצר אך כנראה שהיו גורמים נוספים שעזרו לך להתארגן ולחזור לתפקוד. כאמור, לאור העובדה שמדובר במצבי חרדה שחזרו על עצמם אני מציע לך לפנות לטפול ולמנוע גם את החשש עליו את כותבת מפני התקף החרדה הבא. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני חמש שנים התחילו לי התקפי חרדה בעקבות ניסיון לעשן מריחואנה. מיד לאחר מכן עברתי טיפול פסיכולוגי ואחרי חצי שנה פסקו החרדות לחלוטין. היום 4 שנים לאחר ההפסקה חזרו לי התקפי החרדה. שאלתי האם התקפי חרדה זה מצב שהולך וחוזר כל החיים? האם זה יכול להתפתח למחלה נפשית קשה יותר, או שהתקפי החרדה ילכו ויחמירו?

דניאלה שלום אין חוקים ברורים לגבי חרדות. אין הכרח שהסיבות שעוררו חרדות לפני ארבע שנים הן אותן סיבות שקיימות כיום, למרות שתיאורטית - זה בהחלט אפשרי. כדי להבין מדוע תקפו אותך החרדות כעת צריך להכיר אותך בצורה אישית, מה שכמובן בלתי אפשרי כאן בפורום. התקפי חרדה יכולים להתגבר או לרדת על פני זמן, תלוי כיצד תטפלי בהם מחד, וכמובן, מה יעבור עליך מבחינה נפשית באותו זמן, מאידך. כאמור, אין לדבר חוקים ברורים. בעזרת כלים פסיכולוגיים אפשר להבין את דפוס החרדות וללמוד כיצד להתמודד איתן אחרת. לעיתים ניתן להעלימן אך גם אם הדבר לא ניתן אפשר להפחית את עוצמתן ולשפר את יכולת ההתמודדות איתן בצורה ניכרת. הנושא עולה פעמים רבות בפורום ואני מצרף סיכום קצר על הטיפולים הנפוצים בנושא. אני מציע לך לפנות לטיפול וכך גם להפחית את החרדות, וגם את החרדות בפני ההשלכות העתידיות שלהן, שהן מקור נכבד בפני עצמו להגברתן. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

של פרוזק ? ומה ידוע עליה?

/

אחה"צ טובים, מזה כמס' חודשים אני פרוד מבת זוג מקסימה ואוהבת. היתה לנו מערכת יחסים נפלאה אך כתוצאה ממשבר שלי לא הצלחתי להעניק לה, היתה תקופה קשה נפרדו וחזרנו ושוב נפרדו ותמיד זה היה מצידה.לא יכולתי להעניק לה, בנוסף פחדתי ואני עדיין פוחד ממחוייבות אך יחד עם זאת אני מאוד אוהב אותה ולא מוכן להשלים עם הפרידה! אני מאמין בקשר ויודע שגם היא האמינה בו? ( ומקווה שעדין מאמינה ולא מאוחר מידי), מה עושים ואך מוצאים את הדרך חזרה? אני יודע שהרבה תלוי בי , מה גורם לי לפחד? אנא עזרו לי להחזירה אליי, אני אומלל בלעדיה, לא יכול להשלים עם הגזרה. אם אדע שאיחרתי את הרכבת חיי יהפכו לסיוט לא אסלח לעצמי לעולם על שנתתי לאהבת חיי לחמוק ממני. סביר להניח שאני זקוק לפסיכולוג, אך אני לא מעוניין בשלב זה. תודה מראש RAN.Z

האם זה יהיה נכון להציע לה נישואים או שזה אוליי ירתיע אותה? אני יודע שיש לה מחזרים אוליי היא תדחה אותי? ממתין לתשובתכם רן זהר

רן, מדוע אתה מסרב לטיפול פסיכולוגי? הדבר רק יעזור לך, להכיר יותר את עצמך, כוחותיך, חסרונותיך ובוודאי ישפר את המערכת הזוגית בינכם. לא תצטרך לחשוש יותר. יש משהו שיעזור לך רק להיות קרוב יותר לאהבת חייך ובוודאי יגרום לשניכם אושר. מלבד זאת... אנימקווה שאתה זוכר שעצה של אדם- היא בגדר עצה בלבד ובכוחותיך אתה, לשנות את חייך! סתם מנסה להבין...

רן ידידי, לך לטיפול פסיכולוגי, תאמין לי לא מתים מזה. אם אתה כל כך אוהב אותה זה לא שווה אתה זה??? שלמה

רן שלום מצד אחד אתה מספר עד כמה אתה רוצה שוב בקשר עם חברתך אבל מצד שני, עדיין מספר שנרתע ממחוייבות. זוהי התלבטות לא פשוטה. אתה שואל האם להציע לה חתונה, אבל חתונה כידוע היא התחייבות רצינית וארוכת טווח ואין טעם להציע משהו שאינך מסוגל לעמוד בו. אינני מבין מדבריך מה המצב ביניכם כיום, האם אתם בקשר כלשהו והאם אתם מדברים על הדברים. אחת ההצעות שהייתי נותן לך היא להציע לבת זוגתך שתפנו ביחד לייעוץ זוגי ותקבלו עזרה מאדם מקצועי וניטראלי כיצד לחזור וכיצד לתכנן את העתיד בצורה שבאמת תתאים לשניכם. בסך הכל, אם אתם מעוניינים זה בזה, ועברתם פרידה כואבת, אז שניכם מבינים שמשהו לא היה תקין. חזרה ללא הבנה מה נשבר ולמה, עלולה להחזיר אתכם במהירות לאותו מקום בו הייתם בערב הפרידה. פניה כזו לייעוץ זוגי לא דורשת מחוייבות או התחייבות, בקשו להגיע לפגישה ותראו מה יקרה. מה דעתך? בברכה ד"ר אורן קפלן

רן יקר, גם אני מאמין, שהצעתו של ד"ר אורן קפלן בנוגע לטיפול זוגי עשוייה לסייע לשניכם לחדש ולשפר את הקשר ביניכם. עם זאת, נראה לי שלשם כך עליך לעבור שלב נוסף, בינך לבין עצמך. כפי שתיארת את הדברים, הקושי אינו נובע מהפרידה מבת-זוגך האוהבת, אלא מן היכולת שלך למחויבות וליחסים הדדיים. גם הדרך שבה הצגת את הקושי מצביעה על הבעיה. אתה מציג שתי אפשרויות קיצוניות: עזיבה שלך (כפי שאכן עשית) או הצעת נישואין. לכאורה מדובר כאן בלקיחת אחריות, אבל בעצם שתי האפשרויות מציגות פעולה חד-צדדית, שאינה נעשית בשיתוף עם הצד השני. נטילת אחריות בקשר הזוגי מתבססת על תהליך מתמשך של יצירת אמון והתמודדות עם תגובותיו של הצד השני. גם החשש שלך מטיפול נפשי מוצג באותו האופן. מצד אחד אתה מצהיר על התנגדותך לטיפול כזה, ומצד שני פנית אלינו כאן כדי לקבל עצה ממומחים לטיפול נפשי. העצות שלנו אינן תחליף לטיפול מקצועי, והאחריות על מעשיך מוטלת אך ורק עליך. אם אתה אכן מעוניין בסיוע מקצועי, כדאי שתפנה לאיש מקצוע שיסייע לך להבין ולהגדיר את קשייך במערכת הזוגית. אינני יודע אם ניתן להציל ולשקם את המערכת הזוגית שממנה יצאת. אבל אם ברצונך לנסות ולשקם אותה, ולמנוע קשיים דומים במערכות יחסים אחרות שתקיים אולי בעתיד, כדאי שתחילה תבדוק בינך לבינך, גם באמצעות עזרה מקצועית, את היכולת הפנימית שלך לניהול קשר זוגי. בברכה, דרור גרין

