פורום פסיכולוגיה קלינית

מהו הטיפול התרופתי המומלץ לדכאון בהריון? האם prozac בטוחה לשימוש בוודאות ?

לשחר שלום. לגבי הטיפול התרופתי לדכאון בהריון- מן הראוי שיענה לך על כך הרופא של הפורום. אך לגבי החלק הרגשי- חשוב לתת גם עליו את הדעת. האם את נמצאת בתחילת הריון? האם את נמצאת בטיפול? האם היה דכאון עוד מלפני ההריון- או רק מתחילתו? אשמח אם תעני על שאלותי. בברכה. רוית.

האם אפשר לקבל מידע , מהם התופעות להפרעה זו ,במה זה מתבטא. והאם יש אתר בעברית בנושא תודה

שלום לך יש אתר שכתובתו:VOICES.CO.IL באתר תוכלי למצוא סיפורי חיים על אנשים החיים עם מחלה זו. כמו כן יש שם מאמר על מחלה זו (לפי מיטב זכרוני) אמיר

הפרעת אישיות גבולית זו לא מחלה!!! זה ארגון אישיות שמתבטא באימפולסיביות, חוסר יציבות רגשית. רגישות גדולה לדחיה ונטישה. הקושי הבעיתי ביותר הוא הקושי ביחסים בין אישיים

אני עוקבת אחר תשובותיך בפורום בעיון רב, אני חושבת שזו פעם ראשונה שאתה כותב בצורה כה קרה וקצרה. אני חושבת שהויכוח האחרון בפורום תרם לכך רבות.וחבל אני מאלו המעריכים מאד את האנשים המקצועיים אשר עונים כאן בכלל ואותך בפרט. וכמוני ישנם עוד המון. חבל שהמיעוט אשר אינו מרוצה ולחינם, מקלקל לאחרים. וזה מוזר כי הרי ידוע שהרוב הוא קובע. אני מרשה לעצמי להתנצל בשם אלו המגלים חוסר הבנה,ידע,פירגוןוסבלנות ואלו אשר לא יודעים להעריך דבר נפלא כמו הפורום הזה.

אם הכונה אלי אז אתה טועה בגדול ודע כי אני עוקב בעיקר אחרי טעויות אז שלא תיפול אצלי למקלדת

הכוונה כמובן לפסיכולוג המזוייף

שלום לך, מבלי לפסול את המומחיות והידע שצברת, אם אתה פסיכולוג, מדוע אינך מפרסם את שמך? עדי

התנצלות ודיברי הסבר ראשית זו היתה פעם ראשונה שעברתי/נכנסתי לאתר. צרם לי ובעצם רציתי להרגיע את מי שחושב שהפרעת אישיות גבולית זו מחלה. ודר' קפלן בהחלט ענה בצורה רצינית וענינית. שנית אני מופתע לטובה ושמח שיש כאן אנשים ששואלים ומקבלים תשובות. שלישית שמי אופיר וכאיש מקצוע המסתכל מהצד על הפורם הזה, יש לכם בהחלט אנשי מקצוע רציניים ששווה להקשיב להם. ולבסוף, אם אני זוכר נכון את השאלה של אלונה, אז בד"כ לא מטפלים בהפרעת אישיות גבולית עם כדורים, אלא אם מדובר במצב קיצוני או במצב של גלישה פסיכוטית. ההמלצה היא על פסיכותרפיה. עם זאת כדאי להיות מוכנים שהטיפול לא יהיה קל. זאת כיוון שכפי שכבר למדנו למי שסובל מהפרעת אישיות גבולית יש קושי בקשרים וטיפול בד"כ מבוסס על קשר. חשוב לנסות ולהחזיק מעמד בתחילת הטיפול, הסכנה היא שהרגישות הגדולה של הגבולי תקשה עליו להשאר בטיפול והוא ישחזר עם המטפל מיד את דפוס הקשרים ו"ינטוש את המטפל" שלא רגיש אליו מספיק ולא רואה כמה הוא זקוק. אם עוברים את המשברים בטיפול ויודעים המטפל והמטופל את הבורות שהם עשויים ליפול בהם, יש סיכוי לעתיד טוב יותר!!! בהצלחה!

מעוניינת במידע רב ככול שיהייה תודה מראש

חגית שלום רב, אני מכירה מטפלת שתפתח בקרוב קבוצת גשטאלט, ובכלל היא עושה את הדוקטורט שלה בגשטאלט. נראה לי ששווה לקשר בין שתיכן. תכתבי אליי אימייל או תתקשרי אליי, ואתן לך את פרטיה. (הפרטים אודותיי נמצאים בכרטיס האישי שלי, תקליקי על שמי). בברכה, טלי פרידמן

טלי, מהי בדיוק שיטת הגשטלט? אנא הסבירי לי בקצרה. נתקלתי בספרים בנושא ומהתרשמות ראשונית זה נראה מעניין. אשמח גל לקבל את הטלפון של אותה מטפלת.

טלי, מהי בדיוק שיטת הגשטלט? אנא הסבירי לי בקצרה. נתקלתי בספרים בנושא ומהתרשמות ראשונית זה נראה מעניין. אשמח גל לקבל את הטלפון של אותה מטפלת.

עד גיל 4 היתה לי משפחה נפלאה: אמא ואבא שקראו לי, פינקו אותי ועטפו אותי בהמון צמר גפן. בגיל 4נולד אחי, ההורים שלי נפרדו(נותרתי עם אמא, עם אבא נותר קשר רופף בלבד, בתחילה ביוזמת אימי ואחר כך מתוך הרגל) לאחר הלידה אמי עברה איזשהו משבר. היא בכתה ללא הפסקה(אולי בשל הפרדה מאבי) הסתגרה בחדרה עם אחי הקטן , לא אכלה לא האכילה ולא דיברה איתי. כעבור כמה שבועות היא חזרה לעבודה, והחיים חזרו למסלולם, בערך. פתאום כל דבר שעשיתי הרגיז אותה. היו לה מעין "התקפים" של כעס שבמהלכם לא יכולתי לדבר אל ליבה ולהתנצל או להרגיע אותה היא הכתה בי ללא רחם, ללא שליטה אולי. היא סטרה לי, הפילה אותי לרצפה, בעטה בי בכל כוחה, גררה אותי על הרצפה משערי, ו... תמיד לאחר שהאקסטזה נגמרה היא עזבה אותי והלכה לעשן את הסיגריה שאחרי, ואחר כך באה לחדרי להתנצל. תמיד הייתי חייבת לומר שאני סולחת לה, או שמכות נוספות היו מנת חלקי. בתקופה הזו כל דבר יכול היה לעורר אותה: רעש, אי ציות, בלאגן בחדר, שבירת כוס, או אם הייתי בחדר ושוחחתי איתה והדבר "גרם" לה לשבור דבר כלשהו. אבל תמיד היו סיבות. הייתי ילדה מאוד אינטיליגנטית, וידעתי שאסור לה לעשות את זה, אבל גם התביישתי לספר. בכיתה ג היא הכתה אותי לפני אספת הורים. הגעתי אתה, עדיין בוכיה וכואבת. הייתי תלמידה מצטיינת. המורה שאלה למה אני בוכה, ואמא אמרה שהיא "הרגה אותי במכות". כך. היא אמרה למורה שאני מכה את אחי הקטן ולא ממושמעת. המורה צעקה עלי. עלי! ואמרה שמעתה עלי להביא פעם בשבוע מכתב מאמא שאומר שאני ילדה טובה. תמיד לאחר המכות מאז נאלצתי לבקש מכתב כזה. כמה מגוחך. המורה שברה אותי. תמיד הייתה בי תקווה שאם יגלו יגנו עלי, יפסיקו אותה. ופתאום המורה טוענת שמותר. שמרתי על זה בסוד כל השנים, סוד מביש. פחדתי שירחמו עלי, שיחשבו עלי כעל קורבן. ואני לא. תמיד חייתי עם תחושת הלבד. את אחי אמא לא הכתה אף פעם. גם לא התעללה בו מילולית כשם שהתעללה בי. היא הפסיקה בכיתה ד, כשהפכתי לגבוהה וחזקה ממנה, על אף שמעולם לא התגוננתי ולא ברחתי. עמדתי וקיבלתי את "המגיע לי" בבכי. בכיתה י אמא אושפזה בבית חולים לחולי נפש. נתגלה שהיא סכיזופרנית אלימה עם נטיות אובדניות ודיכאון. אולי היא הייתה כל הזמן? היא התקשרה אלי מביה"ח וקיללה אותי בטלפון, טענה שהיא שם באשמתי, שהיא תתחשבן. לאחר חודש החזירוה הביתה. באמתלה כלשהי היא החלה להכות בי. אני הייתי בהיסטריה. הסיוט שניסיתי להדחיק קרם עור וגידים. האינסטינקט היה לתת לה להכות בי, כמו תמיד. אולם מהספרות הרבה שקראתי ידעתי שעלי להתעמת עמה, וניסיתי להגן על עצמי. בעיקר להגן על עצמי משום שאני מאוד נגד אלימות. התחננתי שתפסיק. ראיתי מה שלא ראיתי בהיותי ילדה: היא לא שלטה על עצמה. לאחר שהוצאתיה מחדרי היא לקחה גרזן כבד, שהיה בביתנו ושברה עמו את הדלת. אני הייתי בהיסטריה נוראית שלא אופיינית לי ולא חשבתי אפילו על לברוח. פשוט בכיתי. בשלב הזה הגיעה השכנה וחילצה אותי, והגיעה המשטרה. קראתי בפירוט שאמא קיבלה עם שחרורה מביה"ח שהיא רצתה להרוג אותי, וזה גם מה שהיא אמרה למשטרה. לא רציתי להגיש תלונה. הרגשתי אשמה נוראית שהתגוננתי, שהחזרתי. אני בת 21 היום. אני תלמידה מצטיינת, יש לי חבר שלאחר שנים מספר סיפרתי לו מה שתמיד התביישתי, אני קוראת המון ספרות פסיכולוגית וניתחתי את עצמי, נפגשתי עם פסיכולוגית שלאחר מספר מפגשים אמרה לי שאני מתמודדת נהדר עם מה שקרה, אבל לא עזרה לי במיוחד ולא השמיעה לי דברים שלא ידעתי כבר, אך עם זאת, למרות שאני מבינה את הדברים, למרות שאני ממשיכה בחיי, אני לא מצליחה להשתחרר מהטראומה ומהלבד שחוויתי בילדותי. אני מסוגלת להיות עם החבר שלי ולהיות לבד, כמעט בכל פעם שבה אנחנו רבים, מריבות מינוריות ככל שתהיינה, כל ביטוי של כעס מפחיד אותי ומכניס אותי להסטריה. אני חייבת לציין שאני לא מתמודדת יפה עם לחץ. האם יתכן שההתעללות שסבלתי בילדותי פגמה בהתפתחות המנטאלית\שכלית שלי? עד גיל 4, בשנים היותר קריטיות היו לי חיים נפלאים. האם יתכן שהלידה או הפרידה מאבא שלי גרמו לשינוי כימי במוחה של אמי ולהתעוררות המחלה? אמא הייתה בת 42 כשהתאשפזה לראשונה. אולי התקרבות גיל הבלות החריפה את המחלה? תודה, נטע

לנטע שלום, טוב מאוד שפתחת וסיפרת את זה. ניתן בהחלט לעזור לך. אני בטוחה שהצוות כאן יכול לעשות משהו. עצם העובדה שפתחת וסיפרת כאן, זהו צעד חשוב מאוד. אין לך מה להתבייש. את לא אשמה במה שקרה!!! רק דעי שהיום, המודעות גם של הגננות וגם של אלו האמונים על ביצוע החוק גבוהה יותר. בתקווה שרק יהיה לך יותר קל בחיים, עדי

נטע שלום, את מוזמנת להצטרף אלינו לקבוצה וירטואלית של אנשים שחוו אלימות בילדותם. בקבוצה אנחנו מנסים להתמודד עם המטען הכבד שנושא כל אחד ואחד מאתנו. נשמח אם תצטרפי. כתובת הקבוצה: http://www.diburim.co.il/cgi-bin/forums/intraforum.cgi?forum=a-1331

נטע שלום את מספרת את סיפורך עם הרבה מודעות ואומץ. אני בטוח שזכרונות העבר כואבים עדיין, למרות שכבר אינך מקבל מכות. הדברים שאת מתארת כל כך חזקים ומשמעותיים שאינני יכול לחשוב על פתרון אחר מאשר להמליץ לחזור למסגרת של טיפול פסיכולוגי. אולי מה שלא התאים קודם יוכל להיות טוב יותר במסגרת אחרת. הבעיה איננה בהתפתחות המנטאלית/שכלית, כמו שאת שואלת, אלא בפחד והאכזבה שחווית מהאנשים היקרים לך ביותר. הדבר משפיע בכל מיני כיוונים, כל אחד לפי אופיו והתפתחותו האישית. את מספרת על קושי כיום להתמודד עם לחץ, וחוסר הצלחה להשתחרר מהטראומה. אלו דברים שכדאי לפתוח ולבדוק במסגרת מקצועית ולא להמשיך ולסחוב אותם כל החיים. יש כמובן זכרונות שתשאי עימך לתמיד. השאלה היא עד כמה זכרונות אלו ימשיכו לנתב את חייך ולשלוט בהם, אל מול האפשרות שהם ישארו כעדות לדברים שהשארת מאחור והמשכת לעתיד חיובי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אוכל לדעת אם גם אני נושאת את הגורם התורשתי למחלת אמי?

שלום . אני בחור בן 24 . אני קצת תוהה מהיכן להתחיל מפני שהדבר מעט מסובך . למרות שאני חי 24 שנים זכרוני מתחיל רק מגיל 12 . דבר זה מלווה אותי כבר שנים רבות ולמרות שחלק ממכרי השבו את תשומת ליבי לכך שהדבר לא תקין וכדאי שאבדוק את זה השבתי בשלילה ותמיד טענתי שאם אני לא זוכר סימן שאני לא צריך ושזה לא הזמן לפתוח תיבת פנדורה . בגיל 12 עברתי מקום מגורים עם הורי לעיר חדשה ומאז יש לי זכרונות . לפני כחודש החלו לי "פלשבקים" על גילאים צעירים יותר . אני רואה מעשים שנעשו אך אני לא רואה את הפנים . המראות הללו ברורים לי מאד . והזיכרונות מציפים אותי כל הזמן . אני רואה בחור שמכאיב לי . עד גיל 12 עד הזמן שעברנו לעיר אחרת סירבתי ללכת לשרותים להתפנות ואימי היתה נוהגת לעשות לי חוקנים - המצב הגיעה לעיתים לכך שהייתי מתאפק חמישה שישה ימים עד שהייתי הולך . אני זוכר שהדבר תמיד לווה בכאבים עזים . שאלתי את אימי על כך והיא אישרה שהייתי מאד בעייתי בנושא והדבר ההגיוני היחידי שנראה לה הוא שסלדתי מהשירותים שהיו לי בגן כשהייתי אז וכנראה המראה שם גרם לי לטראומה . אני לא יודע למי לפנות מה גם שאינני גר בבית ואין לי כסף לטיפול . אני בוגר מספיק ונבון מספיק כדי לדעת מה עברתי . ועדיין אני חייב לדבר. אני לא יודע עם מי . אני אודה לכם אם יהיה מי שידע להפנות אותי למקום בו התשלום יהיה אפשרי מבחינתי לקבלת עזרה . קיאן

שלום לקיאן, תוכל לפנות לנעמת. יש להם יכולת לסייע גם לאנשים שעברו דברים כאלה בילדות. עדי

קיאן שלום התאור שלך מעורר שאלות לא פשוטות והמחשבה לפנות לייעוץ נכונה. אין הכרח לפתוח את תיבת הפנדורה, אבל לחיות עם הרגשה שאתה נושא בתוכך תיבת פנדורה זה גם לא פשוט. ישנם מספר אפשרויות טיפול במסגרת ציבורית. לכל קופות החולים יש יחידה לבריאות הנפש שמספקת פתרונות טיפול. התקשר לסניף שלך ובקש מהם הפניה. בנוסף, כמעט בכל בתי החולים הכלליים יש מחלקה פסיכולוגית בה ניתן לקבל טיפול במימון משרד הבריאות בתשלום סמלי. אמנם יש לעיתים קרובות תור המתנה אבל עם קצת סבלנות תוכל להגיע לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

קיאן שלום, אני בחורה בת 21, מאוד צעירה אך די מבינה... אני מקווה שאוכל לעזור לך עד כמה שניתן. אז קודם כל צר לי מאוד לישמוע על הילדות הלא קלה שחווית. וגם יותר כואב לשמוע שבחור בן גילך רק מתחיל להתמודד. עכשיו אולי אתה בוגר פיזית ומנטלית אבל... להחזיר את המוח כל כך הרבה שנים אחורה, זה קשה. זה אפילו קשה מאוד. תראה אני חוויתי גם חוויה מאוד טראומתית בגיל צעיר מאוד ובמשך ארבע שנים פשוט עשיתי "בלוק" אף על פי שעזבנו את הארץ וגרתי במקום מאוד רחוק מפה האדם שגרם לי לחוות את החוויה הזאת חזר שוב לחיי (לא לחיי הפרטיים) ואז במבט אחד הכל התפוצץ... הכל וטופלתי שנים בידי פסיכולוגית. במקרה שלך לדעתי, אחרי כל כך הרבה שנים הטיפול שלך בטח יכלול הרבה היפנוזה, אבל מאוד חשוב אצל מי אתה הולך, אל תסכים לעשות ללכת על זה עם כל מטפל, רק עם מישהו שבאמת נותן לך הרגשה טובה. על כל מידה יש איזה אישה, פסיכולוגית קלינית, היא מאזור תל אביב, ו היא אומרת בכל טיפול כמה שאתה חושב שאתה יכול לשלם, תשלם, איך שאתה מרגיש. אז אולי היא תוכל לעזור לך. אם אתה מעוניין, תחזיר לי תשובה ואני יפנה אותך אליה או אשאיר את הטלפון שלה ותעשה זאת לבד. ורד

הודעה לורד מקיאן . אני מניח שעדיף מאוחר מאשר אף פעם לא . בכל מקרה ... עכשיו שדברים חוזרים אין בריריה אלא להתמודד . מצטער לשמוע שגם לך זה קרה . אני מאד אודה לך אם תשלחי לי את הפרטים שלה או את הטלפון שלה אל האי מייל - [email protected]הודעה לקיאן מורד כתב/ה:

שלום רציתי לשאול האם חרדה או כפייתיות יכולות לגרום לחולשה חזקה תודה

אני יכול לומר מניסיוני שאחרי התקף חרדה מרגישים עיפות מרובה בגלל כמות האנרגיה הגדולה שהוצאנו.

