פורום פסיכולוגיה קלינית

קראתי את הודעה שלך בקשר לעזיבה...ואני מבקש מימך לישקול שנית אני אישית חושב שה "ויכוח" בינך לבין ד"ר פלד הביא הרבה תועלת לפורום הזה אני גם יודע שליפעמים התיחסות של בעל מיקצוע אחד לבעיה מסוימת לא ממש מספיקה...וצריך עוד נקודת מבט,במיקרה הזה נקודת המבט שלך מכיון שד"ר פלד נותן לרוב את הפיתרון ה"תרופתי" צריך איזון לכיוןש ל "טיפול נפשי"...וזה התחום שלך..... אני אישית נהנה ליקרוא את התשובות שלך אופיר

גם אני

.

אז אם אתם לא מאמינים הסתקלו בתשובתו של ד"ר קפלן היקר משעה 16:29 בתשובתו לשמרית

.

למי שכתב שתשובה עולה כסף

מה אתם חושבים? כן או לא?

שמע...אני מחשבי את עצמי כקורא נאמן של הפורום הזה אני לא ממש מסמפט את ד"ר פלד,ביגלל הרבה סיבות אבל אני כן חושב שמגיע לבן אדם טיפה כבוד,על זה שהוא נותן מהמוחיות שלו בפורו פעם אדם חכם אמר "לסוס שמקבלים מתנה לא בודקים שיניים"...ואני חושב שזה תקף במיקרה הזה אופיר

כמובן שלה אתים בלי שם אפילו בדוי

אני לא נתתי את התשובה לשמרית אני די מאוכזב שאתה לא כותב את שמך בכחול

יש לי ילדה בת שנתים וחמישה חודשים אני מנסה לגמול אותה מטיטול מזה חודשים. במשך החודשים הגמילה התחילה יפה היא היתה מבקשת פיפי וצואה בשירותים לפעמים רחוקות היה בורח לה. אפילו אם הינו באמצע נסיעה היא היתה מבקשת. בשבועים האחרונים חלה נסיגה והיא התחילה להרטיב במכנסים בלי לבקש ללכת לשירותים וכל פעם שזה היה קורה היתי מחליפה לה בגדים והיתי שואלת אותה איפה עושים פיפי והיא היתה עונה בשירותים. אבל היא היתה גם מבקשת לפעמים בשירתים אבל יותר היא היתה עושה במכנסים. וגם בגן אבל בגן היא כמעט שלא היתה מבקשת ללכת לשירותים. ביומים האחרונים היא רצתה ללכת לשירותים ולעשות קיבה אבל כל פעם שהיא היתה מתישבת היא ישר היתה קמה ואומרת אין לי וזה קרה אולי במשך חצי שעה כל חמש דקות שהיא הולכת וקמה. עד שבסוף היתה מתישבת ועושה. בגן הגננת אומרת שהיא ביקשה שהיא תסים לה טיטול כי היא רוצה לעשות קיבה בטיטול והגננת אומרת שהיא שמה לה ואז היא עשתה בטיטול וזה היה לי מאוד מוזר כי זה לא קרה לי אף פעם בבית. הגננת לוחצת עלי להחזיר לה את הטיטול למשך כל היום ואני לא מסכימה היום שבאתי לקחת אותה מהגן היא היתה עם טיטול ואני שאלתי את הגננת למה היא שמה לה טיטול והיא ענתה לי שאני צריכה להחזיר לה. כשחזרתי איתה הביתה רציתי לקלח אותה היא התחילה לבכות שהיא לא רוצה להוריד טיטול ואני הסברתי לה שאנכנו הולכים להתקלח והיא התעקשה ולא הסכימה להוריד טיטול והכל בבכי "צריך טיטול לא להוריד" וחזרה על המשפט הזה כמה וכמה פעמים. לקח לי בערך חצי שעה עד שהיא הסכימה להוריד טיטול . אחרי האמבטיה הלבשתי לה תחתונים ומכנסים כרגיל. והיא ביקשה פיפי ועשתה כמה פעמים וכמה פעמים במכנסים וגם קיבה אבל קיבה שוב היה קשה לה . השאלה שלי אם אני צריכה להחזיר לה טיטול או להמשיך בגמילה ואם אני צריכה לשאול את הגננת שאם קרה לה משהו בגן?

לשני, אני לא אשת מקצוע, אבל בחורה עם ניסיון חיים. אולי הילדה עדיין לא מרגישה בשלה לזה? עדי

לשני שלום רב. אני אנסה קצת להרחיב את מה שעדי אמרה לך. לא ציינת במכתבך פרט מאוד חשוב- האם הרעיון לגמילה בא מצידך או מצד הילדה? גמילה מטיטול נראית לעיתים כמשהו פשוט וטכני- אך אין הדבר כך. הגמילה הינה נושא מורכב הדורש הכנה ותלוי בבשלות התפתחותית של הילד. ניתן לחשוב על זה במונחים של פרידה. כי כל שינוי הינו בעצם פרידה מדפוס קודם ואימוץ של דפוס חדש- ולכן זהו תהליך. במקרה של פרידה מטיטולים- זהו תהליך הכורך בתוכו הבטים רבים: מצד אחד, אם הגמילה אינה ביוזמת הילד- אלא יותר מכיוון ההורים, שאומרים לו:"אתה גדול ולכן תעשה בבקשה את צרכיך בשירותים כמו הגדולים"- הילד שרוצה יותר מכל לרצות את הוריו- מנסה להענות. הוא אולי מבין קוגניטיבית את הדרישה, אך רגשית הוא עוד קטן. קשה לו להיות גדול, לוותר על "התינוקות" שלו. הוא גם אינו מבין באמת את המשמעות של עשיית צרכים בשירותים. מבחינתו הקקי והפיפי הם שלו- חלק מגופו. החשיבה שחלק מגופו נופל לשירותים הינה מפחידה ומאיימת מאוד. פה נוצר הקונפליקט: מצד אחד הרצון להענות להוריו ומן הצד השני הפחד שמתעורר בליבו. לכן מאוד חשוב לעשות את תהליך הגמילה ברגישות רבה. להיות ערים לדקויות ולהיות מותאמים לקצב של הילד. יש להתכונן מראש לתהליך הזה ולא לצפות לקסמים. לא להפוך את הגמילה למאבק- כי בכל מאבק יש מפסיד ויש מנצח. כשמדובר בעולם רגשי- חשוב שנשאף לפחות לכך שהדברים יקרו באופן מבוקר, רגיש ואמפתי. במקרה שלך מתקיים מאבק משולש: את, הגננת וילדתך בתווך. חבל שכך קורה ואולי יש צורך בהערכה מחודשת של היכולת של ביתך להתמודד עם הנושא. הייתי ממליצה לך להתייעץ עם איש מקצוע, תוך מתן כל הפרטים החסרים במטרה להדריך אותך כיצד לשתף את ביתך בתהליך ובהמשך גם את הגננת. אני מקווה שעזרתי לך. קצת קשה במדיום הזה להקיף את כל ההבטים הכרוכים בשאלתך. אשמח לענות לך במידה ומשהו לא מספיק ברור, או שמתעוררות שאלות נוספות. בברכה. רוית.

שלום שני- רציתי להוסיף שאלה:האם זו הבת הבכורה שלך? זכור לי היטב הלחצים שהופעלו עלי מתוך המשפחה (אמא שלי, למשל, סיפרה בגאוה רבה איך היא גמלה אותי בגיל שנה בדיוק...) אפשר היה לחשוב שגמילה זה מבחן אינטלגנציה. אבל- לא עזר לכולנו, וביתי הבכורה ניגמלה בגיל כמעט 3 שנים, ללא מאמץ- במשך כשבוע. ביתי השניה ניגמלה מעט מוקדם יותר, אבל בדרך היו נסיגות- משהוא שדומה למה שאת מתארת עם הבת שלך. היום שתיהן גדולות, יפות, חכמות וגמולות. תתעודדי! בין אם תחליטי להחזיר את הטיטול, ובין אם תחליטי שלא- בסופו של דבר הילדה תיגמל. הכי חשוב, לדעתי, לקבל כל דבר עם הרבה הומור ובפרופורציה הנכונה, שהרי בסופו של דבר הילדה תפנים לא רק את העקרון הטכני של איפה עושים מה, אלא גם את ההתיחסות של אמא אליה ולכל העסק הזה. מקוה שעזרתי לך במשהוא.

העזתי ושאלתי את דר' פלד שאלה לפני 10(!!) ימים (2/1 - דף 95) וגם כתבתי תזכורת (5/1 - דף 97), ועד היום לא קיבלתי התייחסות. אני חושבת שמעבר לפגיעה האישית שמי שפניתי אליו בכלל לא טרח להשיב, יש כאן משהו יותר עקרוני. אתם מנהלים כאן פורום בנושא כזה רגיש, ואף אחד ממנהלי הפורום לא טורח לבדוק אם כל השאלות קיבלו מענה? ואולי יש עוד שאלות כאלה שנובעות מתוך מצוקה ואף אחד לא טרח להתייחס אליהן? זה פשוט לא בסדר ונראה לי שאתם צריכים לקחת לתשומת לבכם את העובדה הזאת. ברור שיכול לקרות שלא שמים לב, אבל למה מישהו לא דואג לזה? במקום זה אתם בוחרים לריב בפורום על דברים שאתם צריכים ללבן ביניכם לבין עצמכם. אני פונה כאן לכל מנהלי הפורום ולא רק לד"ר פלד כי נראה לי שיש אחריות מסויימת לכולם בנושא הזה ואולי אתם צריכים לבדוק את עצמכם שוב. מה שבטוח, אני לא אכתוב כאן שום שאלה יותר ובטח לא אמליץ על המקום הזה. שיהיה לכולכם כל טוב.

תהיה מעשית יש עוד פורומים בתפוז יש פורום פסיכיאטריה ואת יכולה לשאול גם שמה עקרונית את צודקת

שמרית שלום ראשית את צודקת. מגיעה לך תשובה ולשם כך הפורום קיים, ואני מתנצל בשמי ובוודאי בשם שאר יועצי הפורום שלא קיבלת תשובה. את צריכה להבין שהמילה "מנהל פורום" איננה מייצגת באמת ניהול. כולנו יועצים בהתנדבות בפורום ואין ביננו קשר מסודר וחלוקת עבודה ידועה מראש כמו במרפאה בעבודת צוות. כל אחד מאיתנו מגיב על הודעות עליהם הוא יכול לענות מבחינה מקצועית ולעיתים כשנראה שיש הודעה שיותר מתאימה ליועץ אחר ממתינים עד שהוא יענה. כל זאת כאמור מבלי שאנחנו נפגשים היכן שהוא ומתכננים את זה מראש. בד"כ זה עובד טוב, אבל לפעמים קורה, כמו שקרה במקרה שלך, שפניה "נופלת בין הכסאות" ולבסוף לא נענת, ועל כך כאמור התנצלותי. שבתי וקראתי את הודעתך המקורית ויש לי הרגשה שהנושא שהעלת נמצא גם הוא "בין הכסאות" מבחינה מקצועית (מבחינת התמחויות היועצים כאן בפורום) ואולי בשל כך אף אחד מאיתנו לא הרים את הכפפה וענה לה. את מדברת בהודעה על אירוע טראומתי וקשה מהעבר שהודחק, ועל טיפול פסיכולוגי שלא מספק מענה מספק למצוקה. עד שלב זה הייתי חושב בעיקר על המלצה לטפול פסיכולוגי, ואולי שינויים בטיפול הפסיכולוגי עצמו. אבל בהמשך ביקשת ייעוץ בנושא תרופות כדי להקל על הכאב וההרגשה הכרונית הלא טובה. לעיתים ניתן להקל על כאב נפשי (ואינני נכנס כעת להגדרה מהו כאב נפשי) בעזרת תרופות, בלא קשר לסיבות להיווצרות הכאב. את עיבוד הטראומה לא ניתן כמובן לעשות ע"י התרופות. אני זוכר שקראתי את הודעתך כשהיא נכתבה ותהיתי האם להגיב אליה. מצד אחד חשבתי שאוכל לייעץ לך בעיקר בנושא הטיפול הפסיכולוגי והאפשרויות הגלומות בו לעזרה. מצד שני ציינת שאת נמצאת כבר בטיפול פסיכולוגי ואת מוטרדת מנושא התרופות, וזה כמובן לא תחום התמחותי. מניסיוני הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכיאטרי תוך כדי שיתוף הפסיכולוגית שלך ולבחון האם תרופות יוכלו לעזור להקל עליך בתהליך הנפשי הלא פשוט שאת עוברת. חשוב לעשות זאת על סמך הכרות ממשית איתך ומבחינה זו הפורום לא יוכל להועיל. דאגותיך מהחומר הכימי, התמכרות לתרופות וכו' הן מוקדמות מידי. בשיחה עם הפסיכיאטר תוכלי להתייעץ ולקבל חוות דעת מעמיקה האם תוכלי להיעזר ובמה (כמו גם תופעות הלוואי הקיימות, אם בכלל). יתכן והתרופות יוכלו למתן את הגלים הסוערים ולהפוך אותם למתונים יותר. ללא היכרות מעמיקה איתך, אבל על סמך המעט שכתבת, אני משער שטיפול פסיכולוגי הוא הדרך המתאימה להתמודד עם עצם הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן אתה נשמע בן אדם מאוד מיוחד ובעל יכולת נתינה אינסופית ביחד ועם רגישות על מנת לסייע לאנשים הזקוקים לעזרה.

אי אפשר לדרוש יותר מידי משרות חינם אנחנו מתנדבים - וכל מידע מעבר לשום מידע הוא רב בד"כ היעוץ שמקבלים פה בחינם עולה הרבה מאד כסף אני מסכים שיש צורך להסדיר פה את האחריות - אבל לזה תתלווה כנראה מחוייבות כספית גם האחריות המשפטית היא מוגבלת - ויש לזכור זאת !