רן שלום, קראתי את דבריך ונדהמתי מהדמיון של מערכת היחסים שלך לשלי.הייתי בטוחה ששורות אלו נכתבו ע"י בן זוגי לשעבר.גם לי היתה מערכת יחסים כזו שבסופה נפרדנו ביוזמתי למרות אהבתי העזה אליו.מדבריך נראה שאתה מבולבל ולא בדיוק יודעה מה אתה רוצה. אם אתה מאמין בקשר אבל אתה פוחד, ישנן דרכים לפתור את הבעיה.ניתן ללכת ליעוץ זוגי שבעזרתו תוכלו לעלות על דרך המלך ואם הטיפול לא יצליח סימן שלא נועדתם להיות יחד.לי לא היתה את האפשרות ללכת ליעוץ זוגי כיוון שבן הזוג לא היה מעוניין. תחשוב טוב מה אתה רוצה ותדע מה לעשות!רק שלא יהיה מאוחר מידי..... אני יכולה להעיד על עצמי שלמרות שאני עדיין אוהבת היום אני פוחדת לחדש את הקשר ואני מעדיפה לא לשמוע מבן זוגי על מנת שאוכל להמשיך הלאה. נפתחו דלתות בפני ואין לי כל כוונה שהוא יעמוד בדרכי - הוא עדיין לא החליט מה הוא רוצה. אם החלטת ואתה יודע זאת אהבת חייך אל תאבד זמן יקר ומניסיון אישי אל תציע לה נישואים כי זה רק ירתיע, קודם תשקמו את היחסים בניכם. אם אתה מעוניין שאייעץ לך תשאיר מס' טלפון או אי מייל ואחזור אליך. בהצלחה אילנית

קודם לשקם את מערכת היחסים ???????????????????????...

אילנית שלום, הייתי מעוניין לשוחח איתך, אנא תכתבי לי לאי מייל יום נעים רן

אני אמא לתינוקת בת 3 חודשים,בעלי ביקש ממני להצטרף אליו לתערוכה בחו"ל,יש לי אפשרות להשאיר אותה אצל אימי, האם כדאי לעזוב אותה בגיל כזה? האם היא יכולה לפתח סימנים של אי שקט וחוסר ביטחון? מה דעתכם?

לכמה זמן את נוסעת?

אני רוצה לנסוע ל-6 ימים..

לכמה זמן?

אני יוצאת ל-6 ימים מה דעתך? ורד

לורד שלום רב. התשובה לשאלתך הינה מורכבת ואינה חד משמעית. באמת רלוונטית שאלת משך הפרידה מצד אחד, וגם עד כמה היא מכירה את אימך ביומיום שלה? באופן כללי- תינוקות הינם אנשים קטנים- ולכן חשוב גם להם להסביר באופן פשוט ועינניני- שאמא ואבא נוסעים ל- X זמן. בזמן הזה סבתא תשמור עלייך- וכשנחזור - אנחנו שוב נהיה כמו לפני הנסיעה. בטח נתגעגע וגם את תגעגעי- אבל אנחנו סומכים על סבתא שתדע איך לטפל בך ולשמור עלייך. תנסו לשלוח איתה כמה חפצים מוכרים, ותדריכו גם את הסבתא שתגיד לה עוד כמה זמן תחזרו. לעיתים אנשים נוטים להתבלבל ולחשוב כי תינוקות כל כך קטנים, שעדיין אינם מדברים- גם לא מבינים כלום. תינוקות מבינים- ברמה החושית. חשוב להם- בדיוק כמו לנו, רק עם פחות דרכי ביטוי, להיות בוודאות עד כמה שניתן. בהצלחה, ותבלו. רוית.

אני לא פסיכולוגית, אבל אמא לילדים , פעם אמר לי פסיכולוג , שאמא לילדים חיבת להיות לפחות חצי פסיכולוג. אם אני לא טועה תערוכות מקצועיות זה ענין של מקסימום שבוע, נראה לי שאחרי שבוע ללא הילדה שלך, יש סכנה שאת תפתחי סימנים של חוסר שקט :-) אבל למען הרצינות, אחרי האמא, המטפלת הטובה ביותר זו סבתא, אם את מרגישה צורך עז להתאוורר, ותרגישי החמצה גדולה באם לא תסעי לתערוכה, זה יתבטא אחר כך בהאשמה שלך את הילדה, אבל אם את מרגישה שלא כל כך בא לך ליסוע, אז את יכולה להשתמש בילדה כתירוץ :) בסה"כ שבוע זה לא זמן ארוך כל כך, מעבר לזה לא הייתי ממליצה .

תודה על התיחסותך לשאלתי,תמיד נעים לקבל תשובות מאמא יותר ותיקה ומקצועית,כי אין חכם כבעל ניסיון, הפחד היחיד שלי שאולי עזיבה לשבוע תפתח אצלה חרדת נטישה שיתבטא בצורה כלשהי בהמשך.

שלום, הייתי מעונינת לדעת אם תוכל להמליץ לי על מאמרים בהם מדובר על תלות של מטפל במטופל, או תלות ביחסים בין מטפל למטופל. אודה לך. עירית.

קראת את על הספה של יאלום?

ובכלל ספריו של יאלום עוסקים בזה רבות. בנוסף, אם תקלידי את המילים transference and psychotherapy ותעשי חיפוש בכל מנוע חיפוש באינטרנט תקבלי חומר רב והסברים. יש בנושא הרבה מאוד חומר, הן מקצועי והן פופולרי. אם תכווני יותר מה את מחפשת אוכל להמליץ לך על חומר קריאה מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

למקרה שלא קבלת הודעה באי-מייל, כתבתי לך בע"מ 113 . בי

רק רציתי להגיד שראיתי את ההודעה, אין לי זמן ממש לענות עכשיו אחזור לפורום אחרי 20:00 חייבת לרוץ ממש מתגעגעת יאללה בי.

תדעי לך שאני עוקבת אחרי כל ההודעות שלך, וממש מחזיקה לך אצבעות. את הדברים שבקופסה קשה להקיא החוצה. אני חוששת שבשלב כלשהו תצטרכי לפתוח את הקופסה בזהירות, לאט לאט - כדי שלא כולם יקפצו החוצה בבת אחת - ולהתחיל להתמודד אתם. עם העזרה המתאימה זה אפילו יהיה אפשרי. תחזיקי מעמד!

תודה..... ;)

כי כתוב באתר http://www.acnp.org/G4/GN401000046/CH046.html שנוכחות של ברזל אולי יכולה להזיק? "The catabolism of bioamines by MAO results in the production of the potentially toxic compounds hydrogen peroxide, ammonia, and aldehyde. Hydrogen peroxide, in particular, in the presence of i r o n (II) can give rise to the highly cytotoxic hydroxyl radical (&#8226;OH). Hypothetically, an increase in catecholamine turnover, as may be seen in certain pathological conditions, will increase production of such free radical intermediates. It has been suggested that increased MAO levels may represent a risk factor for a cell's potential to sustain oxidative injury

אז באתר אפשר למצוא זאת ע"י חיפוש ל- iron . מקווה שזה שזה קצת מסורבל לא ימנע ממך מלתת לי תשובה :-) תודה מראש נטע

האם ניתוחים רבים בגיל הילדות (מגיל 3 חוד' ועד גיל 12, בינתיים) עקב מחלה נדירה משפיעים בהכרח על מצבו הנפשי של הילד. בכלל זה נכלל לא רק הניתוחים עצמם אלא הניתוקים התכופים מהבית לצורך הניתוחים, הניתוקים מבית הספר, וההרגשה האישית של הילד. אשמח להכוונה לחומר ביבליוגראפי בנושא. תודה מראש דקלה

נו באמת, איך לא? אבל יש ברירה אחרת?

כן השינויים הנ"ל משפיעים על המצב הנפשי - חשוב לתת לילד הרבה אהבה ולהשתדל להיות אתו - מצד שני לא לפנק יותר מידי

אני מקווה שקיבלת את ה- mail האישי שלי מיום רביעי בבוקר. ר.

