פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, אשמח לדעת האם אבחנה של אישיות גבולית בארגון גבוה יכולה להיווצר בעקבות התעללות רגשית בילדות ואלימות מילולית במשפחה? והאם יכול להיות במהלך פסיכותרפיה ארוכה ודינאמית שעולים קשיים בקשר מיני ובחרדה מגיל צעיר בתחום, תוספת של חלומות ותחושות אך ללא זיכרון ספציפי או משהו ברור, אלא יותר מעורפל. יכול להיות שהיה אירוע טראומתי ולא זוכרים אותו אף פעם? רק בתסמינים סומטיים מרגישים.? והאם כדאי לפנות להיפנוזה לאור זאת? תודה

התכוונתי חארגון גבולי אבל גבוה, הכוונה לתפקוד תקין ואפילו מאד מבחינת עבודה ויכול להיות שלא זוכרים בכלל את הטראומה גם בטיפול דינאמי ארוך ?

היי! אני התחלתי לגור עם חבר שלי השנה וחצי הזו והתחילו להיווצר לנו ריבים מאוד חזקים מאוד בנושא נקיון וסדר , אני בן אדם רגיל שמגיע מבית רגיל , אפשר להשאיר בית לא מסודר ממש ולצאת , או שאפשר לדחות כלים לאחר כך , קיפול בגדים והכל רגיל, , פשוט .. חיים רגילים פשוטים אף אחד לא כועס על השני, החבר שלי הגיע ממשפחה ממעמד טיפה גבוהה יותר ואני מנסה לכבד ועושה דברים בשבילו מאז שהתחלנו לגור ביחד הוא מקפל לי את הבגדים נוגע לי בפינה שלי במיטה מסדר אותה כל הזמן, המגבןות והבגדים בארון נראים כאילו זה תערוכת יופי הכל מסודר לא מצוקמק ממש בית מלון! הוא מנקה אחרי כל מה שאני נוגעת בערך הוא בודק אחרי אם זה מסודר לפי איך שהוא רוצה , אחרי אוניברסיטה הוא מסדר ומנקה (לא קיצוני ממש ממש ) אבל עד שהוא מתפנה לוקח שעה שעתיים , הוא מאוד מקפיד על זה , ולא ממש נותן לי לעשות ותמיד אני כועסת ! למה אתה עושה אחרי נוגע בדברים שלי! זה שלי.. ותהיה פשוט.. למה אתה לא פשוט.. היו כמה מצבים קיצוניים שהגענו אליהם עד שממש צרחנו אחד על השני הוא אומר כמה שהסטנדרטים שלו גבוהים והמערכת יחסים שלו איתי חשובה מאוד ואני מתוקה והוא מוכן לטפל בזה , הוא לא היה אצל פסיכיאטר ונתן את הדיאגנוזה ocpd על ידי האינטרנט , הוא אומר שיטפל בזה כי מאוד קשה לי להתרגל לזה השאלה היא האם זה יעזור ? איזה טיפולים? האם לבן אדם כזה אפשר לעזור בכלל? זה מאוד חשוב לו (כן הוא לפחות אומר ) ולי פי מיליון ! כי אני אוהבת אותו מאוד ועד כמה שאני מנסה זה ממש הגזמה ...תודה דר .

הי אנשים, מעדכנת שהיום, אחרי גל ארוך למדי אני די בסדר. במילים של פסיכולוגיה - שלמה, מופרדת, יותר רצף. עדיין איני מצליחה לראות הודעות דרך המחשב, ושוב סליחתי שלוחה למי שפספסתי. יהיו המשכים גם אם נתחיל מנקודה חדשה, טוב? שלכם, סוריקטה

טוב לשמוע שהוקל לך.... תמיד יהיו גלים... פעם למעלה, פעם למעטה. חשוב לזכור.. אולי עוזר קצת...

זה נשמע יותר טוב...שמחה בשבילך.

שמחה שכך ..שימרי עלייך ,חיבוק

החלפנו שעה ויצא שאחרי יש מישהו (תמיד השתדלתי לקבוע מאוחר ככה שאני אהיה אחרונה)כשביקשתי לשנות הוא אמר שאי אפשר כרגע. נעלבתי וכעסתי אבל גם דיברתי..וזה היה מאוד נעים להצליח לדבר את זה ולהרגיש מובנת ונורמלית. תודה לכולכם.

הי רוני מתוקה, איזה כיף. מילים. גם שם. גם כאן. נהדר ומקרב, וגם כאן - הנה כתבת ברגע פעיל של אמצע וגם לא אחרונה. יופי! סוריקטה

תודה

המחשב עושה בעיות, לא מצליחה לפתוח הודעות ובכך לא מצליחה להגיב :( רציתי להגיב לזו שהמטפלת שכחה אותה, גם לי זה קרה, וחייבים לדבר על זה גם אם אמרת ש"זה בסדר" גם אני אמרתי שזה בסדר אבל זה לא ממש כך, עד היום אני זוכרת את היום הזה שקבענו והיא שכחה ומזערה את זה...וזה עצבן אותי ודברנו על זה רק בפגישה אחרי כי אמרתי גם שזה בסדר וקורה, אבל מבפנים כעסתי.. אודי, אפשר לבדוק למה הודעות לא נפתחות במחשב? וגם הכותרת צריכה להיות ארוכה...

והם מחקו לי הודעות. שלוש פעמים. לזה אני מגיבה בתמיהה, עלבון עמוק והלם. אז אולי אודי אתה באמת יכול לעזור כאן? בברור הקטע הטכני? גם מיילים לא מגיעים יותר. הי מיכל, הפיסקה הראשונה שלי גם מתקשרת לתוכן דברייך. איזה יופי שניתן למצוא לינקג' כזה. מצטרפת - בוודאי לדבר. ונחזור לנפרדות / נראות וכד'. בטיפול (בשונה, כנראה, מאנשי המערכת כאן) ניתן לפתוח את הנושא ולפעמים להקדיש לו את לב הטיפול. וגם - נראה לי שהקושי האחרון שלי היה קשור למעבר הטיפול בתינוק חדש עם סביבה חדשה שמושרשים בה כל מיני דברים שהם מאד לא אני (או, אחרת - כן חלקים בי שפחות הייתי רוצה לתת להם מקום) והתישו אותי. כנראה, שהייתי צריכה לעבוד קשה מאד על הפרדה (אני/זולת, טוב/רע) וגם איטגרציה כדי לעשות סדר אצלי בפנים. בוקר, סוריקטה

נתתי את מספר הטלפון שלה למישהי....כשיש לי משהו טוב אני חולקת אותו בד"כ, אני ממליצה על איש מקצוע טוב, רופא וכו' אם הייתי מרוצה מהשירות, אבל, לא יודעת רוצה לעזור מאוד לאותה אחת שזקוקה כרגע לעזרה (היא לא חברה קרובה) נתתי לה את המספר של המטפלת שלי, לא אמרתי למטפלת הפעם...פעם כשרציתי לתת את המספר שלה אמרתי לה והיא אמרה שזה תלוי בי אם זה בסדר מצידי אז אני יכולה לתת.........לא יצא מזה כלום בסוף...והפעם לא אמרתי לה...בנות, אתן ממליצות לאחרים על המטפל/ת שלכם? איך תרגישו? אודי, אתה מסכים שמטופלים שלך יביאו חברים שלהם? או מישהו שהם מכירים? האם יהיה איזשהו ניגוד אינטרסים? האם אתה רואה בעיה בכך שמטופל יביא מישהו שהוא מכיר האם זה פוגע? לא יודעת אני סומכת על המטפלת שלי שתהיה חכמה ותדע איך לנהוג.....בכל זאת מרגיש לי פתאום מוזר...היא תשאר שלי וכו' ובכל זאת...לא יודעת כבר...אמרתי אגב לאותה אחת שתגיד שאני נתתי לה את המספר. אודי, מה דעתך על "חבר מביא חבר?"

הי מיכל, ראשית, אני חוששת שפספסתי תגובה יפיפייה וחשובה שלך אליי. כשהשדרוג במערכת יסתדר אביט ואקרא הודעות ותיקות. ולגבי שאלתך - חושבני שהמטפל שלי היה קורא לזה סיבוב מסוכן. הוא, עם רצון גדול לעזור, כנראה היה בוחר שלא להכניס רעש מסוג זה למערכת. וכנראה שגם אני. יש מטפלים ומטופלים שכן. איך הרגשת כשהקשר העתידי בין השתיים לא יצא לפועל בסוף? הקלה? התבאסת? איך היית מרגישה לו היה בין השתיים שיבוש? היית חשה אשמה? רעיונות של בוקר, סוריקטה

בחיים לא הייתי עושה את זה. אני מתקמצנת עליו...:-)

אני כאן ולא כאן .. בלי מילים , בשקט ... לא יודעת לתמלל אפילו עבורי את מה שקורה לי .וזה לא בהכרח רע. מרגישה שצריכה עכשיו להיות כאן איתכם ...עטופה . אודי אהבתי מאוד את תשובותייך למימה ...צנעה כזאת מרגשת ובכל זאת אתה יכול להיות נפעם כל כך הרבה פעמים (גם בשיח מול מימה) שעזרת לי להבין לצעוד עוד קצת קדימה ... סוריקטה יקרה איתך באמת נותנת יד לעבור את השבוע .. ולכולן תשמרו עליכן יקרות .. לאודי ולכולם (במבי קשר זה גם שדואגים לך ) https://youtu.be/6qgdfV18Lcc

כאן יחד איתך בשקט... אוהבת...

הי אביב יקרה, שיהיה שבוע קל. לצערי, לא יכולתי לראות איזה שיר צירפת. ומימה - כל כך הייתי רוצה לומר - הביטי במראה. הביטי. גם אני ליקטתי מתשובותיו של אודי. מתשובותיך, אודי. איתך אביב, אני כאן, סוריקטה

רק שתדעי שהגבתי לך במה שכתבת מתחת לכותרת "איזון" . לא זוכרת מה שכתבתי אבל חשוב לי לאומר לך נוכחותך חשובה לי כאן ושאני כאן איתך, ינשוף

תודה יפתי, חיבוק רחב לך. מקווה שטכנית יסתדר. לא קל לי לעבוד בתנאים כאלה (תרתי - גם בסביבה בה אני עובדת באמת. שם עבדתי קשה כדי לפלס לי מעט מקום. עדיין מאד לא קל). שיסדרו כבר את האתר. אוף. סוריקטה

היי, אני בת 24, סטודנטית. כרגע נמצאת בשנה השניה ללימודים. אצלנו במשפחה לימודים והשכלה הם ערך עליון, לכן לאמא שלי לא היה אכפת שלא אעבוד, לממן אותי בצרכים בסיסיים אך העיקר שאלמד. השנה הראשונה עברה בסדר גמור אך מאז שהתחילה השנה השניה מיום ליום גובר אצלי הרצון לעשות הפסקה של שנה מהלימודים, לעבוד, לממן את עצמי ולא להיות תלויה באף אחד. אני מאוד אוהבת את מה שאני לומדת אך מרגישה שזה גדול עלי ההשקעה בלימודים. מה גם שעברתי לא מזמן ניתוח שדורש הרבה עבודה פסיכולוגית לשינויים שאני עוברת. אם זה היה תלוי בי לא הייתי מתחילה את השנה השנייה. ופה הבעיה, אני לא יודעת איך להגיד למשפחה שלי שאני עושה הפסקה כרגע, מפחדת מאוד מהאכזבה שתהיה להם ובמיוחד לאמא שלי. אני יודעת שזה יגרום לריב גדול בבית. צריכה עצה: איך נכון לעשות את זה? אילו מילים הן נכונות? כיצד לגשת לשיחה כזו? תודה.

הי בנות יקרות ואודי, את הודעותיכם ראיתי, (עדיין לא מצליחה דרך המחשב). אביב מתוקה שאת - נכון שדיברתי על מרחב מרחק, אבל כמובן שיש גם במקביל צד שמאד רוצה להיות מוזמן, ושידאגו לו. ואת עשית זאת. חיבוק גדול על הזמנה נוגעת. גלי רבת חכמה - כמה מלאת חמלה. נזכרת בך בכל פעם שאני נפגשת עם עורבים חכמים וגם ציפורים אחרות וגם כשאני פוגשת אוהבי ומצילי בעלי חיים. אני כותבת עכשיו מוקפת בחתולים. כתבת לי כל כך יפה. אני חוקרת את הקושי שלי עכשיו ומנסה להבינו. הילה יקירה, את כותבת שאת מרגישה אותי אנושית וזה מעניין, כי ברגעים הללו אני מרגישה יותר מידי 'מפלצת', או כמו שקוראים לכך כאן מפוצלת מפורקת. ומעניין איך מערכות יחסים משתחזרות. אודי - אכן לא הכל מת ואהבתי לקרוא שכתבת שאתה נפעם כשאתה מצליח לעזור. ולא יודעת, הרגשתי אצלך גם קצת הומור בתשובותך. וצחקתי. אנשים - אני צריכה אתכם כדי לעבור את השבוע בשלום. לילה טוב, שבוע טוב, סוריקטה

שיעבור בשלום,בשמחה ובאהבה.