כמו שתמיד אני אומר תשלם תקבל ואם אין לך אז תמות ד"ר פלד היקר אף אחד לא ביקש ממך להתנדב אבל עם החלטת לעעשות כך אז מכל הלב גם אני התנדבתי פעם בצבא והמן לי עשיתי זאת על הצד הטוב מיותר ובמלוא האחריות כסף הוא רק אמצעי ולא מטרה שלך בידידות יהודה

באמת ד"ר פלד לא חחבל על הזמן שלך בזמן שאתה יכול לעשות מליונים תפתח קלינה פרטית וכל הפסיכים ישלמו אז למה בחינם ואני לתומי חשבתי או יש רופא בפורום באמת אנושי מה לעשות טעיתי טועים

שמרית יקרה, הכעס שלך מוצדק, ואני מצטער שלא זכית בתגובה עד כה. כפי שד"ר אורן קפלן ציין, למרבה הצער אין כל תיאום בין מנהלי הפורום, וכל אחד מאתנו עונה רק על ההודעות שבתחום התמחותו. זו הסיבה שאני נמנעתי מלענות לך, ובמיוחד כאשר הפנייה שלך הופנתה לד"ר פלד. אני מתנצל גם על ההתנצחויות שנעשות כאן, לעתים, בענייני פסיכיאטריה ופסיכותרפיה. אני משתדל ככל יכולתי להמנע מהן, ולצערי לא תמיד זה אפשרי. העובדה שאנו עושים את עבודתנו בהתנדבות איננה מצדיקה את ההתעלמות משאלתך. ההחלטה להתנדב היא בחירה אישית שלנו, ומכאן והלאה יש לנו מחויבות ואחריות לכל מה שנעשה בפורום הזה. אחת הסיבות לבעיה שהעלית היא ניגוד האינטרסים בין הפסיכותרפיה לפסיכיאטריה, והעובדה שיש כאן שילוב של שני תחומים שאינם חיים בשלום זה עם זה. לכן יש שאלות שנופלות בין הכסאות, ואולי מרוב מנהלים הפורום הזה למעשה לא מנוהל. מסיבה זו אני עצמי שוקל את המשך השתתפותי כאן. אני מצטער על עוגמת הנפש שנגרמה לך, ומאחל לך שבת שלום, דרור

מילים בסלע

דרור שלום אני מצטער לשמוע שאתה שוקל לעזוב את הפורום. אני חושב שדבריך בפורום חשובים ויהיו חסרים. יתכן ואפשר לחשוב על ניהול מסודר יותר כדי למנוע מקרים כמו שארעו עם שמרית שבהם פניה לא מקבלת מענה מאף אחד מהיועצים. מצד שני דווקא השיטה הקיימת מאפשרת מגוון דעות ויש פניות שמקבלות תשובות מכיווני מחשבה שונים. זה גם תהליך מקביל למה שקורה במידע האינטרנט בכלל, הרבה בלאגן וקושי להתארגן, אבל זה עדיף בעיני ממצב שבו אין מידע כלל או שמישהו מארגן את המידע לפי עקרונות שאולי לא מתאימים לצרכי האחרים. הבעיה של העימות בין הפסיכיאטריה לפסיכולוגיה בפורום מצערת ונשמעת לא פעם צורמת, אבל גם היא מייצגת תופעות המתרחשות במרפאות ובבתי חולים רבים. אני חייב לציין שהדברים לא חייבים להיות כך וחוויתי גם מצבי עבודה בהם קיים שיתוף פעולה הרמוני תוך הסכמה, כבוד הדדי, וכמובן, חילוקי דיעות המיושבים בצורה תרבותית. אולי יש דרך ליישב מתיחויות כאלה גם כאן בפורום, ובכל מקרה, אני מקווה שלא תחליט לעזוב בגללם. בידידות אורן

לדעתי זהו דוקא אחד היתרונות של הפורום והרי התחומים משתלבים בינהם הודות לשילוב ניתן לראות תמונה שלמה יותר וכך אפשר לראות את קווי ההשקה והתחומים החופפים והשיטות הננקטות לדעתי רק לטובה דרור - אם כל הערכתי אליך אני חושב שכעת מתבהרת לי התמונה ל"ריבים" אבל הכתובת איננה הפורום או ריבים בו אלא מנהלי ובעלי האתר אותם עליך לשכנע בנחיצות וכבר פתחו כאן פורומים כמעט זהים בשמות שונים ובעלי מקצוע שונים כך שממש קשה לי הכיצד זה הנך נתקל בהתנגדות מצידם לפורום נוסף שיתמקד בתחום ספציפי

לא מדובר במילחמה בין פסיכיטריה ופסיכוטראפיה עצם הצגת הדברים באופן זה מטעה את הציבור, כבר ציינתי שאני מאמין וגם מטפל בפסיכואטראפיה - תמוה בעני למה אתה חוזר על זה?

שלום לכולם, קראתי את ההתכתבויות האחרונות בנושא של ריבוי אנשי מקצוע בפורום. כמי שהיתה פה די בהתחלת הפורום, מיד כשצוות היועצים הראשון נטש, אני זוכרת את הפורום בימים פחות טובים. היינו רק אני וד"ר פלד, לא תמיד הספקנו לענות לכל הפונים, וזה דרש משנינו זמן רב והשקעה אדירה. לאט לאט הצטרפו אנשי מקצוע נוספים, ובמקביל החלו להיכנס גולשים רבים יותר, והפורום גדל. כיום הפעילות בפורום, לדעתי, אינטנסיבית למדיי (בעיקר בהשוואה לתקופות העבר). אני רואה יותר פניות של הגולשים במגוון תחומים, ואפילו הרבה יותר דינמיקה בין הגולשים עצמם, שזוהי לכשעצמה פעילות מבורכת. ריבוי אנשי המקצוע בפורום אינו גורע ממקצועיותו, כי אם להיפך. הגולשים זוכים בדרך כלל לקבל תשובות ממספר אנשי מקצוע מתחומים שונים, דבר שאינו מציאותי בעולם ה"אמיתי", מעבר לאינטרנט, אלא אם האדם ישלם כסף רב על כל חוות דעת. לצערי ההשתלחויות ההדדיות בין אחדים מאנשי הצוות אינם מתאימות להיעשות על גבי דפי הפורום, ואני חשה צורך להיתנצל בפני הגולשים על כך. סיעור מוחות וגישות שונות הן דבר מפרה, אך כשזה מתגלגל לכדי השתלחויות מקצועיות ואישיות, אין לכך טעם ובוודאי לא כבוד. אני מקווה כי אתם הגולשים תמשיכו לבקר בפורום, לשאול ולהגיב, כי בסך הכל כולנו יוצרים פה משהו חדשני למדיי, וצריך לתת זמן לדברים, זמן הסתגלות. ולחבריי לצוות הפורום, אני מקווה כי תקראו היטב את דברי הפונים,ותסיקו מכך מסקנות אישיות. ההתכתבויות האישיות אינם צריכות להיעשות כאן. כמו שבמרפאה לא תשתפו את המטופל בחילוקי דעות עם אנשי מקצוע אחרים הקשורים בו לגבי מקצועיותם, מן הראוי שגם כאן לא תעשו כך. ובנוסף, אני מקווה שהתוכנית לגבי פגישה משותפת תצא לפועל בהקדם. שלכם, טלי פרידמן

שלום רב, אני מציגה שאלה זו שנית , מכיון שטרם נעניתי על ידך האם יש קשר בין מחלת המניה דיפרסיה לבין התקפות גידור בכל חלקי הגוף ??? אם יש קשר - האם ניתן למנוע את את הגירוד בדרך כלשהיא?? אודה לך על תשובה מהירה בברכה, יעל

לא אין קשר

דרור, אני רוצה להודות לך על התשובות המהירות והמרגיעות . מאד עזרת לי . ושוב תודה , תודה ,תודה.

שרה יקרה, אני מאוד מקווה שהתגובה המהירה שלך תקל על בתך, ותדליק את כל הנורות האדומות בבית-הספר. אני אשמח אם תוכלי לספר לנו כאן על ההתיחסות לפנייתך, ועל הטיפול מצד היועצת והנהלת בית-הספר. חשוב שגם הורים אחרים יהיו ערים למצבים כאלו, ואני בטוח שרבים יוכלו ללמוד מהערנות שלך. תודה ושבת שלום, דרור

אני סובלת מחוסר יכולת לתקשר עם הסביבה בגלל רגישות קיצונית ותחושות בושה והצפה. בתוכי אני מתייסרת ולא מסוגלת לשתף אף אחד במה שקורה. אני נוטה לברוח לעולם של ריגושים פנימיים מוזרים ומעולם לא היו לי חברים. גם אין לי תחושה של שייכות לעולם של "נורמליים". כל זה גורם לי לדיכאון, חרדות ומחשבות אובדניות. למרות טיפול תרופתי ממושך, אני לא מוצאת דרך לצאת מזה. האם התאור אופייני לסכיזופרניה?

ענבר שלום רב, אין אפשרות לאבחן סכיזופרניה על סמך הסימפטומים שהבאת. יש צורך בבדיקה פסיכיאטרית מקיפה על מנת לאבחן סיכזופרניה. אולם מה שברור ממכתבך זוהי תחושת ניתוק מהסביבה ודיכאון שאינם מסבים לך נחת. את מספרת שהינך מקבלת טיפול תרופתי לאורך זמן, אולם מה עם טיפול פסיכותרפויטי (שיחות)? טיפול תרופתי המשולב עם טיפול של שיחות הוא יעיל הרבה יותר לדעתי מאשר טיפול תרופתי בלבד. במהלך טיפול פסיכותרפויטי תוכלי גם להבין יותר מה קורה לך, ואולי אף ממה את סובלת. תרגישי טוב! בברכה, טלי פרידמן

בשנה האחרונה עברתי 9 הפריות וכולן נכשלו. לא ניתן להצביע על בעיה ספציפית אצלי או אצל בעלי. ולכן כנראה שהבעיה היא באיזה שהוא חסם פסיכולוגי אצלי. התקופה האחרונה היא הקשה בחיי אולי משום שלאט לאט אני מגיעה להכרה שגופי בוגד בי אף פעם לא הייתי בטיפול כי תמיד האמנתי שכל מכשול בחיים אני אצליח לעבור בזכות עצמיו אכן כך תמיד היה. אשמח לדעת האם לדעתך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ואם כן האם ידוע לך על מרכזים שמטפלים ספציפית במצב של אי פריון עם טיפול פסיכולוגי. תודה

לג' שלום. אינני יודעת על מקום מסויים המשלב בין טיפולי פיריון לבין טיפול פסיכולוגי- אולי כדאי לך לשאול את הרופא המטפל. יחד עם זאת חשוב לי לכתוב לך שגם אם נשללה כל בעיה פיסיולוגית אצלך או אצל בעלך- ההתמודדות עם 9 הפריות מבחנה שלא הצליחו עשויה להיות טראומטית ביותר. בכל הפרייה מתחיל תהליך של פנטזיות, משאלות וציפיות לגבי ההריון, התינוק, ההורות ועוד. בכל פעם שזה לא הולך- עשויים להיות אכזבה נורא גדולה, מצבי רוח קשים, מתחים וחרדות- גם אצלך ובטח גם אצל בעלך. וזה עוד מבלי לדבר על הטיפול עצמו- הכרוך בחוויות כואבות, לא נעימות ולעיתים אף משפילות. יצא לי לפגוש נשים רבות שעברו תהליך כמו שאת מתארת ונשאו משקעים קשים. אני מאוד ממליצה על טיפול פסיכולוגי- גם כדי לעבד את כל שעברת עד כה, גם כדי להחזיר את האמון בגופך וגם אולי לעזור לך להתפנות רגשית ולהתחזק לקראת אפשרות של כניסה להריון. אני שומעת בדברייך את הכמיהה לילד- הטבעית כל כך והמאוד מרגשת, ואני יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה, כואב ומאכזב כשזה לא מצליח במהירות ובקלות שרוצים. אני גם חושבת שאת אולי מוצפת כל כך ברצון הזה וכל כך עסוקה בזה- ואולי זה קצת עובד באופן הפוך- לרעת התהליך. אשמח להמליץ לך על מטפל באזור מגורייך. בהצלחה. רוית.

ג' שלום ראשית, אני מסכים מאוד עם דבריה של רוית. לאחרונה עניתי על שאלה דומה באתר ואצרף להלן את תשובתי. ניסיונות ההפריה מהווים חוויה מלחיצה ומתסכלת שמעוררת לא פעם חרדה, כמו גם תחושות אשמה ופגיעה בבטחון העצמי. הקושי להיכנס להריון, במיוחד אחרי מספר טיפולים, מביא בוודאי מפח נפש רב ומתח סביב הטיפולים הבאים. באופן פרדוקסלי, דבר זה בפני עצמו יכול להוות גורם משמעותי המפריע לכניסה להריון. יש עדויות לכך שמתח נפשי משפיע על מערכות פיסיולוגיות שונות, כולל על מערכת הפריון. מתח יכול לדוגמא לגרום לאיחור ביוץ, להפסקת או שיבוש המחזור החודשי ועוד. כאמור, יש כאן מצב פרדוקסלי. ככל שיש יותר קשיים בכניסה להריון נוצר מתח נפשי גדול יותר סביב זה, וככל שהמתח גובר, כך עלולה להיות בעיה קשה יותר בכניסה להריון. ניתקלתי למשל בתופעה של הורים שהתייאשו מלהביא ילד לעולם לאחר שנים של טיפולים והחליטו לאמץ ילד. זמן קצר יחסית לאחר האימוץ נכנסה האם להריון טבעי ללא טיפולים. ההסבר שלי לתופעות מסוג זה הוא שלאחר הויתור ירד המתח סביב הנושא ולכן היה יותר קל להיכנס להריון. יש להדגיש שקודם כל יש לוודא שכל הבדיקות הרפואיות בוצעו ושנשללה בעיה פיסיולוגית (עד כמה שהרפואה יכולה לדעת, תמיד יש דברים שעדיין לא מבינים מספיק). ללא קשר לטיפול הרפואי, אני סבור שבאופן כללי, ולא רק במקרה שלך, חשוב לקבל במקביל לטיפולי הפריון גם עזרה בתחום הנפשי, מאחר וזהו תהליך קשה לכל אדם. לצערי, אין מספיק מודעות לכך, לא בציבור הרחב, ולא בקרב גורמי הטיפול הרפואיים. הטיפול הפסיכולוגי יכול ללכת בשני נתיבים אפשריים (או בשילוב ביניהם). מחד, הבנה מעמיקה של ההסטוריה האישית, האישיות, צורת החיים, הזוגיות, משמעות הילדים בחיים וכדומה. כאן מדובר על ניסיון להתחקות אחר ההתפתחות האישית לאורך החיים שלעיתים מביאה לקשיים והתלבטויות שונות. נתיב אחר מגיע מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והוא עוסק יותר בהווה ולא מתייחס בהכרח לעבר. טיפול זה מתמקד בלימוד של דרכים להרגעה עצמית, לחשיבה חיובית ולביטול מצב המתח. ככל שתהיי רגועה יותר כך הסיכוי להיכנס להריון גובר. ניתן להיעזר כאן בשיטות פסיכולוגיות שונות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה ועוד. באופן אישי אני מאמין בשילוב כלשהו בין שתי השיטות האמורות. במידה ויש לך שאלות נוספות בנושא אשמח לענות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני מודה לך על תשובתך והתיחסותך החמה

1. האם הסרבנות לקבל טיפול תרופתי אופיינית במיוחד לחולים במחלות פסיכיאטריות ? ( אני יודע שחולי לב וסכרת גם מתעקשים לנהל אורח חיים מסוכן) 2. מדוע נפל בחלקם של החולים במחלות פסיכיאטריות הכבוד להיות מוזכרים בספר החוקים כבעלי פוטנציאל להתאשפז בכפיה ?? 3.

כי הם חחלשים ומחחזיקים מהם פסיכים

ניסוח השאלה מעלה הנחה בסיסית שהיא בעצמה איננה נכונה וכונתי למילה "סרבנות" טיפול רפואי ותרופות הן המלצה לא פקודה או חובה חולה אשר חושב שהטיפול המוצע לו איננו מתאים לו או כל סיבה אחרת בעיקבותיה איננו מעונין בה ו או שמעדיף טיפול אחר או אי טיפול כלל - איננו "סרבן" הנימנים על קבוצה זו הנם רבים [גם אם החלק היחסי הוא קטן] בינהם תמצא חולי סרטן ועוד הרופא איננו "אלוקים" , מפקד , מלך עריץ או כל בעל סמכות אשר חובה להשמע לו שאם לא כן סרבן הנך הוא בעל מקצוע שתפקידו להמליץ בניך את הדרכים השונות על יתרונותיהם וחסרוניתיהם ואתה כחולה תחליט את דרכך מה שכן המילה ,סרבנות" רומזת על המצב הנפוץ בו הוראות לחולי נפש פקודות הן וחובה עליהם לבצעם הרי אין הם יודעים מה טוב עבורם.....