שלחתי לך גם אחד היום.

שכחתי להוסיף במייל האישי - סליחה, סליחה, וסליחה.. והמון תודה. מצטערת על ההודעה המקוטעת, אני קצת מבולבלת ולא מרוכזת.

שבוע טוב, לא פעם גוללתי בפורום את מערכת היחסים הסבוכה שהיתה לי עם בן זוגי וקיבלתי מכם תשובות כנות ומחזקות.כאבתי את פרדתי כמו שלא כאבתי מעולם, חשבתי שעולמי חרב עליי. במשך תקופה ארוכה התהלכתי והעמדתי פנים שהכל בסדר אצלי בזמן שהכאב נגע בכל תא ותא בגופי עד שצעקתי ללא קול, עד שבכיתי ללא דמעות.כולם אמרו שהזמן מרפא את הפצעים, אך לא האמנתי - הוא מרפא אבל לא אצלי כך חשבתי.היום חגגתי יום הולדת, פחדתי מהיום הזה, פחדתי שאצטרך להעמיד פנים שאני מאושרת ולא אוכל לעמוד בזה.רציתי לשתף אתכם שעמדתי די בכבוד ואפילו הצלחתי להעלות חיוך על פניי- כנראה שבאמת הזמן הוא התרופה הטובה ביותר... עדיין לא התגברתי לחלוטין, אבל אני בהחלט בדרך הנכונה! וזה הזמן והמקום צוות יקר להודות לכם מקרב לב על התייחסות לבעיותיי ועזרתכם הכנה: לטלי, ד"ר פלד, ד"ר קפלן ודרור גרין - כלכם בלי יוצא מהכלל עניתם על שאלותיי{ לעיתים כתבתי שאלות בשם אחר} והתודה הגדולה מכולם מגיעה לך - ע - חברתי האחת והיחידה שהיית לצידי בשעות הקשות ולא התייאשת... תודה!!! ILANIT

אילנית, העיקר שיש לנו את הדיסק של חמי, מי צריך יותר ? :) ענת

מזל טוב אילנית וטוב לשמוע, הן שנעזרת, ובעיקר, שהיום יותר טוב ושאת בדרך הנכונה.

אני צריכה עזרה והסברים על רטלין איפה אפשר ליקרוא חומר על רטלין

אתר עם מידע באנגלית על ritalin: http://www.parkinsons-information-exchange-network-online.com/drugdb/083.html

אני אתן לך חומר על רטלין, אבל קודם תגידי עם את ביגלה עם סומסום או ביגלה עם זעתר? לא מצאת שם אחר, רק ביגלה? עשית אותי רעב...

שלום! יש לי שאלה ואשמח לכל מי שמבין בנושא זה יוכל לענות לי ... מה הם התקפות חרדה וממה הן נובעות ואיך פתאום ככה באמצע החיים ? והאם התקפות חרדה = פחד? ואם כן אז למה על שאר הפחדים שלנו אנו מתגברים כייש בנו הרבה פחדים ומה השוני בין פחד להתקפות חרדה ואם אפשר להגבר על זה ? אשמח אם משהו שמבין ועבר את זה יעזור לי להבין מה עובר עלי כי זה סיוט!!! תודה רבה, ליאת

ליאת שךום רב, ד"ר קפלן כתב פה רבות על נושא החרדה. בנוסף יש מאמר שלי בנושא בארכיון הכתבות. הקישי בחיפוש "חרדה" (פה באמר שלנו-בחלק העליון של הדף) ותוכלי לקבל תשובה מקיפה למדיי על שאלותייך. במידה ועדיין יוותרו שאלות, את מוזמנת לשוב ולשאול. בברכה, טלי פרידמן

ליאת שלום חרדה היא לא פחד. פחד הוא תחושה לא נעימה ממשהו ידוע. למשל, סטודנט פוחד להיכשל בבחינה כי הוא יודע שלא התכונן כראוי. לעומת זאת חרדה היא תחושה לא נעימה שאיננה מוסברת. למשל, חרדת בחינות היא תחושה שמתרחשת גם אם התלמיד למד היטב לבחינה. ישנם הסברים רבים מדוע מתרחשת חרדה וחשוב להבין באופן מאוד אישי מה גורם לך לחרדה ובאילו מצבים מתרחשת החרדה. מאחר והנושא עלה פעמים רבות בפורום אני מצרף סיכום קצר מהעבר המתייחס לשיטות הטיפול השונות בחרדה. אני מציע לך לפנות לטיפול. ברוב המקרים ניתן לעזור בצורה משמעותית לסובלים מחרדה וחבל להמשיך ולסבול. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לליאת \ כאחד שסובל כבר הרבה שנים מהתקפי פאניקה וחרדה.אני יכול לומר לך מנסיוני שכל מה שנכתב פה זה נכון בגדול. אבל מתוך נסיוני אני יכןל לומר שלקח לי הרבה זמן ללמודולהבין את מה שקורה בתוכי. היום אני יודע ששילוב של תרופות והרבה עבודה עצמית כמו תרפיה לסוגו יכול להביא לשיפור גדול במצב. אני חיב לצין שוב מנסיוני שלוקח הרבה זמן להתאים תרופה לכל אחד.

אין קשר לעץ שבו נכתבה שאלתי בטעות נכתבה שם. שירה

שירה שלום בכל מקרה עניתי לך שם. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחרונה אני סובל מתופעה של מצב רוח דכאוני . חסר רוח חיים אין לי חשק לראות אנשים וקשה לי לתפקד בעבודה. טיפול תרופתי רק החמיר את מצבי עקב תופעות הלוואי. בהתיעצות עם המטפל הוחלט להפסיק הכדורים. אבקש לדעת מהם הסימפטומים המצבעים על דיכאון או חרדה?

דורון שלום רב, אתה מספר שלאחרונה אתה חווה מצב רוח דיכאוני, ומתאר את הסימפטומים שקיימים אצלך המסמנים דיכאון: חוסר רוח חיים, אין חשק לראות אנשים וקשיי תיפקוד (בעבודה וכו'). אלה הם אכן סמנים שקיימים במצבים דיכאוניים. לכל אחד המצב הדיכאוני מקבל ביטוי מיוחד, כיון שכל אחד מאיתנו הוא אדם שונה, ו"דיכאון" יחווה אצל כל אחד בצורה שונה. לדוגמא: חוסר תיאבון לעומת תאבון מוגבר, פאסיביות לעומת פעלתנות יתר, בעיות שינה מסוגים שונים וכו'. לא ברור לי מדוע אתה מבקש לדעת מהם הסימפטומים הכלליים, ובמה זה יעזור לך. עליך להתמקד בסממנים האישיים שלך ולנסות לעבוד עליהם, ולחזק בעצמך את החלקים האופטימיים והחזקים יותר. שיהיה בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

היי דורון אם אתה רוצה לדעת על דיכאון והסיפטומים תיגלוש לאתר של מכון פסגות שם יש הרבה חומר, וכשאני התחלתי לחשוד שאני חולה בדיכאון, מאוד עזר לי האתר ולדבר עם איש מהמכון. הכתובת: www.psagot.com

לפנטזיה. תודה על העצה.

יש לי ילד שיהיה בשנה"ל הבאה בן שלוש וחצי. אנו גרים בישוב קטן, ויש לי שתי אופציות לרשום אותו בשנה הבאה: לגן בו הוא יהיה הבוגר ביותר (ילדים מגיל שנתיים-שלוש) או לגן שבו יש טרום-חובה וחובה ביחד, והוא יהיה הצעיר ביותר. אני מתלבטת- מצד אחד הוא כבר זקוק לגירויים ברמה גבוהה ומפותח בשכלו, אך אני חוששת שיהיה לו קשה מאוד להשתלב עם ילדים כל כך בוגרים. (הוא עדיין די ילדותי בדברים מסויימים). מה עדיף?