א.מ. בהחלט כן. כדאי ואפשר לטפל בתופעות אלה כדי לשפר את איכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לצוות שלום, אנו המבקשים יום, יום ושעה , שעה את עזרתכם וזקוקים לתשובותכם הכנות, מבקשים וקוראים בכל לשון של בקשה להפסיק את הסכסוכים בינכם וקוראים לכם לחזור אלינו. יש אנשים שאינם יכולים לעמוד בנטל הכספי של טיפול פרטי ולכן אתם האוזן הקשבת עבורם. הפורום הולך ומדרדר ואנו מחכים לתשובות שעות רבות ולעיתים יממה ואף יותר. אני אישית מודה לכם מקרב לב על עזרתכם ותרומתכם לקהילה.עזרתם לי פעמים רבות ולכן אני מודאג וכואב את מילותיו של ד"ר פלד אשר עושה עבודתו נאמנה. לאן נעלמו כולם? מלבד ד"ר פלד שעסוק בממחקרו החשוב מכל,ועדיין מקפיד לתת מענה לייסורנו אני לא רואה תגובות של שאר הצוות!!! חזרו אלינו במהרה, כי עבודתך עבודת קודש היא!!!!!!!! תודה יחיאל

ליחיאל שלום, הצעתי לדרור וד"ר פלד לשבת ישיבת גישור ובה כל אחד יעלה את טיעוניו ומה מפריע לו. דרור אמר שכנראה תהיה. עדי

עדי שלום, סליחה על הבורות , אבל מי אתה???? יחיאל

השאלה שלי קצת מסובכת אני מקווה שתוכלו לענות לי עליה......... השאלה שלי היא כיצד משפיע (מוזיקת) הרוק על דיכאון........ אשמח לקבל ממכם תשובה בתודה מראש in the dark

A study from Pennsylvania State University reported that students who listened to the most rock music had the highest levels of depression scores on psychological tests, reports Valerie N. Stratton, associate professor of psychology. (USA Today, April 12, 1994) הבעיה עם ממצא כזה שלא ברור האם הרוק הוא הסיבה או התוצאה...

כמו צבעים דרך אגב ויש טיפול בצבעים ולא ידוע לי אבל אולי גם במוזיקה לעצם שאלתך הרי שגם ברוק יש סגנונות שונים אני מנח כי בהתאם ל"רוח" המוסיקה כך ההשפעה אם כי מדויק יותר יהיה להתיחס לצלילים ולהרמוניה אם תקח רוק "עצוב ודכאוני" יכול לעזור למצב תיקח רוק יצרי קיצבי טרמפנטי אשר יעבוד על הנימים השמחים והמעוררים אני מניח כי התוצאה תהיה הפוכה לא רופא ולא מטפל הנני

באמת שלא ציפיתי לכזו התיחסות. (ואני מתכוונת מאז לפני חודשיים - כשהתחלתי את הרומן שלי עם הפורום...) אני מפחדת להשמע שמלצית, ודביקה, אבל גרמתם לי להרגיש טוב יותר! רק להזכר במה שכתוב גורם לי לחייך. ממש לחייך! האנשים כאן, שבמחשבים לידי, יכולים להעיד על כך!! אני יודעת שזה לא אומר שמהיום והלאה, הכל ילך חלק. ברור לי שלא. אבל אתם פה. (אם תקשיבו טוב תשמעו את הכינורות שברקע.......)

רק כינורות? אני כל כך מתרגשת, שאני שומעת תזמורת שלמה. כל הפורום מנגן: אופיר, עדי , מאיר, אמא של... , דר' קפלן, טלי, דרור ודר' פלד (לשניים האלה קצת קשה לנגן ביחד, לפעמים, אבל נסלח להם כי הם בטח לא מתכוונים לזה...) יש עוד קולות, ויסלחו לי אלו שלא קראתי בשמם... רק בשביל רגעים כאלו היה שווה להקים את הפורום. תגידי- זה שמאלצי? מחבקת חזק.

:) עכשיו העלת חיוך גם על פנינו... ובאמת-תמיד ניהיה פה כשתרצי אותנו... בברכה, טלי פרידמן

לגמ, גם אני מחבקת חזק + נשיקות. עדי

קראתי שכאשר נותנים תוספות מרוכזות של טריפטופאן גוברת במוח ההשפעה המרגיעה של הסרוטונין. אולם איני מבינה מהו טריפטופאן? האם זה קשור לחומצות אמינות ואם כן כיצד אני יכולה להעשיר את תפריט המזון שלי?

זה לא נכון אין צורך בשליטה על טריפטופאן טריפטופאן הוא מטאבולית של הסרוטונין ואין עליו שליטה חיצונית לגוף

האם הפסיכוזה היא תורשתית? ואם כן,מהם % הסיכון לחלות כאשר אחד מההורים חולה בה?

אכן דרוש טריפטופן לצורך הסרטונין האם צריכה נוספת עוזרת? יש כאלו הטוענים שכן יש כאלו שלא אולי הכי פשוט לנסות בעזרת כמוסות טריפטופן מנסים שבוע שבועים רואים אם יש הבדל או אין היות וטריפטופן הוא ,חלבון" כלןמר למעשה תזונה יש להקפיד על נטילתו כך שמצד אחד לא ישמש לנו כמזון ומצד שני לא יתערבב עם מוצרים אחרים ובמיוחד חומצות אמינות אחרות אשר מתחרות בו רצוי על בטן ריקה אך לא כאשר רעבים עם טיפה של משהו מתוק היות ונדרש אינסולין לצורך ספיגתו מציע לך לשאול תזונאים או בתחומי התמחות שקשורים למאכלים כמו כן בקשי מהם לנמק ע"מ שלא תיפלי על אחד אשר אומר את אשר הא רוצה להאמין ולאו דוקא יודע

ד"ר פלד שלום, אני בת 23 ונוטלת סרוקסט מזה 3 וחצי שנים. לאחרונה, ניסיתי "להיגמל" והיה נורא קשה. אמנם הפסיכיאטר שאיתו טופלתי במשך שנתיים (במקביל לנטילת הסרוקסט) ושהיום אינני נפגשת איתו פשוט בגלל שהטיפול השיחתי מיצה את עצמו, אמר לי במפורש שסרוקסט איינו סם ואינו ממכר, אך אע"פ שאינו סם - דבר אחד אני יודעת בוודאות מנסיוני ונסיון אחרים - הסרוקסט אכן ממכר. אולי לא נפשית אבל בהחלט ובהחלט גופנית. בפעם האחרונה שניסיתי להפסיק חלו תופעות מוזרות של חולשה "מפחידה" של השרירים עד כאב וכמובן שהחרדות הופיעו ביתר שאת עם הרגשה דכאונית משהו+כאבי ראש מסוג שלא חויתי אף פעם - לא מבחינת עוצמת הכאב אלא מבחינת תחושת "השיכרות" (או חוסר הפוקוס) המאד מאד לא נעימה שמתלווה אליהם. והנה שאלותיי: - מתי כדאי להפסיק את התרופות או לרדת במינון על מנת לממש, בסופו של דבר, הפסקה מוחלטת? - באיזה אופן כדאי ליזום ירידה במינון ומה קורה אם ירידה מכדור אחד ביום לכדור אחד ביומיים לא קלה? - שלוש וחצי שנים של נטילת סרוקסט - האם זה לא הרבה? שאלה זו נשאלת בעיקר בגלל שאני שומעת כל הזמן שהסרוקסט או הפרוזק או תרופות נוספות מאותה משפחה הן "זמניות" - מה תפקידו המדויק של כדור הסרוקסט? איך בדיוק הוא משפיע,מבחינה כימית, על הסרוטונין? - האם תזונה נכונה וספציפית יכולה לעזור בעליית כמות הורמון הסרוטונין (שמעתי ממקור אמין בהחלט שנעשה מחקר שהוכיח שניתן להעלות הסרוטונין פי חמש ע"י תזונה נכונה/ספציפית!! - האם ישנם מקרים ידועים של אנשים שנטלו סרוקסט במשך שנים והפסיקו לגמרי? אודה לך מקרב ליבי אם תתייחס לכל שאלותיי תוך כדי מתן דגש על כאבי הראש המאד מוזרים שמופיעים אצלי כל פעם שאני מנסה לרדת במינון או, לצערי, שוכחת לקחת את הסרוקסט במשך יומיים! הנני בטוחה שתשובתך המקצועית תהווה עזרה אמיתית לכל נוטלי הסרוקסט המשתתפים קבע בפורום! תודה רבה!

ראשית אני מופתע שמי שאמור לענות לך לא ענה! אני במיקרה קפצתי לפה. ראשית את יכולה להבין שתרופות זה לא השטח שלי. (פסיכולוג). אבל שאלות כאלה רציניות יש להפנות לפסיכיאטר שלך. אם את לא מסתדרת איתו לכי לאחר. וכמובן אל תפסיקי או תפחיתי בכדורים לבד. אני עובד גם בבית חולים פסיכיאטרי. ואני יכול להגיד לך שהאחוז הגבוה ביותר של אישפוזים חוזרים הוא כתוצאה של הפסקת טיפול תרופתי. לכי לפסיכיאטר. (אולי שווה גם ללכת לטיפול אצל פסיכולוג. לטפל בבעיה לא בסימפטום)! בהצלחה!

ראשית אין כל מניעה לקחת את הסרוקסאט גם לכל החיים ולפעמים אפילו יש לכך התוויה. סרוקסאט לא ממכר יתכן שמה שקורה אתך פשוט המחלה הבסיסית (עם קיימת) חוזרת בהפסקת התכשיר. לרדת יש בפיקוח רפואי לפי צורך ולפי כל מקרה לחוד יתכן שבכלל אין צורך בתכשיר ואת מושפעת פסיכולוגית בלבד שורה תחתונה - מומלץ אבחון פסיכיאטרי - ומעקב פסיכיאטרי בהתאם

לסמים הפסיכיאטרים יכולות להיות תופעות גמילה קשות למרות שהפסיכיאטרים טוענים שזה בגלל המחלה של המטופל, ולכן בשביל להפסיק סמים פסיכיאטרים יש צורך בהדרכה של רופא מומחה (רצוי שאינו פסיכיאטר, כי פסיכיאטר בדרך כלל לא יסכים).

בעבר היו לי בעיות בזוגיות, וקושי כלכלי ומתחים אישיים, ועם זאת הייתי רגועה יחסית למרות הקשיים, הייתי במצב של לחימה מתמדת ומצאתי כוחות. דווקא בתקופה האחרונה, אחרי ששיניתי את סגנון חיי, והם נוחים הרבה יותר גם מבחינת יחסיי עם בן זוג חדש וגם מבחינה כלכלית, כל הזמן מלווה אותי מין חוסר שקט לא ברור, מין פחד כזה שהטוב הוא זמני, ואני כל הזמן שואלת את עצמי, האם באמת טוב לי. האם זה אפקט מאוחר, של הקשיים מהעבר. או שלא נוח לי כשטוב לי מדי, כי היה לי מאד רע זמן ממושך, ואולי התרגלתי להילחם, והבטחון הכלכלי היחסי הנוכחי, דווקא מעצבן אותי ???

חן שלום רב, את מתארת במכתבך מצב דיאלקטי של בילבול כלשהו: מצד אחד, דווקא בתקופה קשה חשת רוגע מסויים, ועכשיו כשהתנאים מאפשרים יותר רוגע ונוחיות, דווקא עכשיו את חשה אי שקט. לעיתים כשאנו במצב של מצוקה כלשהי אנחנו נעשים פעלתנים כדי לצאת מהמשבר ומהקושי, אנחנו נמצאים במצב של "לעשות" (DOING) כשבאה רגיעה אז אנחנו יכולים קצת להירגע מהעשייה עצמה, ואז אנחנו מתחברים לכל מה שמסביב לעשייה ולמהות הדברים עצמם (BEING). רבים מאיתנו מתקשים דווקא להיות בחלק הזה של ה-BEING כיון שהוא בעל משמעויות רבות, בעיקר נפשיות, צריך להתחיל להתמודד עם מה שעברנו. אולי זו הסיבה לחוסר הרוגע שלך, ואת גם מעלה זאת כאפשרות. יחד עם זאת, ייתכן ודוקא התנאים הנוחים אינם מסבים לך נחת כיון שאולי הם לא מה שאת מחפשת ורוצה. יש דברים רבים של נוחות וחיים שקטים, ולפעמים אנו מפנטזים אותם, אך כשזה מתגשם זה פתאום לא ממש כמו שחשבנו... בכל מקרה חוסר שביעות הרצון שלך מהמצב הקיים כיום, והבילבול שקיים אצלך, עשויים להיות סיבה טובה דיה ללכת לטיפול כדי לברר עם עצמך את הנושאים הללו. אם את זקוקה להמלצות למטפלים, את מוזמנת ליצור עימי קשר באימייל או בטלפון. בברכה, טלי פרידמן

הכל היה בסדר עד שהביקורת העצמית שלי הביאה אותי להיסגר ולרצות להיות לבד , ובשל כך נהרסה לי הזוגיות , ומרגע זה הרגשתי כמו שאני תחת זכוכית מגדלת , נחקרתי ע"י בת זוגי לכל פעולה שעשיתי , כל דבר שנאמר שימש בסופו של דבר נשק נגדי . אך מותר לציין כי לאורך כל הדרך בת זוגי נתנה את מיטבה גם ברגעים ברגעי המשבר , ההתנתקות ובכלל , דבר לא עזר , להפך בחלוף ארוע מצער שני ( במישור המיקצועי ) היחסים המשיכו לדרדר , ואיתם הכעס הכאב והפגיעה . יצאנו לחופש אחד מהשני , אולם זה לא עזר , כי נשארנו בקשר , ואם כל רצוני לחזור ולשקם את הכל , הריקנות הפנימית שהציפה אותי מנעה ממני את התענוג להיות במחיצת בת זוגי (שהיום איננה עוד), לאורך התקופה נפרדנו וחזרנו מספר פעמים , והפרידות לא היו מוחלטות נשארנו בקשר ולפעמים נפגשו תוך הבעת דאגה אחד לשני וגעגועים . הכל הגיע לשיאו ברגע שנאלצתי לשקר לה - בפעם הראשונה , שקר ולא משנה עוצמתו וכמה הוא רציני או לא , העובדה ששיקרתי לא הייתה לעניין - וזה שבר את גב הגל . דבר שלא קרה מעולם . אני נמצא עכשיו בצומת עם רגשי אשם וצער על שהדברים הגיעו עד הלום .

דינו שלום אתה מתאר משבר אמון בזוגיות שפרץ בלי כל הודעה מוקדמת. אבל האם המשבר הזה באמת כה בלתי צפוי? האם לפחות בדיעבד אתה יכול להבין מה התרחש? בצומת שנוצרה הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי. במידה ואתה ובת זוגך מוכנים לכך כדאי לפנות לייעוץ זוגי ולברר שם מה קרה ואיך אפשר לחזור לחיי הזוגיות הטובים שהיו קודם לכן, תוך הבנה עמוקה מה קרה והביא לשבר. במידה ואין אפשרות כזו כדאי אולי שתפנה בעצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

במשך כשנתיים לא יכולתי לצאת בחום. הייתי מרגישה חולשה . אם זה קרה בנסיעה הייתי צריכה לחזור הביתה ואז כמובן הייתי משלשת. אני יחסתי זאת לירידה ברמת הסוכר בדם. עובדה היא שכאשר חזרתי הביתה לוקחת ט בלית קלוקוז ושותה קפה או קולה התחלתי להרגיש טוב. רופא הומאןפתי אליו פניתי משום מה יחס זאת להתקף חרדה. אנייודעת שגם ירידה ברמת הסוכר בדם גורמת להתקף חרדה. האם זה נכון והאם אני צריכה להשתמש בכדורים שמורידים לי יותר את לחץ הדם או לנהוג כמו שאני נהגתי. אבקש תשובתכם המהירה. בתודה אסטרליס

אסטרליס שלום לפני שפונים לפתרון נפשי צריך לבדוק היטב את ההיבט הרפואי על כל צדדיו. פני לרופא משפחה ובקשי בדיקות כלליות. במידה והכל ימצא תקין יש מקום להתחיל ולבדוק טיפול ברמה נפשית. בעיקרון התופעות שאת מתארת יכולות לאפיין חרדה, אבל אין סיבה להתחיל משם את חיפוש הפתרונות. אגב, יש מקרים שנוצר שילוב בין בעיה רפואית שאינה נפשית לבין חרדה שנוצרת מסיבה כזו או אחרת. כאמור, ניתן לבדוק כל זאת אחרי הבדיקה הרפואית. בברכה ד"ר אורן קפלן

גורמת לה לחרדה? ואם נניח כך הוא ,הרי משהו אמור היה לגרום לה לאותה חרדה שתקושר עם השמש לא יודע איכשהו נראה לי כי יש לה בעיה כלשהי בתחום הזה למצוא רופאים שידעו לזהות ויתיחסו אליה ברצינות יהיה קשה למצוא ידוע לי כי אנשים שלקו במכת שמש חזקה דיה יש להם בעיות עם שמש חולי CFד ועוד כמה מרעין בישין אסטרליס- כמובן שחסרים הרבה פרטים וכן יש בעיה עם המעט שסיפרת את שואלת אם עליך לקחת משהו להורדת לחץ דם מצד אחד וזה בזמן שאת מספרת לנו על ירידת לחץ דם כך שזה לא מתישב אחד עם ה/שני בכל אופן הצעתי לך להיות קשובה לגופך לנסות לברר עם עצמך [ועם רופא!! כמובן!!! אבל עם עצמך לא פחות חשוב!!1] תתחילי בכך שתנטרלי השפעות למה כונתי? את כותבת שאת חוזרת הביתה ולוקחת מעט סוכר וזה עובר ולכן חושבת אולי שיך לסוכר אלא שלא פחות חשוב שכבר אינך בשמש ... אז אולי תיקחי איתך קוביות סוכר או משהו אחר [רק שיהיה ביוק מה שאת לוקיחת בבית] ואז כשתהיי חלשה במקום לחזור הביתה לאכול תאכלי את זה בעודך בחוץ כמו כן שאת חוזרת הביתה [במקרה אחר] אל תאכלי כך תאכלי לבודד ולדעת אם הבעיה היא כתוצאה משהיתך בשמש או כתוצאה מנפילת סוכר גם הרופא הטוב ביותר אם תטעני לבעיה של שמש בזמן שהבעיה היא נפילת סוכר הסיכוי שיעלה על הבעיה הנכונה קלוש ולא בגלל שהוא גרוע

אני בת 22 סובלת מטריכוטילומניה מאז היותי בת 11 (רק לאחרונה נודע לי שיש שם לתופעה) האם טריכולומניה היא אכן הפרעה נפשית? ממה היא נובעת? האם יש טיפול שבו אפשר להעזר והיכן ניתן למצוא עוד מידע בנושא? תודה מראש מאיה

מאיה כתב/ה: > > אני בת 22 סובלת מטריכוטילומניה מאז היותי בת 11 (רק לאחרונה > נודע לי שיש שם לתופעה) > האם טריכולומניה היא אכן הפרעה נפשית? אם באמת מדובר בטריכוטילומינה אז מדובר בהפרעה נפשית ממה היא נובעת? לא ידוע האם יש > טיפול שבו אפשר להעזר והיכן ניתן למצוא עוד מידע בנושא? כן הטיפול היעיל יחסית הוא טיפול פסיכולוגי התנהגותי - אבל כל טיפול הוא מוגבל בהשפעתו - מדובר בתסמונת שלא מגיבה טוב לכל טיפול שהוא > תודה מראש כדאי לאבחן את התסמונת אצל פסיכיאטר ולא רק מהתרשמות והשוואה עם מה שקראת או שמעת