אתמול הלכתי לקחת את הבת שלי מבית הספר וכשהיא יצאה היא הייתה עצובה ולא רצתה לספר מה קרה.לבסוף היא סיפרה שילד מהכיתה נגע בה איפה שאסור. היא סיפרה שזה קרה בשיעור ספורט. הלכתי מיד למורה ודברתי איתה עלזה והיום בבוקר פניתי למחנכת שלה . היא קראה לאותו ילד ושאלה אותו האם זה נכון.הוא כמובן הכחש אך המורה שאלה אותו שוב ואמרה לו שלא משנה ושזה לא יקרה שוב. היא שאלה אותו האם הוא הביא את הבובה לכיתה ואמרה לו ,סכמנו שאם אתה רוצה לגעת אז רק בבובה לא בילדים. אמרתי לה שאני מבינה שיש בעיה שהיא כבר ידועה והיא נסתה להתחמק ואמרה שכל אחד מגיעממשפחה שונה ואולי זה לא היה מכוון. אמרתי לה שהבת שלי לא רצתה לבוא לבית הספר ושהיא מודעת לנושא הנגיעות והמקרה השפיע עליה.השאלה שלי ,מה עלי לעשות או להגיד.האם השיחה עם המורה מספיקה. האם לערב את הורי הילד. מדובר על כיתה א'

שרה יקרה, השאלה שאת שואלת היא אכן חשובה ודחופה, ויש לה שני היבטים. ראשית, נכון את עושה בדאגה שלך לבתך. קשה לי לדעת, מדבריך, מה בדיוק קרה ומהי עוצמת הפגיעה בבתך. כדאי להקדיש לכך תשומת לב, ולבקש במהירות סיוע מקצועי. יש כיום מודעות גדולה לנושא של הטרדה מינית, גם כאשר היא מתרחשת בין קטינים שאין עליהם אחריות משפטית. אני מציע שתפני מיד ליועצת של בית-הספר, כדי שתפגוש את בתך ותבדוק את משמעות הפגיעה. חשוב שבתך תיפגש עם איש מקצוע, כדי שתקבל את תשומת הלב הנאותה, וכדי שהשפעת האירוע, והתגובה שלך לאירוע, לא תצא מפרופורציה מתאימה. שנית, יש לבדוק את התייחסות המערכת החינוכית לילד שפגע בבתך. תגובת המורה, כפי שתיארת, מעוררת בי אי-נוחות, ואני חושב שכדאי לשתף בכך גם את מנהלת בית-הספר. יש לעשות זאת בשיקול דעת ובעדינות, כדי להיזהר משיפוט מוקדם של הילד ומפגיעה בו. כפי שרמזתי כאן, יש לעשות את הדברים בתקיפות ובמהירות, אך רצוי מאוד להימנע מתגובות מוגזמות לפני שייעשה בירור מקיף ומקצועי. כדאי גם שבתך לא תושפע מהחשש שלך, ושהדברים לא יצאו מפרופורציה. במידה ולא תזכי לתשובות הולמות או לטיפול ראוי מטעם היועצת או מנהלת בית-הספר, את מוזמנת לפנות שוב לפורום הזה, כדי לחשוב על האפשרות לפנות אל הגופים המתאימים המטפלים בבעיות מסוג זה. בברכה, דרור גרין

אני מודה לך מאד על התשובה ומהירות התגובה

הורי הילד בודאי מודעים לבעיה, ויותר מזה, אני לא אתפלא, אם מישהו "נוגע בילד" מבין המשפחה. אחרת מה לילד כזה קטן ולנגיעות?

רוז יקרה, המודעות הגדלה והולכת לנושא ההטרדה המינית גוררת בעקבותיה לא מעט הנחות ומוסכמות, וצריך להיזהר מלשפוט ללא מידע מדויק. יתכן וההנחה שלך נכונה, אבל צריך להיזהר מלהטיל רבב במקרה שאיננו יודעים עליו דבר, וכדאי לפנות לגורמים המוסמכים באופן שקול, כדי שלא לפגוע בשל חוסר ידיעה. חשוב להיות ערניים וקשובים לכל מקרה של הטרדה מינית, אך צריך להיזהר מהסקת מסקנות ומציד מכשפות. דרור

שלום לכם, נראה לי שרוז צודקת, לדעתי המורה צריכה לדווח לרשויות על המקרה. עדי

אני לוקחת ציפרמיל 10 מ"ג. והוא קצת פוגע לי בחשק המינישמעתי שג'ינקו בילובה יכול לעזור. האם זה נכון? ואם כן, האם יש איזשהם סיכונים באינטאקציה בינהם? האם יש התווית-נגד להשתמש בשניהם יחד? אם זה בסדר, אז באיזה מינון לוקחים את הגינקו, ובאיזו שעות? (את הציפרמיל אני לוקחת ב 22:00 בערב) בתודה נטע

.

הגינקו אנו תרופה לא ידוע על תנגודת ביו-תרופתית

הייתי רוצה לקבל שמות של רופאים המטפלים בבעיה ששאלתי לגביה בדפים הקודמים. אם מדובר בטיפול פסיכולוגי אז כנ"ל . תודה

גלי שלום מהיכן את בארץ והאם את מעוניינת בטיפול במסגרת ציבורית או פרטית? בברכה ד"ר אורן קפלן

גלי שלום. הדואר האלקטרוני שלך בגיע אלי - לא קריא. את יכולה לנסות לשלוח שוב או לטלפן? תודה. רוית.

שלום ! יש לי חברה טובה שסיפרה לי לפני כשנה שיש לה מחלת נפש - התקפי חרדה. היא גם מטופלת בעזרת תרופות שונות שאיני יודעת את שמם. שאלתי היא מהם תופעות למחלה זו ? לעיתים חברתי נוהגת בצורה מסוימת ואינני יודעת אם ההתנהגות נובעת מהמחלה או מתכונות אופי. אשמח אם תוכלו לומר לי דברים כלליים מה עובר אדם כזה ? מהם נקודות החולשה שבהם צרכים להיות הכי רגישים עם חולים אלה ? וכ"ו.

טלי שלום רב, לגבי הסבר של תופעות חרדה, את יכולה לעלעל בדפים הקודמים בפורום ולמצוא מידע רב בנושא (ד"ר קפלן כתב על כך בתשובותיו בפורום באריכות). גם בכתבת השער הקודמת שאני כתבתי, עסקתי בהפרעות חרדה. אבל דבר חשוב ביותר אני רוצה להבהיר: הפרעות חרדה כשלעצמן אינן מהוות מחלת נפש!!! אפילו אם האדם לוקח טיפול תרופתי, אין זה אומר שהוא חולה נפש, אלא סובל מהפרעה נפשית מסויימת. שני הדברים שונים באופן מהותי! אם לאחר קריאת החומר עדיין יוותרו לך שאלות, אשמח להשיב עליהן בהמשך. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום התקפי חרדה הם בהחלט לא מחלת נפש (אם בכלל יש כזה דבר "מחלת נפש"). כאן באתר יש הרבה מאוד מידע על נושא החרדה. הקליקי עם העכבר על המילה "חיפוש" למעלה והקלידי את המילה "חרדה" תקבלי מספר רב של הודעות ותשובות המתייחסות להיבטים שונים של הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בוכה. ללא סיבה ספציפית. כשאני לבד, או בלילה, פרץ של דמעות זורם וזורם... בסוף לא ישארו לי יותר דמעות, ואז יתחילו לזלוג דמעות של דם... ואני אבכה דם ועוד ועוד, עד שיגמר הדם. ואז - אין לי מושג מה יהיה. אולי האיברים הפנימיים שלי יתחילו לצאת , דרך החור של הדמעות, וזה יהיה כואב, אני משערת.... וכל מה שנמצא בתוכי יתפרץ החוצה בבום ענק ! בגועל ואני אהיה ריקה! וחופשיה. ואז אוכל לישון בשקט........

גם יקרה, כמה קושי, כמה כאב טמונים בתוכך. כמה דמעות יכולות לזרום, כמה דם יכול לפרוץ את מחסום הגוף אל החוץ, כמה זעם ומכאוב יכולים להתפוצץ בבום אחד. אני מקווה שאזרת אומץ ודיברת עם מי שאמרת לי בטלפון שתדברי. אם לא, את תמיד יכולה להתקשר אליי שוב, ונחשוב יחד מה אפשר לעשות. אבל אל תיהי לבד, ככה, עם הכאב העצום הזה. זה מכאיב מדיי. פוצע. בברכה, טלי פרידמן

הי ילדה- כשאת בוכה- אני בוכה איתך וכשאת מתחזקת ועונה תשובות יפות לאנשים אחרים- אני מחייכת ומחזיקה לך אצבעות אני מתפללת שלא תבכי הלילה, שלא יכאב. וגם אם יזלגו דמעות, וגם אם תרגישי שאת מתרוקנת- תוכלי להתעורר מחר לבוקר חדש, ולהתמלא מחומו של העולם. ממשיכה לחשוב עליך.

תודה... אני קוראת את הדברים שאת כותבת לי, ואפילו היו לי כהשראה לנושא במספר מהציורים שלי...(הבקבוק עם המכתב שנשלח על פני המים.) הבוקר, כשהתעוררתי, באמת יבשו לי הדמעות. והיום לא כואב. (טפו טפו טפו) :)

אין לי הרבה מה לומר לך, גמ. אני קוראת את הודעתך ולבי נחמץ למול הכאב האין סופי הזה. דעי שאינך לבד, ואל תתביישי לפנות לאנשי מקצוע. יש המון אנשים טובים, שם בחוץ, והם ישמחו להושיט כתף.

חבל שמטאן כזה כבד את נושאת לבד . קל מאד לרדת אך קשה מאד לעלות ואז צריך לקבל עזרה במיוחד מחברים. גם כאן תוכלי לקבל עזרה אם רק תרצי. יש הרבה אנשים טובים שישמחו להקל עליך .אז תני צאנס.

לד"ר פלד שלום רב שמי מאיר רציתי לדעת האם פסיכוזה ומחלת הסכיזופרניה הם על אותו קטגוריה. האם תרופת ההלידול היא תרופה ממכרת?

מאיר כתב/ה: > > לד"ר פלד שלום רב שמי מאיר רציתי לדעת האם פסיכוזה ומחלת > הסכיזופרניה הם על אותו קטגוריה. לא > > האם תרופת ההלידול היא תרופה ממכרת? לא כלל לא

האם OCD ו-CFS יכולות להתרחש יחדיו כאשר הסימנים ב-CFS הם חולשה , עייפות ומצבי רוח משתנים.

מדובר בשני מחלות שונות לא קשורות

לא שייך לנושא רפואי אלא נושא אינטרנטי. מדוע לא מסומנות ההודעות שכבר נקראו????? על מנת שלא עליהן בכל פעם מחדש???? חבל....זו טרחה מיותרת. במקומות אחרים, בפורומים אחרים....הן מקבלות צבע אחר....ואז יודעים שלא לחזור עליהן. תודה על תיקון כזה. מי שבנה את האתר בודאי מודע לנושא אי הנוחות. וחבל שלא בנה כך את האתר מלכתחילה.

לאמא של...שלום רב, דווקא יש סימון ליד כל הודעה שלא נקראה. הודעות אלו מסומנות במילה "חדש" הנמחקת לאחר פתיחת ההודעה. ככה לפחות זה עובד אצלי. בברכה, טלי פרידמן

גם אצלי.

נתקלתי במקרים בהם אנשים שטיפול תרופתי הוא מענה הכרחי בשבילם ניסו להכחיש מפאת הבושה את ההזדקקות לתרופות פסיכיאטריות. אנשים אלה החליטו שיותר מכובד לפנות לפסיכולוגים קליניים ולרפואה האלטרנטיבית ומשום כך הגיעו גם לאשפוזים במחלקות סגורות ? לפני שנחנך את הציבור האם לא כדאי לערב את המחוקק ??

לשאול שלום רב, לפני שמערבים את המחוקק, כדאי לעשות סדר כאן בפורום ולבדוק שאלו שמפרסמים את הכתבות אכן מודעים למה שהם מפרסמים ויימנעו מהכנסת פניקה בציבור. עדי

עדי שלום רב, אשמח אם תפרטי למה את מתכוונת. האם זה קשור לכתבה אודות הסכיזופרניה, או משהו אחר? בברכה, טלי פרידמן

יש מהלך בכנסת לחוקק חוק שידרוש שרופא אלטרנטיבי יהיה גם רופא באמת - דהיינו עם רשיון לעסוק ברפואה קונבנציונאלית - אני מסכים שצריך חוק - יש יותר מידי חוסר מקצועיות ושרלטנות בשוק החופשי - יותר מידי נפגעי רפואה אלטרנטיבית מגיעים אלי

ד"ר פלד היקר אני היתי מתחיל עם זה שרופאים עם רשיון אינם באמת רופאים אולי שילמו עבור התעודה אולי שכחת לציין כמה נפגעו מרופאים עם רשיון שבאמת באמת לא מבינים כלום האמן לי אני כבר איתם 11 שנה לצערי אני מבין הרבה יותר טוב מהם לא חוכמה להפיל על אחרים שאינם רופאים ולא נשבעו לאף אחד כמובן זה לא אישי למדתי להעריך אותך אבל צריך להגיד הכל גם איפוא שכואב בידידות יהודה

שאול שלום רב, שאלתך מעניינת וחשובה, אולם היא מעין משאלה. הלוואי ויכלנו "לתקן" את העולם ואת הסובבים לפי ראייתנו אנו. אולם לא כולם כמונו, וישנם סוגים שונים של אנשים עם מהלכי חשיבה שונים. אם אדם מחליט שהוא אינו מעוניין בטיפול תרופתי, מן הראוי שנכבד את רצונו, גם אם הדבר כרוך בפגיעה בבריאותו הנפשית או הפיזית של אותו אדם. חובתו של הרופא ליידע את המטופל בכל ההשלכות של הטיפול התרופתי, כמו גם בהשלכות של אי נטילת הטיפול התרופתי. במידה והאדם אינו אחראי למעשיו, אזי הוא יאושפז, ושם החוקים משתנים וניתן לחייב את האדם לקחת טיפול תרופתי. דומה הדבר בעיני לכל חולי אחר (גם פיזי). אם אדם, חולה לב יסרב לקחת תרופות חיוניות לו, אין אפשרות להכריחו. אולם אם הוא יאבד את הכרתו ויגיע לבית חולים, מן הסתם ינסו להציל את חייו בכל דרך שהיא, גם בנתינת תרופות שונות. זה המצב, והוא נובע בעיקר מנתינת אחריות למטופל עצמו על חייו, עד הרגע שהוא כבר אינו מסוגל לעמוד באחריות זו. בברכה, טלי פרידמן

ואני שואל למה לא הסבירו לי את זה לפני 12 שנה מה תרופות עלולות לגרום כמו התמכרות למשל

.על כך שלא ניתן לחנך את כל העולם הננו מסכימים

כבר דובר כאן כי רוב חולי הנפש אינם חולים בנפשם... לשם יש חשיבות רבה מאד למילים בכלל אם תקרא למישהי "נחמדה" או " גברת" מיד המשמעות שהנך נותן לה יהיה שונה נסו גם לחשוב על בית ל"מתרפאים" או "מטופלים" במקום "חולים" למילים יש כח רב בגלל המשמעות שהננו מעניקים לה והאם אתה באמת מצפב ל"חינוך" בני האדם כולם ?! זוהי אוטופיה שעדיף לא להכנס אליה כלל יותר פשוט ויותר נכון לשנות את השם אשר איננו נכון ומטעה ראה איזו חשעבות יש לכך כפי שאמרת רבים לא פנוים בגללהסטיגמה תראה דוגמא ממחלות אחרות נחלת היפים לדוגמא חושבים על שינוי שמה וכן שינוי שם התסמונת לשם אחר כי השם הנוכחי מטעה מאד יתרה מזו לאותם חולים אשר מטופלים לא פעם בכדורים פסיכאטרים [אם כי במינונים נמוכים בהרבה] בעיר להיטיב עם השינה, חוזרים ומדגישים בפניהם שאין זה בגלל שהם "פסיכים" בכלל מאבק גדול היחה לשינוי הגישה מפסיכאטרית לפיזית לכאורה רק כינוי או שם אך אלו מסתבר חובקים בתוכם עולם ומלואו גם הלומי קרב רק לאחרונה נחקק חוק כי אינם לוקים בנפשם - כד כדי כך חשוב לא להכלל בהגדרה הגיע הזמן לשינוי השם, לבצע הבדלה בין המחלות השונות היום כל הנכנס בית חולים או מחלקה פסיכאטרית חותם על מסמך בו למעשה מוותר מראש על זכויותיו להחליט עבור עצמו האם זה נכון עבור כ-ל הנכנים לבי חולים?! כמדומני שלא הגיע הזמן להבדיל בין החוליעם השונים ולא לשים את כולם באותה המטריה

אם בכלל יש דבר כזה מחלת נפש אז אולי אמת הגיע הזמן למצוא הגדרה נכונה יותר הולמת יותר שלא מטילה סטיגמה קשה שמבדילה בין המחלות השונות והרי ידוע לנו כי לצורת וכיוון המחשבה יש חשיבות עצומה בהבראה של האדם אז אולי נתחיל מדבר קטן ופשוט זה..