הי אני! האמת שהתחלתי כבר אתמול לכתוב לך תשובה, ואז נמלכתי בדעתי ומחקתי. הייתי בטוחה שרוית ניסן או טלי יענו, ולא רציתי לבלבל אותך עם עודף אינפורמציה. הדבר הכי חשוב שיש לי להגיד לך- תתיעצי. כדאי להתיעץ עם משהוא שמכיר את שתי המסגרות, וגם יכול לעשות ביחד איתך חשיבה לגבי הילד שלך. האם יש שרות פסיכולוגי חינוכי במועצה אליה שייך הישוב? רוב הסכויים שכן, וכדאי לנסות להתקשר ולברר מי הפסיכולוג שעובד בגני טרום- חובה. לעיתים אין השרות הפסיכולוגי מכסה את הגיל הרך.(עניין של תקנים ושל התמחויות אנשי המקצוע בשטח.) אם אין שרות כזה- חזרי לפורום. או שתעני ע"י אחד מאנשי הצוות, או שנחשוב ביחד על כמה קוים מנחים שיעזרו לך בקבלת ההחלטה. אפשרות נוספת- לפנות לפסיכולוג התפתחותי דרך טיפת חלב, המכון להתפתחות ילד או באופן פרטי. מסובך, נכון? ככה זה לגדל ילדים...

מנהלי הפורום-אני מחכה לתשובתכם...

ברצוני לשאול האם נטילת קלונקס וכדורי שינה עלולים לפגוע בראיה. לפעמים אני מתעוררת בבוקר עם ראיה מטושטשת בעין שמאל. נאורולוג שבדק אותי פעם יחס זאת לירידה בבי-12. אני מקבלת זריקה כל 3 שבועות. האם אני צריכה לקחת כדור בי-12 כשהדבר קורה. יתכן שחלה ירידה במשך החודש? אני לא מקבל תשובה ברורה מרופא. נאורולוג אחר שבדק אותי (מכיון שהקודם עזה את הקופה) טען שזה לא נכון, ואם קורה לי שוב דבר כזה אני צריכה לגשת לבית חולים. ברצוני לשאול האם קלונקס היא תרופה להרגעה בלבד או נגד חרדות., ואם נכון כאשר מפסיקים אותה מרגישים שוב עצבניים וחרדים. 2. האם נטילה ממושכת עלולה לפגוע בבלוטת התריס. נעשיתי מאד רגישה לקור מאז נטילת התרופה דברשלא קרה לפני כן. 3. האם יכול להיות שלא אקבל יותר מחזור בגלל נטילת קלונקס (טענת רופא נשים).

אסטרליס כתב/ה: > > ברצוני לשאול האם נטילת קלונקס וכדורי שינה עלולים לפגוע בראיה. לא > לפעמים אני מתעוררת בבוקר עם ראיה מטושטשת בעין שמאל. נאורולוג > שבדק אותי פעם יחס זאת לירידה בבי-12. אני מקבלת זריקה כל 3 > שבועות. האם אני צריכה לקחת כדור בי-12 כשהדבר קורה. יתכן שחלה > ירידה במשך החודש? אני לא מקבל תשובה ברורה מרופא. נאורולוג אחר > שבדק אותי (מכיון שהקודם עזה את הקופה) טען שזה לא נכון, ואם קורה > לי שוב דבר כזה אני צריכה לגשת לבית חולים. שינויים פתאומיים בראיה לא נגרמים מקלונקס - יש לברר מחלה של עיניים ברצוני לשאול האם > קלונקס היא תרופה להרגעה בלבד או נגד חרדות., ואם נכון כאשר > מפסיקים אותה מרגישים שוב עצבניים וחרדים. זה תכשיר הרגעתי סימפטומתי כלאמר לא מטפל בחרדה עצמה אלה בביטוי שלה לכן כאשר מפסיקים יכולים לחזור הסימנים - גרוע מכך זה תכשיר ששיך למשפחת התכשירים יחידים בפסיכיאטריה שגורמים להתמכרות הפסקה לאחר זמן רב גורמת לתסמונת גמילה (כמו קריז של נרקומנים) והסימנים הם של מתח ועזבנות > 2. האם נטילה ממושכת עלולה לפגוע בבלוטת התריס. נעשיתי מאד רגישה > לקור מאז נטילת התרופה דברשלא קרה לפני כן. לא > 3. האם יכול להיות שלא אקבל יותר מחזור בגלל נטילת קלונקס (טענת > רופא נשים). לא

ד"ר אורן קפלן שבת-שלום, אחרי הרבה זמן יש לי שאלה על דעתך לגבי טירוף\גאונות... אתה חושב שבמצבים מסוימים הגבול בין הטירוף לגאונות הוא גדול\קטן או שאין קשר בכלל בין טירוף לגאונות? מה ההגדרה שלך לגבי טירוף? מה ההגדרה שלך לגבי גאונות? כרגיל בתודה מראש, יוני לביא.

שמע אני אומנם לא ד"ר קפלן...אבל אני חושב ש"גאונות" קשור ליכול קוגנטיבית וטירוף ליכולת נפשית....לא ניראה לי שיש הרבה בין שניהם, אופיר

יוני שלום שני המונחים לגביהם את שואל, טירוף וגאונות, הם מונחים יחסיים מבחינה חברתית. גאון או מטורף אינם תכונה אותה מגדיר האדם אלא סביבתו. בשני המקרים מדובר בתופעות שהסביבה מגדירה אותן כחריגות, כשונות מהנורמה המקובלת, האחת נחשבת שלילית והשניה נחשבת (בד"כ) חיובית. זה מכניס אותנו מייד לשאלה מהו רגיל ונורמלי וזו במידה רבה שאלה פילוסופית שאין עליה תשובה חד משמעית. אני נזהר תמיד מהכללות ובוודאי שהייתי מאוד נזהר מלומר שאדם שנחשב "גאון" על ידי סביבתו הוא גם "מטורף". אין לדבר גם כל בסיס עובדתי. ישנם אנשים שנתפסו כמוכשרים מאוד או אף גאונים על ידי סביבתם שלא נחשבו גם למטורפים. כמובן שהדבר נכון גם לכיוון השני. בכל זאת שאלתך אינה עומדת באויר, זהו סוג של מיתוס. לדעתי האישית הוא חסר כל בסיס, אבל יש משהו במיתוסים שאנשים נתפסים אליהם ומאמינים בהם. אבל השאלה היותר משמעותית בעיני יוני, מה בעצם אתה רוצה לדעת. אם אני זוכר נכון השאלה הזו הטרידה אותך גם בעבר בצורה כזו או אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נוטלת פבוקסיל וסובלת מאד מברוקסיזם. האם תופעה זו אמורה לחלוף כשאחדול מלקיחת התרופה (אם פעם אוכל)? ומה ניתן לעשות בינתיים? לתרופות אחרות יש השפעה לא טובה עלי. תודה.