מאיה שלום התופעה בד"כ עקשנית למדי אבל ניתן להחליש אותה בצורה משמעותית או אף להעלימה. לגבי טיפול תרופתי, הכרתי מקרים שנעזרו מאוד מפרוזק בטווח ארוך. כדאי לפנות לפסיכיאטר לייעוץ בנושא. רצוי, כמו שד"ר פלד ציין, לשלב טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי - התנהגותי. לגבי האם הדבר הפרעה נפשית - זו תופעה שמלווה בד"כ תופעות נפשיות נוספות. חשוב לציין שפגשתי מטופלים שתפקדו ברמה יומיומית מעולה וסבלו מהתופעה בסודי סודות מגיל צעיר כך שאני מציע שלא תישארי ברמת האבחנה והסטיגמות ותגשי לטיפול שמותאם לך באופן אישי. יש אתר מעניין בעברית בנושא, כדאי שתעייני בו. http://www.geocities.com/naamaled/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

מכירה את הבעייה ושותפה לה. אני סובלת ממנה מאז היותי בת 12, לאחר תקופה בה הלחץ היה קשה מנשוא. לאחרונה הצלחתי להתגבר על הבעייה(כמו אלכוהוליזם זה מאבק יומיומי שקשה יותר כאשר ישנו לחץ או מתח), לא ע"י טיפול תרופתי כי אם ע"י ניתוח שכלתני של הבעייה: ישבתי עם עט ודף ובניתי תרשים זרימה. ניסיתי להבין מה מביא אותי לתלישת השיערות שגרמה לי לעוגמת נפש נוראית(הייתה תקופה בה היו לי ממש קרחות, שלא לדברעל "שנאצים" ועל מבטים נדהמים מצד הסביבה לנוכח ערימת השיער שסבבה אותי :) ) גיליתי שאני עושה את זה בעיקר כאשר אני מנסה "לברוח" , שלא במודע, ממצבים מלחצים. אני פשוט יושבת או שוכבת במיטה ומתרכזת בפעולה שמשכיחה ממני את אשר אני מעוניינת לשכוח. לכן פיתחתי לי מספר "שיטות" וכעת אני כבר כחצי שנה "נקיה" אני יודעת שהסימפטומים והגורמים לתלישה הם מאוד אונדבידואליים, אבל אולי השיטות תעזורנה לך: 1) נסי להתמודד עם הדברים שמציקים לך. 2) כשאת מרגישה שהידיים נודדות לכיוון השיער- עצרי בעצמך, קומי ועשי משהו אחר- לא צפייה פאסיבית בטלביזיה אלא ספורט או מני דברים שיסיחו את דעתך מהצורך 3) אספי את השיער כך שלא תהייה לך גישה נוחה לשיער 4) תחשבי על השנאצים שיהיו לך אם תתלשי 5) מקלחת עוזרת להשתחרר מהצורך בהצלחה

שלום. כידוע יש רופאים מדיצינים רבים המשתלמים בנוסף ללימודי הרפואה המדיצינית גם בשיטות שונות של הרפואה האלטרנטיבית/משלימה/הוליסטי/טבעית וכו', אותם הם משלבים בטיפוליהם. באופן זה הם משלבים ידע רפואי/מדעי עם מוסמכות פורמאלית. רמה וכלים מדעיים, עם ידע מועיל מהשיטות ההוליסטיות. כל זה נכון בתחומי הרפואה המטפלת בגוף האדם. לעומת זאת בתחומי הטיפול בצדדים בעייתיים של נפש האדם, לא ידוע לי על רופאים פסיכיאטרים שהשתלמו ברפואה הוליסטית לסוגיה, ומשתמשים בידע הוליסטי בטיפוליהם בחולי נפש או באנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות הדורשות התערבות פסיכיאטרית. האם יש מי שמתעסק בכך? האם יש פסיכיאטרים בארץ שהשתלמו ברפואה הוליסטית ומשתמשים בידע זה? שמעתי שיש בחו"ל גופים המטפלים במחלות נפש (כוונתי למחלות נפש ממש ולא לסתם בעיות נפשיות "קלות") באמצעות שיטות של הרפואה האלטרנטיבית. מישהו מכיר? מישהו יודע על כך? יש איזה אתר או מידע באינטרנט על כך?

אבי שלום רב, לפי הידוע לי ישנם פסיכולוגים שמשלבים בטיפולים שלהם גם תיאוריות מהמזרח, מדיטציות וטיפולים אלטרנטיביים נוספים. לגבי פסיכיאטרים שמשתמשים בגישות אלטרנטיביות, שמעתי שקיימים בארץ כאלו, אך אין לי מושג מי בדיוק. אולי כדאי שתשאל את אותה שאלה בפורום של רפואה משלימה פה באתר. אם אתה מעוניין בטיפול אלטרנטיבי שנעשה בידי רופא (אבל לא פסיכיאטר) במגוון רחב של בעיות, יש לי מישהו שאני יכולה להמליץ. במידה ואתה מעוניין צור עימי קשר באימייל או בטלפון (הפרטים בכרטיס האישי שלי, תקליק על שמי). בברכה, טלי פרידמן

וכן העליתי השאלה בפורום רפואה אלטרנטיבית. אבי

יש בארץ פסיכיאטרים מטפלים כאלה לדוגמה דר' רשף בב"ח העמק בעפולה

.

יש לי ילד בן 8.5 והוא לומד בכיתה ג. מאז שהוא בבית ספר הוא לא רוצה ללמוד כמה שמנסים לעזור לו הוא לא אוהב לעשות שעורים ופשוט לא אוהב ללמוד. שהוא יושב לעשות שיעורים הוא רוצה שאני אשב לידו כל הזמן אבל הוא לא מוכן לקרוא לבד הוא רוצה שיקראו לו ואפילו יכתבו לו. הוא עבר איבחון פסיכולוגי ובאיבחון לא גילו שום דבר חריג. בכיתה המורה מתלוננת על קשב וריכוז הוא מתעסק בכל מיני דברים אחרים חוץ מאשר להקשיב לה. הפסיכולוגית של בית הספר אמרה לי ולמורה לנסות להקל עליו בשיעורים ובמטלות. ואני בבית מנסה כמה שיותר לעזור לו לפעמים רחוקות זה הולך יפה בלי מריבות ולעיתים קרובות הוא בוכה שהוא לא יכול לעשות שיעורים והוא לא רוצה לעשות שיעורים ואפילו אם אני אומרת לו אם אתה לא עושה שיעורים אין טלויזיה או אין חברים זה לא מפריע לו הוא בכל זאת לא רוצה להכין שיעורים. המורה נותנת לו הזדמנויות במבחנים חוזרים ואני בבית מנסה לחזוראיתו על החומר אבל הוא לא רוצה. אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו . אני רוצה להביא לו מורה שתעזור לו אבל הוא לא רוצה. מה עלי לעשות?

שני שלום אי אפשר להכריח ילד לאהוב להכין שיעורים וכדאי לא להיכנס למלחמות על הנושא כי הן רק ישניאו עליו יותר את הלימודים. צריך לבדוק מה מטריד אותו ולמה הוא לא רוצה, בעיקר שאת מדווחת על בכי, חוסר קשב, ולא בהכרח מרדנות לשמה סביב הנושא. את מציינת שהוא עבר אבחון כך שאני מבין מזה שכבר התייעצתם עם הגורמים בביה"ס ובשירות הפסיכולוגי. הייתי מנסה לבדוק איתם שוב מה לעשות ובמידה וזה לא עוזר אולי כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים מחוץ למערכת החינוך לשם ייעוץ. חשוב לבדוק מה והאם משהו מטריד אותו ולפתור את הבעיה בדרכים חיוביות ולא דרך עונשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נכנס לעתים די קרובות לפורום זה מאז היכרתיו. נהנה מאוד לקרוא הן את השאלות והן את התגובות של המומחים השונים על גישותיהם המקצועיות הרבות והמגוונות. אני רוצה לספר על משהו מעניין בו נתקלתי: אני עצמי ניהלתי פורום בתחום בריאות הנפש, לא כאיש מקצוע אלא כמתמודד. היו לי בעיות קשות בניהולו. נתקלתי בפורום נוסף בתחום זה בו גם כן יש בעיות בתפקודו ובניהולו. ההודעה יותר למטה של שמרית והתגובות הרבות להם זכתה, העלו בפני תמיהה לא קטנה: איפוא הנהלת "דוקטורס" בכל הסיפור ולמה שם, בהנהלה לא דוגים "להסדיר" את מערכת היחסים הפנימית בין היועצים השונים? חוסר סדר וחוסר כללים ברורים, נכונים ומוצהרים הם הם שגורמים לבלאגן. נתאר לעצמנו מצב בו לא היו תמרורי דרכים ורמזורים במקומות סואנים, איך היתה נראית נסיעה בכביש כזה? לדעתי, כדי למנוע אי נעימויות, חוסר כבוד, והיפגעויות מיותרות צרים דבר ראשון להסדיר חלוקה של תפקידים מסודרת הן של היועצים כיועצים והן שיהיה מישהו תחת "תפקיד" של כעין: "מפקח כללי/סדרן/איש טכני". תפקידו זה למחוק או לשנות הודעות שאינן מתאימות וגם לעשות סדר בבאלגן אם נוצר איזה אי סדר או בלאגן. אמרתי את דעתי, לתשומת ליבם של כל היועצים הוותיקים והחדשים.

לא יכולה להיות חלוקה כזאת כפי שאתה מציע כי זהו בעצם לב העניין: הפסיכיאטריה רואה בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה רק תת-התמחות שלה ולכן כל פסיכיאטר רואה את עצמו גם כפסיכולוג . הפסיכולוגים טוענים שמדובר בשני תחומים נפרדים ואולי צריך שני פורומים נפרדים. בגלל ריבוי השאלות פה בפורום הפתרון הוא לצרף עוד מספר פסיכיאטרים לצוות ובכך להוריד מד"ר פלד קצת מהעומס שלו כאן בתור הפסיכיאטר היחידי בצוות. בעבר הרחוק אני זוכר שהפורום נוהל ע"י סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה שנתן כאן עצות גם בנושאים של טיפול נפשי וגם בנושאים תרופתיים. מאז הפורום התקדם בכמה מאות אחוזים וגם כמות השאלות- והפתרון ההגיוני ביותר הוא כאמור לצרף מומחים נוספים כדי שכל שאלה תקבל תשובה מקצועית ראויה.

שלום אבי פורום טיפול נפשי, הוא אחד מהותיקים והפופולריים מבין הפורומים שהעלנו . דיווחיך על ההנאה מקריאה והשתתפות בפורום, רק מעודדת את עובדי האתר להמשיך ולפעול למתן שירות טוב יותר, ולפיתוח האתר. בנוגע למחלוקות בין הכותבים הרשמיים בפורום: הנה תזכורת לחיים, על אחת כמה וכמה במקצוע מרובה דיעות ואסכולות כמו תחום בריאות הנפש, יש ודאי מקום להעלאת מחלוקות אלה בפורום שלנו. כן, זכותם של הגולשים, כמו זכותו של כל צרכן להחשף לחסרונות וליתרונות של כל מוצר (או שיטת טיפול) ויש לו את המקום לשפוט ביניהן, ותנו למייצגים של כל שיטה (קרי אנשי המכירות שלה) להזיע. בנימה זו אני מסיים את תגובתי האופטימית. אשמח להתייחס לכל סוגייה נוספת העולה על דעתך בברכה איתי ויזר מנהל קהיליית הפורומים

שלום, אני חייבת לדעת. אני סובלת מחרדות רבות! אני אמנם לא שומעת קולות, אין לי חברים דמיוניים ואין לי פיצול אישיות, מה שכן לעיתים יש לי חרדות מכל דבר כמעט, והפחד משתק אותי והמחשבות בלתי פוסקות. בכנות יתכן שמדובר בסיכיזופרניה? בנוסף רציתי לשאול אני מאוד מאוד עירנית למה שקורה סביבי וברגעים שלא אני מודאגת מכך שלא הייתי, האם סרוקסט יכול למנוע את החרדות האלו אבל הפחד הזה והצורך האינסופי הזה בעירנות מצורך בשליטה במה שנעשה מסביבי ולהימנע מסכנות לא יהיה חזק יותר מהשפעת הכדורים? תודה

ענבל שלום חרדות לכשעצמן אינן עדות לסכיזופרניה ומדבריך אין כל רמז לסכיזופרניה. אני מציע לך לא להתלבט לבד עם השאלות שלך ולפנות לייעוץ מקצועי. ניתן לטפל בחרדות, לרוב ביעילות רבה, הן בשיטות פסיכולוגיות והן על ידי טיפול תרופתי, או בשילוב ביניהם. הטיפול התרופתי יוצר אצל אנשים שונים חששות רבות, אשר ברובן מוגזמות ולא מציאותיות. במידה והטיפול נחוץ ויעיל, כדאי לקחת אותו ולשפר את איכות החיים. את שואלת שאלות שונות על הפתרון האפשרי. צריך להתאים את הטיפול אליך באופן אישי, ואני אומר שוב - פני לטיפול. אני מצרף להלן סיכום לנושא הטיפול בחרדות שנתתי מספר פעמים בפורום. רוב הטיפולים הללו מאפשרים גם הגברה של תחושת יכולת השליטה העצמית החשובה לך כל כך. בברכה ד"ר אורן קפלן ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי קצר מועד ולשפר את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד בפורום. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד.

למנהלי הפורום אבקש להחליף את שמי ממנהל הפורום ליועץ בלבד

והכל יחזור על מקומו בשלום. לא יעלה על הדעת שרופא יפרוש בגלל עלבונות שהוטחו בו על ידי כמה אנשים כואבים. השאר איתנו ד"ר פלד. זקוקים לך פה. אתה יודע. המטיפים בשער ייפנו אל הרופא הפרטי שלהם, יקבלו שם את התשובה המתאימה, ויחזרו לכאן רגועים יותר לשיחות רחבות יותר. בכל פורום מודגש בפרוש, שאין הפורום בא לענות על צרכים , שאמורים להתמלא על ידי רופא הבודק אותם אישית. יש פה מקום להעלאת בעיות נילוות למחלות הנפש, או שאלות פילוסופיות בנושא. אבל לא מענה ממש לבעיה. לכן, כל המהומה היתה על לא מאומה.. ואני פונה לד"ר פלד וקולגיו, להשאר פה. ואני בסך הכל חדשה, כחודש פה. אבל צפיתי במתקפת השאלות ובנסיון הרופאים והמטפלים לעמוד בציפיות האנשים הסובלים. אז, לרגל השנה החדשה, ולרגל השלום, {תנו לי להשלות את עצמי בשבת בבוקר :-) } פותחים דף חדש........... :-)

אני מסכים

וידוי אישי והבהרה לאחרונה אני חש בהרבה כעס בפורום חלקו הגדול מופנה כלפי. התרשמתי שיש צורך בהסבר ובכוונתי להסדיר את השתתפותי בפורום בהתאם לשינויים בחיי המקצועיים. לרפואה קונפליקט תמידי עם כלכלה - רפואה טובה היא יקרה - מי שזקוק לרפואה טובה הוא חולה ולכן לא יכול להשתכר כדי לקבל אותה, הגישה המתאימה לרפואה הומנית היא גישה סוציאליסטית שבה החזקים והעשירים משלמים לדאוג לחלשים. הרופא נתפס כהומני - הוא לא עובד למען כסף - הוא חייב לטפל. עם השנים הרפואה התייקרה והנטייה היותר קפיטליסטית שהחברה שלנו קיבלה דרשו מהרפואה להרוויח ולהיות כלכלית. שוב כיוון שחולים הם אכלוסיה חלשה ולא מרוויחה יחד עם לחץ חברתי נורמטיבי לרופא לטפל תמיד ללא קשר לשכר נוצר מצב שרופאים בארץ משתכרים מחירים מצחיקים ביחס - אני מדגיש - ביחס לאחריות וההשקעה המקצועית שלהם. את תוצאות מצב זה כבר מתחילים להרגיש - מי פונה ללמוד רפואה? הדור הבא של רופאים יהיה שונה וכבר מדברים על חשש מחיסול תחומים שלמים ברפואה. כבר מפורום זה הדבר מורגש - ריבויי השאלות משקף חוסר במתן תשובות אפוא שהם צריכים להיות - אצל הרופא המטפל. לגבי עצמי - כל חיי המקצועיים שמתי את המטופל במרכז, מצאתי את עצמי מטפל במחירים נמוכים וגם חינם (באופן לא תואם לרוח הדברים היום). גם התנדבותי לפורום על חשבון חיי משפחתי בחינם משקפים את גישתי זאת לדאוג למטופל בכל מחיר (למיטב ידיעתי מי שעד כה מוכן להתנדב לפורום מהרופאים הפסיכיאטרים הם מתמחים מתחילים - ללא רשיון מומחה - שרוצים להיכנס לשוק). מי שזוכר כל עוד הייתי מנהל הפורום והיה לי שליטה במה שכתוב בו השקעתי הרבה כי חשתי אחריות אישית על הפורום. הצטרפות מנהלים נוספים גרמה לירידה בהשתתפותי באופן טבעי עקב לחץ מכיוונים אחרים על זמני. לאחרונה ראיתי שהפורום הופך להיות פחות מקצועי (לדעתי כמובן) עקב אינפורמציה לא נכונה שמופצת לפעמים ואני לא יכול להיות אחראי לה - ולכן גם מרגיש שאינני רוצה ששמי יהיה קשור לפורום לא מקצועי דייו. אני בקונפליקט בין לעזוב לגמרי - לבין הגנה על עקרונות חשובים לפסיכיאטרייה מקצועית בפורום. לאחרונה התחלתי לעסוק ביתר אינטנסיביות במחקר סכיזופרניה - בעיקר בגלל שאני מאמין שהתקווה האמיתית לריפוי של החולים תלויה במחקר זה. מחקר דורש הרבה זמן וללא תמורה כספית - אם זאת החלטתי להשקיע בכיוון מחקר דבר שיאלץ אותי לצמצם את פעילותי - הן בקליניקה פרטית והן בהשתתפות בפורום זה. במרכז הרפואי בו אני עובד מוניתי לאחרונה לראיין חולים בפורום של כל בית החולים לפתרון בעיות אבחנתיות וטיפוליות. מדובר במקרים הקשים ביותר אשר לא מצאו פתרון על ידי רופאי המרכז. מקרים אלו מובאים לייעוץ "קונסיליום" של כלל הרופאים בבית החולים במסגרת הצגת מקרה אקדמית עם דיון בספרות המקצועית הרלוונטית. נתבקשתי להיות הרופא שמראיין בודק את המקרה - דן בכל החלקים הבלתי פתורים שלו ומייעץ כדעה נוספת. הפעילות הזאת של יעוץ נוסף למקרים קשים שלא מצאו פתרון - גרם לי לחשוב על צמצום פעילותי בקליניקה הפרטית לפעילות של יעוץ בלבד (דעה נוספת) למקרים שלא הצליחו להגיב לטיפול רגיל עד כה. גם בפורום אענה רק למספר קטן של שאלות שאבחר כמשמעותיות (תהיה עדיפות עם יהיו מוגדרות כדחופות עם דרישה למענה קצר) אבקש להסיר את תואר מנהל הפורום משמי ואעדיף שם תואר של יועץ בלבד. מחקר מוח להבנת הסיבות לסכיזופרניה יהיה הכיוון העיקרי שלי בחיים המקצועיים ורוב זמני הפנוי לאחר שעות העבודה ילך לכיוון זה - שלום לכם בינתיים - ד"ר פלד

אני חדשה בפורום, ולא קראתי את כל התגובות מהעבר. אבל הבנתי שאנשים כועסים. מעניין שתמיד כועסים על מי שנמצא ולוקח אחריות, כמו המורה שצועקת על התלמידים הנוכחים והמדייקים על כך שאחרים מאחרים או מתפרפרים. בקיצור, אתה לא חייב לתת דין וחשבון לאף אחד, וזכותך להגביל את השתתפותך. זה גם לא עניינו של אף אחד כמה אתה מרויח. אני בטוחה שאתה תורם הרבה מאד בעבודתך השוטפת גם כך. חבל שאנשים שמקבלים משהו יורקים על הנותן. אני מאחלת לך כל טוב, והצלחה בכל מה שתעשה.