שלום שלום רב, קראתי את הודעותיך האחרונות ואני רק רוצה לומר שאני מסכימה איתך. אולם כמו שכתבת אתה וגם אני, יש אוטופיה ויש מציאות. כרגע המציאות היא פחות נחמדה (בלשון המועט). ראה את המודעות האחרונות בעיתונות של יו"ר ההסתדרות הרפואית, מר יורם בלשר, אודות מערכת הבריאות הגוססת. כנראה שכבר באמת הגענו לסף גבול היכולת! והערה אחרונה שלום, וכל היתר, ישנו אתר העוסק בסטימה של חולי הנפש, ומפעיל האתר מעוניין לצרף כמה שיותר אנשים, ואולי בעתיד להוות כוח כדי באמת לשנות את פני הדברים. אני מבטיחה בהמשך למצוא את כתובת האתר, ולרשום אותה פה. שבת שלום, טלי פרידמן

לד"ר אורן ולד"ר דרור שלום, לפני מס' שבועות גוללתי בפניכם את הקשר שהיה לי עם בן זוגי ואת הסיבות לפרדתנו . אוליי אזכיר בקצרה, מדובר בכשלון של שני מבחנים שכתוצאה מכך בין זוגי נכנס למשבר עמוק וזה הביא לפרדה שלנו. עברו מס' שבועות ובן זוגי הציע שנחזור אבל לפי הקצב שלו, הוא ביקש שלא אלחיץ אותו ושלא אחנוק אותו באהבה שלי אליו. ספרתי זאת לפסיכולוגית שלי והיא הציע שנחזור והוסיפה שזה חסר סיכוי ושהקשר ייגמר תוך חודש חודשיים או שאוליי יקרה נס ודברים יסתדרו. יעצתם לנו ללכת לייעוץ זוגי, בן זוגי סירב בטענה שהבעייה אצלו ולא אצלנו. שאלתי היא האם באמת הקשר חסר סיכוי או שאוליי הוא באמת מעוניין בקשר אבל ללא לחץ מצידי? תודה רבה אלה

אלה שלום מה שאת מתארת נשמע מן הצד לא טוב. אינני מכיר אתכם לעומק כך שאינני מרגיש שאני יכול באמת לתת לך המלצה חד משמעית, אבל כל כך הרבה אמביוולנציה לגבי קשר אומרת משהו. קשר ללא יכולת מחוייבות והדדיות יכול להיות מכאיב ומתסכל. את לא תוכלי לספק אותו והוא כמובן לא יוכל לספק אותך. עדיף במצב כזה אולי לשמור מרחק ולהציג גבולות ברורים. אם פעם הוא ירצה קשר עם מחוייבות ואת עדיין תהיי מעוניינת בו אולי יהיה משהו בכל זאת. אני נוטה לקבל את ההשערה שזה די חסר סיכוי, לפחות באופן שתיארת את הדברים. אולי כדאי לבדוק מה קורה לך כעת. מדוע את כל כך מתעקשת על קשר שלא מספק לך את מה שאת באמת רוצה. חפשי בן זוג שיהנה מאהבתך ולא ירגיש שהיא חונקת אותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, תודה על תשובתך. תוכל לתאר לי כללית ומעשית כיצד מבצעים היפנוזה וכיצד מבצעים דמיון מודרך? אודה לך על פירוט השלבים, השיטות, מה עושים, וכד'. שוב תודה, מעין.

מעין שלום קשה לתאר במסגרת הפורום את התהליך, גם מכיוון שחלק ממנו הוא חוויתי והתיאור המילולי לא יספיק וגם בגלל שמדובר במגוון עצום של שיטות המתוארות באלפי עמודים של ספרים ואינני יודע כיצד ניתן לתמצת אותם במספר שורות. בעיקרון בשתי השיטות שציינת יש תהליך של רלקסציה (הרפיה שרירית) שיוצר מצב תודעה מיוחד המאפשר ריכוז ותהליך שהדבר הקרוב ביותר שניתן לחשוב עליו הוא חלום בהקיץ. מצד אחד בהחלט אין מדובר בשינה, מצד שני זה בכל זאת מצב שונה. הדמיון המודרך הוא מעין מסע בדמיון והוא חלק מהטכניקה ההיפנוטית. אולם בהיפנוזה יש גם חלקים נוספים טיפוליים שמקבלים האצה בשל מצב ההיפנוזה. לפני מספר שבועות נתתי סקירה בנושא היפנוזה ואצרף אותה בהמשך. אמנם היא עסקה בעיקר בטיפול בכאב באמצעות היפנוזה אבל זה גם משליך לתחומים אחרים כמו טיפול בחרדה, פוביות ונושאים רבים אחרים. במידה ואת מתעניינת בטיפול מסויים בעזרת היפנוזה אוכל לנסות ולהסביר, אבל כמו שציינתי קודם, חלק מהעניין זו החוויה עצמה ולא הכל ניתן להסביר במילים. בברכה ד"ר אורן קפלן הסבר על נושא היפנוזה היפנוזה היא שיטה שגורמת למצב תודעה שונה. הדימוי הטוב ביותר זה חלום, אבל היפנוזה זו בהחלט לא שינה. התהליך כולל כניסה למצב של רגיעה על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. פעמים רבות קשה להבחין בין מצב היפנוטי וסתם מצב רגיעה (בעירות). אנשים נמצאים במצב היפנוטי מידי יום אך פשוט לא מודעים לכך. למשל, בעת נסיעה ארוכה ורוטינית ברכב יכול להיווצר מצב שבו הנהג מגלה לפתע שאיננו יודע איך בדיוק נהג או אילו נופים ראה בדקות האחרונות. הוא היה בעירנות מלאה ויכול היה להגיב לכל מקרה חרום אפשרי בכביש, אבל בכל זאת היה שקוע בתוך עצמו. ניתן לכנות זאת מצב היפנוטי. כך שהיפנוזה אינה משהו מיסטי ונדיר אלא תופעה יומיומית ומוכרת לכל אחד (מבלי שקרא לזה בשם). בשל מצב התודעה המיוחד בהיפנוזה ניתן לערוך על ידה טיפולים או להאיץ טיפולים. התחום נחשב בר מחלוקת בנושאים טיפוליים שונים, אולם בנושא הטיפול בכאב על ידי היפנוזה יש תמימות דעים שזו שיטה יעילה. יכולת ההיפנוטיזציה שונה מאדם לאדם, אולם אדם שמסוגל להיכנס להיפנוזה יכול להיעזר בה לשם התגברות על כאב. הדבר חשוב במיוחד לטיפולים רפואיים לאנשים שלא יכולים לקבל זריקת הרדמה מסיבות שונות (בטיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים) או בכאבים כרוניים. יש הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. לכן נחקק חוק היפנוזה בישראל שמתיר רק לרופאים ופסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה ייעודית לנושא לטפל על ידי היפנוזה. המיתוס הנפוץ ביותר הוא של אובדן שליטה. שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכו'. למעשה המציאות רחוקה מאוד מהמיתוס. לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כמו כן בשיטות היפנוזה מודרניות רבות המטופל כלל לא מדבר בזמן ההיפנוזה, ואם הוא כן מדבר, זה דומה לדיבור יום יומי רגיל. מהפנטים מודרניים אינם משתמשים בפקודות סמכותיות. למעשה, לאחר אימון מסויים, אנשים יכולים להפנט את עצמם ולהיעזר בכך בצורות שונות. ההיפנוזה אינה באה לבד. המצב ההיפנוטי יכול להאיץ תהליך טיפולי במיוחד בנושא של טיפול בכאב, חרדות, פוביות וכדומה. התהליך הטיפולי שנעשה בתוך ההיפנוזה הוא למעשה תהליך שקורה גם בטיפול פסיכולוגי רגיל, רק שהוא מקבל העצמה בגלל ההיפנוזה. המדע לא גילה עדיין כיצד ההיפנוזה פועלת מבחינה פיזיולוגית. עם זאת מחקר רב נערך בתחום והממצאים מעניינים מאוד. אחד הממצאים החשובים שהתגלו הוא שהיפנוזה מביאה לשיכוך כאבים בשיטות אחרות מאשר תרופות אופיאטיות נגד כאבים. כאב הוא מנגנון התרעה של הגוף בפני נזקים. כשאדם חש כאב הוא יודע שעליו לטפל בבעיה גופנית כלשהי. הבעיה היא שאחרי שההתרעה ניתנה היינו מעדיפים להפסיק לכאוב, אבל לגוף מנגנוני פעולה משלו ולא תמיד הכאב נפסק לבד. בעיקרון יש בגוף חומרים כימיים לשיכוך כאבים שנקראים אופיאטים אנדוגניים. תרופות רבות לשיכוך כאב מחקות את פעולת האופיאטים. זהו המנגנון המוכר ביותר לשיכוך כאב ומסתבר שחומר כימי בשם נלוקסון יכול לנגוד פעולה זו ולמנוע את שיכוך הכאב. למה זה חשוב להפסיק את מניעת הכאב? כי כך ניתן לדעת מה פועל דרך המנגנון הזה לשיכוך כאב. למשל, חולים שקיבלו תרופות מדומות שחשבו שהם משככי כאב דיווחו על ירידה בתחושות הכאב. כך גם אנשים שטופלו באקופנטורה, ובודאי אנשים שטופלו בתרופות אופיאטיות אמיתיות (כמובן שאצלם יעילות הטיפול היתה טובה בהרבה). בכל המקרים הללו כאשר ניתן נלוקסון הכאב נותר כשהיה ובוטלה השפעת השיכוך. מכאן, שהן ההשליה דרך תרופות הדמי, והן הפעולה הממשית של התרופה, פעלו באותה מערכת דרך האופיאטים האנדוגנים. בהיפנוזה לעומת זאת הנלוקסון לא עשה דבר. שיכוך הכאב פעל עם החומר ובלעדיו. המסקנה המתבקשת היא ששיכוך כאב על ידי היפנוזה פועל בערוץ שונה ומכאן חשיבותו, שכן הוא יכול להוות טיפול משלים למשככי כאבים או טיפול אלטרנטיבי כאשר לא ניתן לקחת משככי כאבים. כיצד היפנוזה בכל זאת פועלת? יש השערות שונות והתשובה אינה ברורה לגמרי. אחת האפשרויות היא שתחת המצב ההיפנוטי אדם יכול להתרכז בצורה טובה יותר ממצב רגיל. בעת כאב אנשים לא מסוגלים להסב את תשומת הלב מתחושת הכאב. תחת היפנוזה ניתן אולי להטות את תשומת הלב מתחושת הכאב לדבר אחר. בשפה יום יומית נוכל לומר שכמו שלא ניתן באמת לחשוב על שני דברים לעומק בעת ובעונה אחת כך אם אדם מרוכז דרך ההיפנוזה בדבר כלשהו אין לו מספיק משאבים להפנות לתפיסת הכאב וכך הכאב פוחת. באימון עצמי לאורך זמן ניתן ללמוד כיצד להרפות את הגוף ולהסיט את תשומת הלב מהכאב לא רק בתוך התהליך ההיפנוטי בטיפול אלא גם ביום יום. כאמור, המדע עדיין לא גילה באופן חד משמעי כיצד ההיפנוזה פועלת. אני מקווה שעניתי על שאלתך. הנושא הוא כמובן מורכב וקשה להסביר אותו כל כך בקיצור וללא שימוש במונחים מקצועיים מורכבים.

