פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם. אני נשואה מזה כ - 3 שנים לאדם אשר בעברו היו מס' אישפוזים פסיכיאטרים. כעת, לשמחתנו, כבר שנתיים הוא לא התאשפז ואת המשברונים הקטנים אנו עוברים יחד, ללא צורך באישפוז. (בעלי בן 37 והמשבר הראשון שלו היה בגיל 30, אבחנה קלינית, כנראה - סכיזופרניה). בעייתי היא, שכאשר בעלי מתפקד כמו בתקופה זו, כלומר, עובד, מתקשר, יוזם דברים והינו חזק ובשליטה, הוא הופך להיות לעיתים קר ומנוכר. לדוגמא, אני מגיעה הבייתה אחרי יום עבודה ארוך ומנשקת אותו קלות על הלחי, הוא מפנה את ראשו, כמעט הודף אותי פיזית, וכשאני מאוד נפגעת, הוא מסביר זאת בחוסר התחשבות שלי ב"מקום" שבו הוא נמצא, חודרת לטריטוריה שלו ואני לא רגישה אליו ולא מבינה את צרכיו (חשוב לי לציין שאני מאוד רגישה אליו ומנסה להיות מבינה ומבליגה). וזו רק דוגמא קטנה ממסכת התנהגויות כאלו. העניין הוא, שהוא ממש לא היה כזה כשנשאנו, יש בו צד רגיש, עדין, חם - ולצד הזה אני מתחברת ועם האדם הזה בעצם התחתנתי. החיכוכים האלו בנינו ובעיקר התנהגותו המנוכרת והפוגעת מאוד מאוד מתסכלים אותי ואני ממש אובת עיצות ולא יודעת כיצד לנהוג. הוא משליך את המריבות האלו עלי, מכנה אותי כפגיעה ורגישה מדי, "אחת שבוחרת להעלב ולהיפגע ולא להתייחס לדברים באופן מבין ובוגר". מה לעשות? האם אכן אני הבעייתית והפגיעה מידי? איך אני יכולה "לגשת" אליו ולרכך אותו כשהוא בטריפ של קור ונוקשות? מה מתוך הבעייה שלנו קשור למחלה שלו וכמה קשור לקשר בניינו? יש ימים שאני פשוט רוצה לקום וללכת. כל הפגיעות שלו בי פשוט הורגות לי את האהבה אליו ומחסלות לי את המוטיבציה להיות איתו, בקשר שממילא יש בו עוד הרבה קשיים אובייקטיבים (קושי כלכלי, 2 ילדיו מנישואים קודמים ועוד). זקוקה לעצתכם. תודה נ.ב. אני עצמי "בריאה" - כלומר ללא עבר פסיכיאטרי.

תקחי את הרגליים ותלכי, החיים לא נהיים קלים יותר מיום ליום.

אם מדובר באמת בסכיזופרניה את מתארת חלק ידוע של המחלה המחלה פוגעת ביכולת הריגשית והדבר מתבטא בתאור שאת נותנת

שלום רב, אני בת 25 ואני חושבת כי אני סובלת מבולימיה. אני לא מקיאה אחרי כל דבר שאני אוכלת ואין לי התקפי זלילה אבל לאחר ארוחה מלאה (בדר"כ בערב) אני מקיאה משום שאני מרגישה כבדה. בנוסף אני לא מקיאה כל יום. קראתי מאמרים בנושא ונאמר שם ששכיחות המחלה בגילאי 23 ומטה גבוהה יותר. שאלתי היא האם אני סובלת מהמחלה? יש לציין כי לא ירדתי במשקל בעקבות כך (אף על פי שהייתי שמחה אם זה היה קורה)

רונית שלום רב, את מתארת מצב של איזושהי הפרעת אכילה, שאינה בהכרח אנורקסיה או בולימיה. הפרעות האכילה במובן הרחב הן ספקטרום עצום, וישנם סוגים רבים. אין אפשרות לאבחן בפשטות כזו הפרעת אכילה. אולם בכל מקרה עצם ההקאות שלך, זה מעיד על בעייתיות מסויימת הקשורה למזון ולאכילה. אני ממליצה לך לפנות לטיפול כמה שיותר מהר. אמנם אין פה הכרח קיומי, אך השימוש בהקאות באופן רצוני, תהיה הסיבה אשר תיהיה, אינו בריא, ובדרך כלל זהו סימפטום המתקבע במהירות בהתנהגות של האדם, ומתרחב יותר ויותר. לכן המלצתי הברורה הינה ללכת לטיפול פסיכותרפויטי ובמקביל גם לערוך בדיקות פזיולוגיות, על מנת לבדוק את רמת הפגיעה בגוף בעקבות ההקאות. גם הקאות לא מרובות או קבועות מזיקות לגוף. אם את זקוקה להמלצות על מטפלים העוסקים בתחום הפרעות האכילה, אני אשמח לסייע. פרטיי בכרטיס האישי שלי, שמופיע בהקלקה על שמי. בברכה, טלי פרידמן.

נראה כי אתה מנהל כאן את הפורום אני אוהבת לקרוא את התגובות שלך ואתה הרוח החיה כאן מי אתה ומהיכן כל הידע

אני ממש לא מנהל את הפורום!!.אל תסבכי אותי בצרות :-) ואני גם לא בעל מיקצוע (פסיכטר,פסיכולג,עו"ס,פסיכוטרפיסט) אני תלמיד כיתה י"ג במגמת אלקטרוניקה-מחשבים,עם חלום ענק של להיות פסיכאטר ופסיכוטרפיסט...זה הכל :-) ואני גם מגיד עתידות,ואם אני צודק...אחד ממנהלי הפורום יכתוב תגובה להודדעה שלך,וינזוף בך ו בי (הניסיון הכואב שלי ) ותודה על המחמאה אופיר

אופיר אף אחד לא יכול להתעלם מהידע הנרחב שלך. בכל אופן עליך להגשים את החלום ולהיות... בטוחה אני שתצליח בגדול. לגבי הנזיפות? אין לי בעיה עם זה שיהיה לך בהצלחה

אופיר שלום רב, למה להיות שלילי? קבל את המחמאות כפי שהן. :) בברכה, טלי פרידמן

מי מבין את התאוריה שעומדת מאחורי "תרפיית התבנית" ? (רק לבעלי עצבים חזקים :-)יש לי שאלות אופיר

אופיר שלום רב, אתה מוזמן לשאול, אני אשתדל לענות. אגב, יש מספר ספרים טובים על הנושא: "גשלאלט-מילה במילה" של פרלס, "תרפיית התבנית" וכו'. יש גם בכתבי עת מקצועיים (כמו שיחות, חברה ורווחה) מאמרים של פרופ' סורוק-גשטלטיאני ידוע בארץ ושל כותבים נוספים. ויש עוד חומר יחסית רב בעברית של הנושא, אינני זוכרת כעת משהו ספציפי, מעבר לאיזכורים הנ"ל. בברכה, טלי פרידמן

אני החלטתי לעזור אומץ ולפנות אליך. אני בחורה בשנות העשרים שלי, שנה אחרונה לקראת קבלת התואר,בת יחידה מבין שני אחים. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה מאוד חברותית, מלאת שימחת חיים ומקובלת. בבית, לעומת זאת, היינו מנסים לעשות את הכל "נכון", נכון כפי שנקבע ע"י האב הפטריאכלי. אחי (שגדול ממני בשנתיים בלבד) עזב את הבית. ההורים שלי עד היום כועסים על שהוא עזב ועל שהוא לא מרבה לבקר. היו תכופות שגם אני כעסתי שנותרתי לבד במערכה, אבל היום אני מבינה שזה עשה לו טוב, שגם אני הייתי הולכת אם מצבי הכלכלי היה מאפשר,שככה יש לי לאיפה לברוח לפעמים. אבא שלי טיפוס מאוד עצבני ומטופל בתרופות. אמא שלי אדם מאוד עצוב. היא תמיד אומרת שאני לא מבינה, שכשהיא תהיה זקנה הוא יטפל בה טוב וזה מה שחשוב. כבר נמאס לי לשמוע אישה בת שישים בוכה כמעט כל לילה. בגללו. הוא לא עובד כבר הרבה שנים וחי על חשבון קיצבה, אז כל היום הוא מסתובב בין הרגליים. לפעמים הוא מחפש על מה לריב, הוא נכנס למטבח ומתחיל להעיף את כל מה שאמא שלי טרחה והכינה כי זה לא מונח במקום "הנכון" במקרר. כבר כשהייתי קטנה, הוא היה נוהג להגיד לי שביום שאני אשכב עם מישהו הוא יזרוק אותי מהבית. היה לי חבר במשך שלוש שנים כמעט ובפעם הראשונה שהחלטנו לסגור את הדלת, באתי ושאלתי את הורי אם זה בסדר מבחינתם. באותו ערב, הוא פרץ את הדלת בבעיטות (ממש שבר את המשקוף), צרח כמו משוגע, צילצל לקרובים שלנו (משני הצדדים)ושאל אותם מה הם היו עושים אלמלא... גם על זה התגברתי בזכות החבר שלי שעודד אותי. שאמר לי שאם סבלתי עד עכשיו אז עוד קצת. אני בטוחה שאף אחד מלבד אותו חבר לא יודע מה קורה בבית שלנו. חוץ מאותה תקרית הוא לא היה עד לעוד מקרים כי פשוט התחמקתי מלהביא אותו הביתה. כשגמרנו את המע' יחסים בנינו החלטתי שעכשיו אני יכולה לספר, כי ידעתי שממנו זה לא יצא אף פעם. כי ידעתי שעכשיו, אני לא צריכה שהוא יעריך את אבא שלי כשהוא בא אלי (לכמה דקות). גם את אחי אני מנסה שלא לצער. גם ככה כשהוא הוא לבקר, אבא מוצא על מה לצעוק עליו. לפני חצי שנה בערך, קצת אחרי שנפרדתי מהחבר, התחלתי לדחוף אצבעות ולהקיא. אני בנאדם עם שינאה עצמית בגודל של כל היקום. גם כשהייתי עם החבר, היו ימים שאפילו אחרי שנתיים של חברות איתו, הייתי ממציאה שיש לי דברים לעשות כי לא רציתי שהוא יראה אותי באור יום (כי חשבתי שאני מאוד מכוערת). כיום יש לי מחזרים, אך אני פוחדת שהתסריט עם אבא שלי יחזור. אני מתביישת ו"מאכילה" את עצמי שרק כשאצא מהבית אני אוכל להשלים עם עצמי, להיות אני. אמא שלי כל הזמן אומרת לי שביום שאני יעזוב היא תמות נפשית. אני יודעת שזה נכון. כבר שנים שהם לא שכבו (ודאי). מתוך חודש, יש אולי איזה שלושה ימים שבהם הם מדברים אחד עם השני. אמא שלי בוכה כל לילה כמעט. היא התחילה אפילו לדבר לעצמה. קשה לי לשמוע אותה, כי יש לי המון כעס עצור וגם ככה עצוב לי. לפעמים אני מתפללת שהוא ימות בלילה, אבל מתחרטת כי אני לא שונאת אותו. אפילו לא לרגעי שניות. אני יודעת שהוא אוהב אותנו, אבל אוהב בצורה מעוותת. בצורה שלימדו אותו לאהוב. * אני יודעת שהרבבתי המון נושאים, אבל אני חייבת חיזוק. אני חייבת לשמוע ממך שיהיה טוב. אני רוצה להפסיק להקיא. בדר"כ אני שולטת בכל מה שאני אומרת ועושה, ופה אני לא מצליחה. אנא ממך...

שלום לך אני רוצה לפתוח ולומר שזה כל כך חשוב שהחלטת לפנות. לא בהכרח לכאן, אלא שהחלטת לפנות לשמוע ולהשמיע משהו למקום שנמצא מחוץ לכותלי הבית. "דברים שרואים מפה, לא רואים משם..." בולטת לי הבדידות שלך עם הסיפור הקשה שעימו את חיה. לא במקרה כתבת שאת בת יחידה בין שני אחים (הרי יכולת לכתוב סתם שאתם שלושה ילדים). לקחת על עצמך תפקיד קשה. בולטת האחריות העצומה שאת נושאת על כתפיך והאופן שבו את שומרת ודואגת לשני הוריך. לא פעם במצבים כאלה מרגישים אשמה רבה. אבל במצב הקיים כל התנאים פועלים לרעתך. האשמה, האחריות, הכאב והבדידות, אותם את נושאת באומץ כל כך הרבה שנים מביאים לשחיקה נפשית. את לא יכולה להיות המצילה של ההורים שלך והגעת לגיל ושלב שבו את חייבת לנקוט בצעד שיוציא אותך ממעגל האשמה-שנאה. ככל שתישארי בתוך הקלחת, כך יהיה גרוע יותר, הן עבורך, ויתכן מאוד שהן למערכת המשפחתית כולה שתמשיך להישחק. את סיפור חייך סיפרת על קצה המזלג ואי אפשר להתמודד עם הדברים שאת מספרת על קצה המזלג. כל מה שכתבתי כעת הם דברים שעולים בראשי מעוצמת הסיפור שלך. הם לא סיבות, הם לא איבחון, והם בוודאי לא דרך לפתרון. אני ממליץ לך בכל לב לפנות לטיפול בפסיכותרפיה. שם תוכלי קודם כל לספר את סיפורך המלא ולא רק על קצה המזלג. שם תוכלי להתלבט עם שאלות מעשיות, כמו, האם לעזוב את הבית, כיצד לעזוב, איך להתנהג וכו'. שם תוכלי לבדוק איך מפסיקים להקיא. איך מתחילים לחיות. את צריכה זוית ראיה אחרת כדי לשנות. את צריכה מקום שיהיה רק שלך ושאת בחרת בו. כמו שאמרתי בתחילה, דברים שרואים מפה לא רואים משם... אל תמתיני. פני מייד לטיפול. אגב, ברוב המוסדות האקדמיים יש שירות פסיכולוגי מסובסד. בתור סטודנטית תוכלי לברר שם על טיפול. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שמחתי לשמוע שיש שירות פסיכולוגי מסובסד במוסדות האקדמאים, כי לאחרונה היתי בפסיכולוגית פרטית ומדובר בתהליך ארוך ויקר מאוד שאין לי יכולת לעמוד בו עכשיו. (בפגישה היחידה בנינו היא אמרה לי שכנראה אני רגילה לשלוט בכל מה שאני אומרת ועושה ולכן אני ברחתי לצורת ההקאה שעליה אני לא יכולה לשלוט). בכל אופן, תודה שחיזקת את ידיי. תודה.

אני כנראה לא צריכה להתערב, ובכל זאת. עזבתי את הבית כשהייתי בת 24. כבר אז זה נראה לי מטורף, ולמרות זאת תירצתי את זה לעצמי בעובדה שאני לומדת, ואין לי כסף עכשיו. רק כשיצאתי מהבית - שהיה רע עם אבא קשה ושתלטן אבל בצורה שונה - התחלתי לחיות. לאט לאט, לא בדרמטיות, אבל לפחות השתחררתי מהפחד שחייתי בו כל כך הרבה שנים. בדיעבד, פחדתי. פחדתי לעזוב את המקום היחיד שהכרתי, שגם אם היה רע - היה לפחות מוכר. לא מעט סטודנטים עובדים ולומדים ושוכרים דירה, ואפשר גם להפסיק לשנה ולחזור אחר כך. מתוך המקום שאת נמצאת בו עכשיו אולי הצעות מעשיות לא ייראו לך אפשריות. אבל אולי תמצאי בך כוחות לעזוב, ואפילו במחיר הפסקה זמנית של הלימודים.

שלום לקורא/ת השאלה.. אחייני בן 25, מזה 5 שנים (מאז השחרור מהצבא) אינו מתקשר עם אף אחד מהסובבים אותו, השמין מאוד, אינו שומר על הגיינה, לא יוצא מחוץ לבית אלא רואה טלוויזיה או מסתגר בחדרו ואינו מוכן לדבר על מה שעובר עליו עם איש. הוריו ניסו לדבר איתו ואף הזמינו פסיכולוג הביתה, אך במצבים אלה הוא נכנס לחדרו ומסתגר. אף אחד אינו יודע מתי התחילה הבעיה ומה גרם למצבו הנוכחי. אנו מאוד מודאגים ממצבו ואיננו יודעים איך לעזור לו. - האם הבעיה נובעת מדיכאון? או שיכולה לנבוע גם מסיבות אחרות? - איך ניתן לשכנע אותו לקבל טיפול? - האם תוכל/י להמליץ על רופא המומחה לבעיות הנ"ל? בתודה מראש רוית

> - האם הבעיה נובעת מדיכאון? התאור מתאים יותר לסכיזופרניה או שיכולה לנבוע גם מסיבות אחרות? שלב הליקוי בסכיזופרניה תואם לתאור שלך > - איך ניתן לשכנע אותו לקבל טיפול? החוק לא מאפשר לטפל באדם בניגוד לרצונו - החוק נועד להגן על האזרח מפני הפסיכיאטר - באופן פראדוקסאלי במקרה המתואר החוק פועל נגד המטופל - כיוון שאין במחלה הזאת תובנה למחלה > - האם תוכל/י להמליץ על רופא המומחה לבעיות הנ"ל? כל פסיכיאטר מומחה יוכל לאבחן - מומלץ לבקש ביקור בית > > בתודה מראש > רוית >

שלום. יש לי תינוק שלא מפסיק לבכות. אין לו כל בעיה רפואית. אני נמצאת בחופשת לידה ולא נהנית בכלל. מה אתם מציעים לי לעשות?

דלית שלום ומזל טוב! אני חושבת שהוא עובר תהליך הסתגלותי מהחיים ברחם (שהיו מבחינתו ממש 10) לחיים שבחוץ (מבחינתו זה ממש רע. התאזרי בסבלנות. עדי

דלית שלום בן כמה התינוק כעת? האם זה ילד ראשון? אנסה לתת כמה נקודות למחשבה. פעמים רבות יש משהו מטעה בחופשת הלידה. את תשמעי לא פעם גברים שאומרים לנשותיהן בחופשת הלידה: מה כבר יש לך לעשות כל היום? את בחופש ואני צריך לעבוד. חוסר ההבנה של הגבר אינו סתמי. לכאורה מדובר בתקופה פנויה וקלילה. אולם רוב האימהות מדווחות שאין זה כל כך פשוט וקל. תחושתך שאינך נהנית מתרחשת פעמים רבות ועולה תחושת אכזבה מכך שהחופשה אינה כזאת. אגב, זה לגמרי לא מהנה, או שזה לא מהנה במידה שרצית? חופשת לידה היא זמן להסתגלות הדדית של ההורים והתינוק. (ואני מדגיש ההורים ולא האם). התינוק בחודשים הראשונים מנסה להסתגל לעולם שבו ישנו הוא, והסביבה. ברחם זה היה הוא לבד, לפחות כך נדמה היה לו. הסביבה נשמעה אז כקולות עמומים ורחוקים וכל צרכיו סופקו בצורה מושלמת על ידי גוף האם. למשל, ברחם ישנה הזנה תמידית. התינוק לא מרגיש לעולם רעב. חישבי איזו חוויה מפחידה ומרגיזה זה להיות פתאום רעב ותלוי בחסדי הסביבה לסיפוק הרעב. התינוק לא יודע להגדיר את התחושות הלא נעימות והוא בוכה. פעמים רבות המערכת הגופנית אינה בשלה עדיין. לכן ישנם תינוקות רבים הסובלים מכאבים שונים. הנפוץ ביותר הוא כאבי בטן וגזים בעקבות אכילה. מניסיוני כהורה דווקא, ניתן להיעזר בתכשירים שונים כדי להקל על הכאב. למשל, תחליפי סויה במקום חלב שקשה לעיכול בגיל זה, וחומרים אשר מקלים על כאבי הבטן ונוגדים את הגזים (סימיקול ועוד). בכי של תינוק צעיר נובע בד"כ ממשהו שמציק לו. האפשרויות בגיל הצעיר אינן רבות כל כך: רעב, כאב (בטן), צורך בהחלפה ולפעמים פשוט רצון בחיבוק מרגיע. לעיתים משהו מפחיד תינוק צעיר ואז יהיה בכי פתאומי (למשל בהלה פתאומית ממים באמבטיה) אבל זה לא ימשך בטווח ארוך. צריך לנסות ולהבין מה מקור הבכי, אבל לקחת בחשבון שיש גם תינוקות בכייניים יותר ובכייניים פחות. זוהי דרך הביטוי הטבעית ביותר בטבע האנושי ואולי אפשר גם להתרגל לזה ופחות להילחץ. זה יכול לשנות באופן משמעותי את ההרגשה סביב זה. לבסוף, בואי נתרחק לרגע מהתינוק ונדבר עליך. הרי גם את עוברת משהו מאוד משמעותי. התקופה הזו יכולה להיות רגישה מאוד, הן בשל שינויים הורמונליים בגוף, אבל לא פחות בגלל השינוי הרב באורחות החיים. גם אם זה אינו ילד ראשון החוויה יכולה להיות קשה. ולכאורה זה נורא מוזר שהולדת ילד, שהיא דבר כל כך נפלא, יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם כל כך קשה. נסי לדבר עם אמהות נוספות ולקבל מהם טיפים ורעיונות. כך גם ממרפאת טיפת חלב באזור מגוריך (יש להם גם אתר מצויין באינטרנט). נסי לבקש מקרובי משפחה לעזור לך. אפילו שעה אחת במהלך היום שבה תצאי מהבית לבד, את עם עצמך או עם חברה, לשתות קפה ולאכול עוגה בבית קפה, ישנו את פניו של כל היום. זה אפשרי גם אם את מניקה, רק דורש תכנון טוב יותר. אם יש משהו יותר ספציפי תשאלי וננסה לענות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

דלית שלום!!! קראתי את פנייתך ואת התשובה המעמיקה שד"ר אורן ענה לך. אני שומעת את המצוקה הגדולה בה את שרויה, טוב עשית שפנית לבקש תמיכה והדרכה. אינני יודעת את גיל תינוקך ולא מכירה את מערך התמיכה הקיים בעבורכם(בן זוג, סבתות, חברות ועוד). באמהות עשויים להיות לא מעט רגעי בדידות ולחוסר ביטחון. חשוב מאוד לשוחח על הקשיים ועל הדילמות ולדעת לבקש עזרה כשצריך. לגבי הבכי- שוב- תלוי בן כמה תינוקך, אבל בכי הינו ראשית התקשורת. לתינוק אין אמצעים נוספים לבטא את מצוקותיו. חשוב לנסות ולהבין את הסיבות לבכי. דלית- אני מזמינה אותך לשוב ולפנות אלינו עם יותר פרטים, ואנו נעשה כמיטב יכולתנו לעזור. בהצלחה. רוית.