עידית שלום למיטב ידיעתי זו תופעת לוואי שאינה נפוצה אך דווחה בעבר במקרים בודדים. ד"ר פלד יוכל בוודאי לענות על כך בצורה יותר מוסמכת. בכל מקרה, ניתן לטפל או להפחית חריקת שיניים (בשינה ובעירות) בשיטה פסיכולוגית התנהגותית. זו תופעה נפוצה למדי באוכלוסיה הכללית והבעיה העיקרית שלה היא פגיעתה בבריאות השיניים בטווח הארוך. לדעתי טיפול כזה יכול להועיל גם אם המקור לבעיה הוא בשל לקיחת התרופה. יתכן בנוסף, שסבלת מכך גם בעבר אבל שהתופעה היתה חלשה יותר או שלא שמת לב אליה. לגבי לקיחת הפבוקסיל לטווח ארוך, תלוי כמובן למה את לוקחת את התרופה אבל במידה ותשלבי עם לקיחת התרופה טפול פסיכולוגי המתאים לבעייתך סביר להניח שלפחות בטווח הארוך תוכלי להפחית את המינון או להפסיק את התרופה כלל. מחקרים מראים ששילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה יוצרים אפקט מיטבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר פלד שלום. מזה כ-5 חודשים הינני יוצא עם בחורה משקיעה יוזמת ודואגת לי עד אין סוף. האהבה הייתה נראית לי מאוד מושלמת ולאחר תקופה ממשוכת שלא הייתה לי אהבה. התפלאתי איך הכל הולך חלק ומאוד זוהר. שלשום סיפרה לי חברתי כי היא איננה יהודיה. כוון שאני בא ממשפחה מאוד מסרותית אין זה עולה בקנה מידה אחת. אני מאוד אוהב אותה אבל מרגע שהיא סיפרה לי אני נרתע ממנה ומתרץ תירוצים. מה עליי לעלות -אגב היא מתכוונת לעבור גיור עוד כמה שנים. תודה

מישיקו היקר, זה שהיא אינה יהודיה לא עושה אותה פתאום לבן אדם אחר, לא השתנה שום דבר היא בדיוק אותו אדם שאהבת עד כה. האהבה בינכם ברורה לכם החלק הבעיתי הוא המשפחה ואת זה אפשר לפתור אם היר תתגייר אז אין בעיה בכלל. אני לא מבינה למה אתה נרתע ממנה? בגלל שהיא לא סיפרה לך עד עכשיו? אני לא חושבת שהסיבה לרתיעה היא בגלל עצם היותה לא יהודיה, מי שאינו יהודי הוא אינו אדם רע, אם עד עכשיו היא היתה אדם טוב ואוהב היא לא תהפוך פתאום למכשפה אכזרית. בהצלחה מיכל.

מיכל צודקת במאה אחוז. אל פפספס אותה. אם אתה אוהב אותה היא יכולה להתגיר. או כל פיתרון אחר. ב ה צ ל ח ה !

מושיקו יקר, לפי תיאורך, אכן מצאת לך בת זוג בעלת יתרונות רבים. עם זאת, אהבה מושלמת ניתן למצוא רק באגדות, וחלק מחיי השותפות באהבה דורש פשרות וויתורים. לפי תיאורך, העובדה שחברתך אינה יהודיה אינה פוגמת במעלותיה. גם העובדה שהיא מתכוונת להתגייר רק מוכיחה. זאת. אולי אם היא תדע שהדבר כל-כך חשוב לך, היא תהיה מוכנה להקדים ולהתגייר עכשיו. ההסכמה שלה עשויה רק לחזק את האמון שלך בה, ואת הקשר ביניכם. עם זאת, אתה מציג את המוצא הדתי כתנאי שאינו ניתן לפשרה. אם אכן העובדה שחברתך באה מרקע שאינו יהודי איננה מאפשרת לך להמשיך את הקשר איתה, עליך להפסיק אותו מיד. זהו תנאי שאינו קשור באהבה או בזוגיות, וכדאי שתבחן, בינך לבינך, עד כמה הקשר אכן חזק וחשוב. דווקא באהבות הטרגיות הידועות, ההבדלים לא רק שאינם משמשים כמכשול, אלא הם עצמם מחזקים את הקשר (ר' דוגמת רומיאו ויוליה). לדעתי עליך לשתף את חברתך ברגשותיך, ולבחון ביחד איתה את המשך הקשר. בברכה, דרור גרין

קודם אתה צריך להגדיר לעצמך מה אתה רוצה. מה חשוב לך, ומה לא חשוב, זה שהיא לא יהודיה, זה מפריע לך , אם כך חשוב לך שתהיה יהודיה. השאלה מה אתה חושב לעשות בעתיד? אתה חושב על הקמת משפחה איתה? כי אם כן, והיא לא יהודיה, אז תחשוב על זה שהילדים שלך יהיו לא יהודיים, ואז במקום בעיה אחת של גיור יהיו לך יותר. לדעתי , תבקש ממנה להקדים את הגיור, תראה מה תהיה תשובתה. אם היא תתחמק, אז תדע שהיא לא תתגייר לעולם. אם היא תתגיר, אז תוכל להקים איתה משפחה יהודית רגילה. וחשוב שתתגייר לפי ההלכה, כי גיור רפורמי, או קונסרבטיבי, הם גיורים פיקטיביים.הם לא מקובלים בעולם הדתי האורתודוכסי, פוסק ההלכות. יש עוד כמה צדדים לבעיה, למשל, נניח ואתה כהן, אז לעולם לא תוכל לשאת גיורת כדת משה וישראל, כי גיורת אסורה לכהן. אז כך או כך לא יהיה מוצא.

אשמח לקבל התייחסות לשאלה : האם לסרוקסט השפעה בלתי הפיכה על המוח? תודה

לא !!- נהוג לחשוב שעל המוח הבוגר אין השפעה בילתי הפיכה המוח של הילד הוא בהליך התארגנות טיבעי ולכן יש לתכשירים פסיכוגנים יותר השפעה עליו יש לדייק ולאמר שממש בוודאות לא ידוע ממש מה ההשפעות ברמת הריקמה העיצבית

שלום לכם . עברתי תאונה לפני כשנה וחצי פגיעת ראש וצוואר , וגם מצאו דימום קטן באיזור טמפורלי שמאלי . חוץ מסחרחורות ואי שיווי משקל וטנטון אני מרגיש לחץ וקושי בנשימה במהלך היום וגם "קופץ " כל היום מרעשים מפתיעים . בלילה מאוד קשה לי להירדם , וגם כאשר אני מצליח יש לי חלומות זוועה חלקם נראים לי שקשורים לתאונה וחלקם אחרים בעיקר מהאלימות מהטלויזיה או אחרים . ( שאף פעם לא השפיעו עלי אולי בזמן הילדות ) . הייתי אצל פסיכולוג שחושב שאילו תופעות פוסט טראומטיות והם יעברו אחרי שנה לצערי הן לא עוברות ואפילו מחריפות , למרות שאני חזרתי לעבודה חלקית ומשתדל להיות עד כמה שאפשר עסוק ולשכוח את התאונה אני פשוט לא מצליח ובמחשבות אני כל הזמן חוזר ומרגיש כאילו שאני בזמן התאונה ולאחוריה . אני מתחיל עכשיו טיפול בביוי פידבק שהומלץ לי להורדת המתח והלחץ - האם יש איזושהו טיפול נוסף שיכול להפיג את הפחדים / חרדות במהלך היום והחלומות והשינה הטרופה במהלך הלילה ??? והאם טיפול בהיפנוזה יוכל "להשכיח " את התאונה מסדר המחשבות שלי ??? מודה לכם על תשומת ליבכם .

אמיר שלום רב, לפי תיאורך ייתכן מאד שמדובר בתופעות פוסט-טראומתיות. מוזר בעיני אמירת המטפל שהתופעות יעברו לאחר שנה. ללא טיפול טוב, התופעות הללו עשויות להתקבע ולהחריף.להערכתי, אין אפשרות לדעת בדיוק תוך כמה זמן התופעות יחלפו, ובוודאי שהן לא "תעלמנה מעצמן". טיפול בביו-פידבק הוא רעיון נהדר, אך לדעתי האישית אינו מספיק. טיפול היפנוטי אינו "משכיח" תכנים מסויימים כי אם מתמודד עימם בצורה סוגסטיבית, עוקפת חשיבה. להערכתי, אם תוסיך לביופידבק פסיכותרפיה טובה, זה עשוי להיות שילוב טוב. אני יכולה להמליץ לך על מטפל מעולה שמתמקד בטיפול בפוסט-טראומה, ועובד בת"א. במידה ואתה מעוניין, אנא כתוב לי אימייל או תתקשר (הפרטים בכרטיס האישי, בליחצה על שמי). נראה כי אתה מטפל בעצמך, ורוצה לעזור לעצמך. השתמש בכוח הפנימי הזה שדוחף אותך לקבל עזרה, וקבל את הדבר לו אתה זקוק. בהצלחה, טלי פרידמן

