פורום פסיכולוגיה קלינית

עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלה בדף 75 .

אליאו שלום מעניין איך שניסחת את השאלה באמת גם פסיכיאטרים פונים לטיפול חשמל במקרה של סכיזופרניה רק כאשר הם מאד מתוסכלים. מתוסכלים מחוסר התגובה לטיפול לנוכח הסבל הנורא של המטופל ומשפחתו. התסכול של חוסר יכולת לעזור מביא למחשבה אולי טיפול חשמל יעזור הטיפול בחשמל התגלה כיעיל מאד במקרים של דיכאון בסכיזופרניה התגובה היא פחותה - אבל יש לזכור כי לפעמים יש תגובה לטיפול זה - כיוון שהטיפול לא מזיק - במקרה הגרוע הוא לא יעזור - יש מקום לחשוב עליו - כמובן ליפני-כן יש לבדוק היטב עם כל הניסיונות הטיפוליים האפשריים מוצאו עם את מעונינת להשתתף במחקרים חדשניים שעלולים להביא שיפור לבנך צרי איתי קשר דרך הטלפון שלי בכרטיס האישי (לחיצה על שמי בדף הפורום

עדיין לא ענית לשאלה שלי.

אליאו שלום מעניין איך שניסחת את השאלה באמת גם פסיכיאטרים פונים לטיפול חשמל במקרה של סכיזופרניה רק כאשר הם מאד מתוסכלים. מתוסכלים מחוסר התגובה לטיפול לנוכח הסבל הנורא של המטופל ומשפחתו. התסכול של חוסר יכולת לעזור מביא למחשבה אולי טיפול חשמל יעזור הטיפול בחשמל התגלה כיעיל מאד במקרים של דיכאון בסכיזופרניה התגובה היא פחותה - אבל יש לזכור כי לפעמים יש תגובה לטיפול זה - כיוון שהטיפול לא מזיק - במקרה הגרוע הוא לא יעזור - יש מקום לחשוב עליו - כמובן ליפני-כן יש לבדוק היטב עם כל הניסיונות הטיפוליים האפשריים מוצאו עם את מעונינת להשתתף במחקרים חדשניים שעלולים להביא שיפור לבנך צרי איתי קשר דרך הטלפון שלי בכרטיס האישי (לחיצה על שמי בדף הפורום

שלום רב נמצאת במצב של מתח אשר מתבטא במצב פיסי לא בריא. יש לי בעיה במיפרק הלסת אשר נתפס ואפילו התנפח השבוע מעל הרקה. ידוע שמצב זה הוא שילוב של מצב פיסי של הלסת מחוסר איזון בסיסי בין הימין והשמאל. עם זה מצב של מתח מחריף מאד את התגובה הפיסית. מבחינת רפואה פה ולסת מטופלת בעזרת משככי כאבים וניסיונות להקלה. טיפול ממשי אין. כרגע מאד סובלת ואפילו נעזרת ב- VABEN להרגעה. אפילו אלה לא ממש מקלים. וכמובן שלא רצוי בכלל וגם לא רוצה אישית להשאר עם פתרון זה. אין ספק שמצבי מחריף ומשגע ולבד אינני יכולה להתמודד. כרגע לא עובדת ונמצאת במעגל שגם לא מסוגלת לעבוד עם כאבים ורפלקסים רצופים של המפרק בלסת. כך שכסף רב אין לי. מבקשת עזרה מקצועית בתשלום סימלי או ללא תשלום. או שם של גוף אשר יכולה להעזר בו. אני אדם עם המון פוטניאל ועלולה ללכת לאיבוד בחוסר השליטה כמעט שאליו הגעתי. בתודה מראש ליעוצכם.

מור שלום רב, ממכתבך עולה מצוקה רבה, אשר מתבטאת הן במובן הפיזי והן במובן הנפשי. כיון שאת מטופלת במרפאת פה ולסת, ובעצם מקבלת טיפול להיבט הפיזי של התופעה, נותר כעת ההיבט הנפשי. הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול במגזר הציבורי, שם הטיפול לא יעלה כסף רב. אפשר לעשות זאת דרך התחנה לבריאות הנפש הקרובה לאזור מגורייך, או דרך קופ"ח. למיטב ידיעתי בתחונות לבריאות הנפש, זה התשלום הזול ביותר, ואין הדבר מעיד על רמת ואיכות הטיפול המוגש שם. הרבה בריאות, בברכה, טלי פרידמן

מסכים עם טלי

מור שלום, גם אני במצב נפשי דומה. אני מתנדנדת בין ייאוש לתקווה, לרוב ייאוש. רצונך לצאת מהמצב שבו את נמצאת רק יסייע לך בהתמודדות ובחיפוש אחר דרך ושלווה. בנוסף הייתי ממליצה לך במסגרת הרפואה המשלימה למצוא תחום עיסוק והרפייה שמוצא חן בעייניך, לקרוא ספרים בנושא מחשבה חיובית ואף לסגל טכניקות במדיטציה.ספר שהייתי ממליצה לך הוא ריפוי עצמי. בהצלחה

שלום גלית תודה רבה על השיתוף והעצה. ליאוש כדאי לא להתפס. בטח לא להרבה זמן. עם זה, צריך לדעת גם לבקש עזרה כשכבר ברור שלבד מאד קשה להגיע לפתרון. מכירה מאד מקרוב את הנושא של רפואה משלימה וגם ספרות בנושא כולל מדיטציות. לי זה עזר רק לאותו רגע, אך לא פותר את הבעיה הפיסי שמחריפה מסתבר. וזה כשלעצמו מצב שקשה להתמודד איתו. לא חשבתי שאצטרך עזרה פסיכולוגית, אבל אין כל בושה בזה. החיים לא תמיד קלים. אין ספק שאם הייתי 24 שעות בספא מקבלת מסאג'ים וטיפול פנים ובמדיטציות כל היום - הכל למראית עין היה נראה טוב ויפה. אבל החיים הם לא בתוך קונכיה וצריכה להתמודד איתם פנים מול פנים. ולהעזר גם במרגוע ובתחביבים מהנים. וגם ברפואה בכלל. אל תתפסי ליאוש ואם את צריכה משהו. אשמח לעזור גם לך ולא רק לעצמי. בתודה שוב מור

מור הייתי רוצה לברר איתך מספר שאלות חשובות כדי להבין יותר טוב את בעייתך. היכן את מטופלת בנושא הלסת? האם יש לך אבחנה רפואית מדוייקת בנושא? כמה זמן התופעות שאת מתארת קיימות? האם היו עליות או ירידות עם הזמן? האם יש לך היסטוריה רפואית בנושא או/ו בנושאים דומים? האם קיבלת בעבר או מקבלת כיום טיפול נפשי במסגרת כלשהי? בת כמה את? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן תודה לך על העזרה וההתעניינות הפרטנית. אני בת 33. מטופלת לפרקים בפה ולסת באיכילוב כשההפנייה דרך מכבי. המצב של ההחרפה ואפילו התנפחות שמתחילה לרדת מעל הרקה חל בימים האחרונים כמו בכל תחום שאין הרבה מומחים בו. התור שלי אצל הרופא עוד לא הגיע ובנתיים נעזרת במשככי כאבים שכן קיבלתי דרך רופא מנתח באיכילוב (שהוא גם רופא השיניים שלי). עכשיו זהו מצב של הביצה והתרנגולת. ישנה החרפה בזמן מתח וישנו מתח כתוצאה מהמצב הפיסי. אין ספק שמצב של מתח ישנו גם מעבר לכך. בעבר הרחוק היו לי שיחות עם פסיכולוג כתוצאה של גרושים של הוריי וזה היה נחמד ומועיל. אך לא הזדקקתי לעזרה כזאת שנים רבות. אין אבחנה ברורה בנושא הפיסי מכיוון שכל הזמן צצים סימפטומים שונים ומשונים שגם המומחים הכי גדולים שכן פגשתי כבר, מפרידים כל מקרה לגופו. רק מומחה אחד באיכילוב ידע גם לראות שמצב של מתח מתלווה למצב של הלסת ובהומור שלח אותי להתחתן... כרגע אנסה ביום ראשון להקדים את התור אצל המומחה במכבי. ובמקביל אברר על שיחות עם פסיכולוג בתחנה לבריאות הנפש אולי ברמת חן (לא יודעת איך זה עובד בדיוק. אשמח לקבל יותר מידע גם בנושא של תחנות אלה). חושבת שעניתי על כל שאלותיך. תודה שוב מור

שלום, אני סובלת מקלסטרופוביה, ומעויינת לדעת: 1. מהם השיטות לטיפול בבעיה? ( מלבד ייעוץ פסיכולוגי). 2. מה ידוע לך על טיפול בהיפנוזה? 3. להיכן עליי לפנות?

בעיקרון צריך להבין בדיוק את מאפייני הבעיה. קלסטופוביה יכולה לבוא לביטוי בצורות רבות וייחודיות. פתרונות בבעיה ממוקדות באפשרויות הבאות: טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי טיפול בהיפנוזה טיפול תרופתי בעיקרון ניתן, ולעיתים קרובות רצוי, לשלב בין השיטות השונות. דרושה גם הבנה פסיכולוגית רחבה יותר כי לעיתים הסימפטומים "מתיישבים" על רגישויות אישיות מסוגים שונים. טיפול בהיפנוזה יכול לעזור והוא משתלב היטב בטיפול הקוגניטיבי האמור. מנסיוני הוא יכול בהחלט להאיץ תהליכים. עם זאת הוא אינו מגיע לבד. הוא משתלב עם שיטות פסיכולוגיות אחרות כנ"ל. צריך גם לקחת בחשבון שיכולת ההיפנוטיזציה היא תכונה מולדת השונה מאדם לאדם ויש לבחון זאת במפגש הטיפולי. את שאלת הטיפול התרופתי צריך לבחון לאור היכרות מעמיקה יותר איתך ועם בעייתך. הפנייה: תלוי מה את מחפשת, טיפול פרטי או ציבורי. במסגרת השירות הציבורי ישנם מוסדות שונים בהם ניתן לקבל טיפול - דרך קופת החולים, שירותי בריאות הנפש של משרד הבריאות, מחלקות פסיכיאטריות בבית חולים כלליים ובמרפאות חוץ של בתי חולים פסיכיאטריים. לדוגמא, באזור המרכז יש את המרפאה הפסיכיאטרית של בי"ח איכילוב המעניקה פתרונות כאלה. אני מכיר את המרפאה מעבודתי שם בעבר והיא מרפאה טובה. החסרון שיש לעיתים תור המתנה. לגבי טיפול פרטי יש כמובן אפשרויות רבות והחיסרון שלו לעומת השירות הציבורי הוא כמובן העלות שאיננה מוכרת ע"י קופת חולים. אני בעיקרון עוסק בטיפולים ובעיות מסוג זה, במידה ותהיי מעוניינת תוכלי להקיש על שמי בפורום ולכתוב לדואר האלקטרוני המופיע שם. תוכלי גם לבקר באתר הבא המציע רשימות של מטפלים לפי איזור מגורים. יש שם גם המלצות כדי לבחור מטפל מתאים: http://www.therapy-guide.com/welcome.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אין לי הרבה מה להוסיף על היעוץ הטוב של ד"ר קפלן טיפול תרופתי יעיל מאד כאשר הסימפטומים חריפים ומגבילים

שלום אחי בן 26 וחוזר בתשובה כבר 6 שנים בשנתיים האחרונות הוא התחזק באמונתו הפסיק לעבוד ובילה בישיבת יום, לפני מס' חודשים החל להתהדק יותר ויותר. בחודש האחרון התחיל לבלות את סופי בישוב חרדי בצפון, לפני שבועיים נסע לשם במטרה לבדוק את האפשרות לגור במקום, הוא הגיע שישי שבת שעברה לביקור והמצב היה נראה בסדר. אתמול הוא חזר בלווית שני חברים מהמקום כשהוא מבולבל לחלוטין, מדבר לעצמו מנהל דו שיח פנימי בכל רם, בשעת צהריים הוא פתח בנאום פרידה ודיבר על מוות, על אלוהים ועל המשיח, הוא נתקף בבכי, ברעד ולא שלט על צרכיו, הוא ביקש מכולם לצאת בטענה שהוא עומד למות. אמי ואחי נכנסו ללחץ עצום ופחדו לערב אותי מכיוון שאני בהיריון, לפנות ערב מכיוון שהמצב החמיר וכדור הוובן שנתנו לו לא עזר התקשרו אליי. הגעתי עם בעלי ומצאנו אותו במצב גרוע יושב כמו מאובן לא מסוגל להתלבש בעצמו. לקחנו למיון באיכילוב שם פגש אותו הפסיכיאטר, כמובן שאח שלי שהוא עדין ורגיש מיסודו לא ממש תקשר, עשו לו שם בדיקות כלליות ונתנו לו את הכדורים האלו tperpmenan ו - tparpame . הרופא אמר שהם נוגדי הזיות ושלח אותנו עם הפניה לפסיכיאטר. מצטערת שהרחבתי כ"כ אני זקוקה ליעוץ דחוף עבור אחי, מידע על הכדורים, ואולי להמלצה על פסיכיאטר טוב שמכיר גם את נפש החוזרים בתשובה. אלפי תודות - שרית

שרית שלום המצב נשמע מדאיג ביותר. עליכם בפנות באופן דחוף לייעוץ פסיכיאטרי. אחיך נבדק במיון איכילוב, אבל בבית החולים יש גם מחלקה פסיכיאטרית מצויינת. תוכלו לפנות אליה להמשך טיפול טל. 6974707 תוכלו כמובן לפנות גם לייעוץ באופן פרטי, במידה ותרצי המלצה שלחי לי הודעת דואר אלקטרוני ואתן לך טלפון (הקליקי על שמי וכתובת הדואר תהיה שם). בכל מקרה, במידה והמצב מחמיר ניתן לפנות ישירות למיון של כל בית חולים פסיכיאטרי, באזור המרכז ניתן להגיע לגהה או לאברבנל. נושא החזרה לתשובה איננו הסיפור העיקרי כאן. אין צורך לבחור פסיכיאטר לפי הקריטריון הזה. לכל איש מקצוע ותיק גם היכרות עם החזרה בתשובה, מה גם שיתכן שהחזרה בתשובה קשורה למשבר הנפשי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורי קפלן שלום רב אני מודה לך על ההתייחסות המצב אכן מדאיג ואנו בודקים כמה אפשרויות טיפול, היום בבוקר הוא התעורר ב-11:00 התקלח ואכל ונראה טוב הרבה יותר, יש לציין שכבר מזמן הוא לא ישן לילה שלם ואכל ארוחה מלאה כמו היום, לעת עתה עושה רושם שהכדורים שניתנו לו אכן איפסו אותו למרות שהוא נראה עדיין קצת חלש, אני מחכה לראות מה יהיה המצב ביום ראשון ואז אנסה לפעול בהתאם. בכל אופן רציתי להתייעץ שוב ולשאול במידה והמצב ילך וישתפר האם בכל זאת יש צורך לפנות איתו לפסיכיאטר? אני חוששת שהדבר יפחיד אותו . אלפי תודות שרית

מה הקשר בין תשובה לבעיות נפשיות? אולי היו לו בעיות ואחר כך הוא התחיל לחפש דרכים לעזור לעצמו, ותשובה היא אחת מהן? הוא לא היחיד במצבו, ויש הרבה כמוהו, שלא חוזרים בתשובה, אבל חוזרים מהודו, ומכל מיני טריפים ומגיבים כך.

ר. שלום הקשר אינו מחזרה בתשובה לפסיכוזה ובודאי שאין הכוונה שמי שחוזר בתשובה יש לו בעיה נפשית. אסביר את זה דרך דוגמא אחרת ופחות רגישה. יש אחוז לא מבוטל של חולים פסיכוטיים שהחליפו את שמם במשרד הפנים, ולעיתים מספר פעמים. המחלה גורמת למשבר זהות שיכול לגרום לתופעה הזאת. עם זאת, יש הרבה אנשים שסתם מחליפים את שמם במשרד הפנים. כלומר הקשר הוא חד כיווני ולא דו כיווני. בחזרה בתשובה יש אלמנט של הגדרה מחדש של הזהות העצמית זה יכול להיות תהליך נורמטיבי אצל חוזרים בתשובה רבים אבל אצל חולים פסיכוטיים זה יכול סימן למשבר הזהות בקיצור, יש קשר סטטיסטי ואין בכך כוונה לומר דבר או חצי דבר על החוזרים בתשובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הן צרכי השינה הממוצעים בשעות אחה"צ של שלישיה שנולדו בשבוע 26 אני מודה למפרעה על תשובתכס בהקדם. בברכה יעקב שטימלר

יעקוב בוקר טוב!!! קראתי את פנייתך- ובתחילה לא ממש הבנתי למה אתה מתכוון. בהמשך- ראיתי באיזו שעה כתבת והבנתי את מידת העייפות בה כנראה אתם שרויים. הבנתי גם שהשלישייה שלכם נולדה מאוד מוקדם והדבר הזה בפני עצמו מהווה נושא מרכזי. פגות הינה תחום רב מימדי המכיל בתוכו הן את המרכיב של לידת פג שהיא טראומטית בפני עצמה והן מרכיב של "הורות פגית"- זה מונח בו אני משתמשת לצורך הענין ואין לו עדיין התייחסות מדעית, אבל מהמפגש שלי עם הורים לפגים ראיתי כי ההורות טרם זמנה הינה מרכיב בפני עצמו. מעל לכך קיים גם נושא השלישייה- הכורך בתוכו אינטנסיביות מדהימה פיסית ורגשית עם השלכות רבות משל עצמן. קשה לתת תשובה נשלפת על שאלתך מבלי לדעת מהו למשל, הגיל המתוכן של השלישייה, איך הם מבחינה התפתחותית, וקצת על ההסטוריה הקצרה שלהם (הריון, לידה, שהות בפגייה וכיו"ב). אם אתה מעוניין- נסה לפרט יותר עליהם ועליכם ואני אעשה כמיטב יכולתי לעזור. בברכה. רוית.