שלום, יש לי רגעים כאלו שאני כל כך עצובה,כל כך לבד ויש לזה גם היבטים פיסיים אני נהיית מאוד חלשה, אפילו בלי יכולת לזוז קשה לי לקום מהמיטה ובכל זאת קשה להירדם, וברגע שאני נרדמת אני ישנה ל12 שעות ויותר בד"כ מהצהריים עד היום שלמחרת. ברגעים האלו אני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי, לא אוהבת את עצמי , אולי זה לא מדוייק מרוב חולשה אני לא יכולה לדבר , לזוז...לחשוב...ההרגשה מתעמעמת כשאני מתעוררת...לפעמים.

גילי שלום את מתארת סימפטומים אופייניים של דיכאון. פני לייעוץ מקצועי בהקדם האפשרי. במידה וזו האבחנה יתכן ואת זקוקה לטיפול תרופתי שעשוי להקל על מצב בצורה משמעותית. בכל מקרה תוכלי להיעזר בפסיכותרפיה כדי לצאת מהמצב שתארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בת 17 ויש לי חבר זה 4 חודשים . אני אוהבת אותו, אבל קשה לי. קשה לי איתו, קשה לי בלעדיו, למרות שאחרי כמה זמן לבד הרגשת הצורך פוחת ומועטת. אבל הוא בשלו, מאמין כי הוא הטורח, וכי הוא האוהב. וזה היה נכון , אבל זה רק היה. בתחילה הוא השקיע, בתחילה רק הוא אהב. אישהוא נוצר המצב שהוא כבר כמעט שלא משקיע, אני התאהבתי בו, הוא אולי פחות אוהב אותי, אבל הוא עדיין בשלו, מאמין כי רק הוא , אך ורק הוא עושה משהו. ואני פה, יושבת , מהרהרת ובוכה. לפעמים זה נראה כי הוא לא מאוהב בי, אולי הוא פשוט מעונין במה שאני יכולה באופן תאורטי, יותר נכון מוחשי להעניק. למרות שמה שלא מעניקים, לוקחים בכח ,או לפחות מנסים, ומנסים לשכנע שוב ושוב ולא מרפים. אבל הוא מכחיש ושולל זאת בתקיפות. אני לא מבינה. הוא כבר בעבר טרח לשאול ולברר, כנראה למעני, מה מפריע לי בקירבה הזו, כך שארגיש בנוח. אבל כשאומרים לו "לא", הוא נעלב. אני נפגעת. ואז שורצת הרגשה מוזרה של אשם, וכי אני לא בסדר, ויתכן שאף אנוכית, למרות שאם תוהים לגבי העניין, אחרים מהצד יגידו שלא. אבל אני נשארת בשלי, ועם הפחד להגיב ושהמחשבה "זונה" תחלוף לי שנית בראשי. מפחדת מנטישה, יתכן. ה"בית שלו" נוצר מקום של דבר אחד, ולפעמים זאת הסיבה שאנני רוצה לבוא. הוא כועס מרק המחשבה על דרך המחשבה שלי, ואז אני מכחישה. ובסוף אני באה. בסוף דברים קורים. למחרת הוא האדיוט שמבקש סליחה, ואני נשארת אותה ילדה קטנה, ספק תמימה, שאומרת ששום דבר לא קרה, "הכל בסדר, אל תדאג". ועוזבים את הנושא. אבל ככל שהזמן חולף, יותר קשה לי, ואני מתחילה לבכות בשקט ובהסתר. לא נעים לי, ואני כבר מתחילה לחשוש מלסרב. ואני נותנת מה שרוצים ממני, סליחה , מגופי לתת, עד שאני לא יכולה לסבול יותר, ואני מבקשה להפסיק. והוא שוב כועס , ושוב מתעצבן, ואני לא יודעת מה כבר עשיתי, ומתחילה לחשוב על למה זה כל כך קשה לי, אך לא מבינה. וזה היה נראה שעוד חודש, אנחנו נשכב, וזה אפילו היה נראה כבר קודם, לפני כשבועיים. אבל אני כנראה לא מוכנה לזה. אולי. אבל אני עדיין מפחדת כנראה מ"הבית" , אבל נראה שאין לי זכות להגיב, ולמעשה עדיף שאשתוק, ואקבל את המציאות בעיניים מטושטשות, ואנסה להמשיך להתעלם, למרות שהדבר כבר נעשה קשה יותר. זה המצב שלי, מקווה שתענו לי... תודה מראש על כל התיחסות להודעה זו, דניאל.

לדניאל שלום רב, אם משהו לא נעים לך, זכותך המלאה להגיד: "לא". ולעניין ה"לתת את גופך": אל תעשי צעד שאת מרגישה לא שלמה איתו. אם את לא מרגישה שלמה עם ה"מיטה" פשוט הגידי לו "לא!!!!" אם הוא יבין את זה, טוב. אם לא - ניצלת ממישהו שעלול לנצל אותך. בכל מקרה, עלייך להיות שלמה עם החלטתך. עדי

עדי, שלום. אני יודעת שלכך לי קצת זמן לענות לך בחזרה, אז רק רציתי לומר לך תודה, כי עצות כאלו עוזרות לחשוב, ולנסות להבין מה בדיוק אעשה ומה אחליט. אז תודה... דניאל.

עוד לא ילדה אבל מצאה עצמה שבגילה השיעור עוד לא גמור ובטח שבוכה אחרי כל מה שכבר עברה זה ברור, הכל סגור ואין לה, גבר בלילה ואין לה, ודווקא קר לה עוצרת רגע לחשוב אם כל אחד יכול, ככה לגדול...

דניאל יקרה, המצב שאת מתארת כלל אינו קל, ואולי אפילו קשה ממה שאת מתארת במלים. יש משהו בהתאהבות, שמאפשר לנו 'לאבד' לרגע את הראש, ולא לראות את מה שלפנינו. זה קורה לכולנו, ורק מאוחר יותר, כאשר ההתאהבות הופכת לאהבה, אנו מתחילים להבין שבצד השני יש אדם כמונו, לאו דווקא נסיך חלומות, ושיש לו יתרונות וחסרונות. לעתים ההתאהבות הופכת להתמכרות, וגם כאשר אנחנו מזהים את החסרונות, קשה לנו לוותר על החלום ולהתמודד עם המציאות. מן התיאור שלך נדמה לי שמשהו מעין זה קורה גם לך. את מספרת על יחס שאינו הדדי. בתחילה הוא השקיע בקשר, וכעת את מרגישה שהוא הפסיק להתאמץ, ולמרות שאת מאוהבת בו את מרגישה שיש פער בין הדברים שהוא אומר לבין מה שהוא עושה. קשה לך אתו, וקשה לך בלעדיו, וכדי להקל על המצב את משתדלת לרצות אותו. לרוע המזל, משתמע מדבריך שהוא מעוניין במיוחד בקשר הגופני, בשעה שאת מרגישה שעדיין אינך מוכנה לשכב אתו. אינני יודע איך את מצליחה לעמוד בכך. את מנסה לשכנע את עצמך שאת שומרת על גבולותיך, אבל למעשה כאשר את מגיעה ל'בית שלו', גבולותיך נפרצים, ואת נכנעת לתביעותיו המיניות. גם יחסי מין חלקיים הם יחסי מין, וכשאת מוותרת את למעשה מניחה לו לעשות את מה שאת אינך רוצה בו. אני חושב שמותר לך להיות קשובה לרגשותיך ולגופך, ולעמוד על שלך. יש לך זכות להגיב, ולהתנגד, ואם הוא אוהב אותך הוא ימנע מלכפות עליך קשר גופני שאינו נכון לך כעת. לצערי, הרצון שלך לרצות אותו ולהתאים את עצמך לדרישותיו איננו תנאי להצלחת הקשר, ואולי זה יהיה דווקא מה שיבטיח את כשלונו. כדי ליצור קשר בריא והדדי עליך להבהיר לעצמך את תחושותיך ורצונותיך, ולעמוד על שלך. רק כך תוכלי לדעת אם כוונותיו של חברך אכן עונות גם על צרכיך ומתחשבות בהם. לא קל לעמוד בלחצים מן הסוג שבו את עומדת כעת, אך אני בטוח שאם תדעי לעמוד על זכויותיך תזכי גם באהבה שלה את ראויה. ואל תהססי לשוב לכאן, שבוע טוב, דרור

דרור, שלום רב. שמחתי לגלות כי עניתי להודעה שלי. צדקת ברוב דבריך, ואני אקח את הצעותיך בחשבון. אני מקווה שיהיה לך יום טוב, דניאל.

דניאל, שימי לב טוב ממה שיש לי לומר. יש כאן מעין חוסר מוצא. מצד אחד התאהבת בו עם הזמן (או פתחת צורך והרגל חזקים מאד) מצד שני עדיין אינך מוכנה להעניק לו את הקרבה הפיזית שהוא כל כך רוצה בה. אינני מבקרת אותך. את נערה בת 17 ואין לך הרבה ניסיון וכל מה שאת יודעת זה כמה את רוצה אותו (ושוב אני חוזרת - או רגילה אליו) וכמה אינך מוכנה לקירבה פיזית מסוג שאותו הוא רוצה. בהמשך חייך, לכשתתבגרי ותצברי ניסיון וביטחון בהרבה נושאים וקשיים כולל מערכות יחסים ואהבה את תביני כ מ ה זה חשוב להבדיל בין רצונך לרצון בן זוגך. ועוד - את תלמדי שפשוט אי אפשר לאכול את כל העוגה. את תצטרכי לקבל את העובדה המרה משהו שהוא רוצה סקס. נקודה. וכל עוד לא תתני לו הוא יהיה מתוסכל. אז את העובדה הזאת הסדרנו. השאלה הכי הכי הכי חשובה פה זה איפה את עומדת. אני אמנם לא מכריזה על עצמי כשיא דוגמא למופת אך אני כבר בת 23 ועדיין בתולה ואת יודעת למה? כי אני עדיין, בגלל הסיבות הפרטיות והמכובדות שלי,לא מוכנה רגשית. נקודה. את יודעת כמה מלא הזדמנויות היו לי?? אין ספור. פשוט מלא. יש לי חבר היום - חבר טרי. ואיתו אני יודעת שזה יקרה .למה? לא בגלל שהוא האביר על הסוס הלבן. היו לי מדהימים ממנו. פשוט בגלל שהוא הגיע בזמן הנכון. ומהו אותו הזמן הנכון? הזמן שבו אני מרגישה, ביני לבין עצמי, שאני מוכנה לשכב ו... שימי לב... שאני רוצה את זה וכבר מעוננינת להגשים את הפנטזיות המיניות שלי שהן כבר תפחו בצורה נאה. ומה איתך? מה קרה לך? את ילדה. אני לא אומרת לך לא לאהוב אותו. אבל אם את לא רוצה ומרגישה הכרח כלשהו (אפילו הכי הכי הכי זעיר) לעשות זאת - הזהרי!! ושמעי לי טוב! את עושה טעות. וכל עוד תלכי נגד ליבך - תמיד את תתחרטי על כך. וליבך אכן אומר לך לא. אם הבחור לוחץ - עשי לעצמך טובה והבהירי לו מה שכבר ברור לך. שפשוט אינך מוכנה ואל תתני לו לרגע לשכנע אותך (כי גם פה אפשר ליפול חזק!) אם הוא ימשיך לעשות בעיות אז פשוט ת ז ר ק י א ו ת ו !!! נקודה. ואין באמצע. או שיחכה לך בשקט (והאמיני לי - הוא לא) או שיעוף. אני רוצה שתדעי שלפי התיאור שלך אינני בדיוק "מתה" על הגישה של החבר שלך אבל אינני יוצאת כאן נגדו. אני משתמשת בכל פסיק מהמידע שנתת, מנסה לקרוא בין השורות ולהיות איתך לגמרי כנה: קשה לי מאד (כי אני יודעת את רזי האהבה ) להאמין שהוא ב א מ ת אוהב אותך. דעי לך שמישהו שבאמת אוהב לא יגרום אף פעם לאהובו לעשות משהו שהוא באמת בניגוד לרצונו. אף פעם לא. דברי סיום: למרות זאת - לא עשו אותי באצבע. אני יודעת שאם את באמת תלויה רגשית בחבר שלך (ואני יודעת שכן - הדרמה הרגשית צועקת מהמכתב שלך) אפילו דוברמן לא יזיז אותך ממנו. למרות זאת. כדאי לך מאד למצוא את הכוח ולעמוד על שלך. תנסי ותארי שאת פשוט מסוגלת. וכל מה שנותר לי לומר - בשורה התחתונה - קחי דוגמא ממני. עד היום אני עדיין אומרת לא. ואף אחד - גם לא חבר "אוהב" (אפילו אם אוהב אותו) יזיז אותי. לזה - לא אתן לקרות. מקווה שעזרתי והייתי לך מקור השראה. צרי איתי קשר אם תרצי - דרך הפורום.

דניאל, שימי לב טוב ממה שיש לי לומר. יש כאן מעין חוסר מוצא. מצד אחד התאהבת בו עם הזמן (או פתחת צורך והרגל חזקים מאד) מצד שני עדיין אינך מוכנה להעניק לו את הקרבה הפיזית שהוא כל כך רוצה בה. אינני מבקרת אותך. את נערה בת 17 ואין לך הרבה ניסיון וכל מה שאת יודעת זה כמה את רוצה אותו (ושוב אני חוזרת - או רגילה אליו) וכמה אינך מוכנה לקירבה פיזית מסוג שאותו הוא רוצה. בהמשך חייך, לכשתתבגרי ותצברי ניסיון וביטחון בהרבה נושאים וקשיים כולל מערכות יחסים ואהבה את תביני כ מ ה זה חשוב להבדיל בין רצונך לרצון בן זוגך. ועוד - את תלמדי שפשוט אי אפשר לאכול את כל העוגה. את תצטרכי לקבל את העובדה המרה משהו שהוא רוצה סקס. נקודה. וכל עוד לא תתני לו הוא יהיה מתוסכל. אז את העובדה הזאת הסדרנו. השאלה הכי הכי הכי חשובה פה זה איפה את עומדת. אני אמנם לא מכריזה על עצמי כשיא דוגמא למופת אך אני כבר בת 23 ועדיין בתולה ואת יודעת למה? כי אני עדיין, בגלל הסיבות הפרטיות והמכובדות שלי,לא מוכנה רגשית. נקודה. את יודעת כמה מלא הזדמנויות היו לי?? אין ספור. פשוט מלא. יש לי חבר היום - חבר טרי. ואיתו אני יודעת שזה יקרה .למה? לא בגלל שהוא האביר על הסוס הלבן. היו לי מדהימים ממנו. פשוט בגלל שהוא הגיע בזמן הנכון. ומהו אותו הזמן הנכון? הזמן שבו אני מרגישה, ביני לבין עצמי, שאני מוכנה לשכב ו... שימי לב... שאני רוצה את זה וכבר מעוננינת להגשים את הפנטזיות המיניות שלי שהן כבר תפחו בצורה נאה. ומה איתך? מה קרה לך? את ילדה. אני לא אומרת לך לא לאהוב אותו. אבל אם את לא רוצה ומרגישה הכרח כלשהו (אפילו הכי הכי הכי זעיר) לעשות זאת - הזהרי!! ושמעי לי טוב! את עושה טעות. וכל עוד תלכי נגד ליבך - תמיד את תתחרטי על כך. וליבך אכן אומר לך לא. אם הבחור לוחץ - עשי לעצמך טובה והבהירי לו מה שכבר ברור לך. שפשוט אינך מוכנה ואל תתני לו לרגע לשכנע אותך (כי גם פה אפשר ליפול חזק!) אם הוא ימשיך לעשות בעיות אז פשוט ת ז ר ק י א ו ת ו !!! נקודה. ואין באמצע. או שיחכה לך בשקט (והאמיני לי - הוא לא) או שיעוף. אני רוצה שתדעי שלפי התיאור שלך אינני בדיוק "מתה" על הגישה של החבר שלך אבל אינני יוצאת כאן נגדו. אני משתמשת בכל פסיק מהמידע שנתת, מנסה לקרוא בין השורות ולהיות איתך לגמרי כנה: קשה לי מאד (כי אני יודעת את רזי האהבה ) להאמין שהוא ב א מ ת אוהב אותך. דעי לך שמישהו שבאמת אוהב לא יגרום אף פעם לאהובו לעשות משהו שהוא באמת בניגוד לרצונו. אף פעם לא. דברי סיום: למרות זאת - לא עשו אותי באצבע. אני יודעת שאם את באמת תלויה רגשית בחבר שלך (ואני יודעת שכן - הדרמה הרגשית צועקת מהמכתב שלך) אפילו דוברמן לא יזיז אותך ממנו. למרות זאת. כדאי לך מאד למצוא את הכוח ולעמוד על שלך. תנסי ותארי שאת פשוט מסוגלת. וכל מה שנותר לי לומר - בשורה התחתונה - קחי דוגמא ממני. עד היום אני עדיין אומרת לא. ואף אחד - גם לא חבר "אוהב" (אפילו אם אוהב אותו) יזיז אותי. לזה - לא אתן לקרות. מקווה שעזרתי והייתי לך מקור השראה. צרי איתי קשר אם תרצי - דרך הפורום.

