פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב רציתי להתייעץ איתך בכמה נושאים הראשון הוא האם את ממליצה על טיפול כלשהוא (ואיזה כדאי?) בנושא סבלנות. אני בזמן האחרון מרגישה שהסובלנות שלי על קצה גבול היכולת אני מתעצבנת בקלות ואין לי סבלנות אפילו לספור עד 3 כדי שתגיע הסבלנות. אני רוצה לציין שאני אמא לשני ילדים מקסימים שחלילה אינם נפגעים בכל דרך שהיא פרט לחוסר סבלנות מדי פעם. לכן השאלה שלי איזה טיפול יכול לעזור פה? והיכן אפשר למצוא את העזרה? השאלה השניה היא אני מעוניינת להגיע לטיפול של יועץ נשואין אך בעלי לא מוכן לשמוע על כך אני חושבת שאנחנו לקראת סוף הדרך ואני מוכנה לעשות הכל כדי להציל את העניין בעלי לא מוכן לוותר עלי אך לא מוכן גם לשמוע על ייעוץ למרות שהתנתי את המשך הנשואין בכך. האם אפשר ללכת לטיפול לבד? וגם כאן השאלה איך בוחרים יועץ נישואים? סליחה על המכתב הארוך. תודה מראש ע"ז

טיפול קינייסולוגי יעזור.

כן כדאי ללכת לבד במקרה כזה לטיפול פסיכולוגי סובלנות במקרה שלך קשורה לסף תסכול וזה כנראה ענין של אופי והמצב בו את נתונה אשמח ליעץ - פרטים וטלפון בכרטיס אישי בלחיצה על שמי בדף הפורום

ע'ז שלום רב, את מתארת תקופה לא קלה בהחלט אותה את חווה כעת. מצד אחד את חשה את המערכת המשפחתית והזוגית שלך עומדת לפני קריסה ופירוק, ומצד שני את מצפה לתפקד ב-100%. לצערי, הדבר אינו אפשרי ולכן כנראה החלה חוסר הסבלנות אצלך. תקופות מתח ולחץ משפיעות על כולנו, הן בהיבט הנפשי והן בהיבט הפיזי וההתנהגותי. אל תחמירי עם עצמך לגבי חוסר הסבלנות, קבלי את עצמך כעת כפי שאת, בלי לבקר יותר מדיי. לגבי טיפול, כפי שד"ר פלד כתב גם, זה הדבר המומלץ עבורך כעת. הטיפול (אפילו אם תלכי לבד, ללא בעלך) יסייע לך לעבור את התהליכים שאת עוברת בצורה טובה וברורה יותר. אם את זקוקה להמלצות על מטפלים, את יכולה להתקשר אליי (פרטיי נמצאים בכרטיס האישי, בהקלקה על שמי). חזקי ואמצי, בברכה, טלי פרידמן

הי! תחשבי על זה שתמיד יכול להיות יותר גרוע, למשל אישה שיש לה בעל קשה ואין לה ילדים, או משהו אחר, לכל אחד יש את ההתמודויות שלו, ולכל אחד יש מתח משלו, אין לאף אחד גן של שושנים, אם הבעיה שלך היא בזוגיות, ואת חושבת שבעלך לא מבין, לא מפרגן, לא משתתף, אז מה שאת צריכה זה לחשוב על כך שאולי קשה לו בעבודה, וכדומה, תנסי את לפרגן לו, ליצור אוירה נעימה, ובאוירה כזו לנסות לשוחח, בודאי חשוב לבעלך מהילדים, והוא ירצה לשפר את המצב עבורך. מה שיכול לעזור, זה לצאת לטיל, לא חיבים להוציא הרבה כסף, אפשר לצאת לסיבוב רגלי של חצי שעה שעה, ביחד, זה עושה נפלאות.

לאותה אחת תודה רבה מאוד על המכתב המקסים, אני באמת מנסה את מה שאת אומרת, למרות שכל הזמן אני זאת שמרגישה אשמה ולא תמיד זה נכון אלא גורם ליותר לחץ עלי... אבל בכל מקרה יפה מצידך שקראת את המכתב שלי וענית עליו. תודה רבה

אני בת 31, בתקופה האחרונה התחלתי לסבול מבעיית זכרון, אף פעם לא הצטיינתי בתחום הזה...אבל בזמן האחרון זה כבר מוגזם. האם יש משהו שניתן לעשות או שזה הגיל...

בגיל שלך לא אמורה להיות בעיית זיכרון בד"כ בגיל הזה מדובר אולי בבעיה של ריכוז את זקוקה לאיבחון - פני דרך קופ"ח לאיבחון קוגניטיבי ניורולוגי עדכני אותי התחום הזה מענין אותי - פרטים וטלפון בכרטיס אישי בלחיצה על שמי בדף הפורום

תודה על תשובתך האם לחרדות השפעה על הזיכרון? על הריכוז ברור לי שהן משפיעות בזמן התקף אך מה עם שאר הזמן?

לד"ר פלד שלום בן זוגי נטל פרוזק (ופריזמה) במשך 5 חודשים בעקבות דכאון. לקראת סוף התקופה ו 4חודשים אחריה השתנתה אישיותו והתנהגותו. הוא היה בהי (ריחוף),התנהג ללא מעצורים לדוגמא שאל שאלות אינטימיות נשים זרות, חוסר יכולת להתרכז בדבר מסוים לאורך זמן, צורך בפעילות (לצאת) רב הזמן,ירידה ביכולת החשיבה. 1. האם תופעות אלו מוכרות כתופעות לואי של פרוזק? 2. האם ישנן תרופות חדישות ויעילות ללא תופעות לואי אלו? 3. האם קיים טיפול מונע קונבנציונלי או לא קונבנציונלי? הדכאון הופיע לראשונה בגיל 17 ובשנית בגיל 19.

רינה כתב/ה: > > לד"ר פלד שלום > בן זוגי נטל פרוזק (ופריזמה) במשך 5 חודשים בעקבות דכאון. לקראת > סוף התקופה ו 4חודשים אחריה השתנתה אישיותו והתנהגותו. הוא היה > בהי (ריחוף),התנהג ללא מעצורים לדוגמא שאל שאלות אינטימיות נשים > זרות, חוסר יכולת להתרכז בדבר מסוים לאורך זמן, צורך בפעילות > (לצאת) רב הזמן,ירידה ביכולת החשיבה. > 1. האם תופעות אלו מוכרות כתופעות לואי של פרוזק? כן - !! - מדובר בגל מאני כתופעת לוואי של פרוזאק - הוא זקוק בדחיפות לטיפול נוגד מאניה והפסקת התכשיר צרי איתי קשר - פרטים וטלפון בכרטיס אישי בלחיצה על שמי בדף הפורום > 2. האם ישנן תרופות חדישות ויעילות ללא תופעות לואי אלו? לא - אבל התופעה הנ"ל לא שכיחה - עם הוא במעקב פסיכיאטרי כנדרש הרופא המטפל כבר היה צריך להפסיק את התכשיר ולדאוג לו > 3. האם קיים טיפול מונע קונבנציונלי או לא קונבנציונלי? הדכאון > הופיע לראשונה בגיל 17 ובשנית בגיל 19. כן פריזמה עם ניתנת כנדרש מונעת את הדיגאון

שאלתי היא מהי מחלת ה DYSMANIA מה זה אומר לגבי ילד בן - 11 שסובל ממנה. הוא כרגע שותה TEGRETOL ומה שבעצם הכי מעניין אותי האם זה לכל החיים? האם התרופה היא לכל החיים? מה זה אומר בגדול על איכות החיים שלו בעתיד? ואם אפשר גם מה הסיבות לתופעה כזו. תודה רבה, סיגלית

את כנראה טועה - אין כזאת מחלה אולי את מתכוונת ל DYSTHIMIA ??? TEGRETOL בילדים ניתן בד"כ למחלת הנפילה - על צורותיה השונות קשה לענות על השאלות שלך מהאינפורמציה המעתה שנתת אשמח ליעץ - ממתין ליותר אינפורמציה

שלום שוב ההגדרה המדויקת הינה cyclotymic disorder (חילופי מצבי רוח) וכן b-pollar i disorder והמלצה לטיפול בטגרטול.אודה לך אם תוכל להשיב לי עד יום רביעי בערב. (השאלה הקודמת: אשמח לקבל תשובות ל- 2 שאלות: 1. אני מאובחנת כסובלת מ cyclothmic, bpollar disorder מה זה בדיוק והאם זה נחשב כבעיה קלה כבעיה שיכולה לחלוף עם השנים? 2. עם התרופה tegretol - מהם תופעות הלוואי שלה? ותוך כמה זה התרופה משפיעה? תודה רבה

מזה כמה חודשים אני סובל מלחץ פנימי אשר מתבטא באי שקט כעס ועצבנות אני נוטל כדורי הרגעה אשר עוזרים לי מאוד, אך לאחר שהשפעתם חולפת אני שוב לחוץ וחסר שקט, נסיתי טיפול פסיכולוגי אך הוא לא עזר לי. מה עלי לעשות כדי להשתחרר הלחץ?

רוברט שלום רב, אתה מתאר במכתבך תקופה של משבר, שבה אתה חש לחץ ומתח רב. בנוסף אמרת שהיית בטיפול וזה לא עזר. טיפול, לטעמי, מתחיל "לעזור" רק אחרי כמה חודשים אם לא שנים. אמנם זה תהליך ארוך, אך היסוי והמומלץ ביותר. יתכן והמטפל שהגעת אליו לא היה טוב עבורך, ולכן כדאי לדעתי לנסות טיפול נוסף. אין תרופות פלא, אלא עבודה קשה, וטיפול פסיכותרפויטי מעמיק. אם אתה זקוק להמלצות למטפלים, אתה מוזמן לפנות אליי טלפונית (הפרטים נמצאים בכרטיס האישי, בהקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

ראשית- לא ברור לגבי התרופות מה הכוונה "השפעתם חולפת"- תקח כדורים שמשפיעים 24 שעות- ואז ההשפעה תהיה לכל הזמן. תתיעץ עם הרופא שלך לגבי תרופה אחרת. שנית- פעילות גופנית משחררת לחצים ובריאה לנפש ולגוף. תעשה את זה כמה שיותר. שלישית- האם אתה יודע להגדיר מהם הסיבות לסימפטומים האלה? כי רצוי לטפל גם בבעיה עצמה ולא רק בלחץ שהוא הסימפטום לבעיה. סוג הטיפול צריך להיות עפ"י סוג הבעיה.

איזה כדורי הרגעה ? מה סימני הלחץ? אתה זקוק ראשית כל לאיבחון אשמח ליעץ - פרטים וטלפון בכרטיס אישי בלחיצה על שמי בדף הפורום

שלום רב! אני בחור בן 20.עקב בעיות נפשיות אני לא משרת,לא עובד וגם לא לומד. לא הצלחתי לסיים תיכון עקב הבעיות. אני סובל ממחשבות אובססיביות, זה בגדול. בנוסף יש לי התקפי חרדה קשים, שינוי מצבי רוח, דיכאונות וחוסר הסתגלות. שנים על גבי שנים אני מטופל.עברתי פסיכיאטרים רבים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים רבים. נטלתי תרופות כגון פרוזאק, מודאל,סרוקסט,אפקטין,ורמרון עכשיו. אך ללא הועיל.אני אובד עיצות .מה עליי לעשות? אודה אם תוכל לפחות לכוון או לתת תשובה, מה טוב.

שמעון שלום רב, אתה מתמודד כעת עם הפרעה נפשית לא פשוטה, ולפי מכתבך נראה כי אתה חסר כוחות או מוטיבציה. ייתכן ותחושות אלו נובעות מההפרעה, אולם כאן בדיוק נכנסת משמעות הטיפול, בעיקר הפסיכותרפויטי. בעזרת הטיפול אתה אמור לקבל תמיכה, אמפטיה ומקום שבו תוכל להעלות את הקשיים וחוסר האנרגיה ולעבד אותם. האם מישהו המליץ לך ללכת למרכז שיקום תעסוקתי? זו עשויה להיות עבורך התחלה טובה, לקום כל בוקר למקום עבודה מוגן שבו תיהיה הבנה לקשייך יחד עם דרישה וציפייה שתתקדם בחיים. גם הצטרפות למועדון "אנו"ש" עשויה להיות מועילה. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

שלום שמי מיקי אני חייב יעוץ דחוף מאוד בספק אם משהוא בעולם יכל לעזור לי אני בן 19 אני חושב שאני סובל בעיכר מהפרעות אופי קשות למדי חושש שאשיותי מפוצלת או מתפצלת ועד המון בעיות רוצה לדעת למי לפנות בדחיפות כי אני ממש חסר אונים עככשו תודה מיקי

מיקי שלום! אני מבין אותך ואת תחושותך היטב. אני בן 20, כמעט בגילך וסובל מבעיות דומות לשלך ואף חמורות בהרבה.כבעל ניסיון אני ממליץ לך להודות בבעיה ולא לנסות להתכחש לה. זאת הפרעה בריאותית ככל הבעיות, ואין להיתבייש בה. תבין, בעיית נפש ואף מחלת נפש לא אומרת שבן אדם הלוקה בה הוא משוגע. אנחנו אנשים רגילים שפשוט זקוקים לעזרה. אני מציע לך לבחור פסיכיאטר מנוסה ויותר מזה חשוב שיהיה חם ואנושי. זה התחלה. בעל מקצוע יוכל לאבחן אותך ולהפנות אותך הלאה. הוא ילווה אותך בטיפול שאותו תצטרך, אם תצטרך. סבלתי ואני עדיין סובל מאוד. אבל אסור להרים ידיים. הכי חשוב שתדע, יש לזה טיפול! תצליח

מיקי שלום רב, מכתבך בהול ביותר, ונראה שאתה חש רע, ואף רע מאד. אם אתה חש שאינך מסוגל להתמודד עם כל הבלגן הפנימי לבד, הייתי ממליצה לפנות מיידית לחדר מיון רגיל, או עדיף מיון פסיכיאטרי (בבי"ח פסיכיאטרי הקרוב למקום מגוריך). אם המצב אינו דחוף ונוראי כל כך, אני ממליצה לך לפנות לאבחון וטיפול פסיכיאטרי ופסיכותרפויטי בהקדם. קשה ואף בלתי אפשרי להתמודד לבד עם מצב כמו זה שאתה מצוי בו. בברכה, טלי פרידמן

My husband is 50 years oldm and all of a sudden he started to come up withwords such as: I am happy with my silence, I am happy with my solitude,I don't love you, I don't miss you in bed... and I am considering separation". He left hiour mutual company since he was bored with it, and left me to take care of it, of the childern (one is in the Army)and left to work abroad.. I guess he has a personality disorder, (spliting, and border line situation)which I've suspected all the time but right now it became accute since he used the "advice" of a GURU whom he followed for 18 months and knew nothing in Psychology (used to be a grdner) but was very charismatic. He is in the USA now working and happy. (so he says). what can I do? shall I divorce him or submit to separation (and what are the ramifications of both decisions and the difference between them?

אהובה שלום רב, המצב בו את נמצאת נראה מורכב וקשה. אין ביכולתי לייעץ לך בפשטות מה לעשות. ההחלטה צריכה להיות שלך. אולם להערכתי, בשל הקושי שבו את נמצאת כעת, קשה לך לבחון את הדברים באופן בהיר וצלול. לכן הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול בו תוכלי להעלות את ההתלבטויות, החששות והקשיים, ולהגיע בעזרת ההבנות והתובנות, אל ההחלטות שיהיו נכונות לך ולמצבך. אם את זקוקה להמלצות על מטפלים את מוזמנת להתקשר אליי (פרטיי בכרטיס האישי שלי, תקליקי על שמי). בברכה, טלי פרידמן בברכה, טלי פרידמן

אגב,תודה לכל מי שענה לי בקשר להתמודדות..... לשאלתכם: אני חיילת ואני בת 19 . לוקה בהפרעות אכילה בדרגות שונות של חומרה בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. אני זוכרת תקופה אחת בחיי שהייתי ממש בסדר וזה הכל. במשך השנה הזו מצבי הדרדר מאוד עד כדי שהייה ארוכה ללא טיפול וללא שום התייחסות על סף האנורקסיה. כרגע אני בולמית . אני מניחה שאני במשקל די תקין , לדעתי ולדעת משפחתי אני שמנה מדי , לדעת החברים שלי אני רזה מדי.בקיצור , טמטמו אותי לחלוטין עם הנושא שאני גם ככה מרגישה שהוא לא העניין המרכזי פה,הוא רק הסימפטום. בכל אופן בזמן האחרון התחילו אצלי הקאות רצוניות ויזומות.שימוש ב100 לקסטיבים(סנה) כאשר אני לא מצליחה להקיא. בולמוסים מצטמצמים .אני כבר לא מרגישה מפוצצת. מעבר למה שאני מקיאה , אני לא אוכלת כמעט כלום חוץ מנס קפה , ירקות ודיאט קולה. הבעיה היא שאני עושה את זה יותר מדי, ככה שהסימפטומים נראים עלי מהר-עור בהיר מאוד, לחיים נפוחות , עיניים שקועות , יובש בגרון כל הזמן, עיניים דומעות. והכי גרוע, אני נכנסת לדכאונות. למשל השבוע יצא לי לשהות הרבה במקום שיש בו חפצים מסוכנים. אני כמובן לא בעלת נטיות התאבדותיות.אבל היה יום שלא יכולתי להקיא והייתי סגורה שם,אז לקחתי חולץ סיכות....והעברתי על העור שלי.לא רציתי לפצוע את עצמי ממש.פשוט גירדתי את העור שכבה שכבה לאורך הווריד.נחרדתי שראיתי שזה השאיר לי סימן אדום.עוד משהו שמפחיד אותי - אני מקיאה אוכל מעורבב עם אלכוהול ואני מפחדת גם להיות אלכוהוליסטית.הנטייה שלי להתמכרות חזקה מאוד... האם הפכתי לסטטיסטיקה???????

עדין לא, אבל כשתמותי, את תהפכי לסטטיסטיקה, עוד אנורקסית, בולמית, אחת שהתאבדה. טוב, אז קודם כל תפסיקי עם זה, להקיא, גורם לא רק לתופעות שמנית, אלא גם לשבר בסרעפת, וזה, אי אפשר לתקן , רק עם ניתוח, עצתי לך, תמצאי לך בחוריקו, שאוהב נערות שמנמנות, ותתחילי לאהוב את עצמך, לאכול דברים טעימים, ולא להקיא, תאכלי דברים בריאים, בהתחלה תכריחי את עצמך לא להקיא, ואחר כך תתרגלי, אם את רוצה להיות פעם אמא, ואם את רוצה להמשיך לחיות, פשוט תקחי את עצמך בידים, ואם הידיים שלך לא מספיקות להחזיק אותך, רוצי, אבל רוצי, לתחנה לבריאות הנפש, או לאיזה פסיכולוג , שיעזור לך להתפטר מהבעיה הזו. הבעיה של הדור שלנו, שלאנשים יש עיני רנטגן, עד שאת לא ממש שלד עצמות את לא מספיק יפה, אבל תחשבי על זה שבשני דורות אחורה, אישה שלא היה לה מה להחזיק, לא היתה שווה הרבה, עד היום יש מקומות שמוכרים נשים לפי משקל, אז נכון שזה לא מה שאני מציעה לך, אבל תזכרי שמלהקיא את נעשית, חולה יותר, מכוערת יותר, עצבנית יותר, ובסוף גם דוחה יותר, אז בשביל מה כל המאמץ? בשביל איזה חולני שיאהב את זה ככה?

קראתי את המכתב שלך ואת התשובה שכתבה "אחת" פתרון אין לי לתת לך, כי אני באותה הביצה, לפחות ביצה די דומה. מה שכן, הכעיסה אותי התגובה שקבלת! נכון שכל אחד זכאי לדעות שלו, וזכותו להביע אותן. אך ברור לי שהיא לא יודעת מה היא מדברת!! איך היא יכולה להציע כפתרון שתמצאי בחור שיאהב אותך כמו שאת ? לי היא הציע שאמצא תחביב כדי להעסיק לי את הידיים, וכך תוסך דעתי מלחתוך את עצמי.... הלוואי והיתי יודעת מה לומר לך. כי אז הייתי אומרת זאת גם לעצמי. מה שאני עושה בינתיים זה טיפול אצל פסיכולוגית , כדורים (שדווקא עוזרים לי) ובכל פעם שאני מרגישה את ה"ענן" הזה מתקרב, אני אומרת לעצמי זה יעבור , זה יעבור, ... רק מקווה שלא אחתוך יותר מדי עמוק. ועד שלא אמצא פתרון אמיתי, להמשיך "לסחוב", ולחיות. מי יודע, אולי מחר דברים ישתנו?? אני מקווה שדברים ישתנו אצלך יום אחד...