דלית צר לי לקרא שאינך נהנת מחופשת הלידה. אני מקווה עד שתשובה זו תגיע אליך כבר תוכלי לראות במהלך השהייה עם תינוקך כמה דברים נעימים. נסי לראות בבכי של תינוקך שפה בה הוא משתמש כדי לתקשר. לא כל בכי הוא סימן למצוקה. כשתינוקך מתחיל לבכות הקשיבי תחילה ונסי לשמוע מה הוא אומר(רעב, שעמום..) ואז גשי אליו רגועה ונינוחה . ונסי לנהל איתו דו שיח רגוע. עצם הרוגע שלך יסיעו לתינוקך לצאת ממעגל הקסם של בכי , במקביל העזרי בכל הסובבים לתמיכה וסיוע כדי שתוכלי לנוח מעט ולחזור לעצמך. אחי שתנוחי נסי לחשוב על כמה דברים מהם נהנת היום יחד אם תינוקך אני בטוחה שיש הרבה רגעים קטנים ויפים כאלה.

שלום 1. האם אפשר להתמכר לתרופה נגד דכאון? 2. האם יתכן מצב בו הנוטל תרופה זו יצטרך אותה לכל אורך החיים (לסירוגין כמובן) בכל משבר שיופיע? 3. מה עושה התרופה בדיוק לגוף של האדם שנוטל אותה האם האיזון הינו יומי רק בנטילת הכדור ברגע שלא נוטלים את הכדור אזי? מה קורה? 4. לידיעה הכדור הינו פבוקסיל. תודה מראש על התשובה

> 1. האם אפשר להתמכר לתרופה נגד דכאון? שלילי חזק > 2. האם יתכן מצב בו הנוטל תרופה זו יצטרך אותה לכל אורך החיים > (לסירוגין כמובן) בכל משבר שיופיע? כן גם לא לסרוגין - בד"כ ניתן להפסיק - אם נעשה באופן מקצועי > 3. מה עושה התרופה בדיוק לגוף של האדם שנוטל אותה האם האיזון הינו > יומי רק בנטילת הכדור ברגע שלא נוטלים את הכדור אזי? מה קורה? התכשיר חוסם רצפטורים של סרוטונין - ומעבר לזה לא יודעים - חושבים שמאזן סרוטונין במוח > 4. לידיעה הכדור הינו פבוקסיל. > > > תודה מראש על התשובה

זקוקה למידע אודות שיקום מפגרים בחברה מבחינת תעסוקה ודיור (מקומות המעסיקים מפגרים) וכיוב'. אשמח ואודה על כל עזרה אפשרית.

נטי שלום רב, אני ממליצה לך לפנות לארגון אלו"ט. ארגון זה מטפל בנושאים הקשורים למפגרים. הם מפעילים הוסטלים, דיור מוגן ומקומות תעסוקה מוגנים למפגרים. תנסי לפנות להנהלת הארגון, ולדבר עם אחת העובדות הסוציאליות הבכירות שם. היא בוודאי תפנה אותך למקומות ספציפיים, שם תוכלי לבקר ולהתרשם בעצמך. במידה ואת נתקלת בקשיים, חיזרי אל הפורום והשאירי לי הודעה, ואני אנסה למצוא דרכים אחרים לסייע לך. בהצלחה, טלי פרידמן

דר' פלד בני מקבל: לפונקס במינון של 200 מ"ג ריספרידל במינון של 2 מ"ג דקינט במינון של 2 מ"ג אני שואלת לגבי התאבון המופרז בצורה קיצונית (לפעמים עד כדי גניבת אוכל) מה האפשרויות? הוא בן 14 גובה: 164 ס"מ משקל 85 ק"ג אנא ענה לי בהקדם

בני מקבל לפונקס במינון של 200 מ"ג ריספרידל במינון של 2 מ"ג ודקינט במינון של 2 מ"ג אני שואלת לגבי התיאבון המופרז בצורה קיצונית (לפעמים עד כדי גניבת אוכל) הוא בן 14 גובה 164 ס"מ ושוקל 85 ק"ג כאשר הוא אושפז לראשונה בשנת 97 הוא שקל 40 ק"ג והיום הוא שוקל 85 תסכים איתי שזו עלייה די חדה? אגב פרסמתי שאלה זו אך טרם ענית מצפה לתשובה ממך

שלום לפורום אני סובלת מהתקפי פאניקה עם סימפטומים קשים. הייתי רוצה לנסות להתמודד איתם ללא טיפול תרופתי. אך אנשים הזהירו אותי שאם אני לא אקח תרופות אני יכולה להגיע למצב של תשישות. ולכן אני מפחדת לא לקחת תרופות. מה עלי לעשות?

אורית יקרה, אני מבין את החששות שלך, אך קשה לייעץ לך מבלי להכיר את הפרטים. האם ההגדרה של 'התקפי פאניקה עם סימפטומים קשים' מקורה באבחון מקצועי, ואם כן, של מי? אם קיבלת אבחון כזה לאחר בדיקה פסיכיאטרית, והומלץ לך לקבל טיפול תרופתי, אני משער שכדאי שתפעלי לפי הוראות הרופא. אם אינך בטוחה בעצם האבחון, כדאי שתבקשי חוות דעת מקצועית מפסיכיאטר נוסף. אם יש לך התנגדות עקרונית לשימוש בתרופות, כדאי שתפני לקבל יעוץ מפסיכולוג קליני, שלאחר אבחון יציע לך את סוגי הטיפול האפשריים לבעייה שאת מציגה. אין תשובה חד משמעית לשאלה ששאלת, ונדמה לי שרק התייעצות עם איש מקצוע תנחה אותך לכיוון המתאים לך. בברכה, דרור גרין

אורית שלום צריך קודם כל לבחון מדוע את רוצה להפסיק את התרופות כעת. זו נטיה טבעית של כל אדם לא להשתמש בתרופות אבל צריך להיות בטוח שהפסקתן נעשת בצורה נכונה, מהטעמים הנכונים, ובליווי מקצועי מתאים. בהנחה שאכן הגעת למסקנה שאת מפסיקה את התרופות, הפתרון הוא קודם כל להתחיל ולמצוא דרכים אלטרנטיביות, לאחר מכן להפחית את מינון התרופות, וכך עד הפסקה מלאה. לא כדאי להפסיק את התרופות לפני שגיבשת דרכים להתמודד עם הפניקה. בודאי שלא כדאי להפסיק באופן פתאומי. במידה וניסית עד היום שימוש בתרופות בלבד אני ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. תוכלי להיעזר בטיפול כדי להפחית את השימוש בתרופות או אף להפסיק את השימוש בהן לחלוטין. אצטט כאן את תשובתי בנושא בעבר שכן הוא עלה מספר פעמים בפורום. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בהתקפי פניקה (אשר מכונים לעיתים גם התקפי חרדה). באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי פניקה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, הפניקה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי קצר מועד ולשפר את איכות החיים. במידה ועדיין יש בעיות פסיכולוגיות אחרות, אפשר להתמודד עימן בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. לעיתים רצוי לצרף לגישה זו טכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ביו-פידבק, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. בנושא זה תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

מסכים עם שני הקולגות הנכבדים

שלום ד"ר קפלן קיבלתי תרופות פסיכיאטריות הרבה שנים כולל זריקות נגד רצוני וראו פלא לפני כשנה החלטתי על דעת עצמי להפסיק טיפול כזה וכן עשיתי ושוב פלא כדור אקמול אפילו מסדר אולי טוב יותר את העינינים מכדור קלונקס למשל לא שהחרדות הפסיקו אבל אני מרגיש הרבה יותר מאוזן פיזית וגם נפשית דבר שהרבה שנים לא הכרתי כי היתי מסומם תמיד מהכדורים היום אני מקבל טיפול פסיכולוגי שמתחיל לתת אותות לחיוב ואני שמח במידת האפשר על השינוי . חשבתי לפנות בשאלה זו לפסיכיאטר אבל החלטתי שאני איתם גמרתי למעשה הם שצריכים טיפול כזה לא אני מילה קשה אבל חייב להיות מציאותי. שלך

ד"ר פלד ברוך שובך. אני מאוד מצוננת ורציתי לדעת אם אפשר לקחת עם סרוקסט דקסמול סינוס, או נוסידקס וכדומה. בקופ"ח לא ידעו בדיוק. שאלה נוספת: האם סרוקסט יכול לגרום להזעה בלילה? תודה לך

. > אני מאוד מצוננת ורציתי לדעת אם אפשר לקחת עם סרוקסט דקסמול > סינוס, או כן - עם דקסמול כן > נוסידקס וכדומה. עם נוסידקס - לא > בקופ"ח לא ידעו בדיוק. > שאלה נוספת: האם סרוקסט יכול לגרום להזעה בלילה? כן - תופעה נדירה יחסית - עם זה לא יחלוף ומפריעה לשקל תכשיר דומה אחר

קראתי את תגובתכם הראשונה למה שתיארתי. קודם כל הרבה תודה על ההיענות והמחשבה. אני יושב וחושב על ענין הקשר שלי עם אותה נערה, בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". ראשית הייתי מעוניין להתייחס לתחושת "הזיוף" שטלי עמדה עליה, וכן ל"תשלום האהבה". אי אפשר לקנות אהבה בכסף. ואני הבחנתי בסדרה שלימה של פרטים בקשר שנוצר ביננו שקשה ואולי בלתי אפשרי לפרשו כתמורה כספית. לדוגמה, החיוך הרחב שלה כאשר אני מופיע, והנשיקה שאני "זוכה" בה. אלו עניינים שקשה לי להאמין שהיא מזייפת ובודה. שפת הגוף שלה והקשר התת מודעי שהיא משדרת, מביעה ערך של כנות מצידה. יתר על-כן גיליתי בפעם האחרונה שהייתי אצלה כי היא זוכרת פרטים של מה בכך על המשפחה שלי שתיארתי בפניה (האם יש לכך משמעות בפניה?). אומנם, אני עדיין תוהה על טיב ומהות הקשר. בהנחה שאכן היא רואה בי גורם בעל ערך ומשמעותי בחייה, השאלה היא האם היא מייחסת לכך את אותו משקל כפי שאני מתייחס לכך. האם שיננו רואים את הסיטואציה עין בעין, או שמא כל אחד משדר על גל אחר. יתכן בהחלט, ואני לא מוציא זאת מכלל אפשרות, שהיא רואה בי דמות תומכת, וחמה. ובארץ זרה, כאשר היא מנותקת ממשפחתה וחבריה היא זקוקה לכך. הייתי ברשותכם רוצה ללכת צעד אחד קדימה. שאלתי את עצמי, מה באמת היה קורה אילו היא היתה נענית להוציא את הקשר לעולם הגדול בחוץ. האם אני הייתי מקבל זאת? כלומר, יתכן בהחלט שעקב העובדה שמעולם לא נתפשתי לקשר זוגי, אני מוצא כאן את ההזדמנות לבדוק קשר כזה. לבחון גבולות, ולראות עד כמה קשר שכזה יכול להמתח. משהו בסגנון בדיקת מעבדה. קשה לי לשאול אותה כיצד היא רואה את הקשר ביננו או האם היא היתה רוצה לפתח את הקשר מעבר לחומות הבית הסגור בו היא נמצאת, כיוון שאני יודע שאם היא תענה לי, השאלה תחזור אליי בשנית, ואני אדרש לתת תשובה חיובית או שלילית. יש כאן מתח אמיתי בין מציאות מול פנטזיה. מה מציאותי כאן ומהו בדיון. מצד שני אני עולה בי המחשבה כי עובדת הפכחון, העובדה שאני מכיר בכך, יש בכך כדי להסיר את הספק של אשליה מדומה וחזיון תעתועים אני מודע לכך שהמקום בו אני נפגש איתה הינו סביבה סטרילית ולא טבעית. אנחנו בקשר של אחד על אחד, במגרש המשחקים שלה. לא יצאנו ביחד החוצה. לא התמודדנו ביחד עם הסביבה. השאלה האם היינו בכלל יכולים להתמודד עם כך בחוץ? האם היינו רוצים בכך? מציאות שכזו יש בה כדי להערים קשיים עצומים על כל צעד ושעל שדי בכל אחד מהם כדי לזנוח קשר מהסוג הזה. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כך? טלי וד"ר פלד, רציתי לשאול אתכם בנוסף, מה אני יכול להשיג בטיפול פסיכותראפי? למה עלי לצפות? תודה רבה על ההקשבה. נ.ב. האם הבנתי נכון מדבריו של ד"ר פלד, שאני לא צריך לחשוש מבעיות פסיכולוגיות או אישיותיות שעלולות לצמוח מ"המקום" שאני הולך אליו. כלומר, הכל בגדר סימפטום לבעית הבדידות, נקרא לה, שבעקבותיה הגעתי למקום שהגעתי.

דלת ללא ידית שלום רב, אתה עוסק במכתבך בשאלות מציאותיות מאד ומהותיות. אתה נראה כאדם מפוכח ומכיר את המציאות הנמצאת מאחורי דלתותיה של הנערה שלך. האם הסביבה תקבל אתכם, האם היא רק מוצאת בך נחמה בתוך הנכר הגדול, האם יש לקשר הזה סיכוי גם מעבר לדלתותיה הסגורות ומה בכלל תיהיה תשובתה של הנערה במידה ותשאל אותה לגבי המשכיותו של הקשר. כל אלו הן שאלות באמת חשובות עבורך, ובעלות משמעות רבה. לא ניתן לייעץ לך מה לעשות, הרי רק אתה נמצא שם בחדר איתה, מכיר אותה, ויותר מזה, מכיר את עצמך. לעיתים כשאנחנו בקונפליקט או דילמה מסויימת אנחנו לא מסוגלים לראות את התמונה הכוללת, אלא משהו צר יותר, מתוך הפריזמה הסובייקטיבית שלנו. בטיפול פסיכותרפויטי, ניתן לפשט ולהרחיב את הראייה הזו, בעזרתו של המטפל, שמהווה עבורנו דמות חיצונית ואובייקטיבית.זוהי תרומתו של הטיפול, כמו גם עצם יצירת הקשר עם המטפל מהווה משמעות רבה על הבנת קשרים אחרים מחוץ לחדר הטיפול, ומסייעת להבין בכלל את נושא היחסים הבינאישיים. וכהערה אחרונה אני רוצה להתייחס לכינוי שבו בחרת "דלת ללא ידית". במכתביך עולה לא פעם תחושת הבילבול, והניגוד בין החדר שבו אתה מבלה עם הנערה, לבין העולם האחר, העולם האמיתי שמעבר לדלת. דלת ללא ידית בתחושה שלי היא דלת שלא ניתנת לפתיחה יותר, ומי שבתוך החדר, ננעל בתוכו ללא יכולת לצאת. האם זה מתקשר באיזשהי צורה לתכנים שלך? זו באמת סתם השערה, אולם הכינוי הזה מאד משמעותי בעיני. מה אתה אומר? בברכה, טלי פרידמן

לפתוח הדלת והוא מחפש הידית בפורום

חמוד "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" מדובר על התורה, ולא על בבחינת משהו, קשר עם מישהו, מה הלכת לעשות פתחת תנ"ך? כדי לקבל תשובות? מה שתמצא שם לא יתאים למה שאתה עושה עכשיו.

אתה כותב כמו בחור נבון אבל אתה פשוט נכה ריגשית.עד עתה לא הצלחת ליצור קשר נורמלי עם בחורה מן המניין ואת הקשר הפיזי והרגשי היחיד שאתה מסוגל לקבל אתה רוכש בכסף מבחורות שנאלצות להאנס פעמים רבות ביום(גם אם לא בכוח) ע"י אנשים כמוך. אתה חושב שהבחורה מאוהבת בך?!? היא פשוט מרגישה בודדה ועלובה לפחות כמוך וגם היא,כמוך, נאחזת בבדל התיחסות של מישהו אשר לא מתייחס אליה כאל כלי קיבול בלבד. אתה משלם תמורת הפגת בדידותך ורכישת "אהבה לרגע" בכסף, והיא משלמת בהשפלה פיזית וריגשית. מה שיש ביניכם הוא במקרה הטוב ניצול הדדי. אין ספק שאתה זקוק לטיפול נפשי כדי שאולי תוכל אי פעם לנהל קשר רגשי אמיתי עם בחורה שאינה זונה (שלא לדבר על בדיקת איידס דחופה) , ואם תהיה ישר עם עצמך לרגע - אתה באמת חושב שלאיזושהי בחורה הגונה מגיע ליפול על בחור כמוך שעבר עשרות או מאות זונות ?! אין בחורה בעולם שתסכים לזה במודע ואם לא תספר לה זה בעצם קצת כמו לאנוס גם אותה ,לא ? - בידיעה שאם היא היתה יודעת היא לא היתה מתקרבת אליך. בקיצור - אם יש סיכוי לקשר אמיתי בינך ובין הזונה- לך על זה.אתה בוודאי לא ראוי למשהו אחר ואולי כך גם תעשה מצווה ותציל אותה מגורלה האומלל.

שלום אני בן 21 ויש לי קושי להיותבחברת אנשים ולכן אני מעדיף פעמים רבות להיותלבד אך אני מרגיש מדוכא בחלק מהפעמים בחברה ואני נמנע מלהיות האירועים חברתיים משפחתיים וכו' איך אני יכול לפתור בעיה זאת הלא חברתי

שלום ללא חברתי, בדידות וקושי ביצירת קשר הם תופעות שכיחות בתקופתנו. משאלתך לא ניתן להבין את הגורם לקושי שהצגת, ולכן גם אי-אפשר להציע פתרון. כישורים חברתיים הם תכונות הניתנות ללימוד ולאימון, וניתן לעשות זאת באופנים שונים. עם זאת, נראה לי שעצות שטחיות בנוגע למקומות מפגש אינן התשובה שאתה מבקש. נדמה לי שמפגש עם פסיכותרפיסט או פסיכולוג קליני עשוי לסייע לך לבחון את מצבך, ולהבין את הגורמים לקושי שאתה מתאר. גם המפגש הטיפולי לכשעצמו הוא מעין התנסות בסוג של קשר, שעשוי לסייע לך. בברכה, דרור גרין

ללא חברתי שלום רב, ישנם סוגים רבים של אנשים בעולם, ולכל אחד העדפות חברתיות שונות, האחד אוהב להיות מוקף בחברים וקרובים ומתקשה להיות לבד, והאחר מעדיף את השקט והלבד שלו, ישנם אנשים עם חבר טוב אחד בקושי, וישנם כאלו שספר טלפונים שלם לא יכול להכיל את כל שמות חבריהם הטובים...ישנם כאלו וכאלו אנשים, והכל נכון וטוב, בהתאם להעדפותיו של האדם עצמו. אני מבינה ממכתבך שאתה מסוג האנשים שמעדיפים יותר את ה"לבד". מדוע הינך חש שזה לא בסדר או לא נכון? הדבר היחידי שיכולתי לקרוא במכתבך זה שלהיות בחברת אנשים מדכדך אותך לפעמים, אך לא הצלחתי להבין ממכתבך מה התחושה כשאתה לבד. האם אתה נהנה מה"לבד"? או אתה חש מתוסכל ובודד? הכל תלוי בתחושה שלך. במהלך ההתפתחות שלנו בחיים אנחנו לומדים לזהות את העדפותינו בנוגע לכל התחומים, כמו גם התחומים החברתיים. אנחנו לומדים את המינונים הנוחים לנו בכל הנוגע לתקשורת בינאישית ולתקשורת עם סביבתנו. גם אתה כנראה מתחיל לזהות את המינונים הללו אצלך, וזה בסדר. במידה ואתה חש כי הנושא מפריע לך ומציק, או מונע מבעדך להתפתח חברתית, הייתי ממליצה לך לפנות לפסיכותרפיה, זה המקום הנכון (לטעמי) לפתוח ולבחון את מהותנו כיצורים חברתיים, ולבדוק את מיקומנו בחברה ובסביבתנו, ומה עלינו לעשות על מנת לשנות זאת, במידה ואנו מעוניינים בכך. בהצלחה, טלי פרידמן

הרופא המליץ לי על סרזוניל (כי פרוזק פגע לי במין), אך קראתי שלאחרונה התגלה שיש לסרזוניל פגיעה בכבד? האם זה נכון? האם הוא יותר פוגע בבריאות מאשר שאר כדורי הssri?

.

SERZONIL הוא כמו כל SSRI אחר

שלום, יש לי בעייה חמורה מאד לתקשר עם אנשים וחברה מסביבי,בדרך כלל כשיושבים כמה אנשים ביחד ,מדברים על כל מיני דברים ,משוחחים משנים נושאים וכל אותם אנשים שיושבים ביחד משתתפים בשיחה. כשאני יושב עם החבר'ה למשל וכולם מדברים,צוחקים וכל מיני ,לא שאני לא מדבר אבל מעט מאד ,כמעט ואין לי על מה לדבר אלא אם שואלים אותי או משהו כזה ,כשהייתי קטן הייתי מאד ביישן,היום אני בן 23 ועדיין ביישן קצת אבל אני לא מרגיש שזו הסיבה ,בעבר היו לי הרבה חברים ,הרבה התקשרו אליי ושאלו לשלומי ,יצאנו לבלות וכו',לאט לאט עם הזמן אנשים התרחקו ממני ,היום אולי יש לי חבר טוב אחד לא יותר,אני מרגיש שהראש לי פשוט חלול משעמם ואין לי שום דבר לדבר עליו,אם אני מכיר מישהי למשל מתחילים לדבר ואחרכך אני פשוט לא יודע מה לומר,זהו,נגמרות לי המילים ובדרך כלל זה בא מהצד השני מהמישהו\י שהכרתי ,אנשים שבילו איתי פשוט הבינו שאני לא מעניין כזה ,לדוגמה ,אני מכיר איזה בחור שלמד איתי אז בביה"ס ולא היינו חברים או משהו ,לפני כמה חודשים יצא שנפגשנו איכשהו התחלנו לדבר ,לצאת לבלות ביחד עם עוד כמה חבר'ה,זה נמשך בדיוק חודשיים ,חשבתי שיש לי עוד חבר חדש ולבסוף הקשר פשוט נותק ,הוא הפסיק להתקשר ובגלל זה גם אני הפסקתי וככה קרה לי עם כולם כמעט,לא יודע איך הגעתי למצב הזה ,פעם זה היה הרבה יותר טוב.... למה זה קורה ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב תודה

לעצוב שלום רב, לא קל להיות בודד בתוך חברת אנשים. אתה מתאר במכתבך את ניסיונותיך ליצור קשרים וכיצד הם דעכו והסתיימו עוד לפני שבכלל הספקת להנות מקיומם כמעט. נושא התקשורת הבינאישית הוא מורכב ולא קל. אפשר לנסות משהו בכיוון ההתנהגותי, שיגרום לך להיות יותר בחברת אנשים, כגון: חוגים שונים, הרצאות, לימודים וכו'. במקומות אלו גם אם אין נושאים של "הא ודא" לדבר אודותיהם, תמיד אפשר לדבר על החוג עצמו, או החומר שהועבר בהרצאה. כך אפשר להתחיל "לתרגל" את הנושא הקרוי תקשורת בינאישית. אולם להערכתי, מעצם דבריך נראה שהנושא בעל חשיבות ומקום רב עבורך (כיאה וכיאות). לכן הייתי ממליצה ללכת לטיפול פסיכותרפויטי (זה עדיין לא שולל את ההצעה הראשונה). דרך הטיפול תוכל ראשית להתנסות ביצירת קשר משמעותי עם אדם זר (המטפל), וכמו כן למצוא כלים להתמודד עם הבעיה הכאובה. מקווה שבקרוב לא תיהיה כבר עצוב, או לפחות תיהיה עצוב פחות.... בברכה, טלי פרידמן

לעצוב שלום וברכה ! קראתי את הודעתך, ושמעתי את רחשי בדידותך צפים ועולים מבין השורות לצד חוסר אונים באשר להתמודדות עם המצב. ראשית אומר לך שאתה לא היחיד שניצב בפני בעיה זו. אין זה אמור לנחם אותך או לרפות ידיך, שכן צרת רבים נחמת שוטים, ואף על-פי כן אני מקווה שתראה בכך חצי נחמה. חצי הנחמה נובעת הן מהרצון שלך להתמודד עם המצב וחוסר נכונות אבסלוטית להסכין איתו והן מהעובדה שיש בידיך לגייס את העזרה הדרושה לך, באמצעות שיחות פסיכותרפויטיות כפי שהמליצה לך טלי. יש בי סולידריות מלאה לרחשי ליבך שהעלת על הכתב. אין חכם כבעל נסיון, ואני מכיר את הסוגיה מהתקלות ישירה ואישית בה. איני יודע אם עברת על ההודעות בפורום בימים האחרונים, אך אני פירסמתי הודעה תחת הכותרת: "אזרח במאסר חברתי" -- הנה הלינק להודעה: http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=30182&t=30182 לאחר שתקרא (במידה ולא קראת) תבחין בכמה אלמנטים זהים בין שתי ההודעות. הבדידות היא אחת מהן. אני מגיע מהחברה הדתית. לאחר תקופה של שנה וחצי בישיבה עצמתי עיניים לאלוהים והסרתי את הכיפה מראשי. לא התנסתי בבעיות חברתיות ב"גלגול" הקודם שלי. אך היום כאשר אני נדרש לבנות חוג חברים חדש, אני מתקשה בכך, ועד כה אף נכשל. אני למשל, יודע לספר על סיטואציה שקרתה לי באוניברסיטה, ואני בטוח כי תראה שם את עצמך. הדבר אירע שבימים הראשונים לאחר פתיחת שנת הלימודים. כולם מלאי התרגשות וציפיות, לקראת מסלול חדש, מטרות חדשות, וחברים חדשים. באחת ההפסקות, כדי לא למצוא את עצמי לבד, התחברתי לאחת הקבוצות שיצאה מכיתתי. נושא השיחה שלהם במשך עשרים דקות סבב, כיתר, ותקף נושא שלא היה לי עימו דבר. הם דיברו על עבודה בתפקיד שומר בכל מיני מקומות (קורסים, משכורות...). זה לא נגע לי. לא ענין אותי (שלא לומר שעמם אותי עד מוות) ובטח ובטח שלא היה לי מה להוסיף. במיוחד הרגשתי לחץ מסויים, כאשר שמתי לב שלא אדם אחד או שניים דומיננטיים בשיחה אלא כל החמישה דומיננטיים. השיחה זרמה וקלחה. אני בלית ברירה גייסתי מאמצים עצומים, כדי להנהן בראשי, לחייך, ואפילו לשרבב משפט פה ושם. לבסוף החלטתי שלסיטואציה כזו לא אגיע, ואם אגיע אפרוש ממנה. אני לא אשנה את אישיותי או ענייני בשביל חברים מסויימים. חברות נבנית על-סמך נושאים משותפים, ענין בגורם שלישי, וענין עמוק אחד בשני. האם הבעיה שאתה מדבר עליה החלה בתקופה מסויימת בחייך? האם תמיד סחבת על גבך את חוסר הכושר הפונקציונאלי ברכישת חברים? אני יודע מה זו חברות מעברי. ולא רק מה זו חברות, אלא חברות בכמה רמות. חברות טובה נבנית מענין אחד בשני. אני זוכר שכלל לא העליתי בדעתי על מה לדבר עם חברי, כיוון שזה זרם בצורה טבעית. וזה מה שאני מחפש היום. לא את הפחד מה לומר. אלא את ההנאה של קשירת קשר בצוותא. כרגע אני חייב לסיים. אך אם תרצה להרחיב בנושא, נוכל לעשות זאת , כאן מעל גבי הפורום, וגם בהתכתבות אישית. היה חזק ואמיץ. כדבר מליצה אומר כי "יש דברים שצריך לשתוק אותם" (ויטגנשטיין). הגם ואני לא בטוח שהוא התכוון לכך הרי שיש פעמים והדיבור הוא הבל ולא מעביר אף מסר, וכמוהו כשתיקה, וישנה שתיקה שאומר דברים הרבה.

עצוב שלום, אני מכירה הרבה אנשים משעממים שיש להם הרבה חברים והם מאוד פופלריים בחברה,והם לא חושבים שהם משעממים!!!(בן אדם משעמם לא יגיד על עצמו שהוא משעמם ההפך הוא הנכון) ומכאן הבעיה לאנשים יש בעיה ואי רצון להסתובב עם אנשים חסרי ביטחון. יש לי חברות שבמשך שנים חשבו שהן משעממות.חסרות עניין לחברה ולכן התרחקו מאנשים,היום לאחר שהם התגברו על העכבות הזאת הם מנהלים מערכות יחסים וכן מודעות לערכן. אני בעצמי אין לי כל קושי ביצירת קשרים חברתיים זאת ועוד אני מאוד בררנית בבחירת הקשרים החברתים שאני יוצרת.הדגש הוא על האיכות ולא על הכמות! וגם איך מגדירים בן אדם משעמם? בן אדם שאותי ישעמם יכול לרתק אותך. תצא מהקיבעון של יצירת קשרים חברתיים בכל מחיר, תשמור על גישה פתוחה, תעריך את עצמך ותפתר מכמה חרדות בדרך שתתאים לך. וכמובן כמו שטלי אמרה כדאי להיות בסביבה של היכרות עם אנשים חדשים, כדי שתמצא את האנשים שכיף לך להנות מחברתם ואתם משדרים על אותו "גל". ספיר

שלום עצוב, אני מבינה למה אתה עצוב. גם אני הרגשתי פעם עצובה ומאוד מאוד לבד. אותן התחושות שאתה מרגיש ומתאר- התחושה שאתה יושב עם אנשים, מוקף באנשים אבל במקביל מרגיש לבד, לא חלק, כאילו אין לך מה לתרום לשיחה, outsider - מוכרת לי ואני בטוחה שגם מוכרת להרבה אנשים אחרים. הם פשוט למדו להעמיד פנים היטב. זה הכל. החברה מלמדת אותנו שאלינו להשתלב, שאסור לנו להישאר מאחור,ואני לא מבינה למה. למה אתה צריך לקבל אישורים מאחרים? אתה עד כדי כך חסר ביטחון? למה אתה ממעיט מערך עצמך? תחשוב על זה. אני יודעת שזה לא קל. אני הייתי בדיוק כמוך. הייתי בן אדם שמן, שהוקף בחומות פיזיות ושהקים לעצמו חומות רגשיות. לא הצלחתי לתקשר עם אנשים והאמנתי שזה נובע מהמראה שלי.האמת היא שאני שמתי לעצמי את המחסומים לתקשר. בזה שלא הייתי פתוחה, קשובה לאחרים, בזה שחשבתי שאני צריכה להעמיד פנים שאני משהו שלא הייתי. לא הייתי אמיתית ואנשים קלטו במהרה את חוסר הביטחון והתרחקו ממני. לאחר שירדתי במשקל, לא שמתי לב להבדל במצב. אנשים עדיין התרחקו ממני למרות שקיבלתי ביטחון עצמי, ואני בטפשותי התחלתי להאמין שיש לי איזה דפקט באופי, ושאני מוזרה וכנראה משעממת. עם הזמן, אני מתחילה להבין שאני פשוט יוצאת דופן. אני מיוחדת ואני באמת מאמינה בזה. זה רק עניין של זמן עד שגם אתה תבין אותו הדבר. אל תרגיש עצוב. אין דבר יותר גרוע מלהרגיש עצוב. הכי חשוב שתרגיש טוב עם עצמך, ותהיה מאושר באמת. רק אז אנשים יתקרבו אליך וירצו להיות בחברתך. ומי שלא ירצה- הפסד שלו. עצה קטנה- דע למצוא את החברים האמיתיים שידעו לפרגן לך, אבל שלא יפחדו גם להיות כנים איתך במצבים מסויימים וגם להגיד "קח את עצמך בידיים". בסך הכל יש לך זמן, אז אל תמהר לשום מקום. אתה יודע כמו שאומרים- " החיים קורים בזמן שמתכננים אותם". מקווה שעזרתי לך קצת, או לפחות עוררתי אילו תהיות. תרגיש אחלה עם עצמך. כרמית

לצערי, טיפול פרטי אינו בא בחשבון. האם יש למי מכם המלצות לפסיכולוגית של מכבי באזור השרון?

אני מעדיף לא למסור שמות על גבי הפורום. שילחי אלי הודעת דואר אלקטרוני ואמסור לך את השם (בהרצליה). [email protected] אגב,האפשרויות הן לא רבות ויתכן תור המתנה. תוכלי גם לעיין במדריך הקופה באינטרנט http://www.maccabi-health.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעתי שחוסר בסירוטינין יכול לגרום לתופעות של מחשבות טורדניות ואובססיביות. אשמח לקבל מידע בנושא והאם הטיפול כרוך בטיפול תרופתי?ואיזה?

תוכל לפרט איזה מחשבות

לד"ר פלד אתאר את המצב. בשעת שיחה שכרוכה במתח ובלחץ יש צורך לתאר מצב ולחזור עליו מהתחלהכפי שהוא נאמר קודם.לא ניתן להמשיך את השיחה אם לא נאמר המשפט מחדש. כמו כן יש קושי לעמוד על זכויותיך בפני בעל סמכות . אם אתה במצב של לחץ, הפרעה בסדר הפעולות גורם לבלבול וכעס רב. אילו שלושת המצבים שהבנתי שאם יש רמת סירוטינין נמוכה משפיעים על כך האם זה נכון? והאם ניתן לבדוק רמת סירוטינין בבדיקת דם. חוץ מזה תפקוד תקין לחלוטין. תודה על ההתיחסות

מה עושים עם ילד בכיתה א' שמסתובב בלי סוף, מתנהג באופן אימפולסיבי ואלים כלפי ילדים אחרים. אנחנו אוהבים אותו ורוצים לשלב אותו, אבל לא בכל מחיר - המורה מגלה כבר עייפות החומר, הילדים האחרים חוטפים וחווים חוסר ביטחון והחמור מכל - הם רואים שלילד הזה 'מותר' להסתובב ולהכות, אז למה להם לו? הוא מהווה מודל לחיקוי לילדים נוספים שקצת קשה להם ובכל זאת מחזיקים את עצמם. אנחנו מנסים להסביר ולדבר, לרכך ולהכיל וזה לא עובד, קשיחות גם אינה עובדת - מי יכול להציע אפשרויות להתמודדות עם המצב המתסכל הזה?

לא' שלום רב, מדבריך עולה כי לילד יש קשיים, והוא מגיב בצורה אלימה כלפי סביבתו, ומפגין אי-שקט. שאלתי היא איך הוא היה בגן? איך היתה ההתנהגות שלו שם? האם בעיות ההתנהגות החלו עם הכניסה לכיתה א'? ילדים מגיבים בצורות שונות למשבר המתרחש עם כניסתם לכיתה א'. אם בעיות ההתנהגות לא הופיעו קודם לכן, להערכתי כדאי ללכת לייעוץ אצל היועצת, ואולי אפשר לתת לילד טיפול בתוך בית הספר, כדוגמת הטיפול באומנויות שעובד כעת ברוב בתי הספר, ונמצא יעיל וטוב. אם בעיות ההתנהגות כבר מוכרות לכם (אפילו אולי במינונים אחרים, אך בכל זאת מוכרות) הייתי ממליצה ללכת עם הילד לאיבחון, כמו זה הנעשה בניצ"ן (יש עוד מקומות שעושים את זה באופן פרטי). אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה או הבהרה נוספת. בברכה, טלי פרידמן

כמו שאר משתתפי הפורום הנכבדים קראתי גם אני את הידיעה בהארץ, לפיה מצטרף ח"כ מילוא להצעת החוק של אלי בן מנחם. קראתי גם את קריאות ההידד (או שריקות הבוז) והרגשתי צורך להביא גם את צידו השני של המטבע. ריטלין הינה תרופה הנמצאת בשימוש כ-60 שנה. תופעות הלואי של הטיפול כמו גם תוצאותיו הברוכות מוכרות ומתועדות בהרחבה. הלואי והיה ידע ונסיון כזה לגבי כל תרופה שנמצאת כיום בשימוש. אף רופא נורמלי (והורה עם שיקול דעת סביר) לא ירשום ריטלין לילד רק כי המורה אמרה. מאידך- התרשמות המורה (ורצוי- הצוות החינוכי) מהווה מקור אינפורמציה חשוב (אך לא בלעדי) במהלך הבירור בשאלה של הפרעת קשב וריכוז. כך לדוגמה,המורה יכולה לתת אינפורמציה אובייקטיבית לגבי טווח הקשב של הילד, דפוסי הפעילות שלו ואופן הלמידה שלו- במהלך שעות היום ובמסגרת הכיתה. אינפורמציה דומה נילקחת גם מההורים- השוואה בין המקורות אינה לצורך דיון בשאלה מי צודק, אלא- כדי ללמוד על הילד-כמה עקבים הסימפטומים וכיצד ניתן לגייס את נקודות החוזק שלו לצורך התמודדות. שלב חשוב נוסף בבירור הינו בדיקה בכלים אובייקטיבים-כלומר, במבחנים פסיכולוגיים. כמו בנושאים רבים, גם כאן יש מחלוקת מי המאבחן ובאילו כלים. לטעמי - אי אפשר לערוך איבחון בשאלה של הפרעה על רקע אורגני (כמו הפרעת קשב וריכוז) ללא הכשרה מתאימה בנוירופסיכולוגיה, או לפחות ידע בהעברת מבחני קשב. בכמה יחידות נוירולוגיות ברחבי הארץ מעבירים מבחן נוירופסיכולוגי אחד- מבחן Tova שמטרתו בדיקת קשב מתמשך. (אחד ממרכיבי הקשב שפגוע בהפרעה.) אף אחד אינו מתיחס למבחן זה או לסוללת מבחנים כאל בדיקת מעבדה שמטרתה לקבוע בצורה סופית-יש או אין הפרעת קשב. האבחנה נעשית על בסיס אינטגרציה של נתונים ממספר מקורות. כאשר מחליטים לתת ריטלין, חשוב להבהיר מספר דברים: 1. התהליך הוא הפיך- תמיד אפשר להפסיק. זה לא גורם נזק ולא ממכר. 2. הריטלין לא מתקן את הילד ולא מרגיע אותו. הוא עושה שהמח שלו יעבוד בקצב של ילד רגיל. גם ילד רגיל צריך לחנך, צריך להתחשב בחוויות העבר שלו ובסגנון ההתמודדות שלו. מתן ריטלין כשלעצמו אינו מספיק. לשם כך צריך לגייס את הצוות החינוכי שמטפל בילד להפעלת תכנית חינוכית מתאימה עבורו. אני יכולה להעיד ממקור ראשון על הצלחות משמעותיות עם ילדים שקיבלו טיפול תרופתי משולב בהתערבות חינוכית מתאימה. משהוא מקרב חברי הכנסת הנכבדים, שריח פופוליזם זול נודף ממעשיהם נתן את דעתו על הורים ומשפחות שילדיהם מטופלים בריטלין? יעסקו נא הפוליטיקאים בעינייניהם ויניחו לאנשי מקצוע להחליט.

נצפה פיגור בגידול למיספר ילדים שהתשמשו בריטלין גורם לעליית לחץ דם ועוד כל מיני תופאות לואי.... אז נזק מיצטבר יש!!!! למה לא לנסות ביו פידבק,זה אולי יקר,אבל בטווח הרחוק זה חוסך נזק גופני,וכסף! אופיר

אופיר שלום! צר לי, אך העובדות שבידך אינן מדויקות. אין הוכחה שריטלין גורם לעיכוב בגדילה. מקובל לחשוב שעיכוב בגדילה הינו גורם תחלואה נילוות ואינו קשור לשימוש בריטלין. יש לציין שלא אצל כל הילדים שמשתמשים בריטלין מופיע עיכוב כזה. עליה בלחץ דם? זו הפעם הראשונה שאני שומעת טענה כזו. אודה לך אם תפנה אותי למאמר/קישור מתאים. כבר נערך דיון בפורום בדבר העדפת גישה טיפולית זו או אחרת. מתוך נסיון אישי,אצל ילדים שאובחנו בצורה נכונה וטופלו בריטלין ביחד עם התערבות חינוכית מתאימה חל שיפור מדהים בכל תחומי החיים. בידידות.

אופיר שלום! צר לי, אך העובדות שבידך אינן מדויקות. אין הוכחה שריטלין גורם לעיכוב בגדילה. מקובל לחשוב שעיכוב בגדילה הינו גורם תחלואה נילוות ואינו קשור לשימוש בריטלין. יש לציין שלא אצל כל הילדים שמשתמשים בריטלין מופיע עיכוב כזה. עליה בלחץ דם? זו הפעם הראשונה שאני שומעת טענה כזו. אודה לך אם תפנה אותי למאמר/קישור מתאים. כבר נערך דיון בפורום בדבר העדפת גישה טיפולית זו או אחרת. מתוך נסיון אישי,אצל ילדים שאובחנו בצורה נכונה וטופלו בריטלין ביחד עם התערבות חינוכית מתאימה חל שיפור מדהים בכל תחומי החיים. בידידות.

אופיר שלום! צר לי, אך העובדות שבידך אינן מדויקות. אין הוכחה שריטלין גורם לעיכוב בגדילה. מקובל לחשוב שעיכוב בגדילה הינו גורם תחלואה נילוות ואינו קשור לשימוש בריטלין. יש לציין שלא אצל כל הילדים שמשתמשים בריטלין מופיע עיכוב כזה. עליה בלחץ דם? זו הפעם הראשונה שאני שומעת טענה כזו. אודה לך אם תפנה אותי למאמר/קישור מתאים. כבר נערך דיון בפורום בדבר העדפת גישה טיפולית זו או אחרת. מתוך נסיון אישי,אצל ילדים שאובחנו בצורה נכונה וטופלו בריטלין ביחד עם התערבות חינוכית מתאימה חל שיפור מדהים בכל תחומי החיים. בידידות.

ראי כמה הודעות מטה דוגמא מיני רבות ריטלין אכן יכול לעזור ועוזר ל-מ-י ש-צ-ר-י-ך אותו הבעיה היא שהוא מחולק ביד רחבה מדי לנוחות האחרים מלבד הילד עצמו רטילין כמו כל חומר שמשפיע על המוח יכול לגרום לבעיות בילתי הפיכות בעקרון לא מובן כלל על מה את מתרעמת, נראה כי לט הבנת את הכתוב במאמר הצעת החוק ע"פ המאמר לא באה למנוע השימוש ברטילין כי אם לקבוע הליך אבחנתי ראוי מה יצא קיצפך כנגד זה?! תמוה הדבר שיהיה לך יום נפלא עם חיוך על הפנים

תודה לכל המגיבים. אין ספק שזהו נושא "חם" ומעורר הרבה תגובות. תגובה אחת מזמינה התיחסות בכיוון של הבטים פרמקולוגיים ושיקולי רווח והפסד של תופעות הלוואי. תגובה אחרת מזמינה התיחסות בכיוון של איבחון נכון- איך וע"י מי תגובה נוספת מזמינה דיון בנושא אבחנות מבדלות. בפורום יש אנשי מקצוע שמיטיבים ממני לתת מענה לסוגיות אלו. אני חוששת שזה יהפוך לסמינריון על הפרעת קשב וריכוז ולא לכך התכוונתי. בכל זאת ברצוני להתייחס ל-2 נקודות שעלו. האחת- עניין מתן ריטלין למען הסביבה ולא למען הילד: רופא שרושם ריטלין ללא איבחון מתאים מועל בתפקידו, ללא שום ויכוח. על שכיחות התופעה אפשר וצריך להתווכח, ויהיה הרבה יותר יעיל לבדוק את הנושא בסקר או במחקר. (יכול להיות יופי של תזה) השניה-התערבות הפוליטיקאים:ממתי יש בידי פוליטיקאים הכלים להחליט איזו תרופה מסוכנת ובאיזו מידה? העוולות שגרם חוק בריאות במתכונתו הנוכחית , והעוול המתמשך בנושא סמכויות האישפוז הכפוי מספיקים. לא צריך להוסיף. אני בהחלט שמחה שיש דיון ציבורי סביב הנושא. אולם יש תרופות נוספות, והפרעות נוספות שאינן זוכות לאותם יחסי ציבור . ריטלין הפך להיות השד הרע של ארון התרופות, שלא בצדק. וחשוב לי לחזור ולהדגיש, שמול אותם הורים שלהם נסיון רע עם ריטלין (ותחושה מוצדקת מאד של כעס) יש הורים עם נסיון טוב. אין שום סיבה לגרום לאותם הורים תחושת אשמה כביכול הם מרעילים את ילדם במקום להשקיע בו יותר זמן וכסף בטיפולים אלטרנטיווים. סליחה שהארכתי.

רחל וכל שאר המשתתפים בדיון שלום אני קורא את ההודעות בנושא מזה יומיים ועדיין לא הצלחתי לענות. לא, זה לא בגלל חוסר זמן. פשוט לא הצלחתי למצוא את התגובה המתאימה. שמתי לב שגם עמיתי המומחים לפורום נמנעו מלהשיב עדיין ויש לי הרגשה שכל זה אינו מקרי. זהו נושא רגיש. קשה לחשוב על ילד שסובל. קשה לחשוב על ילד שצריך תרופות. ובודאי קשה לחשוב על ילד שמקבל טיפול תרופתי שאינו מתאים לו ופוגע בו. אבל חשוב להדגיש גם שקשה לחשוב על ילד שסובל ולא מקבל את הטיפול שיכול להקל עליו... אז איך בכל זאת מנתחים את המצב מבלי להיכנס למלכודת? זה מאוד מסובך במקרה הזה כי לא רק העובדות משפיעות כאן אלא גם המטען הרגשי הקשור לנושא הטיפול והאחריות שיש לנו כלפי ילדים. נושא הריטלין עולה שוב ושוב, הן בציבור הרחב והן בקרב הגורמים הטיפוליים. מחד ברור שבמקרים בהם הריטלין נחוץ לטיפול בילדים הסובלים מהפרעת קשב, עם או בלי היפראקטיביות, הטיפול התרופתי יכול לתרום רבות. יש לזכור שילד הסובל מהפרעה זו אינו מתפקד בצורה תקינה בחברה, בלימודים, בעיסוקים האישיים. הוא סובל. דימויו העצמי נפגע. חוסר תפקוד לימודי יכול להביא לבעיות משניות של כשל נגרר לאורך שנים וגיבוש תפיסה עצמית של "כשלון". דמיינו לעצמכם ילד שסובל שנים מהפרעות קשב אבל רק בביה"ס כאשר זה פגע בלימודים הדבר אותר. הרי כל חווית חייו במשך שנים הופרעה ע"י הבעיה הזאת. הטיפול בריטלין דורש מעקב רפואי הדוק תוך ביקורת על יעילות הטיפול ומינונו. נהוג למשל במקרים רבים להפסיק את הטיפול בחופשות מביה"ס, או לתת אותו בבוקר עבור שעות הלימודים ולא לאחה"צ וכך עוד ווריאציות שונות שנקבעות ע"י הרופא המטפל. ילד שובב, או ילד שמפריע בכיתה, או כל סיפור אחר של ילד עם בעיות משמעת שגורם אי נחת לסביבה - כל אלו אינם (!!!!!) אינדיקציה לטיפול תרופתי. הפרעה הדורשת טיפול תרופתי ניתנת לאיבחון, ורק רופא מומחה יכול להחליט על מתן טיפול כזה. איננו יכולים להיות נאיבים. אכן ישנם מקרים שביה"ס מנסה לדרוש טיפולים מכל מיני סוגים. אגב, זה נכון לא רק לגבי טיפול תרופתי. רוב ההורים שמגיעים אלי לייעוץ באים לאחר שביה"ס התריע על בעיה כלשהי. מיעוט הייעוצים מגיעים מיוזמה של הורים ללא מעורבות סביבתית. לפעמים טענות ביה"ס נכונות ולפעמים שגויות. יש לבחון כל מקרה לגופו. מורה שראתה מניסיונה טיפול בילד אחד עלולה להשליך מכך שגם ילד אחר יוכל להנות מאותו טיפול. הדבר יכול כמובן להיות שגוי, אבל צריך לזכור שביה"ס אינו קובע את סוג הטיפול התרופתי. כמו שנאמר בהתכתבות הנ"ל, אף רופא לא נותן תרופה כי המורה ביקשה. הורים שמתלבטים צריכים למצוא גורם מקצועי אמין שיוכל להמליץ מה לעשות. פעמים רבות הטיפול התרופתי אינו מספיק ודרוש גם עזרה פסיכולוגית, ריפוי בעיסוק, ותרפיה מסוגים נוספים (תנועה, אומנות ועוד) . אני סבור שהחוק החדש המוצע הינו מעט פופוליסטי. הוא עלול לפגוע בילדים אשר זקוקים לטיפול בשל הסירבול הרב שידרש לאישור התרופה. בואו נהיה גם מציאותיים. נגיד שרופא מחוזי צריך לתת אישור לתרופה. האם הוא יפגוש כל ילד שזקוק לתרופה? בטוח שלא. הוא יקבל טופס מהרופא המטפל שממליץ על הטיפול ויאשר כחותמת גומי את הטיפול. במידה והוא כן יצטרך לפגוש את הילד יווצר תור של חודשים עד אישור התרופה בשל בעיות תקציב (לצערי אני מכיר את המערכת כבר שנים וכך זה יראה בסופו של דבר). הרבה יותר חכם לערוך הסברה בקרב בתי הספר וההורים בנושא הטיפול בילדים עם הפרעות קשב ובמסגרת זו להסביר את הטיפול התרופתי כחלק ממערך רחב של טיפול בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תפקידם של חוקים בדמוקרטיה הוא ליצור סדר בכל מקום שבו יש אי-סדר. נכון להיום יש אי סדר וזה הכרחי לשנות את החוק. אם לרופא/פסיכיאטר מחוזי אין אפשרות לבדוק בעצמו כל מקרה אז הוא ימנה מספר רופאים שתפקידם יהיה לעסוק בזה במיוחד: זה מה שנקרא "האצלת סמכויות". רופאים כאלה יצטרכו לפעול עפ"י הנחיות של הפסיכיאטר המחוזי ולא עפ"י הנחיות של המורה בבי"ס והילדים יקבלו את התרופה רק אחרי אישור של רופא/וועדה רפואית מטעם הפסיכיאטר המחוזי. יש בזה לא מעט בירוקרטיה- אבל דמוקרטיה מבוססת על בירוקרטיה (תקרא את הספר של מקס ובר)- ההפך מבירוקרטיה זה אנרכיה- המצב הנוכחי. הנושא "חם" בגלל שמדובר על ילדים. אם מבוגרים היו לוקחים ריטלין אף אחד לא היה מנסה להציב מגבלות וסייגים.

אני בחור צעיר בן 23. עד כמה שזה ישמע לכם מוזר נכנסתי למחצית השניה של גיל 21 כבתול. מעולם לא יצרתי קשר זוגי עם בחורה עד אותו יום. בגיל 21 וחצי, החלטתי שנמאס לי ואני הולך לגאול את עצמי מיסורי, גם אם זה יעלה לי כסף. הלכתי לבחורה שעוסקת במקצוע הכי עתיק בעולם . .. ... ועשינו את מה שעשינו. מאותו יום נפרץ מחסום פסיכולוגי אצלי. התחלתי ללכת תכופות יותר ויותר לכל מיני בחורות, שבמצבי העגום, הייתי רק יכול לחלום עליהן. רק כדי לסבר את האוזן הייתי בשנה וחצי האחרונות עם עשרות בחורות, מאות פעמים. עכשיו, רציתי לשאול כמה שאלות, ואני מקווה שאני יזכה לתשובות רציניות ובעלות משקל, כיוון שזה מאוד חשוב לי (אני מקווה שהגעתי לפורום הנכון). שאלה ראשונה =========== האם העובדה שמעולם לא הייתי עם בחורה במצב אינטימי שהגיע לאחר תהליך של הכרות אישית, אלא ישר נכנסתי למיטה עם בחורות שונות תמורת כסף, אמור ליצור אצלי בעיה מסויימת בעתיד. השאלה נסובה יותר על הספרות והידע המקצועי שבנושא. האם מצב שכזה אמור להוליך לבעיות פסיכולוגיות. (אני כרגע מרגיש עם זה בסדר). שאלה שניה ========= אני רואה בעצמי אדם מפוכח, שרואה את המציאות נכוחה (והעובדה שעשיתי מה שעשיתי מעידה או מפריכה את זה, תלוי בנקודת מבטו של השואל). יחד עם זאת, נדמה לי שהתאהבתי באחת הבחורות. אומנם מעולם לא הייתי מאוהב, כך שקשה לי לדעת שאני מאוהב (למה אשווה זאת?) אך מצד שני כל אהבה ראשונה מקבלת את הגדרתה מבראשיתה ולא מנסיון קודם. נדמה לי שגם היא אוהבת אותי בצורה מסויימת. כיף לה להיות איתי ואני מרגיש את זה. היא מלטפת אותי ומנשקת אותי, בצורה שאף אחת לא עשתה זאת. היא מחייכת אליי, וטוב לה איתי (זו לפחות הרגשתי. אבל זוהי תחושה חזקה מאוד). רק כדי שהדבר יהיה מובן אסביר שבחורה לאחר שאתה מסיים את מה שעשית בדר"כ יוצאת מהחדר, והיא נשארת איתי עוד ועוד (בתחילה לפני שהכרנו אחד את השני היא לא נשארה). עכשיו אני יגיע לבעיה (מצטער שזה נראה שאני מסתובב סביב סביב, אבל זה לא פשוט לי הענין הזה. זה עולה לי במאמצים לא קטנים). אני לא יודע אם להמשיך להתראות איתה או לא. התחושה איתה נפלאה. אני מחכה לפגוש אותה כל הזמן, ולאחר שאני נמצא איתה יש לי מצב רוח מצויין. אבל אני יודע שאין לקשר כזה הרבה תוחלת. קודם כל אני לא יודע באמת מה היא מרגישה כלפי. אני רק יודע מה שאני מרגיש שהיא מרגישה כלפי. יתכן ואני מרמה את עצמי (למרות שלא נראה לי) ומשלה אותי. שנית, היא באה מתרבות אחרת, והשפה זה דבר בעייתי (למרות שאנחנו מצליחים בסופו של דבר להבין אחד את השני וצוחקים הרבה). אז מה לעשות? להמשיך ללכת אליה (אני אוהב את זה ומצפה לזה). או להפסיק את זה (זה יהיה הרבה יותר קשה אח"כ). מקווה לשמוע את מה שיש לכם לומר בנושא. אני ממש אובד עצות. האם אני זקוק לפסיכולוג?

בהמשך להודעה הראשונה, אני רוצה להבהיר שהכוונה שלי, האם יתכן להוציא מקשר שכזה בת זוג אמיתית לחיים.

אם זה באמת מה שאתה רוצה, תכניס אותה לחופה. ותעשה ממנה בנאדם נורמאלי, זה מה שהן בסוף רוצות.

שלום רב, ישבתי וקראתי את דבריך, ולקח לי לא מעט זמן לחשוב מה אני יכולה לענות לך. אתה מתאר את עצמך בצורה כל כך בהירה ומודעת, וניכר שאתה אדם אינטיליגנטי וכנה. הדברים שאתה מספר נשמעים קשים לעיכול, בעיקר לנוכח הבדידות הכל כך גדולה שעולה ממכתבך. עד גיל 21 אתה מסביר שלא היה לך קשר עם בת זוג, לא קשר רגשי ולא מיני. בגיל 21 "נפרצו המחסומים" לדבריך, ואז התחלת ללכת לנערות ליווי. ההליכה לנערות ליווי משחררת אותך מהבדידות הכרוכה בלהיות לבד, ומה"בושה" של להיות בתול. אולם מבין השורות אני חושבת שעולה נושא של תחושת "זיוף" מבחינתך. אתה אינך יודע אם הבחורה בכלל קשורה אליך באיזשהו קשר ריגשי, אבל בכל זאת אתה אומר שהיא נשארת איתך יותר גם אחרי ש"גמרתם את העניינים", אתה כמה לראותה ולהיפגש איתה, אולם לא יודע בכלל מה התחושות שלה כלפיך, ואתה גם משלם לה עבור "אהבתה", ובנוסף, אתה מודע להבדלי התרבויות שלכם ונשמע שאפילו אתם אינכם דוברים אותה שפה, ובכל זאת מוצאים דרך לתקשר. מבולבל לא? אכן, הדברים נראים מבולבלים ומורכבים. ההתקשרות לנערת ליווי שאתה משלם לה תמורת "אהבתה" עשויה להיות מטעה ומזוייפת. אולי היה פשוט לשאול אותה, האם יש סיכוי לפתח משהו מעבר. אך אני מאמינה שלשאול שאלה כזו דרוש לך הרבה כוח, ובעיקר ייתכן שתצטרך הרבה כוח נפשי גם להתמודד עם התשובה. כמובן שאין לי פתרון קסם לתת לך כאן מעל דפי הפורום, אך אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכותרפויטי. קשרים בינאישיים הם אחד הנושאים המדוברים ביותר מעל "ספת הפסיכולוג". שיהיה לך בהצלחה, ואני אשמח לעמוד לרשותך בכל שאלה או הבהרה נוספת, או באם תרצה הדרכה וייעוץ לגבי מטפלים וטיפול. בברכה, טלי פרידמן

באופן עקרוני אני מסכים עם טלי מעבר לכך אנני רואה כל בעיה לדעתי כל מה שתארתה בגדר הנורמה

לאופיר ולמתענינים הנה הלינק המתוקן למחקר עליו מדבר ד"ר פלד. http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?cmd=Retrieve&db=PubMed&list_uids=9888105&dopt=Abstract ומכיוון שהתחלתי פטור ללא כלום אי אפשר אני רוצה להודות לדרור גרין ולד"ר קפלן על הענותם להודעתי, כמו גם למשתתפי הפורום האחרים שחלקו דעתם. יש לי ארסנל חמוש בקושיות ושאלות נוספות, ואדבר על-כך בימים הקרובים. אני מקווה שאין פגם בכך שאני מסרב להסתגל, בעניינים אלו, לקצב האינטרנטי של מעגל 24 שעות. תודה

מערכת הטקסט של הפורום קצת נוקשה, מקווה שהפעם זה יצלח בידי. אם לא, כל שיש לעשות הוא להגיע לכתובת: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?db=PubMed ולהזין בשדה החיפוש את כותרת המאמר: Brain organization and psychodynamics התוצאה הראשונה שתתקבל מכילה את המאמר לינק למאמר: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?cmd=Retrieve&db=PubMed&list_uids=9888105&dopt=Abstract

תודה על העזרה !

שלום .. אני משתמשת בסרוקסט כחצי שנה ( אני הובחנתי כסובלת מהתקפי פאניקה, חרדות והתקפי זעם ) לפני צריכת התרופה היו לי בעיות שינה עכשיו הבעיה נפתרה עם לקיחת התרופה אבל צצה לה בעיה חדשה והיא שאני לא מצליחה להתעורר ( ולוקח לי המון זמן להתאושש ) זה גורם לי בעיות בעבודה של איחורים יומיומים , ניסיתי לקחת את התרופה בשעות הערב וזה לא עוזר. מה עושים? האם יש קשר בין סרוקסט לבעיות התעוררות ( זה לא משנה איזו התעוררות גם כשאני ישנה צהרים יש לי את אותה הבעיה. )? תודה מראש !

יתכן שצריך ל"שחק" עם המינון מי רושם לך את התכשיר - ? תנסי איתו לאזן את הטיפול

שלום לכולם, אני סובל מהתקפי פאניקה וגיליתי במשך הזמן שהתרופה שהכי עוזרת לי היא סרוקסט. הבעיתיות היא שכל הזמן שצרכתי את התרופה (במשך חודשיים בערך) הייתי יכול להירדם בלילה רק באמצעות נוקטורנו. מה לעשות? ניסיתי תרופות אחרות בהמלצת הפסיכיאטר שלי אך הן לא כל כך עזרו. אודה לכם על תשובתכם.

לצערי הבעייה מוכרת לי מאוד. הפתרון הוא רק הזמן. עוד שבוע שבועיים תרגיש שהתופעה הולכת ופוחתת. תרגיש טוב.

מי יודע מה קורה לילד עם הפרעות רגשיות אשר לא מרוכז בכיתה והמורה מדווחת והיועצת ממליצה על ריטלין, והניאורולוג קורא את דברי המורה, בודק רפלקסים ונותן כדור ריטלין. מי יודע מה קורה כשגם לאחר שנה כשהדברים מחמירים והפסיכולוגית של בית הספר אומרת שהילד מפונק והיועצת שוב ממליצה לעלות את מינון הכדור בעוד חצי כדור אני מניחה שאף אחד לא יודע וסופו של חרוז זה ה י ל ד מ ש ת ג ע לתשומת לב ההורים, לא לתת לילד ריטלין לפני איבחון קליני נקודה. הגיע הזמן שהרופאים המורים, הפסיכולוגים החינוכיים ידעו שהריטלין מסוכן ולפני שנותנים לילד את הכדור יש לבדוק היטב. זו מערכת החינוך הרגיל אשר לא רוצה להתמודד ומעדיפה לתת סתם כדורים.

שימי לב: כתבת בתחילת ההודעה שלך "הפרעות רגשיות". טיפול תרופתי בהפרעות ריגשיות אצל ילדים צריך להיות ע"י פסיכיאטר לילדים ולא ע"י נוירולוג. אכן הריטלין הוא מסוכן- במיוחד כאשר ישנם ליקויים נפשיים ו/או נוירולוגיים אחרים ו/או נוספים- ובטח שלמורה בבי"ס לא צריכה להיות שום סמכות בעניין של טיפול תרופתי וגם פסיכולוגים חינוכיים הכשרתם לא כוללת ייעוץ תרופתי בשום מקרה. ברור שהרבה יותר קל לסמם ילד בעייתי מאשר לדעת איך להתמודד עם בעיותיו. בהצעת החוק (שהיא קצת קיצונית) יש היגיון רב וזאת רק שאלה של זמן מתי יהיה שינוי במצב.

ראי מאמר שפורסם היום בהארץ, כאן למטה. דרור גרין

לצערנו הרב, כל מורה שלא בא לו להתאמץ נהיה לי פסיכיאטר. קצת יות ר תשומת לב לילד, תפתור הרבה בעיות. היום הרבנים החינוכיים במגזר החרדי מבינים את זה, והרבה פעמים הצילו ילדים , על ידי שהפסיקו את הריטלין . והם מטפלים בהם טיפול נקודתי וממוקד בבעיה של הילד. ברגע שהילד מתחיל לראות הצלחות, הוא מרגיש יותר טוב, ומקבל בטחון עצמי, ושלוה.

כמורה במערכת החינוך הרגיל, אני משוכנעת שהעניין כלל אינו "מערכת שאינה רוצה לטפל ולהתמודד", נהפוך הוא, עושים הכל בכדי לשלב את הילד ההיפראקטיבי בכיתה הרגילה, אולם תמיד קיימת הדילמה בין צורכי הפרט לזכות הכלל, והרי יש בכיתה ובביה"ס עוד תלמידים שראויים לתשומת לב מהמורה שלהם, זכאים לתחושת בטחון ולידיעה שלא יפגעו בהם, ולא תמיד ניתן להבטיח זאת, כשיש בכיתה ילד אימפולסיבי ו/או אלים בצורה יוצאת דופן, כך שלעיתים חוסר האונים הוא עצום ולא קל לקבל החלטה על טיפול כזה או אחר. הרטלין, אכן שנוי במחלוקת, וככזה ממליצים עליו במשורה. ביה"ס הוא רק בחזקת ממליץ, ניאורולוג מחליט על מתן רטלין ועל המינון המתאים. נכון שהיום הנטיה היא לפסול, לפיכך, חשוב לזכור גם את היתרונות של הרטלין - ילדים מתחברים ליכולות שלהם, חווים הצלחות ומאפשרים לעצמם חוויה נינוחה ומעצימה.

התביישתי כל השנים לשאול את הגיניקולוג שלי. אני בת 35, נשואה אם לשניים, ומעולם לא הרגשתי כל עינוג שהוא בזמן קיום יחסי מין או בזמן גירוי עצמי שלי(אוננות). עד כמה שנבדקתי כל חיי כנראה שהמבנה שלי תקין לחלוטין שהרי אחרת היו הרופאים כבר מעירים לי. האם יתכן שאין לי כל עיצבוב? אני מדברת על חוסר גירוי מיני לחלוטין , אם זאת אני מצליחה להרגיש כאב וכד'. האם למדע יש איזה שהוא פתרון עבורי? אני רוצה לציין כי מעבר לזה אני באה מבית פתוח מאוד, ואין לי כל עכבות בקיום יחסי מין או בכלל לגבי הגוף שלי,הקושי היחידי שלי הוא קושי אי ההנאה המוחלטת- אני מרגישה רק מעין דגדוג או לחץ, ולא כלום יתרה מזה.

שלום שמי נירית ואני לא מקיימת מין עם בעלי כ - שלוש שנים מה הבעיה שלי ?

נירית לשאלתך כל כך הרבה תשובות אפשריות. נסי אולי לומר מה המחשבות שלך סביב הבעיה וסביב הקשר עם בעלך ואולי יהיה יותר קל להשיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

מתי שלום רב, אני ממליצה לך לפנות לסקסולוג. אמנם ייתכן ומדובר במשהו פיזי לחלוטין, אך אם את מתביישת לשאול את הגניקולוג שלך, הדבר הקרוב ביותר הוא הסקסולוג. יתרה מזו, את יכולה לנסות להפנות את שאלתך גם לפורומים בנושאי גניקולוגיה, ולבדוק האם עשוי להיות מקור פיזי לבעיה שלך. בכל מקרה, אם הדבר משפיע על חייך ועל חיי הזוגיות שלך, הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פרטני או זוגי, לפי החלטתך. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

מצטרף להמלצותיה של טלי. כדאי אולי להתחיל בבדיקה רפואית ולהתגבר על הבושה. אף גניקולוג לא יופתע מהשאלה. תוכלי להתחיל מפורום רפואת נשים כאן באתר. אם את באיזור המרכז אז בבי"ח ליס ליולדות בתוך בי"ח איכילוב יש מרפאה טובה שעוסקת בייעוץ לנשים בתחומים של תפקוד מיני. ניתן לפנות בטלפון לתיאום תור דרך מרכזית ביה"ח. מרפאות דומות פזורות במקומות רבים בארץ. קחי בחשבון שגם אם הבעיה רפואית במקורה, יתכן שנוצרה בעיה משנית רגשית בשל הזמן הרב שאת מתמודדת עם המצב. במקרה זה הטיפול המומלץ יכלול, כפי שטלי כתבה, גם טיפול פרטני או/ו זוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אובחנתי כסובלת מהתקפי פאניקה לאחר שהתרוצצתי במשך שנה בין רופאים שונים שלא מצאו אצלי שום בעיה רפואית וכל הבדיקות והממצאים היו תקינים. אני חייבת לציין שעד שהכל התחיל הייתי בחורה בריאה מאוד. מזה כשנה וחצי אני מטופלת בכדורי Xanax בתחילה במינון של 3.5 מ"ג ביום והיום כ- 1.5 מ"ג ביום וכל התופעות שהיו לי (קשיי נשימה, רעד, דפיקות לב, זרמים בגוף, חולשה כאבי בטן ועוד) נעלמו כמעט לגמרי. עדיין לפעמים הם מופיעים אבל בעוצמה נמוכה ולעתים רחוקות. בהמלצת הרופא המטפל ניסיתי לפני מס' חודשים להקטין את המינון ולהגמל מהכדורים, וכשבוע לאחר שסיימתי עם הכדורים לגמרי חזרו לי התופעות. מאז חזרתי למינון של 1.5 מ"ג ואני די בסדר. הרופא שלי ניסה להעביר אותי לכדורים מסוג אחר (פרוזאק ודומיו) אבל כולם השפיעו עלי לא טוב. יש למישהו רעיון מה כדאי לי לעשות? האם יש סוגי טיפולים נוספים שכדאי לי לנסות? האם נגזר עלי לחיות כל החיים עם הכדורים האלה? האם אין סכנת התמכרות לכדורים? איך יוצאים מהתקפי פאניקה? אנא עיזרו לי רינת

אני לא בעל מיקצוע !!!! אבל,אולי תנסי טיפול פסיכולגי, אולי פסיכוטרפיה.... אנחנו קצת יותר מ רק "גוף" יש גם "נפש" אולי טפול בסיבות ה"נפשיות" יוביל להקלה בסימפטומים ה "גופניים" בהצלחה בכל דרך שבה תיבחרי אופיר

כל הכבוד אופיר, אהבתי את תשובתך. רינת שלום רב, גם אני כמו אופיר, חושבת שטיפול פסיכותרפויטי עשוי להפחית את התקפי החרדה, ולהוות "מגן תומך" שעם הזמן ייסייע לך (אולי) להפסיק את השימוש בכדורים. גם שימוש בשיטות הרפיה, מדיטציות, טאי צ'י, ביופידבק וכדומה, עשויות לעזור. בהצלחה, טלי פרידמן

רינת שלום נושא התקפי פניקה עלה מספר פעמים בפורום ואנסה לסכם עבורך את הנאמר ואח"כ אתייחס אישית למה שתארת. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בהתקפי פניקה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי פניקה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, הפניקה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים. יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי קצר מועד ולשפר את איכות החיים. במידה ועדיין יש בעיות פסיכולוגיות אחרות, אפשר להתמודד עימן בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. לעיתים ניתן לצרף לגישה זו טכניקות טיפוליות של ביו-פידבק, הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. מניסיונך האישי כבר ראית את סוג התרופות הניתנות במצבים כאלה והן הקלו עליך על פי דיווחך, אולם לא פתרו לחלוטין את הבעיה, לפחות לא בטווח ארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי פניקה יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בנושא התרופות תוכלי לקבל ייעוץ מד"ר פלד. בכל מקרה אני מציע לך לקבל ייעוץ פסיכיאטרי יסודי בנושא הקסנקס. לתרופה זו יש תופעות התמכרות. באופן פרדוקסלי, תופעות הגמילה ממנה יכולות להיות דומות לתופעות שבגללן לקחת את התרופה. מכאן שהמעבר לתרופה אחרת יכול להיות לא קל. מאחר וגם הרופא שלך המליץ על שינוי תרופתי יתכן שכדאי להתחיל בטיפול פסיכולוגי בסימפטומים וכשזה יחל לעזור תוכלי אולי לעשות את השינוי התרופתי ביתר קלות. לשאלתך, לא כל התרופות ממכרות ואני מתאר לעצמי שבגלל זה המליצו לך על שינוי. בכל מקרה, כדאי לזכור שישנה גם מעין התמכרות פסיכולוגית לתרופות בכך שאדם חושש מאוד להפסיק לקחת אותן, גם אם ההתמכרות אינה "אובייקטיבית" רפואית. לכן כדאי ליצור ביטחון רב יותר ביכולת האישית להתמודד עם מצבי החרדה והפניקה בעזרת טיפול שאינו תרופתי ואחרי התייצבות יתכן ויהיה אפשר להוריד את מינון התרופות, ובטווח הארוך יותר לוותר עליהן לגמרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, כל הכבוד על הגישה הרצינית והתשובה המעמיקה .. יישר כח

יפה מאד ומקיף - תודה נכון קסנקס לא הייתי נותן - ממכר צריך לאזן אותך על תכשירים נוגדי חרדה ממשפחת הפרוזאק לא כל אחד מגיב לתכשיר הראשון שמנסה צריך פסיכיאטר שיאזן אותך רוב הסיכויים שטיפול טוב יפתור את הבעיה ולא יהיה צורך לקחת את התכשיר לכל החיים

חרדה סימנים מהם הסימנים של חרדה? - עצבנות - התרגשות - הרגשה של פחד ממוות - פחד מחוסר שליטה - פחד ליפול ברחוב- סימנים גופניים הם - סחרחורת - חולשה - עקצוצים על העור- הזעה וגלי חום - שלשול ופרפרים בבטן - קוצר נשימה ודפיקות לב - חנק וכו... חרדה סוגים סוגי תסמונות החרדה השונים כוללים - "חרדה כללית" - "התקפי פאניקה" - "תסמונת פאניקה" - "פוביות" פחדים מיוחדים (פוביה חברתית פוביה מחרקים פוביה מגבהים, אפילו פוביה לאכול בחברה) - "תסמונת אובססיבית קומפולסיבית" (המוכרת כ OCD - ) - חרדות תגובתיות כגון תגובת דחק חריפה, והלם קרב (מוכר גם כ PTSD) חרדה רפואי אבל לפני שקובעים שמדובר בחרדה - חשוב לשלול מחלה גופנית המחקה חרדה (נותנת אותם סימפטומים של חרדה) לשם כך יש קודם לבקר אצל רופא משפחה (קופ"ח) ולבקש לשלול - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - הרבה מחלות גופניות עלולות להתחיל עם סימנם דומים לחרדה כאשר הסיבה לסימנים של חרדה הם ממחלה גופנית - הטיפול יהיה בהתאם - צריך לטפל במחלה עצמה ולא בסימפטומים. חרדה סיבות מהם הסיבות לחרדה ? הסיבות הם מרובות - מסיבות גופניות וביולוגיות ועד סיבות פסיכולוגיות סיבות גופניות לחרדה - מחלות גופניות יכולות לתת חרדה - הפרעות קצב לב - יתר פעילות בלוטת התריס - יתר פעילות בלוטת האדרנאל - צניחת המסתם המיטראלי - וכל בעיה הורמונאלית או גופנית אחרת - חרדה עלולה להופיע גם ללא כל סיבה ניראת-לעין - פתאום כרעם ביום בהיר (התאוריה אומרת שיתכן ומדובר בחוסר איזון של סרוטונין במוח - (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) חרדה קשורה לפעמים לאופי של האדם - אנשים מסוימים יותר רגישים - הם גם יותר פוחדים - מבנה האופי לפעמים משפיע על חרדה - לדוגמה: מי שרגיש לביקורת יגיב יותר במתח למצב שמעבירים עליו ביקורת מאשר מי ש"יש לו עור של פיל" הוא יהיה יחסית אדיש (כלומר רגוע) חרדה קשורה למשברים בחיים - משברים כלכליים - בעיות ביחסים בין-אישיים עם קרובי משפחה - בעיות זוגיות (האישה תעזוב אותי.. ולהפך ילדים עוזבים את הבית) יש גם חרדה קיומית (אקסיסטנציאלית) עצם קיום ודרישותיו - מצבים קיומיים פוליטיים חברתיים טיפולים לחרדה הטיפולים לחרדה הם מרובים - לכל סוג של חרדה טיפול משלו - לכן כל כך חשוב האבחון - פסיכיאטר (שהוא רופא) יכל לאבחן את כל הספקטרום של הסיבות לחרדה מסיבות גופניות ועד סיבות פסיכולוגיות חרדה מכל סוג שהוא מגיבה לטיפול תרופתי חרדה ביולוגית מגיבה הכי טוב לטיפול תרופתי ולא מגיבה כמעת בכלל לטיפול של שיחות (פסיכולוגי) חרדה עקב מיבנה-אישיות מגיבה יותר טוב לטיפול בשיחות (פסיכולוגי) ופחות לטיפול תרופתי חרדה עקב משבר מגיבה היטב לטיפול של "התערבות במשבר" שבו גם פועלים להרחיק את גורמי הדחק (לדוגמה: לאשפז לזמן קצר כדי להרחיק מגורם דחק במשפחה) חרדה מסוג של פוביות מגיבה טוב לטיפול פסיכולוגי התנהגותי - טיפול בו לומדים בהדרגה לא לפחד מגורם הפחד חרדה תרופות תרופת הבחירה לחרדה שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תרופות תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה טיפול לחרדה בשיחות עם החרדה נובעת מסיבות עמוקות ולא מודעות של האישיות ניתן לקבל תובנה לסיבות אלו בשיחות - ועקב כך הסימפטומים פוחתים ויש הקלה עם החרדה היא מסוג פחד ספציפי כמו בפוביות - יש טיפולים התנהגותיים לדוגמה: תרגילים של נשימות והרגעה אשר נעשים יחד עם חשיפה לגורם הפחד והדחק - פעמים חוזרות ונשנות של תרגילים אלו מכחידות בהדרגה את הסימפטומים. עם החרדה היא ממשבר - תמיכה ויעוץ מאדם מקצועי יכולים לעזור

ד"ר פלד חזר מכנס של מחקר מוח מתקדם כשהוא נפעם ונרגש: האמת עומדת להתגלות. עוד מעט תיפתר הבעייה הפסיכופיסית, ויתגלו המנגנונים המפעילים את הנפש. פירוש הדבר, שניתן יהיה לרפא את כל תחלואי הנפש בעזרת תרופות וטיפול פיזי. ההצהרה הזו מזכירה לי את האלכימאים, שגילו את נוסחת ייצור הזהב לפני מאות בשנים. זוהי אמנם הצהרה תמימה וכמעט מצחיקה, אם לא היתה מסוכנת. שאלת הגוף והנפש מטרידה פילוסופים ומדענים יותר מאלף שנים. זו איננה בעייה מדעית הדורשת כלים מיוחדים לפתרונה, אלא שאלת יסוד, שלעולם לא תימצא לה תשובה. זו שאלה המשתייכת לשאלות יסוד הנוגעות באמונה ותפיסה, בדומה לשאלת קיומו של אלוהים או משמעותו של האינסוף. אני ממליץ על קריאת ספריו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ בנושא זה. לפני כשלוש מאות שנים כתבו דקרט ולייבניץ על שאלה זו, והגיעו אל המבוי הסתום בנוגע לחיבור שבין הגוף לבין הנפש. או, במלים אחרות, בין המוח לתודעה. הנפש היא מטפורה שאינה ניתנת למחקר מדעי, וגם הגדרתה התיאורטית איננה מוסכמת, בשעה שהמוח הוא איבר גופני הניתן לבדיקה ולמחקר. אני מציע לד"ר פלד לא להסיק ממחקר המוח על החשיבה הפילוסופית. אלו שני תחומים שונים, ותגליות חוקרי המוח לא יפתרו את הבעייה הפסיכופיסית. אני מוכן להסכים אתו, שטיפול בדיבור עשוי להשפיע על תהליכים פיסיים במוח, כשם שטיפול תרופתי עשוי להשפיע על תהליכים נפשיים. מכאן ועד לפתרון הבעייה המרחק גדול. כשם שהמרחק בין הנפש לבין המוח אינו ניתן לגישור, כך גם הפסיכותרפיה והפסיכיאטריה עוסקים בתחומים שונים. הפסיכותרפיה עוסקת בנפש, וזהו עיסוק לא מדעי ולא מדויק, בשעה שהפסיכיאטריה עוסקת בתופעות גופניות ובמניפולציות באמצעות תרופות. גם בפורום הזה אני מציע למי שעוסק בפסיכותרפיה לייעץ בתחום זה, ולמי שעוסק בפסיכיאטריה לדון בנושאים פסיכיאטריים. הנסיון לערבב בין התחומים ולטשטש את הגבולות אינו מוביל לשום מקום, ואף יכול להטעות את משתתפי הפורום. דרור גרין

לא ברורה לי הטענה שלך אם אני מבינה נכון את מה שכתב ד"ר פלד אז לטיפול נפשי בשיחות יש ביטוי פיזיולוגי במוח. מה כל כך מוזר בזה, הרי כל תופעה באה לביטוי גם במוח. זה לא שומט את הקרקע מתחת לעיסוקך ולא ברור מה כל כך נזעקת. זה אפילו תומך בצורך בפסיכותרפיה. אתה מנסה ליצור גבול בין פסיכולוגיה לפסיכיאטריה, אבל הגבול הזה לא קיים. זה מסוכן מאוד לומר שיש שני תחומים נפרדים כי יש קשר מובהק בין גוף לנפש ודרושה אינטגרציה. אני מצפה מאנשי מקצוע להבין את שני התחומים. כיום מומחיות בבריאות הנפש שלא כוללת הבנה מעמיקה של התחום הפיזיולוגי היא מאוד בעייתית. ההיפך הוא ברור מאליו אני מקווה. עם כל הכבוד להירהורים הפילוסופיים יש גם עובדות מדעיות וחדשנות במדע. מדוע לומר שהכל פילוסופיה ושאין מקום לממצאים חדשניים במדע. המלחמה האנטי פסיכיאטרית אליה יצאת נראת לי אנכרוניסטית משהו, כמו גם הציניות שבה אתה מתייחס לנושא. יש מקום לכולם, לא צריך לריב.

ג' יקרה אינני יוצא לכל מלחמה בפסיכיאטריה, והקשר בין גוף לנפש הוא מובן מאליו. לצערי, הצהרות על 'תגליות' חדשות בדבר המקור האורגני של הנפש עשויות להיות מסוכנות, וכך גם אי ההבחנה בין פסיכיאטריה לפסיכותרפיה. יש לשוב ולהדגיש הבחנה זו, משום שהפסיכיאטריה מטפלת באמצעות מניפולציות תרופתיות, בהפרעות נפשיות שמקורן אורגני, בשעה שהפסיכותרפיה מסייעת באמצעות דיבור למי שאין לו הפרעות אורגניות. הטשטוש שבין התחומים עשוי לגרום לאנשים לבלוע תרופות מזיקות בשל מצב-רוח רע, ועל כך יש להתריע. מובן ששני התחומים עוסקים בנושא דומה, וכדאי שתהיה הפריה הדדית ודו-שיח תרבותי. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות כאן. דרור גרין

ג - אני מסכים עם ההערות שלך לא ברור לי למה להדגיש את חוסר הידע לגבי הספרות המצותת על ידי דרור מוכרת לי היטב - אף היתה לי התכתבות בנושא עם ישעיהו ליבוביץ בעצמו כאשר היה בחיים

למה מה קרה? מה נגרע ממך עם המאמר הזה? מקנא? תכתוב גם אתה מאמר, למה להכנס למערבולת של גועל נפש?

לצוות מנהלי הפורום ושאר הגולשים שלום, ברצוני להעיר להורים לילדים שמנים מספר דברים וזאת לאחר שנתקלתי בשאלות באתר (בפורום הזה וגם בפורום התזונה והדיאטה( השגותיי הן אלה: א. לפי דעתי אתם צריכים לשאול את עצמכם: האם זה מפריע רק לי, או שזה מפריע גם לו? המלצתי - חכו עד שזה יפריע לו, כי אז הוא ישתף פעולה. אם אתם מעירים לילד, הוא מקבל זאת כך: "אם אני שמן, וההורים מעירים לי על המשקל, אז הם לא אוהבים אותי" ילדים כאלה בדרך כלל דחויים חברתית, אז למה לעשות להם עוד יותר רע? ב. האם אתם או אחד מכם שמנים? אם כן, כאשר הורה אחד שמן הסיכוי לילד שמן הוא 50% ואם שניכם שמנים, הסיכוי הוא 80%!!! ולזה יש שתי סיבות: א. גנטיקה. ב. הרגלים. מה לעשות, אתם לא יכולים להגיד לילד "אתה תאכל במטבח וליד השולחן", בעוד אתם חוטפים מהמקרר!!! ילדים לומדים מחיקוי. ג. מי אמר שאוכל דיאטטי לא טעים? שנו את שיטת הבישול שלכם. ד. הוחלט שרק הילד מדיאט? אל תשימו לו צ'יפס מול העיניים ותאמרו לו :" אל תאכל מזה" אני, שאני אדם בוגר מרגישה מסכנה כשעושים לי את זה !!!! אז על אחת כמה וכמה שעושים את זה לילד!!! ובכלל, מי אמר שצריך לאכול רק מטוגן? שימו גם הרבה סלטים. ה. מי אמר שלילדים יותר קל לעשות דיאטה? להיפך!!! לילדים הרבה יותר קשה!!! נכון, חילוף החומרים שלהם מהיר יותר, אבל יש מסיבות ביום שישי (או במוצאי שבת, תלוי למי) ובמסיבות יש פיתויים שהילד לא יכול לעמוד בפניהם!!! הערותיי מתייחסות לילדים בריאים בלבד. עדי

עדי שלום רב, תודה על שהחכמת אותנו... דבריך חשובים ונכונים, אך לא כולם מצליחים ללכת לפי הנוסח הזה.... בכל אופן, אלו דברים חשובים ותודה! בברכה, טלי פרידמן

אולי יש גם רעיונות לגבי ילדים חולים שהתאבון הרב נובע מתרופות. בני מקבל שני סוגים של תרופות שכל אחת מהן תופעת הלוואי שלה בנוסף לעד כמה, היא תיאבון מוגבר. אני מדברת על תיאבון בצורה קיצונית! ילד בן 14 - גובה 164 ,- משקל 85 ק"ג!!! אשמח לקבל רעיונות דיעות.

לאליאן שלום רב, 1. אולי כדאי לשוחח על זה עם הרופא המטפל? 2. נסי לחפש קבוצת תמיכה מתאימה כדי שתעזור לכולכם. עדי

אני חוזר כעת מכינוס של מחקר מוח מתקדם ביותר ראיתי שהתפתח ויכוח שוב על נושא פסיכיאטר-פסיכולוג גוף נפש כיוון שהכינוס היה רלוונטי לנושא אני רוצה לעדכן אתכם - הרושם שנוצר בחזית מחקר-המוח הוא שהדיכוטומיה (פיצול) נפשי-גופני עומדת להעלם בקרוב - כבר כעת ניתן לראות שמדובר בתוצאה של חוסר ידע על איך המוח עובד - אבל יש אור בקצה המנהרה - מי שרוצה להבין איך טיפול בשיחות משנה את המוח מוזמן להגיע למאמר: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/entrez/query.fcgi?CMD=search&DB=PubMed J Psychother Pract Res 1999 Winter;8(1):24-39 Brain organization and psychodynamics. Peled A, Geva AB Department of Psychiatry, University of California-Davis Medical Center, Sacramento, USA. [email protected] Any attempt to link brain neural activity and psychodynamic concepts requires a tremendous conceptual leap. Such a leap may be facilitated if a common language between brain and mind can be devised. System theory proposes formulations that may aid in reconceptualizing psychodynamic descriptions in terms of neural organizations in the brain. Once adopted, these formulations can help to generate testable predictions about brain-psychodynamic relations and thus significantly affect the future of psychotherapy.

קודם כל,הקישור שלך לא פועל..... שנית... בקטע הקטן שהעלת ,אין ביכלל אינפורמציה על מה גילו,רק שגילו משהוא אני ישמח לירות מקורות מידע אופיר

בוקר טוב, אופיר אני יודע שאתה חובב ידע פסיכולוגי, אך אל תתלהב. חידת הגוף והנפש לא נפתרה עדיין, וגם לא תיפתר בזמן הקרוב. ראה תגובתי למעלה. דרור גרין

אני עושה עבודה בנושא הפרעות קשב והיפראקטיביות אשמח להפנייה למאמר/ספר בנושא (רק לא "מריטת עצבים"... קראתי!) אני רוצה לדעת מהי שיטת הטיפול המועדף והאם יש עוד גורמים מלבד ביולוגיים- תורשתיים להפרעה זו מאחר ובמקורות מצאתי הסברים על התופעה רק בהיבט הביולוגי. תודה מראש רוני

יש ביו-פידבק...זאת שיטה נעדרת לטיפול בהיפראקטיביות

שם תמצא הפניה למאמרים אותם תוכל למצוא בספריות רפואיות או בספריות של מדעי ההתנהגות. (המאמרים באנגלית).

בשפה האנגלית יש כמות אדירה של חומר תחת השם ADHD בעברית ישנו ספר "בתנועה מתמדת" - אני לא בטוח בוודאות בשם אבל תוכל לבדוק זאת בחנויות האוניברסיטאיות. בהצלחה

תודה רבה על כל ההפניות!! רוני

שלום אני כותבת עבודה בנושא ADHD ומתקשה למצוא חומר מאחר ורובו בשפה האנגלית ואני לא יכולה להשתמש בו, אשמח לקצת עזרה

יקירתי, שלשום אובחן בני כסובל מהיפראקטיביות בינונית, האם עבודתך הסתיימה , האם אוכל לקבל העתק על מנת לדעת במרוכז לאן פנינו מועדות ? עודד

אמרו שקשור בחרדה , האמנם? .זה התחיל ביובש בעינים, אח"כ נוסף לחץ ותחושת עומק באזניים, הגרון, (שאצלי אדון בדכ כל החורף) התאדם מאוד , חולשה מוזרה בכל הגפיים , ירידה בדופק , חוסר יציבות , מועקה בחזה (בלב) ואז כאילו הגוף נכנס לשוק, כמו הלם, נשימות מהירות לסירוגין (אולי רק מהבהלה) הסמפטומים החלו בערב, התעוררתי ב 4 לפנות בוקר וזה נמשך מספר שעות. בבוקר הגוף שלי היה כמו אחרי טראומה, זזה ומגיבה לאט, נשארתי עם תחושת מועקה בחזה, שמתפוגגת לאט לאט ומפנה מקומה לכאב ראש במעלה המצח. לפני מספר שבועות היה לי מצב של סחרחורת קשה שנמשכה זמן רב (גם הוא גרם לי למעין שוק לגוף). בדיקות שעשיתי (דם, שתן, כולל כולסטרול וחילוף חומרים) הראו תוצאות טובות. אני בת 35, אם לילדים ומאוד חרדה. רופאת משפחה אמרה שזה תגובה להתקררות (לא חשה מקוררת). מה זה יכול להיות? זה היה לפני מספר ימים, לא שפעת, עדיין לחץ באזניים ולפעמים חולשה ורעד בידים בערב תודה

ספירלה שלום יתכן שזה התקף חרדה, יתכן שזו התקררות, יתכן שזו אינטראקציה בין שניהם. במידה ואכן נשללה בעיה רפואית זה מגביר את האפשרות שזה קשור לאפקט נפשי. אם את אכן מאוד חרדה כפי שאת מדווחת כדאי לנסות לטפל בזה, עם ובלי קשר לתופעות הנ"ל. בכל מקרה זה בהחלט יכול להיות קשור. חרדה בעוצמה גבוהה היא תחושה מאוד לא נעימה שפוגעת באיכות החיים. רצוי וניתן להפחית תחושות אלו ולשפר את איכות החיים. הפתרון הוא בשלושה נתיבים אפשריים, שניים פסיכולוגיים ואחד תרופתי. באמצעות פסיכותרפיה ניתן לנסות ולהבין מה בנפשך גורם לך להיות כל כך חרדה. באמצעות טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי ניתן ללמד אותך להירגע ולהרגיע את עצמך. ניתן לפעמים לשלב גם טכניקות של ביו-פידבק, היפנוזה ועוד. יש טיפול תרופתי נוגד חרדה עם תופעות לוואי מעטות. יש כמובן אפשרות להשתמש בשתיים או יותר מהשיטות, הכל בהתאם למצב ולהתרשמות הקלינית. אני מציע לך לפנות לאיש מקצוע לבירור יותר יסודי של הנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני גמורה. מקווה שאת מקשרת אותי לאדם הנכון.

אין לי כוח יותר. הלוואי והייתי כבר מתה.

למה? הרבה מאוד אנשים נלחמים על חייהם בבתי חולים, מנסים למשוך את חייהם עוד ועוד. למה למות? מה כל כך רע?

my mother in law is treated with mirtazapine (rhemeron) + lithium. she started to take 45 mg mirtazapine a day and lithium a month ago. she complains on fatigue, saying that her legs feel heavy and stiff, that her movements are clumsier, and she feels like having a mist in her head. We would like to know whether these are known side effects of her medicine, and especially if and when they are likely to disappear.

i am also taking this medicine - remeron. and the side effects that you remind are very familiar and they tend to go away or the patient gets used to it.

בני בן ה11 קוסס ציפורנים בידיו ורגליו, הדבר מפריע לו אך הוא אינו מסוגל להפסיק. כיצד ניתן לסייע לו להפסיק נוהג זה?

לשים לו מרה על הציפרניים

שלום רב לאחרונה הופיעו מספר שאלות לגבי כסיסת ציפורניים אצל ילדים. אנסה לתת תשובה כוללת לכל השאלות גם יחד. כסיסת ציפורניים הינה תופעה נפוצה בקרב ילדים ומבוגרים. בקרב ילדים היא יכולה להתחיל בגיל שנה אך לפני גיל שלוש היא נדירה יחסית. הסטטיסטיקה מראה ששליש מבני שבע עד עשר וכמחצית מהמתבגרים כוססים ציפורניים. התופעה נפוצה גם בקרב מבוגרים. ברוב המקרים כסיסת הציפורניים אינה גורמת נזק, למעט הבעיה האסתטית, אך במקרים קיצוניים ישנה פגיעה ממשית באצבעות. הסיבה לכסיסת ציפורניים הינה מתח, חרדה ו/או שיעמום. למרות שהתופעה נפוצה היא נחקרה במידה מועטה למדי. יש הסבורים שלתופעה גם מקור תורשתי, כלומר שילדים להורים כוססי ציפורניים עלולים גם הם לכסוס. סברה נוספת קשורה להרגל מציצת אצבע בגיל קטן שעובר הסבה לכסיסת ציפורניים. כל ההשערות הללו לא הוכחו בצורה ברורה. הטיפול בכסיסה קשור קודם כל לזיהוי הזמנים בהם מתרבה תופעת הכסיסה. יש לנסות ולראות מתי מוגברת ההתנהגות ואז ניתן לפתח מודעות רבה יותר לתופעה ולהפחית את תדירותה (כלומר לנסות לטפל במצב ולא בהתנהגות כסיסת הציפורניים). למעשה זה הטיפול הנכון והיעיל ביותר. עונש ונזיפות רק יחמירו את המצב, יש לנסות לפתור את התופעה בצורה חיובית. ניתן להסביר לילד שכסיסת הציפורניים אינה נאה ולהציע לו עזרה בחיסול התופעה. לילדים מבוגרים יותר ניתן פשוט להעיר בזמן הכסיסה כדי ליצור תשומת לב לכך (ולא כעונש או גערה). כאשר הילד מודע לבעיה ורוצה בעצמו להיפתר ממנה ניתן להפעיל מספר טיפולים התנהגותיים. למשל, שימוש במרה או חומר מר אחר שיכול לשמש תזכורת להפסיק לכסוס. שיטות נוספות הן לק שקוף מיוחד המחזק את הציפורניים ומקשה על אכילתן (יש להיזהר שלא יגרום בסופו של דבר לפגיעה בשיניים). כמו כן ניתן לשים כפפה עדינה בשנת הלילה. אדגיש ואומר, כל אלו רק בהסכמה מלאה של הילד מתוך רצונו להיפתר מהתופעה. ניסיון לכפות על הילד פתרונות בניגוד לרצונו עלול להחמיר את המצב וליצור מאבק כוחות. אין בשום פנים להכריח את הילד לנקוט בשיטות אלה. כל שיטה או טיפול לשיפור הדימוי העצמי יכול עזור כאמצעי משלים. כסיסת ציפורניים היא תופעה עקשנית והנזקים ממנה בד"כ לא חמורים. רצוי לתת אהבה ותמיכה ודרך זה להפסיק את התופעה. בסופו של דבר גם לילד התופעה אינה נעימה. חשוב לא להפוך את הדבר ל"אסון". רצוי להרגע, להתבונן מסביב ולראות שאחוז ניכר מהאוכלוסיה כוסס ציפורניים. זה לא "יפה" אבל זה באמת גם לא כל כך נורא. בעיקרון, כסיסת הציפורניים נכנסת למשפחה של התנהגויות כפייתיות, למרות שברוב הפעמים היא נחשבת כתופעה שמאפיינת אוכלוסיה בריאה. במצבים קיצוניים במיוחד ניתן להשתמש בתרופות נוגדות התנהגות כפייתית אולם הדבר אינו מתאים לרוב המכריע של המקרים ובד"כ ינקט רק אם התופעה של כסיסת הציפורניים מלווה בתופעות כפייתיות משמעותיות אחרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

תוספת קטנה לתשובה המעמיקה של ד"ר אורן. אכן בזמן האחרון הנושא עולה בפורום הזה. כנראה שהדבר קשור לדאגה שתופעה זו של כסיסת ציפורניים מעוררת בקרב ההורים לאותם ילדים. כמו כל תופעה אצל ילדינו- בדרך כלל אנו פוגשים את אי הבטחון שלנו כהורים. עולות שאלות שונות סביב תיפקודנו, היותנו הורים טובים, וכד'. מתעוררים רגשות שונים החל מחרדה ותסכול וכלה בכעס ותוקפנות. כסיסת ציפורניים הינה לרוב סימפטום המשקף מצב/ תחושה/ הרגשה של אי נחת. בדרך כלל סביב חרדה או מתח, כאשר פעולת הכסיסה הינה דרך להקל או לפרוק את המתח והחרדה. בכדי לפתור את הסימפטום חשוב לזהות את המצבים בהם הוא מתרחש- ואז התמודדות עם המצב עשויה לאפשר לילד לוותר על הסימפטום. אני יודעת שזה לא קל כמו שזה אולי נשמע, אבל אפשר לנסות ולהבין ביחד את הגורמים ואז לחשוב על דרכי התמודדות. בברכה. רוית.

תודה לך על התשובה המפורטת והמקצועית , אנסה ליישם את עצותך.

שלום, אחי שוהה במחלקה פתוחה בבי"ח, מחלקה המיועדת למצבים קלים בלבד ומוגדרת לאשפוז קצר מועד בלבד. לאחר יציאה לסןפ"ש הביתה הוא התנגד לחזור וכתוצאה מכך החליט הצוות הרפןאי במקום על ניתוק מוחלט בין המשפחה לאחי. לפני כיומיים, נפגשנו עם אחי במסגרת שיחה/פגישה משפחתית עם הפסיכוטרפיסטית של המחלקה ובמהלך הפגישה הזו אחי בכה וביקש כל הזמן שיוציאו אותו מהמקום הזה ושהוא רוצה לחזור למסלול חיים רגיל כפי שהיה לו קודם ( בבית, בבי"ס וכו' ). הפסיכוטרפיסטית והפסיכיאטר אשר נכחו גם כן בפגישה זו דאגו לחזור ולומר שבכל עת ההורים יכולים לשחררו בלי כל קשר לדעת הרופאים. כאשר אחי שמע זאת הוא החל להפציר בהוריי שיוציאו אותו אך מאחר והוריי הבינו כי לפי דעת הרופאים במקום עוד מוקדם מלשחררו הם סירבו לו. אחי החל לבכות ולומר שהם לא אוהבים אותו ולמה אף אחד לא מאמין לו שהוא מסוגל לחזור לחיים רגילים. כתגובה לכך הרופאים החלו לצעוק עליו שבמידה והוא ימשיך בהתנהגות זו הם ייאלצו להוציאו מהפגישה. הם טוענים שאחי בעל כוח רב ובשל כך ביכולתו להשפיע ולסחוט את כולם שזה עוד אחד מהמניפולציות שהוא מפעיל לטובתו. אינני יודעת אם זה באמת נכון ולפי איך שאני מכירה את אחי אין הוא עושה הצגות. לפי דעתי הוא יכול לצאת ולחזור לחיים רגילים כבמקודם אך אין באפשרותי לשחררו אבל כואב לי לדעת באיזה מצב הוא נמצא. גם אמרתי לרופאים שלפי דעתי ההתנהגות שלו טבעית בהחלט ( הוא בכה וביקש בלי הפסקה שיוציאו אותו מהמחלקה ) שהרי מי היה רוצה להשאר במקום שרע לו ושניתן להבחין בקלות רבה בינו לבין שאר הילדים במחלקה ובמיוחד גם שלא מאפשרים לך לראות או לדבר עם משפחתך. כשהעליתי את האפשרות לשחררו הביתה ולתת לו הזדמנות לחזור למסלול הרגיל הרופאים אמרו כי במידה ונעשה כך לא יהיה ניתן להחזירו חזרה למחלקה במידה ויהיה הצורך הם גם אמרו שהתפוסה במחלקה מלאה וישנו תור ארוך להכנס אליה. שאלתי היא האם מותר להם להציב את הוריי בדילמה כזו ? שהרי איננו יודעים מה יקרה אם אחי ישוחרר הביתה שכן לא ניסינו את האופציה הזו כלל. פשוט הורס אותי לחשוב מה אם באמת אחי צודק ושהוא אכן מסוגל לחזור למסלול רגיל ושכיוון שנכנענו ללחצים אלו מטעם הצוות במחלקה לא הקשבנו לו ולא אפשרנו לו לצאת הביתה כפי שביקש והתחנן. מה עושים במצב כזה ? אני פשוט בחוסר אונים ! לפי דעת הרופאים במחלקה אחי בהכרה הוא הגיוני ובעל ידע רב והוא חריף שכלית אך התת הכרה שלו חלשה וכמו כן קשורות לזה בעיות משפחתיות ( הוריי גרושים, חוסר בדמות גברית וכו' ). הם נתנו לו פבוקסיל במינון נמוך ולאחרונה ( לפני מס' ימים ) גם רספירדל 0.5 מ"ג וזאת בשל "התנהגות כפייתית שלו " ( ציטוט שלהם ) כמו : כחכוח בגרון, שטיפת ידיים . אני מקווה שתבינו את מצוקתי הרבה, אינני יודעת כלל אם הטיפול שאחי מקבל שם אכן זה מה שהוא צריך באמת ויש לי הרושם שהם נוטים להחמיר קצת באבחנתם ואולי אף "מקובעים" בתיאוריות מהספרים. אודה לכם אם תוכלו להתייחס לכל הכתוב לעיל בהקדם האפשרי. בתודה, האחות.

שימי עצמך במקומו ונסי לחשוב כיצד היית מגיבה וכיצד כל זה היה משפיע עליך ע"פ התאור שלך כל תחושותיך נכונות על כל המשתמע הערתך לגבי הצוות הרפואי נכונה לצערי במקרים רבים [לא כולם כמובן] השאלה הצריכה להשאל היא: מהי טובתו של אחיך? גם אכן התרופות הניתנות לו הוא זקוק להן [ואני מסופק בכך ובכל מקרה הוא יכול ליטול אותן בבית] הרי השפעות נוספות מעצם השהייה במקום , מקרים כמו התאור תארת אשר אינן משפיעים בחיוב חלק מתוצאות הטיפול בו הנכם כבר רואים כתוצאה מהתנהגותו.. אז מה עוד צריך? החלק העצוב הוא שאם אכן הוא צריך עזרת פסיכאטרים או אישפוז האימון שלו במערכת נעלם ויהיה קשה לו לקבל טיפול אם יהיה צריך ע"כ חשוב להוציאו משם ולנסות לבנות את האמון מחדש [מעשים ,מעשים, מעשים ! לא דיבורים] ראשית כל אמון במשפחה ובהורים אשר אני מבין שגם ניפגע, הזמן יעשה את שלו אמנם אך ישארו צלקות שיחזרו ויעלו ע"כ בנית האמון מחדש תקטין הצלקות למינימום אח"כ ואח"כ בלבד יש לנסות להחזיר האמון במערכת בין היתר על הקפדה למצוא את המקום המתאים לו תוך מעורבות מוחלטת וללא שום התבטלות מול הצוות הרפואי תנסי לחשוב איך יראו חייך אם תאבדי את האמון בהוריך [הפסיכולוגים שבפווום מן הסתם יכולם להרחיב] את כותבת שלא בידיך הדבר אלא בידי הוריך אולי כדאי להמליץ להם לשוטט קצת באינטרנט ואולי אף לשאול במס' מקומות אני מניח כי מנהלי הרום יכתבו לך כי התנהגות כלפי אחיך בבית החולים אינה נאותה אם יהיה להם האומץ לכתוב גם שהיא מזיקה... אינני יודע , זה לא דבר טיבעי לאדם.... שיהיה בהצלחה עד שתוציאו אותו משם תגיעו לבקר כמה שיותר, בקשו פרוט והסבר לכל תרופה שנוטלים לו והפעילו שיקול דעת אם אכן צריך בת כמה את אחות יקרה?

תוציאי אותו דחוף !!!!

כשרוצים לטפל בבנאדם, הוא צריך לשתף פעולה, אם הוא לא רוצה, או שלא יכול, או שיש לו התנגדות כלשהיא לטיפול, אז זה לא המקום. למה הגיע למחלקה ? מה קרה? תקשיבו לו, אם הוא אומר שהוא יכול, ורוצה,אני מאמינה שצריך לתת לו צ'אנס נוסף. אני מכירה בחור קרוב משפחה, שבעלי נרתם לעזור לו, ואכן בשלב מסוים הוא החליט לצאת, וגם לנו נראה שהדבר טוב, אימו חתמה , והוא יצא. נכון שאמרו שהוא לא יוכל להתאשפז שנית. אבל אנחנו לא התכוונו להוציא אותו על מנת לאשפז. כשאנחנו ביקרנו בבית החולים בו שהה, הרגשנו כאילו אנחנו יוצאים מדעתנו, וזה היה למשך הביקור, אז אני לא יודעת איך חולים מבריאים שם. אם הרופאים צועקים, אז לא כדאי להשאיר אותו שם. אם הוא רוצה החוצה, תוציאו אותו אבל כמה שיותר מהר, שינסה. אם לא ילך, יש עוד בתי חולים בארץ, וכנראה עם רופאים נעימים יותר.

למה יש גולשים חסרי אחריות, שעונים תשובות "מהבטן" מתוך רגשות הזדהות כאלה ואחרים, בלי ידע מקצועי או הכרת המקרה? אתם לא חושבים שייתכן ולמטבע יש יותר מצד אחד (הצד שהוא תחושותיו הרגעיות של הנער)???

לאחות שלום את נמצאת בקונפליקט קשה. כל צעד שבו את ומשפחתך תנקטו לא יוכל להרגיע. אם תשאירו אותו במוסד תרגישו רגשי אשמה על כך שהוא רוצה לצאת ואינכם נותנים לו. אם תוציאו אותו תרגישו רגשי אשמה שאולי אתם הורסים את הטיפול ואת סיכויו לחזור לחיי שיגרה. אני לא ממליץ לפעול מתוך תחושת בטן כזו או אחרת. הפעולה צריכה להיות מקצועית ולוקחת בחשבון את כל המרכיבים שבסיפור, כולל הסיבות לאישפוז, ההסטוריה הטיפולית, המלצות הצוות הרפואי, וכמובן, גם התחושות האינטואיטיביות שלכם. במצב הקיים אתם זקוקים לגורם מקצועי בו תוכלו לבטוח שינחה אתכם מה כדאי לעשות. אני מציע להתחיל במוסד בו אחיך מאושפז. אתם לא הראשונים שמתלבטים בבעיה כזו ואנשי הצוות מודעים לכך. בקשו שיחה עם מנהל המחלקה והסבירו לו את הלבטים שלכם. אימרו לו שקשה לעמוד מול בקשות אחיך להשתחרר ותשאלו, מחד, מדוע כדאי להשאירו למרות התנגדותו, ומה המחיר אותו הוא ואתם עלולים לשלם אם ישאר או אם ישתחרר. במידה והתשובות שתקבלו במחלקה לא מספקות אתכם ניתן לפנות לייעוץ מומחה חיצוני. תגובות הקוראים להוציא אותו מייד מובנות וטבעיות. קשה לשמוע על אדם שהוכנס למוסד סגור, גם אם זה במחלקה פתוחה. מצד שני אנחנו שומעים בפורום את קצה קצהו של הסיפור וסביר להניח שיש כאן תהליך ארוך טווח לעבר ובעל משמעויות ארוכות טווח לעתיד. כאשר הריקמה כל כך שברירית ומורכבת צריך להיזהר מ"שליפות". צריך לפעול מתוך שיקול דעת, והכי חשוב, באופן הטוב ביותר עבור אחיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחות שלום רב, מכבתך מהול בחרדה ומצוקה רבה. את ומשפחתך מצויים בקונפליקט בו לא רק אתם שותפים אלא גם אנשי מקצוע שנחשבים ל"יודעי כל", לפחות בתפיסה, וזה מקשה על קבלת ההחלטות. כפי שד"ר קפלן כתב, גם אני חושבת שאין זה נכון להישמע רק לתחושות הבטן. ברור שהאהבה שלכם אל הילד תביא אתכם להקל עליו את הצב הריגעי בכל צורה שהיא, אך אתם עלולים לחוש אשמה על כך מאוחר יותר. נראה שאתם זקוקים לדמות מקצועית מוסמכת שתוכלו לבטוח בה. אם אינכם מסוגלים לעשות זאת עם אנשי המקצוע הנמצאים במחלקה של אחיך, אני חושבת שכדאי היה להביא איש מקצוע חיצוני וייסייע לכם בהערכת המצב, ובפתרון הקונפליקט. חשוב שלא תישארו עם התחושות הקשות והבילבול הנוראי הזה לבד. אתם זכאים גם לתמיכה וטיפול משפחתי במסגרת המחלקה שבו שוהה אחיך. זה כדאי ורצוי. תחזיקו מעמד, אני יודעת שזה לא קל להיות במקום שאתם נמצאים בו, אבל אתם גם יכולים לנסות ליצור קשר עם הורים נוספים של ילדים במחלקה ולשתף בקונפליקטים שלכם, ולשמוע פתרונות של הורים אחרים. בברכה, טלי פרידמן

אין כונתי דוקא למקרה ספציפי זה אלא בכלל מומלץ מאד ללכת בעקבות האינטואציה מסכים עם ד"ר אורן וע"כ גם עם ד"ר פלד שיש לקבל תשובות מ ל א ו ת ל כ ל השאלות בביה"ח יחד עם זה נראה כי טיפול יצטרך לקבל במקום אחר - לאור הודעתך בלבד!! אנשים לא משתנים ולשקם קשר הרבה יותר קשה מלהתחיל קשר

נראה שאין לכם קשר טוב עם הצוות לא ברור לי מדוע ד"ר אורן צודק - פני ישר למנהל המחלקה מגיע לך לדעת את כול השיקולים ולקבל את כל ההסברים היכן הוא מאושפז? את רוצה תווך - עזרה לקשר עם המטפלים הצוות? אשמח לעזור (בהתנדבות) צרי קשר איתי (בלחיצה על שמי בדף הפורום - הטלפון הנייד שלי שם) ועם יהיה צורך אדבר איתם - אני יכול לפנות למנהל המחלקה בשבילך

1. הייתי בשש פגישות אצל פסיכולוג של הקופה שביצע לשביעות רצוני את כל הפונקציות של הפסיכולוג שדר קפלן הגדיר בתשובתו אלי לשאלה "פסיכיאטר מול פסיכולוג" דהיינו ניתוק המחלה מהנפש והאישיות ומתן תחושה שחיזקה את הבטחון העצמי והדימוי העצמי . כאשר הפסיכולוג אמר לי לצור קשר כאשר ארגיש צורך הבנתי שהוא סיים מבחינתו את תוכני הטיפול 2. התרעומת שלי היא על פסיכולוג פרטי שאמר לי בתרגום חופשי " אם היית שם לי בוכטה לפני שפרץ הדיכאון לא היית לוקח היום תרופות וגם עכשיו לא מאוחר " 3. הפניה לפסיכולוג הפרטי היתה במסגרת הסקרנות. 4. דר גרין טען שהתרופות משמשות לעיתים כתחליף זול לפסיכותרפיה יקרה מה המימצאים המחקרים בנושא ?? 5. מחוסר זמן לעריכה התכוונתי בדברי אתמול לתהליך טיפולי של שיחות המתפרש על פני תקופה ממושכת כאשר השתמשתי במונח "טיפול פסיכולוגי " בהקשר לדימוי העצמי שלי

שאול יקר, שוב אני מבין, שהתנסית בטיפול נפשי שלא השביע את רצונך. אני מכיר את התחושה, והתנסיתי בה בעצמי. אינני יכול להסיק מכך מסקנות על כשלונה של הפסיכותרפיה. אתה מספר על שש פגישות עם פסיכולוג של קופת חולים, שסיים את הטיפול באופן חד-צדדי, ועל פסיכולוג פרטי רודף בצע שפגשת. לצערי, שתי הדוגמאות האלו אינן מתארות תהליך של טיפול נפשי, אלא מפגש לא מוצלח שלך עם מטפלים. אחד המכשלות של הפסיכותרפיה היא שטיפול מוצלח מותנה ברצונו של המטופל בטיפול. מי שבא לטיפול מתוך התנגדות לעצם הטיפול וחוסר אמון בו, ומחכה לתוצאות מהירות, מן הסתם יתאכזב. מצד אחד, זוהי חולשתה של הפסיכותרפיה, שאינה מציעה פתרונות 'רפואיים-מדעיים' חד משמעיים, ומצד שני זהו גם יתרונה. היכולת לסייע לאדם הנמצא במצוקה בעזרת שיחה היא מעין פלא, ויש בה גם מסר אופטימי בנוגע לנפש האדם ויכולותיה. מעולם לא טענתי שתרופות משמשות תחליף זול לטיפול נפשי. אינני עוסק במחקר כזה או בסטטיסטיקה. כתבתי שאם אכן התופעה קיימת, כפי ששירה ציינה, זוהי תופעה חמורה. בעצם הנטייה להחליף טיפול נפשי בטיפול תרופתי נפגשתי לא מעט, וגם כאן בפורום אתה יכול לראות את ביטוייה של גישה כזו. בברכה, דרור גרין

רופאים ,עו"ד, מורים וכל בעל מקצוע שהוא הנם בסה,כ בני אדם בהיותנו בני אדם יש שונות גבוהה אמנם היינו רוצים להאמין ,ובמיוחד נוח לנו להאמין, כי כל מי שיש לו תעודה ועוסק במקצוע הנו עושה עבודה טובה ומצלחת הרי שמהיותנו בני אדם לא כך הוא יש טובים יש מצוינים יש גרועים ויש סתם נצלנים ולא ישרים כרגיל למצוא טובים ממש קשה מאד זכור שבהיותנו בני אדם ולא מכונות יש צורך גם בהתאמה של הצדדים המטפל הטוב ביותר אם לא מתאים למטופל לגבי אותו מטופל יהיה גרוע מורים - אתה בודאי זוכר את הפרסומת "מורה לחיים" - רוב מי ששמע הפרסומת צחק מורה בדר"כ מקושר שלא לטובה אך כל מי שיפשפש בזיכרונו יזכר כי אכן היו גם מורים אשר השפיעו עליו רבות אותו הדבר לגבי רופאים מה עושה מורה [רופא] אחד לטוב ואילו מורה אחר לגרוע והרי הידע של שניהם אותו הדבר [וכל אחד תעודה ולצורך הדוגמא המורה הטוב דוה מלמד פחות שנים או יותר מהגרוע לפי בחירתך] אותו הדבר לגבי רופאים... בספורט אנחנו קוראים לזה התאמת המאמן לקבצה מאמן יכול להצליח מאד בקבוצה אחת ובקבוצה אחרת יהיה נפל גמור מה קרה? לבן אדם יש פחות ידע? הבן אדם השתנה? כמובן שלא אך ההתאמה בינו לקבוצה פחות טובה במקרה השני מיותר לסחוב משקעים הפוך אותם למנוף צמיחה ולמד מהם

שלום, ברצוני לדעת במידה וההורים מעוניינים להוציא את ילדם ממחלקה בבי"ח האם יש באפשרותו של מנהל המחלקה לומר להם כי במידה ויעשו כך אזי באם יצטרך לא ניתן יהיה להחזירו למחלקה ( הוא פשוט מעמיד אותם במצב כזה שהם אינם יודעים מה לעשות הכי נכון בשביל הילד ). טענתו היא כי המחלקה בתפוסה מלאה ויש תור ארוך הממתין להכנס למחלקה . האם מותר לו לעשות דבר שכזה ? ההורים נמצאים במצב כזה שהם אינם יודעים האם השארותו של הילד במחלקה אכן מועילה לו ואכן מתאימה למצבו הנוכחי ומצד שני הם לא רופאים ועל כן הם גם יכולים לטעות בהחלטתם זו ? אך הנטיה היא כי כל עוד לא מנסים ונותנים לילד את ההזדמנות להיות מחוץ למחלקה אי אפשר לדעת . אני אחותו ולפי דעתי ולאחר שיחות עמו הוא בהחלט יכול לחזור הביתה למסלול חיים רגיל אבל הייתי רוצה להיות בטוחה שאם וחלילה קורה ההפך ממה שחשבתי אז שנוכל להחזירו חזרה למחלקה להמשך הטיפול ולאותם רופאים שהוא מכיר. מקווה שתענו לי במהרה... תודה.

הם המיצגים אותו האחריות לדאוג לטובתו הוא עליהם לכן אין מקום ל:"במצב כזה שהם אינם יודעים האם השארותו של הילד במחלקה אכן מועילה לו ואכן מתאימה למצבו הנוכחי " אם אכן כך הוא ,ההורים מתרשלים בשליחותם לדאוג לילדם! עליהם לבר את כל אשר נדרש [ועל הרופאים החובה לספק המידע] ולהיות בעלי עמדה ברורה אין הם צריכים להיות בעלי מקצוע [רופאים במקרה הנ"ל] על בעלי המקצוע לספק להם המידע הנדרש לצורך החלטה מושכלת החלטה מושכלת לידיעה בלבד היום חובת הרופאים לידע החולה ע"מ שיקבל החלטה מושכלת לגבי הטיפול שנעשה בו [בחולה, ומה שעושים בחולה בסופו של דבר הינו ראשית כל עינינו הוא ,אלה חייו.... אלה אם כן הנו רוצח סידרתי וכד'... ולא זה המצב] בקשר לאפשרות האישפוז החוזר, ם המידע נכון אזי נכון הוא ואין להתרעם גם אם לא נוח אם לא אז יש כאן מניפולציה שאין לה כל מקום כלל האצבע אומר שמהירות אישפוזו זה יכלה ללמד אך כמובן שאין זו קביעה [במקרה היה מקום וכו] אבל בכלל אין לכם מהלהתרגש מ"האיום" נראה שבכל מקרה לא רצוי שישהה באותו המקום אולי [אלא אם יש אפשרות להחליף מטפל] אם צריך מוסד פסיכאטרי רצוי שיהיה במוסד פסיכאטרי אחר על כל השאר כתבתי לך למעלה

אז יש תור ארוך אז מה? אם רוצים להוציא, תוציאו. אתם הרי לא רוצים להוציא על מנת להכניס שוב לא? ואם יצטרך שוב אישפוז יש עוד מקומות בארץ..

יעל שלום חזרתי כרגע מכינוס והצצתי לרגע לפורום שוב אני רואה שכנראה אין תקשורת טובה בנכם לצוות המטפל אצלי במחלקה מושקע המון זמן לעבוד יחד עם משפחות אפילו שהמאושפזים אצלי הם מבוגרים מדובר בעבודת צוות והמשפחה צריכה להיות שותפה מלאה עם יש מצוקות אשפוז (מקום) במחלקה המשפחה צריכה להיות מודעת ולהחליט מה הכי טוב יחד עם הצוות בכל מקרה הגישה היום היא הגישה של יעוץ - הרופא חייב להסביר את כל האפשרויות הטיפוליות היתרונות חסרונות וסיכונים והמטופל עם משפחתו בוחרים מה הדרך הטובה להם תוך לקיחת סיכונים או אי לקיחת סיכונים כפי שהם מחליטים

יעל שלום רב, לפי מיטב ידיעתי, אם הילד יזדקק לאישפוז, אף אחד לא יוכל למנוע זאת. להיפך, אם יימנעו ממנו אישפוז כאשר הוא זקוק לכך, אתם יכולים לפנות ללשכת הפסיכיאטר המחוזי ולהתלונן על המקרה. זה נראה לי מעיין "הפעלת שרירים" והפחדה. רופא שכזה חושף את עצמו לתביעות מישפטיות מסובכות. זה מקביל בדיוק לאדם שמגיע עם בעיה דחופה לביה"ח אך לאחר שהסימפטומים ה"בוערים" קצת נרגעו הוא רוצה להשתחרר הביתה. הרופא לעלום לא יעיז לומר לו שהוא לא יקבל אותו בחזרה, אם המצב יחמיר שוב. זה מנוגד לחוק. תיפעלו לפי שיקול דעת ולא לפי תכתיבי הפחדות של רופאים. בברכה, טלי פרידמן

שוב שלום לכולם, מבחינתי, הודעה זו תסיים את הפינג-פונג הטקסטואלי שניהלנו, המומחים, הגולשים ואני, בנושא "סרוקסט + אקסטזי". שאלה תמימה (יותר או פחות, תלוי בקורא) ששאלתי, שהפכה להטחת האשמות וגידופים לעברי ולאחר מכן גלשה לנושאים כלליים ורחבים הרבה יותר, כגון הזכות לשאול, הזכות להשתמש בסמים והסטיגמה החברתית ממנה סובלים המשתמשים - וכדומה. אני חש כי אני מבזבז את זמנם של המומחים, מכיוון שהנושא חדל מלהיות נושא הרלבנטי לפורום זה של שאלות ותשובות; אין לי בעיה עם דיון תרבותי בנושא זה או בנושאים אחרים, אלא שזה לא המקום. נותר לי רק להודות למספר גולשים, שבחרו דווקא לצאת להגנתי בתגובות האחרונות שקראתי; אמנם, רוב הגולשים מתנגדים לשימוש בסמים, אך ידעו לעשות נכון את ההבדלה בין דעתם האישית לבין הצורה הראויה להתייחס לבן-אדם. אני מודה לכם, כמו גם לד"ר קפלן, שהראה גדולה אמיתית ביכולתו לשוב ולהתייחס לנושא מזווית ראייה חדשה, מפוייסת יותר. מספר נקודות שהעלת היו נכונות, ד"ר, אני מניח שגם אני שפטתי אותך ואת עמיתיך מוקדם מדי. ...ומבלי לשכוח את שירה, שרצתה לדעת פרטים נוספים על נושא האקסטזי: אשמח לענות על כל שאלה שיש לך בנדון, שירה, אך לא זה המקום; אם תשאירי כתובת דואר אלקטרוני, אשמח לשלוח לך הודעה ובה אענה על שאלותייך, אותן ראיתי בפורום. אני מקווה שתסלחי לי על שאינני משאיר את כתובתי שלי; אולם לא זו בלבד שעסקתי בנושא שאינו מקובל חברתית, הוא אף אינו מקובל חוקית... ארגיש בטוח יותר אם אדע כי כתובתי האישית לא תהפוך לנחלת הכלל. אי אפשר לדעת מי קורא אותך - ומי מחליט לפשפש בענייניך כתוצאה מכך. בינתיים - שיהיה לכולנו רק טוב, א. נונימי.

לא נראה לי שזה סוף פסוק- קראתי בעיתון על כוונה להקים מפלגה חדשה שתפעל ללגאליזציה של האקסטזי- אז אולי בקרוב תוכל לקחת את זה בלי לשבת בכלא- אבל גם אז המחלקה הסגורה של ד"ר פלד תישאר פתוחה עבורך. על אותו עיקרון אולי אפשר לעשות לגאליזציה גם לשאר הסמים הקשים - אבל עדיין לא ברור מדוע אתה מפנה את התיסכול שלך בעניין זה דווקא לאתר doctors.

שלא יקימו כזאת מיפלגה :-( אופיר

נו באמת, גם ככה הממשלה שלנו עובדת כמו חבורה של נרקומנים, אז מה רוצים לעשות, להכניס את ד"ר פלד בתור יועץ בממשלה? או פשוט להעביר אותו לשם עם כל המחלקה?

הכנסתי כאן את האי מייל שלי [email protected]

א. יקר- מה רע בפינג-פונג טקסטואלי? מאחורי כל שאלה ותגובה עומד אדם שרוצה שקולו ישמע- ומחפש בדרך זו קשר. הצלחת לגרום להרבה מאד אנשים להגיב. רובם הגיבו לגופו של אדם (ובצורה פוגעת) ולא לגופו של עניין. משהוא בדרך שבא הצגת את הדברים הזמין כנראה התנפלות. אני מאמינה שאפשר למצא דרך לגרום לאנשים לראות את עניין נטילת הסמים בנפרד מהאנשים המשתמשים בהם. אני מאמינה שכל אדם (למעט שוליים מאד מאד קיצוניים) ראוי לאוזן קשובה ולאמפטיה. האם גם אתה רואה את הדברים כמוני? בבקשה אל תלך. בידידות.

הוא לא הולך, הוא מרחף.

קובץ הביטים הבא מיועד בעיקרו לאנשי המקצוע של הפורום (דרור גרין, ד"ר פלד, ד"ר קפלן ואלו ששמם לא עולה בזכרוני כרגע). מיהו אותו אזרח שבכותרת ההודעה, שידיו אזוקות בטבעות ברזל? לא אחר מהחתום מעלה שמסתתר תחת כסות שמו של הנואם היווני הגדול. מהפכה ונעורים שייכים זה לזה. שום אשמה לא רובצת עליהם והמהפכה יכולה לקחת אותם תחת חסותה כפי שהם, בשלמותם. אני ערערתי על עול אבותי. השגתי גבול והגעתי לארץ חדשה. השארתי את התפילין מאחורי (כפי שכינו זאת חברי לישיבה) בעוד רואה אני מנגד את חומות עולם המבוגרים מתפוררות. אך מה יכולה מהפכה בחייו של אדם להבטיח? חרם לאחדים וחסד לאחרים. אך אל נא תטעו לחשוב כי מבית אני מוחרם. לא ולא. בביתי, מוצא אני מקלט של שלום ובטח. דווקא בארץ המובטחת (הארץ החדשה) מוחרם אני. האם החברה החילונית בועטת בי? האם בלי משים אני נבעט? לא אפרוש כאן את כל מגילת חיי, ואציין רק את הדברים שדרושים ציון. אני בן 21 וחצי. מגיע מחברה שנודעת בשמות שונים כמו הכיפה הסרוגה, או המחנה הדתי ציוני. למדתי כשנה וחצי בישיבת הסדר, לצורך בירור מושכל של נתיבות האמונה בה הלכתי ללא ערר. בברכת הרבנים, פרשתי מעולם ילדותי, ומצאתי את עצמי בעולם זר ומנוכר. התפקוד הפונקציונאלי שלי מבחינה חברתית שואף לאפס. לפני שנה וחצי חציתי את הקווים, ואני מרגיש את עצמי זר לחברה הדתית וזר לחברה החילונית. כן, אני לוקה בביישנות. כן, ניחנתי במופנמות לא קטנה, ואולי במנת יתר ממנה. אך מעולם לא סבלתי מכך. בחברה הדתית, הייתי ציר מרכזי במעגל החברתי, על-אף תכונת הביישנות. היה לי מעגל חברים גדול, והייתי גורם משמעותי בחייהם של אנשים רבים. כיום, אין לי חברים כלל. הקשר ביני לבין חברי הדתיים נותק זה מכבר (מסיבות שקל לתת את הדעת עליהן), וחברים חילוניים אין. לא פעם בתקופה האחרונה, הרהרתי שמא סובל אני ב"חרדה חברתית" (Social Fobia) אשר עד היום לא באה לידי ביטוי, כיוון שהמיקום החברתי שלי היכה שורש חזק בילדות, ועל-כן לא נדרשתי למאמץ יתר. תמיד הייתי חלק מקבוצה. גם כשהגעתי לישיבה - מקום חדש ואנשים חדשים, הגיעו יחד איתי חברים שעברו איתי מסע ילדות ובגרות שלם - החל מהגן, והשתלבות חברתית כאשר מגיעה היא מתוך קבוצה מגובשת, קלה יותר. ואילו היום, כאשר אני נדרש להפגין כישורים חברתיים חזקים, על מנת להכנס בקבוצה שאני לא מכיר, אני נכשל. כדי להבין עד כמה המלכודת שנקלעתי אליה חמורה, די לעיין בהתרחשות הבאה, שהזדמנה לא מכבר. בתחילת שנת הלימודים (סוף אוקטובר) התחלתי ללמוד במכינה של אוניברסיטת חיפה. הציפיות שלי שאכלסו קומות רבות, לא החזיקו לבסוף ולו מים. נכשלתי מבחינה חברתית כשלון חרוץ, לא הצלחתי לבוא בחברה, וסופו של דבר, שמצאתי את עצמי מחוץ לשערי האוניברסיטה. סיימתי נכון לעכשיו את לימודי. עד כדי כך המצב שלי קשה. זה פוגע בי כאבן גדולה, זה פוצע אותי כתער חד. הפערים התרבותיים וההתנהגותיים ביני לבין החברה החילונים "עמוקים מיני ים ורחבים מארץ מידה". די בכך שאזכיר, כי מאורע בו בחור נגע בכתפה של בחורה כדי להסב את תשומת ליבה, עורר אצלי תגובה פנימית - שמתי לב לאירוע (שבחברה החילונית נחשב לדבר של מה בכך). אני פוחד מהעתיד כמו ממוות. אני לא רוצה ואפילו בוחל במחשבה שאני אחיה לבד, ללא חברים וללא בת זוג. אך בלתי ניתן להתעלם מהעובדה שללא שינוי דרסטי באורח חיי, המסלול אכן יגיע לשם בסופו של דבר. אני לא אתן לכך להתרחש ! אני מעוניין לחיות את חיי באופן טוטאלי. להיות או לחדול -- והמבין יבין. האם יתכן לי מוצא ? שמא קיימת דרך שתוכל לסלול לי פתח מתוך המלכוד בו אני חי היום? האם אוכל להוריד את הדגל השחור משחור שמתנוסס מעל לסיפור חיי ? לסיום, ברצוני להודות לכל אלו שהקדישו מזמנם ועברו על הודעתי. אשמח לקבל תגובות רעיונות והצעות. גורגיאס - בכלוב הצר של עצמו

גורגיאס היקר, הבחירה שלך בשינוי תרבותי-חברתי כה דרסטי היא גם בחירה מודעת במשבר ואף בטראומה קשה. זהו מעשה אמיץ ואף הרפתקני, ואני משער שמדי יום אתה מגלה קשיים חדשים, אותם לא צפית מראש. כפי שידוע לי, ישנם גופים המסייעים לאנשים במצבך, ואני מקווה שאתה נעזר בהם. אני הייתי מציע לפתוח פורום מיוחד לחוזרים בשאלה, שיאפשר סיוע ותמיכה הדדית. עם זאת, אני מאמין שדוקא הכוח שאיפשר לך לעשות את הצעד הקשה הזה, הוא גם זה שיאפשר לך להתמיד בו ולהצליח. אתה מכנה את עצמך בשמו של גדול הספקנים מאז ומעולם. וכך אמר גורגיאס: שום דבר אינו קיים אם היה קיים משהו, לא היינו מבינים אותו אם היינו מבינים משהו, לא היינו יכולים להעבירו לאחרים זוהי ספקנות דסטרוקטיבית, הרסנית, שאינה מניחה שום תקווה. אני מקווה שאמונתך ביכולת להתגבר על המכשולים תתחזק, ושתאמץ את הספקנות החיובית, הקונסטרוקטיבית של דקרט. דקרט הציע להטיל ספק בכל, כדי להגיע אל האמת. בזמן הטלת הספק הוא הציע להמשיך לדבוק בסדרים הישנים, כדי שלא ללכת לאיבוד באי-ידיעה. בהצלחה, דרור גרין

לגורגיאס, "האזרח שידיו אזוקות בטבעות ברזל" שלום. אתה עדיין אזרח, עוד לא אסיר בצינוק. כלומר, עדיין יש בידך בחירה. הבחירה היא האם תשאר בעולם דטרמיניסטי של שחור ולבן, טוב ורע, (טוטאלי, כפי שכתבת) או שתמצא גוונים שיהפכו את החיים לצבעוניים יותר וניסבלים יותר. אולי אפילו לנעימים. אתה נשמע כאדם בעל פילוסופית חיים, וגם אם שינית את דרכיך ועזבת הדת, אתה כנראה עדיין אדם דתי בצורת מחשבתך. אלא שהאלוהים שמולו אתה עומד כעת הרבה פחות יציב ומבטיח מהאלוהים שעמד מולך בדרכך הקודמת. הבטחותיו של האלוהים החילוני יפות לכאורה: חופש, אושר, נשים, לימודים חילוניים, והרשימה ארוכה. רק האמן בהן והן יתגשמו... אין זה כל כך פשוט כנראה. אמנם נותרת באותה מדינה אך היגרת לחברה אחרת. בחברה הזו אתה מנסה לבנות מחדש את זהותך העצמית וקשריך החברתיים. כמו בכל תהליך של עזיבת המוכר לטובת ארץ חדשה ולא מוכרת ישנם משברים. ההבטחות שניתנו לארץ זבת חלב ודבש אינן מתממשות תמיד במהירות ואולי בעצם מה שחיפשת נמצא בכלל בפנים ולא בחוץ. אתה נשמע אדם בצומת מאוד משמעותית בחייו. בתקופה הזו חשוב שתוכל להתחלק ולהתייעץ, הן לצורך החלטות פרקטיות כיצד לנהל את חייך, אבל גם כדי להגדיר מחדש את פילוסופית חייך המצויה כיום במשבר. הייתי מציע לך לעשות מסע אישי כדי לצאת מהמצב בו אתה שרוי כעת. נסה לשוחח עם מכריך, קרוביך וחבריך שאיתם יש לך שפה משותפת. הייתי ממליץ לך לפנות גם לתהליך של פסיכותרפיה ולאפשר לעצמך מסע מאורגן לחיפוש ה"עצמי האמיתי" שלך שהוא משאת נפשך מתוך אופן הצגת דבריך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אינני זוכר את שמה ברגע זה אך לאחרונה יש לה פרסומות רבות ברדיו אולי כדאי לך לפנות אליהם

אני סובלת מחרדות לפני כמה חודשיים (3) פניתי לפסיכולוגית לקבלת טיפול ואיך שהתחלתי את הטיפול כל הפחדים צפו לי (פחדים ישנים וחדשים)- הרגשתי כאילו אני מאבדת שליטה על חיי. ראוי לציין כי לפני הטיפול - אומנם היתי בשליטה והדחקתי את הפחד שממנו סבלתי הפחד שממנו סבלתי היה פחד שלא יכולתי לנשום בסיטואציות מסוימות במיוחד - מה שלא הפריע לחיות את חיי "בשקט", בשליטה . לאחר שפניתי לפסכולוגית - היא הפנתה אותי לפסיכיאטר היות והחרדות גדלו מאוד ומאז אני מקבלת 3 כדורים של סרוקסט. היום אני מרגישה עם הכדורים יחסית בסדר וממשיכה עם הטיפול. הפחד העיקרי שלי הוא מה יהיה אחרי שאסיים לקחת את הכדורים????? כמו כן אני כל הזמן לא יכולה להוריד מהראש את המחשבה כי אולי עשיתי טעות שפניתי לפסיכולוגיה?? ראוי לציין כי אני לא מאמינה כל כך "בפסיכולוגיה" כמו שאבי אומר "שהפסיכולוגים בעצמם זקוקים לטיפול" עוד משהו שמפריע לי זה ההורים שלי - שמורידים לי את המוטיבציה והאמון בתחום הם מפחדים מאוד שאני לוקחת 3כדורים , והולכת לפסיכולוג שזה המון כסף. אני לפעמים מעדיפה שיהיהלי משהו פיזי ולא נפשי ,הרי כולנו יודעים שהחברה פחות מקבלת את האנשים שלוקים בבעיה נפשית ולכן הרבה אנשים מסתירים ממה שהם סובלים. אודה לכם מאוד אם תגיבו לי על כל הנקודות שהעלתי. אשמח לקבל תגובות - מהגולשים "בעלי הנסיון"נ בחרדות או סתם אנשים לדעת מה הם חושבים. כמו כן אשמח לתשובה גם מפסיכולוג וגם מפסיכיאטר (במיוחד האם 3 כדורים זה ממש מינון גבוהה). בבקשה תגיבו , אני די מרגישה לבד במערכה,בודדה וגלמודה.

טליה שלום ראשית, הייתי ממליץ לך להדפיס את ההודעה ששלחת לפורום ולהקריא אותה לפסיכולוגית שלך. זו הדרך הנכונה והיעילה ביותר לטפל בכל השאלות שאת מציגה. מה שאת אומרת בעצם שלא רק שהגעת לטיפול עם חרדות, אלא שכעת יש לך חרדה מהטיפול עצמו. אולי הוא לא הטיפול הנכון, הביקורת עליו מההורים, הספקנות שלך ושל הוריך על יעילותו של טיפול פסיכולוגי ועל אישיותם של הפסיכולוגים וכו'. השאלה היא איזו אלטרנטיבה יש לך היום. הרי ניגשת לטיפול משולב של תרופות ושיחות. כך שלא ניתן לטעון שתרופות יעזרו לך יותר משיחות. את לוקחת את שניהם ועדיין מרגישה במצוקה. את פוגשת פסיכולוגית במשך שלושה חודשים. זה בהחלט זמן סביר כדי לבדוק איך את מרגישה בטיפול. זה לא אומר שהבעיות נפתרו בזמן זה כי לעיתים תהליכים ש"היתבשלו" במשך שנים לוקחים זמן רב עד שהם נפתרים. אבל בהחלט כדאי לשאול את עצמך האם נוצר קשר טיפולי טוב, האם את מרגישה שהיא מבינה אותך ושאת סומכת עליה. במידה ולא, עליך להביא את השאלות הללו לטיפול בצורה ישירה. דיון כנה בשאלות הללו יוביל בודאי ליצירת האמון או להפסקת הטיפול והחלפת מטפל. בעית האמון היא קריטית לאור דבריך. התחלת את הטיפול מתוך ספקות רבים על יעילותו וקיבלת חיזוקים שליליים מאוד גם מהוריך לגבי הטיפול. במצב כזה יתכן שאת נזהרת שלא באמת להמצא בטיפול כל כולך ופוגעת כך במו ידייך ביעילות הטיפול. הצעה: קחי לך פרק זמן שבו תגידי לעצמך שכל השאלות על מהות ויעילות הטיפולים יורדות למחתרת. את זקוקה לקצת שקט כדי לעסוק בריפוי עצמו. למשל, תגדירי שלושה חודשים בהם את מתמסרת באופן מלא הן לטיפול התרופתי והן לשיחות. אל תתעסקי עם השאלה מה יקרה אחרי שתפסיקי את התרופות ולא אם הפסיכולוג צריך בעצמו טיפול. חשבי רק על הבעיות האמיתיות שבגללן הגעת לטיפול ובאופן שבו את פועלת כדי לפתור אותן. יש לי הרגשה שאם תוכלי להרשות לעצמך להיות באמת "מטופלת", דברים גם יתחילו לזוז במהירות רבה יותר. אם בתום פסק הזמן את רואה שאין שינוי - זה הזמן להחליט על שינוי בשיטת הטיפול. בינתיים לפי תיאורך, ללא היכרות אישית עם הנפשות הפועלות, את עושה את הדבר הנכון. ועוד מילה אחרונה. יתכן שקשה להוריך להתמודד עם זה שקשה לך ושאת זקוקה לטיפול. אבל הביקורת שלהם לא עוזרת לך להתקדם. הסבירי להם בעדינות שאת בתקופה רגישה כעת ושאת זקוקה לעידודם ולא לביקורת על דרכך. הביקורת לא "תתקן" אותך אלא רק תסבך אותך. במידה וזה לא אפשרי פשוט נסי להתעלם מהביקורת (ו/או הביאי אותה לטיפול). אם תצליחי להיפתר מהמחשבות על הביקורת אולי תצליחי גם להיפתר מהחרדות האחרות... בברכה ד"ר אורן קפלן

טליה שלום! גם אני כמוך באותה הסירה , אולם יש לך את האפשרות לבחור ללכת אחורה או להתקדם ולנצח את החרדה! ראשית לגבי ההורים שלך אני יודעת שהם רק רוצים לטובתינו אולם לפעמים סטיגמות גם להם יש וצריך להבין אותם אבל בהחלט לא לתת לזה לפגוע במוטיבציה שלך , מפני שעצם פנייתך לפסיכיאטר עשית צעד מאוד נבון. גם אני מטופלת בכדור נוגד חרדה וגם לי היו את אותם הפחדים כמו שלך , אולם בעזרת מטפלת מקצועית למדתי לשנות מחשבות שליליות לחיוביות.

אימי אושפזה בכפר שאול ירושלים. שהתה בבית אבות תקופה קצרה, כאשר אבי נמצא באותו מקום במחלקת תשושים.(בעיה של דימנציה). החלה להתלונן שעוקבים אחריה ובודקים כל דבר שעושה. ובכלל שמתנכלים לה בכל דבר. לאחר נסיון של מצוקה (נסיון חניקה בחגורה) ודיבורים כלליים בנושא המוות שיגאל אותה החלטנו לאשפזה. החלו בטיפול בתרופה- זיפרסקה. אשמח לקבל תשובה כדי להבין יותר בנושא הרדיפה ובכלל לגבי כל התופעה והאם באמת אפשר לחזור לחיים שיגרתיים עם טיפול תרופתי וכל דבר שיוכל בכלל לעזור לי כבת בנושא זה. בברכה חיה 4.12.00

סכיזופרניה

אימי אושפזה בכפר שאול ירושלים. שהתה בבית אבות תקופה קצרה, כאשר אבי נמצא באותו מקום במחלקת תשושים.(בעיה של דימנציה). החלה להתלונן שעוקבים אחריה ובודקים כל דבר שעושה. ובכלל שמתנכלים לה בכל דבר. לאחר נסיון של מצוקה (נסיון חניקה בחגורה) ודיבורים כלליים בנושא המוות שיגאל אותה החלטנו לאשפזה. החלו בטיפול בתרופה- זיפרסקה. אשמח לקבל תשובה כדי להבין יותר בנושא הרדיפה ובכלל לגבי כל התופעה והאם באמת אפשר לחזור לחיים שיגרתיים עם טיפול תרופתי וכל דבר שיוכל בכלל לעזור לי כבת בנושא זה. בברכה חיה 4.12.00

חיה שלום ראשית ארצה להתייחס אליך, למרות שלא שאלת על כך דבר. אני מתאר לעצמי שאת עוברת תקופה קשה. לטפל בשני הורים המאושפזים במצב כפי שתיארת זו התמודדות מאוד לא פשוטה. במצב הזה חשוב לקבל כמה שיותר מידע ותמיכה כדי שתוכלי לשמור גם על עצמך במצב הלחץ הזה. אל תישארי לבד עם ההתלבטויות, נסי להיעזר במקורות התמיכה שבסביבה, החל מחברים, משפחה, אנשי צוות מקצועיים וסיעודיים במוסד האישפוז, ואם יש צורך גם עם מטפל חיצוני. לא אוכל לספק לך מידע בנושא התרופות כיוון שזה לא תחום ההתמחות שלי. לגבי התופעות שאת מתארת הן נשמעות כמצב פסיכוטי, כלומר כמצב שבו אדם מאבד את בוחן ושיפוט המציאות ומפרש אותה בצורה ייחודית. במצבים אלו יש תופעה נפוצה של תחושת רדיפה. יתכן שזה קשור לכך שהאדם חש שמשהו מאוד לא בסדר איתו ומנסה למצוא לכך סיבה הגיונית. מאחר וההגיון עובד אחרת במצב הפסיכוטי ניתן לחשוד שגורמים בסביבה הם שגורמים לשינויים הפנימיים. כך קורה למשל שאנשים שומעים קולות מתוך נפשם וסבורים שיש מישהו חיצוני שמדבר אליהם. תרופות אנטי פסיכוטיות יכולות בהחלט להיות יעילות במצבים כאלה ויש מקרים רבים שאחרי תקופה של איזון חוזרים לחיים שגרתיים למדי. עם זאת, צריך לבחון כל מקרה לגופו כדי להבין אותו לעומק. אני ממליץ לך, כמו שאני ממליץ בד"כ לפונים ששואלים מה לעשות לגבי קרובי משפחה מאושפזים: יש הרבה מקורות ידע בתוך המוסד. פני למנהל המחלקה ובקשי הסברים על התופעות, או הפניה לאיש מקצוע אחר בתוך המוסד שיוכל להיות איתך בקשר קבוע ולהסביר את התופעות, הטיפול והתקדמות הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי היום אני בן 32 לפני 6 שנים חליתי במחלה סרטנית "הודצקין" ולאחר טיפול כימוטרפי שנמשך כחצי שנה הבראתי לחלוטין. הבעיה שלי כיום שאני לא מצליח להתגבר על הטראומה . כל שפעת או סתאם כאב קטן , אני בטוח שהמחלה חזרה ואני מרגיש חולשות וסחרחורת . האם אפשר בצורה כלשהיא להתגבר או להפחית את החרדות ?

דני שלום רב, התופעה עליה אתה מספר ידועה היטב. אדם כמוך, שלקה בסרטן והצליח להתגבר עליו, חי בפחד יומיומי "מתי הסרטן יחזור". ישנם אנשים שמתוך הפחד, גוררים את עצמם להתערבויות כירורגיות שונות, כגון: כריתת שד לנשים עם סיכון גבוה לממאירות בשד (היתה כתבה בסופ"ש בעיתון "הארץ" על נשים בסיכון גבוה שמבצעות מראש כריתת שד, עוד לפני שהן חלו בכלל), עריכת בדיקות תכופות לגילוי סרטן וכו'. על אף שהחרדות הללו נפוצות ושכיחות, אני מודעת לקושי הרב המתלווה לתחושות אלו. להערכתי הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי, שם תוכל לעבד את עובדת המחלה, ההתגברות עליה וההתמודדות עם החיים שאחרי המחלה ועם החרדות שהיא תשוב. המון בריאות ובהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

כתוב "אשרי אדם מפחד תמיד" פחד זה דבר טוב, אבל תלוי המינון, חלית, הבראת, תעקוב, תראה מה הרופאים אומרים, ותעקוב, זה לא היפוכונדריה, זה דבר נורמאלי, היפוכונדר, שומע על מחלה, מיד הולך להבדק אולי הוא חולה בה, בעצם הוא בטוח שהוא חולה בה. אצלך יש יסוד לפחד. אז תכניס אותו לקופסא קטנה שתחזיק בכיס, וזהו, תמשיך לחיות, צל המחלה ההיא ילווה אותך כל הזמן, אז גם זה טו ב. כך אנשים רואים את החיים בפרופורציה נכונה, ומעריכים כל רגע בחיים. רואים בטפל טפל, ובעיקר עיקר, ולא להיפך. אין שום סיבה לבחליף מחלה פיסית במחלה נפשית , אם תחליט להיות בריא- אתה תהיה.

אם אתה רוצה להיות פסיכיאטר עליך להבין את מה שהחולה אומר: 1. אני לא סמכות לקבוע שיחות לא תרופות כן לכן אמרתי בפרוש שאני מייצג את עצמי 2. ביטאתי את תחושותי כחולה שלא הייתי קונה את שירותיהם הבלעדיים של פסיכולוגים קליניים כטיפול בלעדי אלא סומך רק על הטיפול התרופתי 3. קיומה של רפואה מלוכלכת (הכוללת מכירת תכשירי שווא להרזיה + פסיכולוגים המבטיחים לאנשים מסויימים יותר ממה שהם יכולים לקיים) לא מוטלת בספק

1.אין לך סיבה ליכעוס,אתה כתבת הודעה שהיא דעתך,ואני הגבתי עם הודעה שהיא דעתי 2....אני אישית לא היתי סומך כל כך על תרופות,כי לפי דעתי זה כיסוי תחת טוב,שמטפל בסימפטום אבל לא בבעיה 3. "רפואה מלוכלכת"-הפסיכאטריה המודרית,היא אולי בין הענפשים המטונפים ביותר ברפואה... תיזכור בבקשה את פרשת ה "ריטלין", אלו לא פסיכולוגים שרשמו את את הריטלין,אלא פסיכאטרים ו נירולוגים (אתה תוכל ליראות את זה אפילו בפורום הזה) אתה כבר מגיעה עם עמדה מאוד נוקשה נגד שיחות... הדעה שלך נוגדת את דעתי,וכתבי את זה,וכתבי את דעתי,אם אתה ניפגעה מהצורה בא כתבתי את הודעה,אני מיתנצל מעומק ליבי אם ניפגעת ביגלל שדעתי מנוגדת לדעתך,אז... זאת בעיה שלך אופיר

שמעתי על כדורי הרגעה בשם דראלין הייתי שמח לדעת מה ההשפעות שלהם, האם הם ממכרים, האם הם מכילים כימיקלים או חומרים טבעיים והאם מומלץ לקחת אותם

גל שלום! על פי הידוע לי דראלין היא תרופה מקבוצת חוסמי בתא אשר מיועדת להורדת לחץ דם גבוה ובמינונים נמוכים 10 מ"ג - מיועדת להורדת קצב הלב. לדעתי יש הרבה תרופות אחרות אשר מרגיעות. דראלין גם חייבים לקחת באופן קבוע. תברר עם הרופא שלך, תבקש כדור שאפשר לקחת אותו רק בשעת הצורך. כמו כן אתה יכול לנסות תרופות טבעיות להרגעה. תרגיש טוב.

בפסיכיאטריה משתמשים בדראלין במצבים של חרדה פסיכוסומטית. אם הבעיה שלך איננה פסיכוסומטית אז הדראלין לא יעזור.

דר קפלן- שלום, הייתי רוצה לדעת איך בעצם מתבצעת ההיפנוזה, מה המהפנט עושה/אומר למטופל, הרי נראה לי דיי ברור שהוא לא אומר לו--- תתהפנט וזהו, מהו בעצם התהליך שמועבר כדי להביא להיפנוזה? תודה.

שלום אכן לא אומרים "תתהפנט" וזהו. בעיקרון, להיפנוזה יש מספר שלבים וקשה לתאר את התהליך דרך האינטרנט. אוכל לומר בכלליות שמדובר בהליך מסודר שבו מוכנס המטופל בעזרת הוראות המהפנט למצב של רגיעה וריכוז שמוביל בסופו של דבר למצב היפנוטי. דברי המהפנט אינם מעשי קסם או מיסטיקה אלא פשוט תהליך של הרפיה עם מספר מרכיבים נלווים. אם עשית פעם תהליך של הרפיה שרירית או דמיון מודרך אתה יכול לחוש משהו מתוך תהליך ההיפנוטיזציה. בתוך המצב ההיפנוטי ניתן לערוך את הטיפול הייעודי הדרוש. למשל, רופא שיניים המשתמש בהיפנוזה יכול להביא את המטופל למצב שבו יוכל לערוך טיפולי שיניים ללא חומר מרדים. בפסיכולוגיה משתמשים בתהליכים של טיפול בכאב, חרדות ופוביות, אך גם במגוון נושאים נוספים, כולל תהליכים נפשיים עמוקים ודינמיים, הכל לפי גישתו הטיפולית של המהפנט והסיבה שבגללה נבחרה שיטה זו. בתום התהליך יוצא המטופל מהמצב ההיפנוטי בעזרת הוראות המהפנט ופעמים רבות חש רגיעה גם זמן כזה או אחר לאחר התהליך. יש גם תהליך של היפנוט עצמי הנעשה בדרך דומה מאוד אבל באימון עצמי. ניתן להשתמש בהיפנוט עצמי בין היתר כדרך לשמירת הישגים של טיפול היפנוטי מונחה לטווח ארוך. אני ממליץ לקרוא את התשובה שנתתי אתמול לגילה בנושא היפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

למרות שרציתי לדעת יותר פרטים - ואתה כנראה לא יכול לספק לי אותם... תודדה!

שלום! יש לי שאלה. לסבתא שלי יש בעייה: זה התחיל בהרגשת חום באזור הצווארץ עבר לאיזור הגב ולעתים קרובות עובר גם לחזה. היא מתלוננת על תחושת חום זו, אך בערב ולקראת הלילה התחושה קופצת פעם קר לה ופעם חם. מצב זה הביא אותה גם למצב נפשי לא יציב, היא נעשית פתאום עצבני ובעצמה מודה בזה. נעשו לה בדיקות דם, צילום חזה, א.ק.ג. והכל נמצא תקין או ללא שינוי משמעותי ביחס לקודם. האם נתקלתם במצב כזה ומה ניתן לעשות? תודה רבה.

נטלי שלום רב, לא ברור לי מהן התופעות שמהן סובלת סבתך, ובוודאי שאינני יכולה לאבחן את המצב הפיזי, כיון שאינני רופאה. אולם רציתי לבדוק איתך, האם הבדיקות שעשיתם לה היו אצל רופא המשפחה? או אצל רופא מומחה? להערכתי כדאי לגשת איתה לאבחון אצל פסיכוגריאטר. רופא שכזה מודע לבעיות הפזיולוגיות הקשורות למצב הזיקנה והן לבעיות נפשיות, כגון תשישות נפש, דמנציה ועוד. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

שלום לך! תודה רבה על תשובתך. בתשובה לשאלתך אנו כבר היינו עם סבתא גם אצל רופאת משפחה וגם אצל מומחים שונים, אך אמרו שיכול להיות שהבעיה נובעת מבעיה פסיכולוגית ונתנו לה תרופות להרגעה, אך תרופות אלו משפיעות עליה להיפך בצורה מעוררת אי רגיעה. לכן איננו יודעם מה לעשות. אולי את יכולה להמליץ למי ניתן לפנות? תודה רבה.

אם הבנתי נכון מתשובתך לשירה אתה מתרעם על כך שמפטמים את החולים בתרופות במקום לממן להם טיפולים בשיחות עם פסיכולוגים. ברור שאם היו נוהגים בשיטתך המרוויחים הגדולים היו הפסיכולוגים הקליניים שיש להם רישיון והפסיכותרפיסטים שלא צריכים רישיון. כמי שעבר חוויה ויודע ב ל מעלה מ 100 אחוז שהבעיה שלי היא ביו נוירולוגית לא הייתי מתנדב להפסיק תרופות ולקבל את שירותי הפסיכולוגיה גם אם היו ניתנים ללא תשלום כמובן שאני רשאי לדבר ומדבר רק בשם עצמי כאשר ממליצים בפני לעבור טיפול בשיחות אני נעלב כי אני יודע שאם הייתי זקוק לטיפול בשיחות אז משהו אצלי בתהליך החשיבה משובש בעוד שליקויים פיזיולוגים הם מולדים ואינם בשליטתי אם מסבירים לי משהו אני מבין לכן אני לא דפוק

אני חושב שהגעת לדיון שהיה,עם עמדה כבר מוכנה לא=לשיחות,כן=לתרופות אז קודם כל גם פסיכוטרפיסטים צריכים רישיון,הרשה לי להפתיע אותך אף אחד לא אמר שאדם שנימצא בדיכון,הוא אדם שתהליכי החשיבה שלו מבולבלים,דיכאן זה סימפטום לקונפליקט,שניתן ליפתור גם ע"י שיחות וגם ע"י תרופות בין עם זה אי איזון כימיכלי במוח ובים עם זה קונפליקט נפשי,זה עדיי לא בשליטתך אני עדיין חושב שיש מקירים שבהם לא צריכים ישר לתת תרופות,כי תרופות מעלימות את הסימפטום ולא את הבעיה,ואם הבעיה היא קונפליקט נפשי,הסימפטופ (הדיכאון) יחזור אחרי הפסקת השימוש בתרופות. זאת דעתי האישית והלא מיקצועית אופיר

שאול כתב את דבריו מניסיונו האישי. וכבר אמרו קדמונים :"אין חכם כבעל ניסיון" ואפשר גם להוסיף: "מה שטוב לאחד לא בהכרח טוב גם לשני". אז מה לך להתעמת איתו כאן? מדוע אתה ממשיך להתסיס את הפורום כהרגלך הקדמון? צא מזה- כל תגובה נוספת שלך בעניין רק מזיקה.

שלום אופיר, עניתי על שאלתך למטה. אין צורך לשאול פעמיים. ולעניין ההבנה, הפסיכותרפיה עוסקת ברגשות, ובתהליכים רגשיים. ההבנה היא חלק מכך, אך בה עצמה אין פתרון לבעיות נפשיות. גם אנשים חכמים ונבונים כמוך עשויים להיעזר בפסיכותרפיה. דרור גרין

איזה שאלה שאלתי אותך ??!?!?!!?!?!?!? לי אין שום דבר נגד פסיכוטרפיה.... קרא את הודעה שלי הבעיה שלי היא נגד רישום פרוע של תורופות "פלא" אופיר

מה הסיבות לכסיסת ציפורניים ?, כיצד ניתן לטפל בכך ולא באמצעות חומרים מרים ודוחים ? הכוונה לילד צעיר בן 3 העושה זאת כבר כשנה וחצי וסובל מכאבי הכסיסה. לא ידוע מי מאנשי הצוות המקצועיים בפורום מטפל / מתייחס לבעיה, לפיכך אבקש לנתב אותה אליו. תודה.

שלום לשניכם. שאלתם לגבי אותו סימפטום- אם כי בגילאים שונים. קשה להשיב לכם ללא שתספקו כל אחד בנפרד ועל ילדו/ ילדתו יותר פרטים- כמו- כמה זמן זה נמשך? מתי זה קורה- האם סביב שינויים, פרידות, חרדה או מתח? האם ניסיתם כבר דרכי התמודדות שונות עם הבעיה? האם בשאר תחומי החיים ישנן בעיות או קשיים נוספים (אכילה, שינה, גמילה מחיתולים וכו'). בשלב זה אוכל רק להגיד כי כסיסת הציפורניים הינה בדרך כלל ביטוי לקושי כלשהו. בכדי לטפל בסימפטום יש לדעתי לנסות ולהבין את הקושי הגורם. אשמח לנסות ולהבין יותר. תודה. רוית.

לרבית שלום! קודם כל תודה על התיחסות! :-) לגבי בן שלי : זה החתחיל בכיתה א' וכבר 4 שנים.ושמתי לב שזה קורה או ליד הטלויזיה או בבית הספר שאני אינני רואה. ניסיתי כבר חומר מרה ,דיבורים ,הסברים... הוא כבר גדול יכול להבין. ועכשיו משעשינו, זה אמרנו לו שאנחנו רוצים לראות ציפורניים ורק אחרי זה הוא יכול להמשיך לשחק במחשב שלו. וכבר כמה ימים אני לא רואה סימנים של כסיסה. כל יום אני בודקת צפורניים. פעם הוא אנה לי על שאלה "למה זה קורה?" שמתי מוח יגיד ללב לא לעשות את זה ורק אח"כ הוא יפסיק. אבל לא היה הסבר מפורט יותר.אני מקווה מאוד שזה יעזור. אבל מי יודע... יכול ליהות שלא. תודה ורה.