שלום רב, יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם בן זוגי, נפרדנו וחזרנו מס' פעמים תמיד אני זו שהייתי מסיימת את הקשר וגם חוזרת אליו. הבעיה שמטרידה אותי היא שאני לא מאמינה לו, יש לי תחושה שהוא משקר לי ולא אומר את האמת וזאת מכמה סיבות: האחת היא שייתכן שהוא פוחד מהביקורת שלי ולכן הוא מעדיף לא לספר את האמת. השאלה שלי היא האם יש אפשרות לבחון אותו ולראות אם הוא דובר אמת או שאוליי הבעיה היא אצלי ואם יש חוסר אמון , אנו לא צריכים להיות יחד? אנחנו בשנות השלושים כך שזו לא מערכת יחסים ראשונה. תודה מראש, כרמית

כרמית שלום רב, לפי מכתבך נראה כי הקשר שלך לבן זוגך מבולבל ונוטה לעליות ומורדות. את מתארת את חוסר האמון שלך בו. מאד קשה לפתח קשר משמעותי, כאשר אין אמון באדם השני. זה הופך את הקשר לפחות משמעותי, ןלכן כנראה הפרידות שאת מספרת עליהן מתרחשות. להערכתי עליך לבדוק עם עצמך מה מפריע לך בבן זוגך, מהו הגורם לחוסר האמון, עד כמה זה קרה לך במערכות יחסים קודמות, ויותר מהכל, מה באמת היית רוצה מבן זוגך ומה היית רוצה שיהיה בקשר בין שניכם. התשובות לכל אלו אינן חד משמעיות, אך ללא ספק הן עשויות להסיר מעט את הערפל הקשור ליחסיכם. אם את מרגישה "תקועה" בעמדתך או מבולבלת מדיי, כדאי היה לפנות לטיפול פסיכותרפויטי שיסייע לך להגיע לתשובות ולחשיבה בהירה יותר. בברכה, טלי פרידמן

כרמית שלום, לפני שנתייחס לדבריך, הייתי רוצה לצרף הסתייגות קטנה והיא שאינני מכיר אותך ולפיכך תשובתי עלולה להיות מעט כללית ופשטנית. אם תמצאי שמה שכתבתי לך "מדבר" אליך, אשמח לפרט יותר. הסיפור שאת מתארת אופייני לרבים מאיתנו הנמצאים בסיטואציה דומה. בגיל שלושים פלוס אנחנו מגלים שהנכונות שלנו לסבול דחייה או להתפשר על בן זוג מאוד יורדת, ולפיכך אנחנו פונים, באופן לא מודע כמובן, לאפיק פעולה רגשי קבוע. כוונתי היא שאנחנו נכנסים ל-"קטעים" קבועים שבהם אנחנו מנסים לבדוק האם מערכת היחסים שאנחנו נמצאים בה אכן מבטיחה יציבות וביטחון. התוצאה היא, כך אני חש, שאת עושה לחבר שלך הרבה "בחינות" כדי לבדוק עד כמה הוא ראוי לאמונך, וזאת מתוך תקווה שתוכלי לדעת "בוודאות" שהוא אכן ראוי לאמון. אולם לתדהמתך את חשה שהוא משקר לך, ואין זה מפתיע, משום שאף אחד לא אוהב שבוחנים אותו כל הזמן וההתחמקויות שלו מלומר לך את האמת צריכות להדליק "נורה אדומה" בלי קשר להאם הוא שיקר לך באמת או לא. בואי נעצור רגע. בשביל מה נכנסים לקשר ? בשביל להיות מי שאנחנו. להיות עצמנו וכדי שיאהבו אותנו כמו שאנחנו באמת. האם יש לך קשר כזה עם החבר שלך ? קשר שבו הוא חש בטוח שהוא יכול להגיד הכל, אבל הכל, או שאולי הוא חש שלא כדאי לו להגיד הכל כי הוא יחטוף "ביקורת" כמו שאת אומרת ? תחשבי לרגע. ההתנהגות שלך "משדרת" לחבר שלך שאת לא מקבלת אותו כמו שהוא. הפרידות, הביקורת, הפרידות. אם את לא מקבלת אותו כמו שהוא - למה שהוא יקבל אותך כמו שאת ? למה שהוא לא ישקר ? בקיצור, כמו לזוגות רבים אחרים, ככל הנראה יש לכם בעית תקשורת בקשר. קשר זוגי בנוי על פתיחות ואני חש שאין ביניכם פתיחות כזאת. אם הבעיה היא פתיחות - יכול להיות שאת טיפוס סגור ויכול להיות שלא - אבל יש לי תחושה חזקה שאת והחבר שלך נמצאים במעגל אינסופי של משחקי כוח. את זורקת אותו, אתם חוזרים, הוא משקר, את זורקת אותו וחוזר חלילה. זוהי דינמיקה מובהקת של משחקי כוח שמטרתם פשוטה. כל צד מעוניין לבדוק האם הצד השני אוהב אותו ולכן מגיעות ה-"בחינות", כל צד בדרכו שלו, שנועדו לבדוק האם הצד השני אכן אוהב. אולם משחקי כוח מעידים כי אתם מרגישים חלשים בפנים. אילו היית מרגישה חזקה מבפנים לא היית עושה איתו את אותם משחקי כוח, והיות ואני מעריך שאת אדם טוב - אני מעריך שבפנים את גם מרגישה חלשה ומתוך התחושה הזאת נובעת ההתנהגות הכאילו "כוחנית" שלך כשאת זורקת אותו כדי להיות "חזקה". האם ניסית להתחבר לחבר שלך דרך הצד החלש שלך והצד החלש שלו ? האם אי פעם שיתפתם אחד את השני בנקודות החלשות שלכם או שאתם עסוקים במלחמה בלתי פוסקת להעלים את החולשות שלכם ו-"להתעלק" על החולשות של הצד השני ? אם התחושות שלי נכונות, ותרצי לשמוע את ההמשך, אודה לך באם תשאירי לי כאן הודעה. ונקודה אחרונה למחשבה. אם את אינך מאמינה לאחרים, זה סימן שאת אינך מאמינה בעצמך. וזה, כמו ששנינו יודעים, כבר סיפור אחר לגמרי. תרגישי טוב. גשם

גשם היי, לצערי הרב אכן בן זוגי לשעבר שיקר לי ובפעם הראשונה הוא נתפס על חם עם הוכחות. אני רוצה שתבין שאני לא בולשת חוקרת ואין לי כל כוונה כזו. אני דוגלת בפתיחות ובחופש.הבעיה היא שדווקא הוא בנאדם מאוד סגור ואני לעומתו מאוד פתוחה. לא הסכמתי עם מילה אחת ממה שכתבת אך דבר אחד משך את תשומת ליבי וזה " משחקי הכח" לא פעם ולא פעמיים בן זוגי הרגיש מאויים ע"י ואמר שאני אפסיק עם משחקי הכח. מעניין אותי למה העלת זאת למרות שבעיני אין כל אמת בדבר. כרמית

כרמית שלום אני מסכים עם שתי התגובות שקיבלת ורוצה להציע לך אפשרות נוספת להתמודד עם מה שאת מתארת. למעשה את כותבת שאינך יודעת האם זו בעיה שלך, שלו, שלכם, ואיך מבררים זאת. במידה ושניכם מוכנים לכך, כדאי לפנות לייעוץ זוגי. במסגרת הזו תוכלו "לפתוח את הקלפים" בצורה גלויה אבל גם מוגנת ולהיעזר בגורם מקצועי ניטראלי כדי לברר מה כל אחד מרגיש לגבי הקשר וכיצד מתגברים על המורכבות שתיארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם כל חרדה מצביעה או מעידה על סכיזופרניה?

לי שלום ממש ממש לא. אין כל קשר בין השניים. חרדה היא תופעה נפוצה מאוד בקרב אוכלוסיה בריאה וניתן להתמודד איתה בדרכים שונות ולמנוע אותה. סכיזופרניה היא מחלה כרונית שניתן להקל על תופעותיה אך לא להיפתר מהן לחלוטין. סכיזופרנים יכולים כמובן לחוש חרדה. באנלוגיה, זה כמו לשאול אם לכל מי שיש חום זה אומר שיש לו מחלה ספציפית כלשהי, כאשר בעצם ידוע שהחום הוא רק סימפטום המתאר דברים רבים ושונים. במידה ומשהו הטריד אותך סביב הנושאים הללו את מוזמנת לכתוב אלינו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה עוד כמה שנים אצטרל לחכות ככה???????

לחכות למה?

לחכות לרגע שהכל יגמר...

יש לי בעיה קשה בזהות המינית : אני בחור בן 27 אין לי משיכה כלל לא לנשים ולא לגברים אלא לסוג מסויים של סאדו- מזוכיזם האם יש פתרון אמיתי לכך במסגרת טיפול פסיכולוגי / פסיכיאטרי כל שהוא ( היפנוזה ?) ניסיתי טיפול פסיכולוגי במשך תקופה מסויימת אולם הוא ללא שינה דבר אני במצוקה קשה

דוד שלום רב, מכתבך מועט בפרטים אודותיך ואודות הבעיה, אולם מה שברור הוא שאינך מרוצה מהמצב בו אתה נתון כרגע. וזוהי כבר סיבה טובה להגיע לטיפול. טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) עשוי להועיל לך, על אף שאתה מתאר חוית טיפול לא מוצלחת. השאלה היא גם למה אתה קורא "טיפול מוצלח/יעיל". טיפול אינו דבר שאת תוצאותיו רואים באופן מיידי, אלא לוקח לתהליכים הנפשיים זמן להתהוות וליצור שינוי, אם בכלל. בכל מקרה אני רואה טיפול כדבר טוב לאדם, ויותר מכך לאלו החשים מצוקה כלשהי. אם אתה זקוק להמלצות, אני יכולה לסייע לך בעניין. צור עימי קשר דרך האימייל או הטלפון. בברכה, טלי פרידמן

מסכים עם טלי. היפנוזה לא מתאימה למה שאתה מתאר, גם לא טיפול תרופתי. ניתן להיעזר בפסיכותרפיה אבל זה תהליך שעשוי להיות ארוך ונדרשת סבלנות. הדברים קרו בוודאי בתהליך ארוך ואיטי. קשה להניח שתוכל לפתור זאת בבת אחת. עם זאת, לעיתים הכניסה למסגרת טיפולית יכולה להיות מקלה בפני עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה זאת אומרת סוג "מסויים" של סאדו-מאזו ? אופיר

ד"ר פלד שלום, אני מטופלת אצל פסיכולוגית מזה שבועיים.אני סובלת מדיכאון וחרדות ויש לי מצב נפשי ונסיבות חיים מסוימים שהייתי רוצה לגולל בפנייך שכן מדובר במצב מאוד מסובך. אני גם שוקלת ליטול סרוקסט. על סמך נסיונך הרב ורגישותך הייתי רוצה להעביר לך באי מייל הסבר ממצה לגביי . יש אפשרות כזאת?

רציתי רק להוסיף שיש דברים שאני פשוט לא אוכל לחלוק עם הפסיכולוגית ויש דברים שאני רוצה לשתף איש מקצוע וזו נראית לי דרך אפשרית תודה

אין בעיה ניתן לשלוח EMAIL

יש לי בעיות עור כגון אקנה ורוזציאה. הייתי רוצה לדעת אם לנטילת סרוקסט יכול להיות השפעה שלילית על העור או תופעות לוואי שקשורות למצב העור. תודה

אתה צריך להפנות את התשובה לד"ר פלד

אני סובלת מבעיות נפשיות קשות ומקבלת טיפול תרופתי. בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי וחושבת לחזור. שאלתי היא: איך מתמודדים עם העוצמות הרגשיות שמציפות בין הפגישות ? כעת אני מרגישה מאד רע אבל מצליחה קצת להדחיק את הזעם, היאוש וחוסר האונים. מנסיון אני יודעת שיהיה לי מאד קשה בין הפגישות, גם לאור העובדה שקשה לי לשתף אחרים במה שקורה לי, כולל את המטפל. בכלל קשה לי לתקשר עם הסביבה. כבר דחיתי את ההחלטה זמן רב ולכן אודה לכם בעד עצה כלשהי.

דבי שלום רב, את מעלה במכתבך קושי המתרחש אצל מטופלים רבים. הקושי בתקופה בין הפגישות, הכמיהה לפגישות תכופות יותר, להיות כמה שיותר מוגנת ומוכלת. אין לי נוסחת פלא כיצד להתמודד עם קושי זה, אולם הוא קושי אשר עם הזמן במשך הטיפול בדרך כלל הוא מתקהה ופחות מורגש. בכל מקרה רצוי לדבר על כך עם המטפל (כן, כן, גם זה לא קל...). ויתרה מזו, כרגע את מתארת את מצבך כ"מאד רע", אז טיפול יכול להיות דווקא דבר יעיל ומסייע. לכל דבר יש את המחיר והקושי שלו. בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, באחת ההודעות ראיתי שכתבת כי אם האח חולה בסכיזופרניה - הסיכוי לחלות במחלה הוא 12%. למי? לילדים של האח הבריא? בכמה מקומות אחרים קראתי כי אם אחותי חולה, הסיכוי שילדי יחלו במחלה הוא 3%. התשובה שלך הבהילה אותי מאוד מאוד. אשמח אם תבהיר את דבריך.

לא מדובר באח עצמו עם יש אח חולה הסיכויים של האח הבריא לחלות מגיעים עד 20%

סליחה 12%

מבקשת ממך מידע דחוף בנושא זה....גם אני מחפשת נואשות אני ראיתי נתונים אחרים. ואני מדברת גם על הילדים של הבן הבריא שלי...וסיכוייהם לכשיוולדו. הבן הבכור שלי חולה בסכיזוופרניה. וגם הדוד שלו מצד אביו היה חולה באותו מחלה.... אם יש לך אתרים בנושא זה...בבקשה.....להדביק פה את הכתובת. התייאשתי מלמצוא אותם. עדיפות לעברית, אבל גם אנגלית תתקבל............. תודה

זו אמורה להיות הכותרת.. ולא שאלת האחוזים.....

שלום רב, רציתי לדעת האם יש קשר בין מניה דיפרסיה להתקפות גירוד בכל הגוף? ואם כן - כיצד אפשר למנוע זאת . בתודה מראש, יעל

יעל שלום אשמח באם תיצרי איתי קשר כדי שאוכל לשאול אותך מספר שאלות על המחלה כי גם אני אובחנתי כחולה בה. אם תוכלי לשלוח לי את מספר הטלפון שלך לדואר האלקטרוני שלי אודה לך מאוד. אלמוני

לאלמוני שלום, אשמח לשוחח איתך , אבל לא בטלפון בשלב זה .. תוכל לכתוב אלי. דרך מדור זה ואענה לך. להתראות

לד"ר פלד - שלום רב, ממתינה עדיין לתשובתך בנושא. תודה

הלוואי שלא יהיה לי יותר מחשב , ושלא אוכל לכתוב בפורום הזה. אבל יש לי מחשב, ורק איתכם אני מוכנה לדבר. (לא איתכם- עם המחשב.) כשמשהו חולה , פצוע, או נכה, רואים את זה (בדר"כ) . אבל מי יכול לראות את מה שיש לי בפנים? אף אחד לא יכול להריח את הרקבון שמתפשט בתוכי, ושאני מתאמצת להחניק, ונחנקת. הלוואי שיגמר לי האוויר. אני לא מבינה מהו הדבר שנותן לי כוח להמשיך הלאה. לא להמשיך, יותר נכון לצוף. ובגלל שאני לא יודעת מה זה, אולי מחר זה כבר לא יהיה. הרגשתם פעם את התחושה המתסכלת הזו שכולם חושבים שאתה משקר, אבל בעצם אתה אומר את האמת? ו א ף א ח ד ל א מ א מ י ן ל ך ? ? ? אז בצורה קצת שונה, אני מרגישה שאני לא שייכת לעולם הזה יותר!!! לא בקשתי להגיע! לפחות תנו לי ללכת! למה אנשים מתעקשים לומר שהחיים יפים? הם לא! לא בשבילי... למה לא מאמינים לי? יש אדם שאוהב שוקולד, ויש אדם שלא. (לא ברור לי איך לא..) אז יש אדם שאוהב את החיים, ויש אדם ש ל א ! ! ! ובנוסף לכל אני פחדנית. אין לי את האומץ ללכת מכאן בעצמי. ולבקש שמשהו יעשה את זה בשבילי זה יותר מדי, לא? מכירים את הסרט על אדם ששכר רוצח שכיר כדי שיהרוג אותו ?... (חפשתי בדפי זהב , ולא מצאתי....)