אמיר שלום אני מסכים עם טלי שאין ביטחון שהסימפטומים יעברו תוך שנה. מאחר ועברה כבר שנה וחצי מהתאונה, זה זמן מספיק כדי שהסימפטומים הקשים יחלפו, ואם הם לא עברו עד עכשיו דרוש טיפול פסיכולוגי מתאים כדי שהם יעברו. הטיפול בביו פידבק לבדו יכול להביא רוגע והרפיה אבל יהיה יעיל לטיפול בפוסט טראומה רק אם המטפל ישלב טכניקות טיפול נוספות ואז הדבר יכול להיות בהחלט יעיל. היפנוזה עשויה להיות כלי מצויין במקרה שלך ויכולה לעזור. כמו כן יש שיטות נוספות לטיפול ממוקד בפוסט טראומה, אחת מהן הזכרתי כאן בפורום השבוע, EMDR, שנראית לי יעילה מאוד. הנקודה היא לא לשכוח את תאונת הדרכים אלא לנתק ממנה את המטען הרגשי הכבד שאתה נושא, בצורה מודעת ובצורה סמויה. לבסוף, במקרה של פגיעת ראש אין לפסול פגיעה מוחית כלשהי, בעיקר שאותרה כזו לפי דבריך. לדבר יכולה להיות השפעה גם על מצב רגשי וניתן לבדוק זאת במבחנים פסיכולוגיים אצל אנשים המומחים בתחום זה. הייתי מנסה קודם את הטיפולים הקונבנציונליים ובמידה וזה לא עוזר לפנות לאבחון. אם וכאשר זה יהיה רלוונטי אוכל להמליץ לך על מאבחן מתאים. בשורה התחתונה, בד"כ ניתן לטפל בתופעות כמו שלך בצורה ממוקדת ומהירה יחסית. לא הייתי נותן "לזמן לעשות את שלו", חבל על הסבל בזמן הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר פלד שלום, אני בת 32 וסובלת מחרדות ודכאונות כבר מספר שנים. לפני כחודשיים התחלתי לקחת סרוקסט (רבע כדור בלבד) למשך כחודש ואז הפסקתי (לפני חודש לפחות) לפני הטיפול היו לי כל הזמן פלפיטציות וטכיקרדיה שמיד בתחילת הטיפול נעלמו. בעייתי היא - לפני כשבועיים שלושה הרגשתי שאני מאבדת את החשק ליחסי מין (לבעלי ולי היו כל השנים יחסי מין נהדרים והתשוקה לא פחתה יחד עם הדכאונות והחרדות.) בנוסף אני מרגישה שאני כל הזמן כמו "שוקעת" , אפטית , אין לי חשק לאכול, רע לי ואני לא מסוגלת לבכות (בעבר התקפי הבכי היו מאוד משחררים) וכאילו לא מרגישה בכלל את הדופק (אפילו בזמן צעדה, דבר שהייתי רגילה להרגיש ב"עודף" בקיצור תחושה של מתה כאילו נעלם כל האדרנלין. אני לא מאמינה שזה קשור לתרופה היות וקלקחתי מינון כ"כ נמוך לזמן קצר והפסקתי די מזמן ועל כן מתחילות מחשבות על כיוונים אחרים (חוסר באדנו קורטיקואידים בגלל גידול ..) אני מאוד מתוסכלת מהעניין ומודאגת ולפני שאתחיל "סדרת בירורים אצל רופאים (כמו שבטח מוכר לך) אודה לך מאוד על חוות דעתך בברכה אור

את מתארת תמונה שעלולה להתאים להתפתחות התחלתית של דיכאון? האם ניסית לאבחן את מצבך אצל מומחה? הוא גם יוכל להמליץ על הבירור הגופני המתאים לאבחנה מבדלת

לפני כשמונה חודשים פניתי אליכם לראשונה בתמיכה של חברה יקרה כאשר הייתי במצב גרוע ביותר מבחינה נפשית ובחיפוש מוטרף אחריי דרך לחיפוש האושר ...אז בתמיכתכם פניתי ליעוץ מקצועי אכן הובחן דיכאון בינוני שהלך והדרדר ולכן אני מטופלת כיום בכדורים שעזורו לי כיום אני לא מגיעה לדאונים שהייתי רגילה אליהם כבר לא בכיתי ככה סתם מעל חצי שנה והמחשבות כבר לא כל כך נוראיות ומפחידות אבל הדרך עדיין ארוכה וההתמודדות עם הלחצים היומיומים עדיין קשה את האושר אותו ציפיתי למצוא עוד לא מצאתי וכנראה שגם לא אמצא אבל אני כבר נהנית יותר ממה שיש לי ומחייכת לפעמיים והכי חשוב !ועכשו אני מבקשת את עזרתכם יש לי חברה שילדה לפני כארבעה חודשים היא בדכאון רציני ביותר הפוגע בתפקודה היא לא מתפקדת בבית עם הילדים כמו כן למרות חזרתה לעבודה לאחר שלושה חודשים היא לא הצליחה להתרכז ולעבוד ולכן עזבה והאריכה את החופשה ללא תשלום היא נסגרה בבית לא רוצה לראות אף אחד.בשיחתי איתה מיד לאחר חזרתה לעבודה סיפרתי לה עליי והמלצתי לה לפנות לרופא לעזרה והיא אכן פנתה וקיבלה כדורים לדעת הרופא הדיכאון מתקשר כמובן ללידה .הכדורים כבר הוחלפו שלוש פעמים כיוון שהיו להם תופעות לוואי קשות היא הגיעה למינון גבוה והוא עוד אמור לגדול לצערי דיברתי איתה היום והמצב לא רק שלא משתפר אלא יש נסיגה היא מיואשת לחלוטין ואין לה כוח לכלום ובטח לא לעזור לעצמה .לדעתי היא צריכה לשלב את הטיפול התרופתי בתראפיה קבוצתית או לבד בשיחות עם איש מקצוע אך אינני יודעת לאן להפנות אותה דחוף!!!אנא המליצו לי בדחיפות על דרך לעלות אותה למעלה המצב ממש מפחיד אותי בעיקר כיוון שבדרך זו או אחרת הייתי שם ....תודה מראש סמדר.

לסמדר שלום. למרות שלא הייתי כאן לפני שמונה חודשים- התרגשתי לקרוא את מכתבך. זה נעים וחשוב לדעת שהאתר עוזר לאנשים. לגבי חברתך- דחוף וחשוב שתפנה לעזרה. אפשר לטפל בדכאון אחרי לידה והטיפול המומלץ הינו שילוב בין טיפול תרופתי לנפשי. במרפאה שאני עובדת בה אנו מטפלים גם במקרים כאלה. הטיפול ניתן בחינם לכל חברי קופות החולים השונות. גם בבית החולים איכילוב ישנה מרפאה כזו. היא יכולה לפנות טלפונית ויתנו לה תור. אני מאוד ממליצה. הטלפון שלנו הוא: 03-9331927 . תגידי לה שתתקשר בהקדם. בברכה. רוית.