האם ההורים אשמים בזה שילדיהם (שניים) בעלי הרס עצמי מאוד גבוה האם הם יכולים להוות סיבה ישירה לצורת התנהגות החלטות ואורח חיים של ילדיהם. תודה שאלה נוספת אני בחורה צעירה שמדחיקה והדחיקה את אירועי העבר וגם בטווח הקצר התרחשויות שונות ואף חסרות חשיבות.כיצד ניתן לשפר את הזכרון ולהיזכר בכל מה שנשכח? תודה מראש

שירה שלום רב, שאלותייך לוטות בערפל. הן אינן ברורות וכמו גם מקורן אינו מובן. מה זאת אומרת האם הורים אשמים בהרס עצמי של ילדיהם? האם את חושבת שהורים אחראים על אישיותו המתפתחת של ילדם? האם הרס עצמי קשור בעיניך לאישיות? זה מאד תלוי בראייה שלך את הדברים. בתחום הנפשי אין אנו מחפשים "אשמים" אלא מאיפה נובעים הדברים וכיצד ניתן להתמודד עימם כיום. ונניח שהייתי עונה לך שכן, הורים אשמים בהרס העצמי של ילדיהם. האם זה היה מספק אותך? אם את שואלת זאת בתור הילדה, הרי זה היה מעלה בכך כעס עצום כלפי הוריך. אם את אומרת את זה כאמא, זה היה מעלה בך רגשות אשם ותחושת כישלון בלתי נסלחת. ואם הייתי אומרת שלא, הורים לא אשמים בהרס העצמי של ילדיהם? הייתי מחזירה אותך לנקודת ההתחלה ולתהיות של "מאיפה נובע ההרס העצמי". אין תשובה חד משמעית למקום ממנו ההרס העצמי נובע, ומאיפה בדיוק הוא מתחיל. בטיפול פסיכותרפויטי אפשר לזהות את ההתנהגויות ההרסניות, ולתעל אותן לפעילויות מעודנות יותר והרסניות פחות. משמעות ההורים בחיינו, בעיקר הבוגרים, היא משמעות פסיכולוגית (נפשית) בעיקר. איננו תלויים בהם עוד, ואז מתחילים לעלות אצלנו תחושות שונות שלא עובדו כראוי בגיל ההתבגרות ולאחריו. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה, ואיך מתמודדים. בדיוק לשם כך קיים הטיפול הפסיכותרפויטי. לגבי שאלתך השניה לשיפור הזיכרון ולהעלאת תכנים ש"כבר שכחת". בדרך כלל לאחר שנמצאים בטיפול תקופה מסויימת מתחילים זכרונות שהדחקנו במשך שנים לצוץ ולעלות על פני השטח. זה עשוי לקרות גם באופן פחות מודע דרך חלומות. ניתן להגיע לתכנים כאלו יותר במהירות בטיפול היפנוטי. אולם ההתמודדות עם התכנים שעולים זהה הן בטיפול ההיפנוטי והן בטיפול הפסיכותרפויטי. מה שעולה למודעות שלנו אלו הם תכנים שאנחנו יכולים "לעכל" מבלי שנפשנו תזדעזע באופן קיצוני וטראומטי (על אף שלעיתים זה קורה בתקופות של לחץ קיצוני או טראומה). מקווה שעניתי, ואם לא, את מוזמנת לפרט את שאלותייך, ואנסה לענות באופן ספציפי יותר, בברכה, טלי פרידמן

שירה יקרה, אני מסכים עם טלי בנוגע לסכנה שבמתן תשובות יד משמעיות בנושאים כה עדינים ועמומים. הרצון לדעת את הסיבות ה'אמיתיות' לדברים שקורים בחיינו הוא אחד הדברים הטבעיים והראשוניים בטבע האנושי, והוא זה שעורר את האדם מאז ומעולם לחקור ולהבין את העולם. השאלה שלך מובנת עוד יותר בהסתמך על הנחות היסוד של פרויד, שהפכו במאה השנים האחרונות למעין מוסכמה בתרבות המערבית, ופרצו את גבולותיה הסגורים של הפסיכואנליזה. גם פרויד רצה למצוא את הסיבות ה'אמיתיות' למתרחש בנפש פנימה, והוא המציא תיאוריה קסומה המסבירה את הסיבתיות והדטרמיניזם בתהליכים הנפשיים. אחת ההשלכות של התיאוריה הפסיכואנליטית, היא התפיסה הפשטנית שלכל תופעה נפשית יש סיבות הטמונות בתהליכים הראשונים של הילדות, ושלהורים יש השפעה בלתי-הפיכה על המשך התפתחותו הנפשית של הילד. מובן, שלהורים יש השפעה רבה על התפתחותו הגופנית והרגשית של הילד, ואני בטוח שלא זו היתה שאלתך. עם זאת, התיאוריות החד-משמעיות של פרויד הן רק דרך לפירוש המציאות, ויש גם רבות אחרות. המחשבה על 'אשמתם' של ההורים עשויה להזיק להתפתחות הרגשית יותר מאשר העובדות לכשעצמן. לעומת זאת, גישות המתמקדות באחריות האישית שיש לנו על חיינו הבוגרים עשויות לסייע לנו לשפר את מצבנו במקום להתמקד בהאשמת הסיבות (ההורים). גם נושא הזיכרון וההדחקה מעוגן בתיאוריות על המערכת הנפשית, ואני משער שאליהן את מתכוונת. אני משער שאולי תצמח לך תועלת אם תנסי להבין, בינך לבין עצמך או בעזרת סיוע, מדוע את מחפשת הצדקות תיאורטיות למה שקורה לך עכשיו, במקום לתאר ולהבין את הדברים עצמם, ולחשוב על דרכים לשינויים. בברכה, דרור גרין

ד"ר גרין שלום, אני אפרט קצת יותר על עצמי. אני ואחי שני ילדים במשפחתי. שנינו בדכנו שלנו נכנסנו למסלול הרסני ביותר במהלך חיינו, אני ערה לכך שההורים שלי אינם מסוג ההורים הראויים להיות הורים ולא חסר הורים מהסוג הזה. מה שרציתי לדעת עם הם הסיבה ליצר הרס עצמי הבלתי נפסק כדי להבין מאיפה הכל מגיע ולמה הגעתי למבוי סתום בגיל כל כך צעיר.(עשיתי את כל הטעויות האפשריות) האפשרות היחידה שאני רואה לחזור למסלול זה להיוולד מחדש אבל זה כידוע לא בר ביצוע. המטרה היא להבין ואז לנסות לתקן אם אפשר את הצלקות הנפשיות

מצתרף ומסכים ליעוץ זה של דרור גרין

בזמן האחרון התחלתי לסבול מבעיית זכרון, שהאמת נהפכה לדי מטרידה. בנוסף לזה מדי פעם מרגישה נתק מהסביבה לכמה שניות, לא שומעת מה קורה כאילו בבועה. "וכשחוזרת" נכנסת לפעמים לחרדה ותוהה האם שמו לב. היום זה קרה למשל בעבודה כשהבוס שלי דיבר אליי, אין לי מושג מה הוא אמר אבל הצלחתי להחליק את זה. אני מתארת לעצמי שזה קורה ממש לזמן קצרצר . סבלתי מזה בעבר וזה נעלם ללא התייחסות כלשהי. לפעמים גם מתבלבלת במילים, אולי כל זה נובע מחוסר ריכוז שפתאום נחת עליי באמצע החיים. האם יש דרך לטיפול? לא יודעת אם יש קשר אבל בכל זאת - טופלתי בפרוזק וקסנקס לחרדות ודיכאון לפני חמש שנים למשך שנה. בחצי שנה האחרונה חזרו רק החרדות . ושמוש די נכבד בסמים ואלכוהול בצעירותי.

שלום לך זה נשמע באמת בעיית ריכוז ולא בעית זיכרון. כאשר הריכוז נפגע ישנו בלבול שגורם לא לזכור דברים שונים. השאלה ממה נובעת בעיית הריכוז. כיצד זה "נחת עלייך באמצע החיים" כפי שאת כותבת. האם את מבינה מה "נחת" עליך, או שזה מבחינתך הפתעה לא נעימה ולא מובנת? את מדווחת שסבלת מחרדות ודיכאון אשר מהם את סובלת באופן חלקי גם היום. התופעות שאת מתארת אופייניות מאוד למצבי חרדה ודיכאון. לא רק שיש דרך טיפול אלא שמומלץ מאוד שתגשי לטיפול. ראשית, על סמך הרקע שתיארת יש לשלול כניסה למצב דיכאוני כי אז יתכן ואת זקוקה שוב לתרופות. אלו עשויות לעזור גם למצבי חרדה ויש לבחון זאת בצורה מקצועית. בכל מקרה, פסיכותרפיה יכולה לעזור להתמודד הן עם הסימפטומים והן עם המקור לסימפטומים. במידה ויש לך מטפל שאת מכירה מהטיפול הקודם כדאי לחזור אליו ולספר מה קורה.

לד"ר קפלן, תודה על תשובתך. שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי שלא היה לעזר רב, אפילו התיש. ואיני מסוגלת להתחיל שוב . הפסיכיאטרית שטיפלה בי אמרה שהבעיה אינה פסיכולוגית ושתרופרת מאוד יעזרו ואכן כך היה. (היא לא עובדת יותר) לא הייתי רוצה לקחת שוב תרופות ומצד שני כבר אין לי ממש כוחות להתמודד עם כל זה. (שוב) עד שכבר היה הרושם שדברים מסתדרים להם בשנים האחרונות.

אני עקרונית מסכים ומצטרף לכל הייעוצים שקבלת - אבל !- ליפני הכל הייתי פונה (דרך קופ"ח) לרופא נוירולוג לשלול התקפים של קונוולסיות לא-טיפוסיים (סוג של אפילפסיה חלקית) את מתארת מצב המזכיר התקפים חלקיים של אפילפסיה מדובר בהתנתקות ובלבול של חלקי-שניה (עד דקות) יתכן ששימוש בסמים בעבר גרם לדינאמיקה במוח שמאפשרת את התופעה כעת - חשוב לאבחן כי הטיפול יעיל מאד במקרים כאלה - האבחון נעשה בבדיקה חד-פעמית קלה של EEG (דהיינו דגימת הפעילות החשמלית של המוח)

האם אדם שסובל מ הפרעת אישיות,נחשב כלא אחרי למעשיו ? אופיר

אופיר שלום רב, הפרעת אישיות אינה נחשבת בבית המשפט כמחלה שגורמת לאדם להיות חסר שיפוט לגבי מעשיו. ישנן מספר מצומצם של מחלות נפש, אשר ביהמ"ש מכיר בהן כמחלות אשר בהן האדם אינו אחראי למעשיו, וגם אז, ישנן הסתייגויות בהתאם למקרה הנדון. לגבי הפרעות אישיות, ובכלל "חוסר שפיות זמנית", הדברים נבדקים בכל מקרה לגופו. כך הדברים לפי מיטב ידיעתי, וייתכן וחלו שינויים בשנים האחרונות, מאז סיימתי את לימודיי בקוס "חוק ומשפט בעבודה סוציאלית".... בברכה, טלי פרידמן

לא

יש לי בעיה קשה . אני בחורה עובדת ולומדת, חיי מלאים ויש לי את כל הסיבות שבעולם, כמעט, להיות מאושרת. אולם לעיתים אני נתקפת בפולסים של פחד, כמו מנות קטנות ומרוכזות הזורמות במוח, זה גורם לי לתחושה קשה מאד מאד, וחוסר אונים נוראי - עד מצב בו אני נאלצת לשכב מקופלת ולחכות שזה יעבור. בכל אירוע כזה ישנם הסימפטומים של התקף פאניקה, ולעיתים אני חסרת אונים עד דמעות. התחלתי להעזר בטיפות הרגעה ולעשות הרפיה מדי פעם, אבל אני רוצה לטפל בבעיה ולא רק בסמפטומים. האם הכרח הוא שעלי לפנות לטיפול פסיכיאטרי\פסיכולוגי, או שאוכל לפתור זאת בעצמי? לבד מזאת, איך אוכל, בשעת התקף שכזה להתגבר עליו ביתר קלות? תודה מראש, יערה.

יערה שלום רב, התקפי חרדה הם שכיחים יחסית בקרב האוכלוסיה הכללית, ולפי מיטב ידיעתי אין הבדלים בגזע, מין או מעמד סוציואקונומי. המצב אותו את מתארת דומה להתקף חרדה, כפי שכבר כינית אותו כך בעצמך. האם הטיפות (רסקיו??) עוזרות לך? אם כן, מה טוב...את יכולה להוסיף לכך גם תרגילי הרפיה שונים (כגון הקלטות של ד"ר ברוך אליצור הניתנות לקניית בצירוף לספריו) או מדיטציה. גם טיפול בביו-פידבק עשוי לסייע להתגבר על התסמינים הפיזיים של החרדה. אולם אם ברצונך להגיע לשורשם של דברים ולבחון אותם, הייתי ממליצה בחום על טיפול פסיכותרפויטי. בעזרת טיפול כזה תוכלי להגיע לעומק הבעיה ולנסות להתמודד איתה , לא רק ע"י עזרים "טכניים" כמו טיפות וכו'. בהצלחה, טלי פרידמן

תודה, טלי -יערה

יערה יקרה, אני מסכים עם טלי. התיאור שלך אינו מאפשר אבחון מדויק, אך מה שחשוב הוא מה שאת מרגישה, ונדמה לי ששיחה עם פסיכולוג או פסיכותרפיסט עשויה להרגיע אותך, ולאפשר לך לבדוק האם את אכן זקוקה לסיוע או שמדובר בתופעה חולפת. את צודקת. טיפות אינן פותרות קשיים נפשיים, אלא משמשות כסם משכך באופן זמני, ורק דוחות את הטיפול בתופעה עצמה. דרור גרין

אין לי דבר נגדך אבל אני נגד אימרות לא נכונות מה אתה יודע על טיפות אלו - מאיפה היומרה להכריז שאינם מטפלות - שהם סם - ?

תודה ! יערה

יערה שלום את אומרת שאת רוצה לטפל בבעיה ולא רק בסימפטומים. האם את יודעת מה הבעיה? פעמים רבות יש ויכוח בקרב אנשי מקצוע בנושא שהצגת. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי פניקה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום (החרדה) כי הבעיה תישאר. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. גישה אחרת טוענת שאין קשר בין הדברים. יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה בהכרח קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קצר מועד ולשפר את איכות החיים. במידה ועדיין יש בעיות פסיכולוגיות אחרות, אפשר להתמודד עימם בטיפול פסיכולוגי דינמי. באופן אישי אני דוגל בשילוב של שתי השיטות. אני לא חושב שכדאי להמשיך ולסבול מהתקפי חרדה קשים כמו שאת מתארת. לדבר יש תופעות לוואי נפשיות משניות. עם זאת ובמקביל, חשוב לבחון לעומק את הרקע להתעוררות החרדה וההסטוריה האישית. התחלת את דבריך בכך שיש לך את כל הסיבות בעולם להיות מאושרת. האם כאשר יפסיקו התקפי החרדה תהיי באמת מאושרת? נשמע שאת לא בטוחה בכך. הייתי ממליץ לך לפנות לטיפול פסיכולוגי משולב שמצד אחד יעזור לך להיפטר מהתקפי החרדה ומצד שני יאפשר לבדוק את שאלת האושר בצורה מעמיקה. יתכן שאלו שני דברים בלתי תלויים, ויתכן שיש קשר ביניהם. כדאי לבדוק את זה בצורה מקצועית ולא להישאר עם הספקות. לגבי התמודדות בשעת ההתקף, כפי שטלי ציינה, יש קלטות להרגעה עצמית של ד"ר ברוך אליצור המגיעות עם ספר הדרכה. תוכלי לנסות ולהתאמן על הטכניקות שהוא מציע. ולסיום, אם מדובר בהתקפים חזקים ותכופים לא הייתי שולל תמיכה תרופתית, לפחות בטווח קצר. אבל כל זה דורש הערכה רצינית ואני חושש שלא תוכלי לקבל תשובה חד משמעית דרך האתר. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן צודק אני מקנה בו שיש לו כל כך הרבה זמן לכתוב כל כך יפה בכל מיקרה SSRI (תכשירים נוגדי חרדה) יעילים מאד - תשאלי אנשים שטופלו ונרפאו

תאור מדוייק של הטיפול והגישה המיקצועית ביותר - תודה על העזרה ד"ר קפלן

תודה..... יערה

עושה רושם של התקף חרדה יש טיפול מאד יעיל לכך תוכלי להפתר מהמצב תוך שבועיים

ד"ר פלד, אתה מוכן להרחיב לגבי הטיפול הזה? שוב תודה, יערה

טיפול בחרדה ע"י כדורים אינם לוקחים שבועיים במקרה הטוב זה בין חודש לחודש וחצי כמובן שבשבועיים הראשונים רמת החרדה עולה כתוצאה מלקיחת התרופה למרות ההשגחה הרפואית

שלום יש לי ילד בן שלוש וחצי מאד עקשן חסר מישמעת נוטה להתפרצויות זעם ומגיב באלימות יחד עם זאת הוא מקסים יצירתי טוב לב ומאד עצמאי. אני מאד רוצה לעזור לו להיות יותר רגוע סבלני וגם לעצמי. האם יש מישהו שמטפל בגילאים האלו?

שרונה שלום!!! ישנם אנשים המטפלים בילדים בגיל של בנך, אבל עלייך לקחת בחשבון שהטיפול משלב גם את ההורים. אולי תפרטי קצת יותר על הקשיים שלו ואז אוכל לתת לך תשובה יותר ממוקדת. תודה. רוית.

האם מישהו יכול להמליץ על פסיכולוג או פסיכולוגית קליניים אשר עובדים עם קופת חולים מאוחדת?

מיכל שלום רב, האם יש לך את רשימת הפסיכולוגים שעובדים עם הקופה? בדרך כלל ל"מאוחדת" אין רשימות ארוכות. אם את רוצה להתייעץ, את יכולה להתקשר אליי ואנסה לעזור לך במציאת המטפל המתאים (כמובן, זה קשור גם לאזור מגורים, ואני מתמצאת במטפלים שקיימים בעיקר באזור המרכז והשפלה). הפרטים שלי נמצאים בכרטיס האישי בהקלקה על שמי... בברכה, טלי פרידמן

פעם שאלתי את זה בפורום,ולךא זיכיתי למענה עכשיו יש "דם" חדש בפורום.... אז זמן טוב לישאול ניקלתי בתופעה של שישמוש "מופרז" באוביקט מעבר עד גיל מאוד מבוגר 15 על מה זה יכול להצביעה ? אופיר

אופיר שלום. אני עונה לך בתור ה"דם החדש"... בזמן הקצר בו אני משתייכת לפורום הזה יצא לי לפגוש את הסקרנות הגבוהה שלך לנושאים הפסיכולוגיים. קראתי גם שאתה מתכוון ביום מן הימים להתמקצע באחד מן התחומים הרלוונטיים- ואני מברכת אותך הן על הסקרנות והן על הכוונות העתידיות. אשר לענין לגביו שאלת- זהו נושא מורכב ומענין. למה אתה מתכוון בשימוש מוגזם? ובאיזה גיל? ומהו האובייקט? תודה. רוית.

האוביקט הוא "כרית"( אם אני לא טועה),פשוט גירוד של הפנים על הפה והאף עד גיל 15,16 (משהוא בסביבות הגיל הזה,אני יצטרך לישאול כדי להיות בטוח) אופיר

אופיר... לא הצלחתי להבין את שאלתך... אולי תפרט? טלי פרידמן

פירטתי בתגובה לתשובה שקיבלתי. מה את חושבת על זה ? זה מיקרה שמאוד מענין אותי אופיר

אופיר הבנת משמעות הכרית היא דבר אחד והבנת המונח התיאורטי של אוביקט המעבר היא דבר אחר. במידה וסיפור הכרית אינו מטריד אותך, אלא אתה מחפש דוגמא למהו אובייקט מעבר, ניתן לקיים על זה דיון תיאורטי. אבל אם סיפור הכרית מטריד אותך או מעורר אצלך שאלות אישיות אז כדאי לברר את זה במסגרת טיפולית מבלי להיתפס לסטראוטיפים שמוכתבים לעיתים על ידי התיאוריות. הבנת התיאוריות זה דבר מאוד חשוב, אבל כאשר רוצים להבין משהו באמת אישי של מישהו צריך "לשכוח" את התיאוריות ולהתעמק בחוויה האישית והספציפית עליה מדובר. הכנסת התיאוריה עלולה להפוך לתווית המודבקת בצורה מלאכותית ולא תואמת לחוויה הספציפית. אובייקט מעבר הוא מונח בו השתמש רבות וויניקוט כדי להסביר תופעה התפתחותית של תינוק. התינוק לכאורה "יוצר" את הכרית/השמיכה/הדובי שבעצם היתה שם והונחה ע"י ההורים. למעשה הוא נותן לה את התכונות המרגיעות ולכן זו יצירה משותפת של ההורים והילד. הסביבה "הניחה" את האובייקט והתינוק נתן לו משמעות של דבר מרגיע. בכך הוא יכול לוותר קצת על הרגעת ההורים ומסוגל לפתח הרגעה עצמית מבפנים. לכן אובייקט המעבר משמש סימבול למעבר של התינוק ממצב מוחלט של חוסר אונים וצורך בסביבה למצב של שליטה ויכולת הרגעה וסיפוק עצמיים. פעמים רבות משליכים מתהליך זה גם לחיים הבוגרים יותר. פעמים רבות חפצים חיצוניים משמשים גורם מרגיע מסיבות כאלה ואחרות. עם זאת זו כבר אינטרפרטציה שונה לחלוטין של אובייקט המעבר הראשוני של התינוק, או יותר ספציפי של התהליך הראשוני של בניית האגו בתקופת הינקות. בשורה התחתונה. מה שתארת אינו "שימוש מופרז באובייקט מעבר עד גיל מבוגר". זוהי חוויה אישית שצריך להבין אותה בקונטקסט של אישיותך, רגשותיך, ההסטוריה האישית שלך וכו'. בברכה ד"ר אורן קפלן

והפתיח? 30 מתוך 10! תענוג! אופיר? כמדומני קיבלת תשובה מלאה++++?

דיון מעולה - ד"ר קפלן רואים שאתה חזק בתחום - גם תאורטית מקצועית וגם מרגישים את הניסיון בטיפול מעשי שאלה כללית סתם קוריוז לפורום המקצועי מי יודע איך וויניוקוט פיתח את התיאוריות שלו? הוא לא כתב את ספריו - מי כתב לו אותם? איך ומדוע? מי הוא היה במקצוע המקורי שלו? בכלל חשוב לדעת את ההיסטוריה האישית של כל התאורטיקנים - ידע זה תורם מאד להבנת ה"ראש" שלהם ומה מסתתר מאחורי התרומה שלהם למדע

טלי הפנתה אותי עליך,אני מחפש עוד מידע בקשר למיבחן רורשך ומיבחני TAT אחרים איפה אני יכול לילמוד עוד עליהם ? כבר יש לי מיבחן רורשך בבית,שקניתי בשוק הפיפשים ב 30 שקל (המוכר הדביל ניסה לימכור את זה ב 90 בתור יצירות אומנות:-) אופיר

היכנס לספרית מדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב או בכל אוניברסיטה אחרת. תמצא שם עשרות ספרים בנושא, פשוט חפש תחת הנושא שמעניין אותך. אם אינך סטודנט יש דמי כניסה נמוכים. בכל מקרה, תוכל לעשות את החיפוש מהבית באתר הספריה של האוניברסיטאות. למשל באתר http://www.tau.ac.il/soclib אם ספר מסויים מעניין אותך תוכל להזמין אותו בתולעת ספרים ברחוב בזל בת"א או להזמין אותו באחד מאתרי הספרים בארה"ב, אמזון או ברנס אנד נובלס. בברכה ד"ר אורן קפלן

אובחנתי כסכיסואפקטיב לפני מס" שנים הייתי בטיפול משולב של פסיכותרפיה ותרופות < מצבי יציב מזה 3 שנימ< אני נוטל כל יומ זיפרקסה 10 מ"ג. אני קורא ברשת על כך שטוב יותר להשתמש במינון נמוךכדי שתופעות הלוואיי תהיינה קטנות . מבקש את חוות דעתך

איך אתה/את מרגישה ? האם יש תופעות לוואי? המינון הזה של זיפרקסיה הוא מינון נכון

שלום. מבקשת פרטים לגבי קבוצת תמיכה לנשים שאובחנו כסובלות מדיכאון לאחר לידה. כמו כן מעוניינת לקבל מידע על המחלה ועל התרופות לרפאה. תודה.