גון דן שלום רב, מכתבך קשה לקריאה. טמונים בתוכו רגשות עזים שלך: הכאב, הזעם, הכעס, הייאוש והחידלון. יחד עם זאת יש בו גם כמה נקודות קטנות של אור: האהבה לשוקולד (זה באמת טעים...) והימצאותו של המחשב, כלי התקשורת שלך לעולם, אלינו. טוב שהמחשב קיים. ככה את יכולה להשמיע את קולך, ואנחנו פה כדי להקשיב, לתמוך. אין פה בכלל עניין של אמונה. וכי יש לי סיבה שלא להאמין לך? מעניין מאיפה נובעת התחושה שלא מאמינים לך. אם את מרגישה מספיק בנוח, אולי תפרטי אודות התחושה. המצוקה שאת מביעה במכתבך, מעלה אצלי את המחשבה שכדאי לך להגיע לטיפול פסיכותרפויטי. בטיפול כזה יהיה אדם שיקדיש לך זמן מסוים (לפי החלטתכם) שיהיה מוקדש לך בלבד, ובו תוכלי לומר את כל מה שאולי היית רוצה לומר, ולא תמיד יש מי שיקשיב, או שירצה לשמוע. שם גם תיזכי להכלה ולתמיכה הכל כך חשובים עבורך. מה דעתך? אשמח לסייע לך במציאת מטפל. בברכה, טלי פרידמן

גון דו היקרה, מדוע כל כך רע לך ועצוב שאת רוצה ללכת מאיתנו? גם אני נורא מדוכאת בשל אהבה נכזבת וכבר חצי שנה שאין לי חיים ולא איכפת לי מכלום והדבר הנורא מכל שאני מעמידה פנים שהכל בסדר אבל למעשה הכל רקוב מבפנים. למרות הכל אני נשארת כאן ומתמודדת, אף אחד לא אמר שהחיים קלים ובטח שלא תמיד מלקקים דבש, אבל שיש זמנים טובים אז החיים יפים!!!!!!! מאחלת לך הרבה סבלנות ותקווה לחיים טובים ושקטים

שלום, רציתי לדעת מה ההבדל בין היפנוזה לדמיון מודרך? האם בטיפול היפנוטי אצל פסיכולוג הפסיכולוג מהפנט אותך או מלמד אותך להפנט את עצמך? בברכה, מעין.

מעין שלום בתהליך של דמיון מודרך נכנסים לעיתים למצב היפנוטי, גם אם הדבר לא תוכנן מראש. בתהליך של היפנוזה במסגרת טיפול נכנסים למצב היפנוטי עם תכנון מראש. בעיקרון מפעילים פעמים רבות תהליכי דמיון מודרך כחלק מתהליך ההיפנוזה. מכאן שמדובר בשתי טכניקות טיפוליות שיכולות פעמים רבות לחפוף, בצורה פורמלית ומודעת, או בצורה שאינה מודעת. למעשה אין כזה דבר להפנט. לרוב האנשים יש אפשרות להתהפנט ותפקידו של הפסיכולוג המהפנט להנחות את התהליך. כך לפחות רואים את הדברים רוב העוסקים בהיפנוזה בתקופתנו. פעמים רבות, חלק חשוב מתהליך ההיפנוזה הוא הלימוד של היפנוזה עצמית שיכולה להתבצע גם מחוץ לחדר הטיפולים. במידה ונותרו שאלות פתוחות אשמח לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני נוטלת סרוקסט מזנ שנתיים וחצי עקב התקפי חרדה. ניסיתי להפסיק מספר פעמים אך זה קשה מאד והתקפי החרדה חוזרים. כעת ברצוני להיכנס להריון אך אני מאד מפחדת שהסרוקסט יפגע בעובר או שאם יוולד ילד בריא שיתגלו בעיות בשלב מאוחר יותר בחייו. אשמח לדעת אם יש כדור חלופי לסרוקסט. כמו כן האם עקב מצב זה אני נמצאת באחוז סיכון גבוה לחלות בדיכאון שלאחר לידה? ניסיתי לקבל תשובות לשאלות אלו מרופאי נשים ופסיכיאטרים, אך עד עתה לא קיבלתי תשובה ברורה. אנא עיזרו לי שכן אני חשה במצוקה אדירה ומאד רוצה לזכות בהריון ובילד בריא. תודה רבה

תמי שלום שאלתך עלתה סביב לקיחת פרוזק לפני זמן מה אני מציע שתיקראי את רצף ההודעות שנכתבו אז יש בהן תשובות לשאלתך http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34507&t=34507 בברכה ד"ר אורן קפלן

לתמי שלום. מעבר למה שד"ר אורן כתב לך- האם את מטופלת גם מעבר לטיפול התרופתי? (שיחות עם איש מקצוע?). החרדה מפני החרדה אולי נזקקת לעיבוד מוגן ומקצועי בכדי שתיכנסי להריון המתוכנן מוכנה רגשית וכך תהיי פנוייה להנות מן השינוי על כל שלביו (הריון והאמהות). בברכה. רוית.

רוית שלום! במשך זמן רב טופלתי עי' פסיכולוג ושוחחנו על דברים רבים, לצערי שיחות אלה לא הצליחו לפתור את בעיות החרדה ועל כן אני נוטלת עדיין את הסרוקסט. כיום אינני מטופלת אך כמובן נמצאת במעקב של פסכיאטר אשר נותן לי את הכדורים. ידוע לי שהריון כרוך בשינויים גופניים רבים החל מפיזיים וכלה בנפשיים ואני בהחלט חשה מוכנה להתמודד עם כל אלה וכמובן לאחר מכן עם גידול תינוק, אולם אשקר אם אומר לך שאין בי חשש כי עקב התקפי החרדה מהם סבלתי ורבים טוענים כי יש בהם רובד של דיכאון לא ישובו ואף ויחמירו עקב כל אותם שינויים שהגוף עובר (פיזית ונפשית). אחד הדברים העקריים שברצוני לבדוק האם אני בסיכון גבוה לחלות בדיכאון שלאחר לידה?

רפואה אלטרנטיבית ADHD וכסף באמצע מאי 2000 התחלתי ליטול תרופות נוגדות דיכאון ופסיכולוג קליני אבחן אצלי ADHD בגיל 46. כדי להתמודד עם המצב פניתי גם למרפאה העוסקת ברפואה אלטרנטיבית בקופה שאני מבוטח בה. הבדיקה על ידי המאבחנת במרפאה המשלימה נערכה כחדשיים לאחר שהתחלתי ליטול תרופות ללא אבחון מדוייק של הפסיכיאטר וללא ידיעה סופית על סוג התרופות ומינונן. המאבחנת המליצה להתחיל מיידית בטיפול בצמחי מרפא ובסדרת טיפולי ביופידבק בלא לתת הסבר על מהות הטיפולים. כאשר יצאתי מחדרה של המאבחנת הפקידות היו להוטות לקבוע לי תורים לטיפולים . הטיפולים במרפאות המשלימות כרוכים בתשלום . עלות ביקור ראשון אצל רופא לצמחי מרפא היא 180 שקלים. אמרתי לפקידות במרפאה שאין בדעתי לשלם על פגישות סרק והעברתי לרופא הצמחים סידרת שאלות בכתב שבעיקבותיהן אמר לי הרופא שאין לי מה לבוא אליו. לולא עמדתי על דעתי הייתי עלול במקרה הטוב להוציא מכיסי 180 שקלים ובמקרה הגרוע הייתי ניכנס להוצאות כבדות כי כך יכול היה הרופא היה יכול לנצל את חוסר ידיעתי ולהכניס אותי לסידרת טפולי יתר הכרוכים בתשלום כבד. ראוי לציין שהמרפאות המשלימות הם גוף כלכלי שאני מאמין שטובת החולה עומדת לנגד עיניו אולם בגלל השיקולים הכלכליים הוא לא יעשה מאמץ לדאוג לכיסו של המטופל וימליץ בפניו לקבל טיפול שבודאי לא לא יזיק למטופל אולם לא בהכרח יועיל. מסקנה : אם החלטתם ללכת על טיפולים אלטרנטיבים אל תקבעו תורים מייד כשאתם יוצאים מחדרו של המאבחן ותבדקו גם את היעילות של הטיפולים המשלימים

ולא כפי שכתבת בטעות: "היזהרו מרפואה אלטרנטיבית" מטפלים לא ישרים או ישרים למחצה לשליש ולרביע, ישנם בכל תחום בו עוסקים בעלי מקצוע מכל סוג. הן בסוגי הריפוי, האלטרנטיבי והקונבינציונאלי, והן במקצועות אחרים, בהם אפשר "לנפח" לחינם את הבעיה הטעונה טיפול מקצועי. אינסטלטורים, צבעים, שיפוצניקים, תקני טלווזיה ומחשב וכן הלאה. איפוא שיש כסף או כבוד אישי, שמה תמצא בקלות רבה חוסר יושר, גלוי או מכוסה. על כך נאמר: "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (ספר שמות) אבי

שלום ללטיף ולאבי, אם כבר החלטתם ללכת על זה: 1. אז דעו שהטיפול ברוב המקרים לא יבוא במקום הטיפול הרגיל אלא בנוסף לו. 2. לא רצוי ללכת למרפאות פרטיות אלא לאלה שמפעילות קופות החולים. עדי

אני בת 22 וחצי ונוטלת סרוקסט מזה כ- 3 וחצי שנים. ניסיתי לא פעם להיגמל והיה ממש קשה. החרדה חזרה ביתר שאת (בשילוב של הרגשה דכאונית משהו) והתחילו תופעות גופניות קשות הדומות לשפעת (חולשה וכאבי שרירים חריפים) וכו'. אני לא רוצה ליטול תרופה זו כל חיי ומעוניינת מאד "להיגמל". יש לציין כי אני עוברת תקופה לא קלה בכלל (מבחינה רגשית) - ללא כל קשר לסרוקסט. הייתי רוצה לקבל עצות מעשיות לגמילה נכונה וקלה יותר - אם אפשר. בטוחני שכל עצה תעזור.

מיכל שלום! אני מצויה בבעיה זהה לחלוטין לשלך, אני בחורה בת 26 ונוטלת סרוקסט שנתיים וחצי וגם אני חשה במלכודת נפשית. לעיתים אני מבולבלת ולא יודעת אם התלות היא יותר נפשית או פיזית. אני לפעמים נתקפת יאוש שמא אני התחתנתי עם הסרוקסט חתונה קתולית. אם ניתן לך פתרון יעיל טנא כיתבי לי דרך פורופ זה. תודה

תמי שלום, אני מבינה לגמרי את המושג שהשתמשת בו - חתונה קתולית. אכן קתולית היא! אשמח אם תכתבי לי על הסיפור האישי שלך שהוביל אותך לנטילת הסרוקסט. ואני אשיב לך.

מיכל אני בעצמי חושבת על לקיחת סרוקסט. אולי תוכלי לתת לי מידע מסוים על סמך נסיונך. האם התרופה הזאת ממש מסירה חרדות דיכאון אני לא יודעת ממה סבלת או סובלת, אני אשמח אם תוכלי לפרט גם על תופעות לוואי. תודה

יעל שלום, לא סיפרת בדיוק למה את מעוניינת ליטול סרוקסט. מה הבעיה שעומדת מאחורי שיקול זה? אני לקחתי סרוקסט בגלל בעיות חרדה לא קלות כלל שבעקבותן הסתגרתי בבית למשך תקופה. לשאלתך - האם התרופה מונעת חרדות? כן, אך הרשי לי להאיר את עינייך לגבי עניין זה; התרופה מונעת, אפשר להגיד, כמעט לחלוטין התקפי פאניקה. אך יש גבול למה שהיא מסוגלת לעשות לגבי חרדה כרונית כללית, אך גם לזה היא עוזרת. אם מדובר בחרדה ודיכאון - הייתי מציעה לך לקחת אותה בהחלט. אין טעם לסבול, אך אם את מעוניינת למנוע התמכרות נפשית/פיזית לכדורים (למרות שפסיכיאטרים טוענים שזה לא סם וזה בהחלט לא ממכר - הרשי לי לומר לך - זה אולי לא סם אבל פוטנציאל ההתמכרות קיים והוא גדול) עלייך לשלב זאת עם שיחות עם פסיכולוג קליני - כדאי מאד - פשוט כדי לעלות אחת ולתמיד על הגורם הראשוני הרגשי לחרדות/דכאונות שלך או לכל סיבה אחרת שבגינה את מעוניינת ליטול כדורים אלו. שורה תחתונה - מציעה לך לקחת בהחלט + שיחות עם פסיכולוג (קליני) - על זה אל תוותרי.

יעל שלום, צרי איתי קשר בטלפון 7312965 - 03, אני ובחורה נוספת מהפורום (שאמורה ליצור איתי קשר בטלפון זה) החלטנו שזה יהיה מועיל להקים קבוצת תמיכה של הסובלים מחרדות/נוטלי סרוקסט.

מיכל שלום אצטט כאן את תשובתי בנושא בעבר שכן הוא עלה מספר פעמים בפורום. בהנחה שאכן הגעת למסקנה שאת רוצה להפסיק את התרופות, הפתרון הוא קודם כל להתחיל ולמצוא דרכים אלטרנטיביות, לאחר מכן להפחית את מינון התרופות, וכך עד הפסקה מלאה. כמובן שלא כדאי להפסיק את התרופות לפני שגיבשת דרכים חליפיות להתמודד עם החרדה. במידה וניסית עד היום שימוש בתרופות בלבד אני ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. תוכלי להיעזר בטיפול כדי להפחית את השימוש בתרופות או אף להפסיק את השימוש בהן לחלוטין. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית (שאותה את מכירה). כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי קצר מועד ולשפר את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בשורה התחתונה, הייתי מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולאחר היכרות איתך ניתן יהיה בוודאי להחליט מה הדרך המתאימה ביותר לטפל בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, אני גבר כבן 60 ולפני כחודשיים התחלתי להכינס לחרדה שמא אני לא זוכר שמות של אנישם קרובים לי, למרות שבפועל אני זוכר הכל. זה התחיל בהתעניינות בשמות של אנשים שונים בבידור, חברים רחוקים שאין לי קשר איתם וכדומה. התופעה הלכה והחריפה וכיום אני נכנס למצב של חרדה ועצבים חזקים שאני לא זוכר, אני מנסה לבחון ומאמץ את המוח שלי במחשבות שטויותיות. בני המשפחה והחברים הקרובים לי מודעים לבעייתי ומנסים לעזור לי ולהזכיר לי שמות של שחקנים למשל כדי שארגע. כשאני לא מצליח להיזכר אני לא מסוגל לחשוב במשהו אחר, זה לא יוצא לי מהראש, אני מסתובב בבית עצבני ולא יכול להרגע עד שאמצא את התשובה ואני מוכן לעשות הכל בשביל למצוא את התשובה - לדוגמא להתקשר למישהו שלא הייתי בקשר איתו שנים.... האנשים הקרובים לי טוענים שהשתנתי מאדם שמח ובדרן לאדם עצוב ומדוכא, רזיתי במשקל משום שאין לי תאבון ומה ששכחתי לציין שאני פנסיונר - מה שלפי דעתי התחיל את כל העניין, משום שאני טיפוס, או לפחות הייתי טיפוס שרוצה ויכול לעבוד ולא רגיל להיות בבית. ניסיתי לפרט עד כמה שניתן את התופעה - האם זאת מחלה נפשית ומה עליי לעשות ???? תודה מקרב לב, מחכה לעזרתכם.