דניאל, שימי לב טוב ממה שיש לי לומר. יש כאן מעין חוסר מוצא. מצד אחד התאהבת בו עם הזמן (או פתחת צורך והרגל חזקים מאד) מצד שני עדיין אינך מוכנה להעניק לו את הקרבה הפיזית שהוא כל כך רוצה בה. אינני מבקרת אותך. את נערה בת 17 ואין לך הרבה ניסיון וכל מה שאת יודעת זה כמה את רוצה אותו (ושוב אני חוזרת - או רגילה אליו) וכמה אינך מוכנה לקירבה פיזית מסוג שאותו הוא רוצה. בהמשך חייך, לכשתתבגרי ותצברי ניסיון וביטחון בהרבה נושאים וקשיים כולל מערכות יחסים ואהבה את תביני כ מ ה זה חשוב להבדיל בין רצונך לרצון בן זוגך. ועוד - את תלמדי שפשוט אי אפשר לאכול את כל העוגה. את תצטרכי לקבל את העובדה המרה משהו שהוא רוצה סקס. נקודה. וכל עוד לא תתני לו הוא יהיה מתוסכל. אז את העובדה הזאת הסדרנו. השאלה הכי הכי הכי חשובה פה זה איפה את עומדת. אני אמנם לא מכריזה על עצמי כשיא דוגמא למופת אך אני כבר בת 23 ועדיין בתולה ואת יודעת למה? כי אני עדיין, בגלל הסיבות הפרטיות והמכובדות שלי,לא מוכנה רגשית. נקודה. את יודעת כמה מלא הזדמנויות היו לי?? אין ספור. פשוט מלא. יש לי חבר היום - חבר טרי. ואיתו אני יודעת שזה יקרה .למה? לא בגלל שהוא האביר על הסוס הלבן. היו לי מדהימים ממנו. פשוט בגלל שהוא הגיע בזמן הנכון. ומהו אותו הזמן הנכון? הזמן שבו אני מרגישה, ביני לבין עצמי, שאני מוכנה לשכב ו... שימי לב... שאני רוצה את זה וכבר מעוננינת להגשים את הפנטזיות המיניות שלי שהן כבר תפחו בצורה נאה. ומה איתך? מה קרה לך? את ילדה. אני לא אומרת לך לא לאהוב אותו. אבל אם את לא רוצה ומרגישה הכרח כלשהו (אפילו הכי הכי הכי זעיר) לעשות זאת - הזהרי!! ושמעי לי טוב! את עושה טעות. וכל עוד תלכי נגד ליבך - תמיד את תתחרטי על כך. וליבך אכן אומר לך לא. אם הבחור לוחץ - עשי לעצמך טובה והבהירי לו מה שכבר ברור לך. שפשוט אינך מוכנה ואל תתני לו לרגע לשכנע אותך (כי גם פה אפשר ליפול חזק!) אם הוא ימשיך לעשות בעיות אז פשוט ת ז ר ק י א ו ת ו !!! נקודה. ואין באמצע. או שיחכה לך בשקט (והאמיני לי - הוא לא) או שיעוף. אני רוצה שתדעי שלפי התיאור שלך אינני בדיוק "מתה" על הגישה של החבר שלך אבל אינני יוצאת כאן נגדו. אני משתמשת בכל פסיק מהמידע שנתת, מנסה לקרוא בין השורות ולהיות איתך לגמרי כנה: קשה לי מאד (כי אני יודעת את רזי האהבה ) להאמין שהוא ב א מ ת אוהב אותך. דעי לך שמישהו שבאמת אוהב לא יגרום אף פעם לאהובו לעשות משהו שהוא באמת בניגוד לרצונו. אף פעם לא. דברי סיום: למרות זאת - לא עשו אותי באצבע. אני יודעת שאם את באמת תלויה רגשית בחבר שלך (ואני יודעת שכן - הדרמה הרגשית צועקת מהמכתב שלך) אפילו דוברמן לא יזיז אותך ממנו. למרות זאת. כדאי לך מאד למצוא את הכוח ולעמוד על שלך. תנסי ותארי שאת פשוט מסוגלת. וכל מה שנותר לי לומר - בשורה התחתונה - קחי דוגמא ממני. עד היום אני עדיין אומרת לא. ואף אחד - גם לא חבר "אוהב" (אפילו אם אוהב אותו) יזיז אותי. לזה - לא אתן לקרות. מקווה שעזרתי והייתי לך מקור השראה. צרי איתי קשר אם תרצי - דרך הפורום.

מיכל, כל הכבוד לך!!! עדי

מיכל, תודה רבה לך. אני אקח הכל בחשבון, אבל עדיין, אני בטוחה שאחרי הניסיון הרב שלך האמירת לא, את יכולה להבין מדוע זה לא כל כך פשוט. הרי מנסים לשכנע אותך על דברים, שאמורים להיות ממש טובים. הבעיה היא שאיך אפשר לדעת בכלל שמוכנים? אשמח עם תעני לי, דניאל.

קראתי את הודעה שלך בקשר לעזיבה...ואני מבקש מימך לישקול שנית אני אישית חושב שה "ויכוח" בינך לבין ד"ר פלד הביא הרבה תועלת לפורום הזה אני גם יודע שליפעמים התיחסות של בעל מיקצוע אחד לבעיה מסוימת לא ממש מספיקה...וצריך עוד נקודת מבט,במיקרה הזה נקודת המבט שלך מכיון שד"ר פלד נותן לרוב את הפיתרון ה"תרופתי" צריך איזון לכיוןש ל "טיפול נפשי"...וזה התחום שלך..... אני אישית נהנה ליקרוא את התשובות שלך אופיר

גם אני

.

אז אם אתם לא מאמינים הסתקלו בתשובתו של ד"ר קפלן היקר משעה 16:29 בתשובתו לשמרית

.

למי שכתב שתשובה עולה כסף

מה אתם חושבים? כן או לא?

שמע...אני מחשבי את עצמי כקורא נאמן של הפורום הזה אני לא ממש מסמפט את ד"ר פלד,ביגלל הרבה סיבות אבל אני כן חושב שמגיע לבן אדם טיפה כבוד,על זה שהוא נותן מהמוחיות שלו בפורו פעם אדם חכם אמר "לסוס שמקבלים מתנה לא בודקים שיניים"...ואני חושב שזה תקף במיקרה הזה אופיר

כמובן שלה אתים בלי שם אפילו בדוי

אני לא נתתי את התשובה לשמרית אני די מאוכזב שאתה לא כותב את שמך בכחול

יש לי ילדה בת שנתים וחמישה חודשים אני מנסה לגמול אותה מטיטול מזה חודשים. במשך החודשים הגמילה התחילה יפה היא היתה מבקשת פיפי וצואה בשירותים לפעמים רחוקות היה בורח לה. אפילו אם הינו באמצע נסיעה היא היתה מבקשת. בשבועים האחרונים חלה נסיגה והיא התחילה להרטיב במכנסים בלי לבקש ללכת לשירותים וכל פעם שזה היה קורה היתי מחליפה לה בגדים והיתי שואלת אותה איפה עושים פיפי והיא היתה עונה בשירותים. אבל היא היתה גם מבקשת לפעמים בשירתים אבל יותר היא היתה עושה במכנסים. וגם בגן אבל בגן היא כמעט שלא היתה מבקשת ללכת לשירותים. ביומים האחרונים היא רצתה ללכת לשירותים ולעשות קיבה אבל כל פעם שהיא היתה מתישבת היא ישר היתה קמה ואומרת אין לי וזה קרה אולי במשך חצי שעה כל חמש דקות שהיא הולכת וקמה. עד שבסוף היתה מתישבת ועושה. בגן הגננת אומרת שהיא ביקשה שהיא תסים לה טיטול כי היא רוצה לעשות קיבה בטיטול והגננת אומרת שהיא שמה לה ואז היא עשתה בטיטול וזה היה לי מאוד מוזר כי זה לא קרה לי אף פעם בבית. הגננת לוחצת עלי להחזיר לה את הטיטול למשך כל היום ואני לא מסכימה היום שבאתי לקחת אותה מהגן היא היתה עם טיטול ואני שאלתי את הגננת למה היא שמה לה טיטול והיא ענתה לי שאני צריכה להחזיר לה. כשחזרתי איתה הביתה רציתי לקלח אותה היא התחילה לבכות שהיא לא רוצה להוריד טיטול ואני הסברתי לה שאנכנו הולכים להתקלח והיא התעקשה ולא הסכימה להוריד טיטול והכל בבכי "צריך טיטול לא להוריד" וחזרה על המשפט הזה כמה וכמה פעמים. לקח לי בערך חצי שעה עד שהיא הסכימה להוריד טיטול . אחרי האמבטיה הלבשתי לה תחתונים ומכנסים כרגיל. והיא ביקשה פיפי ועשתה כמה פעמים וכמה פעמים במכנסים וגם קיבה אבל קיבה שוב היה קשה לה . השאלה שלי אם אני צריכה להחזיר לה טיטול או להמשיך בגמילה ואם אני צריכה לשאול את הגננת שאם קרה לה משהו בגן?

לשני, אני לא אשת מקצוע, אבל בחורה עם ניסיון חיים. אולי הילדה עדיין לא מרגישה בשלה לזה? עדי

לשני שלום רב. אני אנסה קצת להרחיב את מה שעדי אמרה לך. לא ציינת במכתבך פרט מאוד חשוב- האם הרעיון לגמילה בא מצידך או מצד הילדה? גמילה מטיטול נראית לעיתים כמשהו פשוט וטכני- אך אין הדבר כך. הגמילה הינה נושא מורכב הדורש הכנה ותלוי בבשלות התפתחותית של הילד. ניתן לחשוב על זה במונחים של פרידה. כי כל שינוי הינו בעצם פרידה מדפוס קודם ואימוץ של דפוס חדש- ולכן זהו תהליך. במקרה של פרידה מטיטולים- זהו תהליך הכורך בתוכו הבטים רבים: מצד אחד, אם הגמילה אינה ביוזמת הילד- אלא יותר מכיוון ההורים, שאומרים לו:"אתה גדול ולכן תעשה בבקשה את צרכיך בשירותים כמו הגדולים"- הילד שרוצה יותר מכל לרצות את הוריו- מנסה להענות. הוא אולי מבין קוגניטיבית את הדרישה, אך רגשית הוא עוד קטן. קשה לו להיות גדול, לוותר על "התינוקות" שלו. הוא גם אינו מבין באמת את המשמעות של עשיית צרכים בשירותים. מבחינתו הקקי והפיפי הם שלו- חלק מגופו. החשיבה שחלק מגופו נופל לשירותים הינה מפחידה ומאיימת מאוד. פה נוצר הקונפליקט: מצד אחד הרצון להענות להוריו ומן הצד השני הפחד שמתעורר בליבו. לכן מאוד חשוב לעשות את תהליך הגמילה ברגישות רבה. להיות ערים לדקויות ולהיות מותאמים לקצב של הילד. יש להתכונן מראש לתהליך הזה ולא לצפות לקסמים. לא להפוך את הגמילה למאבק- כי בכל מאבק יש מפסיד ויש מנצח. כשמדובר בעולם רגשי- חשוב שנשאף לפחות לכך שהדברים יקרו באופן מבוקר, רגיש ואמפתי. במקרה שלך מתקיים מאבק משולש: את, הגננת וילדתך בתווך. חבל שכך קורה ואולי יש צורך בהערכה מחודשת של היכולת של ביתך להתמודד עם הנושא. הייתי ממליצה לך להתייעץ עם איש מקצוע, תוך מתן כל הפרטים החסרים במטרה להדריך אותך כיצד לשתף את ביתך בתהליך ובהמשך גם את הגננת. אני מקווה שעזרתי לך. קצת קשה במדיום הזה להקיף את כל ההבטים הכרוכים בשאלתך. אשמח לענות לך במידה ומשהו לא מספיק ברור, או שמתעוררות שאלות נוספות. בברכה. רוית.

שלום שני- רציתי להוסיף שאלה:האם זו הבת הבכורה שלך? זכור לי היטב הלחצים שהופעלו עלי מתוך המשפחה (אמא שלי, למשל, סיפרה בגאוה רבה איך היא גמלה אותי בגיל שנה בדיוק...) אפשר היה לחשוב שגמילה זה מבחן אינטלגנציה. אבל- לא עזר לכולנו, וביתי הבכורה ניגמלה בגיל כמעט 3 שנים, ללא מאמץ- במשך כשבוע. ביתי השניה ניגמלה מעט מוקדם יותר, אבל בדרך היו נסיגות- משהוא שדומה למה שאת מתארת עם הבת שלך. היום שתיהן גדולות, יפות, חכמות וגמולות. תתעודדי! בין אם תחליטי להחזיר את הטיטול, ובין אם תחליטי שלא- בסופו של דבר הילדה תיגמל. הכי חשוב, לדעתי, לקבל כל דבר עם הרבה הומור ובפרופורציה הנכונה, שהרי בסופו של דבר הילדה תפנים לא רק את העקרון הטכני של איפה עושים מה, אלא גם את ההתיחסות של אמא אליה ולכל העסק הזה. מקוה שעזרתי לך במשהוא.

העזתי ושאלתי את דר' פלד שאלה לפני 10(!!) ימים (2/1 - דף 95) וגם כתבתי תזכורת (5/1 - דף 97), ועד היום לא קיבלתי התייחסות. אני חושבת שמעבר לפגיעה האישית שמי שפניתי אליו בכלל לא טרח להשיב, יש כאן משהו יותר עקרוני. אתם מנהלים כאן פורום בנושא כזה רגיש, ואף אחד ממנהלי הפורום לא טורח לבדוק אם כל השאלות קיבלו מענה? ואולי יש עוד שאלות כאלה שנובעות מתוך מצוקה ואף אחד לא טרח להתייחס אליהן? זה פשוט לא בסדר ונראה לי שאתם צריכים לקחת לתשומת לבכם את העובדה הזאת. ברור שיכול לקרות שלא שמים לב, אבל למה מישהו לא דואג לזה? במקום זה אתם בוחרים לריב בפורום על דברים שאתם צריכים ללבן ביניכם לבין עצמכם. אני פונה כאן לכל מנהלי הפורום ולא רק לד"ר פלד כי נראה לי שיש אחריות מסויימת לכולם בנושא הזה ואולי אתם צריכים לבדוק את עצמכם שוב. מה שבטוח, אני לא אכתוב כאן שום שאלה יותר ובטח לא אמליץ על המקום הזה. שיהיה לכולכם כל טוב.

תהיה מעשית יש עוד פורומים בתפוז יש פורום פסיכיאטריה ואת יכולה לשאול גם שמה עקרונית את צודקת

שמרית שלום ראשית את צודקת. מגיעה לך תשובה ולשם כך הפורום קיים, ואני מתנצל בשמי ובוודאי בשם שאר יועצי הפורום שלא קיבלת תשובה. את צריכה להבין שהמילה "מנהל פורום" איננה מייצגת באמת ניהול. כולנו יועצים בהתנדבות בפורום ואין ביננו קשר מסודר וחלוקת עבודה ידועה מראש כמו במרפאה בעבודת צוות. כל אחד מאיתנו מגיב על הודעות עליהם הוא יכול לענות מבחינה מקצועית ולעיתים כשנראה שיש הודעה שיותר מתאימה ליועץ אחר ממתינים עד שהוא יענה. כל זאת כאמור מבלי שאנחנו נפגשים היכן שהוא ומתכננים את זה מראש. בד"כ זה עובד טוב, אבל לפעמים קורה, כמו שקרה במקרה שלך, שפניה "נופלת בין הכסאות" ולבסוף לא נענת, ועל כך כאמור התנצלותי. שבתי וקראתי את הודעתך המקורית ויש לי הרגשה שהנושא שהעלת נמצא גם הוא "בין הכסאות" מבחינה מקצועית (מבחינת התמחויות היועצים כאן בפורום) ואולי בשל כך אף אחד מאיתנו לא הרים את הכפפה וענה לה. את מדברת בהודעה על אירוע טראומתי וקשה מהעבר שהודחק, ועל טיפול פסיכולוגי שלא מספק מענה מספק למצוקה. עד שלב זה הייתי חושב בעיקר על המלצה לטפול פסיכולוגי, ואולי שינויים בטיפול הפסיכולוגי עצמו. אבל בהמשך ביקשת ייעוץ בנושא תרופות כדי להקל על הכאב וההרגשה הכרונית הלא טובה. לעיתים ניתן להקל על כאב נפשי (ואינני נכנס כעת להגדרה מהו כאב נפשי) בעזרת תרופות, בלא קשר לסיבות להיווצרות הכאב. את עיבוד הטראומה לא ניתן כמובן לעשות ע"י התרופות. אני זוכר שקראתי את הודעתך כשהיא נכתבה ותהיתי האם להגיב אליה. מצד אחד חשבתי שאוכל לייעץ לך בעיקר בנושא הטיפול הפסיכולוגי והאפשרויות הגלומות בו לעזרה. מצד שני ציינת שאת נמצאת כבר בטיפול פסיכולוגי ואת מוטרדת מנושא התרופות, וזה כמובן לא תחום התמחותי. מניסיוני הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכיאטרי תוך כדי שיתוף הפסיכולוגית שלך ולבחון האם תרופות יוכלו לעזור להקל עליך בתהליך הנפשי הלא פשוט שאת עוברת. חשוב לעשות זאת על סמך הכרות ממשית איתך ומבחינה זו הפורום לא יוכל להועיל. דאגותיך מהחומר הכימי, התמכרות לתרופות וכו' הן מוקדמות מידי. בשיחה עם הפסיכיאטר תוכלי להתייעץ ולקבל חוות דעת מעמיקה האם תוכלי להיעזר ובמה (כמו גם תופעות הלוואי הקיימות, אם בכלל). יתכן והתרופות יוכלו למתן את הגלים הסוערים ולהפוך אותם למתונים יותר. ללא היכרות מעמיקה איתך, אבל על סמך המעט שכתבת, אני משער שטיפול פסיכולוגי הוא הדרך המתאימה להתמודד עם עצם הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן אתה נשמע בן אדם מאוד מיוחד ובעל יכולת נתינה אינסופית ביחד ועם רגישות על מנת לסייע לאנשים הזקוקים לעזרה.

אי אפשר לדרוש יותר מידי משרות חינם אנחנו מתנדבים - וכל מידע מעבר לשום מידע הוא רב בד"כ היעוץ שמקבלים פה בחינם עולה הרבה מאד כסף אני מסכים שיש צורך להסדיר פה את האחריות - אבל לזה תתלווה כנראה מחוייבות כספית גם האחריות המשפטית היא מוגבלת - ויש לזכור זאת !