יפה שלום רב. אני עונה לך על פנייתך, אבל מכיוון קצת שונה מזה ששאלת. בדכאון אחרי לידה מתמקדים לרוב באם הסובלת סבל בל יתואר מהדכאון. חשוב ביותר שאם זו תטופל תרופתית ונפשית בכדי שתוכל להתמודד עם תפקידה כאם. יחד עם זאת אסור לשכוח את התינוק שנולד ואת הקשר הנרקם בתוך הדרמה המתחוללת סביב הדכאון. לעיתים נוטים לחשוב כי הוא כה קטן- עד כי אינו חש את מצבה של אימו. התינוק חש הכל. אין לו את הכלים להביע את תחושותיו כמו השפה שיש לנו בכדי לבטא את עצמנו. יש לו את המבט, שפת הגוף וכד'. חשוב להקשיב גם לו ולתת את הדעת גם לטיב הקשר שנולד לתוך הקושי האמיתי הזה. ואפשר לעזור. בהצלחה. רוית.

לחברי הפורום שלום קיבלתי ביקורת על הכתיבה (שגיאות כתיב) להלן הבהרה - עברית לא שפת אם עבודתי כוללת - ניהול מחלקה, הכשרת מתמחים הדרכת סטודנטים - רפואה פסיכולוגיה בית-ספר אחיות - עולים חדשים. ניהול מחקר מסחרי של בית החולים, הדרכת עבודות דוקטוראת ל 5 פרוייקטים של PhD ו MD כתיבת מאמרים בספרות מקצועית והצגה בכינוסים בין לאומיים - בנוסף אני מנהל קליניקה פרטית בחיפה זיכרון ותל-אביב. כדי לעמוד בכל הדרישות אני בד"כ עובד בלחץ מהבוקר עד הלילה כל יום שורה תחתונה - הזמן שאני מצליח להשחיל התייחסות לפורום הוא בד"כ מאוחר או מוקדם תוך כדי עיסוקים נוספים ולפעמים כאשר מאד עייף השרות שאני נותן הוא בהתנדבות - שרות זה אמור לעלות כסף רב - אבל נוכחתי שהתשובות בפורום היו חשובות למספר רב של פונים - אולם לא ניתן לצפות להרבה כאשר לא משלמים - אולי אני טועה כאשר אני מספק שרות חינם - נראה לי שלא מעריכים את השרות (אני גם עונה ומייעץ בטלפון לפונים רבים) אולי זה ישמע שחצני - אבל הפסקת השתתפותי בפורום תוריד את רמתו - אין הרבה פסיכיאטרים ברמה שלי שיתנו יעוץ חינם - מתמחים או מתלמדים ללא ניסיון ישמחו להופיע פה - יש גם המון חוסר מקצועיות בתחום ובקלות הפורום יכל להפוך לעממי מבחינת הרמה

דר' פלד אתה צודק ב- 100% ואיתך הסליחה. אך דע שרצונם של האנשים הפונים אליך כאן בפורום בתשובה מהירה נובעת ממצוקה וגם בגלל כל מה שכתבת. אני מקווה שלא תעזוב את הפורום ואכן נדירים האנשים/רופאים אשר עושים את אשר אתה עושה. בכל אופן אני מודה לך על זאת.

ד"ר פלד. תשובותיך מהנות ומעניינות, ועבודתך הברוכה מסייעת לגולשים רבים חזק ואמץ!! מגולש קבוע

ד"ר פלד שלום לצערי יש לאנשים תמיד מה להגיד ולהעיר על כל דבר. לי אישית ולהרבה רבים עזרת מאוד, הייתי ממש במצוקה ולא תמיד יש רופא פסיכיאטר זמין, לא על כל שאלה קטנה רצים לפסיכיאטר, כאן אתה באת לעזרה, בפורום הזה. פעולתך ברוכה הלוואי שיהיו רבים כמוך. אני מעריכה מאוד את זמנך ואת תשומת הלב. תמשיך כך שגית

לשאלתי שם למטה......בבבבבבבבבבבבבקשה.......

שימ פס על כולם, אני לקוי למידה ,ואני ליפעמים (תמיד!!),כותב עם שגיאות, מי מעדיף להיתיחס לשגיאות הכתיב מאשר לתוכן,נחשב בעיני אדם קנטרני!!!! אגב,השגיאות כתיב שלך,הם לא ממש חמורות,והתוכן ברורו מאוד....ככה שאם מישהוא מילונן על שגיאות כתיב,זה רק כדי שהוא יוכל ליראות הודעה שלו בפורום,וליזכות ב 15 דקות של תהילה :-) אופיר

נכון מאד! שים פס על כולם זו קטנוניות לשמה ואופיר צודק!

ד"ר פלד היקר אני עוקבת אחר הדיונים בפורום הזה מזה זמן. אני לא חושבת שהתגובות שקיבלת על טעויות הכתיב היו באמת על טעויות הכתיב. יש לי הרגשה שזה היה ניסיון להעביר אליך מסר כלשהו. הדברים שלך מראים בהחלט על ידע ותבונה רבה בתחום עיסוקך ואכן זה יהיה הפסד אם תעזוב את הפורום. ובכל זאת, משהו בסגנון שאתה מעביר בדבריך הוא, ואני אומר את זה בצורה ישירה, שחצני ומתנשא. אני בטוחה שבנושא התרופות והטיפול הרפואי אתה מבין ואולי הייתי פונה אליך אם הייתי צריכה עזרה בתחום הזה. לעומת זאת, בנושא של פסיכותרפיה שעליו דיברת לא מעט, דרוש לא רק ידע אלא גם רגישות. האופן שאתה מתבטא מפגין חוסר רגישות, אפילו באופן שאתה מבטל את עמיתך לפורום. לכן אם הייתי זקוקה לייעוץ שאינו תרופתי לא הייתי פונה אליך בעדיפות הראשונה. הייתי מעדיפה מישהו שיידע קודם כל להקשיב למה שאומר ולקבל אותי כמו שאני, ורק אח"כ יגיב. בתחום הזה הידע אינו הכל. יש דקויות קטנות של יחסי אנוש והאופן הטוטלי בו אתה מתאר את הטיפול הנפשי מרתיע. טעויות הכתיב נתפסו לדעתי, בטעות, כגישה מזלזלת או לא מכבדת, כיוון שלעיתים בדבריך היו ניואנסים שנשמעו מזלזלים ולא מכבדים. יתכן ותכעס עלי שבכלל העזתי לבקר אותך, אבל אולי אם תחשוב על זה באמת תראה שזה לא מתוך רצון להעליב אלא לתת לך טיפ. אפילו שאתה המומחה כאן ואני סתם מתבוננת. בתקווה להמשיך ולקרוא את תשובותיך בעתיד.

לד"ר פלד, אין ספק שאתה עושה עבודה מבורכת בפורום זה, והרמה המקצועית בפורום גבוהה ביותר. על כך שלוחה לך תודה. נדמה לי שהתחושה הלא נוחה של הקוראים עלולה להתעורר למקרא התשובות הקצרות: עבורנו מדובר לעתים כמעט בדיני נפשות, או לכל הפחות בעניינים רגישים וכואבים. כאשר אתה חורץ את גורלי בכמה מילים, מבלי לעדן, לרכך, להציג נימה מסוימת של הסתייגות שמלווה את פסיקתך הנחרצת, זה עלול להכאיב. ובכל זאת, תודה שהבהרת את עניין לחץ הזמן שבו אתה שרוי, ותודה שלמרות הכול אינך מתייאש ונוטש.

ד"ר פלד היקר, מזה זמן אנו עובדים יחד בפורום זה. לעיתים דעותינו חלוקות, לעיתים יש השלמה בין תשובותינו. הגולשים, שלמענם אנו כאן, לעיתים אינם יודעים מהי ההשקעה הדרושה מצידנו להיות זמינים ויעילים על אף עיסוקנו הרבים האחרים. למעשה הם גם לא אמורים לדעת. זה לא צריך לעניין אותם. לכן לעיתים הם עשויים לרטון על תשובות מהירות, חדות, או לא מספקות. כל אחד מאיתנו עושה את המיטב, ואני יודעת שגם אתה משקיע לא מעט בעבודתך ההתנדבותית בפורום זה. אולם לעיתים אני מעדיפה לענות על פחות תשובות, ולהתעמק יותר במספר תשובות מצומצם על מנת לתת להם מענה הולם. כעת משהצטרפו ל"ביתנו הקט" אנשי מקצוע נוספים, אפשר עכשיו קצת להירגע מלנסות להתגבר על שצף הפניות, ולענות בניחותא רק לאלו שאנו חשים ששם נוכל להעניק את המיטב. אני סומכת על הגולשים שיידעו להפנות את שאלותיהם לאדם ספציפי אם ירצו בכך, וכך גם נוכל לענות ספציפית לדורשים. אני מברכת על השתתפותך בפורום, ומקווה להמשיך לראות אותך תורם לי ולשאר הגולשים. חזק ואמץ.... בתקווה להמשך שיתוף פעולה, טלי פרידמן

את צודקת פחות תשובות יותר השקעה בכל תשובה מקבל את המלצתך :-) אבל כאשר אני רואה תשובה מאיש מקצוע אחר שאיננה נכונה קשה לי לא להגיב בחריפות אולי ביגלל אחריות איפה שאני עובד התרגלתי להיות האחראי הבלעדי על הכל טעות של איש מקצוע מתחתי ואני מואשם שהוא פעל בחוסר מיקצועיות - שם זאת אחריותי לדאג שמי שלא מיקצועי לא יעבוד בפורום - פשוט קשה לי שאנשים מקבלים מידע מוטעה - איך להתמודד עם זה ? - להתעלם זה חוסר-אכפתיות - יש לך עיצה לקולגה - את עושה רושם שיכולה ליעץ לי הפעם בכל מקרה שבוע הבא אני בכינוס של מחקר מוח - ותהיה הפסקה בהשתתפותי אני מציג שם מימצעים שגילינו לאחרונה אשר מראים כי בסכיזופרניה יש בעיה מיוחדת של תיקשורת עיצבית בין האונה הקידמית והצידית במוח - המימצאים האלו מאפשרים לחשוב איך ניתן ל"תקן" תיקשורת כזאת - כדי שתהיה כמו בבריאים - זה יהיה צעד מרתק לקראת ריפוי אמיתי של סכיזופרניה - מחלה כל כך קשה להת' מתנצל לכל מי שנפגע מתשובותי הקצרות, מתנשאות, וכו -- :-)

ד"ר פלד שלום אני חייבת לציין שיש לי הערכה רבה לפורום ולנוכחות שלך בו אני חושבת שנוכחותך תורמת רבות וחשובה מאוד תמיד יהיו אנשים שישמיצו, ויחפשו פקים, ולא יעריכו, לדעתי עליך להתעלם מאותם בודדים ולהמשיך את דרכך המבורכת והחשובה. ישר כח שרית

מספיק היה אם היית אומר את הפתיחה שלך, "עברית לא שפת אם", זה היה מסביר הכל, ועם כל הדברים שאתה עושה, ומספיק לעשות , תשמח שיש לך מקום שבו אתה גם יכול ללמוד קצת עברית לא?

שלום האם מישהו יכול להמליץ על מטפלת דתיה (פסיכולוגית קלינית או פסיכיאטרית) המקבלת באופן פרטי, מעדיף מאיזור המרכז ובשנות השלושים. תודה אבקש ממנהלי האתר לא לעשות צנזורה ולמחוק הודעות.

לאלון! מה זה כל כך משנה לך מי תהיה המטפלת שלך ובאיזה גילאים?? כשיש למישהו בעיות הוא לא צריך להציב קריטריונים למטפל! ומה רע במטפל זכר? לפי דעתי תפסיק עם השטויות ותיקח את עצמך בידיים ואם זה יהיה עם מטפל חילוני לא יקרה כלום! תחשוב על זה

וודאי שזה משנה יש ערכים שאדם שאינו דתי לא יוכל להבין ולכן לא יוכל לפתור את הבעיות ולגבי המין, גם זה משנה כי יש אנשים שנפתחים רק עם מטפלים או מטפלות לכן אם מישהו יוכל להמליץ, אודה לו

יש לך טעות. לפי ההלכה אסור לפנות לאדם לא דתי שיטפל בדתי. ומי שדתי זה בפירוש אדם ששומר על ההלכה.

לפני יומיים שאלתי את ד"ר פלד שאלה על הקשר בין חינוך ומשפחה להתפרצות של סכיזופרניה. זכיתי לתשובה מד"ר אורן קפלן, ואני מודה לו על כך, אך ד"ר פלד לא ענה עדיין, ומאז ההודעות נמחקו. קשה לי להבין מדוע הודעה מן הסוג הזה צריכה להימחק. מישהו מראשי הפורום יכול להניח את דעתי?

באורח פלא שבה הודעתי אל הפורום. מדובר בטעות שלי. סליחה.

זה לא פלא, זו השיטה בה הפורום מופעל. הודעות ישנות נימצאות בדפים הקודמים וניתן לאתר אותם. הן לא נמחקות (אלא אם מדובר בהודעה הפוגעת בכללי השיחה בפורום). ברגע שניתנת הודעה חדשה, מוקפצת ההודעה המקורית עם התשובה עליה לראש הפורום.

הילד שלי בן 3 לא משחק עם בני גילו אלא עם עצמו. זה קורה בגן ובכל פורום שהוא, וכך היה תמיד איתו. הוא יודע לדבר, אבל אינו פונה במילים לבני גילו, רק למבוגרים. הוא מפותח יפה מבחינת שפה והישגים (מצייר יפה, משחק ברמה גבוהה) ואין לו בעיות רגשיות מיוחדות. נראה לי שהוא פשוט אינו מתעניין במשחק עם ילדים. האם זה נורמלי?

אם הכל תקין כפי שאת אומרת זה נורמלי ולא כדאי להתערב. עם הזמן הוא יפתח התעניינות בילדים אחרים. בגיל 3 ילדים רבים אינם מגלים ענין בבני גילם. מה דעתה של הגננת שלו? האם היא חשה שהתנהגותו שונה באופן מהותי מילדים אחרים? את יכולה לנסות וליזום סיטואציות חברתיות במסגרת משפחתית ולראות מה קורה. ובכל זאת, אם יש לך "תחושת בטן" שמשהו לא בסדר לא כדאי להישאר עם תחושה כזו בלתי פתורה כי היא עלולה להקרין על הילד. ניתן ללכת להתייעץ עם מומחה כדי לקבל חוות דעת. במידה והתשובה תהיה כנ"ל - לא קרה כלום ותוכלי להירגע. בברכה ד"ר אורן קפלן

רינת שלום. האם תוכלי להרחיב קצת לגבי התנהגותו החברתית? להתייחס למשל למכלול ההתנהגויות שלו בגן עם קבוצת השווים- האם אינו יוצר קשר בכלל, או רק ב"אחד על אחד"? וכיצד הקשר עימכם? האם זה תמיד היה כך? או ששמתם לב לשינוי באינטראקציות החברתיות בזמן מסויים? אינני יודעת עדיין להגיד אם התנהגותו נורמאלית או לא, אבל אם אתם רואים בכך בעיה- וזה מפריע לכם, חשוב להקשיב לכך ולבדוק. אשמח לחשוב איתכם ביחד על כך. בברכה. רוית.

לעיתים נדירות מאוד הוא משחק עם בני גילו- גם לא באחד על אחד. איתי יש לו קשר טוב: מקשיב לסיפורים, משחק הדדי וכו'. זה תמיד היה המצב איתו. יש לו גם אחות בת שנה שהוא אינו משחק איתה. אם היא רק מתקרבת אליו הוא מתחיל בטענות "היא לוקחת לי". בגן גם ציינו את התנהגותו, אבל הם לא דואגים וחושבים שזה רק שלב שיעבור.

שלום, בת דודתי חולה באנורקסיה.משקלה נמוך מאוד (בסביבות ה-30 קילו) יש היום טיפול מהפכני למצב זה? אף טיפול קונבנצינונאלי לא הועיל

דפנה שלום, שמעתי שיש לקופת חולים מאוחדת טיפול של חונכות. אם היא חברה בקופת חולים זו, כדאי לה לבדוק את זה. עדי

יש מחלקה מצויינת בבי"ח תל השומר המטפלת בבעיות אכילה. המצב שאת מתארת מעורר דאגה ואסור להזניח את הטיפול. זה יכול להוביל אפילו למוות. אגב, אני לא בטוח למה את מתכוונת בטיפול "קונבנציונלי" בברכה ד"ר אורן קפלן

דפנה שלום רב, לא ברור מדבריך מהם הטיפולים ה"קונבנציונליים". ישנם מרכזי טיפול פרטיים (כגון שחף בקיבוץ נען ונופית בהוד השרון) שעובדים על פי שיטה שיובאה מקנדה ויש לה אחוזי הצלחה גדולים. השיטה עובדת ברובה על פי עקרונותיה של פגי קלוד=פייר (מחברת הספר "השפה הסודית של הפרעות אכילה"). זו אחת הגישות היותר חדשניות בארץ. מכיון שמדובר במרכזים פרטיים מדובר גם בעלות גבוהה מאד. גם המחלקות המיועדות לטיפול בהפרעות אכילה (תל-השומר, רמב"ם וכו') נחשבות לטובות ויעילות. מה דעתך? אולי תפרטי יותר על מצבה של בת-הדודה? בברכה, טלי פרידמן

מאיזה גיל מינימלי ניתן לאבחן בעיות רגשיות באמצעות ציורי ילדים ?

אלי שלום רב, בציורי ילדים ישנה התפתחות נורמטיבית מקובלת. כבר מתחילת היכולת לצייר ישנן סכימות שונות שהילדים מציירים (עוד בשלב "הקשקוש"). הסכימות הללו מתפתחות בהתאם להתפתחות המוטורית והקוגנטיבית של הילד. להערכתי החל מגיל שלוש-ארבע ניתן להתחיל לאבחן קשיים מוטוריים, ובגילאי ארבע-חמש כבר ניתן לאבחן קשיים ריגשיים בציורי ילדים. מדוע אתה שואל? ואגב, יש על כך לא מעט ספרים בעברית. כדאי לקרוא! בברכה, טלי פרידמן

לטלי האם את יכולה להמליץ על כמה ספרים בנושא זה

איזה ספרים יש בנושא ציורי ילדים ופירושם?

אחת התופעות הקשות הקשורות בפסיכיאטריה היא האישפוז הכפוי. לא מזמן פסקה השופטת רוטלוי פסק-דין המוחה על תנאי האישפוז בבתי-החולים הפסיכיאטריים, ומשווה אותם לבתי-כלא מן הסוג הגרוע. לפסק-דין זה יש חשיבות רבה בשינוי היחס מצד החברה ומצד הפסיכיאטריה אל חולי-הנפש, ובתחילתה של התייחסות אנושית יותר. על ההיסטוריה של היחס המחפיר אל חולי-הנפש ניתן ללמוד מספרו של מישל פוקו, 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'. כמו בכל התפתחות בעידן התבונה, קמו לפסק הדין הזה מתנגדים רבים בקרב הפסיכיאטרים, הרואים בו סכנה לסמכותם ולדימוי שלהם. כדאי לקרוא על כך היום ב'הארץ': http://www.haaretz.co.il/daily/txt/n165640.asp וגם כאן אפשר לפתוח את הדיון על מצבם של חולי-הנפש, ועל כוחה המסוכן של הפסיכיאטריה, ואני מזמין את ד"ר פלד, הממהר להמליץ על הטיפול הפסיכיאטרי כתרופת פלא, להשתתף בדיון. דרור גרין

שלום רב, נושא האישפוז הכפוי מעורר מחלוקות בקרב אנשי המקצוע השונים מזה זמן רב. מצד אחד, יש טענה כי המאושפזים באופן כפוי מסוכנים לעצמם ו/או לסביבתם. כך שה"כולאים" רק מיטיבים עם החברה שבחוץ, ועם האדם החולה, בכך שהם מגינים הן על החולה והן על החברה שבחוץ מפני ה"מטורף". אולם, כאן אנו נכנסים להגדרה המורכבת של "מיהו משוגע/מטורף" שזקוק לאישפוז כפוי? ומיהם אלו שיקבעו זאת. אולם מצד שני, במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, אין לאף אחד את היכולת לקחת את חירותו של אחר, ולעשות בה כרצונו. לכן כיום הפסיכיאטרים המחוזיים המורשים להורות על אישפוז כפוי לא ממהרים לעשות כן. הם פוחדים מתביעות משפטיות מצד החולה ו/או בני משפחתו. מעצם הפחד שלהם, הם חושבים פעמיים ושלוש פעמיים, ומתייעצים עם פסיכיאטרים ואנשי טיפול נוספים בטרם קובעים על אישפוז כפוי. כשאני חושבת על מקרים ספציפיים של אישפוז כפוי שאני מכירה, בעיקר חולות בהפרעות אכילה, אני מוצאת שהאישפוז ברוב המקרים עזר, וסייע לבחורות לקבל טיפול ולהשתקם על אף חוסר הרצון וההתנגדות הבסיסית בהתחלה. בנוסף, בהפרעות אכילה קיימת גם הסכנה הגופנית, והתדרדרות מערכות הגוף עד לחוסר תיפקוד, כך שאין מדובר רק ב"לשמור על החולה או על החברה" אלא מדובר לא פעם בהצלת חיים של ממש. הנושא הזה מורכב ומסובך. להערכתי, אין תשובה חד משמעית אם זה "טוב" או "רע". יש ליצור מערכת המורכבת מכמה דרגים שדרכם תעבור ההחלטה על האישפוז, כך שההחלטה לא תיהיה תלויה בדעת אדם אחד (הפסיכיאטר המחוזי). כל מקרה ייבחן לגופו, על ידי חברי אותה מערכת, ויחד הם יגיעו להחלטה, שכמובן ניתן יהיה לערער עליה בכל שלב נתון, ולבחון אותה בפרקי זמן קצובים. אני מזמינה את הגולשים, לחוות את דעתם האישית בנושא, וכך נוכל לפתח דיון מהותי בנושא כל כך חשוב. בברכה, טלי פרידמן

תודה, טלי, על ההערות המחכימות אני מסכים אתך באופן כללי, ואני מאמין שרוב הרופאים הפסיכיאטרים עושים את עבודתם באופן הטוב ביותר ומתוך כוונות טובות. עם זאת, המצב המאפשר לגזול את זכויותיו הטבעיות של אדם ולאשפזו, מאפשר מקרים יוצאי דופן של טיפול לקוי. הכתבה ב'הארץ', ופסק-הדין החמור כנגד האישפוז הכפוי, מציגים את מצבם העגום של חולי-הנפש, שנשללות מהם זכויות יסוד המוענקות גם לפושעים מועדים ולרוצחים. ושיהיה לך בוקר טוב ונעים וחיוך גדול דרור

לדרור אני רואה באופן חמור את הצגת הפסיכיאטרים כ- לא אנושיים כולאים אנשים מתוך תאווה לשלול את זכויות הם הצגת הדברים באופן זה גובלת בהוצאת לשון הרע אני כבר הגשתי תביעה משפטית על הוצעת לשון הרע כאשר טענות דומות הופנו כלפי - אני רגיש לנושא כי הוא כל כך לא נכון - גובל בהסתה - אני לא מכיר פסיכיאטר אחד שרוצה לאשפז בכפיה - החברה ה"קהילה" היא זאת שנתנה לפסיכיאטר את התפקיד הזה כדי להגן על עצמה - בכלל יש הרבה צביעות בנושא והוא לא חד צדדי כפי שאתה מציג אותו עם חולה סכיזופרני סוער היה מפתח מחשבות שווא של רדיפה כלפיך והיה תוקף אותך במטרה להרוג אותך היית רוצה שהוא יהיה במסגרת שתגן עליך - עם חס וחלילה קרוב משפחה שלך - יקר לך - היה מנסה להתאבד ללא הפסקה נחוש למות מתוך דיכאון היית רוצה להציל את חייו על ידי הגנה עליו מפני עצמו עד שהטיפול יפסיק את הדיכאון - במקרה זה היית מאשים את הפסיכיאטר עם הוא היה מסרב לאשפז את האדם היקר גם נגד רצונו - (כי במצבים הנפשיים הנ"ל האדם לא מודע להיותו חולה וזקוק לאשפוז - הוא תמיד מסרב לאשפוז) הצביעות הזאת מחליאה אותי - מגישים נגדינו תביעות משפטיות על כך שאנחנו מאשפזים - גם כאשר אנחנו לא מאשפזים תובעים אותנו למה לא אשפזנו. אנשים בקהילה אומרים למה הם מאושפזים מסכנים - אבל כאשר המטופל הפסיכוטי זורק להם זבל על הדלת או מחרבן להם בחדר המדרגות מתוך פעילות לא שיפוטית אז הם כן רוצים אותו באשפוז גם נגד רצונו זה ממש נוח להיות יפה-נפש כאשר האחריות היא לא עלייך - כאשר לא אתה משלם ברשיון עבודה שלך אם מטופל שלך התאבד לידיעתך לפסיכיאטרים נמאס מהתפקיד הזה שהחברה (דהיינו אתה ושכמוך) הטלתם עליהם וכעת יש מהלך להעביר את כל סוגיית האשפוז הכפוי לשופטים (כמו בארה"ב) - וראה מה קורה - הם השופטים לא רוצים לקחת על עצמם את הכאב-ראש הזה - אף אחד לא רוצה להיות ה"רע" - לידיעתך בארה"ב כל שוטר מקוף מוסמך לאשפז אותך ל 48 שעות בניגוד לרצונך ואז מגיע שופט וגם ללא הבנה בפסיכיאטרייה מחליט על גורלך - בטקסס מוציאים להורג רוצחים מסכנים שהרגו מתוך מחלה או פיגור - ובמקום לטפל בהם - כי רצחו מתוך מחלה - הורגים אותם - אצלנו המצב עדיין אנושי יותר הייתי רוצה לראות איך היית מתמודד עם זה - לא מאשפז כשצריך ואז מואשם משפטית על רשלנות ורשיונך לעסוק במקצוע נשלל (שוב קל לך לדבר מעמדת הצופה מהצד) סיפור - אחד מרבים - שעברתי בת מביאה את אמה לאשפוז עקב דיכאון עם מחשבות על מוות - האם אמביוולנטית לאשפוז רגע רוצה להתאשפז רגע לא - לא החלטית (זה גם חלק מהמחלה לפעמים). יש סיכון אובדני אבל גבולי - (לא תמיד ניתן לחזות את עוצמת הסיכון). ליתר-ביטחון עקב הסיכון ודאגה לשלומה המלצתי אשפוז לשבוע ראשון במחלקה סגורה והמשך במחלקה פתוחה. הבת - בכעס על המלצתי לאשפוז במחלקה סגורה - מאיימת עם תאשפז אותה בכפייה במחלקה סגורה אני תובעת אותך - בהתייעצות עם פסיכיאטר מחוזי הוחלט ללכת לקראת המשפחה ולאשפז במחלקה פתוחה לפי בקשתם - יום למחרת האם עושה ניסיון אובדני על ידי קפיצה מקומה ראשונה ושוברת את רגליה (דבר שלא היה קורה עם הייתה במחלקה סגורה) - הבת שלה מגישה נגדי תביעה משפטית על כך שבקבלתה לא הפעלתי הוראת אשפוז כפויי נגד האם גם בניגוד לרצונם - זאת להזכיר אחרי שאז איימה כי תתבע אותי אם כן אאשפז אותה במחלקה סגורה. לסיכום אשמח מאד להעביר את האחריות וכאב הראש כולו אלייך ואל השופטת היקרה שאותה אתה מצטט - לדעתי כל מי שנוקט עמדה זאת שאתה מציג "חכם גדול" וצבוע - כאשר צופה מהצד - בא נשמע מה הפתרון שלך - אשמח להקפיץ אותך כל לילה כדי להחליט ולקחת אחריות על 3 -4 ניסיונות התאבדות ותקיפות אלימות כנגד אזרחים הקורות כל לילה לגבי המהלך להעברת אשפוז כפוי אפשר לקרא באתר של האיגוד לפסיכיאטרייה

ד"ר פלד היקר, מאז שהגעתי לנהל את הפורום הזה, אתה תוקף אותי באופן תמוה, ואפילו נכנסת ללא הזמנה לפורום הנוסף שאני מנהל (הלם-קרב) במטרה להפריע. מעולם לא נפגשנו, ואין לי מושג מה מטריד אותך כל-כך וממה אתה נבהל. החשש שלך לדימוי מקצוע הפסיכותרפיה, וההתגוננות התוקפנית, אינם מובנים לי. הפסיכיאטריה קיימת זמן רב לפני שהחלה הפסיכותרפיה, ומעמדה לא יתרופף בשל ביקורת על אישפוזים כפויים. כמי שעוסק בטיפול נפשי אני אינני נבהל מביקורת כלפי הפסיכותרפיה, ולי עצמי יש ספקות רבים בנוגע לטיפול הנפשי וסכנותיו. אני מאמין שביקורת עצמית ובחינה חוזרת של ההנחות הבסיסיות שלנו הם תנאי מוקדם לאמינות מקצועית. הצגתי בפני המשתתפים בפורום את המאמר שנכתב היום ב'הארץ' על פסק דין של שופטת מכובדת, ומוזר בעיני שאתה מנסה לאיים עלי בתביעות דיבה על כך. חשוב בעיני להתייחס לפסק-הדין, ולדון גם בסיכונים שבשלילת החופש מחולי הנפש. לא הצגתי כלל את דעתי האישית על הפסיכיאטריה, אלא את השאלות שמעלה פסק הדין, ומוזר בעיני שזה מבהיל אותך. אינני מטיל ספק בעבודתם הקשה של פסיכיאטרים, וכמובן שלא בעבודתך שלך ובכוונותיך הטובות. אני מקווה שתוכל להצטרף לדיון מכובד בשאלות שמעלה נושא חשוב זה מבלי להיכנס למגננה אישית ולתחושת רדיפה. ידי מושטת לשלום, ואני מקווה להפסיק בכך את הנימה העויינת. בידידות, דרור

חברים יקרים...במקום להתווכח.....אני מבקשת תשובה על שאלתי....היא חשובה לי..... ואם אמצא את המכתב ששלחתי לכותב הכתבה....אשמח להדביק גם פה אני...הגנתי על אשפוז כפייתי..... מתוך ניסיוני שלי..... יש לי השגות קשות אחרות,,,על טיפול תרופתי שקדם לאישפוז.....על ידי רופא של קופת חולים. שלא הסכים לשנות את דעתו בנוגע לטיפול.....למרות שגרם נזק קשה למטופל.. שנהג בהתנשאות ובזלזול על בקשתי לשקול מחדש נתינת תרופה אחרת...... אבל זה .....סיפור אחר.........שאינו נוגע באשפוז שבכפייייה.......... אבל גרם לטראומה קשה למשך שנים......שהביאה בסופו של דבר.....לאשפוז בכפיה.....

אישפוז כפוי הוא דבר נורא, אבל ישנם מצבים שבאמת אין כל ברירה וזה הפתרון היחיד שיכול לעזור. כמו בכל מערכת אנושית יש לעיתים טעויות. אין ספק שטעות באישפוז כפוי היא קשה, אבל היא דומה מהבחינה הזו לטעויות שיפוט שמכניסות אדם זכאי לבית הכלא. זה לא הביא את החוק לביטול בתי המשפט. במצבים של אי וודאות מישהו צריך לקבל בסופו של דבר החלטה, ואכן בשאלת האישפוז הכפוי יש פעמים רבות התלבטויות רבות. אני בהחלט מבין לליבו של ד"ר פלד שמרגיש שהרופאים הופכים לא אחת לשק האגרוף של המערכת בנושא האישפוז הכפוי. אחת הבעיות היא הלחץ והמהירות בה יש לקבל את ההחלטות ויותר גרוע מהכל התשתית הגרועה שמעניקה המדינה להתמודד עם הבעיה. הבריאות הציבורית בארץ מתדרדרת מבחינת אמצעים ואחד התחומים שסובלים מכך ביותר הוא תחום בריאות הנפש. אם היו מספיק תקציבים היה אפשר להקים מחלקות ומוסדות אנושיים יותר להתמודדות גם עם החולים הקשים ביותר. פה אני רואה את עיקר הבעיה. במצב הקיים בו התשתית הפיזית וכמות אנשי המקצוע אינם מספיקים, האישפוז הכפוי הופך לעיתים לבלתי אנושי. אגב, בתאי המעצר במשטרה המצוי גרוע עוד יותר. אנשים חפים מפשע יושבים בתאים בתנאים בלתי אנושיים עד בירור משפטי בעניינם. אני לא חושב שאפשר בעניין הזה למקד את האשמה בממסד הפסיכיאטרי. בהחלט ניתן לשפר את כללי קבלת ההחלטות. למשל, לבקש חוות דעת נוספת ועוד ועוד. אני חייב לציין שברוב מכריע של המקרים שאני נתקלתי באישפוז כפוי היתה הצדקה רבה לדבר. גם החולים עצמם יכלו להודות בכך כאשר רמת המחלה נרגעה. כאשר החולה מסוגל להקשיב הוא יכול לחתום בעצמו על טופס אישפוז שהיה מיועד בתחילה לאישפוז כפוי. נכון שזה קורה לעיתים תחת החשש שללא החתימה יבוצע האישפוז הכפוי, אבל זה עשוי לשפר באופן מיידי את תנאי האישפוז (למחלקה פתוחה). אחת הבעיות באה לביטוי בדבריה של האחות בהודעה קודמת: כאשר חולה בעל היסטוריה פסיכיאטרית כבר מוערך בצורה סטריאוטיפית היד עלולה להיות "קלה" יותר לחתום על צו האישפוז. אני מעריך שרוב הטעויות בתחום האישפוז הכפוי נעשות דווקא עם חולים אלו. נדיר מאוד שאדם ללא כל עבר פסיכיאטרי מאושפז בכפיה בלא סיבה. אז מה הפתרון? לדעתי, הפתרון המשמעותי אינו דווקא בשינוי הכללים. נכון שחוות דעת נוספת יכולה להפחית טעויות, אבל גם אז תמיד יכולות להיות טעויות ותלונות. הפתרון הוא דווקא בתשתית. אם יהיו מוסדות אישפוז נוחים ואנושיים עם צוות מקצועי ומיומן בכמות מספיקה אזי יהיו פחות טעויות (יותר אנשי צוות בוחנים את המקרה ועוקבים אחרי המטופל) והטראומה שגורם האישפוז תהיה פחות קיצונית. בנוסף ובעיקר - במקרים רבים, אולי אפילו ברוב המקרים, יהיה אפשר להצמיד אנשי מקצוע להשגחה של 24 שעות ביממה ל"אישפוז בית" כך שאדם יהיה בביתו תחת השגחה מלאה וכמובן ירגיש הרבה יותר טוב. אני בטוח שגם מהירות ההחלמה במצב זה תהיה מהירה יותר. לצערי אלו חלומות ואשליות. מערכת בריאות הנפש קורסת תחת העומס. אדם שרוצה לקבל טיפול במרפאה לבריאות הנפש צריך לחכות לפעמים חודשיים (!!!) רק כדי לקבל ראיון, ולפעמים שנה (!!!) כדי לקבל טיפול. הצוות הטיפולי חש תסכול רב ופעמים רבות אנשים מעולים בורחים מהמערכת לטובת הקליניקה הפרטית. התחושה היא שלעיתים פשוט לא ניתן לתת טיפול מקצועי בתנאים כאלה. אני חושש שמערכת האוצר הבונה את תקציב המדינה מנצלת בצורה צינית את חולשתם של האנשים הזקוקים לטיפול נפשי. הם לא יצאו לרחובות להפגין... בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן היקר, אני מסכים עם ההערות שלך, ומאד נהנה לקרוא את התגובות שלך בפורום. למרות שגם מצב האסירים בכלא אינו טוב, ולמרות שגם במערכת בתי-הכלא ובתי-המשפט יש פגמים, לכל אסיר יש זכויות אדם בסיסיות, גם אם הוא רוצח. מחולי-הנפש ניטלות זכויות אלו, ולעתים גם קרוביהם אינם יכולים לסייע להם. הכוח שבידי הפסיכיאטרים (בדומה לכוח שבידי פסיכולוגים) נובע מעצם הסיטואציה הטיפולית, ואין צורך להוסיף לו את זכות הכליאה. אני חושב שיש הגיון בהרעיון להעביר את זכויות האישפוז לידי השופטים. תודה על תגובתך, דרור

מסכים עם דרור הכתיבה שלך טובה מאד הלוואי והיה לי זמן להשקיע כך הצגת את המצב באופן נכון מאד לגבי "שק איגרוף" גם זה נכון ומאד מתסכל דרור - אנני נבהל - אין לי דבר נגדך - אבל אני רגיש כאשר מצהירים עמדות מחוסר ידע וחוסר הבנה - גם אני מודע היטב לחסרונות הפסיכיאטריה - אני בעצם מסכים עם רוב הדעות של הזרם האנטי-פסיכיאטריה - אבל מתוך המערכת לא מבחוץ - ויש הבדל גדול אנטי פסיכיאטריה חשובה מאד לפסיכיאטר מהכיוון המקצועי - היא גורמת לו לחשוב כל הזמן על מיגבלות המקצוע אבל מחוץ למקצוע - וכאשר מסתתרים מאחוריה שיקולים אחרים (של שליליה כללית) זה הופך למשהוא אחר להת, לא ברור לי מדוע אתה חושב שאני תוקף אותך PEACE :-)

שלום רב, התחלתי לקחת סרוקסט לפני מספר ימים (רבע כדור) ופרט לקצת עייפות ובחילה יש לי תחושות מוזרות בגוף כמו פיהוקים שבסופם הלסת התחתונה רועדת ומעין מתח בגוף וצורך לכווץ חזק את הגוף (ההיפך ממה שעושים שנמתחים..) האם זה נורמלי ? בנוסף רציתי לברר עם ירידה בחשק המיני , המצוינת כתופעת לוואי, אמורה לחלוף עם הזמן? מודה מאוד. נואל

לנואל. התופעות שאתה מתאר היו לי ואפילו יותר מכך. זה מאוד לא נעים אבל תוך שבוע וחצי התחלתי להרגיש טוב יותר גם מבחינת התופעות וגם מבחינה נפשית. בהצלחה

ד"ר פלד שלום ב! שמי אילי ואני בת 27 יש לי בעיה שמטרידה אותי מאוד , ואפילו הורסת לי את החיים. לפני כשלושה חודשיים הכל התחיל , הכרתי משהו שמאוד מצא חן בעיני בתקופה לא הכי טובה בחיי , הבחור פשוט שווה את ליבי , יום אחד ישבתי עם בת דודתי ועוד כמה חברות בבית ועישנו גראס , לקחתי רק שחטה והתחלתי לאכול הרבה (לשבוע לפני כן התחלתי דיאטה שלא כוללת הרבה אוכל) ותפאום הרגשתי לא טוב רציתי להקיא ולא היה לי אויר אז בת דודתי הכניסה אותי להתקלח והתחלתי לרעוד ולקבל דפיקות לב ורעד בידיים ואז נזכרתי בבן הדודה שלי שהתאבד וזה הגביר את הרעד וכל התופעות , בן הדודה שלי התאבד בעיקבות לקיחת 4 כדורי טריפים אשר שיגעו אותו הוא היה חולה במשך שנתיים ואז הוא פשוט התאבד. כשראיתי את בת דודתי נזכרתי בו ועברה מחשבה במוחי שרק לי לא יקרא אותו הדבר. למחרת הרגשתי טוב. (תמיד פחדתי מהגראס ) אחרי שבועיים עישנתי שוב בעיקבות זה שהרגשתי קצת רע עם הבחור שהכרתי ישבצי בבית לבד ועישנתי גראס רק שחטה והכל חזר על עצמו ההתקפות . מאז אני פעם בחודש מקבלת התקף ולא מפסיקה לחשוב על בן הדודה שלי שמתי לב שההתקפים מהתחילים בזה שקצת רע לי בחינה נפשית . אני מתנצלת על הסיפור הארוך, אני מאוד מאוד אשמח עם תעזור לי. אני ממש בדיכאון בגלל המצב

אילי שלום רב, הבעיה בעישון גראס היא ההקצנה של מצבים נפשיים קיימים. ברגע שאת במצב רוח "טוב", את תרגישי "טוב" יותר אחרי עישון גראס. אולם אם יש לך תקופה מלחיצה או עם חרדות, עישון הגראס רק יקצין אותן ויחמיר אותן. נראה לי שכנראה זה מה שקרה גם אצלך. ברור שעליך להפסיק מיידית את עישון הגראס, ממילא הוא לא עושה לך טוב, אפילו לא "שאחטה" אחת. בנוסף, עליך להתייחס לחרדות שקיימות אצלך ולטפל בהן, להערכתי, טיפול פסיכותרפויטי עשוי לסייע לך להתמודד עם מה שקורה, ולעכל את מאורעות העבר (התאבדות בן הדוד וכד'). בגלל שאת לא מעידה על התקפים תכופים, אלא פעם בחודש, נראה לי שהטיפול הפסיכותרפויטי יהיה לך לעזר יותר מאשר טיפול תרופתי... אבל בכל מקרה כדאי לשמוע גם את דעתו של ד"ר פלד. בברכה, טלי פרידמן

אילי שלום אני מצטרף להמלצותיה של טלי. כדאי לפנות לפחות לפגישת ייעוץ. בדבריך משתלבים מספר דברים: ההיכרות החדשה, הגראס, הזכרונות הקשים, התקפי החרדה ואולי דברים נוספים. נראה שזה איתות עבורך שצריך לפתור כמה שאלות אישיות, וכמובן, להיפתר מהסימפטומים הלא נעימים. אני מסכים עם טלי שתוכלי להיעזר בטיפול בשיחות. במידת הצורך ניתן לשלב לטיפול כזה מרכיבים ספציפיים להתמודדות עם התקפי החרדה. אפרט אותם. במידה והתקפי החרדה מתרחשים רק אחרי לקיחת גראס אין צורך בטיפול תרופתי &#8211; צריך, כמו שטלי ציינה, פשוט להפסיק לקחת. גראס יכול להיות סם תמים לכאורה אבל השפעתו במצבים מסויימים יכולה להיות שלילית ביותר. קיבלת יותר מסימן אחד להפסיק את השימוש. במידה והתקפי החרדה מתרחשים גם במצבים נוספים או שמתפתחים סימפטומים דיכאוניים יתכן ותזדקקי בכל זאת לתרופות. יש לבחון זאת במפגש עם המטפל שתבחרי. אגב, חלק מהבעיה עם התקפי חרדה שנוצרת גם חרדה מפני ההתקף הבא וזוהי בעיה משנית שגם איתה צריך להתמודד והיא לפעמים חמורה מהבעיה המקורית כי עלול להביא להסתגרות, דיכאון ופגיעה בדימוי ובבטחון העצמי. בכל מקרה ניתן לשלב גם שיטות טיפול נוספות להתמודדות עם החרדה שאינן תרופתיות: למידה של הרפיה עצמית, דמיון מודרך, היפנוזה, ביו-פידבק ועוד. ולסיום, אפשר לנסות ולהתמודד עם התקפי החרדה באופן מקומי ו"לשכוח מהעניין". אבל יש לי הרגשה מהאופן שהצגת את הדברים שגם אז תמשיכי לחוש מוטרדת. לעיתים התקף חרדה הוא דבר מקומי שבאמת צריך לחסל אותו ולחזור לשגרה. אולם לעיתים התקף חרדה הוא איתות שמשהו יותר רחב במערכת דורש התייחסות והתקף החרדה מכריח אותך להתמודד איתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני מקבל דיספרדל וגם רמרון כנגד תופעות לוואי של הריספרדל. היום החליטו להחליף את הרמרון לבונסריל.. מבקשת מידע על בונסריל, לא מצאתי באינטרנט.. מידע על התרופה..יתכן שזה אינה שמה האוריגינאלי.. אולי תחליף ישראלי.. בבקשה... והמון תודה מראש....

נודע לי היום ששמה האוריגינאלי של התרופה. .. בונסריל, הוא... מיאנפרין. (mianferin) ועל מנת שאוכל לקבלה , ניתן התחליף בשם אחר. אם מישהו יכול לתת לי קצת פרטים...אודה לו מאד..מאחר וגם את השם הזה, לא מצאתי באינדקס התרופות שיש לי.....אינדקס של יהו.....yahoo

בבקשה........ ואם אפשר גם .. מה בנוגע לאי זיקפה אצל הבחור.. האם התופעה תחלוף מעצמה?????

לאמא של... ישנם כמה כתובות שבהם נראה לי שתוכלי למצוא את מה שאת מחפשת. www.fda.gov/cder/consumerinfo/default.htm www.pdr.net www.rxlist.com לידיעתך, יצא ספר נהדר הנקרא רפואה ואינטרנט ומכיל המוני אתרים בכל תחום העולה על הדעת זהו ספר חובה! אתר האינטרנט המלווה את הספר, ניתן למצוא בו את כל הכתובות המופיעות בספר זה. www.infomed.co.il

Bonserine = Mienserine השם הכללי הוא מיאנסרין מדובר בתכשיר נוגד דיכאון גם רמרון נוגד דיכאון

תודה ד"ר

מהו מנגנון ההגנה: הכחשה?

שלום איתי, מנגנוני הגנה הם הדרך שבאמצעותה אנו מתגוננים בפני חרדות. הדחקה: העברת תכנים מן המודע על הלא-מודע. השלכה: כאשר רגש מסוים מאיים עלינו, אנו מייחסים אותו למישהו אחר. התקה: כשאנו חוששים לבטא רגש כלפי מישהו או משהו מסוים, אנחנו מפנים אותו, או מתיקים אותו למשהו אחר. עידון: בדרך זו אנחנו מפנים את הדחפים היצריים שלנו לפעילות תרבותית או אמנותית. רציונליזציה: זהו תהליך שמאפשר לנו לתת הסבר הגיוני להתנהגותנו, ובכך להסתיר את המניע האמיתי. אלו, ואחרים, הם מנגנונים הנובעים מן התיאוריות של פרויד, והוגדרו בספרה של אנה פרויד (בתו) בספר 'האני ומנגנוני ההגנה'. מדובר, כמובן, בתיאוריות ובהשערות, ולא בממצא מדעי בעל ערך אמת חד-משמעי. בברכה, דרור

אני מת על הספר שלה!!!! הרבה יותר מענינת מהאבא הסוטה שלה אופיר

אני בת 31 נשואה ואם לשניים, בן 7 ובת שנה, יש לי מחשבות טורדניות, פחדים לגבי הילדים שלי, שיקרה להם משהו איום ונורא, איזה פיגוע, תאונה, מחלה איומה, יש לציין שהם ילדים בריאים שחיים אורח חיים נורמלי לחלוטין, וגם אני עצמי מנסה לנהל חיים תקינים, יש לי קריירה מוצלחת, אני עובדת מחוץ לבית ומתפקדת "כרגיל". אבל המחשבות שלי מטרידות אותי כל היום , אני חרדה אם הילד חזר מבית ספר, מתקשרת המון הביתה בודקת מה שלומם, ובכלל בתקופה האחרונה אין לי חשק להימצא בעבודה וכל היום אני מחכה בציפיה לסוף היום "לזרוק הכל" ולרוץ מהר הביתה. יש לציין שהפחדים שלי החלו לפני 7 שנים כשהבן שלי נולד, וזה לא נובע כרגע רק מהמצב הביטחוני, אבל זה כמובן מוסיף. השאלה שלי האם המצב שלי נחשב עדיין ל"נורמלי" או שזה משהו חריג בתודה מראש בטי

בטי יקרה, הדאגה לילדים טבעית ומובנת מאליה, ואני משער שהיא מנת חלקם של רוב ההורים. עם זאת, את עצמך מכנה את מחשבותיך בשם טורדניות, ומספרת שהדבר מקשה על חיי היום יום שלך. איש מקצוע יוכל לייעץ ולסייע לך, ואני מציע שתפני לפסיכולוג או לפסיכותרפיסט, באמצעות קופת החולים או תחנה לבריאות הנפש, או לאיש מקצוע פרטי. גם אם מדובר בתופעה לא קשה, אין צורך שתסבלי, ועזרה מקצועית תוכל להקל על הנטל הרובץ עליך. בברכה, דרור גרין

בטי שלום רב, אני מצטרפת בחום להמלצותיו של ד"ר גרין. זה לא משנה אם החרדות שלך "נורמטיביות" או מוקצנות. מה שמשנה הוא שקשה לך להתמודד איתן. ועם זה צריך לעבוד. הטיפול הנפשי עשוי לסייע לך להתמודד עם החרדות ולהפחיתן. ובכך יהיה שכרך מעצם הטיפול. שווה לנסות, לא? בברכה, טלי פרידמן

האם הכדורים נוגדי הדיכאון הם לכל החיים? מתי מומלץ להפסיק? מה הסיכויים שהדכאון יפרוץ שוב, אנא אל תשיב לי כי עלי לחשוב על כדורים אלו כמו לתרופה להורדת לחץ דם, אני לא מצליח להתגבר על הרעיון שאני על כדורים. מקבל סך של 3 כדורים ביום* 37.5mg + טיפול פסיכולוגי מרגיש מצוין אבל מפחד מהרגע שאצטרך להפסיק בשל הטראומה מהדכאון שחוויתי, ומנגד אני מרגיש שאני כבר לא צריך את זה- האומנם?

מחכה בכליון עיניים לתשובה של ד"ר פלד

מחכה בכליון עיניים לתשובה של ד"ר פלד

ד"ר פלד קשה להגיע דרך קופת חולים מתי שרוצים לפסיכיאטר. קובעים תור חודשיים מראש ולכן זו בעייה. התחלתי את הטיפול בסרוקסט ע"י הרופא לפני חודשיים וחצי. תופעות הלוואי בהתחלה היו לא נעימות אבל תוך כשבועיים מצב הרוח החל להשתפר. תופעות הלוואי נעלמו תוך חודש וחצי, מלבד התעוררות בלילה שכעת גם נעלמה. התופעה היחידה שנשארה היא פיהוקים. האם תופעה זו ידועה? כפי שכתבתי לך היתה לי תופעה של מתח ללא סיבה ביומיים האחרונים, ומצב רוח ממש טוב. אני אקבע לי תור לרופא. אנסה גם לשוחח איתך. לאור מצב הרוח הטוב (כמעט אופוריה) לא נראה לי שאני צריכה מינון גבוה יותר כפי שכתבת לי בתשובתך. מה דעתך לאור מה שהסברתי כעת? מודה לך מאוד שגית

זה מאד חמור שקופ"ח נותנת לך לחכות חודשיים בשביל בדיקה אצל פסיכיאטר ומה שיוצא מכך כנראה הוא שאת מטופלת ע"י רופא שאיננו פסיכיאטר ואיננו מבין בתחום. תרופות פסיכיאטריות זה לא סוכריות ויש צורך באיבחון, מעקב וטיפול מסודר ע"י רופא מומחה בתחום. עצות בפורום אינן מהוות תחליף לטיפול רפואי מסודר- גם אם זה מאד עוזר לך.

דר פלד ענית לי לגבי תופעת הלוואי של הבחילה אך מה לגבי ירידה בתפקוד המיני היש לזה פתרון

לא תופעת הלוואי הנ"ל חולפת - במקרה שהיא לא חולפת יש לשקול החלפה של הטיפול

האם ידוע על טיפול בנזעי חשמל בילדים ואם כן מהם הקריטריונים לקבלת טיפול זה השאלה היא לגבי ילד סכיזופרן אשר עמיד לתרופות. אני מצטערת אם השאלה נשמעת אכזרית אך אני מיואשת מכל הטיפולים שבני קיבל עד כה

אליאו שלום מעניין איך שניסחת את השאלה באמת גם פסיכיאטרים פונים לטיפול חשמל במקרה של סכיזופרניה רק כאשר הם מאד מתוסכלים. מתוסכלים מחוסר התגובה לטיפול לנוכח הסבל הנורא של המטופל ומשפחתו. התסכול של חוסר יכולת לעזור מביא למחשבה אולי טיפול חשמל יעזור הטיפול בחשמל התגלה כיעיל מאד במקרים של דיכאון בסכיזופרניה התגובה היא פחותה - אבל יש לזכור כי לפעמים יש תגובה לטיפול זה - כיוון שהטיפול לא מזיק - במקרה הגרוע הוא לא יעזור - יש מקום לחשוב עליו - כמובן ליפני-כן יש לבדוק היטב עם כל הניסיונות הטיפוליים האפשריים מוצאו עם את מעונינת להשתתף במחקרים חדשניים שעלולים להביא שיפור לבנך צרי איתי קשר דרך הטלפון שלי בכרטיס האישי (לחיצה על שמי בדף הפורום

האם ידוע לך על מאמרים שמנסים לבהר את הקשר בין השפעת המשפחה, החינוך והסביבה על התפרצות של סכיזופרניה באחד מבניה? בכל המאמרים שנתקלתי בהם יש התייחסות דלה מדי לכך. ידוע לי שעד כה הגורמים לסכיזופרניה אינם ברורים לגמרי, אבל האם יש מחקרים שבדקו משפחות ספציפיות והעלו מסקנות? ושאלה שמציקה לי, ואולי לא תוכל לענות עליה: יש באמת משפחות שבהם אחד הילדים סכיזופרן, ואפשר לומר עליהן שהן בריאות (יחסית, כמובן), שהקשרים בין בני המשפחה טובים, והחיים התנהלו בהן בצורה הטובה ביותר האפשרית? אני שואלת כי יש לי שני אחים סכיזופרנים (בדורות קודמים לא ידוע על חולים נוספים במשפחה), וכאמא זה ממלא אותי פחד גדול, ואני בוחנת את צעדי שוב ושוב, אולי אני יכולה למנוע משהו עתה, שזה לא יקרה להם אחר כך.

הצעה לסיפרות בנושא: הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, מיסוד השגעון - יואל אליצור וסלוודור מנוחין הסתכלות - ירון אביטוב ספר קריאה- שומר אחי של וואלי לאמב

בתחום הסכיזופרניה התפרסמו מאמרים ותיאוריות רבות. בסופו של דבר התשובות הן לא חד משמעיות וכל תיאוריה "מבטיחה" נכשלה בסופו של דבר להסביר את המחלה על כל היבטיה. העובדה שלמחלה יש גם היבט תורשתי מעוררת דאגה בקרב בני משפחה של חולים בסכיזופרניה. הדאגה הזו טבעית והגיונית. השאלה איך מתמודדים איתה בחיים וכיצד לא הופכים את הדאגות לנבואה שמגשימה את עצמה ביצירת בעיות נפשיות. יש בהחלט משפחות של חולים בסכיזופרניה שמקיימות מערכת חיים תקינה. ההתמודדות עם המחלה חייבת להיות "מעל השולחן" (אחרת היא מתקיימת "מתחת לשולחן" בצורה לא מודעת אבל אי אפשר להתעלם מזה). אני חושב שתוכלי להיעזר רבות דווקא בבני משפחה של חולי סכיזופרניה המתמודדים עם השאלות הללו. למשל, אגודת אנוש מקיימת קבוצות תמיכה למשפחות. תוכלי לקבל מהם מידע ולהתייעץ. מאחר והמחשבות על המחלה רודפות אותך ולא נותנות מנוח כדאי לשתף בהם. יתכן וכדאי להיפגש עם פסיכולוג כדי להתייעץ בשאלות הללו, לפחות בסוגיות של חינוך ילדים. לשאלות שלך לגבי כיצד יש להתנהג ולפעול יש תשובות שיכולות להרגיע. יש כמובן דברים עליהם אין תשובות. גם עם אלה צריך ללמוד לחיות ורצוי לעשות מיפוי יסודי של מה שניתן לפתרון ומה שלא. יש לדבר גם השלכות נוספות, למשל, מה בן זוגך חושב בעניין, האם דיברתם על כך או שזה דבר שלא מדברים עליו? הנושא של טיפול בבני משפחה של חולים פסיכיאטרים (כולל סכיזופרניה) נחקר לעומק ובשנים האחרונות יש מודעות הולכת וגוברת לצורך לתמוך בבני המשפחה הבריאים שמתמודדים עם מחלת בני המשפחה החולים. חשוב לדעתי שתנסי לקבל ייעוץ ותמיכה ולא להישאר לבד עם המחשבות הקשות. בברכה ד"ר אורןקפלן

לצערי לא ניתן למנוע או לחזות את התפרצות המחלה תאוריות משפחתיות הקושרות את החינוך למחלה לא מקובלות היום

דר' פלד, האם תוכל בבקשה להגיד לי פרטים על התרופה הזו(תופעות לוואי) ומה ההבדל בינה לבין סרוקסט. תודה

אין הבדל מהותי שני התכשירים דומים ושייכים למשפחת ה SSRI ראה: תרופת הבחירה לחרדה ודכאון שייכת למשפחה של תכשירים המכונה SSRI כיוון שפועלים על איזון הסרוטונין במוח (סרוטונין הוא חומר טבעי של המוח המאפשר לתאים של המוח לתקשר בינם לבין עצמם) למשפחת התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) שייכם ה-פרוזאק המפורסם, הגרסאות הישראליות והחדשות שלו אפקטין ו"פריזמה" תכשירים נוספים הם "סרוקסאט" ציפראמיל" "רמרון" לסרוקסאט גרסה ישראלית חדשה "פאקסין" וכו.... תרופות תופעות לוואי תופעות לוואי של התכשירים נוגדי חרדה (דהיינו SSRI ) הם בעיקר 3 "בחילה" "ירידה בחשק מיני" "עייפות תשישות" - איך מתמודדים עם תופעות לוואי ? - עם נוטלים את הטיפול על בטן מלאה - אין בחילות - לקיחה ליפני השינה חשובה במקרה של טשטוש ועייפות מהתרופה

כיצד ניתן לטיפול מצב של היפראקטיביות קל?

פונים לנוירולוג

הדרכה חינוך אהבה - התנהגותית

הטייטל שלך יותר ארוך מהתשובה הלא רצינית הזאת

אבי שלום אנא נסה לפרט יותר. היפראקטיביות היא מילה מאוד שימושית ופופולרית לאחרונה והשאלה למה בדיוק התכוונת ועל מי (ילד?, מבוגר?) בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-8 לוקח ריטלין זו השנה השנייה ויש לנו המון בעיות בבית הספר למרות לקיחת התרופה. הוא מתעצבן בקלות מילדים, צועק, זורק חפצים ואבנים וטוען שאף אחד לא מבין אותו ושמתפוצץ לו הראש. עכשיו לקראת חופשת הפסח האם כדאי לתת לו טיפול טבעי במשך שלושת השבועות (איננו נותנים לו ריטלין בחופשות ובשבתות) של חברה בשם סולגאר כמו: אבץ למציצה, קומפלקס ויטמיני B, שמן דגים (אומגה 3 ואומגה 6) פיקנוגינול (מקליפת עץ האורן). ובתום החופשה לחזור לריטלין??? תודה.

בני בן ה-8 לוקח ריטלין זו השנה השנייה ויש לנו המון בעיות בבית הספר למרות לקיחת התרופה. הוא מתעצבן בקלות מילדים, צועק, זורק חפצים ואבנים וטוען שאף אחד לא מבין אותו ושמתפוצץ לו הראש. עכשיו לקראת חופשת הפסח האם כדאי לתת לו טיפול טבעי במשך שלושת השבועות (איננו נותנים לו ריטלין בחופשות ובשבתות) של חברה בשם סולגאר כמו: אבץ למציצה, קומפלקס ויטמיני B, שמן דגים (אומגה 3 ואומגה 6) פיקנוגינול (מקליפת עץ האורן). ובתום החופשה לחזור לריטלין??? תודה.

שלום ! אחי, נער בן 14, שוהה במחלקה לנוער באחד מבתי החולים מזה 3 שבועות. לפי אבחנת הרופאים במקום, אחי אינו סובל מבעיה נפשית כלשהי והסיבה להשארותו במחלקה היא ממשבר שעבר וזאת עקב מערכת משפחתית לא תקינה ( הוריי גרושים, אין דמות גברית וכיו"ב ). לאור בחינות שעבר במחלקה אחי אובחן כילד חריף מאוד שכלית ובעל הגיון בריא וידע רב ( בביה"ס הוגדר כילד מחונן ומצטיין ). במהלך 3 השבועות שחלפו אחי עובר כל יום פעילויות וטיפולים שלהם וכמו כן אנו כמשפחה באים לפגישות עם פסיכותרפיסטית. נותנים לו גם פבוקסיל במינון נמוך כיוון שלפי דעתם הוא ברמה מסויימת של חרדה. סופ"ש האחרון הוא שוחרר לראשונה הביתה מאז תחילת האשפוז. כשהגענו הביתה הוא התחיל להתפרץ על כי הפכו לו את הסדר בחדר וכעס אם העירו לו דברים מסויימים וחזר ואמר שהוא למחלקה לא חוזר. למחרת כשהגיע הזמן לחזור שוחחנו עמו ונוכחנו לדעת שאכן הוא יודע שעובר עליו משהו ושהוא יודע שהוא זקוק להמשך שיחות אך הוא ביקש שנאפשר לו להגיע כל ערב הביתה. אמרנו לו שאפשר לבקש אופציה כזו אך זה תלוי בדעת הרופאים. כל הדרך הוא ניסה לסחוט מאיתנו הבטחה כזו אך אמרנו לו שנעשה כל שביכולתנו אך שזה תלוי ברופאים. כשהגענו הרופא המטפל בו ישירות לא היה תורן ואמרו לנו שרק למחרת ניתן יהיה לשוחח עמו. אחי בכה והתפרץ ( כי טען שהבטחנו לו ) והאחיות הוציאו אותנו החוצה. למחרת קיימנו שיחה עם מנהל המחלקה והרופא המטפל באחי ישירות והם אמרו לנו שלפי דעתם אין לאחי כל סיכוי לחזור למסלול רגיל באשפוז יום וכי יש צורך בטיפול אינטנסיבי. הם כינו את אחי ילד אורגני - מה המשמעות ? גם כיוון שהוא יודע להערים עליהם ולהשתמש במניפולציות לטובתו וכיוון שאחי בגד באמונתם בו ( שכן הם נתנו לו לצאת הביתה בסופ"ש והוא לא רצה לחזור ) הם לא ייתנו לנו ,המשפחה לבקר או לדבר או לשוחח עמו בטלפון עד להוראה חדשה מהם- בקיצור ניתוק מוחלט. בשיחה טיפולית שערכה הפסיכותרפיסטית עם הוריי, אחי גם כן היה נוכח והפסיכוטרפיסטית אילצה את אמי לומר כי היא מעוניינת שאחי יישאר במחלקה ולמרות שהיא יכולה לחתום ולהוציאו היא לא תעשה כך. אמי היתה בהלם מהצורה שבה הוצגה השאלה הזו ועוד לפני אחי ואמרה שלפי דעת הרופאים עליה להשאירו במחלקה. הפסיכוטרפיסטית התעקשה להדגיש לאחי שההורים שלו הם הקובעים והם מחליטים להשאירו במחלקה . כתגובה אחי בכה ואמר להם שהוא לא ישכח זאת לעולם ולא יסלח להם ואז הם הוציאו אותו. שאלתי האם המדיניות הזו שבה נוקטים במחלקה לא קשה מדי עבורו והאם זו באמת הדרך הטובה ביותר עבורו ? כמו כן האם הסיטואציה שבה העמידו את הוריי נכונה עבור אחי ולא יכולה לפגוע בו ?אציין כי המצב אליו נקלע אחי קרה בחודשיים האחרונים ולפני כן היה ילד רגוע אחראי מאוד יוזם בוגר וכבר ציינתי , ילד מבריק מאוד. אנא עזרו לי! לא עובר יום מבלי שהמחשבות הללו יטרידו אותי ואינני יודעת מה לעשות... תודה מראש ומקווה לשמוע מכם במהרה ... האחות המודאגת.

האינפורמציה שאת נותנת מבולבלת מרגישים את המועקה והדאגה שלך הרושם הוא של בעיה ביחסים רופא-חולה אתם אמורים להיות שותפים בהחלטות הטיפוליות ואתם זכאים לקל ההסברים לגבי מצבו ילד אורגני זה לא אבחנה מוכרת - אתם זכאים לקבל הסבר מה פירוש המילה ומה היא האבחנה משתמשים במונח אורגני לאמר שיש נזק מוחי כגון פיגור חס-וחלילה גידול אחות מודאגת - פני יחד עם אמא ואבא לפגישה עם הרופא המטפל ואל תצאו מהחדר שלו עד שלא תקבלו תשובות לכל השאלות- אתם חייבים להיות חלק מהטיפול אשמח להתעדכן

ד"ר פלד, שלום ! ראשית תודה על התייחסותך המהירה ! אני אכן מודאגת מאוד ומרגישה שעליי לעשות דבר מה שיועיל ובמהרה לאחי. כפי שתיארתי במכתבי הקודם יזמנו שיחה עם ראש המחלקה ועם הרופא הישיר והם הבהירו לנו כי ברגע זה הם מחליטים מה קורה עם אחי ולפי החלטתם אחי צריך להיות בניתוק מוחלט ממשפחתו ( כתגובה למה שעשה בסופ"ש ) - האם זו הצורה הנכונה שבה צריך לפעול ? כמו כן המצב שאליו נקלעו הוריי מול אחי בשיחה עם הפסיכותרפיסטית הינו מנוגד למה שנאמר בשיחה קודם לכן עם ראש המחלקה שכן הם העמידו את הוריי בצורה שבה לא הייתה להם ברירה ולומר לאחי שהם בתור ההורים שלו רוצים ומחליטים להשאירו במחלקה זו. האין זה מוגזם ? אני מנסה להבין את ההגיון שבדבר ואת המניעים לכך . כמובן שאיני מוסמכת ואני יודעת שייתכן ונצטרך לפנות ולבקש חוות דעת שניה אך אני מנסה להמנע מכך היות ואני בטוחה כי לא יראו זאת בעין יפה . גם כאשר שאלנו את ראש המחלקה לגבי זמן שהותו של אחי במח' נאמר לנו כי בשלב זה הם אינם יודעים מתי אחי ישתחרר אך שזה יהיה זמן ממושך. מהסיבה שזו איננה מחלה נפשית שאפשר לטפל בה בטיפול תרופתי. אחי לדברי הרופאים, בהכרה הוא הגיוני מאוד בעל ידע רב ורמה שכלית גבוהה אך התת הכרה שלו חלשה ועל כן יש לו רמה מסויימת של חרדה ( לדוגמא: לפני כחודש עוד בטרם הגיעו לבי"ח נאמר לו שייש לו חיידק בגרון - דלקת , ומאותו זמן הוא התחיל לאכול פחות ושתה יותר וזאת מהפחד שמא ייחנק . כאשר הגענו למחלקה - מסיבה של התפרצויות שהיו לו - נאמר לנו כי הוא מתנהג התנהגות אנורקטית והעמידו לו זמנים באוכל אך כעת הוא אוכל רגיל בלי כל בעיה ). אנו מודעים לכך שאחי לא נמצא במצב רגיל ורגועים מהסיבה שזו איננה מחלה נפשית כלשהי ( בהתחלה הוא גם עבר בדיקות פיזיות כמו אי.אי.ג'י של המוח והכל היה בגדר הנורמל )אך אינני מפסיקה לחשוב שאולי ואולי אין הוא מקבל את הטיפול המתאים ביותר עבורו. בנוסף, אחי מתלונן על כך שהפעילויות שם משעממות אותו ולא מתאימות לגיל שלו ושלמרות זאת הוא משתף פעולה. הוא גם רואה את ההבדל בינו לבין ילדים אחרים שם ועל כן אינו מעוניין להתחבר אליהם אך מודע לכך שעליו לשתף פעולה ולהיות עימם כיוון שנכון לזמן זה הוא שוהה במקום כזה. ראש המחלקה בעצמו אמר כי הוא מודע לכך שמה שהמקום מציע עבור אחי אינו מספיק וגם אין כל אתגר או גירוי אינטלקטואלי עבורו אזי הוא הציע לאפשר להביא לו מורה אשר יישב איתו כשעה ביום אחה"צ. אני מקווה שאתה מבין את דאגתי הרבה - איננו יודעים האם המחלקה הזו ואופן הטיפול הניתן בה מתאימים לאחי . אני מקווה שלאור מה שפירטתי לך כאן תוכל פחות או יותר לכוון אותי ולומר לי האם הרגשתנו/ תחושותינו נכונות ? תודה לך ותודה לכל הצוות הנהדר הפועל בפורום זה ! יישר כוחכם ! יעל.

אני מסכים עם ד"ר פלד. כפי שהדגמת במכתבך, המניפולציות שהופעלו על ההורים פעלו כנגד טובתו של הנער, ולכן אין צורך להיכנע לדרישות מסוג זה. ניתן לעמוד על זכויות החולה, ולבקש מן המטפלים בו הסברים המניחים את הדעת בנוגע לטיפול, בטרם חותמים על הסכמה. במקרה כמו זה המתואר, כאשר מוצבים ההורים במקום המעמת אותם עם בן הזקוק לתמיכה ולאהבה, כדאי גם להתייעץ עם מומחה חיצוני, וגם זאת זכותם של ההורים. דרור גרין

יעל שלום הבעיה העיקרית מתיאורך הוא שאתם לא יודעים מה נכון ומה לא נכון. שאולי מה שקורה הוא הדרך הנכונה אבל אולי לא. כדי להחזיר את הביטחון הייתי מציע שתי אפשרויות: 1. ליזום פגישה עם ראש המחלקה, להסביר את הבלבול שלכם ולבקש ברוגע ובהגיון הסברים מדוייקים יותר כולל דיאגנוזה מדוייקת, אפשרויות טיפול וכדומה 2. לבקש חוות דעת שניה ממומחה. ניתן לפנות באופן פרטי לפסיכיאטר שהוא ראש מחלקה במוסד אחר או מומחה בעל שם ולהסביר כל מה שקרה. זה עלול לא למצוא חן בעיני הגורמים במוסד בו אחיך מטופל אבל אם לא תקבלו תשובות ברורות זו אפשרות שכדאי לנקוט בה (היא כרוכה כמובן בעלות). דבר אחד חייב להיות ברור. אף אחד אינו מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי מבלי שהוא סובל מבעיה נפשית כזאת או אחרת. במידה וקורה כזה דבר זה אינו תקין ויש להתריע על כך ומייד. בעיות משפחתיות אינן סיבה לאשפז ילד בן 14, לכך יש פתרונות סוציאליים שונים. לפי תיאורך אני מעריך שבכל זאת מדובר בבעיה נפשית של הילד ושאינכם מודעים למשמעותה באופן מלא. נשמע שאת ומשפחתך עוברים תקופה קשה מאוד. אתם זקוקים לתמיכה מקצועית ותוכלו למצוא אותה במסגרת בית החולים עצמו. בקשו להיפגש עם מטפל משפחתי שיוכל לעזור לכם להתמודד עם המצב מהזוית שלכם ולהגביר את הבנתכם ושליטתכם במצב. במידה ואין אפשרות בבית החולים ישנן אפשרויות נוספות בקהילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא יהיה קשה מדי לא ברור כלל אם הוא צריך אשפוז אבל אם כן לא בבית חולים זה [וזה איננו סותר שלאחרים הוא יכול להיות מצוין] באיזה ביתחולים מדובר?

ליעל אל תוותרו לרופאים ולאחיות, ואת זה אני אומרת מנסיון, אם הם אינם מוכנים לתת לכם הסברים על מצבו של אחיך, אז כפי הנראה הטיפול שהוא מקבל אין טוב מספיק , מה שאחיך עובר כרגע יכול להשפיע על כל המשך חייו, והרופאים האלה יכולים לגרום נזק בלתי הפיך, אל תוותרו להם, תבקשו הסברים גם על הטיפול התרופתי שהוא מקבל , ואם יש צורך אף תתייעצו עם פסיכיאטר חיצוני שאינו עובד בבית החולים הזה, תביאו אותו מבחוץ לייעוץ, אם תרצו יש לי פסיכיאטר מעולה, שיכול לעזור לכם. תזכרו שהחלטות אלה יכולות להשפיע על כל חייו של אחיך, האשפוז הזה יכול להיות נזק נוראי , רק אם באמת אין לכם ברירה אז תשאירו אותו שם, הרופאים האלה עובדים לפעמים כמו אוטומט , אז אל תאבדו תקווה יש הרבה דרכים לקבל תשובות והסברים , גם אם כועסים עליכם במחלקה אל תניחו להם , גם אם הם מאיימים עליכם בהוצאת אחיך מהטיפול במחלקתם הם אף פעם לא אוהבים שמעבירים עליהם ביקורת. איתך בכאבך שרית

שרית שלום ! תודה לך על התייחסותך. אודה לך אם תוכלי לומר לי מי הפסיכיאטר שעליו את ממליצה יעל.

על כל חולה בבית חולים פסיכיאטרי המדינה משלמת כסף. לכן הם לא ישחררו אותוץ לקחת ילד בן 14 לבית חולים כזה. זה להרוס לו את החיים. יותר קל לכם ככה? תוציאו אותו משם מהר. אחר כך תנסו לקבל עזרה מפסיכולוג ובבית. תרדו מהתרופות ומיד. תרופות גורמות התמכרות - תזהרו. יש דרכים שאין מהן חזרה. וזו אחת מהן.

ליוני, נראה לך שלא ניסינו את זה כבר ? הוא היה מתפרץ בבית ועושה מה שהוא רוצה. לא היה כל סיכוי להביאו באופן פרטי לרופא וכבר שוחחתי עם הטובים בתחום. גם אופן הבאתו לביה"ח היתה בתרמית. יעל.

למסמך המצורף. זה נוגע ליוזמה לשיפור מצבם של חולי OCD אשר בשל מחלת ה-OCD הם מוציאים הוצאות רבות בגין הכפייתיות, ובשל כך איכות חייהם ירודה ביותר. במסמך הסברתי את העניין ביסודיות, והתייחסתי לאספקטים שונים של העניין. בשל חוסר אפשרות טכנית לצרף קובץ וורד להודעה, אני נאלץ לצרפו כחלק אינטגרלי מהמודעה, בשל אורכו הרב, כדאי להדפיסו ולקראו מהנייר. תודה, היוזם. להלן המסמך: "הפרעה טורדנית כפייתית" (OCD) והצורך בפעילות מרגיעה הכרוכה בהוצאות כספיות נייר עמדה חלק ראשון: רקע תמציתי כללי א. רקע כללי מדובר בהפרעה רפואית בעלת מאפיינים נפשיים ורגשיים. אחת התיאוריות אומרת שההפרעה נגרמת עקב מחסור בהורמון הסרוטונין במוח. ההפרעה מתבטאת אצל הלוקים בה בהצפה בלתי נסבלת של מחשבות ותסביכים מחשבתיים. הצפה זו מכניסה את הלוקה בהפרעה לתחושות של חרדה, אימה ופאניקה בעוצמות שקשה לשאתם. הלוקה בהפרעה מרגיש שכולו פקעת עצבים, מרגיש מאויים, מתוח מאוד, ושאינו יכול לשאת מצב זה והוא עושה הכל כדי להשתחרר מיידית מאותם מחשבות ותחושות בלתי נסבלות. ב. הסימפטומים השונים של ההפרעה כדי להשתחרר שחרור מיידי (אבל זמני בלבד) מאותם תחושות בלתי נסבלות, מרגיש הלוקה שהוא צריך לעשות פעולות חיצוניות שונות, (הנראות לעין הרואה כפעולות טכסיות) שנותנות לו הקלה מיידית וכן הרגשת רוגע ושחרור שהוא מייחל להם. פעולות חיצוניות משחררות אלה, שהלוקים בהפרעה צריכים לעשות כדי להירגע, הינם הסימפטומים החיצוניים של ההפרעה (נהוג לכנותם: "פעולות כפייתיות", או: "קומפולסיות") וצורתם שונה מאדם לאדם. דוגמאות לסוגי הסימפטומים (הפעולות הכפייתיות): הקפדה מוגזמת מאוד על סדר, ספירה בסדר מסויים או בצורה מסויימת, חזרה על דברים או דיבורים בסדר מספרי מסויים, הרגשת חוסר וודאות המצריך בדיקה ווידוי חוזרים של פעולות יומיומיות פעמים רבות. (למשל: נעלתי או לא נעלתי את הדלת, סגרתי או לא סגרתי את ברז הגז, החשמל, וכדו') התרחצות והתנקות בצורה מוגזמת ביותר ולפעמים אף בסדר מסויים, ועוד סוגים רבים נוספים של סימפטומים. יש לציין שלפעמים ישנו שילוב של מס' פעולות חיצוניות מרגיעות אצל אדם אחד או שהן משתנות או מתחלפות אצלו מזמן לזמן. כל הפעולות החיצוניות שנמנו, מלבד הפעולה האחרונה של הצורך בנקיון, כרוכות אמנם בסבל רב וקשה, ובבזבוז גדול של זמן, אך אינם כרוכות בד"כ בהוצאה חומרית כלשהי. ג. הטיפול המקובל בהפרעה מקובל לטפל בהפרעה באמצעות טיפול פסיכולוגי, באמצעות פסיכותרפיה ובאמצעות טיפול תרופתי. ידוע שהטיפולים משפיעים רק על חלק מהלוקים (כ-50%) וגם על מי שהטיפול כן משפיע, זה מביא בד"כ רק להקלה בעוצמת הסימפטומים ולא מסלק אותם לגמרי. ד. ההרגשה מבחינה אישית וחברתית הלוקים בהפרעה חיים בקונפליקט קשה בין ההרגשות הקשות והבלתי נסבלות המציפות אותם מחד, לבין מצב גבוה של מודעות לעצמם ולסביבתם והכרה צלולה ובריאה מאידך. בשל כך ובשל חששם מסטיגמה חברתית ומתוויות סטיגמתיות מעוותות שהחברה עלולה להצמיד להם, כגון: "משוגע", "פסיכי", "לא נורמלי" וכדו' ומכיוון שהלוקים בהפרעה מודעים מאוד ל-"חוסר ההגיון" שבפעולות אלה, שגם בעיניהם נראות כפעולות מטופשות ולא הגיוניות, לכן הם משתדלים להסתיר ולהסוות באמצעות טריקים שונים את הסימפטומים מעיני הסביבה, ועושים מאמצים שלא "להיתפס" בזמן עשיית הפעולות הכפייתיות החיצוניות. חלק שני: חומרים להרגעה מיידית וההוצאות הכרוכות בהם ה. הצורך בנקיון מרובה והעלויות הכרוכות בכך כעת נתמקד בלוקים בהפרעת ה-OCD שהסימפטום הספיציפי שלה הוא צורך להתנקות ולהיטהר בצורה מוגזמת ביותר: זהו אחד הסימפטומים "הקלאסיים" והיותר מוכרים של ההפרעה. הלוקה בכך חש כמעט ללא הפוגה הרגשה בלתי נסבלת, של לכלוך, זוהמה והרגשה שמשהו לא הגייני או לא טהור דבק בו. תחושה זו של לכלוך וזוהמה מלווה בהרגשת אימה וחרדה קשים ובלתי נסבלים, ממחלות ומטומאה, ותסביכים מחשבתיים ורגשיים שונים, שכדי להירגע מהם מיידית ולהחזיר לעצמו מעט רוגע ושלווה, צריך הלוקה בכך, לנקות ולטהר עשרות רבות של פעמים ביום, את ידיו, גופו, חפציו האישיים, בגדיו, את הסביבה בה הוא נמצא, את הרצפה, הרהיטים, הקירות ועוד. פעולות הנקיון והטיהור הנובעות באופן ישיר ממצב רפואי זה שתואר, גוזלות הרבה מאוד זמן, וכרוכות בהוצאה כספית גבוהה, כיון שמדובר בשימוש בחומרי ניקוי לסוגיהם, בצריכה גבוהה של מים, בצריכה גבוהה של חשמל (לחימום המים למקלחות ולכביסות הרבות) וגם שימוש מוגבר בטלפון. (למה טלפון? כי בגלל החשש להזדהם, נוטים הלוקים בסוג ספיציפי זה של ההפרעה למעט ביציאתם מהבית ובפגישותיהם ומגעם עם בני אדם, ועושים חלק גדול מצורכיהם ומקשריהם באמצעות הטלפון) ו.עבודה, ומצב כלכלי של חולי OCD חלק מהלוקים בהפרעת ה-OCD, כאשר היא בצורתה הקלה, עובדים ומתפקדים פחות או יותר למרות ההפרעה, וחלק, מי שההפרעה אצלם חריפה יותר, אינם מסוגלים לעבוד בשל כך. אלה שאינם עובדים, ואין להם הורים עשירים שיממנו אותם, נאלצים לדרוש קיצבת נכות מהביטוח הלאומי וחיים על קיצבת נכות זו. קיצבת הנכות, כמו שכולם בטח יודעים, לא נועדה לממן הוצאות חריגות הבאות עקב מצב רפואי נתון, אלא נועדה עבור הוצאות קיום בסיסיות ויומיומיות, כמו: מזון, לבוש, נסיעות, וכדו'. הנקיינים, אם נקרא להם כך, נאלצים למעשה לחיות בתת רמה ולהגיע למצבים קשים של חרפת רעב, (פשוטו כמשמעו, וללא הגזמה) היות והם נאלצים להוציא את ההוצאות הכרוכות ישירות בהפרעה, (חומרי הניקוי) מקיצבת הנכות הזעומה, ולא נשאר להם כמעט כלום עבור אוכל ועבור יתר ההוצאות הרגילות. (אעיר שעקב העוצמה הגבוהה והבלתי נסבלת של החרדות, הם נותנים מקום בעדיפות ראשונה לקניית חומרי הניקוי המרגיעים, ורק במקום שני, מקום ליתר ההוצאות, ה"נורמליות" כולל אוכל) כך נמנעת מהם איכות חיים גם בצורה מינימלית שעוד אפשר לעשות בקיצבה הנמוכה ממילא. למעשה הם נאלצים לא אחת, בלית ברירה, ללוות הלוואות כדי להשלים את החסר ואיכשהו לתפקד. ז. הכרה מימסדית בהוצאות אלה כהוצאות הנובעות ממצב רפואי הוצאות אלה הנגרמות בצורה ישירה מאוד כתוצאה ממצב רפואי בלתי נשלט, אינן צריכות לקבל התייחסות שונה מכל הוצאה חריגה אחרת הנגרמת בשל מצב רפואי, בו לוקים נכים מכל סוג אחר. זה לא שונה למשל, מהוצאות הנגרמות עקב מצבים סיעודיים כמו: הוצאות עבור חיתולים, או מהוצאות מיוחדות של אדם עיוור, אינן שונות מהוצאות מיוחדות של נכה גפיים הנזקק לרכב, או לכסא גלגלים או שנזקק לעזרתו של אדם נוסף שיעזור לו עקב נכותו. הוצאות אלה אינן מוכרות ע"י המימסד כהוצאות הנגרמות עקב מצב רפואי, וזאת בעיקר בגלל חוסר מודעות ובגלל חוסר דרישה (עד כה) להכרה כזו והנובעת גם מהחשש להיחשף עקב הסטיגמה הקשה המלווה הפרעה זו. ישנן קיצבאות המיועדות עבור הוצאות מיוחדות בשל מצב רפואי, כגון: קיצבת ניידות, קיצבה לשירותים מיוחדים (ואולי יש עוד). הלוקים בהפרעת הטורדנות הכפייתית אשר נזקקים להוצאות חריגות בשל מצבם, אינם עונים על שום קריטריון מהקריטריונים הקיימים היום, המזכים באחת הקיצבאות המיוחדות האלה המיועדות לאפשר לנכה רמה ואיכות חיים סבירה ככל האפשר. מיותר לומר שזהו מצב מעוות מאוד, שיש לעשות הכל כדי לתקנו. לשם כך צריך לפעול לעשיית שינויים תחיקתיים ו/או משפטיים מתאימים בהגדרת הקריטריונים המזכים בקבלת אחת הקיצבאות המיוחדות אם זו קיצבה לשירותים מיוחדים או קיצבה אחרת, או עשיית כל שינוי בחקיקה או בתקנות ע"מ להביא לכך שגם הלוקים בהפרעה זו, אשר להם הוצאות חריגות עקב מצבם, יכללו בקריטריון המזכה לקבלת קיצבה מיוחדת, שתאפשר להם חיים בכבוד ואיכות חיים סבירה ככל שניתן, בדומה להכרה הניתנת להוצאות מיוחדות שיש לנכים מסוגים אחרים עקב מצבם הרפואי. חלק שלישי: בירור: האם יהיה מוצדק, נכון ונבון לתת עזרה כספית מיוחדת למי שנזקקים לחומרים מרגיעים עקב ה-OCD? ח) נברר: האם חולי OCD "עושים בכוונה"? ישנה הטוענים טענה הנובעת ממין הרגשה, שחולי OCD יש להם שליטה על הפעולות הכפייתיות אך הם אינם "מפעילים" שליטה זו בכוונה, אולי כדי להשיג רווחים אישיים שונים. מן הראוי לבדוק טענה זו לעומק ובכנות, האם היא נכונה ומדוע טוענים אותה רק לגבי חולי OCD ולא לגבי חולים במחלות אחרות? ובכן, תחושה וטענה זו, יש לה לכאורה בסיס, אך לאחר הבירור, נוכל לראות שהטענה כלל לא נכונה! נסביר קודם על מה לכאורה מתבססת תחושה זו? בניגוד למצבי רפואיים רבים אחרים בהם החולה מאבד לגמרי שליטה באותו תחום בו הוא פגוע, (למשל: עיוור, גם אם יתאמץ לראות הוא לא יכול לראות. נכה גפיים, גם אם יתאמץ ללכת על רגליו הוא לא יכול ללכת על רגליו, חולה סכיזופרניה הרואה הלוצינציות, הוא משוכנע ללא ספק שההלוצינציות. שהוא רואה זה דבר אובייקטיבי ואין לו את היכולת להבחין בינם לבין המציאות האובייקטיבית, ועוד.) אצל חולה OCD לעומת זאת מנגנון המחלה מורכב בצורה שונה לגמרי, ומכאן התחושה שכאילו הוא עושה בכוונה. ננסה להסביר זאת בפרוטרוט: מחלה זו שנהוג לכנותה OCD מורכבת בצורה זו: 1. משהו בתפיסה המאוזנת של הפרופורציות ביחס לדברים במציאות האובייקטיבית משתבש מבחינת "הגדלים" שלהם, וכובד המשקל שראוי ליחס להם. 2. כתוצאה משיבוש זה החולה מייחס חשיבות רבה לדברים שברגיל מייחסים להם חשיבות מועטה ולהיפך. 3. עקב שיבוש זה, גם במצב שברגיל אין צורך לנקוט פעולות הגנה, הרי שעקב שיבוש הפרופורציות, נוקט החולה פעולות הגנה, ומייחס סכנות לדברים שאין בהם כל סכנה. 4. אותם פעולות הגנה, הם הם אותם פעולות שנהוג לכנותם: "פעולות או מעשים כפייתיים" או: "קומפולסיות" (לפעמים זה מופיע בצורה של הימנעויות מעשיית פעולות שבמצב רגיל מקובל או ראוי לעשותם). 5. כיוון שמה שמשובש אצל החולה זה משהו המצטמצם במין ערוץ צר בלבד של המציאות שניתן להגדירו ואילו יתר המציאות והקשר שלו עם המציאות, נתפסת בצורה מאוזנת לחלוטין, לכן חולה ה-OCD מודע מאוד וער לכך שיש פה עיוות והוא חי בתוך עיוות זה. חולה ה-OCD רואה לרוב את עצמו "מבחוץ". הוא גם נתפס אצל הסובבים אותו כ-"אדם נורמלי שעושה מעשים מסויימים שאינם נורמליים, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע עלולים להצמיד לו סטיגמות של "לא נורמלי". (יש להעיר שבעניין זה, לא כל חולי ה-OCD אכן מודעים שהצרכים הכפייתיים הם מיותרים ויש מי שמאמין שיש צורך בכך). 6. כיוון שהם מעוניינים בכ"ז לשמור על תדמית של "אדם נורמלי", והם בד"כ נמצאים בקשר עם בני אדם "רגילים" ומאוד אינם מעוניינים שתדבק בהם סטיגמה חברתית כלשהי, לכן עקב ערנותם ומודעותם ועקב אי רצונם בסטיגמה, הם מגייסים כוחות שמשתלטים (באופן זמני ונקודתי) על אותם דחפים ועל אותו צורך לנקוט בפעולות הגנתיות (="כפייתיות") שהצורך להם הוא עקב עיוות המציאות המופיעה בהרגשותיו, בדמיונותיו, באותו ערוץ מצומצם המעוות. יש לציין שבאותה סיטואציה שהחולה מתנהג תוך שליטה ומפגין התנהגות "נורמלית", אותה סיטואציה גוזלת ממנו הרבה כוחות והרבה אנרגיה והיא כרוכה במתח רב ובמצבי חרדה לגמרי לא קלים, אך כמובן לא רואים זאת כלפי חוץ. 7. לפיכך, לעין הרואה מבחוץ נראה שכאילו חולה ה-OCD שולט בהתנהגותו ו-"עושה בכוונה" אבל זה רק למראית עין הרואה. זה דומה לאדם שאסור לו להרים כבד בגלל בעיה רפואית ומישהו שמאוד לא נעים לו לסרב לו, מבקש ממנו עזרה בהרמת 2 סלים כבדים. אז בגלל אי הנעימות, הוא ירים לו את הסלים אך לאחר מכן הוא יסבול מאוד מה הרואה יגיד? "שהוא עושה בכוונה ואומר שהוא לא יכול להרים כבד והוא סתם מתחזה. ט. בירור בנוגע לטענה שאם חולי OCD הזקוקים לחומרים מרגיעים, (=חומרי נקיון) יקבלו עזרה כספית מיוחדת הרי בכך נעודד אותם שלא לטפל במחלתם. טענה זו נטענת ע"י מטפלים שונים ואף ע"י חלק מהחולים , נבדוק טענה זו לעומקה. כפי שהוסבר לעיל בסעיף ח. על המיכניסם של הכפייתיות וכפי שיוסבר להלן בסעיף י. שחולי ה-OCD זקוקים להרגעה מיידית מהרגשות החרדה הקשות המציפות אותם ושאין להם שליטה על הצפתם בהרגשות אלה, אפשר להבין שהפעולות החיצוניות (="הפעולות הכפייתיות") מטרתם הרגעה מיידית של הצפות החרדה הקשות, ובלעדי אותם פעולות חיצוניות החולה יהיה במצב חרדתי בלתי נסבל ויעבור עליו סבל מאוד גדול, נוכל להבין שחולי ה-OCD זקוקים מאוד לפעולות החיצוניות המרגיעות (הכפייתיות) כדי שאיכשהו לא יתמוטטו מבחינה עצביהם. (מובן שהכוונה לאנשים שהטיפול אינו עוזר להם). נוכל להגיד ש-: 1. אם לחולה OCD יש כסף מצומצם שיספיק לו או לקניית אוכל להשקיט רעבונו הפיזי ולהוצאות "נורמליות" או לקניית חומרי הרגעה מיידיים (=חומרי נקיון) הוא יקנה חומרי הרגעה ויוותר על צריכת יתר הדברים הנורמליים כולל אוכל סביר, ויאכל בצורה מינימליסטית ביותר. מדוע? משום שהסבל הרגשי והנפשי העובר עליו גדול וקשה הרבה הרבה יותר מהסבל שיש לו מרעב או ממניעת בידור או נסיעה או לבישת בגדים נורמליים. 2. צריך לציין שאם נמנע מחולה OCD חומרים מרגיעים ("חומרי נקיון") הוא עלול להיכנס למצבי לחץ . קשים, סבל נפשי ורגשי רב, מצבי פאניקה, בלבול חושים, חוסר ריכוז, לפעמים אף מצבים הדומים . קמעא למצבים פסיכוטיים ועוד, והוא עלול בהחלט להגיע אף להתמוטטות עצבים ועקב כך אף להגיע . לאשפוז. החולה יקנה חומרים מרגיעים גם אם זה יהיה על חשבון איכות החיים שלו וגם אם הוא ילבש . בלויי סחבות. י. נסיון להבהיר את מצבם של חולי ה-OCD והצורך הדחוף שיש להם בחומרים מרגיעים, באמצעות אנלוגיה (השוואה) עם אדם שאינו שולט בעשיית צרכיו עקב מחלה והצורך שיש לו בחומרי ספיגה. חולה שאינו שולט בעשיית צרכיו = חולה OCD *אי שליטה בעשיית צרכים = אי שליטה בהופעת הרגשות חרדה וכדו' ומתח. *נזקק למוצרי ספיגה לספיגת = נזקק לחומרים מרגיעים (=חומרי נקיון) ההפרשות "לספיגת" ההרגשות הקשות אדם שבשל מחלה אורולוגית או אחרת אינו מסוגל לשלוט בעשיית צרכיו וכדי לשמור על איכות חייו ועל הגיינה כללית וכדי שיוכל להיות מעורה בחברה הכללית, לצאת, לנסוע, לטייל, לפגוש אנשים, לעבוד, ללמוד וכו' הוא צריך להשתמש במוצרי ספיגה חד פעמיים. מצבו של אדם כזה והצורך שיש לו בצריכה של אותם מוצרי ספיגה מובנת, מקובלת ואיש לא יבוא אליו בטענות כגון: "אם נספק לו מוצרי ספיגה הוא לא ישתדל לעצור בעד הפרשותיו וירגיש חופשי לשחרר את הפרשותיו וכך לצרוך יותר מוצרי ספיגה שעולים הרבה כסף. האם טענה מסוג זה תישמע הגיונית? האם יכול מישהו לטעון טענה כזו ע"מ להפחית או למנוע מאדם כזה לצרוך מוצרים אלה העוזרים לשמור על רווחתו האישית, על כבודו ועל יכולתו לתפקד? האם מניעת הספקה של מוצרי ספיגה תפחית אצל אדם כזה את כמות הפרשותיו או תגביר את יכולתו לשלוט בהם? ואם נניח שמטעמים של חסכון בהוצאות, המטפלים והאחראים על אותו אדם יחליטו שאם נפסיק לממן לאותו אדם את קניית מוצרי הספיגה אז הוא ישלוט יותר ולא יבזבז כל כך הרבה כסף על קנייתם, האם זה לא ישמע אבסורד שיידחה על הסף? עכשיו נעבור למקבילה: המצב אצל חולי OCD מקביל ודומה למצבו של האדם במצב הנ"ל. רק במקום ששם זו בעיה גופנית של אי שליטה על ההפרשות הגופניות, כאן יש מצב של "אי שליטה" על ההפרשות המנטליות והרגשיות. (חרדות מתח מחשבות טורדניות וכו'). חולה OCD, "מפריש" (היינו, מוצף כל הזמן) "הפרשות" מנטליות מהסוגים הנ"ל מבלי שתהיה לו שליטה על "הפרשות" אלה. מחשבות מציקות, רגשות חרדה בלתי נסבלים מתח עצום ובלתי נשלט וכדו', הטיפול התרופתי והפסיכולוגי עוזר רק בחלק קטן ממצבים אלה להפחתת רמת ההצפה הנ"ל ואדם במצב כזה נאלץ להשתמש ב"מוצרי ספיגה" ל-ספיגת "הפרשותיו" המנטליות המטרידות. "חומרי הספיגה" הספיציפיים להפרשות מנטליות אלה (מחשבות, רגשות חרדות, ומתח) הינם בדמות: מים, וחומרי ניקוי וניגוב שונים. הוא גם צריך להשתמש גם בחשמל לצורך חימום המים ולהפעיל מכונות הכביסה לכביסות המרובות של בגדיו, ועוד. כמו שלא נאמר לחולה שאינו שולט בהפרשותיו הגופניות: ",,תתגבר" או: "תשלוט בהפרשותיך" כך לא שייך לומר לחולה OCD: "תתגבר" כמו שחולה כנ"ל זקוק לחומרי ספיגה, כך גם חולה OCD זקוק לחומרי ספיגה מתאימים למצבו להרגעה מיידית. אם נמנע ממנו את אותם "חומרי ספיגה" ייחודיים אלה, האם בכך אנו מפסיקים את סבלו? האם נגרום לו לשלוט? האם אותם הצפות של מחשבות מעיקות, חרדות קשות ומתח, לא יופיעו אצלו אם נמנע ממנו מלהשתמש באותם חומרי ספיגה ייחודיים למצבים מנטליים אלה? האם אין בכך שנמנע ממנו עזרה כספית שתתרום לו איכות חיים, הוא לא ישתמש בחומרי הניקוי להם הוא זקוק כל כך? והאם אין בכך סתם התאכזרות? דימוי זה נראה לי דימוי מאוד מתאים ומדוייק בכדי שאפשר יהיה להבין דבר שאיננו רואים, דבר שאינו בהיר ומוכר דיו, ושלא נתנו עליו את הדעת עד כה.

שלום אודה ואומר שאין לי דיעה חד משמעית לגבי הצעתך. מצד אחד, זה נשמע הגיוני. כאשר אדם סובל באופן כזה הוא זקוק לעזרה. מצד שני, יש בהצעתך מספר בעיות שההשלכות שלהן כל כך רחבות שאינני מאמין שאכן ניתן ליישם את הרעיון. אנסה לתת כמה כיוונים לדברי. למשל, אפשר לומר שמתן החזר כספי על חומרי ניקיון מעודד את הסימפטומים במקום להביא ללוחמה בהם. נכון שיש כאלה שהטיפול לא עוזר להם. אבל מה עם אלה שהטיפול כן עוזר להם? אולי להם האפשרות לקבל החזרים תהווה חיזוק של הסימפטומים ופגיעה ביכולת להשתחרר מהם? קובעי המדיניות יאמרו בודאי שאם להשקיע כספים בתחום, זה בנושא הטיפול המניעתי ולא בעידוד עקיף של הבעיה. כיוון נוסף הוא המשמעות שיש לזה לגבי התנהגויות כפייתיות אחרות. ניקח דוגמא קיצונית במיוחד - אדם שלא מסוגל להפסיק להמר. הוא מפסיד את כל כספו ורכושו בהימורים ולכן נותר ללא פרוטה. הוא יכול לטעון שזו התמכרות שאינה ניתנת לשליטה (ואכן זה יכול להיות כך) ולכן אולי מס הכנסה יכול להכיר בהימורים כהוצאה מוכרת... כמובן שאינני מתכוון לכך ברצינות והדוגמא אינה תואמת לנושא שלך, אבל מאחר ואתה מדבר על מדיניות ציבורית חשוב לקחת דוגמאות קיצוניות וסטראוטיפיות כי זה מה שמקבלי המדיניות חושבים עליו כשבאים להתמודד עם השאלה. בשורה התחתונה, אני יכול להזדהות עם המאבק שלך מנקודת המבט האישית והאנושית שבה כי היא מבטאת סבל ומחסור אמיתיים. זה גם יכול להיות חשוב ליצירת מודעות בציבור לבעיה ולצורך לטפל באנשים הסובלים ממנה. עם זאת מבחינה פרקטית אני מאוד ספקני לגבי יישומה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ותרשה לי רק להעיר הערה חשובה: הכל תלוי לדעתי באופן בו מסתכלים על התמונה. אם באמת רואים את זה בצורה "קונבינציונאלית" ז"א כ"החזר כספי" או "מימון חומרי הניקוי" אז באמת עולה מאליה הטענה המתנגדת כפי שהעלית אתה וכפי ששמעתי הן ממטפלים והן ממעט מטופלים(!). כידוע מהרבה תחומים שנקודת וצורת ההסתכלות יכולה לשנות לגמרי את התמונה ואת התייחסותינו אליה. כך גם כאן. אני רואה זאת לא כהחזר כספי או כמימון חומרי הניקוי, אלא שאותו חולה שהטיפול אינו עוזר לו, והוא נאלץ להשתמש בחומרי ניקוי לצורך ההרגעתו המיידית (בעצם חומרי הניקוי משמשים כעין כדור הרגעה וכעין תחליף סם למי שמצויים בהליך גמילה), אז מאחר והוא נאלץ להוציא הוצאות לקניית אותם חומרי הרגעה, אז לא נשאר לו כסף לצרכים הכרחיים ובסיסיים (אוכל, נסיעות וכדו') ולכן יש לעזור לו כדי שיהיה לו מה לאכול ולצרכי הקיום הבסיסיים. זה היה לצורך הבהרת עניין שיש לשנות את הגישה אליו מן היסוד. תודה רבה

אורגן יקר, זוהי, כמובן, יוזמה ברוכה, ואני מברך אותך על המאמצים שאתה משקיע. גם ללא מסמך ארוך ומפורט, מובן שיש צורך לסייע לנפגעי OCD, כפי שיש לסייע לנפגעים אחרים. עם זאת, המודעות לצרכים מסוג זה אינה גבוהה בישראל, ואני מאמין שידרש זמן רב לשכנוע המוסדות המתאימים בצורך לסייע למי שסובלים מפגיעות דומות. אני משער שאם יש בכוונתך לצאת למאבק ציבורי בנושא זה, עליך לפנות למחוקקים עצמם, ואני מאחל לך בהצלחה. דרור גרין

...

לחברי שני קרובי משפחה מדרגה ראשונה(אם ואח) הסובלים מהפרעות/מחלות נפש(דיכאון קליני ממושך ומניה-דיפרסיה)שניהם היו מאושפזים לסרוגין ומטופלים בתרופות. שאלתי היא האם יתכן שמדובר במחלות שמעורב בהן גורם גנטי או נטיה משפחתית כללית לחלות בהן?

כן - ישנה עליה שלסיכוי לחלות במשפחה - עדיין לא יודעים בידיוק איך הגנטיקה עובדת - אבל היא קיימת

שלום, אני יודע, שאני מתפרץ לכאורה לדלת פתוחה, אבל חשוב לי, בכל זאת, להזמין אתכם, לאתר, מקום. האתר עוסק בתקיפה מינית והשלכותיה. באתר מאמרים בעברית, וקישורים לרשת, בנושאים כמו הפרעות אכילה, פציעה עצמית, התמודדות עם טראומה ו- DID/MPD. כמו כן קיימת גם גלריה בחיתוליה. מקווה שאלו שזקוקים לחומר יוכלו להגיע אליו. ולהיעזר. www.macom.org

תודה על הקישור תמיד טוב לדעת... :) טלי פרידמן

איכשהו נשארתי עם ההרגשה שאני לבד שוב... ניסיתי להשיג אותך בפאלפון מספר פעמים, והשארתי לך הודעה ביום חמישי, ללא תשובה. כל מה שנשאר לי להבין מכך זה שאת רוצה לנצל את האופציה שפתחתי לך ולעזוב. אני מניחה שזה בסדר מצידך, מאחר וכמו שאמרתי כבר כמה פעמים, "נפלתי עליך משום מקום", עם כל הבעיות שלי. חבל רק שאין לך את האומץ להגיד לי את זה. התחמקות היא דרך גרועה. דרך אגב, מצבי מתדרדר, ומתוך יאוש סיפרתי לאחותי על ההקאות. קיוויתי לקבל עזרה או לכל הפחות תמיכה, אבל היא אמרה שאני מגזימה ומכניסה לעצמי שטויות לראש. אני אשלח לך את החוב שלי בימים הקרובים בדואר. תודה שניסית. אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר.

רק עוד שאלה קטנה, זה משהו שאני עשיתי לא בסדר ??

טלי פירדמן לא עולה הרבה לפורום,אני לא חושב שזה אשמתך, תוציאי את זה מהראש שלך אופיר

אני מבקש סבלנות טלי מתעקבת מסיבות שלה היא תחזור ואכפת לה

גלי אני מחכה לטלפון שלך, כפי שקבענו. בברכה, טלי פרידמן

אני זקוקה לחומר מקצועי על דכאון אחרי לידה אשמח מאוד לקבל ממכם מידע וכתובות רלוונטיות לנושא ת ו ד ה

ראי http://www.northernlight.com/nlquery.fcg?cb=0&qr=post+partum+depression

תודה תודה תודה.... המון תודה !!!!! האם יש חומר בעברית???

האם דופמין קשור במחלת הסכיזופרניה? ואם כן כיצד?

קשור אבל הקשר לא ברור - בקרוב כתבה על כך

(קודם כל-אני בת.) בקשר לאקדח- החלטתי להפסיק לחפש אותו, ולו רק בגלל רגשות האשם שאבי בטח ירגיש! היה לי כואב (וטוב) לקרוא את התגובות שלכם, לא התכוונתי להדאיג אף אחד. פשוט זה המקום שבו אני מרגישה שאני יכולה לומר הכל, בלי צנזורה.(כמעט הכל). פעם מישהי כתבה לי דבר המשקף בדיוק את הסיטואציה הזו, שכ"כ נכונה לגבי : זה כמו מכתב בבקבוק שאני שולחת,אנונימי, ואולי אקבל את התשובה בשבילי, ואולי לא. אבל הידיעה הזו שיש אנשים שעומדים על החוף עם רשתות, ומנסים לתפוס את כל הבקבוקים הצפים, זה עושה קצת טוב.

יקירתי- בודאי שיש אנשים על החוף! כל כך התרגשתי לקרא שאת הרמת את הבקבוק המטאפורי שלי... ואם תסתכלי עוד קצת, תראי שיש עוד הרבה דברים מסביב, יפים וטובים, ובשבילם כדאי לחיות. נכון שלפעמים קצת קשה לראות יופי וטוב. בדיוק בשביל זה יש רשת- וכולנו מחזיקים בה- גם את. אם את מרגישה שקשה לך להחזיק- תני סימן- ומישהוא כבר יעזור לך, אבל-וזה אבל גדול מאד- הוא לא יסחוב במקומך. המקום שלך- הוא רק שלך, ואף אחד לא יכול לבא במקומך. האם את ממשיכה בטיפול? אני מקוה שכן. ממשיכה לחבק אותך.

גם יקרה, ודאי שכאן את יכולה לומר הכל, ולדעת שמישהו קורא, ומוכן להושיט יד. וטוב שחזרת, וטוב שויתרת על האקדח, וכן, הבקבוק שהשלכת הגיע ליעודו, ואת יכולה להמשיך ולהשליך בקבוקים אל הרשתות המחכות לך. חיוך דרור

גמ שלום רב, אנחנו פה. אימתי שתזדקקי. באמת! בברכה, טלי פרידמן

ד"ר שלום רב, אני לוקחת סרוקסט כחודשיים וחצי. בהתחלה היו לי תופעות לוואי קשות אבל כעת אני מרגישה הרבה יותר טוב. ביומיים האחרונים אני חשה במן מתח גופני ללא סיבה, כמו שהרגשתי בתחילת לקיחת התכשיר. האם יתכן שרמת הסרוטנין גבוהה מידי כעת? האם יש אפשרות לקחת חצי כדור אם אני מרגישה טוב, (מצב רוח ממש מעולה )? בתודה, עזרת לי המון בהתחלה. שגית

תתייעצי עם הרופא שלך

אני מודאג שאת צריכה לשאול אותי את השאלות שרופא מטפל כבר היה צריך להתיחס אילהם אני לא מבין את נוטלת את הטיפול על דעת עצמך? אין לך רופא שדואג לך? לא אין כזה דבר סרוטונין גבוה מידי - התכשיר לא מעלה או מוריד הוא פועל באופן מורכב שלא מוכר לנו עדיין הניסיון הקליני אומר שאת כנראה צריכה עליה במינון - מה שאת מתארת הם כנראה סימני המחלה שעדיין לא מגיבים לטיפול התחלתי - אבל לשם כך יש לך רופא שיעקוב אחרי מצבך ויתאים מינונים בהתאם אשמח לעזור לך - צרי איתי קשר דרך לחיצה על שמי בדף הפורום, יפתח הכרטיס האישי שלי, שם תמצאי את הטלפון שלי

אני בדיכאון מאוד קשה ואני לא מרגישה שאני אוכל להתגבר עליו. הלכתי לפסיכולוגית פעם אחת היא רק הקשיבה לא ממש היה לה אכפת ולא ממש הבינה פשוט עשתה את עבודתה. אני ממש מרגישה כמו בן אדם מת מהלך.מת בפנים אבל עדיין קיים. יש לכם איזה שהם עצות?

שירה שלום, מנסיון, אל תתיאשי לכי בקופת החולים לרופא פסיכיאטר והוא יתן לך תרופה, שיחות זה עיניין שלוקח המון זמן וכדאי שתתחילי עם התרופות מהדור החדש, ממשפחת הפרוזק. אל תדאגי, השיפור הוא דרמטי. את צריכה להיעזר בסבלנות בהתחלה כי יש לפעמים תופעות לוואי והשיפור לוקח בין שבועים לחודש, ואז את פשוט לא תאמיני. התרופה מוסיפה במוח את החומר סרוטנין שחסר במצבי דיכאון. דרך אגב, האם הדיכאון בא מסיבה כלשהי? תרגישי טוב ההרגשה עכשיו היא כאילו שסוף העולם הגיע, אני יודעת, בהצלחה שרה

נכון מאד

שירה שלום ראשית, אם אכן דבריך מדוייקים שלפסיכולוגית "לא ממש היה אכפת ולא ממש הבינה" אז היא בהחלט לא "פשוט עשתה את עבודתה". כדאי אמנם לקחת בחשבון שבפגישה טיפולית אחת היכולת להגיע לתוצאות מוגבלת ביותר, אבל במידה והקשר שנוצר עימה היה לא טוב ונפסק רצוי להתייעץ עם פסיכולוג/ית אחר/ת. בכל מקרה אני מציע לך לפנות גם לייעוץ פסיכיאטרי שכן במצבי דיכאון הטיפול התרופתי הינו חיוני. לא כדאי להמתין כיוון שהשפעת התרופות יכולה לקחת זמן וכל יום נוסף של סבל הוא בזבוז. אני מציע שתקראי גם את התשובה שנתתי לשאול בהמשך העמוד הנוכחי לגבי דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

כן - קודם צריך איבחון רפואי - אולי מדובר בדיכאון הדורש טיפול תרופתי - או אחר אשמח לעזור לך - צרי איתי קשר דרך לחיצה על שמי בדף הפורום, יפתח הכרטיס האישי שלי, שם תמצאי את הטלפון שלי

לשרה,ד"ר פלד וד"ר אורן -תודה. אין לכם מושג עד כמה עזרתם,ולו רק כדי לדעת שלמישהו אכפת.

האם יש לפסיכולוגים קליניים שיטות טיפול שיכולות להוכיח את יעילותם כמו תרופות אנטי דיכאוניות ותרופות מייצבות מצבי רוח

שאול שלום זו לא שאלה של "הוכחת טיפול פסיכולוגי כמו יעילותן של תרופות" אלא של עצם הנחיצות בתרופות, כמו גם עצם הנחיצות של הטיפול הפסיכולוגי. במידה וחולה מאובחן כדיכאוני על פי סדרה של קריטריונים רפואיים אזי הטיפול התרופתי חשוב ויעיל. תפקידו של הטיפול הפסיכולוגי אינו להתחרות עם הטיפול התרופתי אלא להשלים דברים שלא מקבלים מענה על ידי התרופות. ראשית, יש מצבים דיכאוניים שאינם מגיבים לתרופות. הדבר בולט במיוחד כאשר אירועי חיים שונים שימשו כגורם ביצירת הדיכאון, אך גם במקרים אחרים. במצבים אלו הטיפול הפסיכולוגי מהווה לעיתים האפשרות היחידה. אולם עיקר הצורך בטיפול פסיכולוגי נובע מכך שעצם חוויות הדיכאון מהווה משבר. אדם שתיפקד קודם לכן בצורה תקינה מוצא עצמו לפתע במצבים נפשיים ופיזיים קשים אותם לא חווה בעבר. פעמים רבות הדבר פוגע בדימוי ובבטחון העצמי וגורם לפיתוח של חשיבה פסימית, גם לאחר שהשפעת התרופות ניכרת. כמו כן ישנו פחד מחזרת הסימפטומים. מטרתו של הטיפול הפסיכולוגי להתמודד עם המשבר ולעזור למטופל לחזור לחיי השיגרה. פעמים רבות מנסים להסביר דיכאון כמחלה לכל דבר שאפשר להחלים ממנה ע"י טיפול תרופתי. גם מחלות אחרות יכולות להוות משבר, אולם דיכאון אינו נתפס ע"י חולים כמחלה רגילה. הם מייחסים את הסימפטומים לא רק לבעיה הרפואית אלא מקשרים אותם לאישיותם ונפשם. מכאן שהתרופות יוכלו לפתור אולי את הבעיה הרפואית, אבל לא את האסוציאציות שהאדם יצר בהקשר למחלה (והסבר רציונלי ש"לא כדאי לחשוב כך" לא עוזר במקרים כאלה). יש לציין שגם טיפול פסיכולוגי אינו דבר אחד. ישנם סוגים שונים של טיפולים לאנשים הסובלים מדיכאון. טיפול דינמי בא להתמודד עם הרגשות הקשורים לדיכאון - הריקנות, תפיסת העצמי, ההשפעה על הקשרים הבינאישיים וכדומה. טיפול קוגניטיבי בא להתמודד עם החשיבה השלילית ומנסה להדריך את המטופל לחשיבה חיובית והגברת שליטה עצמית. פעמים רבות משולב טיפול או ייעוץ למשפחה שכן תמיכת הסביבה במטופל הדיכאוני חשובה מאוד להצלחת הטיפול. בשורה התחתונה, מדובר בתופעה מורכבת ובדרך כלל שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול בשיחות עשוי להיות יעיל ביותר מכל האפשרויות האחרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

נכון מאד

שאול שלום זו לא שאלה של "הוכחת טיפול פסיכולוגי כמו יעילותן של תרופות" אלא של עצם הנחיצות בתרופות, כמו גם עצם הנחיצות של הטיפול הפסיכולוגי. במידה וחולה מאובחן כדיכאוני על פי סדרה של קריטריונים רפואיים אזי הטיפול התרופתי חשוב ויעיל. תפקידו של הטיפול הפסיכולוגי אינו להתחרות עם הטיפול התרופתי אלא להשלים דברים שלא מקבלים מענה על ידי התרופות. ראשית, יש מצבים דיכאוניים שאינם מגיבים לתרופות. הדבר בולט במיוחד כאשר אירועי חיים שונים שימשו כגורם ביצירת הדיכאון, אך גם במקרים אחרים. במצבים אלו הטיפול הפסיכולוגי מהווה לעיתים האפשרות היחידה. אולם עיקר הצורך בטיפול פסיכולוגי נובע מכך שעצם חוויות הדיכאון מהווה משבר. אדם שתיפקד קודם לכן בצורה תקינה מוצא עצמו לפתע במצבים נפשיים ופיזיים קשים אותם לא חווה בעבר. פעמים רבות הדבר פוגע בדימוי ובבטחון העצמי וגורם לפיתוח של חשיבה פסימית, גם לאחר שהשפעת התרופות ניכרת. כמו כן ישנו פחד מחזרת הסימפטומים. מטרתו של הטיפול הפסיכולוגי להתמודד עם המשבר ולעזור למטופל לחזור לחיי השיגרה. פעמים רבות מנסים להסביר דיכאון כמחלה לכל דבר שאפשר להחלים ממנה ע"י טיפול תרופתי. גם מחלות אחרות יכולות להוות משבר, אולם דיכאון אינו נתפס ע"י חולים כמחלה רגילה. הם מייחסים את הסימפטומים לא רק לבעיה הרפואית אלא מקשרים אותם לאישיותם ונפשם. מכאן שהתרופות יוכלו לפתור אולי את הבעיה הרפואית, אבל לא את האסוציאציות שהאדם יצר בהקשר למחלה (והסבר רציונלי ש"לא כדאי לחשוב כך" לא עוזר במקרים כאלה). יש לציין שגם טיפול פסיכולוגי אינו דבר אחד. ישנם סוגים שונים של טיפולים לאנשים הסובלים מדיכאון. טיפול דינמי בא להתמודד עם הרגשות הקשורים לדיכאון - הריקנות, תפיסת העצמי, ההשפעה על הקשרים הבינאישיים וכדומה. טיפול קוגניטיבי בא להתמודד עם החשיבה השלילית ומנסה להדריך את המטופל לחשיבה חיובית והגברת שליטה עצמית. פעמים רבות משולב טיפול או ייעוץ למשפחה שכן תמיכת הסביבה במטופל הדיכאוני חשובה מאוד להצלחת הטיפול. בשורה התחתונה, מדובר בתופעה מורכבת ובדרך כלל שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול בשיחות עשוי להיות יעיל ביותר מכל האפשרויות האחרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני אם לילד בן 4 אשר אובחנו אצלו הפרעות של קשב וריכוז. הילד הוא מאוד נבון ותואם לגילו. בעבר כשאובחנה בעיית הקשב והריכוז השלכתי זאת על המצאות נוזלים באזניו , אך כיום גם כשבוצע בו ניתוח להחדרת כפתורים והוא ללא נוזלים קיימת בעייה של קשב וריכוז. הנ"ל מתבטא בחוסר יכולת הריכוז בגן ולהישמע להוראת הגננת. כיום בני מטופל בריפוי בעיסוק מטעם קופת חולים במחלקת התפתחות הילד כבר למעלה משנה וחצי. שאלתי היא: אינני רואה שיפור כלשהוא למרות הטיפולים, האם ישנה שיטה טיפולית אחרת? אני מאוד רוצה שהבעייה תיפתר בטרם יגיע בני לספסל הלימודים. לתגובתך אודה.

שלום שרון!!! נדיר שמאבחנים ילד בגיל כה קטן בהפרעת קשב וריכוז. בדרך כלל האיבחון נעשה בגיל בי"ס. לא כתבת מתי אובחן וכמה זמן הוא נימצא בטיפול. טיפול של ריפוי בעיסוק לבעיית קשב אצל ילדים קטנים הינו הטיפול המומלץ במטרה להרחיב את טווח הקשב ולאפשר וויסות נכון יותר. הייתי ממליצה לדבר עם המטפלת על תחושותייך ואולי לבקש איבחון נוסף (באם עבר זמן רב מהאבחון הראשון). חשוב שאת עירנית לבעייתו ובאמת רצוי לנסות ולעזור לבנך בטרם הוא ניכנס לביה"ס. בהצלחה. רוית

רוית שלום, בעיות קשב והריכוז אובחנו אצלו כבר בגיל שנתיים וקצת וכבר מייד אחרי הוא החל בטיפול חד שבועי בריפוי בעיסוק ואנחנו ההורים קיבלנו הנחיות מעובדת סוציאלית כיצד להתנהג איתו במטרה לעזור לו. העיניין הוא שהוא ילד מאוד רגיש ורק ע"י חיבוק או מגע פיזי ניתן לעטוף אותו ולהחזיר לו את הקשב והריכוז. בעבודה של אחד לאחד אין כל בעייה, הבעייה בעיקר בגן בו הוא מוקף בשלושים ילד ושם הריכוז שלו מתפזר ולמעשה הגננת איננה יכולה לספק לו יחס מועדף על פני אחרים למרות שהוא צורך חיזוקים פיזיים בכדי למקד אותו. חשבתי אוליי להביא סייעת לגן שתשב עימו ותעזור לו או תנחה את הגננת, אך אינני יודעת מהיכן משיגים שירות שכזה או אם הדבר ניתן בכלל... אשמח לקבל ממך ייעוץ או חוות דעתך באם הטיפול אותו הוא מקבל היום מספיק בהחלט או שיש לך רעיונות נוספים. אני פשוט מודאגת ורוצה לדעת שיש סיכוי כלשהוא שהדבר יפתר בטרם יגיע בני לספסל הלימודים. לתגובתך אודה.

שלום, אני אם לילד בן 4 אשר אובחנו אצלו הפרעות של קשב וריכוז. הילד הוא מאוד נבון ותואם לגילו. בעבר כשאובחנה בעיית הקשב והריכוז השלכתי זאת על המצאות נוזלים באזניו , אך כיום גם כשבוצע בו ניתוח להחדרת כפתורים והוא ללא נוזלים קיימת בעייה של קשב וריכוז. הנ"ל מתבטא בחוסר יכולת הריכוז בגן ולהישמע להוראת הגננת. כיום בני מטופל בריפוי בעיסוק מטעם קופת חולים במחלקת התפתחות הילד כבר למעלה משנה וחצי. שאלתי היא: אינני רואה שיפור כלשהוא למרות הטיפולים, האם ישנה שיטה טיפולית אחרת? אני מאוד רוצה שהבעייה תיפתר בטרם יגיע בני לספסל הלימודים. לתגובתך אודה.

מי אבחן אותו ואיך?

ד"ר שלום, רווית השיבה לדואר שלי ( הודעה אחת מעל לזו) אז אנא עקוב אחרי פרטי המקרה ותראה באם תוכל לסייע. תודה שרון.

אני מחפש מידע על "הפרעות פרנואידיות מיוחדות" כמו דה-קלרמבו,קפגרס,פרגולי,שוק יאנג...ואחרים. מישהוא מכיר מקורות,בהם אני יכול לימצוא מידע על ההפרעות האלו ?( חיפשתי ב"פרקים ניבחרים בפסיכאטריה" ו ב "התנהגויות ביזאריות\גבולות ההפרעה הפסיכאטרית", ולא מצאתי הרבה חומר) אני מחפש גם חומר דינמי (בעיקר) על הפרעות מיניות כמו סאדו-מאזוכיזים,פטישיזים,...וכו' (בבקשה על תפנו אותי לפרויד,אותו כבר קראתי,והוא גם קצת מיושן) אם מישהוא מזוגל לעזור לי בזה,אני אשמח מאוד,תודה אופיר

שלום אופיר, החומר בעברית אינו רב, ואולי כדאי לך להציץ ב'פסיכולוגיה' של אבנר זיו, וב'מין ואהבה' של מסטרס & ג'ונסון. נראה לי שהעניין שאתה מגלה בנושאים אלו דורש העמקה, ולשם כך יהיה עליך לחפש חומר באנגלית. למה שלא תיגש לאחת הספריות האוניברסיטאיות של החוגים בפסיכולוגיה? דרור

טיפ:אולי כדי שתוציאו על זה חומר גם בעיברית :-) אופיר

הבן הבכור והיחיד שלנו בן שנה וחודש. לאחרונה הוא נושך ומרביץ לנו. בדרך כלל אנחנו מאוד נהנים מההורות. האם הוא נוהג באלימות כלפינו כי אנחנו עושים משהו לא טוב? מה עושים?

דפנה שלום, אני לא עוס"ית אבל בחורה עם ניסיון חיים. אני פשוט חושבת שהוא מנסה לבדוק גבולות. אתם צריכים להראות לו שכואב לכם. פשוט לשחק טיפה עם טון הדיבור. עדי

לדפנה שלום!!! (וגם לעדי) נחמד לקרוא כי ההורות גורמת לכם להנאה. הורות הינה משימה מורכבת המעמידה אותנו בפני דילמות ושאלות רבות ומבלבלות. הילד החמוד שלכם אינו אלים. הוא נמצא בשלב התפתחותי בו הוא בודק וחוקר כל מיני דברים דרך הפה וגם עדיין אינו יודע לווסת את המגע- בין נעים ללא נעים. העצה שלי הינה להגיד בטון ברור כי הנשיכות לא נעימות- ואם הוא ממשיך פשוט להרחיקו קצת מכם. מהר מאוד הוא יבין שהנשיכות מרחיקות אותו ממי שהוא אוהב ורוצה בקרבתו. לגבי המכות- הייתי מלמדת אותו למשל עוד אופציות של מגע- ליטוף, חיבוק וכד'. בהצלחה- ותמשיכו להנות מן הקשר. רוית.

ותבדקו גם אם הוא לא רואה אלימות , ביניכם, באמת, כאילו, אולי אליו, פליקים קטנים וכו' ילדים מפרשים כל דבר לפי המוח הקטן שלהם.

אין מספיק מידע האם ההתפרצות קשורה לאירוע מסויים מצב מסויים זמן מסויים