סמדר שלום רב, אני מצטרפת לדבריה של רוית. הכי חשוב כעת זה לסייע לחברתך להגיע לטיפול. דיכאון שלאחר לידה הוא דיכאון שמשפיע הן על האישה עצמה באופן מורכב וקשה (עד כדי חוסר תיפקוד כפי שאת מתארת אצל חברתך), והן על סביבתה: התינוק ושאר המשפחה הגרעינית (בעל, ילדים נוספים וכו'). טיפול יעיל שמשלב בדר"כ טיפול תרופתי ופסיכותרפיה, מצליח במקרים רבים "להעמיד על הרגליים" את האישה. וכמו שאת מתארת את ניסיונך, את בוודאי כבר יודעת. אני שמחתי מאד לשמוע שהפקת תועלת מהפורום שלנו, ומודה לך על המחמאות. שובי אלינו בכל שאלה או בעיה, וגם לפעמים סתם, כדי למסור דישת שלום ולספר מה שלומך... שבת שלום, טלי פרידמן

ד"ר פלד שלום, לפני כשבוע בערך העליתי נושא כאוב של מערכת יחסים סבוכה שהיתה מלווה בקנאה ורגשות מעורבים.הקשר עם בן זוגי נותק אך המשכנו לדבר ובאחת השיחות האחרונות שלנו בן זוגי אמר לי שאין לי יותר מה לחפש אצלו , אם כבר הוא יחפש אותי.מאוחר יותר דברתי איתו ואמרתי לו שגם לו אין מה לחפש אצלי כיוון שיצאתי עם ידיד והיה מאוד נחמד ויש אפשרות שזה יתפתח לקשר רציני יותר.בן זוגי לשעבר לקח את זה בצורה מאוד קשה ( אני לא יודעת למה, הרי הוא לא מסוגל להיות בקשר כרגע) והתחיל לקנא לי ושאל אם סגרתי את הדלת בפניו או שעדיין יש סיכוי שנחזור. תשובתי היתה שיחשוב טוב מה הוא רוצה ואז ידע מה לעשות.התחושה שלי היתה רעה לא רציתי שעקב קנאה מצידו ירצה לחזור אליי.הקשר בנינו היה חשוב לי והאמנתי בו, היום אני כבר לא כל כך בטוחה.שאלתי האם קנאתו מראה על נכונות להיות לצידי או שמא זה קטע ילדותי שיעבור לו? בסוף שיחתי איתו הא אמר שיחזור רק שיהיו לו " קבלות " שאכן הוא רוצה להיות איתי. אני כמובן לא יושבת ומחכה אבל קטע הקנאה מצידו בלבל והפחיד אותי. אודה על התייחסותך אילנית

לפי איך שאת מתארת את זה נראה שמדובר בגישה אגואיסטית ולא יציבה מצידו דבר שהולך לכיוון של ילדותיות ואישיות לא בשלה

לאילנית / ד"ר פלד מניסיוני הבלתי מקצועי אוכל לומר לך כי אמנם רגשות הקינאה אכן קיימות אצל בן זוגך ולדעתי זה מאוד הגיוני מכוון שאם הוא מרגיש כלפייך רגש עמוק ואמיתי או רגש כלשהוא הוא יקנא לך . אני לא חושבת שצריך לשפוט אותו בצורה כזאת עד כדי הפיכתו "לאדם רע ומפחיד" , ואיך את היית מגיבה אם זה היה הפוך ? אני לא חושבת שיש אגואיזים במקרה הנ"ל , והעובדה שהוא כן הודיע על תחושותיו יכולה להתפרש בצורה יותר חיובית של אכפתיות , של עדיין קיים רגש או שעדיין את חשובה ואכפת לו ממך . כל זאת כמובן עם הפחד מלאבד אותך . ואת לא קנאית ? ולא אכפת לך ? האם ביציאה עם גבר אחר הכל נמחק ? כי אם כן הרי לך התשובה .. ואם לא הרי שהיית מרגישה בדיוק כמוהוא.

אילנית יקירתי אני מקווה שקראת את התיחסותי לד"ר פלד . כמו כן הייתי מוסיפה לעניין הפחד - הרי הוא היה אדם יקר וקרוב לך מאד האם יש סיבה לפחד ממנו ? או בגלל שהוא מרגיש אולי תוסס , עצוב, או פגוע וכואב ? קראתי את שאלותייך בפורומים הקודמים והייתי באמת רוצה לשאול האם לא הוצאת את הדברים קצת מפרופורציה בכדי להרגיש טוב יותר ? מדברייך עולה שבן זוגך (לדעתי הבלתי מקצועית ומניסיוני לצערי העשיר ) אדם סגור שקצב מהלכו שונה משלך . כנראה שהוא אדם טוב עם כל הכאב שהוא גרם לך , כי אחרת לא היית רוצה אותו כל כך , ומצד שני העובדה שהוא מופנם מכבידה עלייך, הוא כנראה מבולבל מאוד . . הייתי עם כזה אדם ולאחר שהסכלתי לפצח אותו בעקשנות ובסבלנות הפכתי למאושרת באדם . אני מאמינה שלמרות הכל ולמרות הידידות הרבותשלו ,וכל התגובות השליליות שהופנו נגדו בחדרי חדרים הוא מבולבל אבל הוא אוהב אותך. לגעתי הרבה גברים מכבלים "רגליים קרות" כשזה מגיע להמסדות או קשר אמיתי מחייב וזה לא בהכרך עושה אותם אנשים רעים .

איריס היי, קודם כל אני רוצה להבהיר שלא היתה לי כוונה להוציא דברים מהקשרם ולא כתבתי את מה שכתבתי על מנת שארגיש טוב עם עצמי.משום מה יש לי הרגשה שלקחת את דבריי באופן אישי מידי.הצלחת לנתח את אופיו של בן זוגי בצורה אנליטית כאילו הדברים יצאו מפיו.שכתבתי שקנאתו "הפחידה" אותי כוונתי היתה שאין ברצוני לגרום לו לחזור אליי עקב קנאה, חשוב לי שיידע מה הוא רוצה ושסערת רגשות לא תבלבל אותו ותגרום לו לעשות דברים שהוא לא מתכוון אליהם.אני אוהבת אותו ואהיה מוכנה לקבל אותו רק כאשר יהיה בטוח לחלוטין ברגשותיו וברצונותיו.מי כמוני יודעת עד כמה הוא בנאדם סגור ומופנם ומי כמוני יודעת עד כמה הוא פוחד ממחויבות?אם הייתי חושבת שהוא בנאדם רע כמו שכתבת לא הייתי ממשיכה לקוות ולהאמין בקשר.אני שמחה בשבילך שנלחמת על הקשר שלך והיום את מאושרת, אני הרמתי ידיים והמשכתי הלאה.במשך תקופה מאוד ארוכה ניסיתי לתמוך ולהבין את אשר מתחולל בנפשו אך לצערי ללא הועיל.היום יותר מתמיד אני יודעת שהדברים תלויים אך ורק בו ורק לו יש את התשובה... עם כל הכאב יש חיים גם אחריי וייתכן מאוד שהוא יתעורר אבל אז יהיה מאוחר מידי!!! אילנית

שלום רב! ברצוני לשאול שאלה שמאוד מטרידה אותי, לכל מי שיכול לעזור לי בעניין זה אשמח על תגובתו , אז ככה.... לפני כמספר חודשים התחילו להופיע אצלי התקפות חרדה שמאז התקפות אלו חיי השתנו . זה קורה בדרך כלל בזמן לחץ ואז מתחילות התקפות חרדה כמו דפיקות לב מואצות רעד בידיים , התקפות אלו הולכות ובאות מדי חודש או חדשיים , שאלתי היא מה אפשר לעשות והאם התקפות אלו ימשכו לכל החיים כי זה נורא בגלל שהביטחון שלי ירד הקשרים שאני יוצרת עם בחורים לא נמשכים להרבה זמן הם מתלהבים בהתחלה וכבר לא רוצים בקשר איתי(הם לא יודעים על התקפות), מאז התקפות החרדה חיי השתנו לרעה , התחלתי לקבל טיפול פסיכוטרפי , מה אפשר לעשות בנוגע לזה כי אני מאוד אומללה , אשמח אם משהו יענה לי במהרה. תודה שירה

שלום רב, ביתי בת שנה וחמש חודשים מזה זמן מה כחודשיים היא בוכה מתוך שינה. התופעה של בכי מתוך שינה אינו דבר חדש כלומר תקופה מסויימת בסביבות גיל שמונה חודשים עד שנה ונפסק ושוב חזר. אני משכיבה את ביתי לישון בסביבות השעה 18:30 ל- 19:30 בערב. לפני השינה אמבטיה אח"כ עיסוי לגוף ולבסוף אוכל וסיפור לפני השינה. לאחר כשעתיים היא מתעוררת בבכי ובצעקות וזה אף מתבטא בבעיטות עם הרגלים על המיטה אני או בעלי ניגשים והיא נרגעת ע"י בקבוק שתיה עם מים או לחילופין מוצץ וכמובן יש לה את הבובה שלה אשר מרגיעה אותה. והדבר חוזר על עצמו מס' פעמים בלילה. שאלתי האם אני יכולה לפרש זאת כחלומות, או לחילופין משהו אחר אשר איננו מודעים לו? והאם אנו יכולים לעזור לה בצורה אחרת להתגבר?