כמו שתמיד אני אומר תשלם תקבל ואם אין לך אז תמות ד"ר פלד היקר אף אחד לא ביקש ממך להתנדב אבל עם החלטת לעעשות כך אז מכל הלב גם אני התנדבתי פעם בצבא והמן לי עשיתי זאת על הצד הטוב מיותר ובמלוא האחריות כסף הוא רק אמצעי ולא מטרה שלך בידידות יהודה

באמת ד"ר פלד לא חחבל על הזמן שלך בזמן שאתה יכול לעשות מליונים תפתח קלינה פרטית וכל הפסיכים ישלמו אז למה בחינם ואני לתומי חשבתי או יש רופא בפורום באמת אנושי מה לעשות טעיתי טועים

שמרית יקרה, הכעס שלך מוצדק, ואני מצטער שלא זכית בתגובה עד כה. כפי שד"ר אורן קפלן ציין, למרבה הצער אין כל תיאום בין מנהלי הפורום, וכל אחד מאתנו עונה רק על ההודעות שבתחום התמחותו. זו הסיבה שאני נמנעתי מלענות לך, ובמיוחד כאשר הפנייה שלך הופנתה לד"ר פלד. אני מתנצל גם על ההתנצחויות שנעשות כאן, לעתים, בענייני פסיכיאטריה ופסיכותרפיה. אני משתדל ככל יכולתי להמנע מהן, ולצערי לא תמיד זה אפשרי. העובדה שאנו עושים את עבודתנו בהתנדבות איננה מצדיקה את ההתעלמות משאלתך. ההחלטה להתנדב היא בחירה אישית שלנו, ומכאן והלאה יש לנו מחויבות ואחריות לכל מה שנעשה בפורום הזה. אחת הסיבות לבעיה שהעלית היא ניגוד האינטרסים בין הפסיכותרפיה לפסיכיאטריה, והעובדה שיש כאן שילוב של שני תחומים שאינם חיים בשלום זה עם זה. לכן יש שאלות שנופלות בין הכסאות, ואולי מרוב מנהלים הפורום הזה למעשה לא מנוהל. מסיבה זו אני עצמי שוקל את המשך השתתפותי כאן. אני מצטער על עוגמת הנפש שנגרמה לך, ומאחל לך שבת שלום, דרור

מילים בסלע

דרור שלום אני מצטער לשמוע שאתה שוקל לעזוב את הפורום. אני חושב שדבריך בפורום חשובים ויהיו חסרים. יתכן ואפשר לחשוב על ניהול מסודר יותר כדי למנוע מקרים כמו שארעו עם שמרית שבהם פניה לא מקבלת מענה מאף אחד מהיועצים. מצד שני דווקא השיטה הקיימת מאפשרת מגוון דעות ויש פניות שמקבלות תשובות מכיווני מחשבה שונים. זה גם תהליך מקביל למה שקורה במידע האינטרנט בכלל, הרבה בלאגן וקושי להתארגן, אבל זה עדיף בעיני ממצב שבו אין מידע כלל או שמישהו מארגן את המידע לפי עקרונות שאולי לא מתאימים לצרכי האחרים. הבעיה של העימות בין הפסיכיאטריה לפסיכולוגיה בפורום מצערת ונשמעת לא פעם צורמת, אבל גם היא מייצגת תופעות המתרחשות במרפאות ובבתי חולים רבים. אני חייב לציין שהדברים לא חייבים להיות כך וחוויתי גם מצבי עבודה בהם קיים שיתוף פעולה הרמוני תוך הסכמה, כבוד הדדי, וכמובן, חילוקי דיעות המיושבים בצורה תרבותית. אולי יש דרך ליישב מתיחויות כאלה גם כאן בפורום, ובכל מקרה, אני מקווה שלא תחליט לעזוב בגללם. בידידות אורן

לדעתי זהו דוקא אחד היתרונות של הפורום והרי התחומים משתלבים בינהם הודות לשילוב ניתן לראות תמונה שלמה יותר וכך אפשר לראות את קווי ההשקה והתחומים החופפים והשיטות הננקטות לדעתי רק לטובה דרור - אם כל הערכתי אליך אני חושב שכעת מתבהרת לי התמונה ל"ריבים" אבל הכתובת איננה הפורום או ריבים בו אלא מנהלי ובעלי האתר אותם עליך לשכנע בנחיצות וכבר פתחו כאן פורומים כמעט זהים בשמות שונים ובעלי מקצוע שונים כך שממש קשה לי הכיצד זה הנך נתקל בהתנגדות מצידם לפורום נוסף שיתמקד בתחום ספציפי

לא מדובר במילחמה בין פסיכיטריה ופסיכוטראפיה עצם הצגת הדברים באופן זה מטעה את הציבור, כבר ציינתי שאני מאמין וגם מטפל בפסיכואטראפיה - תמוה בעני למה אתה חוזר על זה?

שלום לכולם, קראתי את ההתכתבויות האחרונות בנושא של ריבוי אנשי מקצוע בפורום. כמי שהיתה פה די בהתחלת הפורום, מיד כשצוות היועצים הראשון נטש, אני זוכרת את הפורום בימים פחות טובים. היינו רק אני וד"ר פלד, לא תמיד הספקנו לענות לכל הפונים, וזה דרש משנינו זמן רב והשקעה אדירה. לאט לאט הצטרפו אנשי מקצוע נוספים, ובמקביל החלו להיכנס גולשים רבים יותר, והפורום גדל. כיום הפעילות בפורום, לדעתי, אינטנסיבית למדיי (בעיקר בהשוואה לתקופות העבר). אני רואה יותר פניות של הגולשים במגוון תחומים, ואפילו הרבה יותר דינמיקה בין הגולשים עצמם, שזוהי לכשעצמה פעילות מבורכת. ריבוי אנשי המקצוע בפורום אינו גורע ממקצועיותו, כי אם להיפך. הגולשים זוכים בדרך כלל לקבל תשובות ממספר אנשי מקצוע מתחומים שונים, דבר שאינו מציאותי בעולם ה"אמיתי", מעבר לאינטרנט, אלא אם האדם ישלם כסף רב על כל חוות דעת. לצערי ההשתלחויות ההדדיות בין אחדים מאנשי הצוות אינם מתאימות להיעשות על גבי דפי הפורום, ואני חשה צורך להיתנצל בפני הגולשים על כך. סיעור מוחות וגישות שונות הן דבר מפרה, אך כשזה מתגלגל לכדי השתלחויות מקצועיות ואישיות, אין לכך טעם ובוודאי לא כבוד. אני מקווה כי אתם הגולשים תמשיכו לבקר בפורום, לשאול ולהגיב, כי בסך הכל כולנו יוצרים פה משהו חדשני למדיי, וצריך לתת זמן לדברים, זמן הסתגלות. ולחבריי לצוות הפורום, אני מקווה כי תקראו היטב את דברי הפונים,ותסיקו מכך מסקנות אישיות. ההתכתבויות האישיות אינם צריכות להיעשות כאן. כמו שבמרפאה לא תשתפו את המטופל בחילוקי דעות עם אנשי מקצוע אחרים הקשורים בו לגבי מקצועיותם, מן הראוי שגם כאן לא תעשו כך. ובנוסף, אני מקווה שהתוכנית לגבי פגישה משותפת תצא לפועל בהקדם. שלכם, טלי פרידמן

שלום רב, אני מציגה שאלה זו שנית , מכיון שטרם נעניתי על ידך האם יש קשר בין מחלת המניה דיפרסיה לבין התקפות גידור בכל חלקי הגוף ??? אם יש קשר - האם ניתן למנוע את את הגירוד בדרך כלשהיא?? אודה לך על תשובה מהירה בברכה, יעל

לא אין קשר

דרור, אני רוצה להודות לך על התשובות המהירות והמרגיעות . מאד עזרת לי . ושוב תודה , תודה ,תודה.

שרה יקרה, אני מאוד מקווה שהתגובה המהירה שלך תקל על בתך, ותדליק את כל הנורות האדומות בבית-הספר. אני אשמח אם תוכלי לספר לנו כאן על ההתיחסות לפנייתך, ועל הטיפול מצד היועצת והנהלת בית-הספר. חשוב שגם הורים אחרים יהיו ערים למצבים כאלו, ואני בטוח שרבים יוכלו ללמוד מהערנות שלך. תודה ושבת שלום, דרור

אני סובלת מחוסר יכולת לתקשר עם הסביבה בגלל רגישות קיצונית ותחושות בושה והצפה. בתוכי אני מתייסרת ולא מסוגלת לשתף אף אחד במה שקורה. אני נוטה לברוח לעולם של ריגושים פנימיים מוזרים ומעולם לא היו לי חברים. גם אין לי תחושה של שייכות לעולם של "נורמליים". כל זה גורם לי לדיכאון, חרדות ומחשבות אובדניות. למרות טיפול תרופתי ממושך, אני לא מוצאת דרך לצאת מזה. האם התאור אופייני לסכיזופרניה?

ענבר שלום רב, אין אפשרות לאבחן סכיזופרניה על סמך הסימפטומים שהבאת. יש צורך בבדיקה פסיכיאטרית מקיפה על מנת לאבחן סיכזופרניה. אולם מה שברור ממכתבך זוהי תחושת ניתוק מהסביבה ודיכאון שאינם מסבים לך נחת. את מספרת שהינך מקבלת טיפול תרופתי לאורך זמן, אולם מה עם טיפול פסיכותרפויטי (שיחות)? טיפול תרופתי המשולב עם טיפול של שיחות הוא יעיל הרבה יותר לדעתי מאשר טיפול תרופתי בלבד. במהלך טיפול פסיכותרפויטי תוכלי גם להבין יותר מה קורה לך, ואולי אף ממה את סובלת. תרגישי טוב! בברכה, טלי פרידמן

בשנה האחרונה עברתי 9 הפריות וכולן נכשלו. לא ניתן להצביע על בעיה ספציפית אצלי או אצל בעלי. ולכן כנראה שהבעיה היא באיזה שהוא חסם פסיכולוגי אצלי. התקופה האחרונה היא הקשה בחיי אולי משום שלאט לאט אני מגיעה להכרה שגופי בוגד בי אף פעם לא הייתי בטיפול כי תמיד האמנתי שכל מכשול בחיים אני אצליח לעבור בזכות עצמיו אכן כך תמיד היה. אשמח לדעת האם לדעתך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ואם כן האם ידוע לך על מרכזים שמטפלים ספציפית במצב של אי פריון עם טיפול פסיכולוגי. תודה

לג' שלום. אינני יודעת על מקום מסויים המשלב בין טיפולי פיריון לבין טיפול פסיכולוגי- אולי כדאי לך לשאול את הרופא המטפל. יחד עם זאת חשוב לי לכתוב לך שגם אם נשללה כל בעיה פיסיולוגית אצלך או אצל בעלך- ההתמודדות עם 9 הפריות מבחנה שלא הצליחו עשויה להיות טראומטית ביותר. בכל הפרייה מתחיל תהליך של פנטזיות, משאלות וציפיות לגבי ההריון, התינוק, ההורות ועוד. בכל פעם שזה לא הולך- עשויים להיות אכזבה נורא גדולה, מצבי רוח קשים, מתחים וחרדות- גם אצלך ובטח גם אצל בעלך. וזה עוד מבלי לדבר על הטיפול עצמו- הכרוך בחוויות כואבות, לא נעימות ולעיתים אף משפילות. יצא לי לפגוש נשים רבות שעברו תהליך כמו שאת מתארת ונשאו משקעים קשים. אני מאוד ממליצה על טיפול פסיכולוגי- גם כדי לעבד את כל שעברת עד כה, גם כדי להחזיר את האמון בגופך וגם אולי לעזור לך להתפנות רגשית ולהתחזק לקראת אפשרות של כניסה להריון. אני שומעת בדברייך את הכמיהה לילד- הטבעית כל כך והמאוד מרגשת, ואני יכולה לתאר לעצמי כמה זה קשה, כואב ומאכזב כשזה לא מצליח במהירות ובקלות שרוצים. אני גם חושבת שאת אולי מוצפת כל כך ברצון הזה וכל כך עסוקה בזה- ואולי זה קצת עובד באופן הפוך- לרעת התהליך. אשמח להמליץ לך על מטפל באזור מגורייך. בהצלחה. רוית.

ג' שלום ראשית, אני מסכים מאוד עם דבריה של רוית. לאחרונה עניתי על שאלה דומה באתר ואצרף להלן את תשובתי. ניסיונות ההפריה מהווים חוויה מלחיצה ומתסכלת שמעוררת לא פעם חרדה, כמו גם תחושות אשמה ופגיעה בבטחון העצמי. הקושי להיכנס להריון, במיוחד אחרי מספר טיפולים, מביא בוודאי מפח נפש רב ומתח סביב הטיפולים הבאים. באופן פרדוקסלי, דבר זה בפני עצמו יכול להוות גורם משמעותי המפריע לכניסה להריון. יש עדויות לכך שמתח נפשי משפיע על מערכות פיסיולוגיות שונות, כולל על מערכת הפריון. מתח יכול לדוגמא לגרום לאיחור ביוץ, להפסקת או שיבוש המחזור החודשי ועוד. כאמור, יש כאן מצב פרדוקסלי. ככל שיש יותר קשיים בכניסה להריון נוצר מתח נפשי גדול יותר סביב זה, וככל שהמתח גובר, כך עלולה להיות בעיה קשה יותר בכניסה להריון. ניתקלתי למשל בתופעה של הורים שהתייאשו מלהביא ילד לעולם לאחר שנים של טיפולים והחליטו לאמץ ילד. זמן קצר יחסית לאחר האימוץ נכנסה האם להריון טבעי ללא טיפולים. ההסבר שלי לתופעות מסוג זה הוא שלאחר הויתור ירד המתח סביב הנושא ולכן היה יותר קל להיכנס להריון. יש להדגיש שקודם כל יש לוודא שכל הבדיקות הרפואיות בוצעו ושנשללה בעיה פיסיולוגית (עד כמה שהרפואה יכולה לדעת, תמיד יש דברים שעדיין לא מבינים מספיק). ללא קשר לטיפול הרפואי, אני סבור שבאופן כללי, ולא רק במקרה שלך, חשוב לקבל במקביל לטיפולי הפריון גם עזרה בתחום הנפשי, מאחר וזהו תהליך קשה לכל אדם. לצערי, אין מספיק מודעות לכך, לא בציבור הרחב, ולא בקרב גורמי הטיפול הרפואיים. הטיפול הפסיכולוגי יכול ללכת בשני נתיבים אפשריים (או בשילוב ביניהם). מחד, הבנה מעמיקה של ההסטוריה האישית, האישיות, צורת החיים, הזוגיות, משמעות הילדים בחיים וכדומה. כאן מדובר על ניסיון להתחקות אחר ההתפתחות האישית לאורך החיים שלעיתים מביאה לקשיים והתלבטויות שונות. נתיב אחר מגיע מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והוא עוסק יותר בהווה ולא מתייחס בהכרח לעבר. טיפול זה מתמקד בלימוד של דרכים להרגעה עצמית, לחשיבה חיובית ולביטול מצב המתח. ככל שתהיי רגועה יותר כך הסיכוי להיכנס להריון גובר. ניתן להיעזר כאן בשיטות פסיכולוגיות שונות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה ועוד. באופן אישי אני מאמין בשילוב כלשהו בין שתי השיטות האמורות. במידה ויש לך שאלות נוספות בנושא אשמח לענות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני מודה לך על תשובתך והתיחסותך החמה

1. האם הסרבנות לקבל טיפול תרופתי אופיינית במיוחד לחולים במחלות פסיכיאטריות ? ( אני יודע שחולי לב וסכרת גם מתעקשים לנהל אורח חיים מסוכן) 2. מדוע נפל בחלקם של החולים במחלות פסיכיאטריות הכבוד להיות מוזכרים בספר החוקים כבעלי פוטנציאל להתאשפז בכפיה ?? 3.

כי הם חחלשים ומחחזיקים מהם פסיכים

ניסוח השאלה מעלה הנחה בסיסית שהיא בעצמה איננה נכונה וכונתי למילה "סרבנות" טיפול רפואי ותרופות הן המלצה לא פקודה או חובה חולה אשר חושב שהטיפול המוצע לו איננו מתאים לו או כל סיבה אחרת בעיקבותיה איננו מעונין בה ו או שמעדיף טיפול אחר או אי טיפול כלל - איננו "סרבן" הנימנים על קבוצה זו הנם רבים [גם אם החלק היחסי הוא קטן] בינהם תמצא חולי סרטן ועוד הרופא איננו "אלוקים" , מפקד , מלך עריץ או כל בעל סמכות אשר חובה להשמע לו שאם לא כן סרבן הנך הוא בעל מקצוע שתפקידו להמליץ בניך את הדרכים השונות על יתרונותיהם וחסרוניתיהם ואתה כחולה תחליט את דרכך מה שכן המילה ,סרבנות" רומזת על המצב הנפוץ בו הוראות לחולי נפש פקודות הן וחובה עליהם לבצעם הרי אין הם יודעים מה טוב עבורם.....

אתמול הלכתי לקחת את הבת שלי מבית הספר וכשהיא יצאה היא הייתה עצובה ולא רצתה לספר מה קרה.לבסוף היא סיפרה שילד מהכיתה נגע בה איפה שאסור. היא סיפרה שזה קרה בשיעור ספורט. הלכתי מיד למורה ודברתי איתה עלזה והיום בבוקר פניתי למחנכת שלה . היא קראה לאותו ילד ושאלה אותו האם זה נכון.הוא כמובן הכחש אך המורה שאלה אותו שוב ואמרה לו שלא משנה ושזה לא יקרה שוב. היא שאלה אותו האם הוא הביא את הבובה לכיתה ואמרה לו ,סכמנו שאם אתה רוצה לגעת אז רק בבובה לא בילדים. אמרתי לה שאני מבינה שיש בעיה שהיא כבר ידועה והיא נסתה להתחמק ואמרה שכל אחד מגיעממשפחה שונה ואולי זה לא היה מכוון. אמרתי לה שהבת שלי לא רצתה לבוא לבית הספר ושהיא מודעת לנושא הנגיעות והמקרה השפיע עליה.השאלה שלי ,מה עלי לעשות או להגיד.האם השיחה עם המורה מספיקה. האם לערב את הורי הילד. מדובר על כיתה א'

שרה יקרה, השאלה שאת שואלת היא אכן חשובה ודחופה, ויש לה שני היבטים. ראשית, נכון את עושה בדאגה שלך לבתך. קשה לי לדעת, מדבריך, מה בדיוק קרה ומהי עוצמת הפגיעה בבתך. כדאי להקדיש לכך תשומת לב, ולבקש במהירות סיוע מקצועי. יש כיום מודעות גדולה לנושא של הטרדה מינית, גם כאשר היא מתרחשת בין קטינים שאין עליהם אחריות משפטית. אני מציע שתפני מיד ליועצת של בית-הספר, כדי שתפגוש את בתך ותבדוק את משמעות הפגיעה. חשוב שבתך תיפגש עם איש מקצוע, כדי שתקבל את תשומת הלב הנאותה, וכדי שהשפעת האירוע, והתגובה שלך לאירוע, לא תצא מפרופורציה מתאימה. שנית, יש לבדוק את התייחסות המערכת החינוכית לילד שפגע בבתך. תגובת המורה, כפי שתיארת, מעוררת בי אי-נוחות, ואני חושב שכדאי לשתף בכך גם את מנהלת בית-הספר. יש לעשות זאת בשיקול דעת ובעדינות, כדי להיזהר משיפוט מוקדם של הילד ומפגיעה בו. כפי שרמזתי כאן, יש לעשות את הדברים בתקיפות ובמהירות, אך רצוי מאוד להימנע מתגובות מוגזמות לפני שייעשה בירור מקיף ומקצועי. כדאי גם שבתך לא תושפע מהחשש שלך, ושהדברים לא יצאו מפרופורציה. במידה ולא תזכי לתשובות הולמות או לטיפול ראוי מטעם היועצת או מנהלת בית-הספר, את מוזמנת לפנות שוב לפורום הזה, כדי לחשוב על האפשרות לפנות אל הגופים המתאימים המטפלים בבעיות מסוג זה. בברכה, דרור גרין

אני מודה לך מאד על התשובה ומהירות התגובה

הורי הילד בודאי מודעים לבעיה, ויותר מזה, אני לא אתפלא, אם מישהו "נוגע בילד" מבין המשפחה. אחרת מה לילד כזה קטן ולנגיעות?