גל שלום המונח מחלה נפשית הוא בעייתי ועולה לא פעם בפורום. הייתי מוריד אותו מסדר היום, הוא לא רלוונטי לבעיה שממנה אתה סובל. קיימים ארבעה נושאים אפשריים מדבריך אותם רצוי לבדוק בצורה מקצועית: א) מחשבות אובססיביות סביב זכירת השמות ב) חרדות כתוצאה מזה או/ו מדברים נוספים ג) התמודדות עם היציאה לפנסיה ד) מרכיב דיכאוני לפי תיאורך את העצב, דיכאון והרזיה. הדברים מתוארים כקשורים זה לזה והטיפול לפיכך צריך לתקוף מצד אחד כל אחד בנפרד, אבל לקחת גם בחשבון שיש קשר ביניהם. אני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי. חשוב למפות את הבעיה ולראות מה המקור ומה התוצאה. סוג הטיפול המומלץ תלוי באבחנה המדוייקת של הבעיה. בעיקרון יש שלושה כיווני טיפול אפשריים: טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי בטווח קצר נגד המחשבות והחרדות, טיפול פסיכולוגי דינמי בו ניתן להבין ולעבד טוב יותר את המצב אליו נקלעת סביב היציאה לפנסיה ואולי ניקוז של דברים נוספים סביב זה שאולי הביאו ביחד לשאר התופעות, וכן טיפול תרופתי פסיכיאטרי שניתן לשקול במידת הצורך. אין מדובר בהכרח בבחירה בין הטיפולים, יתכן ששילוב בין כולם ביחד הוא הדבר המתאים. הכל, כאמור, בהתאם להתרשמות איש המקצוע שאליו תחליט לפנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה, ד"ר קפלן האם יש לך כתובת לאן להפנות אותי - לאיזה פסיכולוג באזור חיפה? האם יש אפשרות של הפניה מקופ תחולים כללית? יום טוב גל

גל יקר, כפי שציין ד"ר קפלן, לא כל תופעה מציינת מחלת-נפש, ודורשת טיפול (אני, למשל, אינני זוכר שמות, ומצליח לחיות עם זה בשלום). בסיום ההודעה שלך ציינת שאתה פנסיונר, ושלפי דעתך זה מה שהתחיל את כל העניין. זו הערה חשובה ביותר, ואני נוטה להסכים אתך. היציאה לגימלאות היא משבר חיים בעל משמעות, ולא ניתן לעבור עליו לסדר היום. אדם כמוך, שרגיל ורוצה ויכול לעבוד, מתקשה לשנות את אורח-חייו ביום אחד, ולא פלא שאתה מוטרד ועצוב. יתכן, שגם בעיות הזיכרון שאתה מתאר נובעות מן המשבר הנפשי הכרוך ביציאה לגימלאות. לעיסוק בבעיות ובקשיים יש נטייה לצמוח ולהצדיק את עצמו. לעומת זאת, נסיון ליצור שינוי חיובי עשוי לחולל פלאים. מדוע שלא תנסה תחילה להתמודד עם הבעייה האמיתית שמטרידה אותך כעת, עם הארגון-מחדש של חייך? האם חשבת על האפשרות של עיסוק חדש, עבודה במשרה חלקית, התנדבות או פיתוח עיסוקים שעד כה לא היה לך זמן לעסוק בהם? יש לי תחושה שאתה כמה לשוב לפעילות, ושמצב הדברים ישתנה אם תשקיע את מאמציך בכיוון זה. ואני מאחל לך הצלחה, דרור גרין

כבר שנים שאלותי סובלת מבעיות נפשיות. מאחר ואין לי כל הכשרה בבריאות הנפש איני יודעת אם כל מה שאתאר נכלל תחת כותרת אחת או שזהו שילוב של בעיות, אך אתאר את הסימפטומים: היא סובלת מהתופעות שאתאר למשך תקופות ארוכות אבל אז מצליחה להתאושש קצת ולתפקד, ושוב הידרדרות. היא סובלת מדיכאון, בוכה שעות, מנתקת עצמה מהחברה, בעלת הערכה עצמית נמוכה מאד או במילותיה: הכי מכוערת, טיפשה ושמנה (דברים שאינם נכונים בעליל), היא סבלה תקופה ארוכה מפצעי אקנה חמורים על הפנים, בעיה שנפתרה לאחרונה אולם תרמה רבות לחוסר ההערכה העצמית שלה, היא מייחסת חשיבות עליונה למראה חיצוני. היא בולימית. בתקופות הרעות שלה היא זוללת הכל ואז מקיאה. אולם בתקופות הטובות יותר היא אוכלת סדיר. אז היא גם מרזה. בתקופות הזלילה היא משמינה נורא. היא לא מצליחה להשלים שום פרויקט. היתה במספר נסיונות טיפול אצל פביכולוגים ואף פסיכיאטר אולם, אם לא מושגת תוצאה מהר היא מאבדת סבלנות ומפסיקה ללכת. היא לא מתמידה באף עבודה, לא התמידה בלימודיה באוניברסיטה. היא עצבנית, כועסת ומתפרצת על כל אחד וכל דבר. גם בתקופות הטובות יחסית יש לה מעט מאד חברים והיא אינה יוצאת כמעט. היא מאיימת בהתאבדות. היא בת 28, גרה עדיין בבית אבא, עובדת בעבודות זמניות בשכר נמוך. לא היתה לה מערכת יחסים עם גבר לפחות 10 שנים. עכשיו שוב מתחיל משבר, אנו רואים את הסימנים ורוצים לעשות משהו לפני שנגיע לשיא (או ליתר דיוק לקרקעית). היא שוב מאיימת שתתאבד ואומרת שאם הפעם היא תגיע לתחתית היא לא תוכל שוב להרים עצמה משם. אין לה כח יותר. מה אפשר לעשות? למי לפנות, איזה סוג טיפול יתאים ואיך לשכנעה לקבלו? אנא! אנחנו במצוקה!

מיכל שלום. בשלב הז אחותך לא צריכה עצות היא זקוקה להמון תמיכה ואהבה ,אני מבינה שהיא ניסתה המון טיפולים ואין תוצאות,היום יש המון מרכזים שמטפלים בהפרעות אכילה,אני בטוחה ששם יוכלו לעזור לה. אני לא מוסמכת לתת לכם עצות בטיפול מניסיון אישי אני יכולה להגיד לך שאשפוז יום או אשפוז מלא עוזר. מחזיקה לכם אצבעות ,ואם את מעוניינת בפרטים אחרים אשמח לעזור לך מניסיוני האישי. בהצלחה.............

לי, ראשית תודה. המון תמיכה ואהבה אחותי מקבלת מאיתנו אבל זה קשה כי היא מסתגרת, תוקפת וצועקת. לדעתי המאד לא מקצועית היא צריכה עכשיו "סטירת לחי" משהו שינער אותה ויגרום לה ללכת לטיפול שוב ולהתמיד בו בניגוד לפעמים קודמות. עד שמישהו מהצוות המקצועי פה יענה לי, ואני מקווה שהם יעשו זאת בהקדם, אשמח לשמוע כל עצה מנסיונך. אשמח מאד גם לקבל המלצות ספציפיות למקומות טובים לטיפול או מטפלים טובים. אם פה אסור לפרסם שמות, אמרי זאת ואתן לך כתובת דוא"ל שלי. אנחנו ממש נואשים כבר. והפעם גם פוחדים שהיא תממש את איומי ההתאבדות שלה, כי בניגוד לעבר בו היא צעקה את איומיה ונופפה בהם, הפעם היא פשוט אומרת אותם בלקוניות ובמין השלמה עם הגורל. אני צריכה כל עזרה שהיא, ומפורטת ככל האפשר. המון תודה.

מיכל שלום רב, לפי מכתבך נראה שאחותך אינה במצב טוב. היא סובלת בעצמה ואתם סובלים איתה. נראה שטיפול עשוי לעזור לה. טיפול פסיכיאטרי המשולב בשיחות (טיפול פסיכותרפויטי). אני יכולה לנסות לעזור במציאת מטפלים. צרי עימי קשר דרך האימייל או בטלפון (הפרטים נמצאים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

לפי החוק לא ניתן להכריך מטופל לקבל טיפול - אם תצליחו לשכנע אותה לפנות לטיפול מומלץ אצל פסיכיאטר

כותבים להכריח ולא "להכריך"

אני חייבת לקבל תשובה בדחיפות. אני במשך שנים סובלת מדיכאון קשה, הרס עצמי ושנאה עצמית זה יכול להיות קשור או הגורם למחלות אוטואימוניות . בבקשה תענו לי לשאלה, זה כל כך חשוב לי.

עינת שלום בשאלתך רב הנסתר על הנגלה והיה עדיף לתת לך תשובה על בסיס יותר רקע. בעיקרון התשובה כן, יש קשר בין מצבים נפשיים למחלות אוטואימוניות, לפחות לגבי מועד פרוץ המחלה, כלומר, לא בהכרח שהמצב הנפשי הוא הגורם למחלה, אבל הוא יכול להוות זרז לפרוץ המחלה כשתנאים נוספים קיימים. בברכה ד"ר אורן קפלן

נכון

דיכאון אינו קשור למחלות אוטואימוניות. הוא קשור למחלות של מערכת העצבים. חומר שנקרא סרוטונין, גורם להרגשה של הנאה ואושר. כנראה שלך יש בעיה בכמויות הסרוטונין. הייתי הולכת ומתייעצת עם רופא- אולי תוכלי לקבל פרוזאק, אשר משאיר את הסרוטונים עוד קצת במוח (מעכב את חזרתו בסינפסה)... העיקר שלא תפגעי בעצמך כי זה אף פעם לא שווה את זה...

שמי גלית ואני בחורה צעירה אך שמנה. לאחרונה החלטתי לעשות ניתוח קיצור קיבה. אני מתלבטת רבות-מפחיד אותי שזה לא יצליח, הכאבים וחוסר הידע אצל מי לעשות ניתוח כזה. המחירים גבוהים-זה מה שהבנתי וזה ממש לא מקל על העניין. בקיצור-בין אם את/ה רופא/ה או מנותח/ת, אני אשמח לקבל מידע על הניתוח עצמו, על החוויות של המנותחים ויותר מהכל-האם זה שווה את כל המאמץ . אני מקווה לעשות את זה בזמן הקרוב-בבקשה תחזרו אליי מהר בתודה מראש, גלית.

גלית גם אני בחורה צעירה ושמנה. בטוח שאמרו לך את הדרך לרזון ואינני צריכה להוסיף לניתוח זה יש יתרונות וחסרונות. קודם כל המחיר והכאב אחרי הניתוח שנית, קיימת התופעה של הקאות מאחר שלא תוכלי עוד לאכול כפי שאכלת ותצטרכי להתרגל נפשית לאכול פחות. התופעה הזו אמורה לחלוף תוך 4-6 שבועות אך אני מכירה מקרוב מקרה שבו ההקאות לא חלפו 15 שנה. אישה שעשתה ניתוח קיבה ועדיין רצה להקיא כל ארוחה. רק מתוק עוזר לה ומקל עליה ועל כן היא שמנה שוב. עדיף שתשבי עם רופא ושהוא יסביר לך את כ ל הסכנות הכרוכות ושוב מנסיון אישי - תרגישי טוב כלפי עצמך ותהי שמחה - תאמיני לי זה טוב יותר מכל ניתוח ויגרום לך להראות טוב בכל מקרה. בהצלחה רבה

יעל-תודה על התשובה המהירה! אך לא ציינת האם את עברת את הניתוח??? אם כן-אשמח מאד לדבר איתך מחר אני נפגשת כבר עם 2 רופאים לברר על הניתוח תודה רבה -יעל נתת לי חומר למחשבה בתודה מראש, גלית

אני מכירה אישית בת משפחה שעברה את הניתוח, ירדה הרבה מאוד, נראית חצי, מרשה עשר, נראית מעולה. היא תשמח לשוחח איתך בטלפון , אם את מעונינת רק אמרי כן, ונמצא דרך ליצור קשר.

תיקון טעות - מרגישה עשר.

אני אם לילד בן 10 .מבין ארבעה ילדים. גם בעבר וכיום יש לנו בעיות בבית איתו של התנהגות קשה,חוסר הקשבה ויכוחים כל העת. ברצוני לפנות ליעוץ מקצועי איתו ולא יודעת לאן. אודה לכם אם תייעצו לי מה לעשות.

יעל שלום כתבי אלי לדואר האלקטרוני ואנסה להפנות אותך למקום מתאים. צייני מהיכן את בארץ והאם את מעוניינת בטיפול בשירות הציבורי או במסגרת פרטית. נסי להוסיף כמה פרטים נוספים על אופי הבעיה והרכב המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן [email protected]

תודה על ההתייחסות.אנחנו משפחה מאיזור ירושלים. משפחה מאושרת,ללא בעיות כלכליות. למעשה תמיד היו בעיות איתו, הוא אגב ילד אסמטי ומטופל בנושא. פניתי אליכם ,למרות הניסיון הרב שיש לי כאם,אינני יודעת מה לעשות. אני לא מסוגלת לתקשר איתו בכלל,כל הזמן ויכוחים. לאחרונה ישנה גם תופעה של מריבות עם אחיו הקטן ממנו, הוא (הנ"ל) מכה אותו. הוא טוען בגדול שאני אוהבת יותר את אחיו. בגיל צעיר יותר היו בעיות של עצבנות זה השתפר המעט,אבל הקושי היומיומי קיים. תודה,

מה עושה התרופה. מה הקשר בינה לבין הנאה מינית. האם היא משפרת יכולת להגיע לאורגזמה. האם היא משפרת מצב רוח

כמו כן התרופה היא ל O.C.D ולדיכאונות

בננו 6.5 אובחן ADHD -הבעייה העיקרית היא סרוב לקבל מרות,פתיל קצר והתפרצויות זעם. הומלץ לנו על טיפול בריספרדל לטיפול בילד עם בעיות התנהגות-.רגשיות.(בד"כ ילד שמח ומלא שמחת חיים אך יש התפרצויות זעם,אימפולסיביות ואלימות) האם התרופה מוקרת לבעיות התנהגות אצל ילדים? האם היא עלולה להשפיע על שמחת החיים של הילד? אנחנו רועדים מפחד... בעבר נוסה הריטלין SR שגרם לדיכאון ולהחמרת המצב. הניורולוג קבע כי יתכן שמדובר בבעיית התנהגות ולא ADHD

לריספרדל תופעות לואי קשות ובלתי הפיכות כמו טארדיב דיסקינזיה. אלו תנועות בלתי רצוניות, בשלב הראשון בלשון ובפנים, שעלולות לא לחלוף גם לאחר הפסקת השימוש. אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר המצוין של פסיכיאטר אמריקאי חשוב שבקישור זה: http://www.breggin.com/yourdrug.html ספר חובה למי שחשוב לו לקבל החלטה נכונה!

יש לי נסיון רב עם הרטלין, כשנותנים אותו לילד עם בעיות רגשיות זה פשוט אסון. מעניין אם זה אותו ניאורולוג שנתן גם לבני את הריטלין כשאסור היה לתת. אני מציעה לך לקחת את הבן שלך לבית החולים בנס ציונה ולעשות לו אבחון. סביר להניח שאם הוא מקבל ריספרידל אז הוא קיבל זאת מפסיכיאטר ולא מרופא רגיל. תמיד טוב לקבל דעה שנייה אך גם לא לפתח צפיות.

הנני עובד כרואה חשבון מבוטח בביטוח פנסיוני מבטחים. הנני עובד כעובד שכיר. אני בן 30,ולאחרונה התגלתה אצלי מחלת הסכיזופרניה. אני לא מסוגל לתפקד בעבודה. האם אני יכול לקבל קיצבה מקרן הפנסיה. מי מחליט, הרי אובדן כושר העבודה אצל רואה חשבון הוא אובדן המוח ובזה אצלי חש שינוי לרעה.