למה התרגזת על תגובתי? בודאי שאני לא יודעת על מה את מדברת, אני לא נוהגת לחתוך את עצמי כשרע לי, למה לפגוע בעצמי, במה זה עוזר לי? אם יש בעיה מחפשים פתרון, מה עוזר בכדורים? זה מרפא? את צריכה לבדוק, למה הענן הזה בא אליך, אז יופי שאת הולכת לפסיכולוגית, אבל אם את לא תקחי את עצמך בידים - בלי לחתוך, ז"א באמת תרצי להבריא, את תבריאי, ואם תאהבי את עצמך, את תבריאי, אדם לא יפגע בעצמו אם הוא אינו שונא את עצמו, אז תמצאי לך תחביבים, והם יוציאו את הפוטנציאל שלך החוצה, ותראי כמה את יותר מוצלחת ממה שחשבת, תתחילי לאהוב את עצמך, ותשלימי איתך, ואז כמובן, לא תחתכי את מי שאת אוהבת. אני לא פסיכולוגית, אבל אני יודעת שהרבה מאוד תסביכים של אדם מקורם בילדות, אנשים שפוגעים בעצמם, עברו בהרבה מקרים התעללויות, סבל, חוסר אהבה. וכדומה, אז אם מישהו התעלל בך זה לא אומר שאת צריכה להמשיך. אנשים רגילים לא פוגעים בעצמם. ואם התעללו בך את לא אשמה. ואת לא צריכה להפוך את עצמך לעוד קרבן, אבל שלך.

לפני כחמש שנים הייתי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרי בתל השומר הייתי מעוניין לקבל את התיק הרפואי שלי האם זה אפשרי? האם צריך סיבה מיוחדת? או שפשוט צריך לבקש?

ח.ש. שלום רב, לפי הידוע לי אין צורך בסיבה מיוחדת כדי לקבל את התיק הרפואי. מבחינת חוק זכויות החולה זו זכותך לקבל את התיק. ייתכן ויעשו לך בעיות, אבל תזכיר את חוק זכויות החולה (אותו , אגב, אתה יכול להשיג בקופ"ח וכדומה). בהצלחה, טלי פרידמן

מענין אותי לדעת אם גם אתה פגשת שם פסיכאטר בעל מיבטא רוסי כאשר הוא "בודק" אותך הוא נוהג לא להסתכל עליך אלא הצידה ומדי פעם יש לו נוהג מוזר של ביצוע סיבובים עם הראש?

http://www.doctors.co.il/law/article/17/

לאחר פרידה מחברתי בשנתיים האחרונות אני מרגיש כמו הבחור מהסרט "חולה אהבה משיכון ג'". חושב עליה , לא מתרכז בכלום, לא ישן טוב ומתעורר בבוקר חלש ועצבני. מצבי הרוח שלי מתחלפים מרגע לרגע , אין לי תאבון ובקיצור...לא יודע מה עושים. ההתלבטות האם לחזור אליה (להירגע)או לנתק עימה קשר(להמשיך בחיי) מוציאה אותי מדעתי. האם אני זקוק לטיפול פסיכולוגי? האם יש תרופות הרגעה לתקופות דכאון מסוג זה?אני יודע שאני לא הראשון ולא האחרון שעובר את זה...וזה עדיין מוציא אותי מדעתי.

ניתאי שלום, אני לא אשת מקצוע, אבל עם ניסיון חיים. נראה לי שאתה עובר תהליך של אבל על סיום האהבה. היה לך פרק רציני של שנתיים. תיקח את הזמן שלך. עדי

ניתאי שלום רב, אתה מתאר תהליך פרידה מבת זוג, תהליך שאינו קל ופשוט אף פעם. אתה מתאר בנוסף לקושי הרגיל, קשיים נוספים אולי חריפים מאלו ה"רגילים". כך לפחות זה בתחושה שלך. אתה מרגיש אובססיבי בגעגועים לקשר (כמו בחולה אהבה ג') וחש דיכאון. כל אלה מהווים סיבה מוצדקת ללכת לטיפול. בטיפול הפסיכותרפויטי תוכל להבין את התהליך שעובר עליך ולשקול את ההתלבטויות שלך באופן בהיר ואובייקטיבי יותר ממה שתוכל לעשות לבדך. אם אתה זקוק להמלצות, אתה יכול להיצור עימי קשר טלפוני (הפרטים בכרטיס האישי שיופיע בהקלקה על שמי). אל תישאר עם כל הבלגן הפנימי הזה לבד, אתה זקוק לעזרה ותמיכה. בברכה, טלי פרידמן

צא מזה , תעסיק את עצמך, צא לטיול בחו"ל יש עוד בחורות ואם זה עדיין קשה לך, התקשר אליה וחדשו את הקשר

בראה שמדובר בסימנים של סוג מסויים של תהליך אבל ופרידה טלי יכולה לעזור לך

קח לך דף ועט, תציר קו באמצע הדף לאורך. בצד ימין תכתוב דברים טובים ונחמדים אצלה, ובצד שמאל תכתוב דברים שנואים, מגעילים וכו', אל תעשה לה הנחות, אחרי שתסיים, ולא ישאר לך יותר מה לכתוב, תספור כמה דברים טובים מול לא טובים, יש בה, ותחליט עם מה אתה יכול לחיות יותר טוב, עם הדברים הלא טובים , מול הטובים, או בלי כל הדברים הטובים מול הלא טובים שלה. אם אתה עדין רוצה אותה , תתקשר אליה, אם היא תסכים לחזור, תתחתן איתה,ומיד. ממילא לא תוכל לעזוב אותה בפעם הבאה. אבל אם היא לא רוצה אותך, תקח את הדף תחתוך אותו לשניים, את כל הדברים הטובים תזרוק לפח, ותשאר רק עם הדברים הלא טובים שלה, עכשיו, כשאתה חושב עליה, תוציא את הדף הזה ותקרא את כל הדברים הלא טובים שלה, כל הזמן. עם הזמן תזכר בעוד דברים תוסיף לרשימה (כן גם איך היא לא צחקה מהבדיחה שלך). תהיה בטוח חביבי,מהר מאוד תרצה להכיר מישהי אחרת.

שלום, אני בת 30 ולוקחת סרוקסט בגלל חרדות. רציתי לדעת אם אפשר לעבור טיפול שיניים בזמן לקיחת התרופה. האם מותר לקבל זריקת הרדמה מקומית, האם יכולה להיווצר בעיה עם לקיחת שני הדברים? לא הייתי רוצה שהרופא שיניים ידע על הסרוקסט האם זה אפשרי?

אני לוקחת ציפראמיל (אח תאום של סרוקסט) ועברתי לאחרונה ניתוח חניכיים שכלל הרדמה מקומית עמוקה . לא הודעתי לרופא ולא היתה כל בעיה.

האם ישנו קשר בין הפרעות אכילה בתינוקות לבין בעיה תקשורתית שלו עם ההורים?

משה שלום רב. הפרעת אכילה אצל תינוקות? הסבר ופרט. כנ"ל לגבי בעיות תקשורת עם ההורים. שאלתך לא מובנת בשל מיעוט הפרטים. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, אני בן 37, בעקבות ארועים שונים איבדתי את שפיותי פעמיים,(שלמעשה ניתן לראות אותן כאחת),ולאחרונה הבנתי שהרפואה מתייחסת אלי כאל סכיזופרן.(אגב, כל הכבוד לפסיכיאטרים שדואגים להסביר לבן אדם איך הם קוראים לתופעה ממנה הוא סובל,בסופו של דבר..) בכל מיקרה, הייתי שמח לדעת קצת יותר ממה שאני יודע היום על הענין,דרך הדואר האלקטרוני,או עי המלצה על ספר טוב(בעברית) . האמת היא שיש לי בטן מלאה "על", נאמר, האופן שבו מתיחסים פסיכיאטרים ופסיכולוגים, או לפחות אלה שיצא לי להתקל בהם, ל, נאמר, סכיזופרנים. מאחר שאני יוצא מנקודת הנחה ששורות אלה לאו דוקא יזכו לתשומת לב ראויה, ארשה לעצמי להוסיף כי אני חושב שאם הפסיכיאטרים ש"טיפלו" בי היו מתיחסים אלי כפי שהיה ראוי למיקרה הספציפי שלי, יתכן מאד שלא הייתי מאבד את שפיותי בפעם השניה, ויחד איתה גם כמה שנים טובות של רביצה מול הטלויזיה בגלל 40 מג פרפנן ביום, (אולי כדאי שתנסו את זה פעם, זה ירחיב לכם את האופקים, )מקצר את תקופת החלמתי, (לא פוגם בתוחלת חיי?),או בקיצור, לא היו משתבשים חיי במידה שקצרה היריעה וגו. כמו כן, אני מרשה לעצמי לומר , והפעם ברצינות גמורה, כי אני יודע שאילו הפסיכיאטרים הנל היו מקצים את מידת הקשב הראויה,לפחות למיקרה שלי, ובודאי גם למיקרים נוספים, היו הם למדים דבר או שניים על "החיים". היום אגב, אני שפוי , בין היתר תודות לריספרדל.(2מג ביום). תודה על תשומת הלב, אוריאל.

ההודעה שנושאה סכיזופרניה מופנית לדר פלד.

אוריאל שלום רב, מכתבך גדוש בתחושות קשות של אכזבה מהמערכת הרפואית שטיפלה בך ובתחושות של החמצה של הזמן שבהית מול הטלויזיה בגלל טיפול לא הולם. אין לי אלא להיצטער על היחס שקיבלת ועל התחושות שקיימות בך, על אף שידוע לי שצער זה שלי, לא ייסייע לך. מהכרותי את המערכת הרפואית הפסיכיאטרית אכן קיימים רופאים טובים יותר וטובים פחות נמחדים יותר ונחמדים פחות. כמו בכל מערכת בכלל שנותנת שירות לציבור או קהל אנשים. ייתכן ועד כה נתקלת בפסיכיאטרים הפחות טובים או הפחות נחמדים. אולם אל לך להכליל את כולם. אני מכירה לא מעט פסיכיאטרים מקסימים, אנושיים ומקצוענים אמיתיים. לפי מכתבך כנראה שגם אתה בסופו של דבר מצאת פסיכיאטר טוב שאיבחן כראוי את מצבך ונתן לך טיפול מתאים והולם. אז הנה לך דוגמא מוחשית, שאפשר גם אחרת. לגבי מידע על מחלת הסכיזופרניה, אתה יכול לקרוא שפע של מידע על המחלה ברשת. לגבי ספרים: אתה יכול לקרוא את הפרק הקשור לסכיזופרניה בספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה"/ טיאנו, אליצור ועוד. והעיקר - תרגיש טוב! בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום, תודה על היחס ומהירות התגובה.את צודקת,לדעתי, בענין ההכללות,יחד עם זה הרפואה בכללה והרופאים בתוכה,הם תוצרים של דיסציפלינה מסוימת ,לא? מענין אגב, שקיבלתי תשובה (שמספקת אותי) מעובדת סוציאלית דוקא, למרות שהשאלה כוונה לרופא. כן, זה נכון, העיקר הוא שאני מרגיש טוב. כל טוב גם לך, אוריאל.

אבל פסיכאטרים כדרכם של רופאים בכלל אינם לומדים ו/או מקשיבים לפצינטים אלא לתאוריות .....

מה דעתך על הסיכויים לזכות בתביעה משפטית על מל-פרקטיס(טיפול שגוי) כנגד מנהל מחלקה (לשעבר?) בביח פסיכיאטרי? טלי?

לא תמיד!!!!!!!!

שלום ד"ר פלד! אשמח אם תמליץ לי על כמה ספרים שעוסקים בהיפראקטיביות ובהפרעות בקשב בתודה מראש, רוני

אני בטוח כי ניתן למצוא ספרים רבים בספריה של הפקולטה לרפואה בטכניון או באוניברסיטת תל-אביב. ספרני היעץ ישמחו לסייע.

לפני כשנתיים בעקבות המלצת חבר הצטרפתי כאורחת לקבוצת תמיכה לסובלים מהפרעת קשב . ידידי טען כי לפי דעתו אני סובלת כמוהו מהפרעה זו. בעקבות הפגישה פניתי לפסיכולוגית המנחה את הקבוצה ע"מ שתאבחן אותי. אחרי ששטחתי בפניה "תקציר" של חיי במשך כ-30 דקות היא מיד איבחנה כי אני סובלת מ-ADD לאחר מכן קראתי ספר בנושא וגיליתי כי ע"מ לתת אבחנה שכזו יש לערוך מספר בדיקות (שלא עברתי) נראה לי כי מהירות האבחנה היתה חסרת אחריות. DAA ו- ADHD הפכו מאוד "פופולריות" לאחרונה. אולי אני סתם עצלנית, ספונטנית, חסרת אחריות, חסרת ביטחון וכו' וזאת מסיבות אחרות לגמרי???

טל שלום רב, ה"אבחון" של הפסיכולוגית נראה מעט תמוה. האיבחונים של ניצ"ן אורכים הרבה יותר מחצי שעה, ואינם מתבססים רק על "סיפור חייו" של המאובחן. אם את באמת מעוניית באיבחון איכותי, פני לניצ"ן ובררי איתם איפה ואיך לעשות איבחונים. בברכה, טלי פרידמן

איבחון של ADD לפי דעתי לא יכולה להתבסס בשום מקרה רק עפ"י ריאיון עם פסיכולוג/רופא. ADD בהגדרה היא בעיה מוחית אורגנית ולא נפשית ולכן נדרשת כאן גם בדיקה פיזיולוגית כולל EEG ואת זה עושים אצל נוירולוג.

בני בן 13 מופנם מאד, תלמיד מצטיין. אך תנועותיו מאד איטיות, אפשר לומר מוגבלות. רכון במרבית היום מול המחשב. מרכיב גם משקפיים. לא עוסק בספורט. אפשר לומר מתנהג כמו "רובוט". אך יחד עם זאת , מקובל חברתית, בכיתה ובבית. האם יש מקום לדאגה? האם עלי לפנות עמו לרופא כלשהו? נוירולוג? פסיכולוג? עלי להוסיף, הוא בן הזקונים - הבכור בן 23 והאמצעי בן 17 - מערכת היחסים ביניהם טובה מאד וללא מריבות. האם יתכן שהוא סובל מבעיה כלשהי? אשמח לקבל תשובה.

הגר שלום רב, לא ברור מדבריך מתי התחלת לשים לב לתופעות הגופניות אצל בנך. האם מתמיד הוא היה איטי ומוגבל בתנועותיו? איך הוא מסתדר בבית הספר בשיעורי ספורט? האם עוד אדם מבחין אצל בנך במה שנראה לך כחריג? באופן כללי, לא נראה לי כי קיימת פה בעיה נפשית, אולי (ורק אולי) משהו פיזי. בברכה, טלי פרידמן

לטלי שלום, תודה על התייחסותך. עלי להוסיף כי עברנו דירה מעיר אחרת לפני שלוש שנים. בשנה הראשונה נראה כי התאקלם טוב בכיתתו וכי רכש חברים רבים. בני היה ילד פטפטן מאד ומלא בחוש הומור עד כדי כך שהמורים כל הזמן נאלצו להעיר לו לא להפריע למהלך השיעור ולהוריד את מינון הפטפטת. לשאלתך, כיצד הוא מסתדר בבית הספר בשיעורי ספורט? ובכן, ציוניו בתעודה "טוב" או כמעט "טוב מאד" ולא קיבלתי שום הערה בנושא מסגל המורים. ניסיתי לדרבן אותו להרשם לחוג ספורט כלשהוא, ונעניתי בסירוב מצידו. הבעיה היא, כי על פניו נראה לי כי תנועותיו מוגבלות בידיים (רוב הזמן מחזיק אותן מקופלות לפנים - (אינן שמוטות) וגם במהלך הליכתו אינו "זורק" אותן בטבעיות (כמו שציינתי, הולך כמו "רובוט" כאשר ראשו מופנה מטה , מעולם אינו קופץ, או רץ או מתנהג כמו ילד רגיל, לבני גילו. אשמח לקבל חוות דעת נוספת . בברכה, הגר

אם בנך היה מופנם, הוא לא היה מקובל חברתית, אם הוא מקובל חברתית הוא לא מופנם, בנך כנראה מכור למחשב, ומה שאת רואה זה, איך יראה דור העתיד,רכון , מרכיב משקפיים, ידיו מקופלות כאילו למקלדת, נראה לי שעם הזמן גם יגדל להם ראש ענק, והגוף ילך ויצטמק, בתחילה הוא רק יהיה רזה, כי הוא לא אוכל, רק אם הקיבה מאוד מאוד מציקה, ואחר כך, יתנוונו שאר אבריו מחוסר שימוש. ישאר רק ראש, וזוג ידיים, ומשהו לחבר אותם באמצע. טוב נו, סתאאאאם. תנתקי לו קצת את החשמל מהמחשב, לכמה ימים. תראי איך הוא חוזר להיות נורמאלי.

שלום אחת, תודה רבה ! יש הרבה בדברייך!! בהחלט אנסה זאת ! בתודה הגר

ד"ר פלד שלום שמי אילנית ויש לי מספר שאלות לגבי התקפי חרדה שאינם ברורים לי , אני אשמח מאוד אם תיצור איתי קשר כי שאלות אלו מתרידות אותי מאוד, אשמח לקבל ממך יעוץ. לאחרונה מזה חודשיים קרו לי התקפי חרדה , אני חושבת על משהו ואז מתחיל התקף של פעימות לב רעד ותחושה של בחילות. אני רוצה לדעת מה זה התקף חרדה ? ואיך ניתן לטפל הזה. מחכה לתשובה , אילנית . תודה ויום נפלא , [email protected] - 053-333142

אילנית שלום רב, אם תעלעלי בדפים הקודמים של הפורום, תמצאי חומר רב על התקפי חרדה. בעבר נערכו שני צ'טים מומחיים בנושא חרדות, ולכן מופיע חומר רב גם בפורום. השתמשי במנוע החיפוש באתר שלנו, ותמצאי את מבוקשך. חבל לחזור על הדברים שוב ושוב. אם תיהינה לך שאלות נוספות, את מוזמנת לשוב ולפנות. בברכה, טלי פרידמן

שלום שמי מיקי אני רוצה יעוץ דחוף ביותר יש לי פחדים מאוד קשים בעיכר משיגעון יש לי לפעמים שגעון זמני לפעמים לפני השינה ואיני יכל להרדם או לפני האוכל פחד חזק שמתלוה בהתרגשות סתאם כך ומדקה לי את התאבון לפעמים קורא שאני לא יודע איפה אני כמה דקות וכל הפחד שקים בי מתפרץ החוצה איני יודע מה לעשות כבר זה הפסיק לתקופה מסוימת ועכשוו התחיל שוב ועד יותר גרוע כאשר אני בסביבת אנשים אחרים אני מרגיש ששולטים על המח שלי פשוט שולטים בי כאילו המח שלי מגיב במקום למודע שלי מגיב לסביבה אני כבר חושב שזה תחילת הסוף אני חסר אונים אח שלי ואבא שלי חושבים שזה דקאון אבל זה ממש לא דקאון אני חושב שעברתי פגיעת ראש מאוד חמורההיה לי דלקת קרום המח פעמים וזעזוע מח וגם נתנו לי רטלין כשהיתי יותר צעיר והיה לי המון תופעות לואי עם זה המון הזיות לפני השינה וכיום ההזיות שוב חזרו לפעמים אני מאבד את תחושת המרחב והסביבה המוכרת לי כבר לא מוכרת לי באותן רגעים הקשים האלה יש רק משהוא טוב אחד מכל זה אני בזמן האחרון מתחבר טוב לתת מודע שלי ומבין את שלבי והמהלחים של המח ומאוד מודע לעצמי זה פשוט מדהים כל השנוי שחל בי ב 4 חודשים אחרונים אבל זה גם מפחיד באותה מידה יש עד המון דברים חמורים ביותר שאיני יכל לספר אותם בדרך זו אני גם מאד מבולבל ומתרגש עקב חזרת תקותי שאולי מי שיקרא את זה אולי יכל לעזר לי לפני שיהיה מאוחר מדיי או שפשוט יקרא לי השיגעון הזה יש לי עוד המון דברים חמורים עד יותר שאיני כתב מתוך חשש שמישהוא אחר יקרוא את החומר הזה יש לצין שזוא גם הפעם הראשונה שאני פונה למישהו שאני לא מכיר בנושא הזה אני מבקש מאוד להפנות אותי למישהוא מומחה בזב אני חושב שאני סובל מהפרעות אופי קשות אני בעצמי חשבתי על זה אני חושה שזה בגלל שבגיל הבגרות שלי בגיל14 אני עברתי מחנוך של אמי בלבד לחינוך של אבי בלבד והאופי שלי מאוד לא יציב יש לי גם חשש לאשיות מפוצלת ומשולשת שאני יודע אפילו את השם שלהם אולי: חני דני ואני הנטרלי מיקי בבקשה אני צריך עזרה מהירה מיקי בתודה מראש ביי

לפני מספר חודשים (חודש לאחר חתונתי)חשתי חוסר שיווי משקל פתאומי דבר שהביא לבהלה דפיקות לב ודופק מואץ הרופא אמר שכנראה מדובר בוירוס שכיח. מאז אני חיה בחרדות מחוסר שליטה בעיות גופניות (חשש מסרטן)ומוות,יש לציין שבצעתי בדיות דם והכל בסדר.החרדות מתלווים לעיתים לקוצר נשימה ,לחצים בחזה דפיקות לב דברים שחולפים לאחר זמן מסוים. היום לאחר היזכרות בוירוס שארע התחלתי לחוש חוסר שיווי משקל בשנית-אני הופכת להיפוכונדרית האם אני באמת חולה? .מה עלי לעשות ?אני לא רוצה כ"כ ללכת לפסיכולוג.

דנה כתב/ה: > > לפני מספר חודשים (חודש לאחר חתונתי)חשתי חוסר שיווי משקל פתאומי > דבר שהביא לבהלה דפיקות לב ודופק מואץ הרופא אמר שכנראה מדובר > בוירוס שכיח. > מאז אני חיה בחרדות מחוסר שליטה בעיות גופניות (חשש > מסרטן)ומוות,יש לציין שבצעתי בדיות דם והכל בסדר.החרדות מתלווים > לעיתים לקוצר נשימה ,לחצים בחזה דפיקות לב דברים שחולפים לאחר זמן > מסוים. היום לאחר היזכרות בוירוס שארע התחלתי לחוש חוסר שיווי > משקל בשנית-אני הופכת להיפוכונדרית האם אני באמת חולה? .מה עלי > לעשות ?אני לא רוצה כ"כ ללכת לפסיכולוג.

דנה שלום רב, אם הבדיקות הגופניות שללו כל ממצא רפואי (גם הבדיקות המקיפות) אזי ייתכן ומדובר בהתקף חרדה. קשה להתמודד עם התקפים אלו לבד, ואם ההתקפים לא מטופלים הם עשויים להחריף. אפשרויות הטיפול עשויות להיות הרפיה, מדיטציה, ביופידבק או טיפול פסיכותרפויטי, או פסיכיאטרי. תבחרי את השיטה המועדפת עבורך ומתאימה למצבך, וטפלי בעצמך. כדאי. בברכה, טלי פרידמן

לכל הסובלים מהתקפי חרדה ונרתעים מטיפול פסיכולוגי! במשך שנים סבלתי מהתופעה המזוויעה הנ"ל (שרק מי שהתנסה בה יודע עד כמה היא בלתי נסבלת!), עד שיום אחד החלטתי שאני לא יכולה יותר. לפני שנים אחדות פניתי לטפול ופשוט ניצלתי! נכון, זה לא קל בהתחלה להיחשף בפני אדם זר. אבל אם מצאתם את המטפל המתאים ונוצרה הכימיה המתאימה, המחסומים פפירצו מהר יחסית, ומהר מאוד תחושו הקלה עצומה. נוסף לכך,תערכו מסע מרתק אל תוך רזי הנפש ותלמדו המון על עצמכם. ואם אתם לא רוצים "לספר לחבר'ה" שאתם בטיפול - אין שום חובה לעשות זאת. גפ עך הוח]ןך שךח אחש אחנן חןדע, מלבד בני משפחתי הקרובים ביותר. מומלץ - חבל לסבול! אחת.

אני לא מאמינה ששוב אני מגיעה לפורום הזה... כנראה שמיציתי את כל האפשרויות האחרות. (או שהן פשוט לא ניראות לי) יש לי הפרעות אכילה, אני בולמית. דווקא עם זה אני חיה בשלום. (חיה...מילה מוזרה בשביל לאפיין אותי). מה שיותר מפחיד אותי, זה החתכים. אני חותכת את עצמי בידיים, בבטן. הגעתי לשלב שאני כבר לא אוכל ללבוש חולצות קצרות, בגלל הסימנים בידיים. המטרה שלי היא לא לחתוך יום אחד בצורה כזו שאמות ממנה, זו לא הדרך שלי למות ! זו הדרך שלי לחיות. אני מסבירה את עצמי טוב? לפסיכולוגית שלי אני לא מספרת את זה, מהפחד שתערב גורמים חיצוניים, ושהורי ידעו. (אני מעל גיל 18, אבל הבנתי שאם אני מסכנת את עצמי, חובתה לדווח עלי). אני לא יודעת מה אני מבקשת כאן...אני פשוט עייפה מאד...מה יקרה אם יגיע היום שאני פשוט אתייאש? חובה להשאר בעולם הזה אם כ"כ קשה? אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות פה.... אבל אני אומרת בכל זאת : אני לא רוצה.... להיום כבר מספיק הזקתי לעצמי, אני כבר רגועה. אבל מחר, יום חדש..

תנסי בכל זאת לספר לפסיכולוגית שלך מה קורה ומה מציק- בשביל זה היא מקבלת משכורת- כדי לעזור לך בכל דרך אפשרית- אולי כדאי לשקול גם טיפול תרופתי- תדברי איתה גם על זה- זה יכול להקל עליך בצורה משמעותית.

שלום. למה לא תנסי להתאשפז,אין לך הרבה ברירות. בהצלחה

גמ יקרה! קראתי את מה שכתבת. אני דואגת לך... מצד אחד את מספרת על רצון לוותר ולהפסיק לחיות, מצד שני את בכל-זאת פתחת את המחשב ושלחת קריאה לעזרה. (מה דעתך לחשוב על האינטרנט כעל הגירסה המודרנית להודעה בבקבוק?) בואי עשי תרגיל דמיוני: דמייני את עצמך יושבת יחד איתי באותו צד של המחשב. מה אנחנו רואים? אנחנו רואים כל מיני הודעות: כאלו שרוצות להתחזק, רוצות לחיות, רוצות לשמור על מה שיש, וגם כמה שרוצות להרוס הכל... יש גם הודעות של אנשים מבחוץ, שרוצים ויכולים לעזור- הפסיכולוגית שלך, דר' פלד, טלי ובודאי שאת יכולה להוסיף שמות של אנשים מסביבתך הקרובה- וכל מי שתבחרי. את רואה כמה כח יש לך? את צריכה לעשות רק צעד אחד בעצמך, ולפנות לאדם אחד לעזרה. אם זה עוזר- אני שולחת לך חיבוק. הרבה אומץ בהצלחה.

תודה על התגובה, ולקחתי את מה שהצעת לי, את החיבוק...

גמ שלום רב, כל כך קשה לקרוא את מכתבך. הוא טומן בחובו כל כך הרבה סבל, אשמה ודיכאון. ההתמודדות עם הבולימיה היא מלחמה קשה ואיטית, ואצלך נוספה גם הפגיעה העצמית,שזו נראית לי "גיבנת" נוספת המקשה עוד יותר את המצב המורכב ממילא. החתכים כפי שאת יודעת לתאר היטב אינם "ניסיון אובדני" אלא משהו אחר שקשור להרס העצמי המתקשר גם לבולימיה. מכיון שבחתכים אין "סכנת חיים" אין למטפלת שלך צורך לפנות לגורמים נוספים. אולם אין באפשרותי להבטיח לך זאת. כל מטפל מתמודד עם מטופליו בדרכים שונות ומוכן לקחת אחריויות שונות. להערכתי עליך לפנות גם לטיפול פסיכיאטרי, תרופתי. מה דעתך על כך? זה עשוי להקל עליך. אין לי אלא לחזק את ידיך ולקוות כי תמשיכי להתמודד למרות הכל ואף על פי אני, ד"ר פלד ושאר מבקרי הפורום ניהיה כאן בשבילך, אימתי שתזדקקי. בברכה, טלי פרידמן

הי טלי, לחתכים יש השפעה הורגת אם עושים אותם על ורידים, זה מאוד קל, לא ראית אף פעם סרטים איך הגיבורה מנסה להתאבד עם חיתוך הוורידים שביד?

חמודה שלי, נראה לי שמשעמם לידים שלך, וגם קצת לעצמך, אז את מזיקה. לכי לאיזה קורס יצירה שהוא, נגיד פיסול בבד, סריגה, דקופאגW רקמה אומנותית, או משהו דומה, כשתתחילי לראות שאת יודעת לעשות דברים יפים , ומועילים, תתחילי לפרגן לעצמך, בינתיים עד שתתחילי, במקום לחתוך את עצמך, לכי למקרר, תמצאי כמה גזרים, נחמדים, ואי אילו ירקות, תקלפי , תחתכי, שימי בסיר, עם מים, על האש, תכיני לכולם מרק חם, הלילות כבר קרים, איך כולם יאהבו אותך, ואחרי שכולם יראו לך כמה את נחמדה, ומועילה, אז תתחילי לאהוב את עצמך. יש עוד שיטה, אם בא לך להזיק, לכי לעקור כמה עשבים שוטים בגינה הפרטית או ציבורית, גם זה מועיל. להוציא את העשבים עם העצבים

ד"ר פלד שלום, תודה שענית לי על שאלתי הקודמת בעניין פרוזק. שאלה נוספת אם אפשר - כתבת לי שהסימנים שמצריכים טיפול הם חוסר תפקוד, סבל גדול ומחשבות אובדניות. האם יש משקל גדול יותר לאחד מהם? האם מי שעונה רק על הקריטריון של מחשבות אובדניות, בלי כל היתר - האם זה מצדיק בכל זאת טיפול תרופתי? שוב תודה מראש

לשם כך יש צורך להבדק - אין תשובה חד משמעית רק על סמך המידע התאורתי שאת מציגה פה

ברצוני להעלות בעיה כואבת. בישראל, נושא הטרנסקסואליזם מוזנח ואינו זוכה לחשיפה מספקת כמו בשאר העולם. אין בארץ די מומחים ואנשי מקצוע שיכולים לטפל באוכלוסיה הטרנסקסואלית. מעט מאוד פסיכולוגים ופסיכיאטרים מכירים את הנושא ובעצם, עד שד"ר אילנה ברגר (פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית) פתחה את "המרכז למיניות האדם וזהות מינית" אשר בתל אביב, לא היה בארץ איש/מרכז שיכל לטפל באוכלוסיה הזו כמו שצריך. עד היום, הנושא מוזנח ולא זוכה לחשיפה הראויה ולטיפול ההולם, ופרט לטיפול פרטי אצל ד"ר ברגר אין שום דרך לטרנסקסואלים/יות לקבל עזרה מקצועית, וזו אחת הסיבות שרבים/ות יורדים/ות לזנות ונאלצים/ות לטפל בעצמם בדרכים לא דרכים, כולל רכישת הורמונים בצורה לא חוקית, ללא תמיכה פסיכולוגית הולמת וללא ביקורת רפואית. אינני יכולה לדבר בשם ציבור שלם, אלא רק בשם עצמי. אספר מחוויותי האישיות, שביקרתי אצל מספר רופאים, למשל ד"ר הראל, אנדוקרינולוג ראשי בקופת החולים 'רוטשילד' שבפתח תקווה, וגיליתי אצלו בורות גדולה בנושא. אנדוקרינולוג ראשי, שאין לו שום מושג איך לטפל בטרנסקסואלית שבאה אליו לקבלת טיפול. הוא נזכר שכבר ביקרו אצלו טרנסקסואליות בעבר ולכולן הוא נתן את אותה התשובה: אין לי מושג מה לעשות. לדעתי האישית, רופאים כאלה לא צריכים להשאר בתפקידם. עוד אספר, שטופלתי אצל פסיכיאטר בכיר מאוד, אחד מהפסיכותרפיסטים הבכירים בתל אביב ומתוך כבוד לאדם אשמיט את שמו. טופלתי אצלו שנתיים, ומצבי רק הלך והחמיר. אין לו ידע כיצד לטפל וכיצד לגשת לטרנסקסואלים/יות, ולכן לצערי, מצבי הפסיכולוגי התדרדר, הגעתי לסף התאבדות (תופעה שכיחה ביותר בקרב ציבור הטרנסקסואלים/יות כאשר אינם/ן מטופלים/ות כהלכה!) והתחלתי לקחת תרופות אנטי דכאוניות בשביל להשאיר אותי בחיים. פניתי לקופת החולים שלי, קופת החולים הכללית, לקבלת עזרה רפואית. רופאת המשפחה שלי שלחה אותי למרכז לבריה"נ 'גהה', שם סרבו לקבל אותי לטיפול, מאחר ובת"ז שלי כתוב שאני תושבת הוד השרון, ותושבי הוד השרון שייכים ל'שלוותה'. ניגשתי ל'שלוותה' לקבלת טיפול. עד עתה, אני חשה שמנסים לנפנף אותי משם. אין להם מושג איך לטפל בי ומה לעשות כדי לתמוך בי, ואני מרגישה שפשוט שוב נפלתי על אזניים אטומות ועל אנשים שאין להם מושג קלוש בנושא, איך לטפל בו ואיך להתמודד עמו. ד"ר שושן, הפסיכיאיטרית המטפלת בי, מסרבת להתייחס אלי כאל נקבה ופונה אלי כאל זכר (אחד הדברים הפוגעים ביותר אצל טרנסקסואלים, וכל בקשותי אליה שתתיחס אלי בצוה הולמת נתקלו בסירוב, עד כדי כך שאני ממש לא רוצה לבוא לשם יותר) ולמרות שפניתי בבקשה לטיפול שבועי, על מנת לעזור לי ולתמוך בי בתהליך הקשה אותו אני עוברת, נתקלתי בסירוב, והדבר היחיד שהיא מוכנה היתה להציע לי הוא מפגש חודשי לצורך מעקב תרופתי. לדעתי מדובר פה בבורות גדולה, ובאזלת יד של הרשויות המטפלות בישראל. כל זאת, על סמך חוויות אישיות שלי, ואני רק בתחילת התהליך. טרנסקסואלים/יות וותיקים/ות יותר, יכולים/ות לספר סיפורים הרבה יותר מזוויעים, ובאמת, לפעמים קשה להאמין שהם/ן היו מספיק חזקים/ות בשביל לשרוד התעללות (וזו הדרך היחידה לקרוא להתנהגות הרשויות בישראל) נפשית שכזו. במדינת ישראל של ימינו, יש רק מקום אחד בו מבוצעים ניתוחים לשינוי מין. בבית החולים 'שיבא' שבתל השומר. לכל אדם המבקש לעבור ניתוח כזה בישראל, ממנים וועדה שדנה במקרה. וועדה כזו צריכה למנות פסיכולוג/ית, פסיכיאטר/ית, אנדוקרינולוג/ית, מנתח/ת פלסטי, גניקולוג/ית, ועוד. חלק מהשמות של הרופאים המעורבים בתוכנית הזו ידועים לי (למשל פרופ' קרסיק שהוא אנדוקרינולוג, ד"ר וייזר שהוא פסיכיאטר ועוד). הבעיה העיקרית מתעוררת עם הפסיכולוגית האחראית לתוכנית, ד"ר דליה גלבוע. ד"ר גלבוע ממדרת אנשים על פי מראה חיצוני, ללא כל רקע מקצועי בנושא, ללא חברות באגודת 'הארי בנג'מין' שהיא אגודה בינ"ל (שבעצם קובעת את הסטנדרטים והחוקים הבינ"ל לניתוחים ולשינויים שכאלה), וללא ידע אמיתי בנוגע לאוכלוסיה הטרנסקסואלית. אני אתן מספר דוגמאות, מחוויות של טרנסקסואליות אחרות, שסיפרו לי את סיפורן. * טרנסקסואלית אחת, נדחתה על ידי ד"ר דליה גלבוע, משום שלא היה לה נסיון מיני עם גברים. יש לציין, שזהות מינית ונטיה מינית הם שני נושאים שונים לחלוטין. באוכלוסיה הטרנסקסואלית הסטטיסטיקה מדווחת על אחוז דומה של לסביזם כמו אצל נשים רגילות, ואחוז דומה של הומוסקסואליזם כמו באוכלוסיה הגברית. כך, שיתכן ואדם מסוים הוא טרנסקסואל הומוסקסואל או אשה טרנסקסואלית לסבית. הדבר הזה קיים בעולם ואין סתירה בין הדברים. לא יתכן שרופאה המתיימרת להיות רופאה מוסמכת ואחראית, אינה מודעת לכך, ופוסלת טרנסקסואליות מאחר ולא התנסו נסיון מיני עם גברים. * טרנסקסואלית אחת מספרת, כשהיא באה לד"ר גילבוע, ועדיין נראתה כגבר, וביקשה לקבל טיפול הולם ולהתקבל לטיפול במסגרת התוכנית, ד"ר גילבוע דחתה אליה, ודיברה בגסות, תוך כדי שהיא מדברת אליה כאל גבר. אותה טרנסקסואלית ממש, קנתה הורמונים בדרכים לא חוקיות, עשתה הגדלת חזה, ושבה אל ד"ר גלבוע שנתיים אחרי, שהיא נראית כאשה - שיער ארוך, ללא שיער פנים וגוף, חזה מרשים... הפעם ד"ר גילבוע דיברה אליה כאל אישה וקיבלה אותה בלי בעיה. היתכן שרופאה אחראית על תוכנית כה חשובה תמדר אנשים על פי מראה חיצוני??? לד"ר גלבוע יצא שם נורא בקרב הקהילה הטרנסקסואלית בישראל. שמעתי כינויים רבים שהודבקו לה. יש טרנסקסואליות שקוראות לה 'פשיסטית' (בשל דרך המידור שלה), יש כאלה שהקצינו וקוראים לה 'סלקטורית', על שם אלו שעשו את ה'סלקציה' בתקופת השואה, מי ילך למשרפות ומי יחיה. עד כדי כך ד"ר גלבוע הוציאה לעצמה שם רע. התכנית הזו, שבתל השומר היא 'יותר אדוקה מהאפיפיור'. הדרישות הנדרשות מהפציינטים/יות המבקשים/ות להתקבל לתוכנית הן בלתי הגיוניות. על מנת להיות מועמדים/ות לניתוח, על הפציינט/ית להרשם לתוכנית שנתיים מראש, ולחיות שנתיים במין המיועד, תוך כדי ביקורת תקופתית בתל השומר. כמובן, צריך גם להיות בפיקוח פסיכיאטרי (ד"ר דליה גילבוע סרבה לקבל אליה טרנסקסואלית לתוכנית, משום שלא ביקרה מעולם אצל פסיכיאטר...) ועוד שורה של דרישות, שבודדות מצליחות לעמוד בהן. וכשמגיעים בסופו של דבר לניתוח, התוצאות אינן משביעות רצון, כי המנתחים הבודדים בישראל אינם מנוסים דיים בטכניקות חדשניות לשמירת התחושות הקיימות בעולם ועל פי עדויות ממקור ראשון, חוסר הנסיון הזה בולט בהחלט, והתוצאות עלובות. קיימים בעולם מנתחים בעלי שם, אשר על פי דיווחים, התוצאות אצלהם מדהימות. ד"ר טובי מלצר בפורטלנד, ד"ר גארי אלטר בלוס אנג'לס, ד"ר פריצ'ה וד"ר קונפורן מתאילנד, ד"ר סגהרס בבלגיה, ועוד. כל אחד מהמנתחים הנ"ל ביצע מאוד ואפילו אלפי ניתוחים לשינוי מין. במרפאות המתמחות בנושא, למשל במרפאתו של ד"ר ג'יימס דארלימפל מאנגליה, מבוצעים בכל שבוע לפחות ארבעה ניתוחים שונים. בארץ, בוצעו בקושי עשרות ניתוחים כאלה, על ידי רופאים שונים, ולכן הידע דל, ויותר גרוע מזה - הנסיון דל, והענין בא בהחלט לידי ביטוי בעבודה גרועה. התוצאה פשוטה. מי שיש לו/לה כסף, טס/ה לחו"ל ומקבל/ת טיפול הולם במקומות המתמחים בנושא. בעלי/ות הממון יכולים/ות להרשות לעצמם/ן לקבל טיפול פרטי ב"מרכז למיניות האדם וזהות מינית" שבת"א, לרכוש הורמונים בצורה שאינה מסובסדת (ואינה תחת פיקוח כלשהו) במחיר מופקע ב'שוק השחור', ולהגיע לניתוח בחו"ל אצל מנתח מומחה. אלו שאין להם/ן כסף, נאלצים לפנות לשירותי הבריאות בישראל, שבשיטתיות ומתוך בורות מתעלמים מהציבור הכל כך רגיש הזה ומצרכיו, אינם מספקים טיפול הולם (לא פסיכולוגים ולא פסיכיאטרים ולא אנדוקרינולוגים מטעם קופת חולים), ודוחים כמעט כל אחד/ת המבקש/ת להתקבל לתוכנית הבודדה הקיימת בתל השומר. מה התוצאה? כל טרנסקסואל/ית אומר/ת לעצמו/ה, שהוא/היא לא יגיעו לזנות, אבל כשרואים שהדרך היחידה לממן את התהליך בצורה פרטית היא לצבור בערך 100 אלף דולר (לא פחות...), הרוב המוחלט מגיעים/ות לזנות. לא מרצון. מכורח. הדבר יוצר, בצורה אירונית למדי, מעגל קסמים. כי במקום להבין שמדובר פה בנפשות מסכנות ותועות, אשר בסך הכל מבקשות להתקבל בחברה כשווים וכשוות, להראות חיצונית כפי שהם/הן מרגישים/ות פנימית, ולהבלע בחברה כנשים/גברים לכל דבר, החברה רואה את 'תופעת הלוואי' הזו (הירידה לזנות), הנובעת מזלזול והתעלמות רשויות הבריאות בישראל מצרכיהם/ן של ציבור הטרנסקסואלים/יות, ומדביקה לנו, לציבור הזה, תוויות של "קוקסינלים" (ביטוי מטופש שאין לו אח ורע בעולם), של זונות, ועוד. אני אישית, בתחילת תהליך השינוי הארוך כל כך. אני לא רוצה להתדרדר לזנות, אינני רואה את עצמי כזונה, אינני מעוניינת למכור את גופי תמורת כסף ולא מגדירה את עצמי כ"קוקסינל". אני אשה, שנולדה בטעות בגוף של גבר. מאז ומתמיד הייתי אשה, אך מאחר והגוף שלי הלך והתפתח לגוף גברי, החברה ראתה בי גבר, דרשה ממני להתנהג כאחד, דבר שלא הייתי מסוגלת לבצע מעולם, ומעולם לא הכירה בי כאשה, למרות שאני כן. אני רוצה, כמו רבות מ'אחיותי' הטרנסקסואליות, להיות אשה. פשוט כך. להגיע למצב שבו אראה כאשה, אתקבל כאשה בחברה, ואוכל סוף סוף, להמשיך את חיי בצורה הנכונה והראויה, כפי שמאז ומתמיד היה אמור להיות. אבל אני מפחדת. האנדוקרינולוג שלי (ד"ר הראל שהזכרתי קודם) לא יודע מה לעשות, הפסיכיאטרית שלי (ד"ר שושן מהמרכז לבריה"נ 'שלוותה') מסרבת להתיחס אלי כאל אשה, מסרבת לטפל בי פרט למעקב תרופתי ואין לה מושג מה לעשות איתי, ולד"ר גילבוע, אני ממש מפחדת לפנות לאור השם הרע שיצא לה. כך הסיפור מתחיל. הסוף (לפחות במקרה שלי) אינו ידוע, למרות שהסוף עלול להיות (על סמך תקדימים) התדרדרות לזנות, התאבדות, ועוד דברים נוראים. והכל - לא בגלל שטרנסקסואלים/יות הם ציבור "משוגע", "בעייתי", "זונות" או דברים דומים. הכל נובע מהתעלמות רשויות הבריאות בישראל. הם האחראים, והם האשמים. מה דעתכם בנושא? מדוע אין מתמחים? מדוע המצב מוזנח ואינו זוכה להתייחסות הראויה? האם אי פעם יהיה בישראל מרכז מסודר במימון קופת חולים שידע לטפל בנושא? אשמח לקבל תגובות מכל סוג שהוא בעניין. קרן. הערה: את מכתבי הזה, שיצא ארוך ביותר, החלטתי גם לפרסם בעיתון 'הזמן הוורוד' הבא, שיצא בחודש דצמבר.

מיכתב מזעזע, אני מאוד מקווה שאם אני יהיה מתי שהוא בעתיד הרחוק מטפל,אני ידע להיתיחס ביתר כבוד למטופלים שלי (זאת מעיין תפילה) אני משער שעדיין אנשים חוששים מ"התופעה" הזאת של אישה שנולדה בגוף של גבר..... וזה באמת מעציב שזה המצב מכיון שאני אל בעל מקיצוע בתתחום של רפואה ו\או רפואת הנפש,אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלחזק את ידיך, אני מקווה שתצליחי להתמודד עם הפורטניות ה"מיקצועית" ,שהיתה מנת חלקך עד היום. ואני גם מאוד מקווה שזה ישתנה. אופיר

כן את/ה צודק/ת המצב חלש בתחום זה - מדינת ישראל עדיין לא התקדמה בסובלנות לנושא - אני מסכים - גם לפסיכיאטריה עדיין יש סטיגמה שלילית מתוך אותה בורות בהצלחה במאבק

ד"ר פלד, ובעצם הכתיבה שלך, כשאתה כותב "את/ה צודק/ת" אתה מנציח את הענין. לצערי, לא בחרתי בדרך שבה אוולד, ונולדתי כך. מחקרים מתקדמים בתחום חקר המוח מגלים ממצאים מדהימים. למשל. בנתיחות לאחר המוות שבוצעו בטרנסקסואליות גילו שאכן זה היה מקרים של מוח נשי בגוף גברי. ממש כך. ממצאים נוספים מראים שהבעיה היא ביולוגית לחלוטין ומתרחשת במהלך ששת השבועות הראשונים להריון, כשאחד מפרצי ההורמונים לא מגיע בזמן, והמוח לא 'מתעצב' בצורה גברית, אך הגוף כן. חשוב מאוד שאתה, כאיש מקצוע ומנהל מחלקה, תוכל להבין ולכבד את הציבור הטרנסקסואלי, ולפנות בהתאם. אני מעולם לא ראיתי את עצמי כגבר ולא הצלחתי להתמודד עם דרישות החברה ממני (החברה ראתה בי הרי גבר, בגלל המבנה הפיזי). אך מאז ומתמיד ראיתי עצמי אשה, וכפסיכולוג עליך להתייחס אלי ואל שכמותי מזווית הראיה הזאת. כולי תקווה שאולי מכתבי זה, יביא אותך ואולי מטפלים אחרים להתעמק ולחקור ולהפוך בנושא, על מנת להביא למעט שיפור בדיעה הציבורית, ובאמצעי הטיפול השונים הקיימים עבור הציבור הטרנסקסואלי בישראל. קרן.

2

לקרן ניצן שלום! קראתי בעניין רב את המכתב הארוך, ולא יכולתי שלא להתרשם מהידע ומהסגנון, כמו גם מחומרת הבעיה עליה את מצביעה. אני מוכרחה להודות שזו הפעם הראשונה בה אני נתקלת בנושא זה- במיוחד מצד ההתרחשות כאן ועכשיו. אם הבנתי נכון, את מצביעה על מספר "קלקולים": בורות בנושא בקרב אנשי מקצוע התיחסות מזלזת וחוסר אמפטיה מצד האנשים הקובעים העדר מימון ממשלתי לתהליך רפואי זה. ביחס להתיחסות המזלזלת, מבלי להתיחס ספציפית לאדם זה או אחר- אני יכולה להיות שותפה לתחושותיך. החברה הישראלית ידועה בחוסר סובלנותה לאחר. שלא לדבר על הפן המסורתי והפוריטני שבה. ביחס לשני הנושאים האחרים, אני סבורה שאחד תלוי בשני. הכשרת אנשי מקצוע בכל התחומים עולה ממון רב. היות ולמיטב הבנתי תהליך שנוי מין אינו כלול בתוך סל השרותים של סל הבריאות, ולפי כך המציאות נראית כפי שהיטבת לתאר. האם באמת צריכה המדינה לממן את התהליך היקר והאלקטיבי הזה? זו כבר שאלה של סדרי עדיפות בחברה. אין לי ספק שחשוב להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי, ולו בשל הצורך לשנות דעות קדומות, ולאפשר פתיחות וקבלה של האחר. באקלים שכזה, גם האחר עשוי למצא את מקומו ולהשיג את מטרותיו ביתר קלות, מבלי להזדקק לפתרונות רדיקלים.(כמו למשל זנות.) בהצלחה ובידידות.

רחל, שמחתי לקבל את מכתבך, המראה התעניינות לצד אמפתיה. אכן, הנושא סבוך ואינו ניתן לפתרון מיידי. החברה הישראלית מאוד סגורה ומאוד שמרנית ומאוד לא מקבלת את 'האחר'. במדינות נאורות יותר העניין מתקבל ביתר קלות. במדינות כמו ארה"ב, הולנד וקנדה למשל, נושא הטרנסקסואליזם הרבה יותר מובן לציבור ומקובל. בתאילנד, למשל, נחשבות הטרנסקסואליות ל'מין שלישי'. ממש כך. גם נושא יותר נפוץ, כמו הומוסקסואליזם למשל, אינו מתקבל בארץ בהבנה. אנשים חשים מאוימים, בעיקר גברים. צר לי על ההכללה, אך זו המציאות. גברים רבים חשים מאוימים על ידי הומוסקסואלים, ועל אחת כמה וכמה על ידי טרנסקסואלים. נשים הרבה יותר פתוחות לשינויים מסוג זה. אין ספק, שהחברה הישראלית לא מקבלת את האחר, והיא נוקשה וסגורה כל כך, בגלל מערכת החינוך וההסברה הישראלית. במדינה כשלנו, טרם למדו לקבל את 'האחר' כאשר 'האחר' הוא מקבוצה אתנית שונה. עדיין שומעים מריבות בין 'אשכנזים' ל'ספרדים', עדיין שומעים טענות (מדי יום, בתוכניתו של נתן זהבי ב103 אפ.אם) על קיפוח המזרחיים (למרות שלדעתי קיימת היום אפלייה מתקנת לטובת הציבור הזה), וראש הממשלה (לשעבר, אמנם) מדבר על 'אליטות אשכנזיות'. בושה. במדינה שכזו, שאזרח אחד מתקשה לקבל אזרח אחר כי הוא בא ממוצא שונה, קשה מאוד לקבל אדם שנטייתו המינית אינה 'סטרייטית'. דהיינו - אדם שנמשך מינית לבני מינו. ובעצם, אין זו סטייה. נסיונות שנעשו לרפא הומוסקסואלים נכשלו כולם. טיפולים פסיכולוגים, פסיכיאטרים, תרופתיים והורמונלים. הכל נכשל. היום המדע מצביע על כך שהומוסקסואליזם זה דבר מולד, זה מוחי, ואין דרך לרפא את זה. פשוט המרכז במוח שאחראי על משיכה מינית מורה לאדם להמשך לבני מינו. אין בזה כל פסול, אין בזה כל סטייה, ועלינו ללמוד לקבל אנשים כאלה אל חיק חברתנו, כי הם אנשים שפויים ונורמלים לחלוטין. אך חברתנו מתקשה לקבל את הציבור ההומוסקסואלי כאזרחים שווים ובעלי אותן יכולות. הבעיה עם הציבור הטרנסקסואלי גדול פי כמה וכמה. פה, לא מדובר על משיכה מינית שונה, אלא על זהות שונה. זהות הפוכה. אנשים שנראים כנשים, אך בתוך תוכם הרגישו תמיד כגברים. או אנשים שנראים גברים לכל דבר, אך בתוך תוכם הם יודעים שהן נשים. ממש כך. כשם שכל אשה יודעת שהיא אשה, ואין לה ספק בזה בכלל, כך גם הם. הם יודעים שהם נשים. הגוף התפתח בתורה לא נכונה עבורם. הציבור הישראלי רואה בזה סטיה, והבורות חוגגת. הסטיגמות איומות ונוראות. חלק מהציבור אינו מבדיל בין טרנסקסואליזם להומוסקסואליזם. פעמים רבות אנשים כינו אותי 'הומו'. אבל, הומוסקסואל הוא גבר, בדרך כלל נאה וגברי, אשר נמשך לגברים. אני לא מזהה את עצמי כגבר כלל, אלא כאשה. חלק אחר בציבור רואה את מופעי הדראג בטלויזיה ('בנות פסיה' למשל) וחושב שבזה מדובר. שטרנסקסואליזם זה להתלבש כנשים ולהופיע לצרכי בידור. הבעיה היא שרוב הציבור חושב שטרנסקסואלים הם "קוקסינל" (ביטוי מעוות שפרושו בצרפתית הוא 'פרת משה רבנו', וזהו גם שמה בצרפת של המכונית שאנו קוראים לה 'חיפושית'). נתקלתי פעמים רבות בכינוי 'קוקסינל', שהציבור חושב שמייצג גבר עם שדיים, או אשה עם פין גברי. המצב הפיזי הזה, הוא מצב מעבר. מצב ביניים. ותו לא! אנשים המצויים במצב הפיזי הזה, הם אנשים אומללים. הם נולדו במין פיזי אחד, ובדרכם לרכוש את מאפייני הגוף והאנטומיה של המין השני, הם תקועים במשך זמן רב (והסיבות לכך, הן נושא אחר לדיון) במצב פיזי מעוות, בו הם לא גברים ולא נשים, אלא משהו באמצע. חשבי על זה! זה דבר נורא! את יודעת שאת אשה. את לא צריכה להרהר בזה אפילו. זה ברור לך מהיום שנולדת. זה ברור לך מהילדות. תמיד הרגשת שונה. תמיד ידעת שאת לא גבר. שאת אשה. ואת מתחילה תהליך של שינוי, ובגלל ששינויים פיזים נמשכים זמן רב, ובגלל דרישות הרשויות לחיות שנתיים כאשה לפני שתהיי 'מועמד לניתוח', את נתקעת במצב שבו את חיה כאשה 'פול טיים' אך עדיין גופך הוא גוף גברי. אין זה מצב של בחירה, אלא אילוץ. מצב ביניים. והציבור רואה באנשים כאלה איזשהו עוות מסוים, "קוקסינלים". כמה נורא. התפישה המעוותת הזו, הרווחת בציבור, היא תוצאה של הסברה לא נכונה. או יותר נכון - העדר הסברה. ממש כך. ושוב אנחנו מגיעים למסקנה, שהכל מתנקז בהנהגה. אין ספק, שאם במשרד הבריאות היו מקצים יותר משאבים לנושא, היו יכולים להכשיר מומחים מטעם משרד הבריאות שהיו יכולים לתת טיפול נאות לציבור הטרנסקסואלי בישראל. היו יכולים לאפשר טיפול יעיל שהיה מאפשר את השתלבותם של האנשים הללו בציבור בישראל ולמנוע מקרים של התדרדרות לזנות והתאבדויות. ואם במשרד הפנים ויותר חשוב - במשרד החינוך, היו מכינים תוכניות הסברה נאותות אולי הציבור בישראל, לאורך השנים (זה לוקח לפעמים דור שלם להטמיע את הערכים הללו) היה לומד לקבל, להבין, ולהתייחס בכבוד לציבור הטרנסקסואלי, שרובו, עד כמה שזה נורא לומר, מסכן ואומלל. אבל מה לעשות, זו המציאות שאנו חיים בה. זו המסגרת, ועלינו לנסות לעשות ולהפיק את המיטב מהמסגרת הזאת, וכאן, אני חוזרת לנקודות שהעלתי בפעם הקודמת. קיימים אנשים, שאמורים לתת פתרון לבעיות הללו. קיימים פסיכיאטרים, אשר עובדים בשרות קופת חולים. מדוע פסיכיאטרים אלו לא מכירים את הנושא? איך יתכן שכל פסיכיאטר ידע לטפל בסכיזופרניה, אבל לא ידע לעזור לטרנסקסואל/ית? קיימים אנדוקרינולוגים, אשר עובדים בשירות קופת חולים. למה הם לא מסוגלים לתת טיפול הורמונלי הולם, בהתאם לסטנדרטים הנהוגים בכל העולם? למה אני צריכה להתקל באנדוקרינולוגים שאינם מכירים את הנושא כלל? הרי הם יודעים לטפל בבעיות הורמונליות של נשים, בבעיות של סרטן הערמונית וכד'. למה הם לא יודעים לטפל בציבור הטרנסקסואלי? מה שאני מנסה לומר פה, הוא שאנשי המקצוע קיימים. אבל הם לא מכירים את הנושא בכלל, ואפילו מעדיפים להתעלם ממנו. למשל בהקשר לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה, והרי זה הפורום בו אנו מתכתבות, הנושא רשום בספרות המקצועית. סקציה 302.6 ו-302.85 במדריך DSM4, וסקציה F64 במדריך ICD10 מדברים על הנושא!!! זה לא שהנושא אינו רשום ומתועד. אז למה הם לא מכירים? למה הם לא מנסים לעזור? למה הם מתעלמים מזעקתו של ציבור שלם, אמנם מיעוט, לעזרה? ולמה ד"ר גלבוע, שכבר אמורה להיות מומחית בנושא, אינה מומחית כלל? היא אינה מכירה את הנושא על בוריו, וממדרת אנשים על פי מראה עיניים, דעות קדומות, ועל פי הבורות הרווחת בחברה ולא בצורה ידענית ומלומדת? אלו שאלות שיש לתת עליהן את הדעת. מעניין אל מי צריך להגיע (ראש הממשלה?) כדי שדברים אלו יטופלו. קרן.

קרן שלום רב, התרשמתי ממכתבך, וקשה להישאר אדישה לנוכח המצוקה אותה את מתארת היטב במכתבך. כאדם המהווה חלק מהחברה בישראל, ומכיר את ה"אוכלוסיות החריגות" בצורה מעמיקה יותר מאנשים אחרים, אני מודעת לבעיה שקיימת בחברה לקבלת השונה והחריג. קושי זה מתעצם עוד יותר לנוכח בעיית הזהות המינית והתופעות החריגות הקשורות לכך, בעיקר מעצם ה"נורמות החברתיות והדתיות" המקובלות בארץ כיום. הקושי בקבלת זהות מינית שונה מ"הנורמה", אינו פוסח גם על אנשי טיפול מכל הסוגים, הן הטיפול הפיזיולוגי והן הטיפול הנפשי. אולם אין להכליל את כל המטפלים כ"לא מבינים/רגישים או מודעים לבעיית הטרנסקסואליים. צריך לנסות ולהמשיך לחפש, ובנוסף לעורר תהודה ציבורית לגבי נושא הטרנסקסואליות. ללא תהודה ציבורית נרחבת, לא תיהיה הכרה במצוקה שלכם ובצרכיכם. כפי שהבחנתי יש לך את היכולת להסביר את הדברים בצורה בהירה, מובנת ו"תקשורתית". הקדישי את זמנך להקמת עמותה של טרנסקסואליים, העלי יחד עם חבריך את הנושא אל המודעות הציבורית, ארגנו ימי עיון וכנסים, חלקו מידע כתוב על הנושא ועוד. להערכתי, זו הדרך הטובה ביותר להפחתת המצוקה ולהבאת פתרון יעיל ואיכותי למצבך ולמצב כל הקהיליה הטרנסקסואלית. בהצלחה! בברכה, טלי פרידמן.

ירדתי 18 קילו ובזמן הדיאטה תקף אותי דיכאון ביקשתי מהפסיכיאטר לא לדון בשנה הקרובה בנושא התרופות כבחורה עם הרבה ניסיון חיים ולמודת סבל אבקש את התייחסותך

למדאם X שלום, אני לא יודעת הרבה על דיכאון, ולכן כדאי שהוא כן יתייחס. ד"ר פלד, להתייחסותך. עדי

השאלה לא ברורה - סליחה - תוכלי להבהיר?

מאדם שלום רב, כדאי שתפרטי יותר על הבעיה. האם מדובר בדיאטה רגילה? או בהפרעת אכילה. מדוע את מטופלת אצל פסיכיאטר, האם יש בעיות נוספות? מה הסימנים שאת חשה שקשורים לדיכאון? קשה להתייחס ללא הפרטים הללו. בברכה, טלי פרידמן

אני כמו כל אדם מוקפת באנשים, ילדים , בעל, עבודה. אין לי אף חבר, אף נפש חיה שאוכל לשבת ולדבר איתה. משום מה אני מרגישה שאני מעוררת אנטי בכולם- וזה אמנם נכון. גם כלפי המשפחה הגרעינית שלי וגם כלפי המורחבת וכמובן גם בסתם בני אדם. אני דעתנית מידי אולי. אבל אני לא מצליחה להשתנות. לא מצליחה להתקרב. ואני לבד לבד לבד. בבית - גם המשפחה מתפרקת בעלי אומר שאני לא יודעת לאהוב ושום דבר לא מזיז לי והאמת הוא צודק. אני מכירה את הפתרונות של תצטרפי לחוג לועד הורים וכד' אבל שוב ושוב אני נשארת לבד כשכולם הם "יחד". לא רוצה לחיות ככה יותר-כמו זומבי. אולי יש למישהו דרך לצאת מזה. אני ככה מילדות ועכשיו אני נשברת.

מימי שלום רב, התחושה שאת מתארת היא תחושה קשה. להיות לבד אפילו שנמצאים "ביחד", זו תחושה מאד מנוכרת הן לעצמך והן לסביבה. מכיון שאת מתארת את הבעיה כפוגעת באיכות חייך כרעיה, כאם ואישה לעצמך, אני ממליצה בחום על טיפול פסיכותרפויטי. זה עשוי לפתוח לך עולם שטרם חווית והיכרת, ולשפר את חייך ואת תחושתך. מה דעתך? בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום, תודה על תשובתך. אני חושבת שאת צודקת . האם תוכלי להנחות אותי איך ולמי פונים לקבלת טיפול פסיכותרפויטי. אני גרה בת"א וחברת קופ"ח כלללית. תודה לך שוב

שלום רב. אני נשואה לאדם בעל עבר שכלל אישפוזים פסיכיאטרים (ההבחנה היא, למיטב ידיעתי, נטייה אישיותית/סכיזופרניה). בעלי בן 37 והמשברים הנפשיים החלו אצלו בגיל 30. אנו ביחד כשנתיים וחצי (ללא ילדים עדיין) ולבעלי אלו נישואים שניים (יש לו 2 ילדים מנישואים קודמים). בעלי היה מאושפז כ - 8 פעמים בעבר, מתוכן רק פעם אחת במהלך חיינו המשותפים והשאר במסגרת נישואיו הראשונים. עד להכרות שלנו, ומאז המשבר הראשון שלו הוא תפקד בקושי, כמעט לא עבד ואפשר לאמר שחי מאשפוז לאשפוז (למעט רמיסיות קצרות בין לבין). מאז שאנו יחד, הוא לוקח אחריות על הקשר והוא נמצא כל הזמן כמעט במסגרת של עבודה. לצערנו, הוא פוטר מכל מקום עבודה בו הוא עבד (בשנתיים וחצי האחרונות הוא עבד בכ - 6 מקומות שונים) אבל הוא לא מתייאש וממשיך לנסות למרות עוגמות הנפש. חשוב לי לציין, כי בעלי איש משכיל מאוד ובעל רמת אינטילגנציה גבוהה מאוד ונפש רגישה. לצערי, מפעם לפעם, יש לו התקפות של "קור וניתוק", כלומר מאיש חם, המפגין את אהבתו (כך היה כשהכרתי אותו וזה מה שמשך אותי להיות איתו), הוא הופך מנוכר משהו, מסתגר, מתרחק ואף לא מתקרב מבחינה פיזית כמעט. "התקפות" אלו קורות כאשר הוא נמצא ברמת תפקוד גבוהה, עובד, מתקשר עם אנשים, מחובר לעולם, לאו דווקא בתקופה של DOWN. אני אוהבת אותו מאוד ומוכנה לשאת את כל הקשיים הרבים שבקשר (ילדיו, הקושי הכלכלי, החשש המתמיד מפני משבר ואשפוז), אולם קשה לי מנשוא להתמודד עם ההתנהגות המנוכרת הזו). אני בחורה בריאה, ללא משברים נפשיים, בת 34, וכעת אנו מתכננים להביא ילד. אני מתייאשת ונשברת מהתנהגותו, ולמרות התקשורת הגבוהה בנינו בד"כ, על נושא זה אנו מתקשים לתקשר מכיוון שהוא מתקיף והופך עוד יותר אגרסיבי, ולעומת זאת, אני הופכת מפוחדת, ממש "מסורסת" (ברור שכאן עולים כל הפחדים שלי שלא קשורים אליו, כמו פחד נטישה והקושי להיות אסרטיבית עם בן הזוג). אשמח לקבל עיצה כיצד להתמודד עם המצב. אינני יודעת האם לשייך את הקושי הרב שאני חווה לעבר של בעלי או שמה זהו דפוס שיכול להיווצר גם ב"קשר בריא". אני מתנדנדת בין לקום ולברוח מהקשר לבין להבין ולנסות להמשיך למרות כל הקושי. תודה, גלי.

גלי היקרה צרי איתי קשר לטלפון הנייד (לחיצה על שמי בדף הפורום תפתח את כרטיסי האישי עם פרטים עלי) - יעוץ כזה לא נועד לאינטרנת

שלום לכולם. אשמח אם בני זוג הנמצאים בקשר בו אחד מבני הזוג עבר משברים נפשיים והשני בריא (כלומר לא עבר משברים נפשיים ואישפוזים). אשמח לשוחח "ולפרוק את הלב" - גם עם "החולה" וגם עם "הבריא". למרות שאני משתפת חברים בקשיים שלי הנובעים מסוג זה של הקשר, לדעתי רק מי שחווה קשר כזה ביום-יום יוכל ממש להבין אותי. מתנצלת מראש על ההגדרה של בריא וחולה (לכן השתמשתי במרכאות), בעיני - כולם שווים. תודה, גלי

הי גלי. אני מגיב על הודעה שפרסמת בפורום לפני זמן רב, כ5 שנים. האם את עדיין מעונינת לשוחח? אני גבר בן 30 ובן זוגי בן 47. לאחרונה הוא אובחן כסובל מדכאון מז'ורי (major depression).הוא מטופל בCELEXA . לא ציפיתי שזה יהיה גן של שושנים, אבל החלטתי לא לתת לזה להפריד בינינו, ולנסות לתמוך בו ככל יכולתי. עוד פרט חשוב: כרגע, באופן זמני, אני מקווה, אני גר בישראל והוא באירופה. יש לי אפשרות להפגש איתו מדי כמה שבועות, ואנו משוחחים בטלפון ומחליפים מסרים מיידים מספר פעמים ביום. הבעיה: למרות החלטתי לתמוך בו, פעמים רבות אני מרגיש שאני לא יכול יותר! נמאס לי להיות "אחיו הגדול", ולהיות החזק, המבין, הסבלני, והקשה מכל: להדחיק את הצרכים הרגשיים ש ל י . למשל, אתמול התקשרתי ושאלתי אם הוא אוכל ארוחת ערב לבד. היה נדמה לי שיש שם מישהו איתו, ולמרות שהכחיש, שאלתי שוב. זכיתי להתפרצות געשית מצידו. הסתבר שהוא באמת היה לבד, אבל הוא הרגיש שאני מאשים אותו בחוסר אמינות, וזה פגע בו נורא. אני מוצא עצמי במצבים כאלה על בסיס יום-יומי, ואני - כמו שאמרתי- מבין שהוא בתקופה קשה וכו', אבל המשאבים הרגשיים ש ל י אוזלים. אין לי עם לדבר: חבריי הטובים שונאים אותו ורואים בו שקרן ואומרים שהוא לא טוב בשבילי. אני יודע שהם טועים, אבל קשה לי לחיות לבד עם זה - אני מרגיש כמו אישתו של ראסל קרואו בA BEAUTIFUL MIND. תודה יריב

גילי שלום רב, ראשית ברצוני להביע את הערכתי על האומץ שלך ועל רמת הפתיחות והקבלה שקיימת אצלך לגבי אנשים עם בעיות נפשיות. את מתמודדת עם סוגיות לא פשוטות לחלוטין, וקשה לתת לך ייעוץ מהיר על גבי דפי הפורום. להערכתי עליך ללכת לייעוץ פסיכותרפויטי שבו תוכלי להעלות את הסוגיות השונות ואת תחושותייך ביתר פירוט, ולהגיע להחלטות הנכונות עבורך ועבור בן זוגך. בהצלחה, בברכה, טלי פרידמן

כי אם צריכה עקב הקשר ללכת לטיפול טרופויתי ,היא, אז אם לכך מדרדר ה אותה הקשר הרי תעדיף לעזוב

הייתי אומרת ש או שאת באמת אוהבת אותו כל כך, שהתחתנת איתו, או שאת אוהבת אתגרים, או שיש לך אומץ לא רגיל. או הכל ביחד, אבל עם כל זה בשלב הזה אל תעשי דברים שתתחרטי עליהם בעתיד. תחכי עם הנושא הזה של הילד. תבדקי מה קורה עם הילדים הקודמים שלו, אם הם בריאים, סכיזופרניה בהרבה מקרים תורשתית. תבדקי אם אפשר ועד כמה שאפשר, מה קרה בנישואין הקודמים שלו שהתפרקו. איך הוא תפקד עם הילדים כאבא בבית? תחכי שהמצב בבית יתיצב, ותראי שהוא יהיה מוכן לשתף פעולה בנושא הילד. ואז תלכו ליעוץ גנטי, כדי לבדוק מה הסיכויים \ סיכונים להוליד ילד שיהיה בריא\חולה.

לעתים יש לי תקפות שאני לא ישנה טוב, חולמת הרבה מזיעה וקמה בתחושת חרדה מקלה לבינונית קמה , ולאחר מספר שניות הכל מסתדר ובמשך היום שוכחת שזה קורה לי האם זה מצביע על משהו? תודה על התשובה ש

לא הייתי מודאג מזה אם מפריע מאד - הייתי פונה לאיבחון במעבדת שינה

ש שלום רב, את מתארת מצב שקורה לאנשים רבים בעיקר בתקופות של לחץ רב או מתח. לא נראה לי שמדובר במשהו חריג. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום התבקשתי על ידי הפסיכולוגית הראשית במרכז ברה"ן שלנו לתת הדרכה בנושא ה DSM לפסיכולוגים ולמתמחים בפסיכולוגיה ישבתי על זה קצת ותרגמתי את ה DSM בפשטות שיהיה קל ל"עיכול"- יחד עם רקע היסטורי על התפתחות ה DSM יצא לי משהוא נחמד (ולא כבד מידי) אני מתכוון להשתמש בזה כ Hand-outs אצרף לך ב E_MAIL תאמרי לי עם זה יתאים לפורום - ותדריכי אותי איך לפרסם זאת כמאמר בברכה ד"ר פלד

ד"ר פלד, אשמח לעזור. טרם קיבלתי את האימייל. בברכה, טלי פרידמן.

מבקשת לדעת האם יש מרפאה בעיסוק טובה באיזור הדרום שמקבלת ילד בן 2 באופן פרטי.

יש צוות טוב מאד במכון לרפוי בעיסוק בביה"ח ברזילי באשקלון. למנהלת קוראים טובה זוסמן. נסי להתקשר אליה עם אותה שאלה. בהצלחה.

האם יש צוות טוב גם בבאר-שבע?

אורלי שלום רב, אינני מכירה. מצטערת. בהצלחה, טלי פרידמן

למה נגזר דיננו? אני מתמודדת כ8 חודשים עם בולמיה ואני אומרת מתמודדת...למרות שאני כבר חצי מתה אבל עדיין..החברה ממש מקשה עלי קשה לי להתמודד עם אנשים,עם החיים ועם המוות אני לא אשמה שאני שמנה!!!!!! למה צריכים להזכיר לי את זה!!!!! למה???????? למה אני לא יכולה להיות קצת לא מושלמת??

לאנגל שלום, אני לא אשת מקצוע, אלא בחורה עם ניסיון חיים. לבולימים יש קבוצת תמיכה, ותוכלי להרגיש בה שייכת. אולי טלי, שתחום התמחותה הוא הפרעות אכילה, תוכל לעזור פה. טלי, להערתך והארתך. עדי

קבוצת תמיכה? זה באמת נשמע נחמד...... אבל ההרגשה לי היא ל אשאני צריכה מישהו שיבין אותי ויתמוך(אולי עד לא מזמן) אלא יותר שנולדתי עם פגם, ואני אף פעם לא אוכל להיות נורמאלית."נורמאלית" כפי שמכנה החברה. אני חייבת לעוף מהבית ואין לי איך לעשות את זה מהר לזה אין לך פיתרון:)?

ממכתבך אני ממליץ לפנות לטיפול פסיכולוגי - טלי תיעץ לך בזאת - עם לא תקבלי תשובה חיזרי אלי בפורום ! בהצלחה

אנג'ל שלום רב, תגובות הפונים תומכות ומסייעות. אין לי אלא להצטרף לתמיכה ולחזק את ידיך. רגעי המשבר קשים, אולם כשאנחנו נמצאים אחרי משבר כזה, אנחנו רק מתחזקים. ולמה? כי אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לעבור גם את המשברים הקשים. החזיקי מעמד, והשתמשי בחבריך ובמטפלים שלך לצורך עזרה. מבקרי הפורום והצוות המקצועי (כולל אני) נמצאים פה. בשבילך. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב! שמי לירון אברהם ואני תלמידת יב', במסגרת שיעורי סוציולוגיה פסיכולוגיה נתבקשתי לערוך עבודת גמר. בחרתי בנושא הקשר בין הגיל לבין העמדה כלפי הולדה של עובר בעל מום. הייתי רוצה לבקש את עזרתכם בחיפוש החומר לעבודתי: עוברים בעלי מומים ומהי עמדתם של אנשים כלפי הולדה של עובר בעל מום, מה מחליטים כאשר עומדים בפני מקרים כאלו האם מעדיפים להפסיק את ההריון? או להמשיכו? מה מרגישים וכו'. אני מקווה שתעזרו לי בחיפוש החומר מאמרים בנושא, ספרים ,אתרים או אפילו אם תוכלו להפנות אותי לגורמים שיכולים לעזור. תודה מקרב לב, לירון אברהם.

אתה עושה עבודה תיאורטית או עבדה אמפירית? יש לך שליטה באנגלית? אם אתה רציני אז צפויה לך עבודה רבה גם בספריה וגם בשטח. היום האינטרנט מוצף באתרים שבהם מוכרים לסטודנטים ישראלים עבודות אקדמיות תמורת תשלום. אם אתה לא מסוגל לכתוב בכוחות עצמך אז זו גם אפשרות- לא מומלצת ולא חוקית- אבל זאת אפשרות.

לירון שלום רב, בחרת נושא מעניין מאד, אך נראה לי שזה נושא גם מאד קשה הן בחיפוש החומר התיאורטי, והן מבחינה ריגשית. בניגוד לעצתו של מאיר (אינני תומכת בהעתקת עבודות) הייתי ממליצה לך לפנות למכונים להתפתחות הילד השונים, הנמצאים בבתיה"ח (שניידר/דנה וכו') ומחוצה להם. תנסי לפנות שם למנהל/ת או לעובדת הסוציאלית הראשית. הציגי את עצמך ואת מטרת עבודתך, וכולי תקווה שהם יוכלו לעזור לך. בהצלחה, (ואגב, אשמח לקרוא את העבודה לכשתסיימי, זה נשמע מאד מעניין) טלי פרידמן

מזל טוב אחי!! ולא אני לא על כדורים ( ברגע זה) לי יש יום הולדת מחר! באסה אני חייבת להגיד לך שלך לפחות יש חברים ואפילוו אם הם שכחו זה לא כזה ביג דיל לפחות יש לך חברים מה שלחלקנו אין ( אם אתה מבין למה אני מתכוונת) בקיצור תהיה אופטימי ! ותבדוק אימיילים בייייייי...... שווה להיות מהנדס מחשבים :)) סתםםםםםםםםםם

קיבלתי את האי מילים............... :) ואת ה V-CARD מת עלייך.............................!!!!!!!!!!!!!!! אופיר נ"ב כנסי דחוף לאי סי קיו

מומלץ שתמשיכו בנושא פרטי זה באופן פרטי ולא בפורום תודה ובהצלחה ד"ר פלד

לגמרי לא מתאים לפורום זה!!

אותי השארתם סקרן אך אפטור אותכם מפירוט

אל תזלזלי ב ד"ר פלד,הבנו את זה כשזה ניכתב על ידו בפעם הראשונה,את לא צריכה "לאשר" כל מה שהוא כותב.... אופיר

דוקטורים שלום, ברצוני ללמוד על מצבי לחץ טראומטיים בקרב אנשי רפואה ככלל, ועל מצבים כאלה באנשים פרא-רפואיים בפרט (זו אני החובשת). בייחוד על רקע המצב הבטחוני ואם ישנם ספרים שאתם יכולים להמליץ לי עליהם. בתודה מראש, עדי

עדי שלום רב, פרטי יותר מה את מבקשת, זה מעט לא מובן. ישנם מאמרים מזמן מלחמת המפרץ, על אנשי מקצוע (טיפול נפשי ופיזי), התמודדותם עם המצב, וכיצד הם תיפקדו כאנשי מקצוע. חפשי בחוברות "חברה ורווחה" (רבעון לעובדים סוציאליים), "שיחות" (כתב עת לפסיכותרפיה), ואולי אפילו ב"רפואה" (כתב עת של ההסתדרות הרפואית). את כל כתבי העת תוכלי בוודאי למצוא בספריות אוניברסיטאיות. אני מאמינה שגם ברשת קיים מידע לא מבוטל. בהצלחה, טלי פרידמן

טלי ושאר אנשי הצוות שלום, אני מתכוונת לאנשים שטיפלו בנפגעי פיגועים (דוגמת קו 5) האם הם פיתחו יותר תופעות של P.T.S.D מאשר אוכלוסיה רגילה? האם אתם תוכלו להפנות אותי לספרים העוסקים בנושא הזה בעברית? וכן לאתרים העוסקים בנושא הזה? השאלות התחילו להתעורר אצלנו דווקא בקרב המתנדבים הצעירים יותר. עדי

שמי רונית עברתי תאונת דרכים לפני כ-4-שנים וקיבלתי מכה חזקה בראש מאז אני סובלת ממצב של פוסט טראומה . עד לפני כחצי שנה אושפזתי ברמת חן באשפוז יום. כיום המצב התדרדר עד כדי גרימת נזק לעצמי כגון בתקופה אחרונה שתיית אלכוהול ועישון גראס כמעט כשנתיים אני נוטלת כדורים באופן סדיר כגון קלונקס ללא אבחנת כמות סרוקסט ועוד כדור שאני לא זוכרת כרגע. השבוע הקרוב אני נכנסת שוב לאשפוז יום עקב הנזק העצמי שלי כדי שלא אוכל לחשוב על הטראומה ולהרגיש מעט את התופעות הנלוות. הפיסכיאטר שמינה בת משפט המליץ על מספר נסיונות עברתי מספר נסיונות של טיפול כולל ביו-פידבק וגם P.T.S.D אשר לא הייתי מועמדת אידיאלית לטיפול עקב מצבי. כיום אני חסרת אונים בגלל היחסים הגרועים בני לבן זוגי וגם לילדי בשבועות הקרובים אני נאלצת לגשת שוב לרופא מומחה מטעם בית המשפט כדי להעריך את מצבי והחליט על אחוזי נכות לצמיתות. אני מאוד מפוחדת מכוון שמצבי התדרדר ואיני יודעת האם לספר לו על המצב החדש? האם יש לי סיכוי עוד לחזור למצבי או שמיציתי את כל אפשרויות הטיפול שהומצלץ לי האם אני אבודה? אני מודה לכם מראש תודה רונית

שלום רונית! האם עברת בירור נוירולוגי או נוירופסיכולוגי במהלך 4 השנים מאז התאונה? אם לא, זה כיוון אפשרי... אם את רוצה כתובות לפניה- תעלי שאלה בפורום זה. בהצלחה.

> בשבועות הקרובים אני נאלצת לגשת שוב לרופא מומחה מטעם בית המשפט > כדי להעריך את מצבי והחליט על אחוזי נכות לצמיתות. > אני מאוד מפוחדת מכוון שמצבי התדרדר ואיני יודעת האם לספר לו על > המצב החדש? כדאי לספר - להדגיש את הקשר לתאונה - כהתפתחות נזק לאורך זמן - זה יעזור לחוות הדעת > האם יש לי סיכוי עוד לחזור למצבי או שמיציתי את כל אפשרויות > הטיפול שהומצלץ לי > האם אני אבודה? תשובה על כך ניתן לענות רק לאחר איבחון מקיף - לא באינטרנת אני עוסק בחוות-דעת פסיכיאטריות לבתי משפט ויש לי הרבה ניסיון - אשמח להמשיך ליעץ לך בהצלחה רונית

שלום! לפני כחודש הייתי שרויי במצב מתח וחרדה נוראיים והומלץ לי לקחת למשך תקופה אסיבל (דיאזפם) לקחתי כדור ליום (לפעמים 2 ליום). ואז כעבור שבוע קרה הדבר הבא: במהלך הליילה התעוררתי מתוך שינה שכל הגוף שלי ממש ממש רועד וכאילו אין לי שליטה על כך. שהתעוררתי בבוקר הייתי בטוח שזה היה חלום אך כעבור שבוע נוסף זה קרה בלילה פעם נוספת. החלטתי לספר את זה לרופא המשפחה שנתן לי אסיבל, הוא אמר לי שאין לו מושג מה זה אך ביטל לי את האסיבל. שהעלתי בפניו את החשש שזה אפילפסיה הוא אמר שבדרך כלל באפילפסיה שכל הגוף רועד, בן אדם מאבד את ההכרה ולא זוכר כיצד רעד, ובטח שלא זוכר התקף שקרה בליילה בזמן השינה.... הפסקתי עם האסיבל ובינתיים שבועיים וחצי זה לא קרה. 1. האם באמת זה לא אפליפסיה בגלל שאני כביכול הייתי מודע לרעידות כל הגוף ועוד באמצע הלילה 2. אז מה זה? מה שם התופעה של רעד כל הגוף באמצע הליילה 3. האסיבל כגורם - הגיוני? תודה

לרוני שלום, אני חובשת. בידי מצוי ספר עם הסבר על תרופות (הספר נקרא: "תרופות - המדריך השלם" של פרופ' דינה מידס וד"ר איציק לוי ואסתי אנגל) ובו כתוב שהתרופה הזו יכולה לגרום לתופעות הקשורות במערכת העצבים המרכזית. הסבר יותר מפורט לדעתי הפסיכיאטר ייתן. ד"ר פלד, נא הער והאר את הערותיך והארותיך. עדי

יתכן שמדובר בתופעת לוואי נדירה של אסיבל מומלץ לפנות לפסיכיאטר - פסיכיאטר מבין יותר מרופא משפחה בעינין ממנו סבלת לדעתי לא היית זקוק לאסיבל - תכשיר שעלול לגרום לתסמונת גמילה והתמכרות - פסיכיאטרים לא אוהבים לתת אותו מסיבה זאת אם מדובר במשהוא קל יתכן ופסיכיאטר היה ממליץ טיפול לא תרופתי יעיל עם מדובר בחרדה יש תכשירים יעילים יותר ופחות בעייתיים מאסיבל

איזה סוג של ווליום לקחת ? 2 מ"ג, 5 מ"ג או 10 מ"ג? כמה זמן לקחת? אולי הרעידות בגלל שהגוף שלך דרש מינון גבוה יותר? בד"כ לווליום יש מעט מאד תופעות לוואי בזמן השימוש. ווליום ושאר הבנזודיאזפינים ממכרים אבל להתמכרות הזאת אחראים בלעדית ציבור הרופאים- כי בלי מירשם אין בנזודיאזפינים- זה משהו שקונים בבית מרקחת ולא ברחוב.

מי אתה מאיר?

לרופא הנכבד שלום רב! אודה לך מאוד אם תוכל להשיב לי על כמה שאלות והן : 1)הנני מטופלת כרגע בזיפרקסיה כדור אחד של 5 מיליגרם ליום ובגלל השמנת יתר הייתי רוצה להחליף כדור זה ברספרידל בהמלצת רופא ואני עשוייה לעשות זאת בקרוב שאלתי היא האם המעבר בין שני הכדורים יכול לעבור בצורה חלקה ובלי תופעות לוואי? 2)האם רספרידל גורם לפחות השמנה מהזיפרקסיה ? 3) איזה בדיקות רפואיות צריך אם בכלל על מנת לבדוק שלא נגרם נזק כלשהוא מנטילת התרופות הנ"ל ? תודה מיוחדת בכבוד רב סיון

> המעבר בין שני הכדורים יכול לעבור בצורה חלקה ובלי תופעות > לוואי? כן המעבר יכול לעבור ללא בעיה - אני רק מקווה שהיעילות הטיפולית תהיה מתאימה לפעמים לרספרידאל יש קצת תופעות לוואי של קישיון שרירים > 2)האם רספרידל גורם לפחות השמנה מהזיפרקסיה ? כן נהוג לחשוב כך - רספרידאל פחות משמין > 3) איזה בדיקות רפואיות צריך אם בכלל על מנת לבדוק שלא נגרם נזק > כלשהוא מנטילת > התרופות הנ"ל ? לא צריך בדיקות - חד משמעי - אין נזק - נעשו מחקרים רצחניים בין לאומיים לאורך שנים כדי להוכיח שהתכשיר לא מזיק - אחרת לא היה מקבל אישור לשימוש בבני-אדם (אחת הסיבות שהתכשירים האלה כל כך יקרים זה ביגלל הצורך לממן את ההשקעה הענקית של מחקרי בטיחות - יש להוכיח שאין נזק לפני שמתחילים ליבדוק את הפעולות על אנשים - שלב הבדיקה בבני אדם נועד להוכיח שהתכשיר באמת יעיל - אפילו יותר מתכשירי "אמונה" למינהם כגון צמחי מרפא והומופטיה- מדובר פה בעבודה רצינית ביותר להוכיח יעילות ובטיחות)

שלום רב, מאז ילדותי סבלתי מחוסר ריכוז קל. חוסר ריכוז מתבטא למשל בכך שבהרצאות אני לא מצליח לעקוב אחרי דברי המרצה, לפעמים "מפספס" דקות שלמות בחלומות בעקיץ. שמתי לב שחוסר ריכוז מתגבר לאחר אוננות למשך יומיים-שלושה. רציתי לשאול: האם קיימת תרופה נגד חוסר ריכוז שיכולה לעזור לי? בתודה מראש, זאב.

בד"כ חוסר ריכוז מהווה סימפטום ולא עומד כל כך בפני עצמו - חוסר ריכוז יכול להיות סמפטום של מספר רב של תסמונות 1) יש לאבחן את התסמונת 2) ואז לבחון האם ניתן לטפל בתסמונת המהווה את מקור הסמפטום של חוסר ריכוז

תודה לך על התשובה, אך עדיין ברצוני לדעת אם ידוע לך האם קיימת תרופה (רפואית/אלטרנטיבית) אשר מטפלת במנגנון הריכוז עצמו ולא ב-underlying causes (כי לא נמצאו אצלי כאלה שאפשר לטפל בהם) / או לפחות שמשפרת ריכוז לתווך קצר? בתודה מראש, זאב.

בני אושפז בכפייה, בן שלושים, מקבל מזה שבועיים ריספרדל...קראתי בנושא באינטרנט. האם מישהו יודע קצת יותר על השפעתו החיובית וגם השלילית???. האם ידוע לכם כיצד מקצרים את התקופה שנקבעה על ידי ועדה (שלא מצוות בית החולים,) אלא בגלל ערר שלו על האשפוז הכפוי????? ומה תפקידו של כדור הדקינט שקיבל בימים הראשונים ...אולי הוא נוגד תופעות לואי של הריספרדל? תודה

אמא של... כתב/ה: > > בני אושפז בכפייה, בן שלושים, מקבל מזה שבועיים ריספרדל...קראתי > בנושא באינטרנט. > > האם מישהו יודע קצת יותר על השפעתו החיובית וגם השלילית???. רספרידאל = תכשיר חדש אנטי-פסיכוטי > > האם ידוע לכם כיצד מקצרים את התקופה שנקבעה על ידי ועדה (שלא > מצוות בית החולים,) אלא בגלל ערר שלו על האשפוז הכפוי????? כל אדם (כולל) את יכולה לערער על החלטת הוועדה - הועדה חייבת להתכנס לדון מחדש במקרה - אני ממליץ לך לערער ברגע שיהיה שיפור במצבו - כאשר הוועדה רואה שיש שיפור יחד עם עירעור שלך הסיכויים שתקדים את השיחרור גדל > > ומה תפקידו של כדור הדקינט שקיבל בימים הראשונים ...אולי הוא נוגד > תופעות לואי של הריספרדל? > > > > תודה

אני מודה לך מאד על תשובתך אליי.

ביתי בת 12. הבעיה שהיא בודדה חברתית. איני יודעת אם היא לא מתאמצת, או לא מעוניינת או שלא מצליחה ליצור קשרים יותר עמוקים עם חברות. אני שמה לב שמחבבים אותה אך אין קשר עם ילדים אחה"צ כמעט אף פעם-אפילו לא טלפון. היא כרגע בחטיבת ביניים חדשה ואין לה שום קשרים בכיתה. עליי לציין שזוהי תופעה לאורך השנים עם הפסקות קלות שבהן כן הצליחה להתחבר עם חברה אחת מקסימום. פסיכולוגית שהיינו אצלה כשנה התרכזה בעבר ולא קידמה אותה בכלל. האם זהו מצב מדאיג וחריג כפי שנראה לי והאם אפשר לעשות משהו תודה

להדר שלום, אני לא אשת מקצוע אלא בחורה עם ניסיון חיים. השאלה שלדעתי, וזו דעתי האישית בלבד, שאת צריכה לשאול את עצמך היא: "האם הבעייה מדאיגה אותי, או אותה?" הסיבה לכך היא פשוטה: אם הבעיה מדאיגה אותך בלבד, היא לא תשתף אתכם פעולה. אבל אם הבעייה מדאיגה אותה, סביר להניח שכן. מה גם שזו רק התחלת החטיבה, וייתכן שזה ישתנה. אגב, כדאי לברר איתה את הסוגיה, כאשר שתיכן נינוחות. עדי

יתכן שזה עינין של אופי השאלה האם היא סובלת או העינין מפריע רק לך

הדר שלום רב, אני מבינה את דאגתך לילדתך, אולם לא נראה לי על פי הנתונים שאת מביאה שמדובר במשהו חריג. ישנם ילדים מופנמים ושקטים יותר, אשר אינם נמצאים "במרכז העיניינים". כפי שד"ר פלד כתב, ייתכן ומדובר באופי ובמבנה אישיותי. כניסה למערכת חדשה, כמו חטיבת הביניים, מהווה קושי עבור כל אחד, ונזקקת לה תקופת הסתגלות. תני לילדה לחיות על פי דרכה. חבל לתת לה את התחושה ש"משהו לא בסדר אצלה". גם טיפול פסיכולוגי של שנה הוא מטלה לא פשוטה לילדה בגיל זה. ייתכן וקיים אצלך קושי לראות את ילדתך בבידוד שהיא חיה, אך אם אינה סובלת מזה, אין צורך להתערב. אם ודאגתך ממשיכה, הייתי ממליצה לך לפנות לייעוץ פסיכותרפויטי. אולי הקושי שלך נובע מתכנים הקשורים אליך, ולא אל הילדה. אולי. בברכה, טלי פרידמן

להדר היקרה אני מבינה את דאגתך לבתך, אך... נסי לדבר איתה על זה ותמתיני בסבלנות בכל זאת זוהי תקופה חדשה בשבילה ( כניסה לחטיבה) וכידוע לך התחושה שהיא חשה כרגע היא כנראה תחושת זרות לכן רק הזמן יכול לעזור אינך צריכה להלחיץ אותה בקשר לנושא זה אך מנסיוני האישי אם את רואה שמצב זה נמשך יותר מדי זמן ואת חשה שהיא לא מרוצה ממנו נסי לדבר איתה על זה ולעזור לה לפתור את המצב לצערי..... לי לא היה עם מי לפתור אותו ומצבי מאוד רע כיום לכן... בתור אמא המבינה אותה ... נסי לחוש כיצד היא מרגישה כיום יכול מאוד להיות שנוח לה עם זה ולכן אין צורך בהתערבות נוספת אך אם היא אינה מרוצה ממצב זה את יכולה לעזור לה בשיחות אישיות ולפי דעתי בשלב זה פסיכולוג או כל גורם אחר אינו צריך להתערב מקווה שעזרתי מילי

שלום הדר! כאמא, אני יכולה להיות שותפה לתחושה המעיקה שמשהוא לא בסדר אצל הילדה שלי- איך זה שאין לה חברים וחברות? מעניין לדעת האם זו הבת הבכורה שלך, אם יש לה אחים ואחיות? בדרך כלל הנסיון עושה את ההבדל, וזה כלל נכון גם בגידול ילדים. כדי שבאמת תוכלי לבדוק עם עצמך עד כמה הבעיה היא בעיה, כדאי שתשאלי את עצמך את השאלות הבאות: עד כמה עולה הנושא לדיון בבית? כמה פעמים זה ביוזמת הילדה? במהלך השנים במסגרות החינוך השונות (החל מהגן ) כמה אנשי חינוך הצביעו עלכך כבעיה? האם ת מכירה את הנושא ממקום אחר, לא מהילדה (כמו למשל מנסיון החיים שלך או של בן משפחה אחר...) חוץ מזה שאין לה חברים וחברות- איך היא בלימודים, בבית, בתחומים אחרים בחייה? לעזרת אנשי מקצוע כדאי לפנות אם יש בעיה ביותר מתחום אחד-אני מסייגת את זה למקרים בהם הבעיה אינה מאד משמעותית לאדם הפונה. ומילה אחרונה: את לא לבד! יש מורה בכיתה שתפקידה לא רק לדחוס ידע לראשי התלמידים אלא גם לעזור להם להתאקלם ולהתחבר. אם תפני אליה, בודאי שהיא יכולה לעשות פעולות שונות כדי לעזור לילדים שאינם תופסים בקלות את מקומם בחברה- למצא מקום. בשביל זה יש שעות מחנך, ערבי חברה וכו'. יתכן והילדה שלך צריכה איזשהוא תיווך על-מנת ליצור קשר. מה דעתך למצא איזה אמא נחמדה בכתה, ובזמן שאתן נהנות זו מחברתה של זו, לבנות שלכן תהיה הזדמנות להנות גם-כן? בהצלחה!

תודה לכולם מקרב לב בתי היא הבכורה מנישואי הראשונים ולה עוד שני אחים מאוד קטנים מנישואי העכשויים. היא גדלה מגיל 4 עם אביה החורג ולהם יחסים טובים. אביה הביולוגי כמעט אינו בקשר. הפסיכולוגית אמרה שאולי יש לה חרדת נטישה. אנני בטוחה עד כמה היא מוטרדת ממצבה אך בטוח שאני הרבה יותר מוטרדת ממנה ועושה לה את המוות. היא אינה יכולה בשום אופן להסביר את מצבה גם כשמדברים בנועם. היא תמיד מעדיפה להישאר בבית. אין זה מצב הנובע מהחטיבה החדשה כי גם בשנות ביהס היסודי היה המצב דומה. תגובות בתודה

לא הייתי דואג !

אופיר ! יש חיים מחוץ לאינטרנת בחיים יש לשמור על איזון - יותר מידי ופחות מידי זה לא טוב אני מבין שאתה מאד נמשך למיקצוע שלנו אבל אני חושש מבעיה מסוימת (לא ברור לי עוד מה) מחילופי ההתכתבותשלך עם טלי אני חושש שישנה בעיה לציין שלא כל מה שכתוב במאמר או ספר הוא תורה מסיני ישנם תאוריות יותר שימושיות ויעילות לטיפול ויש המון דאות שפורסמו אבל אינם תורמים לטיפול כאשר תהיה איש מקצוע תטפל באנשים תחת הדרכה תיווכח בכך בנתיים תן כבוד לידע והנסיון - על תרגיש מושפל ועל תגיב באגרסיביות בילתי נשלטת. בהצלחה :-)

יש חיים מיחוץ לאינטרנט.מה אתה אומר?...באמת לא ידעתי, חשבתי שלאמא שלי קוראים "פורטל" ולאבא שלי קוראים "פורום"... :-) התכתבי עם טלי מיספר פעמים....והדגש זה על מיספר פעמים... אולי 4,וכמו שטלי כבר גיבשה דעה עליי,שהיא הבעירה יפה מאוד באי מייל,גם אני גיבשתי עליה,אז כלום לא ישנה,היא תמיד תיתנגד לכל מה שאני יכתוב,גם אני אם יצטט ממחקרים הכי עדכניים.... אז זה ממש לא משנה חוץ מיזה שאני בעמדה שאם זה לא יועיל,זה גם לא יזיק ומאיזה בעיה אתה חושש ?...שאני אובסיסבי לגבי המיקצוע או משהוא ? אופיר

אופיר שלום רב, "אם זה לא יועיל, זה לא יזיק"?? האם לא קראת בעיתונים על תביעות של פסיכולוגים ופסיכיאטרים ע"י מטופלים בשל הנזק הנפשי שנגרם להם בעקבות טיפול או אבחון מסויים??? בגלל שאנשים מתייחסים לתשובותיך ברצינות, עליך להתייחס אל האנשים גם כן ברצינות. אמירה מוטעית יכולה לגרום נזק ניכר. לכן הזדעקותי לנוכח אבחנותיך. קח את הדברים והמשך. התעסקותך בנושא, לא מוסיפה לך. בברכה, טלי פרידמן

אופיר לדבר אליך זה כמו לדבר אל קיר. אתה פשוט לא מסוגל להבין את חומרת מעשיך כאן וד"ר פלד כבר אמר לך שיש כאן בעיה של "אגרסיביות בלתי נשלטת"- במיוחד דבריך כלפי טלי פרידמן. לידיעתך לד"ר פלד כפסיכיאטר בכיר ישנה סמכות מטעם הפסיכיאטר המחוזי להפעיל הוראה לאישפוז בכפייה בכפוף לאישורו של הפסיכיאטר המחוזי וזאת במקרה של סכנה לציבור. אפשר להבין מחילופי הדברים כאן שאתה אולי מעורער ומסוכן. אם אפשר לאבחן ולטפל דרך האינטרנט אז אפשר גם לאשפז. קח את דברי בידידות לתשומת לבך.

קראתי את חילופי הדברים היום ואתמול, ובמידה מסוימת רציתי מיד להתערב לצדך: העימות האחרון התחיל בגללי, ואתה החלש, המותקף כנגד שני ה"הורים" בעלי הסמכות; והרי רק רצית לעזור... מצד שני יש משהו מוזר בדרך התגובה שלך, ואולי כדאי לך לתת את הדעת על כך: אתה ממהר מאוד להתערב, זורק משפטים, שפעמים רבות אין בהם כדי לתרום דבר וחצי דבר אלא רק לבלבל. ניקח לשמש את האמירה שלך על הכעס שלי: מכיוון שאני בטיפול אני יודעת שיש בה מן האמת, אבל זו תשובה חלקית בלבד (לכן גם לא הסבה תשובתך כל נזק). אבל ללא הטיפול המקצועי שאני עוברת, והתהליך ההדרגתי שנחשפתי בו לדברים ופיתחתי את ההבנה בנוגע אליהם, מה הייתי מפיקה מתשובתך? רק בלבול, אשמה ואולי אפילו כעס. מדובר בפורום, וודאי יש מקום לנוכחות אנשים מעבר לאנשי המקצוע בלבד. נדמה לי שתרומתך הייתה גדולה יותר אילו היית משתף אותנו במה שעובר עליך, וההתייחסויות שלך למה שאנשים כותבים היו ממקומות אישיים ולא ממקום של פסאודו-מטפל. קח את דבריי ברוח טובה - הם לא נועדו לפגוע.

לשואלת מילותיך כפנינים טובות. זו בדיוק היתה כוונתי כשהערתי לאופיר. אין מדובר פה ב"הורים" ברי סמכא, אם כי במכוונים. תשובות של משתתפים נוספים מתקבלות בברכה, במידה ואין בהם סיכון או פגיעה באדם השואל. ואגב, אינך אשמה בדבר, ובוודאי לא בהתנהלות המכתבים האחרונה. מדיי פעם הנושא הזה עולה מחדש. ולאופיר, צר לי על תחושתך כי יש לי עליך "דעה מגובשת". מעולם לא ניסיתי לאבחן אותך, או לרדת לפסים אישיים. הערותיי כלפייך היו רק במובן המקצועי כמנהלת בפורום. אם תעלעל מבין דפי הפורום תוכל לגלות כי לא מעט פעמים שיבחתי אותך על תשובותיך. חבל שהינך קל להיפגע, ומיד "מסתנוור" מעצם ההערה, כך שאינך מסוגל לראות גם את הדברים הטובים. בברכה, טלי פרידמן

למטפלים: לעינכם תמיד צריכה לעמוד טובת המטופל ובמקרה שלנו משתתף הפורום הודעה לאופיר כהודעתו זו של ד"ר פלד אין לה מקום כלל בפורום מה גם בהנחה שהתכוון לכל מילה אשר כתב והוא אכן דואג לאופיר וזו סיבת כתיבת ההודעה -ולא סיבה כלשהיא אחרת כפי שניתן לשער לאור התכתובות האחרונות בפורום- אם אכן הדאגה לאופיר היא סיבת הכתיבה יכול הנך ד"ר נכבד לעשות זאת הישר לאימייל של אופיר המצורף לכל הודעה שלו הנראה לך כי הודעה זו לאופיר בפורום אכן הנה לטובת אופיר או שמטרתה היתה לעזור לו להשתיק את עצמו? טלי - כפי שאת בעצמך כתבת צריך לדעת איך להעיר ולהאיר ראיתי את חליפת ההודעות עם השואלת וחליפת ההודעות עם אופיר אשר הציע כי תוסיפי גם את מפרי עיטך ואילו את בתגובה תקפת אותו תגובתי לך השארתי שם אכן המסר ברור ........ ראיתי גם את השינוים שחלו בהודעות אופיר עד כי ההודעה נפתחת באינני פסיכאטר/פסיכולוג וכו' ורק אח"כ הענין עצמו אני מניח כי מה שמפריע לכם היא צורת ההתנסחות של אופיר אשר הנה נחרצת וקובעת אישית לאור ההקדמה המפורשת והארוכה אינני רואה בכך כל רע השאלה כיצד מגיבים הקוראים ויש קוראים אשר רואים בכך בעיה ומכאן שיש לתת הדעת על כך יהיה עליכם להציע דרכים שונות אפשריות לאופיר אולי כי יציין שע"פ מה שקרא או שהנו תלמיד תיכון ועוד כמטפלים אתם צריכים לדעת כי דרך ההתקפה איננה נושאת פרי אלא גורמת להתקפה נגדית או כניעה אשר אינה דבר רצוי ואתם כמטפלים אינכם0 יכולים לקבלה ובטח שלא לנסות ולגרום לה אופיר - כפי שצינתי נדמה לי כי הבעיה של הצוות איתך היא הניסוח הנחרץ והקובע חד משמעית ציון העובדה כי אינך בעל מקצוע איננה משנה את הנחרצות של הקביעה אינני יודע מה להמליץ לך כי כל אחד וסגנונו הוא אבל אולי ניסוח תשובה כהבעת דעה ולא כעובדה נחרצת הוא אשר נדרש באשר לנחרצות וקביעת העובדה - אומר כעת משהו לא בטוח שתבין לא כי הנך טיפש ח"וח אלא כי זה דרכו של עולם שום דבר איננו נחרץ וחד משמעי יש והתהליכים העקרונות שלהם זהים אך ההתבטאות הנה שונה מאדם לאדם לנו נוח לראות את הדברים כעובדות חד משמעיות זה מקנה לנו סדר ובטחון זוהי גם דרכו של עולם שתחילה אנו מקבלים כל דבר כעובדה רק יותר מאוחר אם אנחנו באמת אבל ממש מקצוענים אנו יודעים להכיר בשוני הקיים, אין זה דבר פשוט כלל .... באשר לפסיכולוגיה ופסיכאטריה אלו ענפים צעירים ביותר /שהננו יודעים מעט מאד אלו בעיקר תאוריות אשר משקפות בין היתר את אלו אשר הגו אותן כפי שכבר צוין כאן יש ענף בפסיכאטריה שהנו אנטי פסיכאטריה [לא שהנני יודע מהו] אבל מהשם ניתן ללמוד כי יש מחלוקת מהותית אז כרגע למד ,שנן, הבן כל אשר הנך קורא עם הזמן אם תעסוק בתחום אני מקוה שתדע למצוא את הדברים הנכונים אשר אינם בהכרח התאוריה אשר קראת בספר זה או אחר בהצלחה!

יש לי חבר.....הכל היה מדהים ביננו אבל לפני חודש אביו נפטר מדום לב בצורה פתאומית. חבר שלי בן 20 ומאוד קשןר היה לאביו. מאז שזה קרה הוא פשוט מרחיק אותי ממנו. הוא מתייחס אלי בזלזול בקושי מתקשר ומעליב אותי. הוא לא רצה שאבוא להלוויה וגם לא לשבעה. כאשר ניסיתי לסיים את הקשר שגורם לי סבל רב הוא התחנן שלא אעזוב אותו,אבל מצד שני אמר לחבריו שאין לו עצבים אליי.כששוב עבר שבוע בלי לשמוע ממנו אמרתי לו שאני רוצה שניפרד,הוא אמר לי שאני אגוצנטרית,שהוא רוצה אותי אבל הוא לא מסוגל להיות כמו פעם.אני לא רוצה לעזוב אותו אבל אני לא יכולהיותר עם היחס הזה.אני מתוסכלתממנו אבל יודעת שהוא סובל. הוא לא נותן לי להתקרב מה לעשות????????????????????

יקירתי, בת כמה את? עד כמה את רצינית ביחס לחבר הזה? יש עוד כמה שאלות שעולות בדעתי כרגע, אבל אין מקום לכולן. ההתיחסות של חברך אליך בשעת משבר, עם כל הכאב וההבנה למצבו, נותנות אינדיקציה מסוימת ליכולת ההתמודדות שלו ברגעים קשים. תחשבי טוב אם זה מה שאת רוצה. ובאשר אליו- הוא בהחלט עובר דברים לא פשוטים, וכדאי שיפנה לאיש מקצוע. בהצלחה!

פסיכולוגית... אני בת 19 ויותר מהכל אני רוצה לעזור לו וגם לעצמי. אני פשוט לא יודעת איך להתנהג....... אולי את יכולה לייעץ לי מה עליי לעשות.......לא אכפת לי שלא נהיה חברים אבל איך אוכל להתקרב אליו אם בכלל?הוא רע אליי ומפחיד אותי אני רוצה לעזור לו........וגם לעצמי.....

פסיכולוגית... אני בת 19 ויותר מהכל אני רוצה לעזור לו וגם לעצמי. אני פשוט לא יודעת איך להתנהג....... אולי את יכולה לייעץ לי מה עליי לעשות.......לא אכפת לי שלא נהיה חברים אבל איך אוכל להתקרב אליו אם בכלל?הוא רע אליי ומפחיד אותי אני רוצה לעזור לו........וגם לעצמי..... אני צריכה אותו כמה שזה נשמע פאתטי........

לפסיכולוגית שלום רב, אני מברכת את השתתפותך בפורום. ככל שיותר אנשי מקצוע ישתתפו בפורום, כך הפונים ייזכו לחוות דעת מגוונות ואמינות. בתקווה לראותך גם בהמשך, בברכה, טלי פרידמן

שלום אלמונית מוות פתאומי של אדם חשוב מהווה נקודת התחלה לתהליך ששמו א ב ל תהליך זה מתאפיין בשלבים מוכרים שלב ראשון של שוק וחוסר אמון - שלב זה של כאב חזק מתאפיין בשינויים בהתנהגות ובאישיות שלב שני הוא שלב ההכחשה לפעמים מתנהגים כאילו האדם לא מת - לפעמים יש הכללה גם ביחס לאנשים אחרים עם שינויים קיצוניים בהתיחסות אילהם שלב שלישי הוא שלב הכעס - כועסים וזה יוצא על כל מי שליד האדם המתאבל שלב שלישי הוא שלב הדיכאון בו עלול להתפתח דיכאון קליני - חוסר חשק - עצבות וירידה בתפקוד שלב אחרון הוא שלב ההשלמה ובו האדם מסיים את האבל וחוזר לעצמו התהליך בכללותו נמשך שנה שלמה - כל חג או ארוע מישפחתי גורם להחמרה זמנית בד"כ השלבים מופיעים בעירבוביה - אצל החבר שלך יש כעת סימנים רבים לשלב הכעס וזה טביעי אין מה לעשות - תהליך האבל חייו לקראת - כל הנידרש זה תמיכה - בטוח שלא מומלץ להוסיף גורמי דחק כגון איומים בפרידה ודרישה להחליט החלטות קשות את צריכה להחליט אם את רוצה להיות איתו עלייך לסבול את תהליך האבל - לתת לו את הזמן - את יכולה להתנתק ממנו ולחקות הוא כבר יבקש את קירבתך - אם את לא מעונינת ורוצה להפסיק את הקשר - הוא יחווה עוד אובדן ועוד אבל (הפעם עלייך) - בד"כ אם אין בעיות נפשיות והאישיות חזקה אנשים מתגברים על גורמי דחק אלו בהצלחה אלמונית בת 19 - את עוד צעירה אבל כבר רואה שהחיים זה לא פיקניק

אלמונית שלום רב, אני מסכימה עם דבריו של ד"ר פלד. תהליך עיבוד האבל, הוא תהליך מורכב וקשה עבור המתאבל. כמו כן לא פעם בשל המורכבות הנפשית הקשורה לתהליך, אנו עדים לשינוי התנהגותי אצל האדם. כך גם ככל הנראה אצל חברך. בדרך כלל האדם "מתעשת" אחרי תקופה מסויימת (אפילו שנה), ולומד לחיות עם האובדן. השאלה כעת היא אם יש לך את הסבלנות, היכולת והרצון להיות לצידו במצבו הנוכחי. חברך זקוק כעת לתמיכה, כמעט ללא תנאים מגבילים. אולם עליך לשמור גם על עצמך, ולא לתת לאובדן שלו, להשתלט על חייך. את מספרת שהוא מתנהג אליך רע, ואת סובלת. עליך לחשוב בינך לבין עצמך האם את מוכנה "להיות שם בשבילו" אפילו במחיר של הויתור שלך על האהבה שהיתה לפני המשבר ולחכות ולראות לאן הדברם יתפתחו, או מאידך לקום ולעזוב אך להתמיד בהחלטתך, כיון שהתנהגות ה"יו-יו" לא תועיל לך או לחברך. זו בוודאי לא החלטה פשוטה, אך עליך להחליט. גם לחוסר ההחלטה שלך, לתחושת הסבל שלך, ולפחד של חברך שמא תנטשי אותו בכל רגע נתון, יש השפעה לא טובה על הקשר. בברכה, טלי פרידמן

הייתי כאן פעם.אמרו לי לפנות לקב"ן וכו'. לא היה לי אומץ אבל ללא ידיעתי,בעקבות נסיון שלי לפגוע בעצמי הופניתי לקב"ן. הבעיה היא שלא היה לי מה להגיד לו. וגם לא רציתי ללהגיד לו. הוא גורם צבאי ואני לא רוצה שהוא יפגע בפרופיל שלי או יחייב אותי לעשות דברים. כשהייתי אצלו הוא נתן לי להרגיש שהבעיות שלי מגוחכות וכבר לא התשק לי לדבר עלהם. איך אני אסביר לו שאני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד......וגם אין לי כוח. אני פוחדת להיכשל....... בסוף הוא אמר שאני לא צריכה טיפול.שששאני יכולה לבד. אבל אני לא.......

חיילת יקרה שלום רב, אניג לא אשת מקצוע, אבל בחורה עם ניסיון חיים. ברצוני להגיד לך שכישלון הוא חלק מהחיים, הרי לומדים מכשלונות!!! עדי

צרי איתי קשר טלפוני לחצי על שמי בדף הפורום - יפתח כרטיסי האישי - טלפני לטלפון הנייד שלי - על תיתיאשי אני מאד עסוק אבל בסוף עונה אני משרת במילואים בברה"ן אני יכול לעזור לך בהפניה ובעצה ממתין לטלפון - לא להתיאש !! :-)

לדוקטור פלד !!!!! אני פשוט לא מסוגלת להרים אליך טלפון. כשקראתי את התגובה שלך ממש הרגשתי שאכפת לך ועל התחושה הזאת אני אומרת לך-תודה ! יותר משה.....להתקשר..להתאכזב.....אני לא יכולה. עכשיו אני בסדר,אני רק לפעמים נהיית עצבנית נורא עד כדי כך שאני עושה כאלה שטויות. הגרוע הוא שאני מודעת להכל,אני מרגישה שאין לישליטה על עצמי. אני באמת מעריכה פסיכולוגים אבל כל שתוכלו הוא לשקף את מצבי..אני מבינה את מצבי טוב מאוד אנירק לא יודעת איך לצאת ממנו. אני גם רגע אחד מרגישה טוב ובשניה אחת מתהפכת..... אני סתם מפונקת,אין לי מי יודע מה בעיות.לפעמים נדמה לי שאני יוצרת אותם.אז למה רע לי כל כך? יש לי חברים אני מתייחסת אליהם נורא ואיום לפעמים.אני רק רוצה לנוח,להרגע סוף סוף.... אני לא יכולה ככה. אתם לא חייבים לענות לי. אני לא מוכנה לעזור לעצמי..אני פחדנית. תודה דוקטור פלד..על הבעת האכפתיות.באמת שזה עשה לי טוב !!

לחיילת שלום רב, תפעלי לפי המלצתו של ד"ר פלד. חשוב שתקבלי טיפול. לא משנה ממה את סובלת, ואם לדעת אחרים (גם אנשי מקצוע) את מסוגלת להתמודד עם זה לבד. אם בתחושה שלך את לא יכולה להתמודד, אז את זקוקה לעזרה. עם תחושות לא מתווכחים. פני לד"ר פלד, וקבלי ייעוץ. זה חשוב בשבילך, לעצמך. ואל תתיאשי. בברכה, טלי פרידמן

אם תפגעי בעצמך זה יעזור לך? יעזור לך לא להכשל? אולי יותרו לך ולא ידרשו ממך דברים, תצאי מזה, יותר מפחיד למות, יותר מפחיד להשאר נכה ותלוי באחרים, יותר מפחיד לא לנסות לחיות מאשר לנסות ולא מי יודע מה להצליח בחיים, מה את חושבת שלכולם קל? לכולם נחמד? שלכולם הכל מצליח? בפרוש לא! מה שכולם עושים זה להציג! כולם מציגים שטוב להם, שיש להם , שהם מצליחים, אף אחד לא רוצה לחשוף טעויות שלו, והפסדים , וכמה נזקים הוא גרם, ואיך אמרו לו ברמזור שהוא מטומטם, ואיך אמרו לבחורה שחשבה שהיא יפה, שהיא בעצם מדמינת. ואני יכולה לתת לך עוד דוגמאות. מי בקש ממך להרים את כל כדור הארץ על הגב שלך? ואם בקשו אז שיבקשו, תגידי שאת לא מנוף. להתמודד עם מה? מה שאת צריכה לחשוב זה רק על הצעד הבא, כן לקום, לא לקום, כן לעשות לא לעשות , יגידו עלי, אז שיגידו עלי, אני לא אמות מזה. אדם הורג את עצמו אלף פעמים לפחות לפני שהוא מת באמת, תחשבי על זה!

קראתי שאנשים שנוהגים לחתוך את עצמם יכולים להתמכר לכך, הן התמכרות נפשית הן התמכרות פיזית בשל הבתא-אנדורפינים המופרשים בעת החיתוך. בילדותי הייתי ילדה מוכה. שתי שאלות לי אליכם: האם קיימת הפרשת בתא-אנדורפינים גם בשעת הכאה "חצי"סבירה (דהיינו בלי חתכים ופגיעות המצריכות טיפול רפואי). אם כן, האם אפשר להסביר בכך את הצורך הפיזי כמעט לחוות כאב, צורך שאני חשה כיום - 14 שנה "אחרי".

לא מתמכרים לכאב הצורך שלך נובעה מסיבות פסיכולוגיות את יכולה לברר אותם בשיחות עם פסיכולוג בהצלחה

התמכרות היא לא להכאב... החיתוך הוא מעיין "הפניית כעס כלפי העצמי".... ולכם כל פעם שתיכעסי,הדרך החידה "שתידעי" להתמודד עם הכעס הוא להפנות אותו כלפייך... פסיכולג,יודע לעזור במיקרים כאלב,ואני מאחל לך הצלחה :-) אופיר נ"ב אני לא חושב שיש כזה הכאה :"חצי" סבירה...כי אין כזה דבר הכאה סבירה

אני לא פסיכולג\פסיכאטר\עובד סוציאלי... התמכרות היא לא להכאב... החיתוך הוא מעיין "הפניית כעס כלפי העצמי".... ולכם כל פעם שתיכעסי,הדרך החידה "שתידעי" להתמודד עם הכעס הוא להפנות אותו כלפייך... פסיכולג,יודע לעזור במיקרים כאלב,ואני מאחל לך הצלחה :-) אופיר נ"ב אני לא חושב שיש כזה הכאה :"חצי" סבירה...כי אין כזה דבר הכאה סבירה

אופיר הרחקת לכת... "הפניית כעס כלפי עצמי"?????? אולי זו תשובה שמתאימה לך, אבל לא לכל אחד. עצם העובדה שאתה כותב שאתה לא איש מקצוע, לא מורידה מערך תשובותיך. מתייחסים לדבריך ברצינות, אז נא לשמור על כללים בסיסיים של לא להתיימר לאבחן ולתת דיאגנוזות! היזהר בלשונך ובאבחנותיך!! בברכה, טלי פרידמן

לשואלת שלום רב, "התמכרות לכאב" זהו שם קצת גדול ולא מדויק. אין בספרות המקצועית מונח שכזה (כפי הידוע לי) אולם בשנים האחרונות נתגלתה תופעה אצל אנשים מסויימים שחותכים את עצמם, מכבים על עצמם סיגריות וכו' לא בצורה שמסכנת אותם עד כדי מוות. ההסבר לתופעה הוא בעיקר נפשי, ונסיון לענות על צורך נפשי כלשהו (שאצל כל אדם זהו צורך נפשי אחר!), וכמו כן מתלווה לזה תחושה פזיולוגית של שיחרור חומרים מסויימים מרגיעים במוח, שתורמים לתחושה של רגיעה לאחר הפציעה העצמית. להערכתי, עליך לפנות לטיפול פסיכותרפויטי בהקדם. זוהי תופעה מורכבת, הגורמת להרס עצמי חמור (כולל גופני: צלקות וכו'). גם עובדת היותך ילדה מוכה לשעבר, אינו מקל עליך את החיים בוודאי, ואפילו רק בשל העובדה המצערת הזו, הייתי מפנה אותך לטיפול. לגבי הקשר בין היותך ילדה מוכה בעבר לבין השימוש בפציעה עצמית, קשה לומר. את התשובות הללו תוכלי לקבל במהלך הטיפול הפסיכותרפויטי, והעלאת התכנים השונים. אם את זקוקה להמלצות לטיפול, את יכולה לפנות אליי ואנסה לסייע (פרטיי בכרטיס האישי, ע"י הקלקה על שמי). בברכה, טלי פרידמן

אני כבר בטיפול פסיכולוגי, וחלק גדול מהתחושות שלי ומהסיבות להן כבר ברור לי (ולמטפלת שלי) במידה לא מבוטלת. בשאלה שלי התמקדתי בהיבט הפיזיולוגי בלבד: האם תיתכן הפרשת בתא-אדרופינים גם במכות שאינן פוצעות ממש (והכוונה לפצעים פיזיים בלבד)? תודה על תשובותיכם.

שאלה מצוינת. יש לי אותה בעיה מפעם לפעם {כל חודשיים} אני עושה לעצמי חתכים בידיים בעזרת סכין יפני, אני לא יודע מדוע אני עושה זאת אך אני חש דחף לעשות זאת. הבעיה הזאת מבלבלת אותי ומבהילה מאוד את האנשים שרואים את החתכים, אני רוצה לציין שאני לא עושה זאת על מנת למשוך צומת לב, אני לובש חולצות עם שרוולים ארוכים. אני רוצה לדעת למה אני מזיק לעצמי.

תיראי את הקישור ששלחתי ללטלי,זה מאמר מעניין...... אם תוכל תיקרא גם את המאר,שהצעתי לטלי....הוא מסביר מבחינה דינמאית... אבל הכי חשוב,ליפנות לטיפול פסיכולגי אופיר

לאורי שלום רב, כפי שהמלצתי ל"שואלת", אני ממליצה גם לך לפנות לטיפול. תופעת הפגיעה העצמית הינה תופעה מורכבת, שהסיבות לה רבות. תוכל לגלות את הסיבות שגורמות לך לפעול בדרך זו בתוך תהליך טיפולי. אל תנסה להתעלם מהתופעה. עליך לטפל בה. חבל שתמשיך לסבול. בברכה, טלי פרידמן

אני נותן לך תשובה אין התמכרות פיסיולוגית להכאות יש התמכרות (אנדורפינים ) לריגושים במישור הביולוגי פיסיולוגי הסיבה לפציעה עצמית לא ידועה - ולכן רוב ההסברים שייכים לתאוריות פסיכולוגיות למינהם

אני מתנצלת על הנדנוד, אבל מכיוון שזה ממש עקרוני עבורי, אני חייבת לשאול. כתבת שהאנדורפינים ממכרים לריגוש. לפי מה שקראתי מדובר במעין "משכך כאבים" שהגוף מפריש. האין זה ההפך מריגוש? האם תוכל להסביר בדיוק איזו התמכרות פיזיולוגית יכולה להיווצר במצב של הכאה חוזרת ונשנית?

שלום ד"ר פלד . אמרו לי שאולי אתה תוכל לעזור לי, לעבודת מחקר אני מחפשת מידע שיצביע על הקשר בין התנהגות אלימה ומערכת העצבים, ידוע לי על שינויים פיזיולוגים שעוברים על אדם בשעת כעס והתפרצות. חסר לי חומר לגבי מערכת העצבים. אודה לכל מי שיפנה אותי למקורות. בברכה ותודה, ברכה

הקשר העיקרי הוא עם האונה הפרונטאלית (קידמית) פגיעה בתפקודי האונה הקידמית מלווה בחוסר אינהיביציה על דחפים והתפרצות אלימה באיזה מסגרת המחקר שלך ? האם זה מחקר תאורתי או מעשי? מרכז ברה"ן בו אני עובד מכיל מטופלים שהיו אלימים - ויש מחקרים בכיוון שאת מדברת עליו - את יכולה להשתלב עם את באה מרקע אקדמי

הרקע שלי הוא חינוך מיוחד, מזה 11 שנים אני מנהלת מע"ש מרכז עבודה שיקומי למפגר, הפחתנו את האלימות בכ 90% באמצעות תוכנית יחודית שפתחתי. המחקר שלי הוא במסגרת השלמת תואר B.E.D שדחיתי עד כה. אשמח להשתלב. תודה ברכה

שלום. מזה כחודש וחצי אני לוקחת כל בוקר סרוקסט. היום בצהרים נזכרתי שכנראה שכחתי לקחת כדור.לקחתי מיד כדור. שאלתי היא: אם לא לוקחים את הכדור בשעה הרגילה זה יכול לגרום לנזק, או אם במקרה לוקחים שניים ביום האם זה מזיק גם. אשמח לתשובה מהירה! מאד מודאגת. מיכל

מיכל על תדאגי לא קורה דבר עם שוכחים לקחת את התכשיר אפילו יומים - וגם עם בטעות נוטלים 2 אפילו 3 כדורים התכשיר אינו רעיל - אינו מסוכן - והשפעתו היא השפעה מאזנת לכן לא יוצעים מאיזון עם שינויים קטנים ונדירים באופן לקיחת התכשיר מי רשם לך את הטיפול את זקוקה למעקב והדרכה צמודים שכוללים גם מי שיתן לך תשובות אלו אשמח להמשיך ליעץ

אם את פה...צרי איתי קשר... אני רוצה להתייעץ איתך על משהו דחוף תודה אני מקווה שיש לך מושג מי אני

למלאך שלום רב, אין לי מושג מי אתה, אולם בכל מקרה אתה יכול לפנות אליי טלפונית. פרטיי נמצאים בכרטיס האישי שלי. בברכה, טלי פרידמן

טלי,זו מיטל

שלום רב, בן זוגי מטופל בסרוקסט בעקבות חרדה ודכאון, כמו כן הוא נמצא כרגע בגמילה מאלכוהול אשר לזמן רב שימש "כתרופה" לתחושות הקשות אותן הוא חווה. יש לציין שהוא אינו נעזר הרבה בעניין הגמילה ורק לעיתים מתייעץ עם פסיכולוג. הסרוקסט "הורג" את החשק המיני וכן את היכולת! האם זה תירוץ או שלא ומה אפשר לעשות בנידון במקרה שזה נכון? האם ידוע לכם על איש מקצוע אשר "מתמחה" בגמילה מאלכוהול? האם אפשר קצת לעודד אותי בכך שהתמכרות היא לא לכל החיים? האם סרוקסט הוא התשובה הטובה ביותר? תודה רבה

מי מטפל - רופא משפחה פסיכולוג או פסיכיאטר? לגבי החשק המיני זה זמני בד"כ וחולף כאשר התכשיר מתחיל לפעול התמכרות היא לא לכל החיים עם המתמכר מצלוח בטיפול - צריך המון כוח רצון לכך

נירה שלום רב, התמכרות היא סוג של הפרעה הניתנת לטיפול, אך בדרך כלל מדובר בטיפול אינטנסיבי, ולא פעם טיפול אישפוזי. רק כך ניתן לאחד את הגמילה הפיזית והנפשית כאחד. כך לפי דעתי, לפחות. כמובן שתלוי גם במשך ההתמכרות ובכמויות הנצרכות. לגבי השימוש בסרוקסט...אם תעלעלי בין שאלות הפונים תגלי כי התופעות שאותן הזכרת מופיעות אצל רבים. לגבי מומחה בהתמכרויות...קיימים כאלו לא מעטים, ואת יכולה לפנות למרכזי הגמילה השונים ולבדוק אצלם. לעולם אל תאבדי את התקווה שיהיה טוב יותר... כי הייאוש לא יביא אותך לשום מקום.. בברכה, טלי פרידמן

יש לי בן מקסים בן 11 חודשים, שאוהב אותי מאוד כשאנו לבד. יש לו מטפלת ברוב ימות השבוע אך קשה לו לעזוב אותי, ויש לנו סצנות בכי בכל בוקר. אבל... ברגע שאביו או אמא שלי מגיעים הוא "שוכח" ממני לחלוטין. הוא אינו רוצה לגשת אלי, לתת נשיקה או לנופף לשלום ואף נמנע מלהביט בי. הוא פוגש את אביו בבקרים או בשישי-שבת ואת אימי בימי ראשון (אז היא שומרת עליו) ובשבת בצהריים למספר שעות. הקשר החם ביניהם מחמיא לי, אני מאושרת בשבילו ושמחה שיש לנו ילד חברותי מאוד ולא נודניק, אך אני נעלבת מההתנהגות הזו. אולי משהו בי מפריע לו והוא ממהר "להפטר" ממני? אולי לא טוב לו איתי? אולי אין לי משהו שנמצא אצל אביו וסבתו, משהו אישיותי שמשדר נאמר- רוגע או סמכותיות או משהו דומה? עלי להוסיף שבעלי אוהב מאוד ילדים, וגם ילדים זרים נמשכים אליו מאוד ונענים לבקשותיו במהירות וכן שאימי גננת במקצועה. דבר אחרון- כשהוא עייף או חולה הוא רוצה רק אותי. אני מבולבלת מאוד ומוטרדת מהנושא. אודה על תשובתך!

לא רואה בעיה אצלו - נראה שהבעיה אצלך - אתן לטל ליעץ לך

לאנונימית שלום רב, לפי תיאורך, ילדך מתנהג כראוי. הוא אוהב אותך וקשור אליך, אך מסוגל ליצור קשר גם עם שאר סביבתו ולהניח לך ללכת כשאת צריכה. כשהוא חולה ולא מרגיש טוב, הוא זקוק רק לך, כי הוא חש כנראה איתך הכי בטוח, בדיוק כפי שהייתי מצפה מכל ילד שיחוש. אם כך, התנהגותו של הילד נורמלית בהחלט. הבעיה היא בהרגשה שלך. הילד לא אוהב אותך פחות מהאחרים, או עושה לך "דווקא" או מיו "ברוגז" כשהוא מתעניין באביו או בסבתו. ובכל זאת את חווה את זה כ"נטישה" שלו אותך או כזלזול. אחת המשימות הקשות של האם היא להתחיל "לשחרר" את הילד תחת חסותה. זה קורה גם בגילאי הינקות במידה מסויימת, ובמידה מוקצנת יותר בגיל ההתבגרות של הילד. אם את חשה כעת קושי או תיסכול, כדאי לך לגשת לטיפול. זה יעזור לך להתמודד עם תחושותייך, חרדותייך, ובוודאי יכין אותך למשברים הצפויים בהמשך הקשורים לחווית הקשר אם-תינוק. בברכה, טלי פרידמן

ק ל ס י פ י ק צ י ה ב פ ס י כ י א ט ר י י ה , ו נ ק ו ד ו ת ה י ס ט ו ר י ו ת 5 להלן סיפור התפתחות האבחנות בפסיכי טרייה בהמשכים - חלק 5 Schnider היה ממשיכיו של Kreaplin, הוא התעניין באיתורם סימנים קליניים אשר יהיו עיקריים ומשמעותיים ביותר כדי לאבחן סכיזופרניה. לאחר תצפיות ואיסוף נתונים בחוליו, הוא ניסח את: First Rank Symptoms המפורסמים שלו. הם היוו את הקריטריונים העיקריים אשר לדעתו צריך לאבחן בחולה כדי שיהיה ניתן לאומר עליו שהוא סובל מסכיזופרניה. סימנים אלו כללו: הלוצינציות שמיעה, שמיעת מחשבות, שידור והשתלה של מחשבות מלווה הרגשת ריקנות לנוכח שליטה מבחוץ, אשר מופיעים באופן פתאומי ללא קשר לוגי לאירועים חיצוניים בחיי החולה. שיטה אבחנתית המבוססת על איתורם של סימני מפתח תהיה דומיננטית בכל הקלסיפיקציות שיבואו בשנים שלאחר מכן. ותהווה בסיס לשיטות הקלסיפיקציה גם בימינו. ויכוחים רבים קיימים סביב הקריטריונים החשובים לאבחנה ספיציפית. כבר ב- 1911 Bleuler פרסם 4 קריטריונים לאבחון הסכיזופרניה, שהיו שונים מאד מאלו של Schnider וכללו את ארבעת ה"A" המפורסמים שלו: Autisim, Associations, Ambition ,Affect,

סקירתך מעניינת, ונראית מקיפה בהחלט. זהו חומר חשוב לכל מי שמתעניין בפסיכיאטריה. יישר כח!

אולי גם את תיכתבי משהוא קטן.... מה את אומרת ? ל"דר פלד....קבל ח"ח (חיזוק חיובי?)... אופיר

תודה טלי :-)

מיצבי מצב-רוח התוויה: מיצבי מצב-רוח ניתנים כטיפול למניה, דכאון, ומקרים מעורבים הקשורים למחלות ביפולאריות, במקרים של ציקלוטימיה קשה, מחלות סכיזואפקטיביות, לעיתים הם בשימוש לטיפול בהפרעה של שליטה באימפולסים, הפרעות אישיות קשות, והפרעות המלוות פיגור-שכלי. קטגוריות: 1 . LITHUM תכשיר טיפול ראשון למחלה ביפולארית. בעל תכונות אנטי-מאניה (תכונה נוגדת-דכאון חלשה) 2 . ANTICONVULSANTS (למשל טריל )יעילים במטופלים שנכשלו בטיפול בליטיום. יעילים יותר מליטיום במקרים של מאניה במסגרת מחלה ביפולארית RAPID CYCLE . יעילות לדכאון לא מוכחת. 3 . VERAPAMIL תכשיר להורדת לחץ-דם שהוכח כבעל תכונות חלשות נגד מאניה. ניתן לשימוש במטופלים שאינם מסוגלים לסבל תכשירים אחרים. CARBAMAZEPINE מנגנון פעולה: לא ידוע יתכן וקשור ל מערכת גאבא התוויה: משמש לאפילפסיה של האונה הטמפוראלית TLE נאוראגליה טריגמינאלית. בפסיכיאטרייה משמש למאניה ממחלה ביפולארית ולציקלוטימיה קשה. פרוטוקול טיפול: הערכה גופנית מלאה, רוטינה מלאה, דגש על ספורה לבנה, תיפקודי בלוטת-תריס, ותפקודי-כליה, רמת בדם כל שבועיים בחודשיים הראשונים, כל חודשיים בשנה הראשונה, 4 פעמים בשנה לאחר השנה הראשונה. מינון: קיים במינונים של 100 מ"ג ו 200 מ"ג להתחיל 200 מ"ג, לעלות ב200 מ"ג כל יומיים שלשה (לא יותר מ200 כל יום) עד למינון של800 מ"ג מינון טיפולי ממוצא 600-1200 מ"ג ליום, ניתן לעלות עד 1600 מ"ג ליום במינונים מחולקים (מבוגרים לא לעבור 1200 מ"ג ליום) רמה טיפולית בדם 8-12 מק"ג/ מ"ליטר, השפעה טיפולית דורשת 2-4 שבועות התווית נגד: 1 . הריון והנקה 2 . גלאוקומה 3 . מחלה קרדיאלית, הפאטית, כלייתית. 4 . סיפור של דיכוי מח-עצם 5 . מקרים של רגישות אלרגית לTCA או MAOI מחצית חיים בתחילה 25-65 שעות בהמשך (אינדוקציה של אנזימי כבד) 12-18 שעות. תופעות לוואי: 1 . סדאציה, סחרחורת, אטאקסיה, דיסארטריה, 2 . בחילות כאבי-בטן 3 . טשטוש ראיה 4 . ירידה ב TSH היפוטירואידיסים 5 . פריחה ודרמאטיטיס אקספוליאטיבית 6 . עיקוב הולכה קרדיאלית ואריטמיות 7 . צהבת (במחלה הפאטית שליש חצי מינון) 8 . שינויים בספירה לבנה אגראנלוסוטוסיס לאוקופניה להפסיק טיפול ולהתייעץ עם המטולוג כאשר WBC<3,000, neutrophils<1,500, hematocrit <32% platlets<100,000, reticulocytes<0.3% יש להפנות לפנימאי עם סימנים של שפעת או פטקיות דימומים בעור. אינטראקציה בין-תכשירים 1 . אנטיפסיכוטים- סדאציה, אטאקסיה, טשטוש 2 . CALCIUM CHANELLL BLOKERS - מגדיל תופעות לוואי ניורולוגיות של קרבמזפין 3 . DIGITALIS - ברדיקרדיה 4 . ליטיום - מגבירים הדדית תופעות לוואי ניורולוגיות ופגיעה בבלוטת תריס 5 . THEOPHILINE - פוטינצאציה הדדית עם קרבמזפין רמת קרבמזפין עולה עם: cimitidine, dilitiazem, erythromycin, isoniazid, nicotinamide, valporic acid, propoxyphene, verapamil, fluxetine. רמת קרבמזפין יורדת עם: phenytoin, primidone, phenobarbital, TCAs, theophylline

קיראו בעיון! ייתכן והמידע הנ"ל יספק תשובות... בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, קודם כל אני מתנצלת.... ומאוד מעריכה את עבודתך כאן בפורום . ולשאלותי: אני בת 38 , נשואה ואם ל-2 בנות, מאובחנת מזה כשנה כמאנית דיפרסית. מטופלת כרגע בתרופה שנקראת "טריל" - לאחר שהטיפול בליתיום לא התאים לי- היו לי המון בחילות ומאוד שמנתי .. ברצוני לברר: א. מהם תופעות הלואי של הטריל? ב. מהם ההשלכות של חולות במאניה דיפרסיה על ילדהם? ג. היכן אפשר למצוא חומר בעברית על המחלה וההתמודדות איתה? ד. האם אהיה אי פעם "נורמלית" ? ה. האם בעלי יכול לאשפז אותי בכפייה? או לקחת ממני את בנותי? - בגלל המחלה? אודה לך מאוד על מענה לשאלותי ... ושוב סליחה.

> > ולשאלותי: > אני בת 38 , נשואה ואם ל-2 בנות, מאובחנת מזה כשנה כמאנית דיפרסית. > מטופלת כרגע בתרופה שנקראת "טריל" - לאחר שהטיפול בליתיום לא > התאים לי- > היו לי המון בחילות ומאוד שמנתי .. > ברצוני לברר: > א. מהם תופעות הלואי של הטריל? טריל = טגרטול או בשפה המיקצועית CARBAMAZEPINE אני מצרף הסבר על התכשיר מייד כהודעה חדשה בפורום - תראי שם את כל ההתוויות ותופאות לוואי > ב. מהם ההשלכות של חולות במאניה דיפרסיה על ילדהם? ילדים זקוקים להורים - כל עוד את מאוזנת ומטפלת בהם אין בעיה - יש ליפעול כך שלא יהיו החמרות שידרשו אישפוזים - ואים זה כן קורה אז לתקופות קצרות > ג. היכן אפשר למצוא חומר בעברית על המחלה וההתמודדות איתה? אנסה להסיג לך > ד. האם אהיה אי פעם "נורמלית" ? אנחנו לא משתמשים במונך נורמאלי - את סובלת מתופאה מוכרת - הרבה אנשים חשובים בהיסטוריה סבלו מזה והגיעו להסגים גדולים - תפקדו והצליחו בחיים גם יותר "מנורמאלים" אחרים - כל עוד את מאוזנת את לאפ חות טובה מאף אחד אחר > ה. האם בעלי יכול לאשפז אותי בכפייה? או לקחת ממני את בנותי? - > בגלל המחלה? מותר לאשפז אדם רק עם הוא גורם נזק וסיכון מיידי לעצמו ולזולתו - במניה דפרסיה מותר רק עם מגיעים למצב של סיכון יחד עם מצב מאני פסיכוטי - כלאמר ממש ממש עושים שטויות רציניות - עם בעלך יפעל לאשפז אותך במצב כזה אז את מבינה שזה יהיה מתוך דאגה והגנה עלייך שלא תפגעי בעצמך או באחרים לא ניתן לקחת ממך את בנותייך > > אודה לך מאוד על מענה לשאלותי ... ושוב סליחה. > >

אני בולמית כבר שנה. אמנם אני לא מקיאה אבל השתמשתי בכדורים משלשלים ועשיתי ספורט אינטנסיבי.לפני כחודש התאשפזתי בתל השומר במרכז להפרעות אכילה משך זמן הטיפול היה אמור להיות 3 חודשים ואני אחרי 3 שבועות עזבתי כי אני חושבת שהטיפול מתאים יותר לבנות שמקיאות כי יש שם השגחה צמודה 24 שעות ואני לא מקיאה מה שכן הם לימדו אותי לאכול לאט ולהתרכז באוכל.אבל הם לא מנעו ממני את התקפי הבולמוס שיש לי לעיתים קרובות מאד. כתוצאה מהבולמוסים אני מרגישה שאני משמינה אחרי כל דבר שאני מכניסה לפה.רציתי להגיד רק שבהתחלה שקלתי 110קג ואחרי זה הורדתי45קג ואחרי זה כתוצאה מדיכאון עליתי 12 קג מאז אני כל הזמן חושבת רק על קלוריות ועל כמה שאני שמנה מבחוץ שמסתכלים עליי אנשים אומרים לי שאני נראית מצויין ואני צריכה להוריד רק 2קג אבל אני רואה את עצמי כמו 200 קג.והגעתי למצב שמהרגע שאני מתעוררת בבוקר אני רק חושבת על האוכל.אני רואה את האוכל או בתור מפלצת או בתור החבר הכי טוב שלי ואני שואפת להיות רגילה כמו כולם ולא לבכות יום שלם בגלל שאכלתי משולש פיצה. עכשיו מה שאני שואלת זה האם אני יוכל לטפל במחלה בכוחות עצמי אם יש לי מספיק כח רצון ובנוסף לזה טיפול פסיכולוגי? כי עד כמה שהבנתי המחלה היא בראש

חבל שהתיאשת מגהה - בגהה יש את אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בארץ וגם בהשוואה לעולם ביכלל מדובר במחלה קשה חשוכת מרפא שבמידה זאת או אחרת תלווה אותך בחיים - טיפול מוקדם ואגרסיבי - כמו בגהה - חשוב להפחית את עוצמת המחלה לעתיד עם את עוד יכולה הייתי נותן סיכוי חוזר לטיפול בגהה

לד"ר פלד - בתור מישהי שנעזרה בפורום זה בעבר ומוקירה תודה לכל מי שנמצא מהעבר השני של הרשת ומוכן לעזור, אני מרשה לעצמי להעיר כי לפעמים עדיף לדחות את מתן התשובה לזמן שבו אתה פנוי יותר ולא לעשות זאת מתוך לחץ או מחויבות לתת תשובה. ליאת כתבה כי היא התאשפזה בבית חולים תל-השומר ואתה בתשובתך ענית לה על בית חולים גהה, וההבדל בין שני המקומות גדול. לתשומת לבך. לליאת - מנסיון שלי כמישהי שסובלת גם כן מהפרעת אכילה, שמתבטאת בהקאות ובלקיחת משלשלים, התמודדות עם הפרעת אכילה, מכל סוג שהוא, הוא קשה ודורש כוחות נפש עצומים, אך מצד שני לא תמיד המסגרת האשפוזית מתאימה לכל אחד. חשוב שתבררי עם עצמך מה היא הסיבה האמיתית לכך שעזבת את האשפוז - האם כי ההתמודדות היתה קשה מדי והחלטת לוותר או שבאמת המסגרת הזו לא מתאימה לך. אני מצאתי כי המסגרת המתאימה לי ביותר לטיפול היא טיפול פסיכולוגי בשילוב עם טיפול דיאטתי, ולא מסגרת אשפוזית אותה שללתי. אני יכולה להעיד על עצמי כי הדרך הזו קשה יותר, מאחר ואת רוב ה"מלחמה" ברצון להקיא וברצון לקחת משלשלים במהלך השבוע אני צריכה לעשות בעצמי, דבר שנמנע במסגרת אשפוזית בעזרת השגחת הצוות הרפואי 24 שעות ביממה. אם תחליטי שאכן יש לך מספיק כוח להתמודד עם זה לבד, חשוב שתמצאי לך מטפל/ת שתהיה זמינה לשעות משבר לפחות טלפונית, אם לא לתאום פגישות חרום. אני מצאתי שהדבר מאוד עוזר אם אפשר להתקשר ממש רגע לפני האכילה או ההקאה או נטילת המשלשלים, ולפעמים אפילו מספיקה התחושה שהאופציה הזו קיימת. כנראה עצם הידיעה שיש מישהו שמוכן ל"תפוס" אותך ברגעים הללו מספיקה לעזור לי לגייס כוחות ולעבור עוד יום בלי להקיא. חשוב להדגיש שזו דעה אישית בלבד ולא מקצועית, ואני ממליצה לך לחכות גם לתשובתה של טלי, אבל בכל מקרה בהצלחה.

ליאת שלום רב, חבל שעזבת את בית החולים, כי שם הטיפול האינטנסיבי ביותר. את עצמך מעידה שלמדת שם מספר דברים חשובים. אולם אין ברצוני לומר לך מה עליך לעשות, והסיבות שבעטיין עזבת את ביה"ח שמורות עימך. ולגבי הטיפול: כעת משחזרת הביתה, האם את מטופלת איפשהו? מה את עושה בחייך? מה גילך? באופן עקרוני ניתן לקבל טיפול אמבולטורי הכולל טיפול פסיכותרפויטי, והשגחה של דיאטנית ורופא. זה קשה יותר, ודורש יותר כוחות מהמטופלת. הייתי שמחה לדעת מה דעתך בנושא. בברכה, טלי פרידמן