רוז יקרה, המודעות הגדלה והולכת לנושא ההטרדה המינית גוררת בעקבותיה לא מעט הנחות ומוסכמות, וצריך להיזהר מלשפוט ללא מידע מדויק. יתכן וההנחה שלך נכונה, אבל צריך להיזהר מלהטיל רבב במקרה שאיננו יודעים עליו דבר, וכדאי לפנות לגורמים המוסמכים באופן שקול, כדי שלא לפגוע בשל חוסר ידיעה. חשוב להיות ערניים וקשובים לכל מקרה של הטרדה מינית, אך צריך להיזהר מהסקת מסקנות ומציד מכשפות. דרור

שלום לכם, נראה לי שרוז צודקת, לדעתי המורה צריכה לדווח לרשויות על המקרה. עדי

אני לוקחת ציפרמיל 10 מ"ג. והוא קצת פוגע לי בחשק המינישמעתי שג'ינקו בילובה יכול לעזור. האם זה נכון? ואם כן, האם יש איזשהם סיכונים באינטאקציה בינהם? האם יש התווית-נגד להשתמש בשניהם יחד? אם זה בסדר, אז באיזה מינון לוקחים את הגינקו, ובאיזו שעות? (את הציפרמיל אני לוקחת ב 22:00 בערב) בתודה נטע

.

הגינקו אנו תרופה לא ידוע על תנגודת ביו-תרופתית

הייתי רוצה לקבל שמות של רופאים המטפלים בבעיה ששאלתי לגביה בדפים הקודמים. אם מדובר בטיפול פסיכולוגי אז כנ"ל . תודה

גלי שלום מהיכן את בארץ והאם את מעוניינת בטיפול במסגרת ציבורית או פרטית? בברכה ד"ר אורן קפלן

גלי שלום. הדואר האלקטרוני שלך בגיע אלי - לא קריא. את יכולה לנסות לשלוח שוב או לטלפן? תודה. רוית.

שלום ! יש לי חברה טובה שסיפרה לי לפני כשנה שיש לה מחלת נפש - התקפי חרדה. היא גם מטופלת בעזרת תרופות שונות שאיני יודעת את שמם. שאלתי היא מהם תופעות למחלה זו ? לעיתים חברתי נוהגת בצורה מסוימת ואינני יודעת אם ההתנהגות נובעת מהמחלה או מתכונות אופי. אשמח אם תוכלו לומר לי דברים כלליים מה עובר אדם כזה ? מהם נקודות החולשה שבהם צרכים להיות הכי רגישים עם חולים אלה ? וכ"ו.

טלי שלום רב, לגבי הסבר של תופעות חרדה, את יכולה לעלעל בדפים הקודמים בפורום ולמצוא מידע רב בנושא (ד"ר קפלן כתב על כך בתשובותיו בפורום באריכות). גם בכתבת השער הקודמת שאני כתבתי, עסקתי בהפרעות חרדה. אבל דבר חשוב ביותר אני רוצה להבהיר: הפרעות חרדה כשלעצמן אינן מהוות מחלת נפש!!! אפילו אם האדם לוקח טיפול תרופתי, אין זה אומר שהוא חולה נפש, אלא סובל מהפרעה נפשית מסויימת. שני הדברים שונים באופן מהותי! אם לאחר קריאת החומר עדיין יוותרו לך שאלות, אשמח להשיב עליהן בהמשך. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום התקפי חרדה הם בהחלט לא מחלת נפש (אם בכלל יש כזה דבר "מחלת נפש"). כאן באתר יש הרבה מאוד מידע על נושא החרדה. הקליקי עם העכבר על המילה "חיפוש" למעלה והקלידי את המילה "חרדה" תקבלי מספר רב של הודעות ותשובות המתייחסות להיבטים שונים של הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בוכה. ללא סיבה ספציפית. כשאני לבד, או בלילה, פרץ של דמעות זורם וזורם... בסוף לא ישארו לי יותר דמעות, ואז יתחילו לזלוג דמעות של דם... ואני אבכה דם ועוד ועוד, עד שיגמר הדם. ואז - אין לי מושג מה יהיה. אולי האיברים הפנימיים שלי יתחילו לצאת , דרך החור של הדמעות, וזה יהיה כואב, אני משערת.... וכל מה שנמצא בתוכי יתפרץ החוצה בבום ענק ! בגועל ואני אהיה ריקה! וחופשיה. ואז אוכל לישון בשקט........

גם יקרה, כמה קושי, כמה כאב טמונים בתוכך. כמה דמעות יכולות לזרום, כמה דם יכול לפרוץ את מחסום הגוף אל החוץ, כמה זעם ומכאוב יכולים להתפוצץ בבום אחד. אני מקווה שאזרת אומץ ודיברת עם מי שאמרת לי בטלפון שתדברי. אם לא, את תמיד יכולה להתקשר אליי שוב, ונחשוב יחד מה אפשר לעשות. אבל אל תיהי לבד, ככה, עם הכאב העצום הזה. זה מכאיב מדיי. פוצע. בברכה, טלי פרידמן

הי ילדה- כשאת בוכה- אני בוכה איתך וכשאת מתחזקת ועונה תשובות יפות לאנשים אחרים- אני מחייכת ומחזיקה לך אצבעות אני מתפללת שלא תבכי הלילה, שלא יכאב. וגם אם יזלגו דמעות, וגם אם תרגישי שאת מתרוקנת- תוכלי להתעורר מחר לבוקר חדש, ולהתמלא מחומו של העולם. ממשיכה לחשוב עליך.

תודה... אני קוראת את הדברים שאת כותבת לי, ואפילו היו לי כהשראה לנושא במספר מהציורים שלי...(הבקבוק עם המכתב שנשלח על פני המים.) הבוקר, כשהתעוררתי, באמת יבשו לי הדמעות. והיום לא כואב. (טפו טפו טפו) :)

אין לי הרבה מה לומר לך, גמ. אני קוראת את הודעתך ולבי נחמץ למול הכאב האין סופי הזה. דעי שאינך לבד, ואל תתביישי לפנות לאנשי מקצוע. יש המון אנשים טובים, שם בחוץ, והם ישמחו להושיט כתף.

חבל שמטאן כזה כבד את נושאת לבד . קל מאד לרדת אך קשה מאד לעלות ואז צריך לקבל עזרה במיוחד מחברים. גם כאן תוכלי לקבל עזרה אם רק תרצי. יש הרבה אנשים טובים שישמחו להקל עליך .אז תני צאנס.

לד"ר פלד שלום רב שמי מאיר רציתי לדעת האם פסיכוזה ומחלת הסכיזופרניה הם על אותו קטגוריה. האם תרופת ההלידול היא תרופה ממכרת?

מאיר כתב/ה: > > לד"ר פלד שלום רב שמי מאיר רציתי לדעת האם פסיכוזה ומחלת > הסכיזופרניה הם על אותו קטגוריה. לא > > האם תרופת ההלידול היא תרופה ממכרת? לא כלל לא

האם OCD ו-CFS יכולות להתרחש יחדיו כאשר הסימנים ב-CFS הם חולשה , עייפות ומצבי רוח משתנים.

מדובר בשני מחלות שונות לא קשורות

לא שייך לנושא רפואי אלא נושא אינטרנטי. מדוע לא מסומנות ההודעות שכבר נקראו????? על מנת שלא עליהן בכל פעם מחדש???? חבל....זו טרחה מיותרת. במקומות אחרים, בפורומים אחרים....הן מקבלות צבע אחר....ואז יודעים שלא לחזור עליהן. תודה על תיקון כזה. מי שבנה את האתר בודאי מודע לנושא אי הנוחות. וחבל שלא בנה כך את האתר מלכתחילה.

לאמא של...שלום רב, דווקא יש סימון ליד כל הודעה שלא נקראה. הודעות אלו מסומנות במילה "חדש" הנמחקת לאחר פתיחת ההודעה. ככה לפחות זה עובד אצלי. בברכה, טלי פרידמן

גם אצלי.

נתקלתי במקרים בהם אנשים שטיפול תרופתי הוא מענה הכרחי בשבילם ניסו להכחיש מפאת הבושה את ההזדקקות לתרופות פסיכיאטריות. אנשים אלה החליטו שיותר מכובד לפנות לפסיכולוגים קליניים ולרפואה האלטרנטיבית ומשום כך הגיעו גם לאשפוזים במחלקות סגורות ? לפני שנחנך את הציבור האם לא כדאי לערב את המחוקק ??

לשאול שלום רב, לפני שמערבים את המחוקק, כדאי לעשות סדר כאן בפורום ולבדוק שאלו שמפרסמים את הכתבות אכן מודעים למה שהם מפרסמים ויימנעו מהכנסת פניקה בציבור. עדי

עדי שלום רב, אשמח אם תפרטי למה את מתכוונת. האם זה קשור לכתבה אודות הסכיזופרניה, או משהו אחר? בברכה, טלי פרידמן

יש מהלך בכנסת לחוקק חוק שידרוש שרופא אלטרנטיבי יהיה גם רופא באמת - דהיינו עם רשיון לעסוק ברפואה קונבנציונאלית - אני מסכים שצריך חוק - יש יותר מידי חוסר מקצועיות ושרלטנות בשוק החופשי - יותר מידי נפגעי רפואה אלטרנטיבית מגיעים אלי

ד"ר פלד היקר אני היתי מתחיל עם זה שרופאים עם רשיון אינם באמת רופאים אולי שילמו עבור התעודה אולי שכחת לציין כמה נפגעו מרופאים עם רשיון שבאמת באמת לא מבינים כלום האמן לי אני כבר איתם 11 שנה לצערי אני מבין הרבה יותר טוב מהם לא חוכמה להפיל על אחרים שאינם רופאים ולא נשבעו לאף אחד כמובן זה לא אישי למדתי להעריך אותך אבל צריך להגיד הכל גם איפוא שכואב בידידות יהודה

שאול שלום רב, שאלתך מעניינת וחשובה, אולם היא מעין משאלה. הלוואי ויכלנו "לתקן" את העולם ואת הסובבים לפי ראייתנו אנו. אולם לא כולם כמונו, וישנם סוגים שונים של אנשים עם מהלכי חשיבה שונים. אם אדם מחליט שהוא אינו מעוניין בטיפול תרופתי, מן הראוי שנכבד את רצונו, גם אם הדבר כרוך בפגיעה בבריאותו הנפשית או הפיזית של אותו אדם. חובתו של הרופא ליידע את המטופל בכל ההשלכות של הטיפול התרופתי, כמו גם בהשלכות של אי נטילת הטיפול התרופתי. במידה והאדם אינו אחראי למעשיו, אזי הוא יאושפז, ושם החוקים משתנים וניתן לחייב את האדם לקחת טיפול תרופתי. דומה הדבר בעיני לכל חולי אחר (גם פיזי). אם אדם, חולה לב יסרב לקחת תרופות חיוניות לו, אין אפשרות להכריחו. אולם אם הוא יאבד את הכרתו ויגיע לבית חולים, מן הסתם ינסו להציל את חייו בכל דרך שהיא, גם בנתינת תרופות שונות. זה המצב, והוא נובע בעיקר מנתינת אחריות למטופל עצמו על חייו, עד הרגע שהוא כבר אינו מסוגל לעמוד באחריות זו. בברכה, טלי פרידמן

ואני שואל למה לא הסבירו לי את זה לפני 12 שנה מה תרופות עלולות לגרום כמו התמכרות למשל

.על כך שלא ניתן לחנך את כל העולם הננו מסכימים

כבר דובר כאן כי רוב חולי הנפש אינם חולים בנפשם... לשם יש חשיבות רבה מאד למילים בכלל אם תקרא למישהי "נחמדה" או " גברת" מיד המשמעות שהנך נותן לה יהיה שונה נסו גם לחשוב על בית ל"מתרפאים" או "מטופלים" במקום "חולים" למילים יש כח רב בגלל המשמעות שהננו מעניקים לה והאם אתה באמת מצפב ל"חינוך" בני האדם כולם ?! זוהי אוטופיה שעדיף לא להכנס אליה כלל יותר פשוט ויותר נכון לשנות את השם אשר איננו נכון ומטעה ראה איזו חשעבות יש לכך כפי שאמרת רבים לא פנוים בגללהסטיגמה תראה דוגמא ממחלות אחרות נחלת היפים לדוגמא חושבים על שינוי שמה וכן שינוי שם התסמונת לשם אחר כי השם הנוכחי מטעה מאד יתרה מזו לאותם חולים אשר מטופלים לא פעם בכדורים פסיכאטרים [אם כי במינונים נמוכים בהרבה] בעיר להיטיב עם השינה, חוזרים ומדגישים בפניהם שאין זה בגלל שהם "פסיכים" בכלל מאבק גדול היחה לשינוי הגישה מפסיכאטרית לפיזית לכאורה רק כינוי או שם אך אלו מסתבר חובקים בתוכם עולם ומלואו גם הלומי קרב רק לאחרונה נחקק חוק כי אינם לוקים בנפשם - כד כדי כך חשוב לא להכלל בהגדרה הגיע הזמן לשינוי השם, לבצע הבדלה בין המחלות השונות היום כל הנכנס בית חולים או מחלקה פסיכאטרית חותם על מסמך בו למעשה מוותר מראש על זכויותיו להחליט עבור עצמו האם זה נכון עבור כ-ל הנכנים לבי חולים?! כמדומני שלא הגיע הזמן להבדיל בין החוליעם השונים ולא לשים את כולם באותה המטריה

אם בכלל יש דבר כזה מחלת נפש אז אולי אמת הגיע הזמן למצוא הגדרה נכונה יותר הולמת יותר שלא מטילה סטיגמה קשה שמבדילה בין המחלות השונות והרי ידוע לנו כי לצורת וכיוון המחשבה יש חשיבות עצומה בהבראה של האדם אז אולי נתחיל מדבר קטן ופשוט זה..

שלום שלום רב, קראתי את הודעותיך האחרונות ואני רק רוצה לומר שאני מסכימה איתך. אולם כמו שכתבת אתה וגם אני, יש אוטופיה ויש מציאות. כרגע המציאות היא פחות נחמדה (בלשון המועט). ראה את המודעות האחרונות בעיתונות של יו"ר ההסתדרות הרפואית, מר יורם בלשר, אודות מערכת הבריאות הגוססת. כנראה שכבר באמת הגענו לסף גבול היכולת! והערה אחרונה שלום, וכל היתר, ישנו אתר העוסק בסטימה של חולי הנפש, ומפעיל האתר מעוניין לצרף כמה שיותר אנשים, ואולי בעתיד להוות כוח כדי באמת לשנות את פני הדברים. אני מבטיחה בהמשך למצוא את כתובת האתר, ולרשום אותה פה. שבת שלום, טלי פרידמן

לד"ר אורן ולד"ר דרור שלום, לפני מס' שבועות גוללתי בפניכם את הקשר שהיה לי עם בן זוגי ואת הסיבות לפרדתנו . אוליי אזכיר בקצרה, מדובר בכשלון של שני מבחנים שכתוצאה מכך בין זוגי נכנס למשבר עמוק וזה הביא לפרדה שלנו. עברו מס' שבועות ובן זוגי הציע שנחזור אבל לפי הקצב שלו, הוא ביקש שלא אלחיץ אותו ושלא אחנוק אותו באהבה שלי אליו. ספרתי זאת לפסיכולוגית שלי והיא הציע שנחזור והוסיפה שזה חסר סיכוי ושהקשר ייגמר תוך חודש חודשיים או שאוליי יקרה נס ודברים יסתדרו. יעצתם לנו ללכת לייעוץ זוגי, בן זוגי סירב בטענה שהבעייה אצלו ולא אצלנו. שאלתי היא האם באמת הקשר חסר סיכוי או שאוליי הוא באמת מעוניין בקשר אבל ללא לחץ מצידי? תודה רבה אלה

אלה שלום מה שאת מתארת נשמע מן הצד לא טוב. אינני מכיר אתכם לעומק כך שאינני מרגיש שאני יכול באמת לתת לך המלצה חד משמעית, אבל כל כך הרבה אמביוולנציה לגבי קשר אומרת משהו. קשר ללא יכולת מחוייבות והדדיות יכול להיות מכאיב ומתסכל. את לא תוכלי לספק אותו והוא כמובן לא יוכל לספק אותך. עדיף במצב כזה אולי לשמור מרחק ולהציג גבולות ברורים. אם פעם הוא ירצה קשר עם מחוייבות ואת עדיין תהיי מעוניינת בו אולי יהיה משהו בכל זאת. אני נוטה לקבל את ההשערה שזה די חסר סיכוי, לפחות באופן שתיארת את הדברים. אולי כדאי לבדוק מה קורה לך כעת. מדוע את כל כך מתעקשת על קשר שלא מספק לך את מה שאת באמת רוצה. חפשי בן זוג שיהנה מאהבתך ולא ירגיש שהיא חונקת אותו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, תודה על תשובתך. תוכל לתאר לי כללית ומעשית כיצד מבצעים היפנוזה וכיצד מבצעים דמיון מודרך? אודה לך על פירוט השלבים, השיטות, מה עושים, וכד'. שוב תודה, מעין.