לירז בוקר טוב. יקיצות לילה הינן תופעה ידועה ונפוצה. כל אדם בתוך מעגל השינה שלו מתעורר לזמן קצר- אך שב ונרדם לרוב מבלי לזכור את ההתעוררויות הללו. תינוקות- הנמצאים בראשית חייהם, בערך מגיל 3-6 חודשים יכולים לישון לילה שלם מבלי להזדקק לאוכל (למעט מקרים מיוחדים- כגון פגים). גם הם- כמו המבוגרים, מתעוררים לעיתים- אך ממשיכים בשנתם. לעיתים קורה- כפי שאולי קורה אצלכם, שההורים מודאגים וניגשים לתינוק מייד כשהוא מתעורר ומתחילים בכל מיני התערבויות על מנת להרדימו שוב. כתוצאה מכך התינוק מפתח תלות בהוריו לגבי הרדמותו ואינו יודע להרדם לבד. חשוב לגדילה ולהתפתחות לישון טוב. אני מציעה שתנסו להמעיט בפעילויות לילה בכדי שביתכם תרדם לבדה ותישן היטב. זה עשוי לקחת קצת זמן, אבל שווה את המאמץ. יש ספר על בעיות שינה של ילדים, שכתב ד"ר אבי שדה. שם הוא מדריך את ההורים כיצד ללמד את ילדיהם לישון. אפשר גם לפנות לעזרה מקצועית בנושא. מקווה שעזרתי. בהצלחה. רוית.

שאלתי על ההבדל בין ריספרדל ל "neuleptil ולא נעניתי, זה הומלץ לשימוש לילד בן 10 עם בעיות קשב ריכוז ובעיות רגשיות. אבקש לדעת מה ההבדל בין התרופות? האם בטוחות לשימוש? מה הן תופעות הלוואי? האם הם ממכרות? ומי עדיפה לשימוש? האם זו תרופה שניתנת לבעיות מהסוג שציינתי למרות שצויין שהיא לטיפול בסכיזופרנייה בבקשה לענות זה חשוב ואנא לא תשובה קצרה

אין הבדל בינהם - שניהם תכשירים לפסיכוזה ולסכיזופרניה הם לא תכשיר הבחירה הראשון לאי-שקט - אני לא הייתי נותן אותם לילד כי הם משפיעים על המוח באופן בילתי הפיך בגיל הזה לפעמים ממליצים להשתמש בהם להרגעה אבל רק למיקרים של אי-שקט ומופרעות גדולה מאד - האם זה המקרה?

שלום בהמשך לשאלתי, הילד בן 10 סובל מבעיות קשב ריכוז ובעיות רגשיות, הוא לפעמים יכול להשמיע קולות מלווים בתנועות ידיים, הילד בבית ספר לחינוך מיוחד. אבל, לא אובחן כסכיזופרניה, בתחילה הומלץ על ריספרדל 0.5מ"ג, אך כיוון שתרופה זו אינה בסל הבריאות ואינה מאושרת למקרים כאלה עליי לממנה באופן מלא. ומכיוון שכך הוצע לי תחליף של 1מ"ג "ניולופטיל" neuleptil, ותרופה זו אקבל בסל הבריאות. אך מכיוון ששני התרופות מיודות כביכול לטיפול בסכיזופרניה העניין ממש מפחיד אותי ומדאיג ואין לי אומץ לתת תרופה זו. שאלותיי: 1. איזה נזק למוח בלתי הפיך התכוונת? מה היא עלולה לגרום? 2. האם המינונים שציינתי עלולים לגרום לתופעות לוואי ולנזק בלתי הפיך כלשהו? 3. למה פסיכאטר נותן תרופה כזו לילד אם ידוע על נזק בלתי הפיך כפי שציינת? 4. האם עקב שימוש בתרופה עלולה להתפתח סכיזופרניה? מה קורה כאשר מפסיקים את התרופה? האם יש אי אילו סמפטומים? תופעות לוואי? האם התרופה ממכרת? אנא ענה לע על שאלותתי בהקדם הנושא חשוב ביותר. בתודה מראש ורדית

הלכת לבדיקה נוירולוגית?אולי הוא בכלל סובל מתסמונת טורט

ורדית כתב/ה: > > שלום > בהמשך לשאלתי, הילד בן 10 סובל מבעיות קשב ריכוז ובעיות רגשיות, > הוא לפעמים יכול להשמיע קולות מלווים בתנועות ידיים, הילד בבית > ספר לחינוך מיוחד. אבל, לא אובחן כסכיזופרניה, משמיע קולות !?! - יתכן שמדובר בתסמונת "טוראת" אז תכשיר הבחירה הוא כן רספרידאל - ואז תתעלמי מההתוויה של סכיזופרניה > בתחילה הומלץ על ריספרדל 0.5מ"ג, אך כיוון שתרופה זו אינה בסל > הבריאות ואינה מאושרת למקרים כאלה עליי לממנה באופן מלא. היא כן בסל הבריאות - תתעקשי לקבל אותה - תבקשי אישור מיוחד - או תאיימי שתעברי קופה על תוותרי - כל תכשיר ישן (החדשים הם שניים זיפרקסיה ורספרידאל) עושה תופעות לוואי מוטוריות מיותרות > ומכיוון שכך הוצע לי תחליף של 1מ"ג "ניולופטיל" > neuleptil, ותרופה זו אקבל בסל הבריאות. אך מכיוון ששני התרופות > מיודות כביכול לטיפול בסכיזופרניה העניין ממש מפחיד אותי ומדאיג > ואין לי אומץ לתת תרופה זו. כמו שציינתי מעלה היא לא רק לסכיזופרניה את רשאית לדעת מה האבחנה כנרא מדובר בחשד ל"טוראת" מחלת טיקים שבעה לידי ביטויי בהשמעת קולות קצרים פתאומיים לפעמים מתואר כמו נביחות > שאלותיי: > 1. איזה נזק למוח בלתי הפיך התכוונת? מה היא עלולה לגרום? אין הוכחה לנזק פשוט המוח אצל ילד הוא עדיין בהתהוות ולכן רגיש לתכשירים פסיכוגאנים יותר ממוח של מבוגר > 2. האם המינונים שציינתי עלולים לגרום לתופעות לוואי ולנזק בלתי > הפיך כלשהו? תכשירים חדשים לא נותנים תופאות לוואי > 3. למה פסיכאטר נותן תרופה כזו לילד אם ידוע על נזק בלתי הפיך כפי > שציינת? להתוויה החדשה שאני חושב עליה כנראה שזה טיפול הבחירה בכל זאת - אין הוכחה לנזק בלתי הפיך וכאשר הסבל והפגיעה גדולים עדיף לטפל > 4. האם עקב שימוש בתרופה עלולה להתפתח סכיזופרניה? מה קורה כאשר > מפסיקים את התרופה? האם יש אי אילו סמפטומים? תופעות לוואי? האם > התרופה ממכרת? לא אין דאגה התכשיר לא ממכר - אין בעיה להפסיק ולא אין שום סיכוי לקבל סכיזופרניה מלקיחת התכשיר > אנא ענה לע על שאלותתי בהקדם הנושא חשוב ביותר. אני מרגיש את הדאגה והדחיפות שלך ליעוץ את יכולה להתקשר אלי לטלפון הנייד - המיספר בכרטיס אישי בלחיצה על שמי בדף הפורום > > בתודה מראש > ורדית >