לאלמוני שלום רב, עליך לפנות לחברת הביטוח שלך, ולדרוש אובדן כושר עבודה. הם מן הסתם יוכלו להדריך אותך כיצד ניתן להשיג זאת, מה התנאים וכדומה. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום שאלתי התמקדה יותר במי קובע את הנכות? פסיכיאטר מחוזי או פסיכיאטר של הקרן פנסיה? תודה אלמוני

לד"ר פלד. מאז ומתמיד סבלתי ממצבי חרדה ודכאון ותמיד הסתרתי זאת. לפני כשנתיים עקב הצטברות של מצבים אישיים קשים ( פיטורי מהעבודה, צנתורי לב עם השתלת תותבים תומכי עורק ועוד) הגעתי למצב של התמוטטות כללית. בכיתי הרבה, לא יכולתי לישון בלילות, הכרחתי את עצמי לצאת בבוקר מהמיטה וההיתי במועקה קשה עד כדי שלא הופעתי בחברה. היו לי אפילו מחשבות (אז) להעלם מהעולם כי הרגשתי שאינני מסוגל להתמודד יותר. אני לוקח כיום שני כדורי פרוזק ביום. אמנם מצבי השתפר, אולם אני עדיין לעטים קרובות נכנס למצבי חרדה ודכאון אשר מקשים עלי בתפקוד היומי כמו עבודה , יוזמה ומוטיבציה וקשר עם חברים. הייתי גם בשיחות עם פסיכולוג אולם לא נראה לי שהמסלול הזה עוזר לי. אני מבקש לציין שאמא שלי (ניצולת שואה) גם סבלה מדיכאונות. כיום אני עובד עצות ואינני יודע מה לעשות עם עצמי והאם בכלל קיים טיפול אשר ישפר את מצבי. בתודה עבור היעוץ יוסי

יוסי שלום רב, במכתבך אתה מתאר תהליך לא פשוט של תופעת הדיכאון, כפי שאתה מכנה אותה. ניכר כי החוויה שעברת ואתה עובר גם כיום היא חויה מורכבת וקשה. לפי דבריך אתה מטופל תרופתית אך ללא השפעה מיטיבה לאורך זמן. ייתכן ויש מקום לבדוק יעילות של תרופות אנטי דיכאוניות אחרות, אך לצורך זה עליך להתייעץ עם ד"ר פלד, וכמובן עם הפסיכיאטר המטפל בך. יתרה מזו, לגבי הטיפול הפסיכותרפויטי: אתה מתאר תהליך שאינך חש שהוא מסייע לך. האם שוחחת על כך עם המטפל/ת? חשוב להביא תכנים שכאלו לטיפול, על אף הקושי הכרוך בהבאתם. כל זמן שאתה "שומר" את הקושי אצלך, אתה ממשיך לסבול ולהרגיש "תקוע" ולא מסופק. חבל. לא סיפרת על חייך באופן כללי, מה עשית לפני המשבר, ומה אתה עושה כיום. חשוב למצוא מסגרת בה תוכל להתחיל לחזור לסדר יום "נורמטיבי", כלומר, לקום בבוקר לתעסוקה מוגדרת כלשהי, למצוא מסגרת חברתית מתאימה ולא מאיימת וכדומה. אני מודעת לקושי הכרוך בפעולות אלו, אך זו חלק מתוכנית שיקום, שעשויה להתאים דווקא למצבים דיכאוניים וחרדתיים. בברכה, טלי פרידמן

גב' טלי פרידמן שלום. אני מודה לך עבור תשובתך. נכון שלא סיפרתי בהרחבה את כל ההיסטוריה וקורות החיים שלי, ואני מודע לכך שללא האינפורמציה הזו קשה לך או לרופא לתת לי תשובה יותר מבוססת. אני משתדל לקצר מאוד משום שנראה לי שהפורום לא מאפשר שיחות רחבות מדי. בכל זאת אני מבקש לציין שדרך הפורום קל לי יותר לבטא רגשות יותר מאשר אצל הרופא. אולי זה נובע מהחינוך שקיבלתי בבית עוד מילדותי. אמא שלי היא פולניה שרק בגיל מבוגר הבנתי שכל הזמן היא סבלה מדיכאונות. אבל זה היה בית שאסור היה חס וחלילה להזכיר את המילה מחלת נפש או פסיכיאטר. את הכל היו מדחיקים ולכן גם אני גדלתי בבית עם הרבה מתח וחרדה אבל אסור היה לדבר על כך וכמובן גררתי את הסבל משך כל השנים מבלי לתת לו טיפול . הרגשתי את זה עוד בצבא וסבלתי אז מאד קשה ולא עלה על דעתי שזאת בעיה הדורשת התייחסות וטיפול. זה המשיך במקום עבודתי, בחרדה האובססיבית עם ילדי וכו'.. כאמור רק לפני כשנתיים עקב הצטברות של כמה מצבי חרדה אני חושב שחטפתי התמוטטות עצבים ואז בלית ברירה יצאתי מהארון. למרות זאת כשאני מתאר את תחושותי בפני הרופא הפסיכיאטור ,תמיד אני יוצא ממנו בתחושה והאשמה עצמית שלא סיפרתי הכל ולמעשה מצבי האמיתי הינו גרוע לאין ערוך. אני מייחס זאת עדיין לכך שמופנם אצלי להתבייש במחלה ולא לדבר עליה. למרות כדורי הפרוזאק והשיפור שחל במצבי אני רחוק מלהרגיש שיש טעם בחיים. תודה עבור תשומת הלב. יוסי

למנהלי הפורום ושאר הגולשים שלום רב, לפני שאגע בנקודה הכואבת (עליה התרעמתי בכותרת: "סכיזופרניה") נקודות ההסכמה העיקריות הן: 1. מצב הנקרא: הפרעות נפשיות. 2. מצב הנקרא: מחלות נפשיות. 3. מצבים פתולוגים (כגון: גידולים) המתבטאים בהפרעות נפשיות (כגון: בלבול). 4. מצב הרפואה בכי רע. הנקודה הכואבת: יש מי שמנצל (נתקלתי בזה עם אימא שלי (קיבלתי אישור מהמשפחה לכתוב על העניין, כיוון שהיא נפטרה)). אני לא כותבת את זה בלב קל אבל קשה מאוד לעיתים, להבדיל בין הנקודות 1, 2 ו3- כאשר החולה יושב מול הרופא 5 דקות. הרבה רופאים (ד"ר פלד, ממש לא עניין אישי!!!) יעדיפו לשבת עם "זה שיש לו כסף" ולא עם זה שאין לו. רק לידיעה כללית שלכם: בין 80-90 אחוז מהאבחנה, אם אתה רופא טוב, תיעשה כבר עם שמיעת הסיפור מהסובל!!! הבדיקות יעזרו בכיוון כאשר הכיוון הכללי יתקבל משמיעת הסיפור!!! יוצא, שזה "שיש לו" יישב יותר זמן עם הרופא והרופא יגיע לאבחנה מדוייקת יותר, מאשר מאצל זה שאין לו!!! אני חס וחלילה לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל חברה, זהו המצב!!! עדי

רפואה לעשירים

עדי שלום רב, לצערי כי רבה אני חושבת שאת צודקת, כשהדברים האמורים נכונים לגבי כל תחומי הרפואה בארץ. על אחת כמה וכמה, ברפואה הציבורית. רבות נאמר ועוד יאמר על "מות הרפואה הציבורית, ושיגשוג הרפואה השחורה". משרד הבריאות מדי שנה ממשיך לקצץ בתקציביו לפרוייקטים חשובים, וכך אוכלוסיות חלשות, כגון נפגעי הנפש, סובלים עוד יותר מאשר תחומי רפואה אחרים "אטרקטיביים" יותר (כגון: אונקולוגיה, פדיאטריה וכו'). אולי כדאי היה להתארגן בצורה כלשהי, ולזעוק על רקע נשימות הגסיסה של הרפואה הציבורית. אולי בכל זאת עוד ניתן להציל שם משהו... מצטערת על הפאסימיות, אך כך אני חשה את המציאות כעת. בברכה, טלי פרידמן

מסכים עם טלי את המחלקה שלי כנראה יסגרו בקרוב והמטופלים יהיו עם פחות אופציות טיפוליות

לרוית ניסן בבקשה חיזרי מספר עמודים אחורה לשאלתי על בריחת צואה הוספתי שם מידע, לבקשתך אודה לך מאוד גלי

לגלי שלום. תודה על תשובתך. הפרטים אכן שופכים קצת יותר אור על הבעיה. נראה כי הכיוון הינו רגשי- סביב וויסות של רגשות קשים יותר- שבאופן סימבולי מתבטא בבריחת הצואה. עלייך להבין זאת כמעין קריאה לעזרה. נענית בזמנו כאשר התחלתם טיפול- כפי שגם אני ממליצה. טיפול הינו תהליך הלוקח זמן. לא מדובר בקסמים- כי אם בעבודה איטית ועמוקה ותהליכית. העבודה עם ילדים מערבת גם את ההורים. על כך ישנן כמה גישות. ישנן גישות הדוגלות בטיפול פרטני- סביב משחק, יצירה וכיו"ב, ובו בדרך כלל נקראים ההורים להדרכה בתדירות משתנה ותלויה בגודל הבעיה. ישנו טיפול דיאדי- המתקיים בנוכחות הילד והוריו- ובטיפול כזה המטופל הינו הקשר שבין ההורה לילד, בהנחה כי הקשר זקוק לעזרה, לחיזוק, לטיפול, היות ומושלכים עליו חלקים אישיים של המוערבים בקשר. ושוב לעניינכם- ילדך סובל מבעיה הפוגעת כבר גם בציר האשי- רגשי וגם בציר החברתי ואני בטוחה שההתעלמות שלו הינה רק כדרך להגן על עצמו מפני הדחייה והתגובות שזה גורר. חשוב מאוד מאוד לעזור לו ולכם. יתכן שהוא מגיב כך לקשר המעורער עם אביו הביולוגי. שהוא כועס עליו- על שהתנתק ממנו והתחיל חיים חדשים עם אישה אחרת במקומך וילדה אחרת במקומו. אינני יודעת. אלו רק השערות, איתן אפשר להפליג לכל מיני מקומות, ואינני בטוחה שהמדיום הזה מתאים לכך. אני מאוד ממליצה לפנות לטיפול בהקדם. אני מוכנה לעזור עם המלצות על אנשי מקצוע בתחום הטיפול בילדים, במידה ותרצו. את יכולה לטלפן אלי ( בלחיצה על שמי) ואנסה לעזור בהמלצה. אל תדחו את הטיפול. בברכה. רוית.

רוית שלחתי לך אימייל. מצפה לתשובה. תודה גלי

האם יתכן שחלק מההפרעות הנפשיות נובעות ממצבים הדומים לאפילפסיה וקשורים לגירוי חשמלי מוגבר במוח, מבלי שיהיו התקפי פרכוסים וכו'? ואם תרופות נוגדי פרכוסים מקלים על מצבים כמו חרדה חברתית, אובססיות וכו', האם זה מרמז בכיוון?

ליאת כתב/ה: > > האם יתכן שחלק מההפרעות הנפשיות נובעות ממצבים הדומים לאפילפסיה > וקשורים לגירוי חשמלי מוגבר במוח, מבלי שיהיו התקפי פרכוסים > וכו'? ואם תרופות נוגדי פרכוסים מקלים על מצבים כמו חרדה חברתית, > אובססיות וכו', האם זה מרמז בכיוון? אז רציתי לומר לה שלא ישנם הפרעות נפשיות כגון: "הלם" היסטריה שזה לא נובע מקצר "אפי" . לשאלה השניה שלה רציתי לומר התמדה בזמני התרופה יכולה למנוע התקפים.

שמי רן, אני חייל בן 19 ועברתי לפני מספר חודשים תאונת וויפלש. מאז אני סובל מסחרחורות וכאבי ראש, הרופאים איבחנו אותי כסובל מתסמונת פוסט טראומטית. הם אמרו שיש סיכוי שישחררו אותי מצה"ל. שאלותי: האם אני יכול להתנגד לשחרור? האם השחרור יהיה על סעיף נפשי? מה ההשלכות של סעיף נפשי?

רן שלום אני מציע שתפנה לעורך דין שמתמצא בתחום. יש כאן שאלות מורכבות והשלכותיהן ארוכות טווח, לא רק ברמה הנפשית, אלא בתחומי חיים רבים נוספים. בעיקרון אתה יכול לנסות להתנגד לשחרור אבל כדאי לבדוק האם כדאי לעשות כן. את סעיף השחרור צריך לבדוק בצורה ספציפית ולכן אני מציע שתיגש לקבל ייעוץ, קודם כל ברמה המשפטית, ומשם יפנו אותך בוודאי גם לגורמים רפואיים ופסיכולוגיים במידת הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לשאול האם מחלת הכפייתיות יכולה לגרום לחולשה חזקה והאם מחלת הכפיתיות בצירוף סימפטומים של חולשה חזקה יכולה לשלול את קיום תסמונת העייפות המתמדת(כשהסימנים הם חולשה , עייפות , מצבי רוח משתנים וחוסר סבלנות) או ששתי המחלות יכולות להתקיים במקביל. תודה

כשאת אומרת "מחלת הכפייה" את מיתכונת ל OCD (הפרעה טורדנית כיפיתית\אובססיבית קומפלסיבית)? ....כי לא כל "כפיתיות" זאת הפרעה נפשית וגם מצבי רוח מישתנים ,זה לאו דוקא מדד למחלה...יש הרבה סיבות בקשר לתסמונת העיפות המתמדת,את מיתכונת למחלת היפאים ? אופיר

אופיר תודה רבה לך על הערותיך

שלום רב כיצד פסיכיאטר מבחין האם לנבדק יש סכיזופרניה או מניה דיפרסיה. כמו שאני מבין לסכיזופרן יש פסיכוזות וגם במניה יש התנתקות מהמציאות. תודה רבה אמיר

יש פסיכוזה של סכיזופרניה ופסיכוזה מאנית יש להם מאפיינים שונים

שלום לך ר יקרה אני מתעניין לשלומך. מקווה שקראת את תשובתי על תופעות לוואי של התרופה ומקווה שהיא התחילה לעזור. שלך אמיר

אתה יודע האם תופעת הלוואי המינית של סרוסקט אמורה לחלוף?

כי הסרוקסאט פועל כזרז על הפעילות החיובית בכיוון הרגעה מחרדות, אך גם כמעכב ומונע הנאה ואורגזמה מינית. מה לעשות! זוהי התרופה ואלו השפעותיה. בדרך כלל מטופל הסובל מחרדות ברמה הדורשת טיפול בתרופה זו, הוא נמנע כשלעצמו ממין. אבל אם עדיין יש לו חשק אז ממליצים לקחת חצי כדור ציפרמיל לפני המישגל המתוכנן. אצלי - זה לא עבד. 10 חודשי סרוקסאט, 6 חודשי מודעות לאיבוד האורגאזמה, ואני כבר לא מתוסכל. אני מעדיף את הרוגע שבתרופה בשילוב עם קצת עבודת יד מפעם לפעם, פנטזייה או סטייה זו או אחרת וזהו. מאחל לך הורדת סף התסכול המיני. דיאט

שלום לך אלמוני אצלי הזקפה חזרה לאחר כחודש. יש לי בעיה עכשיו בלגמור. מאוד קשה להגיע לאורגזמה.