מעין שלום קשה לתאר במסגרת הפורום את התהליך, גם מכיוון שחלק ממנו הוא חוויתי והתיאור המילולי לא יספיק וגם בגלל שמדובר במגוון עצום של שיטות המתוארות באלפי עמודים של ספרים ואינני יודע כיצד ניתן לתמצת אותם במספר שורות. בעיקרון בשתי השיטות שציינת יש תהליך של רלקסציה (הרפיה שרירית) שיוצר מצב תודעה מיוחד המאפשר ריכוז ותהליך שהדבר הקרוב ביותר שניתן לחשוב עליו הוא חלום בהקיץ. מצד אחד בהחלט אין מדובר בשינה, מצד שני זה בכל זאת מצב שונה. הדמיון המודרך הוא מעין מסע בדמיון והוא חלק מהטכניקה ההיפנוטית. אולם בהיפנוזה יש גם חלקים נוספים טיפוליים שמקבלים האצה בשל מצב ההיפנוזה. לפני מספר שבועות נתתי סקירה בנושא היפנוזה ואצרף אותה בהמשך. אמנם היא עסקה בעיקר בטיפול בכאב באמצעות היפנוזה אבל זה גם משליך לתחומים אחרים כמו טיפול בחרדה, פוביות ונושאים רבים אחרים. במידה ואת מתעניינת בטיפול מסויים בעזרת היפנוזה אוכל לנסות ולהסביר, אבל כמו שציינתי קודם, חלק מהעניין זו החוויה עצמה ולא הכל ניתן להסביר במילים. בברכה ד"ר אורן קפלן הסבר על נושא היפנוזה היפנוזה היא שיטה שגורמת למצב תודעה שונה. הדימוי הטוב ביותר זה חלום, אבל היפנוזה זו בהחלט לא שינה. התהליך כולל כניסה למצב של רגיעה על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. פעמים רבות קשה להבחין בין מצב היפנוטי וסתם מצב רגיעה (בעירות). אנשים נמצאים במצב היפנוטי מידי יום אך פשוט לא מודעים לכך. למשל, בעת נסיעה ארוכה ורוטינית ברכב יכול להיווצר מצב שבו הנהג מגלה לפתע שאיננו יודע איך בדיוק נהג או אילו נופים ראה בדקות האחרונות. הוא היה בעירנות מלאה ויכול היה להגיב לכל מקרה חרום אפשרי בכביש, אבל בכל זאת היה שקוע בתוך עצמו. ניתן לכנות זאת מצב היפנוטי. כך שהיפנוזה אינה משהו מיסטי ונדיר אלא תופעה יומיומית ומוכרת לכל אחד (מבלי שקרא לזה בשם). בשל מצב התודעה המיוחד בהיפנוזה ניתן לערוך על ידה טיפולים או להאיץ טיפולים. התחום נחשב בר מחלוקת בנושאים טיפוליים שונים, אולם בנושא הטיפול בכאב על ידי היפנוזה יש תמימות דעים שזו שיטה יעילה. יכולת ההיפנוטיזציה שונה מאדם לאדם, אולם אדם שמסוגל להיכנס להיפנוזה יכול להיעזר בה לשם התגברות על כאב. הדבר חשוב במיוחד לטיפולים רפואיים לאנשים שלא יכולים לקבל זריקת הרדמה מסיבות שונות (בטיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים) או בכאבים כרוניים. יש הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. לכן נחקק חוק היפנוזה בישראל שמתיר רק לרופאים ופסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה ייעודית לנושא לטפל על ידי היפנוזה. המיתוס הנפוץ ביותר הוא של אובדן שליטה. שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכו'. למעשה המציאות רחוקה מאוד מהמיתוס. לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כמו כן בשיטות היפנוזה מודרניות רבות המטופל כלל לא מדבר בזמן ההיפנוזה, ואם הוא כן מדבר, זה דומה לדיבור יום יומי רגיל. מהפנטים מודרניים אינם משתמשים בפקודות סמכותיות. למעשה, לאחר אימון מסויים, אנשים יכולים להפנט את עצמם ולהיעזר בכך בצורות שונות. ההיפנוזה אינה באה לבד. המצב ההיפנוטי יכול להאיץ תהליך טיפולי במיוחד בנושא של טיפול בכאב, חרדות, פוביות וכדומה. התהליך הטיפולי שנעשה בתוך ההיפנוזה הוא למעשה תהליך שקורה גם בטיפול פסיכולוגי רגיל, רק שהוא מקבל העצמה בגלל ההיפנוזה. המדע לא גילה עדיין כיצד ההיפנוזה פועלת מבחינה פיזיולוגית. עם זאת מחקר רב נערך בתחום והממצאים מעניינים מאוד. אחד הממצאים החשובים שהתגלו הוא שהיפנוזה מביאה לשיכוך כאבים בשיטות אחרות מאשר תרופות אופיאטיות נגד כאבים. כאב הוא מנגנון התרעה של הגוף בפני נזקים. כשאדם חש כאב הוא יודע שעליו לטפל בבעיה גופנית כלשהי. הבעיה היא שאחרי שההתרעה ניתנה היינו מעדיפים להפסיק לכאוב, אבל לגוף מנגנוני פעולה משלו ולא תמיד הכאב נפסק לבד. בעיקרון יש בגוף חומרים כימיים לשיכוך כאבים שנקראים אופיאטים אנדוגניים. תרופות רבות לשיכוך כאב מחקות את פעולת האופיאטים. זהו המנגנון המוכר ביותר לשיכוך כאב ומסתבר שחומר כימי בשם נלוקסון יכול לנגוד פעולה זו ולמנוע את שיכוך הכאב. למה זה חשוב להפסיק את מניעת הכאב? כי כך ניתן לדעת מה פועל דרך המנגנון הזה לשיכוך כאב. למשל, חולים שקיבלו תרופות מדומות שחשבו שהם משככי כאב דיווחו על ירידה בתחושות הכאב. כך גם אנשים שטופלו באקופנטורה, ובודאי אנשים שטופלו בתרופות אופיאטיות אמיתיות (כמובן שאצלם יעילות הטיפול היתה טובה בהרבה). בכל המקרים הללו כאשר ניתן נלוקסון הכאב נותר כשהיה ובוטלה השפעת השיכוך. מכאן, שהן ההשליה דרך תרופות הדמי, והן הפעולה הממשית של התרופה, פעלו באותה מערכת דרך האופיאטים האנדוגנים. בהיפנוזה לעומת זאת הנלוקסון לא עשה דבר. שיכוך הכאב פעל עם החומר ובלעדיו. המסקנה המתבקשת היא ששיכוך כאב על ידי היפנוזה פועל בערוץ שונה ומכאן חשיבותו, שכן הוא יכול להוות טיפול משלים למשככי כאבים או טיפול אלטרנטיבי כאשר לא ניתן לקחת משככי כאבים. כיצד היפנוזה בכל זאת פועלת? יש השערות שונות והתשובה אינה ברורה לגמרי. אחת האפשרויות היא שתחת המצב ההיפנוטי אדם יכול להתרכז בצורה טובה יותר ממצב רגיל. בעת כאב אנשים לא מסוגלים להסב את תשומת הלב מתחושת הכאב. תחת היפנוזה ניתן אולי להטות את תשומת הלב מתחושת הכאב לדבר אחר. בשפה יום יומית נוכל לומר שכמו שלא ניתן באמת לחשוב על שני דברים לעומק בעת ובעונה אחת כך אם אדם מרוכז דרך ההיפנוזה בדבר כלשהו אין לו מספיק משאבים להפנות לתפיסת הכאב וכך הכאב פוחת. באימון עצמי לאורך זמן ניתן ללמוד כיצד להרפות את הגוף ולהסיט את תשומת הלב מהכאב לא רק בתוך התהליך ההיפנוטי בטיפול אלא גם ביום יום. כאמור, המדע עדיין לא גילה באופן חד משמעי כיצד ההיפנוזה פועלת. אני מקווה שעניתי על שאלתך. הנושא הוא כמובן מורכב וקשה להסביר אותו כל כך בקיצור וללא שימוש במונחים מקצועיים מורכבים.

שלום רב, יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם בן זוגי, נפרדנו וחזרנו מס' פעמים תמיד אני זו שהייתי מסיימת את הקשר וגם חוזרת אליו. הבעיה שמטרידה אותי היא שאני לא מאמינה לו, יש לי תחושה שהוא משקר לי ולא אומר את האמת וזאת מכמה סיבות: האחת היא שייתכן שהוא פוחד מהביקורת שלי ולכן הוא מעדיף לא לספר את האמת. השאלה שלי היא האם יש אפשרות לבחון אותו ולראות אם הוא דובר אמת או שאוליי הבעיה היא אצלי ואם יש חוסר אמון , אנו לא צריכים להיות יחד? אנחנו בשנות השלושים כך שזו לא מערכת יחסים ראשונה. תודה מראש, כרמית

כרמית שלום רב, לפי מכתבך נראה כי הקשר שלך לבן זוגך מבולבל ונוטה לעליות ומורדות. את מתארת את חוסר האמון שלך בו. מאד קשה לפתח קשר משמעותי, כאשר אין אמון באדם השני. זה הופך את הקשר לפחות משמעותי, ןלכן כנראה הפרידות שאת מספרת עליהן מתרחשות. להערכתי עליך לבדוק עם עצמך מה מפריע לך בבן זוגך, מהו הגורם לחוסר האמון, עד כמה זה קרה לך במערכות יחסים קודמות, ויותר מהכל, מה באמת היית רוצה מבן זוגך ומה היית רוצה שיהיה בקשר בין שניכם. התשובות לכל אלו אינן חד משמעיות, אך ללא ספק הן עשויות להסיר מעט את הערפל הקשור ליחסיכם. אם את מרגישה "תקועה" בעמדתך או מבולבלת מדיי, כדאי היה לפנות לטיפול פסיכותרפויטי שיסייע לך להגיע לתשובות ולחשיבה בהירה יותר. בברכה, טלי פרידמן

כרמית שלום, לפני שנתייחס לדבריך, הייתי רוצה לצרף הסתייגות קטנה והיא שאינני מכיר אותך ולפיכך תשובתי עלולה להיות מעט כללית ופשטנית. אם תמצאי שמה שכתבתי לך "מדבר" אליך, אשמח לפרט יותר. הסיפור שאת מתארת אופייני לרבים מאיתנו הנמצאים בסיטואציה דומה. בגיל שלושים פלוס אנחנו מגלים שהנכונות שלנו לסבול דחייה או להתפשר על בן זוג מאוד יורדת, ולפיכך אנחנו פונים, באופן לא מודע כמובן, לאפיק פעולה רגשי קבוע. כוונתי היא שאנחנו נכנסים ל-"קטעים" קבועים שבהם אנחנו מנסים לבדוק האם מערכת היחסים שאנחנו נמצאים בה אכן מבטיחה יציבות וביטחון. התוצאה היא, כך אני חש, שאת עושה לחבר שלך הרבה "בחינות" כדי לבדוק עד כמה הוא ראוי לאמונך, וזאת מתוך תקווה שתוכלי לדעת "בוודאות" שהוא אכן ראוי לאמון. אולם לתדהמתך את חשה שהוא משקר לך, ואין זה מפתיע, משום שאף אחד לא אוהב שבוחנים אותו כל הזמן וההתחמקויות שלו מלומר לך את האמת צריכות להדליק "נורה אדומה" בלי קשר להאם הוא שיקר לך באמת או לא. בואי נעצור רגע. בשביל מה נכנסים לקשר ? בשביל להיות מי שאנחנו. להיות עצמנו וכדי שיאהבו אותנו כמו שאנחנו באמת. האם יש לך קשר כזה עם החבר שלך ? קשר שבו הוא חש בטוח שהוא יכול להגיד הכל, אבל הכל, או שאולי הוא חש שלא כדאי לו להגיד הכל כי הוא יחטוף "ביקורת" כמו שאת אומרת ? תחשבי לרגע. ההתנהגות שלך "משדרת" לחבר שלך שאת לא מקבלת אותו כמו שהוא. הפרידות, הביקורת, הפרידות. אם את לא מקבלת אותו כמו שהוא - למה שהוא יקבל אותך כמו שאת ? למה שהוא לא ישקר ? בקיצור, כמו לזוגות רבים אחרים, ככל הנראה יש לכם בעית תקשורת בקשר. קשר זוגי בנוי על פתיחות ואני חש שאין ביניכם פתיחות כזאת. אם הבעיה היא פתיחות - יכול להיות שאת טיפוס סגור ויכול להיות שלא - אבל יש לי תחושה חזקה שאת והחבר שלך נמצאים במעגל אינסופי של משחקי כוח. את זורקת אותו, אתם חוזרים, הוא משקר, את זורקת אותו וחוזר חלילה. זוהי דינמיקה מובהקת של משחקי כוח שמטרתם פשוטה. כל צד מעוניין לבדוק האם הצד השני אוהב אותו ולכן מגיעות ה-"בחינות", כל צד בדרכו שלו, שנועדו לבדוק האם הצד השני אכן אוהב. אולם משחקי כוח מעידים כי אתם מרגישים חלשים בפנים. אילו היית מרגישה חזקה מבפנים לא היית עושה איתו את אותם משחקי כוח, והיות ואני מעריך שאת אדם טוב - אני מעריך שבפנים את גם מרגישה חלשה ומתוך התחושה הזאת נובעת ההתנהגות הכאילו "כוחנית" שלך כשאת זורקת אותו כדי להיות "חזקה". האם ניסית להתחבר לחבר שלך דרך הצד החלש שלך והצד החלש שלו ? האם אי פעם שיתפתם אחד את השני בנקודות החלשות שלכם או שאתם עסוקים במלחמה בלתי פוסקת להעלים את החולשות שלכם ו-"להתעלק" על החולשות של הצד השני ? אם התחושות שלי נכונות, ותרצי לשמוע את ההמשך, אודה לך באם תשאירי לי כאן הודעה. ונקודה אחרונה למחשבה. אם את אינך מאמינה לאחרים, זה סימן שאת אינך מאמינה בעצמך. וזה, כמו ששנינו יודעים, כבר סיפור אחר לגמרי. תרגישי טוב. גשם

גשם היי, לצערי הרב אכן בן זוגי לשעבר שיקר לי ובפעם הראשונה הוא נתפס על חם עם הוכחות. אני רוצה שתבין שאני לא בולשת חוקרת ואין לי כל כוונה כזו. אני דוגלת בפתיחות ובחופש.הבעיה היא שדווקא הוא בנאדם מאוד סגור ואני לעומתו מאוד פתוחה. לא הסכמתי עם מילה אחת ממה שכתבת אך דבר אחד משך את תשומת ליבי וזה " משחקי הכח" לא פעם ולא פעמיים בן זוגי הרגיש מאויים ע"י ואמר שאני אפסיק עם משחקי הכח. מעניין אותי למה העלת זאת למרות שבעיני אין כל אמת בדבר. כרמית

כרמית שלום אני מסכים עם שתי התגובות שקיבלת ורוצה להציע לך אפשרות נוספת להתמודד עם מה שאת מתארת. למעשה את כותבת שאינך יודעת האם זו בעיה שלך, שלו, שלכם, ואיך מבררים זאת. במידה ושניכם מוכנים לכך, כדאי לפנות לייעוץ זוגי. במסגרת הזו תוכלו "לפתוח את הקלפים" בצורה גלויה אבל גם מוגנת ולהיעזר בגורם מקצועי ניטראלי כדי לברר מה כל אחד מרגיש לגבי הקשר וכיצד מתגברים על המורכבות שתיארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם כל חרדה מצביעה או מעידה על סכיזופרניה?

לי שלום ממש ממש לא. אין כל קשר בין השניים. חרדה היא תופעה נפוצה מאוד בקרב אוכלוסיה בריאה וניתן להתמודד איתה בדרכים שונות ולמנוע אותה. סכיזופרניה היא מחלה כרונית שניתן להקל על תופעותיה אך לא להיפתר מהן לחלוטין. סכיזופרנים יכולים כמובן לחוש חרדה. באנלוגיה, זה כמו לשאול אם לכל מי שיש חום זה אומר שיש לו מחלה ספציפית כלשהי, כאשר בעצם ידוע שהחום הוא רק סימפטום המתאר דברים רבים ושונים. במידה ומשהו הטריד אותך סביב הנושאים הללו את מוזמנת לכתוב אלינו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה עוד כמה שנים אצטרל לחכות ככה???????

לחכות למה?

לחכות לרגע שהכל יגמר...

יש לי בעיה קשה בזהות המינית : אני בחור בן 27 אין לי משיכה כלל לא לנשים ולא לגברים אלא לסוג מסויים של סאדו- מזוכיזם האם יש פתרון אמיתי לכך במסגרת טיפול פסיכולוגי / פסיכיאטרי כל שהוא ( היפנוזה ?) ניסיתי טיפול פסיכולוגי במשך תקופה מסויימת אולם הוא ללא שינה דבר אני במצוקה קשה

דוד שלום רב, מכתבך מועט בפרטים אודותיך ואודות הבעיה, אולם מה שברור הוא שאינך מרוצה מהמצב בו אתה נתון כרגע. וזוהי כבר סיבה טובה להגיע לטיפול. טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) עשוי להועיל לך, על אף שאתה מתאר חוית טיפול לא מוצלחת. השאלה היא גם למה אתה קורא "טיפול מוצלח/יעיל". טיפול אינו דבר שאת תוצאותיו רואים באופן מיידי, אלא לוקח לתהליכים הנפשיים זמן להתהוות וליצור שינוי, אם בכלל. בכל מקרה אני רואה טיפול כדבר טוב לאדם, ויותר מכך לאלו החשים מצוקה כלשהי. אם אתה זקוק להמלצות, אני יכולה לסייע לך בעניין. צור עימי קשר דרך האימייל או הטלפון. בברכה, טלי פרידמן

מסכים עם טלי. היפנוזה לא מתאימה למה שאתה מתאר, גם לא טיפול תרופתי. ניתן להיעזר בפסיכותרפיה אבל זה תהליך שעשוי להיות ארוך ונדרשת סבלנות. הדברים קרו בוודאי בתהליך ארוך ואיטי. קשה להניח שתוכל לפתור זאת בבת אחת. עם זאת, לעיתים הכניסה למסגרת טיפולית יכולה להיות מקלה בפני עצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה זאת אומרת סוג "מסויים" של סאדו-מאזו ? אופיר

ד"ר פלד שלום, אני מטופלת אצל פסיכולוגית מזה שבועיים.אני סובלת מדיכאון וחרדות ויש לי מצב נפשי ונסיבות חיים מסוימים שהייתי רוצה לגולל בפנייך שכן מדובר במצב מאוד מסובך. אני גם שוקלת ליטול סרוקסט. על סמך נסיונך הרב ורגישותך הייתי רוצה להעביר לך באי מייל הסבר ממצה לגביי . יש אפשרות כזאת?

רציתי רק להוסיף שיש דברים שאני פשוט לא אוכל לחלוק עם הפסיכולוגית ויש דברים שאני רוצה לשתף איש מקצוע וזו נראית לי דרך אפשרית תודה

אין בעיה ניתן לשלוח EMAIL

יש לי בעיות עור כגון אקנה ורוזציאה. הייתי רוצה לדעת אם לנטילת סרוקסט יכול להיות השפעה שלילית על העור או תופעות לוואי שקשורות למצב העור. תודה

אתה צריך להפנות את התשובה לד"ר פלד

אני סובלת מבעיות נפשיות קשות ומקבלת טיפול תרופתי. בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי וחושבת לחזור. שאלתי היא: איך מתמודדים עם העוצמות הרגשיות שמציפות בין הפגישות ? כעת אני מרגישה מאד רע אבל מצליחה קצת להדחיק את הזעם, היאוש וחוסר האונים. מנסיון אני יודעת שיהיה לי מאד קשה בין הפגישות, גם לאור העובדה שקשה לי לשתף אחרים במה שקורה לי, כולל את המטפל. בכלל קשה לי לתקשר עם הסביבה. כבר דחיתי את ההחלטה זמן רב ולכן אודה לכם בעד עצה כלשהי.

דבי שלום רב, את מעלה במכתבך קושי המתרחש אצל מטופלים רבים. הקושי בתקופה בין הפגישות, הכמיהה לפגישות תכופות יותר, להיות כמה שיותר מוגנת ומוכלת. אין לי נוסחת פלא כיצד להתמודד עם קושי זה, אולם הוא קושי אשר עם הזמן במשך הטיפול בדרך כלל הוא מתקהה ופחות מורגש. בכל מקרה רצוי לדבר על כך עם המטפל (כן, כן, גם זה לא קל...). ויתרה מזו, כרגע את מתארת את מצבך כ"מאד רע", אז טיפול יכול להיות דווקא דבר יעיל ומסייע. לכל דבר יש את המחיר והקושי שלו. בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן