פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום .. אני משתמשת בסרוקסט כחצי שנה ( אני הובחנתי כסובלת מהתקפי פאניקה, חרדות והתקפי זעם ) לפני צריכת התרופה היו לי בעיות שינה עכשיו הבעיה נפתרה עם לקיחת התרופה אבל צצה לה בעיה חדשה והיא שאני לא מצליחה להתעורר ( ולוקח לי המון זמן להתאושש ) זה גורם לי בעיות בעבודה של איחורים יומיומים , ניסיתי לקחת את התרופה בשעות הערב וזה לא עוזר. מה עושים? האם יש קשר בין סרוקסט לבעיות התעוררות ( זה לא משנה איזו התעוררות גם כשאני ישנה צהרים יש לי את אותה הבעיה. )? תודה מראש !

יתכן שצריך ל"שחק" עם המינון מי רושם לך את התכשיר - ? תנסי איתו לאזן את הטיפול

שלום לכולם, אני סובל מהתקפי פאניקה וגיליתי במשך הזמן שהתרופה שהכי עוזרת לי היא סרוקסט. הבעיתיות היא שכל הזמן שצרכתי את התרופה (במשך חודשיים בערך) הייתי יכול להירדם בלילה רק באמצעות נוקטורנו. מה לעשות? ניסיתי תרופות אחרות בהמלצת הפסיכיאטר שלי אך הן לא כל כך עזרו. אודה לכם על תשובתכם.

לצערי הבעייה מוכרת לי מאוד. הפתרון הוא רק הזמן. עוד שבוע שבועיים תרגיש שהתופעה הולכת ופוחתת. תרגיש טוב.

מי יודע מה קורה לילד עם הפרעות רגשיות אשר לא מרוכז בכיתה והמורה מדווחת והיועצת ממליצה על ריטלין, והניאורולוג קורא את דברי המורה, בודק רפלקסים ונותן כדור ריטלין. מי יודע מה קורה כשגם לאחר שנה כשהדברים מחמירים והפסיכולוגית של בית הספר אומרת שהילד מפונק והיועצת שוב ממליצה לעלות את מינון הכדור בעוד חצי כדור אני מניחה שאף אחד לא יודע וסופו של חרוז זה ה י ל ד מ ש ת ג ע לתשומת לב ההורים, לא לתת לילד ריטלין לפני איבחון קליני נקודה. הגיע הזמן שהרופאים המורים, הפסיכולוגים החינוכיים ידעו שהריטלין מסוכן ולפני שנותנים לילד את הכדור יש לבדוק היטב. זו מערכת החינוך הרגיל אשר לא רוצה להתמודד ומעדיפה לתת סתם כדורים.

שימי לב: כתבת בתחילת ההודעה שלך "הפרעות רגשיות". טיפול תרופתי בהפרעות ריגשיות אצל ילדים צריך להיות ע"י פסיכיאטר לילדים ולא ע"י נוירולוג. אכן הריטלין הוא מסוכן- במיוחד כאשר ישנם ליקויים נפשיים ו/או נוירולוגיים אחרים ו/או נוספים- ובטח שלמורה בבי"ס לא צריכה להיות שום סמכות בעניין של טיפול תרופתי וגם פסיכולוגים חינוכיים הכשרתם לא כוללת ייעוץ תרופתי בשום מקרה. ברור שהרבה יותר קל לסמם ילד בעייתי מאשר לדעת איך להתמודד עם בעיותיו. בהצעת החוק (שהיא קצת קיצונית) יש היגיון רב וזאת רק שאלה של זמן מתי יהיה שינוי במצב.

ראי מאמר שפורסם היום בהארץ, כאן למטה. דרור גרין

לצערנו הרב, כל מורה שלא בא לו להתאמץ נהיה לי פסיכיאטר. קצת יות ר תשומת לב לילד, תפתור הרבה בעיות. היום הרבנים החינוכיים במגזר החרדי מבינים את זה, והרבה פעמים הצילו ילדים , על ידי שהפסיקו את הריטלין . והם מטפלים בהם טיפול נקודתי וממוקד בבעיה של הילד. ברגע שהילד מתחיל לראות הצלחות, הוא מרגיש יותר טוב, ומקבל בטחון עצמי, ושלוה.

כמורה במערכת החינוך הרגיל, אני משוכנעת שהעניין כלל אינו "מערכת שאינה רוצה לטפל ולהתמודד", נהפוך הוא, עושים הכל בכדי לשלב את הילד ההיפראקטיבי בכיתה הרגילה, אולם תמיד קיימת הדילמה בין צורכי הפרט לזכות הכלל, והרי יש בכיתה ובביה"ס עוד תלמידים שראויים לתשומת לב מהמורה שלהם, זכאים לתחושת בטחון ולידיעה שלא יפגעו בהם, ולא תמיד ניתן להבטיח זאת, כשיש בכיתה ילד אימפולסיבי ו/או אלים בצורה יוצאת דופן, כך שלעיתים חוסר האונים הוא עצום ולא קל לקבל החלטה על טיפול כזה או אחר. הרטלין, אכן שנוי במחלוקת, וככזה ממליצים עליו במשורה. ביה"ס הוא רק בחזקת ממליץ, ניאורולוג מחליט על מתן רטלין ועל המינון המתאים. נכון שהיום הנטיה היא לפסול, לפיכך, חשוב לזכור גם את היתרונות של הרטלין - ילדים מתחברים ליכולות שלהם, חווים הצלחות ומאפשרים לעצמם חוויה נינוחה ומעצימה.

התביישתי כל השנים לשאול את הגיניקולוג שלי. אני בת 35, נשואה אם לשניים, ומעולם לא הרגשתי כל עינוג שהוא בזמן קיום יחסי מין או בזמן גירוי עצמי שלי(אוננות). עד כמה שנבדקתי כל חיי כנראה שהמבנה שלי תקין לחלוטין שהרי אחרת היו הרופאים כבר מעירים לי. האם יתכן שאין לי כל עיצבוב? אני מדברת על חוסר גירוי מיני לחלוטין , אם זאת אני מצליחה להרגיש כאב וכד'. האם למדע יש איזה שהוא פתרון עבורי? אני רוצה לציין כי מעבר לזה אני באה מבית פתוח מאוד, ואין לי כל עכבות בקיום יחסי מין או בכלל לגבי הגוף שלי,הקושי היחידי שלי הוא קושי אי ההנאה המוחלטת- אני מרגישה רק מעין דגדוג או לחץ, ולא כלום יתרה מזה.

שלום שמי נירית ואני לא מקיימת מין עם בעלי כ - שלוש שנים מה הבעיה שלי ?

נירית לשאלתך כל כך הרבה תשובות אפשריות. נסי אולי לומר מה המחשבות שלך סביב הבעיה וסביב הקשר עם בעלך ואולי יהיה יותר קל להשיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

מתי שלום רב, אני ממליצה לך לפנות לסקסולוג. אמנם ייתכן ומדובר במשהו פיזי לחלוטין, אך אם את מתביישת לשאול את הגניקולוג שלך, הדבר הקרוב ביותר הוא הסקסולוג. יתרה מזו, את יכולה לנסות להפנות את שאלתך גם לפורומים בנושאי גניקולוגיה, ולבדוק האם עשוי להיות מקור פיזי לבעיה שלך. בכל מקרה, אם הדבר משפיע על חייך ועל חיי הזוגיות שלך, הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פרטני או זוגי, לפי החלטתך. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

מצטרף להמלצותיה של טלי. כדאי אולי להתחיל בבדיקה רפואית ולהתגבר על הבושה. אף גניקולוג לא יופתע מהשאלה. תוכלי להתחיל מפורום רפואת נשים כאן באתר. אם את באיזור המרכז אז בבי"ח ליס ליולדות בתוך בי"ח איכילוב יש מרפאה טובה שעוסקת בייעוץ לנשים בתחומים של תפקוד מיני. ניתן לפנות בטלפון לתיאום תור דרך מרכזית ביה"ח. מרפאות דומות פזורות במקומות רבים בארץ. קחי בחשבון שגם אם הבעיה רפואית במקורה, יתכן שנוצרה בעיה משנית רגשית בשל הזמן הרב שאת מתמודדת עם המצב. במקרה זה הטיפול המומלץ יכלול, כפי שטלי כתבה, גם טיפול פרטני או/ו זוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אובחנתי כסובלת מהתקפי פאניקה לאחר שהתרוצצתי במשך שנה בין רופאים שונים שלא מצאו אצלי שום בעיה רפואית וכל הבדיקות והממצאים היו תקינים. אני חייבת לציין שעד שהכל התחיל הייתי בחורה בריאה מאוד. מזה כשנה וחצי אני מטופלת בכדורי Xanax בתחילה במינון של 3.5 מ"ג ביום והיום כ- 1.5 מ"ג ביום וכל התופעות שהיו לי (קשיי נשימה, רעד, דפיקות לב, זרמים בגוף, חולשה כאבי בטן ועוד) נעלמו כמעט לגמרי. עדיין לפעמים הם מופיעים אבל בעוצמה נמוכה ולעתים רחוקות. בהמלצת הרופא המטפל ניסיתי לפני מס' חודשים להקטין את המינון ולהגמל מהכדורים, וכשבוע לאחר שסיימתי עם הכדורים לגמרי חזרו לי התופעות. מאז חזרתי למינון של 1.5 מ"ג ואני די בסדר. הרופא שלי ניסה להעביר אותי לכדורים מסוג אחר (פרוזאק ודומיו) אבל כולם השפיעו עלי לא טוב. יש למישהו רעיון מה כדאי לי לעשות? האם יש סוגי טיפולים נוספים שכדאי לי לנסות? האם נגזר עלי לחיות כל החיים עם הכדורים האלה? האם אין סכנת התמכרות לכדורים? איך יוצאים מהתקפי פאניקה? אנא עיזרו לי רינת

אני לא בעל מיקצוע !!!! אבל,אולי תנסי טיפול פסיכולגי, אולי פסיכוטרפיה.... אנחנו קצת יותר מ רק "גוף" יש גם "נפש" אולי טפול בסיבות ה"נפשיות" יוביל להקלה בסימפטומים ה "גופניים" בהצלחה בכל דרך שבה תיבחרי אופיר

כל הכבוד אופיר, אהבתי את תשובתך. רינת שלום רב, גם אני כמו אופיר, חושבת שטיפול פסיכותרפויטי עשוי להפחית את התקפי החרדה, ולהוות "מגן תומך" שעם הזמן ייסייע לך (אולי) להפסיק את השימוש בכדורים. גם שימוש בשיטות הרפיה, מדיטציות, טאי צ'י, ביופידבק וכדומה, עשויות לעזור. בהצלחה, טלי פרידמן

רינת שלום נושא התקפי פניקה עלה מספר פעמים בפורום ואנסה לסכם עבורך את הנאמר ואח"כ אתייחס אישית למה שתארת. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בהתקפי פניקה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי פניקה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, הפניקה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים. יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי קצר מועד ולשפר את איכות החיים. במידה ועדיין יש בעיות פסיכולוגיות אחרות, אפשר להתמודד עימן בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. לעיתים ניתן לצרף לגישה זו טכניקות טיפוליות של ביו-פידבק, הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. מניסיונך האישי כבר ראית את סוג התרופות הניתנות במצבים כאלה והן הקלו עליך על פי דיווחך, אולם לא פתרו לחלוטין את הבעיה, לפחות לא בטווח ארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בנושא התרופות תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד. בכל מקרה אני מציע לך לקבל ייעוץ פסיכיאטרי יסודי בנושא הקסנקס. לתרופה זו יש תופעות התמכרות. באופן פרדוקסלי, תופעות הגמילה ממנה יכולות להיות דומות לתופעות שבגללן לקחת את התרופה. מכאן שהמעבר לתרופה אחרת יכול להיות לא קל. מאחר וגם הרופא שלך המליץ על שינוי תרופתי יתכן שכדאי להתחיל בטיפול פסיכולוגי בסימפטומים וכשזה יחל לעזור תוכלי אולי לעשות את השינוי התרופתי ביתר קלות. לשאלתך, לא כל התרופות ממכרות ואני מתאר לעצמי שבגלל זה המליצו לך על שינוי. בכל מקרה, כדאי לזכור שישנה גם מעין התמכרות פסיכולוגית לתרופות בכך שאדם חושש מאוד להפסיק לקחת אותן, גם אם ההתמכרות אינה "אובייקטיבית" רפואית. לכן כדאי ליצור ביטחון רב יותר ביכולת האישית להתמודד עם מצבי החרדה והפניקה בעזרת טיפול שאינו תרופתי ואחרי התייצבות יתכן ויהיה אפשר להוריד את מינון התרופות, ובטווח הארוך יותר לוותר עליהן לגמרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, כל הכבוד על הגישה הרצינית והתשובה המעמיקה .. יישר כח

יפה מאד ומקיף - תודה נכון קסנקס לא הייתי נותן - ממכר צריך לאזן אותך על תכשירים נוגדי חרדה ממשפחת הפרוזאק לא כל אחד מגיב לתכשיר הראשון שמנסה צריך פסיכיאטר שיאזן אותך רוב הסיכויים שטיפול טוב יפתור את הבעיה ולא יהיה צורך לקחת את התכשיר לכל החיים

חרדה סימנים מהם הסימנים של חרדה? - עצבנות - התרגשות - הרגשה של פחד ממוות - פחד מחוסר שליטה - פחד ליפול ברחוב- סימנים גופניים הם - סחרחורת - חולשה - עקצוצים על העור- הזעה וגלי חום - שלשול ופרפרים בבטן - קוצר נשימה ודפיקות לב - חנק וכו... חרדה סוגים סוגי תסמונות החרדה השונים כוללים - "חרדה כללית" - "התקפי פאניקה" - "תסמונת פאניקה" - "פוביות" פחדים מיוחדים (פוביה חברתית פוביה מחרקים פוביה מגבהים, אפילו פוביה לאכול בחברה) - "תסמונת אובססיבית קומפולסיבית" (המוכרת כ OCD - ) - חרדות תגובתיות כגון תגובת דחק חריפה, והלם קרב (מוכר גם כ PTSD) חרדה רפואי אבל לפני שקובעים שמדובר בחרדה - חשוב לשלול מחלה גופנית המחקה חרדה (נותנת אותם סימפטומים של חרדה) לשם כך יש קודם לבקר אצל רופא משפחה (קופ"ח) ולבקש לשלול - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - הרבה מחלות גופניות עלולות להתחיל עם סימנם דומים לחרדה כאשר הסיבה לסימנים של חרדה הם ממחלה גופנית - הטיפול יהיה בהתאם - צריך לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטומים. חרדה סיבות מהם הסיבות לחרדה ? הסיבות הם מרובות - מסיבות גופניות וביולוגיות ועד סיבות פסיכולוגיות סיבות גופניות לחרדה - מחלות גופניות יכולות לתת חרדה - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - חרדה עלולה להופיע גם ללא כל סיבה ניראת-לעין - פתאום כרעם ביום בהיר (התאוריה אומרת שיתכן ומדובר בחוסר איזון של סרוטונין במוח - (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) חרדה קשורה לפעמים לאופי של האדם - אנשים מסוימים יותר רגישים - הם גם יותר פוחדים - מבנה האופי לפעמים משפיע על חרדה - לדוגמה: מי שרגיש לביקורת יגיב יותר במתח למצב שמעבירים עליו ביקורת מאשר מי ש"יש לו עור של פיל" הוא יהיה יחסית אדיש (כלומר רגוע) חרדה קשורה למשברים בחיים - משברים כלכליים - בעיות ביחסים בין-אישיים עם קרובי משפחה - בעיות זוגיות (האישה תעזוב אותי.. ולהפך ילדים עוזבים את הבית) יש גם חרדה קיומית (אקסיסטנציאלית) עצם קיום ודרישותיו - מצבים קיומיים פוליטיים חברתיים טיפולים לחרדה הטיפולים לחרדה הם מרובים - לכל סוג של חרדה טיפול משלו - לכן כל כך חשוב האבחון - פסיכיאטר (שהוא רופא) יכל לאבחן את כל הספקטרום של הסיבות לחרדה מסיבות גופניות ועד סיבות פסיכולוגיות חרדה מכל סוג שהוא מגיבה לטיפול תרופתי חרדה ביולוגית מגיבה הכי טוב לטיפול תרופתי ולא מגיבה כמעת בכלל לטיפול של שיחות (פסיכולוגי) חרדה עקב מיבנה-אישיות מגיבה יותר טוב לטיפול בשיחות (פסיכולוגי) ופחות לטיפול תרופתי חרדה עקב משבר מגיבה היטב לטיפול של "התערבות במשבר" שבו גם פועלים להרחיק את גורמי הדחק (לדוגמה: לאשפז לזמן קצר כדי להרחיק מגורם דחק במשפחה) חרדה מסוג של פוביות מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי התנהגותי - טיפול בו לומדים בהדרגה לא לפחד מגורם הפחד חרדה תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תרופות תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה טיפול לחרדה בשיחות עם החרדה נובעת מסיבות עמוקות ולא מודעות של האישיות ניתן לקבל תובנה לסיבות אלו בשיחות - ועקב כך הסימפטומים פוחתים ויש הקלה עם החרדה היא מסוג פחד ספציפי כמו בפוביות - יש טיפולים התנהגותיים לדוגמה: תרגילים של נשימות והרגעה אשר נעשים יחד עם חשיפה לגורם הפחד והדחק - פעמים חוזרות ונשנות של תרגילים אלו מכחידות בהדרגה את הסימפטומים. עם החרדה היא ממשבר - תמיכה ויעוץ מאדם מקצועי יכולים לעזור

ד"ר פלד חזר מכנס של מחקר מוח מתקדם כשהוא נפעם ונרגש: האמת עומדת להתגלות. עוד מעט תיפתר הבעייה הפסיכופיסית, ויתגלו המנגנונים המפעילים את הנפש. פירוש הדבר, שניתן יהיה לרפא את כל תחלואי הנפש בעזרת תרופות וטיפול פיזי. ההצהרה הזו מזכירה לי את האלכימאים, שגילו את נוסחת ייצור הזהב לפני מאות בשנים. זוהי אמנם הצהרה תמימה וכמעט מצחיקה, אם לא היתה מסוכנת. שאלת הגוף והנפש מטרידה פילוסופים ומדענים יותר מאלף שנים. זו איננה בעייה מדעית הדורשת כלים מיוחדים לפתרונה, אלא שאלת יסוד, שלעולם לא תימצא לה תשובה. זו שאלה המשתייכת לשאלות יסוד הנוגעות באמונה ותפיסה, בדומה לשאלת קיומו של אלוהים או משמעותו של האינסוף. אני ממליץ על קריאת ספריו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ בנושא זה. לפני כשלוש מאות שנים כתבו דקרט ולייבניץ על שאלה זו, והגיעו אל המבוי הסתום בנוגע לחיבור שבין הגוף לבין הנפש. או, במלים אחרות, בין המוח לתודעה. הנפש היא מטפורה שאינה ניתנת למחקר מדעי, וגם הגדרתה התיאורטית איננה מוסכמת, בשעה שהמוח הוא איבר גופני הניתן לבדיקה ולמחקר. אני מציע לד"ר פלד לא להסיק ממחקר המוח על החשיבה הפילוסופית. אלו שני תחומים שונים, ותגליות חוקרי המוח לא יפתרו את הבעייה הפסיכופיסית. אני מוכן להסכים אתו, שטיפול בדיבור עשוי להשפיע על תהליכים פיסיים במוח, כשם שטיפול תרופתי עשוי להשפיע על תהליכים נפשיים. מכאן ועד לפתרון הבעייה המרחק גדול. כשם שהמרחק בין הנפש לבין המוח אינו ניתן לגישור, כך גם הפסיכותרפיה והפסיכיאטריה עוסקים בתחומים שונים. הפסיכותרפיה עוסקת בנפש, וזהו עיסוק לא מדעי ולא מדויק, בשעה שהפסיכיאטריה עוסקת בתופעות גופניות ובמניפולציות באמצעות תרופות. גם בפורום הזה אני מציע למי שעוסק בפסיכותרפיה לייעץ בתחום זה, ולמי שעוסק בפסיכיאטריה לדון בנושאים פסיכיאטריים. הנסיון לערבב בין התחומים ולטשטש את הגבולות אינו מוביל לשום מקום, ואף יכול להטעות את משתתפי הפורום. דרור גרין

לא ברורה לי הטענה שלך אם אני מבינה נכון את מה שכתב ד"ר פלד אז לטיפול נפשי בשיחות יש ביטוי פיזיולוגי במוח. מה כל כך מוזר בזה, הרי כל תופעה באה לביטוי גם במוח. זה לא שומט את הקרקע מתחת לעיסוקך ולא ברור מה כל כך נזעקת. זה אפילו תומך בצורך בפסיכותרפיה. אתה מנסה ליצור גבול בין פסיכולוגיה לפסיכיאטריה, אבל הגבול הזה לא קיים. זה מסוכן מאוד לומר שיש שני תחומים נפרדים כי יש קשר מובהק בין גוף לנפש ודרושה אינטגרציה. אני מצפה מאנשי מקצוע להבין את שני התחומים. כיום מומחיות בבריאות הנפש שלא כוללת הבנה מעמיקה של התחום הפיזיולוגי היא מאוד בעייתית. ההיפך הוא ברור מאליו אני מקווה. עם כל הכבוד להירהורים הפילוסופיים יש גם עובדות מדעיות וחדשנות במדע. מדוע לומר שהכל פילוסופיה ושאין מקום לממצאים חדשניים במדע. המלחמה האנטי פסיכיאטרית אליה יצאת נראת לי אנכרוניסטית משהו, כמו גם הציניות שבה אתה מתייחס לנושא. יש מקום לכולם, לא צריך לריב.

ג' יקרה אינני יוצא לכל מלחמה בפסיכיאטריה, והקשר בין גוף לנפש הוא מובן מאליו. לצערי, הצהרות על 'תגליות' חדשות בדבר המקור האורגני של הנפש עשויות להיות מסוכנות, וכך גם אי ההבחנה בין פסיכיאטריה לפסיכותרפיה. יש לשוב ולהדגיש הבחנה זו, משום שהפסיכיאטריה מטפלת באמצעות מניפולציות תרופתיות, בהפרעות נפשיות שמקורן אורגני, בשעה שהפסיכותרפיה מסייעת באמצעות דיבור למי שאין לו הפרעות אורגניות. הטשטוש שבין התחומים עשוי לגרום לאנשים לבלוע תרופות מזיקות בשל מצב-רוח רע, ועל כך יש להתריע. מובן ששני התחומים עוסקים בנושא דומה, וכדאי שתהיה הפריה הדדית ודו-שיח תרבותי. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כאן. דרור גרין

ג - אני מסכים עם ההערות שלך לא ברור לי למה להדגיש את חוסר הידע לגבי הספרות המצותת על ידי דרור מוכרת לי היטב - אף היתה לי התכתבות בנושא עם ישעיהו ליבוביץ בעצמו כאשר היה בחיים

למה מה קרה? מה נגרע ממך עם המאמר הזה? מקנא? תכתוב גם אתה מאמר, למה להכנס למערבולת של גועל נפש?

לצוות מנהלי הפורום ושאר הגולשים שלום, ברצוני להעיר להורים לילדים שמנים מספר דברים וזאת לאחר שנתקלתי בשאלות באתר (בפורום הזה וגם בפורום התזונה והדיאטה( השגותיי הן אלה: א. לפי דעתי אתם צריכים לשאול את עצמכם: האם זה מפריע רק לי, או שזה מפריע גם לו? המלצתי - חכו עד שזה יפריע לו, כי אז הוא ישתף פעולה. אם אתם מעירים לילד, הוא מקבל זאת כך: "אם אני שמן, וההורים מעירים לי על המשקל, אז הם לא אוהבים אותי" ילדים כאלה בדרך כלל דחויים חברתית, אז למה לעשות להם עוד יותר רע? ב. האם אתם או אחד מכם שמנים? אם כן, כאשר הורה אחד שמן הסיכוי לילד שמן הוא 50% ואם שניכם שמנים, הסיכוי הוא 80%!!! ולזה יש שתי סיבות: א. גנטיקה. ב. הרגלים. מה לעשות, אתם לא יכולים להגיד לילד "אתה תאכל במטבח וליד השולחן", בעוד אתם חוטפים מהמקרר!!! ילדים לומדים מחיקוי. ג. מי אמר שאוכל דיאטטי לא טעים? שנו את שיטת הבישול שלכם. ד. הוחלט שרק הילד מדיאט? אל תשימו לו צ'יפס מול העיניים ותאמרו לו :" אל תאכל מזה" אני, שאני אדם בוגר מרגישה מסכנה כשעושים לי את זה !!!! אז על אחת כמה וכמה שעושים את זה לילד!!! ובכלל, מי אמר שצריך לאכול רק מטוגן? שימו גם הרבה סלטים. ה. מי אמר שלילדים יותר קל לעשות דיאטה? להיפך!!! לילדים הרבה יותר קשה!!! נכון, חילוף החומרים שלהם מהיר יותר, אבל יש מסיבות ביום שישי (או במוצאי שבת, תלוי למי) ובמסיבות יש פיתויים שהילד לא יכול לעמוד בפניהם!!! הערותיי מתייחסות לילדים בריאים בלבד. עדי

עדי שלום רב, תודה על שהחכמת אותנו... דבריך חשובים ונכונים, אך לא כולם מצליחים ללכת לפי הנוסח הזה.... בכל אופן, אלו דברים חשובים ותודה! בברכה, טלי פרידמן

אולי יש גם רעיונות לגבי ילדים חולים שהתאבון הרב נובע מתרופות. בני מקבל שני סוגים של תרופות שכל אחת מהן תופעת הלוואי שלה בנוסף לעד כמה, היא תיאבון מוגבר. אני מדברת על תיאבון בצורה קיצונית! ילד בן 14 - גובה 164 ,- משקל 85 ק"ג!!! אשמח לקבל רעיונות דיעות.

לאליאן שלום רב, 1. אולי כדאי לשוחח על זה עם הרופא המטפל? 2. נסי לחפש קבוצת תמיכה מתאימה כדי שתעזור לכולכם. עדי

אני חוזר כעת מכינוס של מחקר מוח מתקדם ביותר ראיתי שהתפתח ויכוח שוב על נושא פסיכיאטר-פסיכולוג גוף נפש כיוון שהכינוס היה רלוונטי לנושא אני רוצה לעדכן אתכם - הרושם שנוצר בחזית מחקר-המוח הוא שהדיכוטומיה (פיצול) נפשי-גופני עומדת להעלם בקרוב - כבר כעת ניתן לראות שמדובר בתוצאה של חוסר ידע על איך המוח עובד - אבל יש אור בקצה המנהרה - מי שרוצה להבין איך טיפול בשיחות משנה את המוח מוזמן להגיע למאמר: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?CMD=search&DB=PubMed J Psychother Pract Res 1999 Winter;8(1):24-39 Brain organization and psychodynamics. Peled A, Geva AB Department of Psychiatry, University of California-Davis Medical Center, Sacramento, USA. [email protected] Any attempt to link brain neural activity and psychodynamic concepts requires a tremendous conceptual leap. Such a leap may be facilitated if a common language between brain and mind can be devised. System theory proposes formulations that may aid in reconceptualizing psychodynamic descriptions in terms of neural organizations in the brain. Once adopted, these formulations can help to generate testable predictions about brain-psychodynamic relations and thus significantly affect the future of psychotherapy.

קודם כל,הקישור שלך לא פועל..... שנית... בקטע הקטן שהעלת ,אין ביכלל אינפורמציה על מה גילו,רק שגילו משהוא אני ישמח לירות מקורות מידע אופיר

בוקר טוב, אופיר אני יודע שאתה חובב ידע פסיכולוגי, אך אל תתלהב. חידת הגוף והנפש לא נפתרה עדיין, וגם לא תיפתר בזמן הקרוב. ראה תגובתי למעלה. דרור גרין

אני עושה עבודה בנושא הפרעות קשב והיפראקטיביות אשמח להפנייה למאמר/ספר בנושא (רק לא "מריטת עצבים"... קראתי!) אני רוצה לדעת מהי שיטת הטיפול המועדף והאם יש עוד גורמים מלבד ביולוגיים- תורשתיים להפרעה זו מאחר ובמקורות מצאתי הסברים על התופעה רק בהיבט הביולוגי. תודה מראש רוני

יש ביו-פידבק...זאת שיטה נעדרת לטיפול בהיפראקטיביות

שם תמצא הפניה למאמרים אותם תוכל למצוא בספריות רפואיות או בספריות של מדעי ההתנהגות. (המאמרים באנגלית).

בשפה האנגלית יש כמות אדירה של חומר תחת השם ADHD בעברית ישנו ספר "בתנועה מתמדת" - אני לא בטוח בוודאות בשם אבל תוכל לבדוק זאת בחנויות האוניברסיטאיות. בהצלחה

תודה רבה על כל ההפניות!! רוני

שלום אני כותבת עבודה בנושא ADHD ומתקשה למצוא חומר מאחר ורובו בשפה האנגלית ואני לא יכולה להשתמש בו, אשמח לקצת עזרה

יקירתי, שלשום אובחן בני כסובל מהיפראקטיביות בינונית, האם עבודתך הסתיימה , האם אוכל לקבל העתק על מנת לדעת במרוכז לאן פנינו מועדות ? עודד

אמרו שקשור בחרדה , האמנם? .זה התחיל ביובש בעינים, אח"כ נוסף לחץ ותחושת עומק באזניים, הגרון, (שאצלי אדון בדכ כל החורף) התאדם מאוד , חולשה מוזרה בכל הגפיים , ירידה בדופק , חוסר יציבות , מועקה בחזה (בלב) ואז כאילו הגוף נכנס לשוק, כמו הלם, נשימות מהירות לסירוגין (אולי רק מהבהלה) הסמפטומים החלו בערב, התעוררתי ב 4 לפנות בוקר וזה נמשך מספר שעות. בבוקר הגוף שלי היה כמו אחרי טראומה, זזה ומגיבה לאט, נשארתי עם תחושת מועקה בחזה, שמתפוגגת לאט לאט ומפנה מקומה לכאב ראש במעלה המצח. לפני מספר שבועות היה לי מצב של סחרחורת קשה שנמשכה זמן רב (גם הוא גרם לי למעין שוק לגוף). בדיקות שעשיתי (דם, שתן, כולל כולסטרול וחילוף חומרים) הראו תוצאות טובות. אני בת 35, אם לילדים ומאוד חרדה. רופאת משפחה אמרה שזה תגובה להתקררות (לא חשה מקוררת). מה זה יכול להיות? זה היה לפני מספר ימים, לא שפעת, עדיין לחץ באזניים ולפעמים חולשה ורעד בידים בערב תודה

ספירלה שלום יתכן שזה התקף חרדה, יתכן שזו התקררות, יתכן שזו אינטראקציה בין שניהם. במידה ואכן נשללה בעיה רפואית זה מגביר את האפשרות שזה קשור לאפקט נפשי. אם את אכן מאוד חרדה כפי שאת מדווחת כדאי לנסות לטפל בזה, עם ובלי קשר לתופעות הנ"ל. בכל מקרה זה בהחלט יכול להיות קשור. חרדה בעוצמה גבוהה היא תחושה מאוד לא נעימה שפוגעת באיכות החיים. רצוי וניתן להפחית תחושות אלו ולשפר את איכות החיים. הפתרון הוא בשלושה נתיבים אפשריים, שניים פסיכולוגיים ואחד תרופתי. באמצעות פסיכותרפיה ניתן לנסות ולהבין מה בנפשך גורם לך להיות כל כך חרדה. באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי ניתן ללמד אותך להירגע ולהרגיע את עצמך. ניתן לפעמים לשלב גם טכניקות של ביו-פידבק, היפנוזה ועוד. יש טיפול תרופתי נוגד חרדה עם תופעות לוואי מעטות. יש כמובן אפשרות להשתמש בשתיים או יותר מהשיטות, הכל בהתאם למצב ולהתרשמות הקלינית. אני מציע לך לפנות לאיש מקצוע לבירור יותר יסודי של הנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני גמורה. מקווה שאת מקשרת אותי לאדם הנכון.

אין לי כוח יותר. הלוואי והייתי כבר מתה.

למה? הרבה מאוד אנשים נלחמים על חייהם בבתי חולים, מנסים למשוך את חייהם עוד ועוד. למה למות? מה כל כך רע?

my mother in law is treated with mirtazapine (rhemeron) + lithium. she started to take 45 mg mirtazapine a day and lithium a month ago. she complains on fatigue, saying that her legs feel heavy and stiff, that her movements are clumsier, and she feels like having a mist in her head. We would like to know whether these are known side effects of her medicine, and especially if and when they are likely to disappear.

i am also taking this medicine - remeron. and the side effects that you remind are very familiar and they tend to go away or the patient gets used to it.

בני בן ה11 קוסס ציפורנים בידיו ורגליו, הדבר מפריע לו אך הוא אינו מסוגל להפסיק. כיצד ניתן לסייע לו להפסיק נוהג זה?

לשים לו מרה על הציפרניים

שלום רב לאחרונה הופיעו מספר שאלות לגבי כסיסת ציפורניים אצל ילדים. אנסה לתת תשובה כוללת לכל השאלות גם יחד. כסיסת ציפורניים הינה תופעה נפוצה בקרב ילדים ומבוגרים. בקרב ילדים היא יכולה להתחיל בגיל שנה אך לפני גיל שלוש היא נדירה יחסית. הסטטיסטיקה מראה ששליש מבני שבע עד עשר וכמחצית מהמתבגרים כוססים ציפורניים. התופעה נפוצה גם בקרב מבוגרים. ברוב המקרים כסיסת הציפורניים אינה גורמת נזק, למעט הבעיה האסתטית, אך במקרים קיצוניים ישנה פגיעה ממשית באצבעות. הסיבה לכסיסת ציפורניים הינה מתח, חרדה ו/או שיעמום. למרות שהתופעה נפוצה היא נחקרה במידה מועטה למדי. יש הסבורים שלתופעה גם מקור תורשתי, כלומר שילדים להורים כוססי ציפורניים עלולים גם הם לכסוס. סברה נוספת קשורה להרגל מציצת אצבע בגיל קטן שעובר הסבה לכסיסת ציפורניים. כל ההשערות הללו לא הוכחו בצורה ברורה. הטיפול בכסיסה קשור קודם כל לזיהוי הזמנים בהם מתרבה תופעת הכסיסה. יש לנסות ולראות מתי מוגברת ההתנהגות ואז ניתן לפתח מודעות רבה יותר לתופעה ולהפחית את תדירותה (כלומר לנסות לטפל במצב ולא בהתנהגות כסיסת הציפורניים). למעשה זה הטיפול הנכון והיעיל ביותר. עונש ונזיפות רק יחמירו את המצב, יש לנסות לפתור את התופעה בצורה חיובית. ניתן להסביר לילד שכסיסת הציפורניים אינה נאה ולהציע לו עזרה בחיסול התופעה. לילדים מבוגרים יותר ניתן פשוט להעיר בזמן הכסיסה כדי ליצור תשומת לב לכך (ולא כעונש או גערה). כאשר הילד מודע לבעיה ורוצה בעצמו להיפתר ממנה ניתן להפעיל מספר טיפולים התנהגותיים. למשל, שימוש במרה או חומר מר אחר שיכול לשמש תזכורת להפסיק לכסוס. שיטות נוספות הן לק שקוף מיוחד המחזק את הציפורניים ומקשה על אכילתן (יש להיזהר שלא יגרום בסופו של דבר לפגיעה בשיניים). כמו כן ניתן לשים כפפה עדינה בשנת הלילה. אדגיש ואומר, כל אלו רק בהסכמה מלאה של הילד מתוך רצונו להיפתר מהתופעה. ניסיון לכפות על הילד פתרונות בניגוד לרצונו עלול להחמיר את המצב וליצור מאבק כוחות. אין בשום פנים להכריח את הילד לנקוט בשיטות אלה. כל שיטה או טיפול לשיפור הדימוי העצמי יכול עזור כאמצעי משלים. כסיסת ציפורניים היא תופעה עקשנית והנזקים ממנה בד"כ לא חמורים. רצוי לתת אהבה ותמיכה ודרך זה להפסיק את התופעה. בסופו של דבר גם לילד התופעה אינה נעימה. חשוב לא להפוך את הדבר ל"אסון". רצוי להרגע, להתבונן מסביב ולראות שאחוז ניכר מהאוכלוסיה כוסס ציפורניים. זה לא "יפה" אבל זה באמת גם לא כל כך נורא. בעיקרון, כסיסת הציפורניים נכנסת למשפחה של התנהגויות כפייתיות, למרות שברוב הפעמים היא נחשבת כתופעה שמאפיינת אוכלוסיה בריאה. במצבים קיצוניים במיוחד ניתן להשתמש בתרופות נוגדות התנהגות כפייתית אולם הדבר אינו מתאים לרוב המכריע של המקרים ובד"כ ינקט רק אם התופעה של כסיסת הציפורניים מלווה בתופעות כפייתיות משמעותיות אחרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תוספת קטנה לתשובה המעמיקה של ד"ר אורן. אכן בזמן האחרון הנושא עולה בפורום הזה. כנראה שהדבר קשור לדאגה שתופעה זו של כסיסת ציפורניים מעוררת בקרב ההורים לאותם ילדים. כמו כל תופעה אצל ילדינו- בדרך כלל אנו פוגשים את אי הבטחון שלנו כהורים. עולות שאלות שונות סביב תיפקודנו, היותנו הורים טובים, וכד'. מתעוררים רגשות שונים החל מחרדה ותסכול וכלה בכעס ותוקפנות. כסיסת ציפורניים הינה לרוב סימפטום המשקף מצב/ תחושה/ הרגשה של אי נחת. בדרך כלל סביב חרדה או מתח, כאשר פעולת הכסיסה הינה דרך להקל או לפרוק את המתח והחרדה. בכדי לפתור את הסימפטום חשוב לזהות את המצבים בהם הוא מתרחש- ואז התמודדות עם המצב עשויה לאפשר לילד לוותר על הסימפטום. אני יודעת שזה לא קל כמו שזה אולי נשמע, אבל אפשר לנסות ולהבין ביחד את הגורמים ואז לחשוב על דרכי התמודדות. בברכה. רוית.

תודה לך על התשובה המפורטת והמקצועית , אנסה ליישם את עצותך.

שלום, אחי שוהה במחלקה פתוחה בבי"ח, מחלקה המיועדת למצבים קלים בלבד ומוגדרת לאשפוז קצר מועד בלבד. לאחר יציאה לסןפ"ש הביתה הוא התנגד לחזור וכתוצאה מכך החליט הצוות הרפןאי במקום על ניתוק מוחלט בין המשפחה לאחי. לפני כיומיים, נפגשנו עם אחי במסגרת שיחה/פגישה משפחתית עם הפסיכוטרפיסטית של המחלקה ובמהלך הפגישה הזו אחי בכה וביקש כל הזמן שיוציאו אותו מהמקום הזה ושהוא רוצה לחזור למסלול חיים רגיל כפי שהיה לו קודם ( בבית, בבי"ס וכו' ). הפסיכוטרפיסטית והפסיכיאטר אשר נכחו גם כן בפגישה זו דאגו לחזור ולומר שבכל עת ההורים יכולים לשחררו בלי כל קשר לדעת הרופאים. כאשר אחי שמע זאת הוא החל להפציר בהוריי שיוציאו אותו אך מאחר והוריי הבינו כי לפי דעת הרופאים במקום עוד מוקדם מלשחררו הם סירבו לו. אחי החל לבכות ולומר שהם לא אוהבים אותו ולמה אף אחד לא מאמין לו שהוא מסוגל לחזור לחיים רגילים. כתגובה לכך הרופאים החלו לצעוק עליו שבמידה והוא ימשיך בהתנהגות זו הם ייאלצו להוציאו מהפגישה. הם טוענים שאחי בעל כוח רב ובשל כך ביכולתו להשפיע ולסחוט את כולם שזה עוד אחד מהמניפולציות שהוא מפעיל לטובתו. אינני יודעת אם זה באמת נכון ולפי איך שאני מכירה את אחי אין הוא עושה הצגות. לפי דעתי הוא יכול לצאת ולחזור לחיים רגילים כבמקודם אך אין באפשרותי לשחררו אבל כואב לי לדעת באיזה מצב הוא נמצא. גם אמרתי לרופאים שלפי דעתי ההתנהגות שלו טבעית בהחלט ( הוא בכה וביקש בלי הפסקה שיוציאו אותו מהמחלקה ) שהרי מי היה רוצה להשאר במקום שרע לו ושניתן להבחין בקלות רבה בינו לבין שאר הילדים במחלקה ובמיוחד גם שלא מאפשרים לך לראות או לדבר עם משפחתך. כשהעליתי את האפשרות לשחררו הביתה ולתת לו הזדמנות לחזור למסלול הרגיל הרופאים אמרו כי במידה ונעשה כך לא יהיה ניתן להחזירו חזרה למחלקה במידה ויהיה הצורך הם גם אמרו שהתפוסה במחלקה מלאה וישנו תור ארוך להכנס אליה. שאלתי היא האם מותר להם להציב את הוריי בדילמה כזו ? שהרי איננו יודעים מה יקרה אם אחי ישוחרר הביתה שכן לא ניסינו את האופציה הזו כלל. פשוט הורס אותי לחשוב מה אם באמת אחי צודק ושהוא אכן מסוגל לחזור למסלול רגיל ושכיוון שנכנענו ללחצים אלו מטעם הצוות במחלקה לא הקשבנו לו ולא אפשרנו לו לצאת הביתה כפי שביקש והתחנן. מה עושים במצב כזה ? אני פשוט בחוסר אונים ! לפי דעת הרופאים במחלקה אחי בהכרה הוא הגיוני ובעל ידע רב והוא חריף שכלית אך התת הכרה שלו חלשה וכמו כן קשורות לזה בעיות משפחתיות ( הוריי גרושים, חוסר בדמות גברית וכו' ). הם נתנו לו פבוקסיל במינון נמוך ולאחרונה ( לפני מס' ימים ) גם רספירדל 0.5 מ"ג וזאת בשל "התנהגות כפייתית שלו " ( ציטוט שלהם ) כמו : כחכוח בגרון, שטיפת ידיים . אני מקווה שתבינו את מצוקתי הרבה, אינני יודעת כלל אם הטיפול שאחי מקבל שם אכן זה מה שהוא צריך באמת ויש לי הרושם שהם נוטים להחמיר קצת באבחנתם ואולי אף "מקובעים" בתיאוריות מהספרים. אודה לכם אם תוכלו להתייחס לכל הכתוב לעיל בהקדם האפשרי. בתודה, האחות.

שימי עצמך במקומו ונסי לחשוב כיצד היית מגיבה וכיצד כל זה היה משפיע עליך ע"פ התאור שלך כל תחושותיך נכונות על כל המשתמע הערתך לגבי הצוות הרפואי נכונה לצערי במקרים רבים [לא כולם כמובן] השאלה הצריכה להשאל היא: מהי טובתו של אחיך? גם אכן התרופות הניתנות לו הוא זקוק להן [ואני מסופק בכך ובכל מקרה הוא יכול ליטול אותן בבית] הרי השפעות נוספות מעצם השהייה במקום , מקרים כמו התאור תארת אשר אינן משפיעים בחיוב חלק מתוצאות הטיפול בו הנכם כבר רואים כתוצאה מהתנהגותו.. אז מה עוד צריך? החלק העצוב הוא שאם אכן הוא צריך עזרת פסיכאטרים או אישפוז האימון שלו במערכת נעלם ויהיה קשה לו לקבל טיפול אם יהיה צריך ע"כ חשוב להוציאו משם ולנסות לבנות את האמון מחדש [מעשים ,מעשים, מעשים ! לא דיבורים] ראשית כל אמון במשפחה ובהורים אשר אני מבין שגם ניפגע, הזמן יעשה את שלו אמנם אך ישארו צלקות שיחזרו ויעלו ע"כ בנית האמון מחדש תקטין הצלקות למינימום אח"כ ואח"כ בלבד יש לנסות להחזיר האמון במערכת בין היתר על הקפדה למצוא את המקום המתאים לו תוך מעורבות מוחלטת וללא שום התבטלות מול הצוות הרפואי תנסי לחשוב איך יראו חייך אם תאבדי את האמון בהוריך [הפסיכולוגים שבפווום מן הסתם יכולם להרחיב] את כותבת שלא בידיך הדבר אלא בידי הוריך אולי כדאי להמליץ להם לשוטט קצת באינטרנט ואולי אף לשאול במס' מקומות אני מניח כי מנהלי הרום יכתבו לך כי התנהגות כלפי אחיך בבית החולים אינה נאותה אם יהיה להם האומץ לכתוב גם שהיא מזיקה... אינני יודע , זה לא דבר טיבעי לאדם.... שיהיה בהצלחה עד שתוציאו אותו משם תגיעו לבקר כמה שיותר, בקשו פרוט והסבר לכל תרופה שנוטלים לו והפעילו שיקול דעת אם אכן צריך בת כמה את אחות יקרה?

תוציאי אותו דחוף !!!!

כשרוצים לטפל בבנאדם, הוא צריך לשתף פעולה, אם הוא לא רוצה, או שלא יכול, או שיש לו התנגדות כלשהיא לטיפול, אז זה לא המקום. למה הגיע למחלקה ? מה קרה? תקשיבו לו, אם הוא אומר שהוא יכול, ורוצה,אני מאמינה שצריך לתת לו צ'אנס נוסף. אני מכירה בחור קרוב משפחה, שבעלי נרתם לעזור לו, ואכן בשלב מסוים הוא החליט לצאת, וגם לנו נראה שהדבר טוב, אימו חתמה , והוא יצא. נכון שאמרו שהוא לא יוכל להתאשפז שנית. אבל אנחנו לא התכוונו להוציא אותו על מנת לאשפז. כשאנחנו ביקרנו בבית החולים בו שהה, הרגשנו כאילו אנחנו יוצאים מדעתנו, וזה היה למשך הביקור, אז אני לא יודעת איך חולים מבריאים שם. אם הרופאים צועקים, אז לא כדאי להשאיר אותו שם. אם הוא רוצה החוצה, תוציאו אותו אבל כמה שיותר מהר, שינסה. אם לא ילך, יש עוד בתי חולים בארץ, וכנראה עם רופאים נעימים יותר.

למה יש גולשים חסרי אחריות, שעונים תשובות "מהבטן" מתוך רגשות הזדהות כאלה ואחרים, בלי ידע מקצועי או הכרת המקרה? אתם לא חושבים שייתכן ולמטבע יש יותר מצד אחד (הצד שהוא תחושותיו הרגעיות של הנער)???

לאחות שלום את נמצאת בקונפליקט קשה. כל צעד שבו את ומשפחתך תנקטו לא יוכל להרגיע. אם תשאירו אותו במוסד תרגישו רגשי אשמה על כך שהוא רוצה לצאת ואינכם נותנים לו. אם תוציאו אותו תרגישו רגשי אשמה שאולי אתם הורסים את הטיפול ואת סיכויו לחזור לחיי שיגרה. אני לא ממליץ לפעול מתוך תחושת בטן כזו או אחרת. הפעולה צריכה להיות מקצועית ולוקחת בחשבון את כל המרכיבים שבסיפור, כולל הסיבות לאישפוז, ההסטוריה הטיפולית, המלצות הצוות הרפואי, וכמובן, גם התחושות האינטואיטיביות שלכם. במצב הקיים אתם זקוקים לגורם מקצועי בו תוכלו לבטוח שינחה אתכם מה כדאי לעשות. אני מציע להתחיל במוסד בו אחיך מאושפז. אתם לא הראשונים שמתלבטים בבעיה כזו ואנשי הצוות מודעים לכך. בקשו שיחה עם מנהל המחלקה והסבירו לו את הלבטים שלכם. אימרו לו שקשה לעמוד מול בקשות אחיך להשתחרר ותשאלו, מחד, מדוע כדאי להשאירו למרות התנגדותו, ומה המחיר אותו הוא ואתם עלולים לשלם אם ישאר או אם ישתחרר. במידה והתשובות שתקבלו במחלקה לא מספקות אתכם ניתן לפנות לייעוץ מומחה חיצוני. תגובות הקוראים להוציא אותו מייד מובנות וטבעיות. קשה לשמוע על אדם שהוכנס למוסד סגור, גם אם זה במחלקה פתוחה. מצד שני אנחנו שומעים בפורום את קצה קצהו של הסיפור וסביר להניח שיש כאן תהליך ארוך טווח לעבר ובעל משמעויות ארוכות טווח לעתיד. כאשר הריקמה כל כך שברירית ומורכבת צריך להיזהר מ"שליפות". צריך לפעול מתוך שיקול דעת, והכי חשוב, באופן הטוב ביותר עבור אחיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחות שלום רב, מכבתך מהול בחרדה ומצוקה רבה. את ומשפחתך מצויים בקונפליקט בו לא רק אתם שותפים אלא גם אנשי מקצוע שנחשבים ל"יודעי כל", לפחות בתפיסה, וזה מקשה על קבלת ההחלטות. כפי שד"ר קפלן כתב, גם אני חושבת שאין זה נכון להישמע רק לתחושות הבטן. ברור שהאהבה שלכם אל הילד תביא אתכם להקל עליו את הצב הריגעי בכל צורה שהיא, אך אתם עלולים לחוש אשמה על כך מאוחר יותר. נראה שאתם זקוקים לדמות מקצועית מוסמכת שתוכלו לבטוח בה. אם אינכם מסוגלים לעשות זאת עם אנשי המקצוע הנמצאים במחלקה של אחיך, אני חושבת שכדאי היה להביא איש מקצוע חיצוני וייסייע לכם בהערכת המצב, ובפתרון הקונפליקט. חשוב שלא תישארו עם התחושות הקשות והבילבול הנוראי הזה לבד. אתם זכאים גם לתמיכה וטיפול משפחתי במסגרת המחלקה שבו שוהה אחיך. זה כדאי ורצוי. תחזיקו מעמד, אני יודעת שזה לא קל להיות במקום שאתם נמצאים בו, אבל אתם גם יכולים לנסות ליצור קשר עם הורים נוספים של ילדים במחלקה ולשתף בקונפליקטים שלכם, ולשמוע פתרונות של הורים אחרים. בברכה, טלי פרידמן

אין כונתי דוקא למקרה ספציפי זה אלא בכלל מומלץ מאד ללכת בעקבות האינטואציה מסכים עם ד"ר אורן וע"כ גם עם ד"ר פלד שיש לקבל תשובות מ ל א ו ת ל כ ל השאלות בביה"ח יחד עם זה נראה כי טיפול יצטרך לקבל במקום אחר - לאור הודעתך בלבד!! אנשים לא משתנים ולשקם קשר הרבה יותר קשה מלהתחיל קשר

נראה שאין לכם קשר טוב עם הצוות לא ברור לי מדוע ד"ר אורן צודק - פני ישר למנהל המחלקה מגיע לך לדעת את כול השיקולים ולקבל את כל ההסברים היכן הוא מאושפז? את רוצה תווך - עזרה לקשר עם המטפלים הצוות? אשמח לעזור (בהתנדבות) צרי קשר איתי (בלחיצה על שמי בדף הפורום - הטלפון הנייד שלי שם) ועם יהיה צורך אדבר איתם - אני יכול לפנות למנהל המחלקה בשבילך

1. הייתי בשש פגישות אצל פסיכולוג של הקופה שביצע לשביעות רצוני את כל הפונקציות של הפסיכולוג שדר קפלן הגדיר בתשובתו אלי לשאלה "פסיכיאטר מול פסיכולוג" דהיינו ניתוק המחלה מהנפש והאישיות ומתן תחושה שחיזקה את הבטחון העצמי והדימוי העצמי . כאשר הפסיכולוג אמר לי לצור קשר כאשר ארגיש צורך הבנתי שהוא סיים מבחינתו את תוכני הטיפול 2. התרעומת שלי היא על פסיכולוג פרטי שאמר לי בתרגום חופשי " אם היית שם לי בוכטה לפני שפרץ הדיכאון לא היית לוקח היום תרופות וגם עכשיו לא מאוחר " 3. הפניה לפסיכולוג הפרטי היתה במסגרת הסקרנות. 4. דר גרין טען שהתרופות משמשות לעיתים כתחליף זול לפסיכותרפיה יקרה מה המימצאים המחקרים בנושא ?? 5. מחוסר זמן לעריכה התכוונתי בדברי אתמול לתהליך טיפולי של שיחות המתפרש על פני תקופה ממושכת כאשר השתמשתי במונח "טיפול פסיכולוגי " בהקשר לדימוי העצמי שלי

שאול יקר, שוב אני מבין, שהתנסית בטיפול נפשי שלא השביע את רצונך. אני מכיר את התחושה, והתנסיתי בה בעצמי. אינני יכול להסיק מכך מסקנות על כשלונה של הפסיכותרפיה. אתה מספר על שש פגישות עם פסיכולוג של קופת חולים, שסיים את הטיפול באופן חד-צדדי, ועל פסיכולוג פרטי רודף בצע שפגשת. לצערי, שתי הדוגמאות האלו אינן מתארות תהליך של טיפול נפשי, אלא מפגש לא מוצלח שלך עם מטפלים. אחד המכשלות של הפסיכותרפיה היא שטיפול מוצלח מותנה ברצונו של המטופל בטיפול. מי שבא לטיפול מתוך התנגדות לעצם הטיפול וחוסר אמון בו, ומחכה לתוצאות מהירות, מן הסתם יתאכזב. מצד אחד, זוהי חולשתה של הפסיכותרפיה, שאינה מציעה פתרונות 'רפואיים-מדעיים' חד משמעיים, ומצד שני זהו גם יתרונה. היכולת לסייע לאדם הנמצא במצוקה בעזרת שיחה היא מעין פלא, ויש בה גם מסר אופטימי בנוגע לנפש האדם ויכולותיה. מעולם לא טענתי שתרופות משמשות תחליף זול לטיפול נפשי. אינני עוסק במחקר כזה או בסטטיסטיקה. כתבתי שאם אכן התופעה קיימת, כפי ששירה ציינה, זוהי תופעה חמורה. בעצם הנטייה להחליף טיפול נפשי בטיפול תרופתי נפגשתי לא מעט, וגם כאן בפורום אתה יכול לראות את ביטוייה של גישה כזו. בברכה, דרור גרין

רופאים ,עו"ד, מורים וכל בעל מקצוע שהוא הנם בסה,כ בני אדם בהיותנו בני אדם יש שונות גבוהה אמנם היינו רוצים להאמין ,ובמיוחד נוח לנו להאמין, כי כל מי שיש לו תעודה ועוסק במקצוע הנו עושה עבודה טובה ומצלחת הרי שמהיותנו בני אדם לא כך הוא יש טובים יש מצוינים יש גרועים ויש סתם נצלנים ולא ישרים כרגיל למצוא טובים ממש קשה מאד זכור שבהיותנו בני אדם ולא מכונות יש צורך גם בהתאמה של הצדדים המטפל הטוב ביותר אם לא מתאים למטופל לגבי אותו מטופל יהיה גרוע מורים - אתה בודאי זוכר את הפרסומת "מורה לחיים" - רוב מי ששמע הפרסומת צחק מורה בדר"כ מקושר שלא לטובה אך כל מי שיפשפש בזיכרונו יזכר כי אכן היו גם מורים אשר השפיעו עליו רבות אותו הדבר לגבי רופאים מה עושה מורה [רופא] אחד לטוב ואילו מורה אחר לגרוע והרי הידע של שניהם אותו הדבר [וכל אחד תעודה ולצורך הדוגמא המורה הטוב דוה מלמד פחות שנים או יותר מהגרוע לפי בחירתך] אותו הדבר לגבי רופאים... בספורט אנחנו קוראים לזה התאמת המאמן לקבצה מאמן יכול להצליח מאד בקבוצה אחת ובקבוצה אחרת יהיה נפל גמור מה קרה? לבן אדם יש פחות ידע? הבן אדם השתנה? כמובן שלא אך ההתאמה בינו לקבוצה פחות טובה במקרה השני מיותר לסחוב משקעים הפוך אותם למנוף צמיחה ולמד מהם

שלום, ברצוני לדעת במידה וההורים מעוניינים להוציא את ילדם ממחלקה בבי"ח האם יש באפשרותו של מנהל המחלקה לומר להם כי במידה ויעשו כך אזי באם יצטרך לא ניתן יהיה להחזירו למחלקה ( הוא פשוט מעמיד אותם במצב כזה שהם אינם יודעים מה לעשות הכי נכון בשביל הילד ). טענתו היא כי המחלקה בתפוסה מלאה ויש תור ארוך הממתין להכנס למחלקה . האם מותר לו לעשות דבר שכזה ? ההורים נמצאים במצב כזה שהם אינם יודעים האם השארותו של הילד במחלקה אכן מועילה לו ואכן מתאימה למצבו הנוכחי ומצד שני הם לא רופאים ועל כן הם גם יכולים לטעות בהחלטתם זו ? אך הנטיה היא כי כל עוד לא מנסים ונותנים לילד את ההזדמנות להיות מחוץ למחלקה אי אפשר לדעת . אני אחותו ולפי דעתי ולאחר שיחות עמו הוא בהחלט יכול לחזור הביתה למסלול חיים רגיל אבל הייתי רוצה להיות בטוחה שאם וחלילה קורה ההפך ממה שחשבתי אז שנוכל להחזירו חזרה למחלקה להמשך הטיפול ולאותם רופאים שהוא מכיר. מקווה שתענו לי במהרה... תודה.

הם המיצגים אותו האחריות לדאוג לטובתו הוא עליהם לכן אין מקום ל:"במצב כזה שהם אינם יודעים האם השארותו של הילד במחלקה אכן מועילה לו ואכן מתאימה למצבו הנוכחי " אם אכן כך הוא ,ההורים מתרשלים בשליחותם לדאוג לילדם! עליהם לבר את כל אשר נדרש [ועל הרופאים החובה לספק המידע] ולהיות בעלי עמדה ברורה אין הם צריכים להיות בעלי מקצוע [רופאים במקרה הנ"ל] על בעלי המקצוע לספק להם המידע הנדרש לצורך החלטה מושכלת החלטה מושכלת לידיעה בלבד היום חובת הרופאים לידע החולה ע"מ שיקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול שנעשה בו [בחולה, ומה שעושים בחולה בסופו של דבר הינו ראשית כל עינינו הוא ,אלה חייו.... אלה אם כן הנו רוצח סידרתי וכד'... ולא זה המצב] בקשר לאפשרות האישפוז החוזר, ם המידע נכון אזי נכון הוא ואין להתרעם גם אם לא נוח אם לא אז יש כאן מניפולציה שאין לה כל מקום כלל האצבע אומר שמהירות אישפוזו זה יכלה ללמד אך כמובן שאין זו קביעה [במקרה היה מקום וכו] אבל בכלל אין לכם מהלהתרגש מ"האיום" נראה שבכל מקרה לא רצוי שישהה באותו המקום אולי [אלא אם יש אפשרות להחליף מטפל] אם צריך מוסד פסיכאטרי רצוי שיהיה במוסד פסיכאטרי אחר על כל השאר כתבתי לך למעלה

אז יש תור ארוך אז מה? אם רוצים להוציא, תוציאו. אתם הרי לא רוצים להוציא על מנת להכניס שוב לא? ואם יצטרך שוב אישפוז יש עוד מקומות בארץ..

יעל שלום חזרתי כרגע מכינוס והצצתי לרגע לפורום שוב אני רואה שכנראה אין תקשורת טובה בנכם לצוות המטפל אצלי במחלקה מושקע המון זמן לעבוד יחד עם משפחות אפילו שהמאושפזים אצלי הם מבוגרים מדובר בעבודת צוות והמשפחה צריכה להיות שותפה מלאה עם יש מצוקות אשפוז (מקום) במחלקה המשפחה צריכה להיות מודעת ולהחליט מה הכי טוב יחד עם הצוות בכל מקרה הגישה היום היא הגישה של יעוץ - הרופא חייב להסביר את כל האפשרויות הטיפוליות היתרונות חסרונות וסיכונים והמטופל עם משפחתו בוחרים מה הדרך הטובה להם תוך לקיחת סיכונים או אי לקיחת סיכונים כפי שהם מחליטים

יעל שלום רב, לפי מיטב ידיעתי, אם הילד יזדקק לאישפוז, אף אחד לא יוכל למנוע זאת. להיפך, אם יימנעו ממנו אישפוז כאשר הוא זקוק לכך, אתם יכולים לפנות ללשכת הפסיכיאטר המחוזי ולהתלונן על המקרה. זה נראה לי מעיין "הפעלת שרירים" והפחדה. רופא שכזה חושף את עצמו לתביעות מישפטיות מסובכות. זה מקביל בדיוק לאדם שמגיע עם בעיה דחופה לביה"ח אך לאחר שהסימפטומים ה"בוערים" קצת נרגעו הוא רוצה להשתחרר הביתה. הרופא לעלום לא יעיז לומר לו שהוא לא יקבל אותו בחזרה, אם המצב יחמיר שוב. זה מנוגד לחוק. תיפעלו לפי שיקול דעת ולא לפי תכתיבי הפחדות של רופאים. בברכה, טלי פרידמן

שוב שלום לכולם, מבחינתי, הודעה זו תסיים את הפינג-פונג הטקסטואלי שניהלנו, המומחים, הגולשים ואני, בנושא "סרוקסט + אקסטזי". שאלה תמימה (יותר או פחות, תלוי בקורא) ששאלתי, שהפכה להטחת האשמות וגידופים לעברי ולאחר מכן גלשה לנושאים כלליים ורחבים הרבה יותר, כגון הזכות לשאול, הזכות להשתמש בסמים והסטיגמה החברתית ממנה סובלים המשתמשים - וכדומה. אני חש כי אני מבזבז את זמנם של המומחים, מכיוון שהנושא חדל מלהיות נושא הרלבנטי לפורום זה של שאלות ותשובות; אין לי בעיה עם דיון תרבותי בנושא זה או בנושאים אחרים, אלא שזה לא המקום. נותר לי רק להודות למספר גולשים, שבחרו דווקא לצאת להגנתי בתגובות האחרונות שקראתי; אמנם, רוב הגולשים מתנגדים לשימוש בסמים, אך ידעו לעשות נכון את ההבדלה בין דעתם האישית לבין הצורה הראויה להתייחס לבן-אדם. אני מודה לכם, כמו גם לד"ר קפלן, שהראה גדולה אמיתית ביכולתו לשוב ולהתייחס לנושא מזווית ראייה חדשה, מפוייסת יותר. מספר נקודות שהעלת היו נכונות, ד"ר, אני מניח שגם אני שפטתי אותך ואת עמיתיך מוקדם מדי. ...ומבלי לשכוח את שירה, שרצתה לדעת פרטים נוספים על נושא האקסטזי: אשמח לענות על כל שאלה שיש לך בנדון, שירה, אך לא זה המקום; אם תשאירי כתובת דואר אלקטרוני, אשמח לשלוח לך הודעה ובה אענה על שאלותייך, אותן ראיתי בפורום. אני מקווה שתסלחי לי על שאינני משאיר את כתובתי שלי; אולם לא זו בלבד שעסקתי בנושא שאינו מקובל חברתית, הוא אף אינו מקובל חוקית... ארגיש בטוח יותר אם אדע כי כתובתי האישית לא תהפוך לנחלת הכלל. אי אפשר לדעת מי קורא אותך - ומי מחליט לפשפש בענייניך כתוצאה מכך. בינתיים - שיהיה לכולנו רק טוב, א. נונימי.

לא נראה לי שזה סוף פסוק- קראתי בעיתון על כוונה להקים מפלגה חדשה שתפעל ללגאליזציה של האקסטזי- אז אולי בקרוב תוכל לקחת את זה בלי לשבת בכלא- אבל גם אז המחלקה הסגורה של ד"ר פלד תישאר פתוחה עבורך. על אותו עיקרון אולי אפשר לעשות לגאליזציה גם לשאר הסמים הקשים - אבל עדיין לא ברור מדוע אתה מפנה את התיסכול שלך בעניין זה דווקא לאתר doctors.

שלא יקימו כזאת מיפלגה :-( אופיר

נו באמת, גם ככה הממשלה שלנו עובדת כמו חבורה של נרקומנים, אז מה רוצים לעשות, להכניס את ד"ר פלד בתור יועץ בממשלה? או פשוט להעביר אותו לשם עם כל המחלקה?

הכנסתי כאן את האי מייל שלי [email protected]

א. יקר- מה רע בפינג-פונג טקסטואלי? מאחורי כל שאלה ותגובה עומד אדם שרוצה שקולו ישמע- ומחפש בדרך זו קשר. הצלחת לגרום להרבה מאד אנשים להגיב. רובם הגיבו לגופו של אדם (ובצורה פוגעת) ולא לגופו של עניין. משהוא בדרך שבא הצגת את הדברים הזמין כנראה התנפלות. אני מאמינה שאפשר למצא דרך לגרום לאנשים לראות את עניין נטילת הסמים בנפרד מהאנשים המשתמשים בהם. אני מאמינה שכל אדם (למעט שוליים מאד מאד קיצוניים) ראוי לאוזן קשובה ולאמפטיה. האם גם אתה רואה את הדברים כמוני? בבקשה אל תלך. בידידות.

הוא לא הולך, הוא מרחף.

קובץ הביטים הבא מיועד בעיקרו לאנשי המקצוע של הפורום (דרור גרין, ד"ר פלד, ד"ר קפלן ואלו ששמם לא עולה בזכרוני כרגע). מיהו אותו אזרח שבכותרת ההודעה, שידיו אזוקות בטבעות ברזל? לא אחר מהחתום מעלה שמסתתר תחת כסות שמו של הנואם היווני הגדול. מהפכה ונעורים שייכים זה לזה. שום אשמה לא רובצת עליהם והמהפכה יכולה לקחת אותם תחת חסותה כפי שהם, בשלמותם. אני ערערתי על עול אבותי. השגתי גבול והגעתי לארץ חדשה. השארתי את התפילין מאחורי (כפי שכינו זאת חברי לישיבה) בעוד רואה אני מנגד את חומות עולם המבוגרים מתפוררות. אך מה יכולה מהפכה בחייו של אדם להבטיח? חרם לאחדים וחסד לאחרים. אך אל נא תטעו לחשוב כי מבית אני מוחרם. לא ולא. בביתי, מוצא אני מקלט של שלום ובטח. דווקא בארץ המובטחת (הארץ החדשה) מוחרם אני. האם החברה החילונית בועטת בי? האם בלי משים אני נבעט? לא אפרוש כאן את כל מגילת חיי, ואציין רק את הדברים שדרושים ציון. אני בן 21 וחצי. מגיע מחברה שנודעת בשמות שונים כמו הכיפה הסרוגה, או המחנה הדתי ציוני. למדתי כשנה וחצי בישיבת הסדר, לצורך בירור מושכל של נתיבות האמונה בה הלכתי ללא ערר. בברכת הרבנים, פרשתי מעולם ילדותי, ומצאתי את עצמי בעולם זר ומנוכר. התפקוד הפונקציונאלי שלי מבחינה חברתית שואף לאפס. לפני שנה וחצי חציתי את הקווים, ואני מרגיש את עצמי זר לחברה הדתית וזר לחברה החילונית. כן, אני לוקה בביישנות. כן, ניחנתי במופנמות לא קטנה, ואולי במנת יתר ממנה. אך מעולם לא סבלתי מכך. בחברה הדתית, הייתי ציר מרכזי במעגל החברתי, על-אף תכונת הביישנות. היה לי מעגל חברים גדול, והייתי גורם משמעותי בחייהם של אנשים רבים. כיום, אין לי חברים כלל. הקשר ביני לבין חברי הדתיים נותק זה מכבר (מסיבות שקל לתת את הדעת עליהן), וחברים חילוניים אין. לא פעם בתקופה האחרונה, הרהרתי שמא סובל אני ב"חרדה חברתית" (Social Fobia) אשר עד היום לא באה לידי ביטוי, כיוון שהמיקום החברתי שלי היכה שורש חזק בילדות, ועל-כן לא נדרשתי למאמץ יתר. תמיד הייתי חלק מקבוצה. גם כשהגעתי לישיבה - מקום חדש ואנשים חדשים, הגיעו יחד איתי חברים שעברו איתי מסע ילדות ובגרות שלם - החל מהגן, והשתלבות חברתית כאשר מגיעה היא מתוך קבוצה מגובשת, קלה יותר. ואילו היום, כאשר אני נדרש להפגין כישורים חברתיים חזקים, על מנת להכנס בקבוצה שאני לא מכיר, אני נכשל. כדי להבין עד כמה המלכודת שנקלעתי אליה חמורה, די לעיין בהתרחשות הבאה, שהזדמנה לא מכבר. בתחילת שנת הלימודים (סוף אוקטובר) התחלתי ללמוד במכינה של אוניברסיטת חיפה. הציפיות שלי שאכלסו קומות רבות, לא החזיקו לבסוף ולו מים. נכשלתי מבחינה חברתית כשלון חרוץ, לא הצלחתי לבוא בחברה, וסופו של דבר, שמצאתי את עצמי מחוץ לשערי האוניברסיטה. סיימתי נכון לעכשיו את לימודי. עד כדי כך המצב שלי קשה. זה פוגע בי כאבן גדולה, זה פוצע אותי כתער חד. הפערים התרבותיים וההתנהגותיים ביני לבין החברה החילונים "עמוקים מיני ים ורחבים מארץ מידה". די בכך שאזכיר, כי מאורע בו בחור נגע בכתפה של בחורה כדי להסב את תשומת ליבה, עורר אצלי תגובה פנימית - שמתי לב לאירוע (שבחברה החילונית נחשב לדבר של מה בכך). אני פוחד מהעתיד כמו ממוות. אני לא רוצה ואפילו בוחל במחשבה שאני אחיה לבד, ללא חברים וללא בת זוג. אך בלתי ניתן להתעלם מהעובדה שללא שינוי דרסטי באורח חיי, המסלול אכן יגיע לשם בסופו של דבר. אני לא אתן לכך להתרחש ! אני מעוניין לחיות את חיי באופן טוטאלי. להיות או לחדול -- והמבין יבין. האם יתכן לי מוצא ? שמא קיימת דרך שתוכל לסלול לי פתח מתוך המלכוד בו אני חי היום? האם אוכל להוריד את הדגל השחור משחור שמתנוסס מעל לסיפור חיי ? לסיום, ברצוני להודות לכל אלו שהקדישו מזמנם ועברו על הודעתי. אשמח לקבל תגובות רעיונות והצעות. גורגיאס - בכלוב הצר של עצמו

גורגיאס היקר, הבחירה שלך בשינוי תרבותי-חברתי כה דרסטי היא גם בחירה מודעת במשבר ואף בטראומה קשה. זהו מעשה אמיץ ואף הרפתקני, ואני משער שמדי יום אתה מגלה קשיים חדשים, אותם לא צפית מראש. כפי שידוע לי, ישנם גופים המסייעים לאנשים במצבך, ואני מקווה שאתה נעזר בהם. אני הייתי מציע לפתוח פורום מיוחד לחוזרים בשאלה, שיאפשר סיוע ותמיכה הדדית. עם זאת, אני מאמין שדוקא הכוח שאיפשר לך לעשות את הצעד הקשה הזה, הוא גם זה שיאפשר לך להתמיד בו ולהצליח. אתה מכנה את עצמך בשמו של גדול הספקנים מאז ומעולם. וכך אמר גורגיאס: שום דבר אינו קיים אם היה קיים משהו, לא היינו מבינים אותו אם היינו מבינים משהו, לא היינו יכולים להעבירו לאחרים זוהי ספקנות דסטרוקטיבית, הרסנית, שאינה מניחה שום תקווה. אני מקווה שאמונתך ביכולת להתגבר על המכשולים תתחזק, ושתאמץ את הספקנות החיובית, הקונסטרוקטיבית של דקרט. דקרט הציע להטיל ספק בכל, כדי להגיע אל האמת. בזמן הטלת הספק הוא הציע להמשיך לדבוק בסדרים הישנים, כדי שלא ללכת לאיבוד באי-ידיעה. בהצלחה, דרור גרין

לגורגיאס, "האזרח שידיו אזוקות בטבעות ברזל" שלום. אתה עדיין אזרח, עוד לא אסיר בצינוק. כלומר, עדיין יש בידך בחירה. הבחירה היא האם תשאר בעולם דטרמיניסטי של שחור ולבן, טוב ורע, (טוטאלי, כפי שכתבת) או שתמצא גוונים שיהפכו את החיים לצבעוניים יותר וניסבלים יותר. אולי אפילו לנעימים. אתה נשמע כאדם בעל פילוסופית חיים, וגם אם שינית את דרכיך ועזבת הדת, אתה כנראה עדיין אדם דתי בצורת מחשבתך. אלא שהאלוהים שמולו אתה עומד כעת הרבה פחות יציב ומבטיח מהאלוהים שעמד מולך בדרכך הקודמת. הבטחותיו של האלוהים החילוני יפות לכאורה: חופש, אושר, נשים, לימודים חילוניים, והרשימה ארוכה. רק האמן בהן והן יתגשמו... אין זה כל כך פשוט כנראה. אמנם נותרת באותה מדינה אך היגרת לחברה אחרת. בחברה הזו אתה מנסה לבנות מחדש את זהותך העצמית וקשריך החברתיים. כמו בכל תהליך של עזיבת המוכר לטובת ארץ חדשה ולא מוכרת ישנם משברים. ההבטחות שניתנו לארץ זבת חלב ודבש אינן מתממשות תמיד במהירות ואולי בעצם מה שחיפשת נמצא בכלל בפנים ולא בחוץ. אתה נשמע אדם בצומת מאוד משמעותית בחייו. בתקופה הזו חשוב שתוכל להתחלק ולהתייעץ, הן לצורך החלטות פרקטיות כיצד לנהל את חייך, אבל גם כדי להגדיר מחדש את פילוסופית חייך המצויה כיום במשבר. הייתי מציע לך לעשות מסע אישי כדי לצאת מהמצב בו אתה שרוי כעת. נסה לשוחח עם מכריך, קרוביך וחבריך שאיתם יש לך שפה משותפת. הייתי ממליץ לך לפנות גם לתהליך של פסיכותרפיה ולאפשר לעצמך מסע מאורגן לחיפוש ה"עצמי האמיתי" שלך שהוא משאת נפשך מתוך אופן הצגת דבריך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אינני זוכר את שמה ברגע זה אך לאחרונה יש לה פרסומות רבות ברדיו אולי כדאי לך לפנות אליהם

אני סובלת מחרדות לפני כמה חודשיים (3) פניתי לפסיכולוגית לקבלת טיפול ואיך שהתחלתי את הטיפול כל הפחדים צפו לי (פחדים ישנים וחדשים)- הרגשתי כאילו אני מאבדת שליטה על חיי. ראוי לציין כי לפני הטיפול - אומנם היתי בשליטה והדחקתי את הפחד שממנו סבלתי הפחד שממנו סבלתי היה פחד שלא יכולתי לנשום בסיטואציות מסוימות במיוחד - מה שלא הפריע לחיות את חיי "בשקט", בשליטה . לאחר שפניתי לפסכולוגית - היא הפנתה אותי לפסיכיאטר היות והחרדות גדלו מאוד ומאז אני מקבלת 3 כדורים של סרוקסט. היום אני מרגישה עם הכדורים יחסית בסדר וממשיכה עם הטיפול. הפחד העיקרי שלי הוא מה יהיה אחרי שאסיים לקחת את הכדורים????? כמו כן אני כל הזמן לא יכולה להוריד מהראש את המחשבה כי אולי עשיתי טעות שפניתי לפסיכולוגיה?? ראוי לציין כי אני לא מאמינה כל כך "בפסיכולוגיה" כמו שאבי אומר "שהפסיכולוגים בעצמם זקוקים לטיפול" עוד משהו שמפריע לי זה ההורים שלי - שמורידים לי את המוטיבציה והאמון בתחום הם מפחדים מאוד שאני לוקחת 3כדורים , והולכת לפסיכולוג שזה המון כסף. אני לפעמים מעדיפה שיהיהלי משהו פיזי ולא נפשי ,הרי כולנו יודעים שהחברה פחות מקבלת את האנשים שלוקים בבעיה נפשית ולכן הרבה אנשים מסתירים ממה שהם סובלים. אודה לכם מאוד אם תגיבו לי על כל הנקודות שהעלתי. אשמח לקבל תגובות - מהגולשים "בעלי הנסיון"נ בחרדות או סתם אנשים לדעת מה הם חושבים. כמו כן אשמח לתשובה גם מפסיכולוג וגם מפסיכיאטר (במיוחד האם 3 כדורים זה ממש מינון גבוהה). בבקשה תגיבו , אני די מרגישה לבד במערכה,בודדה וגלמודה.

טליה שלום ראשית, הייתי ממליץ לך להדפיס את ההודעה ששלחת לפורום ולהקריא אותה לפסיכולוגית שלך. זו הדרך הנכונה והיעילה ביותר לטפל בכל השאלות שאת מציגה. מה שאת אומרת בעצם שלא רק שהגעת לטיפול עם חרדות, אלא שכעת יש לך חרדה מהטיפול עצמו. אולי הוא לא הטיפול הנכון, הביקורת עליו מההורים, הספקנות שלך ושל הוריך על יעילותו של טיפול פסיכולוגי ועל אישיותם של הפסיכולוגים וכו'. השאלה היא איזו אלטרנטיבה יש לך היום. הרי ניגשת לטיפול משולב של תרופות ושיחות. כך שלא ניתן לטעון שתרופות יעזרו לך יותר משיחות. את לוקחת את שניהם ועדיין מרגישה במצוקה. את פוגשת פסיכולוגית במשך שלושה חודשים. זה בהחלט זמן סביר כדי לבדוק איך את מרגישה בטיפול. זה לא אומר שהבעיות נפתרו בזמן זה כי לעיתים תהליכים ש"היתבשלו" במשך שנים לוקחים זמן רב עד שהם נפתרים. אבל בהחלט כדאי לשאול את עצמך האם נוצר קשר טיפולי טוב, האם את מרגישה שהיא מבינה אותך ושאת סומכת עליה. במידה ולא, עליך להביא את השאלות הללו לטיפול בצורה ישירה. דיון כנה בשאלות הללו יוביל בודאי ליצירת האמון או להפסקת הטיפול והחלפת מטפל. בעית האמון היא קריטית לאור דבריך. התחלת את הטיפול מתוך ספקות רבים על יעילותו וקיבלת חיזוקים שליליים מאוד גם מהוריך לגבי הטיפול. במצב כזה יתכן שאת נזהרת שלא באמת להמצא בטיפול כל כולך ופוגעת כך במו ידייך ביעילות הטיפול. הצעה: קחי לך פרק זמן שבו תגידי לעצמך שכל השאלות על מהות ויעילות הטיפולים יורדות למחתרת. את זקוקה לקצת שקט כדי לעסוק בריפוי עצמו. למשל, תגדירי שלושה חודשים בהם את מתמסרת באופן מלא הן לטיפול התרופתי והן לשיחות. אל תתעסקי עם השאלה מה יקרה אחרי שתפסיקי את התרופות ולא אם הפסיכולוג צריך בעצמו טיפול. חשבי רק על הבעיות האמיתיות שבגללן הגעת לטיפול ובאופן שבו את פועלת כדי לפתור אותן. יש לי הרגשה שאם תוכלי להרשות לעצמך להיות באמת "מטופלת", דברים גם יתחילו לזוז במהירות רבה יותר. אם בתום פסק הזמן את רואה שאין שינוי - זה הזמן להחליט על שינוי בשיטת הטיפול. בינתיים לפי תיאורך, ללא היכרות אישית עם הנפשות הפועלות, את עושה את הדבר הנכון. ועוד מילה אחרונה. יתכן שקשה להוריך להתמודד עם זה שקשה לך ושאת זקוקה לטיפול. אבל הביקורת שלהם לא עוזרת לך להתקדם. הסבירי להם בעדינות שאת בתקופה רגישה כעת ושאת זקוקה לעידודם ולא לביקורת על דרכך. הביקורת לא "תתקן" אותך אלא רק תסבך אותך. במידה וזה לא אפשרי פשוט נסי להתעלם מהביקורת (ו/או הביאי אותה לטיפול). אם תצליחי להיפתר מהמחשבות על הביקורת אולי תצליחי גם להיפתר מהחרדות האחרות... בברכה ד"ר אורן קפלן

טליה שלום! גם אני כמוך באותה הסירה , אולם יש לך את האפשרות לבחור ללכת אחורה או להתקדם ולנצח את החרדה! ראשית לגבי ההורים שלך אני יודעת שהם רק רוצים לטובתינו אולם לפעמים סטיגמות גם להם יש וצריך להבין אותם אבל בהחלט לא לתת לזה לפגוע במוטיבציה שלך , מפני שעצם פנייתך לפסיכיאטר עשית צעד מאוד נבון. גם אני מטופלת בכדור נוגד חרדה וגם לי היו את אותם הפחדים כמו שלך , אולם בעזרת מטפלת מקצועית למדתי לשנות מחשבות שליליות לחיוביות.

אימי אושפזה בכפר שאול ירושלים. שהתה בבית אבות תקופה קצרה, כאשר אבי נמצא באותו מקום במחלקת תשושים.(בעיה של דימנציה). החלה להתלונן שעוקבים אחריה ובודקים כל דבר שעושה. ובכלל שמתנכלים לה בכל דבר. לאחר נסיון של מצוקה (נסיון חניקה בחגורה) ודיבורים כלליים בנושא המוות שיגאל אותה החלטנו לאשפזה. החלו בטיפול בתרופה- זיפרסקה. אשמח לקבל תשובה כדי להבין יותר בנושא הרדיפה ובכלל לגבי כל התופעה והאם באמת אפשר לחזור לחיים שיגרתיים עם טיפול תרופתי וכל דבר שיוכל בכלל לעזור לי כבת בנושא זה. בברכה חיה 4.12.00

סכיזופרניה

אימי אושפזה בכפר שאול ירושלים. שהתה בבית אבות תקופה קצרה, כאשר אבי נמצא באותו מקום במחלקת תשושים.(בעיה של דימנציה). החלה להתלונן שעוקבים אחריה ובודקים כל דבר שעושה. ובכלל שמתנכלים לה בכל דבר. לאחר נסיון של מצוקה (נסיון חניקה בחגורה) ודיבורים כלליים בנושא המוות שיגאל אותה החלטנו לאשפזה. החלו בטיפול בתרופה- זיפרסקה. אשמח לקבל תשובה כדי להבין יותר בנושא הרדיפה ובכלל לגבי כל התופעה והאם באמת אפשר לחזור לחיים שיגרתיים עם טיפול תרופתי וכל דבר שיוכל בכלל לעזור לי כבת בנושא זה. בברכה חיה 4.12.00

חיה שלום ראשית ארצה להתייחס אליך, למרות שלא שאלת על כך דבר. אני מתאר לעצמי שאת עוברת תקופה קשה. לטפל בשני הורים המאושפזים במצב כפי שתיארת זו התמודדות מאוד לא פשוטה. במצב הזה חשוב לקבל כמה שיותר מידע ותמיכה כדי שתוכלי לשמור גם על עצמך במצב הלחץ הזה. אל תישארי לבד עם ההתלבטויות, נסי להיעזר במקורות התמיכה שבסביבה, החל מחברים, משפחה, אנשי צוות מקצועיים וסיעודיים במוסד האישפוז, ואם יש צורך גם עם מטפל חיצוני. לא אוכל לספק לך מידע בנושא התרופות כיוון שזה לא תחום ההתמחות שלי. לגבי התופעות שאת מתארת הן נשמעות כמצב פסיכוטי, כלומר כמצב שבו אדם מאבד את בוחן ושיפוט המציאות ומפרש אותה בצורה ייחודית. במצבים אלו יש תופעה נפוצה של תחושת רדיפה. יתכן שזה קשור לכך שהאדם חש שמשהו מאוד לא בסדר איתו ומנסה למצוא לכך סיבה הגיונית. מאחר וההגיון עובד אחרת במצב הפסיכוטי ניתן לחשוד שגורמים בסביבה הם שגורמים לשינויים הפנימיים. כך קורה למשל שאנשים שומעים קולות מתוך נפשם וסבורים שיש מישהו חיצוני שמדבר אליהם. תרופות אנטי פסיכוטיות יכולות בהחלט להיות יעילות במצבים כאלה ויש מקרים רבים שאחרי תקופה של איזון חוזרים לחיים שגרתיים למדי. עם זאת, צריך לבחון כל מקרה לגופו כדי להבין אותו לעומק. אני ממליץ לך, כמו שאני ממליץ בד"כ לפונים ששואלים מה לעשות לגבי קרובי משפחה מאושפזים: יש הרבה מקורות ידע בתוך המוסד. פני למנהל המחלקה ובקשי הסברים על התופעות, או הפניה לאיש מקצוע אחר בתוך המוסד שיוכל להיות איתך בקשר קבוע ולהסביר את התופעות, הטיפול והתקדמות הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי היום אני בן 32 לפני 6 שנים חליתי במחלה סרטנית "הודצקין" ולאחר טיפול כימוטרפי שנמשך כחצי שנה הבראתי לחלוטין. הבעיה שלי כיום שאני לא מצליח להתגבר על הטראומה . כל שפעת או סתאם כאב קטן , אני בטוח שהמחלה חזרה ואני מרגיש חולשות וסחרחורת . האם אפשר בצורה כלשהיא להתגבר או להפחית את החרדות ?

דני שלום רב, התופעה עליה אתה מספר ידועה היטב. אדם כמוך, שלקה בסרטן והצליח להתגבר עליו, חי בפחד יומיומי "מתי הסרטן יחזור". ישנם אנשים שמתוך הפחד, גוררים את עצמם להתערבויות כירורגיות שונות, כגון: כריתת שד לנשים עם סיכון גבוה לממאירות בשד (היתה כתבה בסופ"ש בעיתון "הארץ" על נשים בסיכון גבוה שמבצעות מראש כריתת שד, עוד לפני שהן חלו בכלל), עריכת בדיקות תכופות לגילוי סרטן וכו'. על אף שהחרדות הללו נפוצות ושכיחות, אני מודעת לקושי הרב המתלווה לתחושות אלו. להערכתי הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי, שם תוכל לעבד את עובדת המחלה, ההתגברות עליה וההתמודדות עם החיים שאחרי המחלה ועם החרדות שהיא תשוב. המון בריאות ובהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד" פחד זה דבר טוב, אבל תלוי המינון, חלית, הבראת, תעקוב, תראה מה הרופאים אומרים, ותעקוב, זה לא היפוכונדריה, זה דבר נורמאלי, היפוכונדר, שומע על מחלה, מיד הולך להבדק אולי הוא חולה בה, בעצם הוא בטוח שהוא חולה בה. אצלך יש יסוד לפחד. אז תכניס אותו לקופסא קטנה שתחזיק בכיס, וזהו, תמשיך לחיות, צל המחלה ההיא ילווה אותך כל הזמן, אז גם זה טו ב. כך אנשים רואים את החיים בפרופורציה נכונה, ומעריכים כל רגע בחיים. רואים בטפל טפל, ובעיקר עיקר, ולא להיפך. אין שום סיבה לבחליף מחלה פיסית במחלה נפשית , אם תחליט להיות בריא- אתה תהיה.

אם אתה רוצה להיות פסיכיאטר עליך להבין את מה שהחולה אומר: 1. אני לא סמכות לקבוע שיחות לא תרופות כן לכן אמרתי בפרוש שאני מייצג את עצמי 2. ביטאתי את תחושותי כחולה שלא הייתי קונה את שירותיהם הבלעדיים של פסיכולוגים קליניים כטיפול בלעדי אלא סומך רק על הטיפול התרופתי 3. קיומה של רפואה מלוכלכת (הכוללת מכירת תכשירי שווא להרזיה + פסיכולוגים המבטיחים לאנשים מסויימים יותר ממה שהם יכולים לקיים) לא מוטלת בספק

1.אין לך סיבה ליכעוס,אתה כתבת הודעה שהיא דעתך,ואני הגבתי עם הודעה שהיא דעתי 2....אני אישית לא היתי סומך כל כך על תרופות,כי לפי דעתי זה כיסוי תחת טוב,שמטפל בסימפטום אבל לא בבעיה 3. "רפואה מלוכלכת"-הפסיכאטריה המודרית,היא אולי בין הענפשים המטונפים ביותר ברפואה... תיזכור בבקשה את פרשת ה "ריטלין", אלו לא פסיכולוגים שרשמו את את הריטלין,אלא פסיכאטרים ו נירולוגים (אתה תוכל ליראות את זה אפילו בפורום הזה) אתה כבר מגיעה עם עמדה מאוד נוקשה נגד שיחות... הדעה שלך נוגדת את דעתי,וכתבי את זה,וכתבי את דעתי,אם אתה ניפגעה מהצורה בא כתבתי את הודעה,אני מיתנצל מעומק ליבי אם ניפגעת ביגלל שדעתי מנוגדת לדעתך,אז... זאת בעיה שלך אופיר

שמעתי על כדורי הרגעה בשם דראלין הייתי שמח לדעת מה ההשפעות שלהם, האם הם ממכרים, האם הם מכילים כימיקלים או חומרים טבעיים והאם מומלץ לקחת אותם

גל שלום! על פי הידוע לי דראלין היא תרופה מקבוצת חוסמי בתא אשר מיועדת להורדת לחץ דם גבוה ובמינונים נמוכים 10 מ"ג - מיועדת להורדת קצב הלב. לדעתי יש הרבה תרופות אחרות אשר מרגיעות. דראלין גם חייבים לקחת באופן קבוע. תברר עם הרופא שלך, תבקש כדור שאפשר לקחת אותו רק בשעת הצורך. כמו כן אתה יכול לנסות תרופות טבעיות להרגעה. תרגיש טוב.

בפסיכיאטריה משתמשים בדראלין במצבים של חרדה פסיכוסומטית. אם הבעיה שלך איננה פסיכוסומטית אז הדראלין לא יעזור.

דר קפלן- שלום, הייתי רוצה לדעת איך בעצם מתבצעת ההיפנוזה, מה המהפנט עושה/אומר למטופל, הרי נראה לי דיי ברור שהוא לא אומר לו--- תתהפנט וזהו, מהו בעצם התהליך שמועבר כדי להביא להיפנוזה? תודה.

שלום אכן לא אומרים "תתהפנט" וזהו. בעיקרון, להיפנוזה יש מספר שלבים וקשה לתאר את התהליך דרך האינטרנט. אוכל לומר בכלליות שמדובר בהליך מסודר שבו מוכנס המטופל בעזרת הוראות המהפנט למצב של רגיעה וריכוז שמוביל בסופו של דבר למצב היפנוטי. דברי המהפנט אינם מעשי קסם או מיסטיקה אלא פשוט תהליך של הרפיה עם מספר מרכיבים נלווים. אם עשית פעם תהליך של הרפיה שרירית או דמיון מודרך אתה יכול לחוש משהו מתוך תהליך ההיפנוטיזציה. בתוך המצב ההיפנוטי ניתן לערוך את הטיפול הייעודי הדרוש. למשל, רופא שיניים המשתמש בהיפנוזה יכול להביא את המטופל למצב שבו יוכל לערוך טיפולי שיניים ללא חומר מרדים. בפסיכולוגיה משתמשים בתהליכים של טיפול בכאב, חרדות ופוביות, אך גם במגוון נושאים נוספים, כולל תהליכים נפשיים עמוקים ודינמיים, הכל לפי גישתו הטיפולית של המהפנט והסיבה שבגללה נבחרה שיטה זו. בתום התהליך יוצא המטופל מהמצב ההיפנוטי בעזרת הוראות המהפנט ופעמים רבות חש רגיעה גם זמן כזה או אחר לאחר התהליך. יש גם תהליך של היפנוט עצמי הנעשה בדרך דומה מאוד אבל באימון עצמי. ניתן להשתמש בהיפנוט עצמי בין היתר כדרך לשמירת הישגים של טיפול היפנוטי מונחה לטווח ארוך. אני ממליץ לקרוא את התשובה שנתתי אתמול לגילה בנושא היפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

למרות שרציתי לדעת יותר פרטים - ואתה כנראה לא יכול לספק לי אותם... תודדה!

שלום! יש לי שאלה. לסבתא שלי יש בעייה: זה התחיל בהרגשת חום באזור הצווארץ עבר לאיזור הגב ולעתים קרובות עובר גם לחזה. היא מתלוננת על תחושת חום זו, אך בערב ולקראת הלילה התחושה קופצת פעם קר לה ופעם חם. מצב זה הביא אותה גם למצב נפשי לא יציב, היא נעשית פתאום עצבני ובעצמה מודה בזה. נעשו לה בדיקות דם, צילום חזה, א.ק.ג. והכל נמצא תקין או ללא שינוי משמעותי ביחס לקודם. האם נתקלתם במצב כזה ומה ניתן לעשות? תודה רבה.

נטלי שלום רב, לא ברור לי מהן התופעות שמהן סובלת סבתך, ובוודאי שאינני יכולה לאבחן את המצב הפיזי, כיון שאינני רופאה. אולם רציתי לבדוק איתך, האם הבדיקות שעשיתם לה היו אצל רופא המשפחה? או אצל רופא מומחה? להערכתי כדאי לגשת איתה לאבחון אצל פסיכוגריאטר. רופא שכזה מודע לבעיות הפזיולוגיות הקשורות למצב הזיקנה והן לבעיות נפשיות, כגון תשישות נפש, דמנציה ועוד. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

שלום לך! תודה רבה על תשובתך. בתשובה לשאלתך אנו כבר היינו עם סבתא גם אצל רופאת משפחה וגם אצל מומחים שונים, אך אמרו שיכול להיות שהבעיה נובעת מבעיה פסיכולוגית ונתנו לה תרופות להרגעה, אך תרופות אלו משפיעות עליה להיפך בצורה מעוררת אי רגיעה. לכן איננו יודעם מה לעשות. אולי את יכולה להמליץ למי ניתן לפנות? תודה רבה.

אם הבנתי נכון מתשובתך לשירה אתה מתרעם על כך שמפטמים את החולים בתרופות במקום לממן להם טיפולים בשיחות עם פסיכולוגים. ברור שאם היו נוהגים בשיטתך המרוויחים הגדולים היו הפסיכולוגים הקליניים שיש להם רישיון והפסיכותרפיסטים שלא צריכים רישיון. כמי שעבר חוויה ויודע ב ל מעלה מ 100 אחוז שהבעיה שלי היא ביו נוירולוגית לא הייתי מתנדב להפסיק תרופות ולקבל את שירותי הפסיכולוגיה גם אם היו ניתנים ללא תשלום כמובן שאני רשאי לדבר ומדבר רק בשם עצמי כאשר ממליצים בפני לעבור טיפול בשיחות אני נעלב כי אני יודע שאם הייתי זקוק לטיפול בשיחות אז משהו אצלי בתהליך החשיבה משובש בעוד שליקויים פיזיולוגים הם מולדים ואינם בשליטתי אם מסבירים לי משהו אני מבין לכן אני לא דפוק

אני חושב שהגעת לדיון שהיה,עם עמדה כבר מוכנה לא=לשיחות,כן=לתרופות אז קודם כל גם פסיכוטרפיסטים צריכים רישיון,הרשה לי להפתיע אותך אף אחד לא אמר שאדם שנימצא בדיכון,הוא אדם שתהליכי החשיבה שלו מבולבלים,דיכאן זה סימפטום לקונפליקט,שניתן ליפתור גם ע"י שיחות וגם ע"י תרופות בין עם זה אי איזון כימיכלי במוח ובים עם זה קונפליקט נפשי,זה עדיי לא בשליטתך אני עדיין חושב שיש מקירים שבהם לא צריכים ישר לתת תרופות,כי תרופות מעלימות את הסימפטום ולא את הבעיה,ואם הבעיה היא קונפליקט נפשי,הסימפטופ (הדיכאון) יחזור אחרי הפסקת השימוש בתרופות. זאת דעתי האישית והלא מיקצועית אופיר

שאול כתב את דבריו מניסיונו האישי. וכבר אמרו קדמונים :"אין חכם כבעל ניסיון" ואפשר גם להוסיף: "מה שטוב לאחד לא בהכרח טוב גם לשני". אז מה לך להתעמת איתו כאן? מדוע אתה ממשיך להתסיס את הפורום כהרגלך הקדמון? צא מזה- כל תגובה נוספת שלך בעניין רק מזיקה.

שלום אופיר, עניתי על שאלתך למטה. אין צורך לשאול פעמיים. ולעניין ההבנה, הפסיכותרפיה עוסקת ברגשות, ובתהליכים רגשיים. ההבנה היא חלק מכך, אך בה עצמה אין פתרון לבעיות נפשיות. גם אנשים חכמים ונבונים כמוך עשויים להיעזר בפסיכותרפיה. דרור גרין

איזה שאלה שאלתי אותך ??!?!?!!?!?!?!? לי אין שום דבר נגד פסיכוטרפיה.... קרא את הודעה שלי הבעיה שלי היא נגד רישום פרוע של תורופות "פלא" אופיר

מה הסיבות לכסיסת ציפורניים ?, כיצד ניתן לטפל בכך ולא באמצעות חומרים מרים ודוחים ? הכוונה לילד צעיר בן 3 העושה זאת כבר כשנה וחצי וסובל מכאבי הכסיסה. לא ידוע מי מאנשי הצוות המקצועיים בפורום מטפל / מתייחס לבעיה, לפיכך אבקש לנתב אותה אליו. תודה.

שלום לשניכם. שאלתם לגבי אותו סימפטום- אם כי בגילאים שונים. קשה להשיב לכם ללא שתספקו כל אחד בנפרד ועל ילדו/ ילדתו יותר פרטים- כמו- כמה זמן זה נמשך? מתי זה קורה- האם סביב שינויים, פרידות, חרדה או מתח? האם ניסיתם כבר דרכי התמודדות שונות עם הבעיה? האם בשאר תחומי החיים ישנן בעיות או קשיים נוספים (אכילה, שינה, גמילה מחיתולים וכו'). בשלב זה אוכל רק להגיד כי כסיסת הציפורניים הינה בדרך כלל ביטוי לקושי כלשהו. בכדי לטפל בסימפטום יש לדעתי לנסות ולהבין את הקושי הגורם. אשמח לנסות ולהבין יותר. תודה. רוית.

לרבית שלום! קודם כל תודה על התיחסות! :-) לגבי בן שלי : זה החתחיל בכיתה א' וכבר 4 שנים.ושמתי לב שזה קורה או ליד הטלויזיה או בבית הספר שאני אינני רואה. ניסיתי כבר חומר מרה ,דיבורים ,הסברים... הוא כבר גדול יכול להבין. ועכשיו משעשינו, זה אמרנו לו שאנחנו רוצים לראות ציפורניים ורק אחרי זה הוא יכול להמשיך לשחק במחשב שלו. וכבר כמה ימים אני לא רואה סימנים של כסיסה. כל יום אני בודקת צפורניים. פעם הוא אנה לי על שאלה "למה זה קורה?" שמתי מוח יגיד ללב לא לעשות את זה ורק אח"כ הוא יפסיק. אבל לא היה הסבר מפורט יותר.אני מקווה מאוד שזה יעזור. אבל מי יודע... יכול ליהות שלא. תודה ורה.

לא התייחסת לשאלה אם בקרב הפסיכולוגים הקליניים קיימת התופעה שבזדון או בתום לב הפסיכולוגים גוררים חולים אומללים להוצאות כבדות ולטיפולים שעוזרים כמו כוסות רוח למת ? אולי מבחינת חלק מהפסיכולוגים הסרוקסט הוא אוייב מספר אחד שהוא דופק להם את הפרנסה

שאול יקר, אם בעייתך, כפי שאתה מתאר, היא ביו-נוירולוגית, ודורשת טיפול תרופתי, לא אני ולא כל פסיכותרפיסט אחר יציעו לך לוותר על טיפול כזה. אין לי כל התנגדות לטיפול תרופתי בבעיות אורגניות או במחלות נפש. אני מצטער על כך שהנסיון שלי להבחין בבירור בין הפסיכיאטריה לפסיכותרפיה מעורר התנגדות כזאת. עם זאת, אני בהחלט מתנגד לטיפול תרופתי, כתחליף זול לטיפול פסיכותרפויטי ארוך ויקר, כפי שהציגה זאת שירה. אני משער שטענותיך בדבר טיפול פסיכולוגי לא מוצלח מבוססות על התנסות וידע. זה בהחלט אפשרי. אבל טיפול פסיכולוגי חסר תועלת אינו מזיק כמו שימוש בתרופות שלא לצורך. וגם זה אחד ההבדלים שבין פסיכותרפיה לפסיכיאטריה. בברכה, דרור גרין

שאול שלום אני רוצה לקוות שבקרב פסיכולוגים (ובקרב בני אדם בכלל) אין תופעות כאלה. פסיכולוגים אמורים להיות אנשי מקצוע שטובת האדם, באשר הוא אדם, עומדת מולם במקום ראשון. בכל תחום יש מקרים חריגים וכפי שנמצאו רופאים, שופטים, פוליטיקאים וכו' בלתי אמינים כך יתכן שישנם גפ פסיכולוגים כאלה. טיפול שלא עוזר (או "עוזר כמו כוסות רוח למת") הוא לא טיפול ולכן צריך להיפסק. עם זאת פעמים רבות בתחום הטיפול הנפשי הדברים אינם כל כך חד משמעיים ותהליכים יכולים לפעמים לקחת זמן רב. מכאן שלא תמיד ברור שעכשיו ומייד יש להפסיק את הטיפול כי מצבי הביניים הללו הם חלק טבעי של התהליך. גם טיפול תרופתי אינו תמיד מיידי. ידוע למשל שטיפול תרופתי בדיכאון אורך כשלושה שבועות עד שהוא באמת אפקטיבי. מי שמפסיק את הטיפול אחרי שבוע כי לא חש שינוי לא יוכל כבר לדעת לעולם שהטיפול יכול היה להיות יעיל. עם זאת, גם אחרי זמן קצר ניתן לדעת לפחות האם אתה סומך על המטפל שמולך. אם אתה חש כלפיו חשדנות וחוסר אמון צריך לבדוק זאת מייד ובמידה שהדבר אינו נפתר יש להפסיק את הטיפול. כמה הערות עובדתיות. סרוקסט או כל טיפול תרופתי אחר אינו מהווה "תחרות" לטיפול פסיכולוגי. הוא יכול פעמים רבות להשלים טיפול פסיכולוגי ומחקרים רבים הראו ששילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה יכולים להיות יעילים ביותר במצבים שונים, יחסית לכל אחד מהטיפולים הללו בנפרד. הכל תלוי במקרה ובשיקול הדעת המקצועי. הטיעון שלך ששיחות מצביעות על ליקוי בחשיבה ותרופות רק על ליקוי פיזי אינו מדוייק. ישנן גם תרופות המטפלות בליקויים בחשיבה ויש גם שיחות שמטפלות בליקויים פיזיים. הקשר בין גוף לנפש הינו מורכב ביותר וגם החשיבה היא ביטוי לפעולה פיזיולוגית. בכל מקרה, הן לקיחת תרופות והן שימוש בשיחות אינם עדות לכך שאדם לוקה בנפשו או בכל דבר אחר. הסטיגמות הללו הולכות ודועכות וכאשר ניתן לשפר את איכות החיים ולא להמשיך לסבול רצוי לעשות זאת. אני מבין שנכוות ממפגש עם פסיכולוג ופיתחת חוסר אמון רב בכל מה שקשור לטיפול פסיכולוגי. אינני מכיר כמובן את פרטי המקרה ולכן אינני מתייחס ספציפית למה שקרה לך, אבל צר לי על הזעם העצום שאתה חש ומבטא כלפי הפסיכולוגים. אני מקווה שהזמן ישקיט את הזעם ואולי יוכיח לך שבכל זאת אין מדובר בכת של שרלטנים רודפי ממון אלא באנשי מקצוע שמנסים בד"כ לעזור לאנשים המצויים במצוקה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, יש לי בעיה קשה של חרדות עקב מחלת המעיים ממנה אני סובל (קוליטיס קיבי). אני סובל משילשולים תכופים ובמקומות ציבוריים אני די לחוץ. האם ניתן לעזור לי ע"י טיפול פסיכולוגי?האם אתם מכירים מקרים של קוליטיס שנעזרו במטפל שכזה? בברכה שוקי.

שוקי שלום רב, אני מכירה את מחלת הקוליטיס, אולם לא הבנתי מדבריך על אילו חרדות אתה מדבר. יש סוגים רבים של חרדות העשויות להיות קשורות לקוליטיס, וייתכנו חרדות שאינן קשורות דווקא לקוליטיס. אשמח אם תפרט לגבי מהות החרדות. ולגבי טיפול פסיכותרפויטי: במידה ואתה חש כי החרדות מפריעות לך והיית מעוניין להמעיטן או להפסיקן, ללא ספק שטיפול פסיכותרפויטי עשוי לעזור. נוסף על כך, נהוג לחשוב שלמחלת הקוליטיס ישנו גם מרכיב נפשי, ורופאים אחדים אף מעיזים לומר בגלוי כי מדובר במחלה על רקע פסיכוסומטי. לכן, אם נלך לפי גישה זו, כאשר תיהיה בטיפול, ותוכל לתעל את רגשותיך אל תוך הטיפול, ולא אל תוך המעיים (רק כמטאפורה כמובן), זה עשוי לעזור באופן עקיף גם לאיזון יעיל יותר של הקוליטיס. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

שוקי שלום, אני בעצמי נכנסתי לחרדות עד כדי דיכאון בגלל בעיות רפואיות. מנסיוני גם עם טיפול פסיכולוגי וגם עם תרופתי, הייתי מציעה לך לגשת לפסיכיאטר ולקבל טיפול תרופתי. אין לך מה לחשוש, אתה פשוט תתחיל לחיות מחדש. אם אתה יכול לשלם עבור טיפול פסיכולוגי במקביל - מה טוב. בהצלחה!

שלום. שמי שני ואני בת 24 ורציתי להתיעץ עם שניכם בנושא המעסיק אותי מאוד. כבר בבית הספר היסודי הייתי ילדה שמנה דבר אשר השפיע עלי רבות הן מבחינה חברתית והן מבחינת ביטחון העצמ שלי שהיה במשך כל השנים ירוד ביותר.- לא יודעת מה הביא למה ביטחון עצמי ירוד ובעיה חברתית הביאו להשמנה או להיפך. בנוסף לבעיה זו היה לי כל חיי לחץ מבחנים ולץ לימודים בבית הספר. יש לציין שאני תלמידה ממוצעת ומעלה. בסוף השנה הראשונה בלימודי האקדמים אף חליתי במחלת קרוהן (אשר ידוע שיש לה גם גורמים נפשיים) בעקבות המחלה רזיתי 45 ק"ג- דבר ששינה את חיי לטובה אפשר לומר אפלו שממש התחלתי לחיות רק אחרי שרזיתי. ביטחון העצמי שלי עלה ונפתרו לי תיסכולים רבים שהיו לי. היום בדיאבד אנייכולה לומר שהיו לי סימפטומים של דיכאון קל-מעט בילויים,חוסר חשק לעשות דברים חשובים באמת וכו'.. למרות כל השינויים שחלו בחיי נשארו לי שתי בעיות שאיני מצליחה לפתור אותן.האחת עדיין לחוצה ממבחנים ,והשניה יש לי לחץ בחברת אנשים - המתבטא במעיין ביישנות וקשה לי מאוד להיתחבר וכן משתדלת לא לגרום לאנשים לשנא אותי -רוצה למצוא חן בעיני כולם . (יש לומר שבתקופות בהם עברתי ממסגרת אחת לאחרת והייתי צריכה לשנות חברה וכן בתקופת לימודים הדבר היה מלווה בכאבים בבית החזה -עשיתי בדיקות ונאמר לי שהדבר נגרם מלחץ) שאלתי היא האם הבעיה שלי היא לחץ חברה שהפיתרון שלה תרופתי? ואם לא האם טיפול פסיכולגי יכול לעזור? האם שתי הבעיות של קשורות אחת לשניה.? תודה מראש שני.

שני שלום עברת תהליכים לא פשוטים ואפילו ההרזיה ששיפרה את חייך קרתה בצורה טראומטית מאוד. השאלה כיצד כל מה שקרה בעבר השפיע על אישיותך, האופן שבו את חושבת, מתנהגת, מתקשרת עם אנשים וכו'. יתכן שזה לא משהו שחייבים לעסוק בו ומקומו בארכיון כדבר שהיה ונגמר. מצד שני אלו נשמעות חוויות קשות ויתכן שהשפעותיהן עדיין ניכרות בך. כעת את צריכה לחשוב האם הדפוסים שמציקים לך בהווה על רקע זיכרונות העבר הם סיבה מספקת לגשת לטיפול. הלחץ והביישנות יכולים להיות קשורים לעבר, אבל יכולים גם להיות נטיה אישיותית שקשורה לדברים אחרים. כאבים בחזה יכולים אכן להיות סימפטום המבטא לחץ. הסיפור שתיארת מורכב ולא ניתן לנתח אותו באמת על גבי האתר. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, לפחות כדי לברר האם את זקוקה לו או לא. תוך כדי הערכה יהיה אפשר גם לקבוע האם טיפול תרופתי נחוץ או לא. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפי התאור נראה יותר שאת זקוקה לטיפול פסיכולוגי בשיחות

הייתי רוצה לדעת מה משמעות של רגליים ארוכות מאוד ביחס לשאר הגוף מדובר בציור של ילדה בת 5 תודה

לסטודנטית שלום לא ניתן להסיק דבר מפריט אחד בודד. בניתוח הציור יש להתייחס למגוון מרכיבים וניסיון לתת פירוש על סמך פריט יחיד שגוי ומטעה. מבחנים פסיכולוגיים משתמשים גם בציורים לשם איבחון. מאחר והמבחן רגיש מאוד להבדלים אינדיבידואליים חשוב שרק מומחה בעל ניסיון ינתח את הממצאים. משהו שנראה בצורה מסוימת יכול להיות בעל משמעות שונה לחלוטין ואי אפשר לעבוד ע"פ סכימה פשטנית. הממצאים חייבים לחפוף בסדרה של מבחנים ובדיקות ורק אז הם מקבלים תוקף. אינני יודע באיזה תחום את לומדת אבל תוכלי לגשת לספרית מדעי החברה בקמפוס בו את לומדת ולעיין בספרה של קופיץ (באנגלית) לניתוח ציורי ילדים. יש שם התייחסות למדדים שונים ורק חיבורם, וכמובן בהקשר לגיל, נותן משמעות איבחונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, ראשית כל, אני מעוניין להודות לכולכם - אנשי מקצוע וגולשים מזדמנים כאחד, על ההתעניינות הרבה שהפגנתם במכתבי. לצערי, זהו הדבר החיובי היחיד כמעט שאני מסוגל לומר כאן. אינני מופתע לגלות אטימות בכל הנוגע לשימוש בסמים, בקרב החברה הסובבת אותי; אמנם, התאכזבתי לגלות אטימות זו במכתבי הגולשים, אך לא היה בזה משום חידוש, מבחינתי. האכזבה הגדולה יותר התעוררה דווקא למראה תשובות המומחים. דומה, כי מרבית הרופאים ואנשי המקצוע כאן לא עמדו בפיתוי "חדוות ההטפה". ביקשתי תשובות, זוהי זכותכם המלאה שלא לתת אותן, אולם יש דרך להתייחס לכל שאלה. אומרים שאין שאלות טפשיות... יש תשובות כאלה. אני מלא כבוד והערכה למסלול האקדמאי והמקצועי המפרך שעבר כאן כל איש, בתחומו, בדרך להשגת התואר הנכסף; אולם נדמה כי אני למדתי דרך הפסיכיאטר שלי דבר אחד אודות הפסיכולוגיה, דבר שחלק מן המומחים כאן כבר שכח: לא מתפקידכם לשפוט. החיים שלי הם החיים שלי; הערות כמו "אתה סובל מהזיות", "טיפש!" וכד' - (למען ההגינות אציין כי תגובות אלו באו מצד גולשים) בצד הערות מומחים כגון "לא נלמד אותך להשתמש בסמים", "לא תקבל תשובה", "אני מציעה לך טיפול גמילה", "תהנה להסתכן" - כל אלו לא ישנו את מהלך חיי, על אף שאני משוכנע שהייתם רוצים לראותי משנה אותם. לא אגרר להשמצות; לא אענה תשובות מתחכמות לכל הגיג ושנינה שהוטחו לעברי (ובתוך זמן כל-כך קצר, כל הכבוד!), משום שאני לא מעוניין בכל אלו. אוכל רק לתת עצה לאנשי המקצוע (ואני מקווה שעצם העובדה שאין לי תעודה רשמית בתחום הרפואה לא תגרום לכם לדלג על קריאת דעתי) - כרופאים, כאנשים העוסקים בהצלת חיים ובשימורם - אם ידוע לכם שאדם מסויים עתיד לבצע פעולה מסויימת - לא משנה כמה הפעולה נראית שגויה וחסרת טעם - זוהי אחריותכם הבסיסית לגלות בגרות ולהבטיח, שאותו אדם יקבל את מלוא המידע על הסכנות שהוא מביא על עצמו, בטרם יבצע את המעשה. הבגרות צריכה לבוא מצידכם, חבל שחל כאן היפוך תפקידים בינינו. אזכור בכל זאת לציין לטובה את ד"ר פלד, שהשכיל להתעלם מאווירת הלינץ' הכללית וניסח תשובה בהירה, פרטנית, שקולה ובלתי מתנשאת. הערתך הצינית מעט בסיום המכתב "מקווה לא לראות אותך במחלקה", אמנם פגמה ברושם הכללי הטוב שהותרת בי, אולם בכל זאת, מכיוון שגם שאלתי הייתה מעט פרובוקטיבית בעיקרה, אני מניח כי אוכל להתייחס בסלחנות לאמרת שפר זו - להתייחס לעיקר ההודעה ולא לטפל. אני לא יודע אם נוסח ההודעה הזו מפתיע אתכם, הקוראים והמומחים כאחד; יש נטייה לראות בנו, "הנרקומנים", מין אנשי-ביבים, שלא מסוגלים לחבר מילה למשפט; אני מקווה כי סייעתי בידכם לראות שיש בינינו, האנשים הנוטלים סמים, גם אנשים הגיוניים, בוגרים, אפילו נבונים. חלק מאיתנו יכולים גם להיות החברים הכי טובים שלכם, או עמיתים מוכשרים לעבודה (במחלקות מכובדות מאוד בבתי-חולים, אפילו...), או סתם עוברי אורח שנראים דווקא בסדר גמור לכולם, עד שמישהו מגלה שהוא משתמש פה ושם ומייד שם עליו תווית - "נרקומן", המבטלת באחת את כל אכויותיו. אני יודע שכך עשיתם לי, אני מקווה שלא תנהגו כך בעתיד, ביחס לאנשים אחרים. ...ודרך אגב - החלטתי שלא לקחת אקסטזי כרגע. בעיקר תודות לתשובתו של ד"ר פלד. לפחות לא כל עוד אני מטופל בסרוקסט. שיהיה לכולכם רק טוב, א. נונימי

איך אמרת? שאלה פרובוקטיבית? נכון. אתה רוצה לתלות את עצמך, בסדר, אבל זה שאתה מבקש מאחרים לעזור לך לקשור את החבל - זה קצת יותר מדי. אני לא רואה שום חוסר נאורות מצד הגולשים או הרופאים. אני רואה עוורון מצדך. בדרך אל החשקים והתאוות שלך, בלי שום התחשבות בתוצאות, אתה רוצה שנמחא לך כפים? תשכח מזה. ואתה בא להטיף ? מה זה אם לא טיפשות? ותגיד תודה שמנסים להחזיר אותך לשפיות. וצדק ד"ר פלד כשהעיר שהוא מקוה לא לפגוש אותך במחלקה, רק שאתה חשבת שזו הערה ציניצ, ואני בטוחה שהוא התכוון לכל מילה. הוא ראה יותר מקרים ממה שאתה למדת אצל הפסיכיאטר שלך. וזה שאתה כבר צריך פסיכיאטר, מראה עד כמה הדרך שלך רקובה.

תפארת אני מאוד בעד חופש ביטוי ופתיחות לדעות אחרות (פלורליזם) אך עצוב לי לשמוע את דברייך ואת "טון הדיבור" שלך. לאף אחד אין זכות לבקר ולשפוט את אנונימי,את מכירה אותו? את יודעת מאיפה הוא הגיע ומה היו מהלכי חייו?מה הוא מרגיש? יש לך זכות להביע דעה אך לא לשפוט את הבן אדם. הוא לא על דוכן הנאשמים. וגם הצורה והניסוח הבוטה של דברייך לא מועיל לאף אחד. יש אנשים שפשוט אי אפשר לשנות אז צריך להתעל מהם.לא יודעת ממה זה נובע דעות קדומות,מנטליות,רוע או סתם בורות לא שאני בעד שימוש בסמים אבל אני בהחלט בעד אנושיות ורגישות.

אני לא כל כך מבין ההודעה הראשונית שלך היתה לקבל אינפורמציה או לקבל תגובה שכבר ידוע לך מראש,שיהיה לך מה להתקיף ? אופיר

אופיר, וכולם, אני חושבת שהוא ב-א-מ-ת רצה תשובה. קיבל אותה לבסוף, וגם התייחס אליה בכובד ראש. אמירות כמו "טיפש" בהחלט היו מיותרות. אגב, א.נונימי, למה בכלל אנשים לוקחים אקטזי? מה כיף בזה? לי זה נראה דווקא מאוד מפחיד. אקטזי עושה הזיות נכון? זה לא מאוד מפחיד, בעיקר הקטע של לא לדעת מה הולך לקרותלך? אשמח לתשובה. כי אף פעם לא הבנתי. שירה

אופיר למה שלא תתן לאנשים להתבטא, גם להם מותר! אתה נשמע כמו שומר הראש של הפורום. אנשים חווים משברים והם מתמודדים איתם בדרכם הייחודית,חשיבה ואופן ביטוי הם חלק מזה.אנחנו לא פה בשביל לבקר אנשים ולשפוט אותם אלא להיות עצמנו. אז בוא נגלה רגישות. גל

א. נונימי שלום חזרתי וקראתי את הודעתך המקורית כדי להבין מדוע קיבלת כל כך הרבה הודעות ביקורתיות הן מצוות הפורום והן מהגולשים. אומר לך בכנות שאינני נוהג לענות בדרך כלל בגישה צינית וביקורתית ולכן ניסיתי באמת לבחון מה קרה כאן שהחלטתי להגיב כך. אז ראשית אני מצטער אם נפגעת. לא היתה לי כוונה לפגוע בך ואני מכבד את הדרך שבה יכולת להגיב כעת למבול התגובות שקיבלת שבהחלט לא היו נעימות לקריאה עבורך. ואני חוזר להודעתך המקורית. בקריאה נוספת של הודעתך חשבתי שכנראה היה בה משהו שמתחכך בגבולות, שמתגרה בדרך שנראית מאוד שקולה והגיונית בהגיון הרגיל של הציבור ואנשי המקצוע במשמעות של לקיחת סמים. התגובות שקיבלת הם מאוד אנושיות. יש משהו מפחיד במה שאתה מתאר ומתעורר רצון לנער אותך כדי שתראה את המשמעות של מה שאתה אומר. אולי הדברים נאמרו בחריפות ולא באופן שהיית רוצה לשמוע, ואולי לא באופן שהיה צריך להגיב. אבל הם נאמרו בכנות ומתוך דאגה ואמונה שדווקא דרך הציניות והתוקפנות לא תהיה לך ברירה אלא לשמוע אותנו. את זה אני יכול לומר בדיעבד בקריאה שניה של כל ההתכתבות. אתה מתלונן על כך שאנחנו שיפוטיים כלפיך. אבל אם תראה את תגובתך תראה שגם אתה מאוד שיפוטי כלפינו. לכאורה אנחנו צריכים להיות סטריליים ולקיים כללים מקצועיים שמנוגדים למעשה להיגיון הפנימי של מה שאנחנו חושבים. זכותך לחשוב על סמים בצורה אינדיבידואלית, אבל טבעי שאנשים יגיבו לזה, בעיקר לאור ניסיון עגום עם אנשים שנפגעו קשות בעקבות זאת. אני שמח לשמוע שדבריו של ד"ר פלד שיכנעו אותך להשהות את לקיחת האקטזי. לפחות דבר אחד חיובי התרחש כתוצאה מההתכתבות הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך, לנוכח רבוי התגובות שקיבלת התלבטתי אם להגיב. בסופו של דבר החלטתי לכתוב לך כמה מילים טובות.(את הביקורת כבר קיבלת.) חיפשת מידע, על מנת לקבל החלטה משמעותית בחייך על בסיס חשיבה והגיון. האם זה דבר שמאפיין אותך בדרך-כלל? אתה מתנסח כל-כך יפה וברהיטות, מפעיל שיקול דעת- זה כל כך נוגד את מה שאתה מבקש לעשות... המילים שכתבת גררו הרבה מאד כעס. בין השורות אפשר היה גם לקרא דאגה. מה דעתך לנסות ולנסח אחרת את השאלה כך שתגרום לאנשים אחרים להגיב כלפיך לא בכעס? אולי קצת לוותר על הגיון וחשיבה ולדבר על רגשות- אותם רגשות שמביאים את כולנו, בסופו של דבר לבחור בפיתרון זה או אחר- כבדרך חיים. בידידות.

זה לא כעס - זה פשוט היה זעזוע מוח.

אני בת 32 עובדת כרופאה 5 ימים בשבוע בעיקר בשעות הערב יש לי תינוק בן שנתיים ויש לי הרבה נקיפות מצפון שאני לא נמצאת איתו הרבה עקב שעות העבודה שלי הרבה פעמים הוא לא מוכן לבוא אלי אני מרגישה שהוא לא קשור אלי כמו שהייתי רוצה מה שהכי מדכא אותי זה שבעלי שעובד פחות או יותר אותם שעות משוגעות כמוני בכל זאת הילד קשור אליו יותר מאשר אלי אני מאוד מקנאה והרבה פעמים זה גורם לי להיות במצב רוח לא טוב ואני חושבת שזה משפיעה עוד יותר על הקשר שלי עם הילד מבקשת התייחסות לבעיה שלי בהקדם האפשרי האם אני צריכה לפנות לגורמים מקצועיים כדי לקבל עזרה??????

מיקי יקרה, הקושי שאת מתארת מוצדק והגיוני. לא קל לעבוד כרופאה ולגדל תינוק. אני משער שאם היתה לך אפשרות אחרת, היית בוחרת לבלות זמן רב יותר עם הילד, ושהמצב הנוכחי אינו ניתן לשינוי. את כותבת על נקיפות מצפון, ועל קנאה. אלו רגשות טבעיים שאינם דורשים עזרה מקצועית, אבל לעתים שיחה עליהם עשויה להקל. אני משער שאת ובעלך, למרות עבודתכם הקשה, מבלים עם התינוק ואוהבים אותו כמיטב יכולתכם. אני מאמין שהתינוק אינו מעניש אותך על שעות עבודתך, ומה שנראה לך לעתים כהעדפה של האב אינו ביטוי שלילי נגדך. טבעי שהתינוק יתקשר לאחד ההורים מעט יותר, בשלבים מסוימים של חייו, ואין צורך להילחם על תשומת לבו. יתכן גם שנקיפות המצפון שלך גורמות לך לחשוב שהוא מעדיף את אביו, בשעה שהמצב אינו כה חד משמעי. אני חושב שאם תשוחחי על כך עם בעלך, או תתייעצי עם חברה שמגדלת ילדים, תוכלי להירגע מעט. בברכה, דרור גרין

מיקי שלום אני מצטרף לדבריו של דרור. השאלה היא עד כמה את מוטרדת כיום ממה שקורה. האינטואציה האישית שלך צריכה להכתיב האם יש כאן צורך בפניה לטיפול או ייעוץ מקצועי, ואם כן לאיזה סוג: הדרכת הורים, ייעוץ זוגי, ייעוץ אישי... יתכן וחברה טובה תוכל להספיק. בכל מקרה, אם את חשה חרדות ושינויים במצב הרוח אשר פוגעים באיכות חייך יתכן וכדאי לפנות לפגישה או שתיים כדי לברר יותר טוב במה מדובר. לכל היותר תקבלי חיזוק שהכל בסדר, ואם ישנה בעיה תוכלי לבחון מה הדרך להתמודד איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם תודה רבה על היחס וגם על העידוד דבר שדי חסר לי בזמן האחרון......... אני חושבת ששינוים במצב רוח שלי כן משפעים על תפקודי היומיומי וגם שמתי לב שיותר ויותר אני סובלת ממצב רוח מדוכדך כדי לא להשתמש במילה דיכאון שהיא די מפחידה אותי דיברתי עם חברה טובה שגם היא מגדלת 2 ילדים ומתמודדת עם אותם קשיים פחות או יותר כמוני השיחות איתה הם פתוחות ואמיתיות אבל עדיין יש לי הרגשה שזה לא זה!!!!!!! אם בכל זאת הייתי רוצה לפנות לעיוץ לאן לפנות? מה הפרוצדורה? אני מפחדת מחשיפה? אודה לכם אם תעייצו לי את הדרך הכי פשוטה לפתיתרון הבעיה שלי תודה מיקי

האם תוכל להרחיב קצת את ההסבר בנושא תודה

גילה שלום אני מתאר לעצמי שאת מגיבה לתשובה שנתתי אתמול, אבל בכל מקרה אצטט כהקדמה את תוכן תשובתי הקודמת וארחיב יותר בנושא הטיפול בכאב. היפנוזה היא שיטה שגורמת למצב תודעה שונה. הדימוי הטוב ביותר זה חלום, אבל היפנוזה זו בהחלט לא שינה. התהליך כולל כניסה למצב של רגיעה על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. פעמים רבות קשה להבחין בין מצב היפנוטי וסתם מצב רגיעה (בעירות). אנשים נמצאים במצב היפנוטי מידי יום אך פשוט לא מודעים לכך. למשל, בעת נסיעה ארוכה ורוטינית ברכב יכול להיווצר מצב שבו הנהג מגלה לפתע שאיננו יודע איך בדיוק נהג או אילו נופים ראה בדקות האחרונות. הוא היה בעירנות מלאה ויכול היה להגיב לכל מקרה חרום אפשרי בכביש, אבל בכל זאת היה שקוע בתוך עצמו. ניתן לכנות זאת מצב היפנוטי. כך שהיפנוזה אינה משהו מיסטי ונדיר אלא תופעה יומיומית ומוכרת לכל אחד (מבלי שקרא לזה בשם). בשל מצב התודעה המיוחד בהיפנוזה ניתן לערוך על ידה טיפולים או להאיץ טיפולים. התחום נחשב בר מחלוקת בנושאים טיפוליים שונים, אולם בנושא הטיפול בכאב על ידי היפנוזה יש תמימות דעים שזו שיטה יעילה. יכולת ההיפנוטיזציה שונה מאדם לאדם, אולם אדם שמסוגל להיכנס להיפנוזה יכול להיעזר בה לשם התגברות על כאב. הדבר חשוב במיוחד לטיפולים רפואיים לאנשים שלא יכולים לקבל זריקת הרדמה מסיבות שונות (בטיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים וכדומה) או בכאבים כרוניים. יש הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. לכן נחקק חוק היפנוזה בישראל שמתיר רק לרופאים ופסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה ייעודית לנושא לטפל על ידי היפנוזה. המיתוס הנפוץ ביותר הוא של אובדן שליטה. שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכו'. למעשה המציאות רחוקה מאוד מהמיתוס. לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כמו כן בשיטות היפנוזה מודרניות רבות המטופל כלל לא מדבר בזמן ההיפנוזה, ואם הוא כן מדבר, זה דומה לדיבור יום יומי רגיל. מהפנטים מודרניים אינם משתמשים בפקודות סמכותיות. למעשה, לאחר אימון מסויים, אנשים יכולים להפנט את עצמם ולהיעזר בכך בצורות שונות. ההיפנוזה אינה באה לבד. המצב ההיפנוטי יכול להאיץ תהליך טיפולי במיוחד בנושא של טיפול בכאב, חרדות, פוביות וכדומה. התהליך הטיפולי שנעשה בתוך ההיפנוזה הוא למעשה תהליך שקורה גם בטיפול פסיכולוגי רגיל, רק שהוא מקבל העצמה בגלל ההיפנוזה. המדע לא גילה עדיין כיצד ההיפנוזה פועלת מבחינה פיזיולוגית. עם זאת מחקר רב נערך בתחום והממצאים מעניינים מאוד. אחד הממצאים החשובים שהתגלו הוא שהיפנוזה מביאה לשיכוך כאבים בשיטות אחרות מאשר תרופות אופיאטיות נגד כאבים. כאב הוא מנגנון התרעה של הגוף בפני נזקים. כשאדם חש כאב הוא יודע שעליו לטפל בבעיה גופנית כלשהי. הבעיה היא שאחרי שההתרעה ניתנה היינו מעדיפים להפסיק לכאוב, אבל לגוף מנגנוני פעולה משלו ולא תמיד הכאב נפסק לבד. בעיקרון יש בגוף חומרים כימיים לשיכוך כאבים שנקראים אופיאטים אנדוגניים. תרופות רבות לשיכוך כאב מחקות את פעולת האופיאטים. זהו המנגנון המוכר ביותר לשיכוך כאב ומסתבר שחומר כימי בשל נלוקסון יכול לנגוד פעולה זו ולמנוע את שיכוך הכאב. למה זה חשוב להפסיק את מניעת הכאב? כי כך ניתן לדעת מה פועל דרך המנגנון הזה לשיכוך כאב. למשל, חולים שקיבלו תרופות מדומות שחשבו שהם משככי כאב דיווחו על ירידה בתחושות הכאב. כך גם אנשים שטופלו באקופנטורה, ובודאי אנשים שטופלו בתרופות אופיאטיות אמיתיות (כמובן שאצלם יעילות הטיפול היתה טובה בהרבה). בכל המקרים הללו כאשר ניתן נלוקסון הכאב נותר כשהיה ובוטלה השפעת השיכוך. מכאן, שהן ההשליה דרך תרופות הדמי, הן טיפול האקופנטורה, והן הפעולה הממשית של התרופה, פעלו באותה מערכת דרך האופיאטים האנדוגנים. בהיפנוזה לעומת זאת הנלוקסון לא עשה דבר. שיכוך הכאב פעל עם החומר ובלעדיו. המסקנה המתבקשת היא ששיכוך כאב על ידי היפנוזה פועל בערוץ שונה ומכאן חשיבותו, שכן הוא יכול להוות טיפול משלים למשככי כאבים או טיפול אלטרנטיבי כאשר לא ניתן לקחת משככי כאבים. כיצד היפנוזה בכל זאת פועלת? יש השערות שונות והתשובה אינה ברורה לגמרי. אחת האפשרויות היא שתחת המצב ההיפנוטי אדם יכול להתרכז בצורה טובה יותר ממצב רגיל. בעת כאב אנשים לא מסוגלים להסב את תשומת הלב מתחושת הכאב. תחת היפנוזה ניתן אולי להטות את תשומת הלב מתחושת הכאב לדבר אחר. בשפה יום יומית נוכל לומר שכמו שלא ניתן באמת לחשוב על שני דברים לעומק בעת ובעונה אחת כך אם אדם מרוכז דרך ההיפנוזה בדבר כלשהו אין לו מספיק משאבים להפנות לתפיסת הכאב וכך הכאב פוחת. באימון עצמי לאורך זמן ניתן ללמוד כיצד להרפות את הגוף ולהסיט את תשומת הלב מהכאב לא רק בתוך התהליך ההיפנוטי בטיפול אלא גם ביום יום. כאמור, המדע עדיין לא גילה באופן חד משמעי כיצד ההיפנוזה פועלת. אני מקווה שעניתי על שאלתך. הנושא הוא כמובן מורכב וקשה להסביר אותו כל כך בקיצור וללא שימוש במונחים מקצועיים מורכבים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ידיד טוב שלי, עבר לפני שנה וחצי מקרה של spontaneous pnemothorax, משהו שקשור לקריסת ריאות, ואינני יודעת בדיוק מה זה. מאז הוא על מורפיום ושאר משככי כאבים כדורי שינה. הוא ניתק קשריו עם כל החברים שלו, הדחיק אותם מעליו בצורה חד-משמעית, ואני הקשר היחידי שלו, חוץ מהוריו. לאחרונה, הוא גם בוחר להתנתק ממני. פשוט לא מוכן לדבר איתי. הדבר היחידי שהוא שאל אותי לאחרונה זה אם אני יכולה לעזור לו להתאבד. התחיל לדבר אפילו על שיטות ואפשרויות, ושהוא נורא מבקש. אני ממש חסרת אונים ולא יודעת איך להתמודד עם זה או מה לעשות. כעת הוא לא עונה לי לשיחות ולא מוכן לדבר אפילו. זה מתסכל. בתקופה שעוד דיברנו הרבה, הוא סיפר לי שהוא עבר שתי קריסות, ושלרופאים אין מענה בשבילו, ושכל חייו הוא יצטרך ליטול כדורים וכל חייו ירגיש כאבים. מאוד עצוב לי בגללו, סה"כ ילד בן 23 שבכלל לא הספיק לחיות. יש משהו שניתן לעשות? חוץ מלהפנות אליו פסיכולוגים, כי הוא לא מעוניין בזה. הפנו אותו למומחה טראומה, והוא עשה צחוק מהפגישה איתו ולא לקח אותו ברצינות בכלל. נדמה כאילו הוא איבד כל טעם לנסות לחיות, כי הוא טוען שאין לו בשביל מה.

שירן יקרה, את נוטלת על עצמך משא כבד של אחריות. זהו מצב מתסכל ומכאיב. קשה לך לראות את סבלו של חברך, וכמובן שאינך יכולה לסייע לו לשים קץ לחייו. את שואלת מה אפשר לעשות כדי לסייע לו, ואינני יודע אם יש לכך תשובה. אני משער שרופאיו והוריו מחפשים את הפתרונות שיוכלו להקל עליו. אבל אולי יש מה לעשות בקשר לקושי שלך. סיפרת שאת החברה היחידה שאיתה עדיין לא ניתק את הקשר, ואני מאמין שהיכולת שלך לשאת את מצבו היא עזרה חשובה ומשמעותית בחייו. לשם כך עליך להשלים עם כך שאינך יכולה לסייע לו, ושלא עליך נופלת האחריות למצבו. אני משער שניתוק הקשר עם החברים נובע גם מהחשש שלא יקבלו אותו במצבו החדש, החלש והכואב. העובדה שהוא עדיין מוכן לדבר אתך, ולו גם אודות ההתאבדות, היא סימן של אמון וביטחון בך, מה שאינו קל במצבו. אם יעמוד בך הכוח, נסי לשמור על הקשר הזה, ולקבל אותו כפי שהוא כעת, כולל הרצון שלו לסיים את חייו. גם באפשרות לשוחח על ההתאבדות יכול להיות משהו מנחם, ואם זה הנושא היחיד שעשוי לקשר ביניכם, אל תוותרי עליו. יתכן והוא יסרב לדבר אתך שוב, ואין זה אומר שלא עשית כמיטב יכולתך. גם במקרה כזה את יכולה להמשיך ולהתקשר, או לשלוח לו מסרים תומכים בכל דרך אחרת. יותר מזה אינך יכולה לעשות. וטוב שיש לו חברה כמוך, דרור גרין

שירן שלום נתחיל עם פתרונות רפואיים טהורים. בבתי חולים שונים יש מחלקות ייעודיות לטיפול בכאב וכדאי אולי להתייעץ עימם כיצד ניתן לשפר את המצב. כמו כן, בתוך בתי החולים יש בד"כ פסיכולוגים רפואיים שעוסקים ספציפית בטיפול בחולים הסובלים מתופעות כפי שתארת. אולי תוכלו להיעזר בהם במידה וידידך מטופל במסגרת בית חולים. אם הוא מתנגד לטיפול באמת יהיה קשה לגרור אותו לזה. אולם יש דרכים עקיפות בהן ניתן לעזור. ישנן שיטות פסיכולוגיות שעוסקות בטיפול ספציפי בכאב בלי כניסה לעולם הנפש הדינמי. אולי כלפיהן הוא יחוש פחות התנגדות (אגב, אתמול כתבתי בפורום הסבר על טיפול בכאב באמצעות היפנוזה ואני ממליץ שתקראי את הטקסט). אני מציע לך לקנות לו את ספרו של ד"ר ברוך אליצור (שהוא פסיכולוג רפואי) הכולל גם קלטת בנושא הטיפול בכאב. הוא יוכל לקרוא את הספר ולשמוע את הקלטת ואולי זה יפחית במשהו את ההתנגדות לטיפול וכמובן יעזור לכאב. עוד ספר שהייתי ממליץ לך לקנות לו הוא "פתק" של פרופ' חנן פרנק. מדובר בסיפורו האישי של הכותב לאחר שנקטעו לו שתי רגליו ממוקש. פרופ' פרנק הוא פסיכולוג פיזיולוגי מאוניבסיטת תל-אביב. הוא מומחה בעל שם עולמי לחקר הכאב (ואחד המרצים הטובים ביותר שהיו לי בלימודי). יתכן שדווקא התעמקות והבנה של נושא הכאב יוכל לעזור לידידך. צריך לזכור שכאב גורם לתסכול עצום שיכול להביא לתופעות משניות של דיכאון ויאוש. לא תמיד ניתן להפסיק את הכאב, אך בהחלט ישנן דרכים להתמודד עם הכאב טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה לשניכם - ד"ר דרור גרין וד"ר אורן קפלן. אני בהחלט אנסה את מה שהצעתם. המצב משתפר ביומיים האחרונים, הוא הרבה יותר צוחק ושמח, ובהחלט נדמה כאילו חבר טוב זה מה שחסר לו בחיים כרגע, ואני יותר ממאושרת שאפילו קשר אנושי יכול להועיל במשהו.

שלום, קודם כל המון מחמאות על הפורום. נכנסתי להציץ כאן בהמלצתו החמה של אופיר, ונתקלתי בפורום מצוין שנותן לאנשים תשובות שימושיות , מפורטות ובזמן אמת, ולא רק זאת אלא שהתשובות ניתנות על ידי מספר מומחים כך שהשואל יכול לפגוש ביותר מדעה אחת. יישר כח!!! במהלך דפדופי בפורום נתקלתי בוויכוח "למי עדיף לפנות - פסיכולוג או פסיכיאטר?" שהפך לוויכוח "מי טוב/שווה יותר פסיכולוג או פסיכיאטר" בין ד"ר גרין לד"ר פלד. לדעתי שניכם נתתם נימוקים מצוינים למה עדיף לפנות למישהו מהמקצוע שלכם, אבל אז לא התייחסתם לנימוקיו של השני וחזרתם לטעון "פסיכיאטר" "פסיכולוג" "פסיכיאטר". וקוראי הפורום? הבינו שאתם חלוקים בדעתכם, קראו את הנימוקים ונראה לי שבאיזה שהוא מקום נשארו ללא תשובה מספקת. לדעתי שניכם צודקים. אחרי שקראתי את הטיעונים של שניכם ששניהם נראים לי נכונים, חשבתי לכתוב את דעתי. נראה לי שיש תחומים מסוימים שבגללם אנשים פונים לטיפול ושבהם אין צורך לפנות לפסיכיאטר, למשל קשיים ביצירת קשר וביחסים בין אישיים, אלה קשיים שעשויים לנבוע מקשיים נפשיים, וכן מסוגים מסוימים של ליקויי למידה, אבל אני לא חושבת שהם עלולים לאותת על איזו שהיא בעיה מסכנת חיים, כנ"ל לגבי קשיי התמודדות במצבי לחץ או ארועי חיים שונים (למשל מות של מישהו מוכר)או חוויות חיים קשות שאנשים מעונינים לטפל בהן, או אולי גם במקרים של חרדה או דיכאון תגובתיים למשהו מסוים שברור לאדם - למשל מת אדם קרוב לך ואתה מתקשה להתמודד עם האבל, או אם אתה חש חרדה מבחינות(כאן כן יש מקום לפנות לפסיכיאטר אם דרוש טיפול תרופתי). לגבי דיכאון או חרדה באופן כללי הם אכן עלולים לנבוע מסיבות רפואיות (למשל דיכאון יכול לנבוע מתת פעילות של בלוטת התריס או להיות מבשר ראשון של לוקמיה- למי שקורא הקטע עם לוקמיה נדיר לא להיבהל) לכן במקרים כאלה הגיוני שיש עדיפות לפסיכיאטר אבל גם כאן זה לא חד משמעי. כלומר לדעתי אדם יכול לשלב ולפנות לפסיכיאטר לאבחון ואז להחליט האם הוא רוצה להמשיך בטיפול אצלו או לקבל פסיכותרפיה אצל פסיכולוג. אם דרושות תרופות אדם יכול לשלב בין השניים. אני חושבת גם שאדם יכול לפנות לפסיכולוג ובמקביל לפנות גם לרופא המשפחה שיבדוק האם יש סיבה ביולוגית - רפואית לא נפשית להרגשתו. בקיצור לדעתי יש יותר מאפשרות בחירה אחת אחראית ונכונה. ברור שבמקרים של מצבים פסיכוטיים אדם צריך לפנות קודם כל לפסיכיאטר. מה שכן, אני חושבת שכדאי מאוד להוסיף למסלול ההכשרה של פסיכולוגיים קליניים קורס או שניים על גורמים רפואיים אפשריים למצבים המתבטאים באופן נפשי. פשוט כדי למנוע אסונות (כלומר שפסיכולוג יידע מתי להפנות משהו שפונה אליו לבדיקות אצל רופא). אז זאת דעתי. וסתם שאלה קטנה לד"ר פלד: פעם הייתה לי אנמיה די רצינית של חוסר ברזל והרופאה שלי אמרה לי שאם אני לא אתחיל להשתמש בכדורי ברזל עלולות להתחיל בעיות עצביות. למה היא התכוונה בדיוק (כלומר מה היה עלול לקרות לי אם לא הייתי לוקחת ברזל?). אם אין לך חשק אתה לא חייב לענות לי. אני יכולה לפתוח ספר בהזדמנות. אני מקווה שההודעה שלי לא הרגיזה אתכם. שירה שירה

מה שהרופאה שלך התכוונה, שבמקרים חמורים של אנמיה, בפרט אם זה על רקע של חסר בויטאמין בי 12, לפעמים יש סיבוכים, ושיתוק מסלות עצביות, יגרום לבעיות בהליכה ושווי משקל.

על התוספת שלך לדיון. אם תקראי את מה שכתבתי על הגישות השונות לטיפול נפשי, אולי תגלי שהסברתי את ההבדל בין הפסיכותרפיה לסוגיה לבין הפסיכיאטריה, ואת היישומים השונים של שני התחומים. צר לי אם נוצר כאן רושם של עימות. חשוב היה לי להבהיר את ההבחנה בין טיפול נפשי המתבסס על טיפול-בדיבור, ואשר מטבעו אינו דומה לטיפול רפואי, לבין הטיפול הפסיכיאטרי העוסק במניפולציות באמצעות תרופות. זהו הבדל מהותי, וכדאי שמי שנזקק לטיפול ידע למי לפנות. אינני מתנגד כלל לפסיכיאטריה, במקרים של מחלות נפש או הפרעות אורגניות. עם זאת, טיפול בבעיות נפשיות שאינן אורגניות בעזרת תרופות עשוי להיות מסוכן, ועל כך יש לשוב ולהתריע. ובנוגע להכשרה המקצועית, את מתדפקת על דלת פתוחה. בהכשרה המקצועית של פסיכותרפיסטים (כולל פסיכולוגים קליניים), יש קורסים העוסקים בפסיכופתולוגיה ובאבחון, המאפשרים זיהוי ראשוני של מחלות נפש והפניה לטיפול תרופתי בעת הצורך. בברכה, דרור גרין

שירה שלום לא משתלם ללכת לפסיכיאטר באופן פרטי כי הוא גובה הון תועפות וקופות החולים לא יכבדו מרשם שלא חתום על ידי רופא של הקופה (קופסת סרוקסט עולה כ 240 שח) לא משתלם ללכת לפסיכולוג קליני פרטי כי ישנם פסיכולוגים שבתום לב או בזדון עלולים לגרור חולה להוצאות כבדות ולטיפול בלתי יעיל כדאי לפנות לפסיכיאטר במסגרת קופת חולים שבמקרה שהוא שולל מחלה לפי קריטריונים רפואיים מהנזק המירבי הנגרם למטופל הוא 60 שח בכל מקרה פסיכיאטר של הקופה יכול להמליץ על פסיכולוג

שלום ד"ר גרין ראשית תודה על התייחסותך. שנית לא ירדת לסוף דעתי. לא התכוונתי לאבחנה של מחלות נפש. התכוונתי לעובדה שיישנם מצבים רפואיים שאחד הביטויים שלהם הוא גם תופעות נפשיות. הייתי למשל מצפה שכשאדם פונה לפסיכולוג בשל הופעה של דיכאון, גם אם קל. הפסיכולוג יציע לו לגשת גם לרופא המשפחה לדבר איתו. אילו בדיקות כדאי לבצע רופא המשפחה כבר ידע. מהסיבה הפשוטה שיכול להיות שלאדם יש דיכאון לדוגמא כי בלוטת התריס שלו לא מתפקדת כראוי . תופעה שניתנת לפיתרון בקלות ע"י מתן הורמון סינטטי כתחליף להורמון שאינו מיוצר ע"י הבלוטה (הפרעות בבלוטת התריס גורמות גם לבעיות בריאותיות נוספות- בעיות במשקל , בבקרת טמפרטורה ירידה של מערכת החיסון בעיות פוריות ועוד, הבעיה היא שזו בעיה שלעיתים רבות מאוד לא מאובחנת ודווקא הופעת דיכאון,במקרה של תת פעילות או אי שקט במקרים של פעילות יתר יכולה לאפשר אבחון), יש גם בעיות רפואיות נוספות שכדאי שרופא משפחה ישלול (ואני בכוונה כותבת רופא משפחה ולא רופא כללי למרות שיש גם רופאים כללים מצויינים). אני אישית ממש לא נלהבת מפסיכיאטריה אלא במקרים של מחלות נפש והפרעות אורגניות. בשיטוטי ברשת נחרדתי לגלות שפסיכיאטרים רושמים תרופות לחרדה ודיכאון כמעט לכל אדם שפונה אליהם. אני אישית חושבת שזה לא טוב ולא נכון. החיים מורכבים ולא תמיד קלים. לפעמים טבעי שבתקופות מסויימות אדם יחווה רגשות לא נעימים וזה מסוג הדברים שאדם צריך ללמוד לחיות איתם ולהתמודד איתם. אני יודעת למשל שאם עולה בי תחושת חרדה בתקופה מסויימת זה אומר שמשהו לא ממש מסתדר לי ואז אני מנסה לבדוק מה מציק ומה אני יכולה לנסות לשנות (מבפנים או מבחוץ). כנ"ל אם אני מרגישה עגמומיות וייאוש זמן רב מדי. אני מניחה שהשתקה של הרגשות האלה ע"י תרופות הייתה מונעת ממני להתפתח.אני גם לא אוהבת את הרעיון הזה של אבחנתיות יתר. למה תמיד חייבים לתת לאדם "אבחנה" במה הוא "לא בסדר", משהי ספרה לי ברשת שהפסיכיאטר שלה מנסה להדביק לה הפרעת אישיות. אוקיי אז על מנת להקל על עצמו בטיפול הוא בחר הגדרה המתארת כמה קווי קושי המשותפים לכמה אנשים השונים זה מזה. מה הרעיון של להכניס לה את תחושת ה "את דפוקה"? אני חושבת גם שמתן תרופות לאנשים שאינם חולי נפש גורמת להם להרגיש "חולים" "פגומים" ו"כאלה שלא מסוגלים להתמודד לבד". בעד פסיכותרפיה אני דווקא כן. פניתי לפסיכולוגית בעיקר בגלל קושי מסויים ביצירת קשרים ורצון להתמודד טוב יותר עם ילדות לא קלה, ונפתח בפני עולם מדהים. קודם כל העולם הרגשי שלי הורחב פלאים. תמיד הייתי אדם שכלתני. היום אני ממשיכה להשתמש בשכל אך מכירה טוב יותר ומשתמשת בצורה יעילה יותר גם ברגשות. אני מכירה גוונים של רגשות שכלל לא הכרתי קודם ומרגישה שאני מתקשרת עם עצמי טוב בהרבה. אני חושבת שגם אפשרויות התגובה שלי הן הרגשיות והן הביצועיות לכל מני מצבים התרחבו מאוד. רכשתי את היכולת להיות לבד ולהינות מזה (בלי לחוש "בדידות") אני חושבת שגם התקשורת הבין אישית שלי וההבנה מה זה קשר ומה אני מחפשת בו השתפרו. אחד הדברים המדהימים הוא כמה שהטיפול פושט ולובש צורה במהלך הזמן. ואת זה אני אומרת למרות שבמהלך הטיפול היו לי תקופות קשות שעלה בהן המון כאב , והיו תקופות שהרגשתי מוצפת חרדה בשל דברים שעלו בטיפול, אבל זה שווה. כל רגע. בכלל העולם התמלא בכ"כ הרבה גוונים, מהכל. אני חושבת גם שאחד הדברים החשובים שהיא עשתה מהרגע הראשון היה לחזק אצלי את התחושה הבסיסית של "אני בסדר". גם אם לא הכל מושלם. גם אם יש המון על מה לעבוד, והמון מה לשכלל. טוב זה לא שדברים מושלמים. אני חושבת שתמיד אפשר להמשיך להתפתח. לי לפחות עוד יש המון מה לבנות. אני מניחה שאני לא אצליח להשיג "הכל" (בקטע הבין אישי אני מניחה שתמיד ימשיכו להיות לי קשיים מסויימים). אבל מי מצליח להשיג "הכל" בחיים שלו? כל טוב. שירה

ההפרדה לאורגני ולא אורגני כבר לא מקובלת - זאת גישה מיושנת

די לדוש בכך ובטח שלא לפתוח הודעה חדשה כמו כל דבר אחר בחיים המילה הנכונה היא איזון אין דבר אחד ויחיד שהוא נכון, וכתב כאן אחד המנהליםתשובה ארוכה ומפורטת לגבי מקומן של שתי השיטות ומתי לאחת יתרון על השניה ולהפך, מי שלטענת התוכח הסכים עימו לחלוטין, אז ממש ממש מיותר לפתוח דיון כזה סתם לגבי ההכשרות אין לי שמץ של מושג מה הן כך שקצת יהיה יומרה להציע הצעותאך אם כבר נראה כי יש צורך השתלמות של פסיכאטרים בתחומים אחרים הדורשים מעט יותר רגישות ותרשי לי להעלב בשמו של ד"ר פלד תענה רק אם אתה רוצה, אינך חייב, אני יכולה לפתוח ספר איזה מין דבר זה?! אני במקומו לא היתי עונה הרי אינך מעוננת בתשובה ואם רצונך בתשובה יש לך אפשרות לפתוח ספר .אז במקום להתעצל נא לפתוח ספר אופיר?!

אין טעם לחדד מחלוקות שלא ניתנות לגישור- זה סתם מעכיר את האווירה בפורום- ההודעה הזאת של שירה היתה מיותרת.

כן,אני הצעתי לה להיכנס לפורום הזה,במיוחד ביגלל הויכוחים שהיו כאן. אני חושב שהויכוחים הוסיפו הרבה. היו כאלה,שראו רק את הויכוח והיו כאלה,שניסו להבין את הויכוח ,והבינו את המחלוקות בין פסיכאטריה ל פסיכולוגיה\פסיכוטרפיה לסיכום,אני חושב "שהויכוח" הוסיף הרבה לפורום,אני חושב שעם הצטרפותו של דרור גרין לפורום,ניפתח כאן ערוץ נוסף לתשובות,עד היום התשובות בפורום בנוגע לפסיכופתלוגיה נחלתו הבליעדית (כימעט) של ד"ר פלד,שמתוקף תפקידו מיתיחס לנפש האנושית כחיבור של רקמות דוד גרין,מיתיחס לנפש האנושית כמארג של רגשות,תחושות...וכו' ואני חושב שהויכוח ביניהם הראה את שני הגישות האלו בפורום,והוסיף הרבה אני לא ראיתי את ה"ויכוח" כ ויכוח, אלא כ "שני צדדים משלימים\מנוגדים שמנסים להציג את עצמם" זאת דעתי לפחות אופיר נ"ב שירה,אם את קוראת את הודעה,לא השבת לי על החלק האחרון של האי מייל אופיר

אני חוזר כעת מכינוס של מחקר מוח מתקדם ביותר והרושם שנוצר בחזית מחקר-המוח הוא שהדיכוטומיה (פיצול) נפשי-גופני עומדת להעלם בקרוב - כבר כעת ניתן לראות שמדובר בתוצאה של חוסר ידע על איך המוח עובד - אבל יש אור בקצה המנהרה - מי שרוצה להבין איך טיפול בשיחות משנה את המוח מוזמן להגיע למאמר: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?CMD=search&DB=PubMed

שלום! בן שלי שהוא בן 9 עוקץ ציפרניים כבר קרוב ל 4 שנים( מאז שהתחיל בית ספר) כמה שאנחנו משוחחים איתו שום דבר לא עוזר. ניסיתי כבר מרה מבית מרקחת וזה גם אינו עוזר. מה ניתן לעשות? ועקב זה אני חושבת שיש לא כאבי בתן וגם אפילו יש לא תולעים.

כסיסת ציפורניים לא מביאה כאב בטן, אבל עצבנות יכולה להביא לכאבי בטן ולכסיסת ציפרניים.

ורה שלום. אני מתנצלת על העיכוב. בבקשה קראי את התשובה שנתתי לאלי ולך באותו הנושא- ואם תוכלי תעני על השאלות ששאלתי אותו. תודה. רוית.

בלילות האחרונים קורה לי משהו מוזר. אני מתעוררת באמצע הלילה מבוהלת ומפוחדת עם מועקה רצינית. אני מבולבלת ואינני יודעת איפה אני ומי אני. מה קורה לי? תודה

דפי יקרה, התופעה שאת מתארת מבהילה אותך, אבל אני משער שאת אינך מצפה לתשובה רצינית שתסתמך על פרטים כה מעטים. אינני בטוח שזה המקום לשאול אותך במה מדובר, ומה הרקע לתופעה. אני משער שפנית אל הפורום, כדי להבהיר קצת בינך לבינך את מה שקורה לך. אני מציע שתנסי לחשוב איך את רואה את התופעה הזו, ומדוע זה קורה דווקא עכשיו. את יכולה לעשות זאת בפרטיות, בכתיבה או בשיחה עם חבר קרוב, ואת מוזמנת כמובן לעשות זאת כאן ולקבל את תגובותינו ואת תגובות המשתתפים. בהצלחה, דרור גרין

שלום רב, נתקלתי רבות במושגים "פסיכולוגיה", "פסיכולוגיה קלינית", "פסיכותראפיה", "פסיכו-אנליזה" וכן "פסיכולוג" לעומת "פסיכיאטר" . אודה לכם אם תוכלו להסביר בצורה תמציתית את מהות ההבדלים בין הנ"ל. כמו כן רציתי לדעת את תפקיד ההיפנוזה ככלי לאבחון ולפתרון בעיות אצל מטופלים. תודה, מור.

מור יקרה, השאלה שלך מתבקשת מאליה בפורום הזה. לא במקרה ביקשתי להוסיף לפורום את הכותרת 'טיפול-נפשי'. לאחרונה ניתן להבחין כאן בגישות שונות הנוגעות לטיפול-הנפשי, ובמיוחד במאבק הסמוי בין הפסיכותרפיה לפסיכיאטריה. המושג 'פסיכולוגיה' אינו חד משמעי, ופירושו תורת הנפש. זהו מקצוע הנלמד באוניברסיטאות, והוא מושג כללי המתאר את חקר ההתנהגות, השכל והנפש. הפסיכולוגיה היתה קיימת עוד בטרם המציאו את הפסיכואנליזה, ובעקבותיה את הגישות השונות לפסיכותרפיה. הפסיכואנליזה היא השיטה הראשונה לטיפול-נפשי, פרי המצאתו ופיתוחו של זיגמונד פרויד. גישה זו מבוססת על ההנחה שלבעייה נפשית יש גורם מודחק, שבאמצעות הטיפול ניתן להעלותו אל התודעה, ובכך לסלק את הסימפטום הבעייתי. זו אינה גישה מדעית, והיא אינה נלמדת באוניברסיטאות אלא במכונים לפסיכואנליזה. בפסיכואנליזה הקלאסית נפגש המטופל עם המטפל שישה ימים בשבוע, למשך חמישים דקות בכל פגישה. הפסיכותרפיה פירושה טיפול-נפשי, והיא כוללת מאות גישות טיפוליות שונות, שהפסיכואנליזה היא רק אחת מהן. מדובר בעיקר במה שפרויד כינה 'טיפול-בדיבור', למרות שבין הגישות השונות יש כאלו המתמקדות דווקא בשינוי התנהגותי או בשימוש באמצעים אמנותיים. פסיכותרפיסט הוא כל מי שעוסק בטיפול נפשי וקיבל הכשרה והדרכה במקצוע זה. פסיכותרפיסט יכול להיות פסיכולוג קליני, מטפל באמנויות, פסיכואנליטיקן, עובד סוציאלי קליני או פסיכיאטר שקיבל הכשרה מתאימה. כל מי שעוסק בטיפול נפשי הוא פסיכותרפיסט. פסיכולוג קליני, כאמור, הוא פסיכולוג שהוכשר לפסיכותרפיה. בישראל מיוחסת הפסיכותרפיה משום מה לפסיכולוגים הקליניים, ובדרך-כלל כשאדם הולך לטיפול הוא מכנה את המטפל שלו בשם 'פסיכולוג'. הסיבה לכך היא האיגוד המקצועי החזק של הפסיכולוגים הקליניים, וחוק הפסיכולוגיה המקבע את מעמדם. בימים אלו עומד להיחקק חוק הפסיכותרפיה, ואולי בעקבות כך יעשה שימוש נרחב יותר במלה פסיכותרפיסט. פסיכיאטר הוא רופא שקיבל התמחות בטיפול במחלות ובהפרעות נפשיות באמצעות תרופות. פסיכיאטר, מעצם עיסוקו, מתמקד במניפולציה תרופתית למצבים קשים של הפרעות נפשיות, ואינו עוסק ב'טיפול בדיבור'. יש פסיכיאטרים שמקבלים גם הכשרה בפסיכותרפיה, במסגרת התמחות שלאחר תקופת לימודיהם. השתלמות זו היא רק תוספת ללימודיהם, ומהווה רק אמצעי נוסף לטיפול התרופתי שהם מעניקים. באופן גס ניתן להבחין בין הפסיכותרפיה לבין הפסיכיאטריה על-פי מוקד פעילותן: הפסיכיאטריה מתמקדת במחלות ובאבחונן, בשעה שהפסיכותרפיה מתמקדת בחיזוק המאפיינים ה'בריאים'. גישות רבות בפסיכותרפיה ההומניסטית מתנגדות לאבחון ולמניפולציה, ומתמקדות בקשר הנוצר בין המטפל למטופל. מטבע הדברים, הפסיכיאטריה 'מדעית' יותר מן הפסיכותרפיה, ופעילותה ניתנת למחקר ולתיעוד, בשעה שהפסיכותרפיה אינה ניתנת לבקרה, והיא סובייקטיבית מעצם טיבה. בברכה, דרור גרין

מור שלום דרור תיאר בצורה מצויינת את המושגים. נשאר לי רק להשלים את השאלה השניה לגבי ההיפנוזה. מדובר בשיטה שגורמת למצב תודעה שונה. הדימוי הכי טוב זה חלום, אבל היפנוזה זו בהחלט לא שינה. התהליך כולל כניסה למצב מיוחד של רגיעה על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. בשל מצב התודעה המיוחד בהיפנוזה ניתן לערוך על ידה טיפולים או להאיץ טיפולים. התחום נחשב בר מחלוקת בנושאים טיפוליים שונים, אולם בנושא הטיפול בכאב על ידי היפנוזה יש תמימות דעים שזו שיטה יעילה. יכולת ההיפנוטיזציה שונה מאדם לאדם, אולם אדם שמסוגל להיכנס להיפנוזה יכול להיעזר בה לשם התגברות על כאב. לדוגמא, טיפולים רפואיים אצל אנשים שלא יכולים לקבל זריקת הרדמה מסיבות שונות (טיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים) או בכאבים כרוניים. יש הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. לכן נחקק חוק היפנוזה בישראל שמתיר רק לרופאים ופסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה ייעודית לנושא לטפל על ידי היפנוזה. המיתוס הנפוץ ביותר הוא של אובדן שליטה. שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכו'. למעשה המציאות רחוקה מאוד מהמיתוס. לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כמו כן בשיטות היפנוזה רבות המטופל כלל לא מדבר בזמן ההיפנוזה, ואם הוא כן מדבר, זה דומה לדיבור יום יומי רגיל. למעשה ההיפנוזה לא באה לבד. המצב ההיפנוטי יכול להאיץ תהליך טיפולי במיוחד בנושא של טיפול בכאב, חרדות, פוביות וכדומה. התהליך הטיפולי שנעשה בתוך ההיפנוזה הוא למעשה תהליך שקורה גם בטיפול פסיכולוגי רגיל, רק שהוא מקבל העצמה בגלל ההיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני מטופל בסרוקסט מזה שבוע ימים, במינון של חצי כדור ליום. בעבר נהגתי ליטול כדורי אקסטזי מדי פעם בפעם, לפני תחילת הטיפול. בכוונתי לקחת אקסטזי בזמן הקרוב; שאלתי היא, מהן תופעות הלוואי להן אני אמור לצפות - בכל הנוגע להשלכות ממעורבות הסרוקסט. ברצוני לומר, כי אני לא מעונין בהרצאה בנושא "סמים טוב או רע"; כל אחד עושה את הבחירות בעצמו - אני מעוניין לדעת, מבחינה מקצועית גרידא, האם עליי להפסיק את הטיפול בתרופה מספר ימים לפני ואחרי נטילת הסם, האם עליי לצפות לתופעות לוואי המצריכות התייחסות ו/או צעדי מניעה מיוחדים וכיו"ב. אני מטופל אצל פסיכיאטר מזה כחצי שנה, שהנחה אותי בנושא זה לגבי צעדים מסויימים בהם אני צריך לנקוט, אם ברצוני להשתמש בסם. ברצוני לשמוע חוות דעת נוספת. בתודה, א. נונימי

טיפש!!!!!!!!

אנונימי יקר, אתה לא יכול לחשוב על דרך יותר טובה להתמודד עם החיים מאשר בריחה. אני נכנסתי למצבים מאוד קשים בחיים שלי וכל פעם הייתי על הקצה ונסוגתי ממנו. לא בקטע של הרצאה ותוכחה. כי אם נחשוב על זה אנחנו עושים רע לעצמנו ומחר בבוקר תמיד בא ואז אנחנו צריכים להתמודד עם עוד ועוד... אתה בוחר בפתרון רגעי שגורם לעתיד להראות עוד יותר לוט בערפל. אנחנו כאן עכשיו ומה שיש לנו זה את הגוף שלנו והמח שלנו ואנחנו צריכים לחיות איתם עוד הרבה זמן. ככה אני רואה את זה. ואני לא בן אדם מאושר.

נו באמת... אתה מוטרד מהשפעת הסרוקסט? יש לך דברים יותר רציניים לדאוג מהם. אין לי כוונה להטיף מוסר. פשוט אספר לך סיפור. במוסד מסויים היה סלנג בקרב הצוות הטיפולי לגבי אלו שהגיעו למחלקה הסגורה במצב פסיכוטי אחרי שלקחו סמים למיניהם (בין היתר באמבולנס משדה התעופה מכל מיני מקומות אקזוטיים בעולם). הכינוי היה "שרופים", והכוונה היתה ל"פיוז שנשרף" כמו בלוח החשמל, אבל במוחו של המטופל. הבעיה העיקרית בסמים אינה רק ההשפעה המיידית של הסם אלא העובדה שברגע מסויים אותו לא ניתן לחזות מראש יש אינטראקציה בין הסם למרכיב נוירולוגי במוח ומאותו רגע תפקודו של המוח לעולם לא ישוב למה שהיה. אנשים כאלה הופכים למוגבלים לכל חייהם. זה יכול לקרות אחרי כדור אחד, אחרי שנים של לקיחה, ואם יש מזל - אז אף פעם. אז לאיזו קבוצה אתה שייך? אתה לא באמת מצפה מאיש מקצוע רציני שימליץ לך באיזה אופן נכון לקחת את הסם... בכל אינטראקציה שהיא ישנה סכנה. אתה אוהב סכנות? תהנה מהם, אבל קח את האחריות לבד. לא תקבל תשובה לשאלות כאלה מאיתנו. בברכה, וסליחה על הנימה החינוכית ד"ר אורן קפלן

יפה מאד דר' קפלן

א.נונימי שלום רב, על אף שאינני אמורה להיות בתפקיד ה"שוטרת" או מאידך "המחנכת", בכל זאת אני חשה חובה לעשות כן. אני מצטרפת לדבריו של ד"ר קפלן, וטוענת באופן מובהק שלא כאן המקום לברר השפעות של סמים, ולקבל ייעוץ ל"שימוש נכון בסם"(יש דבר כזה?). ברור לך היה שנמליץ לך לא לקחת את הסם, הלא כן? מה בדיוק אתה מבקש אנונימי? אשמח לעמוד לרשותך במידע על גמילה מסמים... זה נראה לי עדיף... בברכה, טלי פרידמן

אקסטזי גורם להפרש-יתר של חומרים בשם נויורוטראנסמיטורים (חומרים קריטיים להעברת אינפורמציה במוח. היום ידוע כי היכולת לחוות את המציעות באופן קוהרנטי ויעיל תלויה בחיבוריות הבין-תאים שהחומרים הנויורטרנסמיטורים ממשים פגיעה בחיבוריות זאת על ידי נטילת אקסטזי גורמת לפגיע בבוחן מציעות עם הלוצינציות מחשבות-שווא ובלבול קטליני סרוקסאת גם הוא משפיע על חלק מהחומרים האלו - חושבים שהוא עושה באופן חלקי פעולות הפוכות לאקסטזי אבל לא באופן שמבטל את האקסטזי כי עם באופן שמגדיל כנראה את ה"בלגאן" בפעילות התקינה של חומרים אלו הניסיון שיש עד כה בשילובים אלו מראים סיכוי גבוה להתפתחות פסיכוזה - כלומר כל מה שציינתי מעלה (הלוצינציות וכו...) מה שמדאיג במצב זה הוא שהמוח הוא פלאסטי - דהיינו החיבוריות היא דימאמית והתאים משתנים כל הזמן - חיבוריות פגועה עלולה "להתקבע" ואז יכולה להתפתח סכיזופרניה מומלץ לבקר במחלקה סגורה במרכז בריאות נפש כל שהוא ליפני הניסוי שאתה עורך - לראות לקראת מה אתה הולך בהצלחה - מקווה לא לפגוש אותך אצלי במחלקה

כל הכבוד דר' פלד

מעניין מי הפסיכיאטר שהמליץ לך ונת לך הוראות. נראה לי שאתה סובל בנוסף גם מהזיות חבל.

תתפלאי אבל פסיכיאטרים מטפלים גם בנרקומנים. וכאשר נרקומן סובל מדיכאון קליני פסיכיאטר צריך לשקול אם לתת לו נוגדי דיכאון (כמו סרוקסט) בנוסף לסמים שהוא לוקח מימלא. בכלל- ישנו מיתאם מאד גבוה בין מצב סוציו-אקונומי נמוך, שימוש בסמים וסכיזופרניה ולא ברור לגמרי מה גורם למה- בסופו של דבר הכל קשור אחד בשני.

שבוע טוב מה קורה בחרדה עיסקית - קיומית, אבדן כבוד, השפלה פחד תעסוקתי ?

אתה מוכן בבקשה לפרט על מה אתה מדבר?

שלום, הייתי רוצה לקבל מידע על הגישה הפסיכוכתרפויטית תוך התייחסות לאופן ביצוע הטיפול בה. תודה

שלום גל, אין דבר כזה 'גישה פסיכותרפויטית'. הפסיכותרפיה פירושה 'טיפול-נפשי', והיא כוללת מאות גישות טיפוליות שונות, החל מן הפסיכואנליזה ועד לגישות הומניסטיות, אקזיסטנציאליות, קוגניטיביות התנהגותיות ועוד ועוד. למעלה הסברתי, בתשובה לדפי, כמה מן המושגים האלו. באופן כללי ניתן לומר שהפסיכותרפיה מתייחסת ל'טיפול-בדיבור', בניגוד לפסיכיאטריה המתמקדת בטיפול תרופתי. קיימים ספרים רבים בנושא זה, וניתן גם לקרוא מעט בעברית באתר: www.therapy-guide.com אם ברצונך לקבל טיפול נפשי, מומלץ להתייעץ עם פסיכותרפיסט, או עם פסיכולוג קליני, כדי להבין קצת יותר. בברכה, דרור גרין

אני גרושה מזה כ - 4 שנים ואם לשני ילדים. בן בן 8 וילדה בת 6. בתי לומדת בכתה א'. הילדה מעולם לא נגמלה, והיא מרטיבה בכל שעות היום והלילה. עברנו בדיקות רפואיות מקיפות, והכל תקין. אני מיואשת. לילדה לא איכפת למרות שבבית הספר היא נתונה להצקות והטרדות מצד הילדים האחרים. ממ עושים ? הלכנו ליעוץ פסיכולוגי במשך שנה, וכלום. הילדה ממשיכה בשלה, ומסרבת להשתמש בשרותים.

לנורית שלום, אני לא אשת מקצוע, אבל נראה לי שיש קשר בין הגירושין שלך לבין המשך ההרטבה שלה. כדאי לבדוק את זה. עדי

אין דבר כזה לא איכפת לה. משהו מאוד איכפת לה . ובגלל זה היא מרטיבה. תבדקי.

נורית שלום ילדה בגיל בית ספר שלא נגמלה עלולה לסבול מכך בטווח ארוך. צריך לברר לעומק מה הסיבה. יתכן ויש בכל זאת בעיה רפואית. כמו כן יש טיפולים תרופתיים לבעיה גם אם לא התגלתה בעיה רפואית וכדאי להתיעץ עם פסיכיאטר ילדים בנושא. בדיקה פסיכולוגית חשובה הן כדי להפעיל טיפול התנהגותי והן כדי לבחון בעיות רגשיות שמביאות לבעיה. עצם זה שלילדה לא איכפת זו בהחלט בעיה בפני עצמה. אינני יודע היכן הייתם בייעוץ פסיכולוגי. אני מציע לפנות למרפאה רב תחומית בה תוכלו לקבל מגוון טיפולים. באזור המרכז אוכל להמליץ על מרפאת הילדים והנוער של איכילוב טל. 6973733 היתרון שיש שם אפשרות להגיע לרופאים במחלקות אחרות במידה ויש צורך בכך, ובמרפאה עצמה יש פסיכאטרים, פסיכולוגים, עו"ס, מטפלים באומנות וכו'. הבעיה שיש היום תור המתנה של כחודשיים לקבלת לטיפול. אולי תוכלו להגיע לייעוץ כלשהו דרך קופת החולים, בררי עם הסניף אליו את שייכת. בודאי יש עוד מרפאות ואפשרויות רבות אחרות. למרות שזה יכול להישמע מקרה פשוט זה יכול להיות בהחלט מורכב (כפי שבוודאי את יודעת אם אחרי שנה של טיפול לא קרה דבר). פני מייד לטיפול כי הנזק שיכול להיגרם כעת הוא משני לבעיית ההרטבה: פגיעה בדימוי העצמי וביכולת הילדה ליצור קשרים חברתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

נורית שלום. אני מצטרפת לתשובות שכבר קיבלת מהקוראים האחרים וגם תומכת בתשובה של ד"ר קפלן. אני רק רוצה להוסיף כי תאור ההמנעות משליטה בעשיית השתן בשירותים כסירוב מכוון אותי לחשוב הן על הסבל של הילדה, ההשפלה והעמידה האיתנה בלחצים החברתיים אך גם על הכעס שעשוי ואולי כבר התעורר אצלכם (ההורים). כנראה שהילדה מאוד חזקה מצד אחד, אך גם מאוד סובלת ממשהו וכך היא מביעה זאת. אם הבנתי נכון- הגירושין התרחשו כשהיתה בערך בת שנתיים. זהו גיל בו בדרך כלל נגמלים מהטיטול. אולי באמת יש קשר בין שני הדברים. את מוזמנת לפרט יותר אם תרצי ונוכל לנסות ולחשוב איתך יותר לעומק על הסיבות, אבל באמת חשוב ודחוף כפי שד"ר קפלן הדגיש לפנות לטיפול בכדי לעזור לה ולכם. בברכה ובהצלחה. רוית.

תשובה לשאלה מעמודים קודמים - לגבי טיפול חשמל: אליאו שלום מעניין איך שניסחת את השאלה באמת גם פסיכיאטרים פונים לטיפול חשמל במקרה של סכיזופרניה רק כאשר הם מאד מתוסכלים. מתוסכלים מחוסר התגובה לטיפול לנוכח הסבל הנורא של המטופל ומשפחתו. התסכול של חוסר יכולת לעזור מביא למחשבה אולי טיפול חשמל יעזור הטיפול בחשמל התגלה כיעיל מאד במקרים של דיכאון בסכיזופרניה התגובה היא פחותה - אבל יש לזכור כי לפעמים יש תגובה לטיפול זה - כיוון שהטיפול לא מזיק - במקרה הגרוע הוא לא יעזור - יש מקום לחשוב עליו - כמובן ליפני-כן יש לבדוק היטב עם כל הניסיונות הטיפוליים האפשריים מוצאו עם את מעונינת להשתתף במחקרים חדשניים שעלולים להביא שיפור לבנך צרי איתי קשר דרך הטלפון שלי בכרטיס האישי (לחיצה על שמי בדף הפורום

,lk

.

/

m

שלום אנשים מה יכולה להיות סיבה לבעיות זכרון ומהו הפתרון לכך אם יש כזה? בעיתי היא שאני סטודנט וכשיש מבחנים אני לומד ממש לפני המבחן ועובר אותם בציונים ממוצעים ומעלה הבעיה היא שלא הרבה לאחר המבחן אני שוכח את רוב החומר. אודה לכם על תשובותיכם

סביר להניח שלא מדובר בבעית זיכרון, כלומר לא ב"חומרה", אלא במה שנכנס ויוצא מהזיכרון. כדי לזכור צריך להפעיל אסטרטגיות נכונות של למידה וריכוז. כשל זיכרון נובע מכך שהחומר לא נלמד בצורה נכונה ואז הוא אחד מהשלושה: (1) לא קודד טוב לזיכרון (2) לא אוחסן טוב בזיכרון (3) לא ניתן לשליפה. כשאני מדבר על למידה נכונה אין כוונתי לכמות השעות שלמדת את החומר אלא לשיטה בה השתמשת באותן שעות לימודים. לדוגמא הדבר הפשוט ביותר - סטודנטים רבים לומדים בלילה של הבחינה עד השעות הקטנות של הבוקר כדי להספיק עוד כמה עמודים. זו למשל אחת הטעויות החמורות ביותר. מחקרי זיכרון מראים שבזמן השינה נערך תהליך של עיבוד חומר חדש וארגונו בזיכרון. נחקרים שלא ישנו שכחו חומר חדש שלמדו ונחקרים שישנו טוב זכרו יותר טוב. http://www.letstalk.co.il/artfam14.html ראה למשל יש שיטות ללמוד אסטרטגיות זכירה. נכתבו על כך עשרות ספרים. בעברית יש למשל את "סוד הזיכרון המצוין" (נדמה לי שזה שם הספר, תוכל לבדוק באתר סטימצקי בחיפוש תחת "זיכרון"). אבל... יתכן שהבעיה מגיע ממקום אחר. חרדת בחינות בעוצמה כזאת או אחרת יכולה לגרום לפגיעה בהשגים האקדמיים. במקרה כזה צריך לטפל בחרדה. עם זאת, מתגלה פעמים רבות שאנשים שסובלים מחרדת בחינות חסרים אסטרטגיות למידה טובות ושיפור בשיטות מוריד את החרדה. לסיכום, קשיי זיכרון היא אחת מהתופעות האנושיות הנפוצות ביותר ויש בהחלט שיטות יעילות להתמודד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר פלד שלום אשמח לקבל הפניה בבליוגרפית או תקציר של מחקר המוח שציינת על סכיזופרניה. הנושא מעניין אותי מאוד ואני חוקר אותו מכיוון אחר, מזוית ההפרעות הקוגניטיביות בסכיזופרניה. פירסמתי אפילו שני מאמרים בנושא שאמורים לצאת לאור בזמן הקרוב בכתב העת Schizophrenia Research בתודה אורן

דר' אורן קפלן אני אמא לילד בן 14 סכיזופרן, אשמח ואבקש לקבל כל מידע או מאמר חדש בנושא. זה חשוב לי מאד.

אליאן בתחום הסכיזופרניה ישנם אלפי מאמרים מדעיים ואת רובם אני חושש שלא תוכלי באמת להבין ללא רקע מקצועי מעמיק. כדי להמחיש זאת הכנסי לאחד ממנועי החיפוש באינטרנט, למשל לאתר www.google.com והקלידי את מילת החיפוש schizophrenia את תראי שיוצגו בפניך 200,000 דפים... אני ממליץ שתשוחחי עם הגורמים המטפלים בילדך. הם בד"כ מעודכנים בחידושים האחרונים ויוכלו גם לראות האם הם רלוונטיים למקרה הספציפי של ילדך. בברכה ד"ר אורן קפלן

המאמר עדיין בכתיבה אבל יש לי מספר פירסומים קרובים לנושא ראה: http:// www.asakim.co.il/avi/index.html ראה CV יותר מעודכן http://communities.msn.com/DrPeled&naventryid=106 אתה בודאי מכיר את דני קורן מחיפה הוא עושה הרבה בכיוון של WCST בסכיזופרניה מאיזה מסגרת אקדמית אתה מפרסם ? אתה תהיה בכינוס באילת? אם כו נוכל להפגש

תודה על התשובה אני משתמש אמנם בשיטות שונות ממבחן וויסקונסין אבל שבודקות דברים די דומים מבחינת התמודדות עם מערך וחוקים מובנים ואופן ההתמודדות עם השינויים. המחקר שלי עוסק סביב פרדיגמת העכבה הסמויה latent inhibition במסגרת הזו חקרתי גם בתחום הסכיזופרניה אם כי זה לא תחום ההתמחות המרכזי שלי. אני חוקר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב ובמסלול האקדמי במכללה למינהל. את המחקר הראשון בסכיזופרניה ערכתי בשיתוף עם מרפאת רמת-חן והוא נערך בהשתתפות חולים סכיזופרנים. המחקר השני נערך על סטודנטים בתל-אביב ובאוניברסיטת סביליה בספרד והוא בחן תופעות סכיזוטיפליות באוכלוסיה בריאה. לא אהיה בכנס באילת אבל אני מתאר לעצמי שבמדינתו הקטנה ועוד בתחום בריאות הנפש עוד ניפגש בצורה כזו או אחרת להתראות אורן

.....

התשובה נשלחה

מבקש חומר באינטרנט. והאם יש מחקרים חדשים בנושא הדו קוטביות (מאניה-דיפרסיה) והיכן ניתן להשיגם. בתודה מראש נדב

תנסה באתר של "בנפשנו" ב-IOL

מה שכתבת ב29/11 היה ממש שחצני . אנשים שמתנדבים כלומר נותנים מעצמם לא אמורים לצפות לתמורה,זה אמור לנבוע מרמה גבוה של אכפתיות חמלה ורצון לסייע .נשמע כאילו אתה "עושה טובה" מתקבל הרושם שאתה עושה מה שאתה עושה למען הרושם החיצוני שלמרות שאתה אדם עסוק ובעל לו"ז צפוף אתה מפנה זמן למתן תשובות באתר,ממש בן אדם מיוחד...כמו שאמרת אין הרבה פסיכיאטרים "ברמתך" שהיו עושים זאת.אתה ממש מוציא לפסיכיאטרים שם רע. התאכזבתי...מה שאתה עושה לא נובע מהמקומות שהייתי רוצה שזה יגיע... סליחה על הטרחה.

זכותו של דר' פלד להרגיש כך. בטוחה אני שלו היית במקומו היית מרגישה אותו דבר. להיות פסיכיאטר זה המקצוע הכי קשה, הכי כפוי טובה ודורש מאדם להיות מיחד במינו עם יכולת נתינה גדולה. לא יקרה כלום אם אנשים יפרגנו מעט. לו היה לך נסיון כלשהו בתחום היית מבינה בדיוק למה התכוון דר' פלד. וחבל שכך את מרגישה. אני במקרה מדברת מהצד השני , בתור מטופלת ובתור אם המטופלת בילד שבארבע השנים האחרונות ראינו פסיכיאטרים רבים ולא רבים עושים את מה שדר' פלד עושה.