'תכנות תודעה' והיכולת של אדם לרכוש שליטה בדפוסי החשיבה שלו? זה כיוון חדש שמנסה עכשיו והדרך היחידה ליישם אותו זה הצמדות מלאה להווה. לחיות בהווה בלבד ואת ההווה ולא לחשוב על שום 'עבר'. להפוך את ההווה לעיקר. את הכאן ועכשיו. נקי. ללא הצמדות לזכרונות וגם ללא בריחה לפנטזיות עתידיות. ליצור הווה שאינו נגוע ע"י העבר. אני ממש מנסה עכשיו . כולל עבודה על התמרת דפוסי חשיבה ורגש. כאשר עולה הקלטת זכרון רגשי מהעבר מנסה להחזיר את עצמי להווה. לחושים בכאן ועכשיו והקיום בכאן ועכשיו. לא לתת תשומת לב לזכרון כזה או אחר כי הוא רק 'הקלטה' ולא ההווה כאן ועכשיו. אם אתמיד בזה שוב ושוב ושוב ושוב יווצר לי בסוף מאגר חדש ושונה של זכרונות שיהיו לי לעבר משמעותי מסוג חדש שנבנה מן ההווה הנוכחי ולא נגזר כבר מן העבר' ההוא.. ועכשיו הווה. מאמין ביכולת של אדם לתכנות תודעה מחדש? שניתן להגיע להישג כזה?

כשאני מגיעה למטפלת שלי ( הקליניקה בביתה) היא מחכה לי. החדר מוכן. כשיש צורך ממוזג. הקלסר שלה שם עם שמי + תאריך. היא פותחת את לי הדלת בחיוך לאחר נקישה אחת קטנה. אתמול דפקתי, והיא ענתה "כן?" מאחורי דלת אטומה. כשפתחתי, היה נראה "שתפסתי" אותה ברגע כזה שהיא סתם אישה בביתה, ולא המטפלת שלי. היא שכחה שאני צריכה לבוא. היא התנצלה , ונכנסה ל"תפקיד" בקלות. השיחה היתה טובה לא על השכחה שלה, אלא על שכחה של אחרים, ולא הוזכר כמעט מה שקרה. יותר בגלל שאני אמרתי שזה בסדר, וזה קורה. אבל חבל שזה קרה. כי אני כזאת ששוכחים אותה, כמעט. לכן אני משלמת כסף כשאני רוצה שלא. אבל גם אז זה לא ברור כל כך , מסתבר. הייתי נחמדה, והייתי סלחנית, ושוחחתי על דברים שתכננתי לדבר. היא רק בן אדם , אני יודעת. וזה בסדר. גם לי קרה ששכחתי, אבל לא אותה. רק אותי.

כמה שאני מזדהה איתך. בכלל לא דבר של מה בכך. איתך... אני לעצמי הייתי מסתבכת מאוד עם כזה דבר, אבל מבחוץ אני יכולה רק לחשוב איתך אולי כדאי לפתוח את הרגישות הזאת שלנו.

הייתי משתגעת...

אני לא רוצה לחיות יותר. באמת באמת לא רוצה. לא יכולה להחזיק את הקצוות המטורפים האלו, ככה, לבד. לא יכולה לשאת את הכאב האינסופי, המשוגע, את היאוש הנוראי הזה שאנשים קוראים לו משום מה "חיים". אני לא יודעת מה זה אומר למות ואני די מפחדת מדברים חדשים באופן כללי, אז אני רק רוצה לא לחיות. זאת לא בקשה ככ מוגזמת.

אני שומעת שקשה לך מאוד. אל תישארי עם זה לבד. לפעמים החיים נראים ככה , אולי לפעמים גם לא. אנא פני לסיוע, יש את ער"ן או סהר כעזרה ראשונה. יש טיפול עמוק יותר. במקרים מסויימים גם בחינם. ואפשר, אפשר למצוא תכלית ונקודות אור לחיות בעבורן (עבורך) . חיבוק.

אודי שמתי לב שתדירות הכעס ועוצמתו קורה לי פחות מפעם עדיין קורה אבל פחות אני מרגישה ריקה . למדתי בשנה האחרונה מקצוע שיכול להיות יצירתי והתחלתי לעבוד בו כביצועיסטית לא בקטע יצירתי. בעבודה רק 2 אנשים איתי והמעסיק.. אין הרבה דיבור. די לבד וביצועי... חסרה לי חברת אנשים שתקדם אותי ומצד שני מתביישת להיות 'אני' עד הסוף ולחשוף את סיפור חיי עם ההכרה בנכות הזאת, העובדה שביטוח לאומי מימן את הלימודים וכ.... הבושה הזאת פוגעת לי בחיים והפסיכולוגית לא עזרה בכלום כדי לסייע לי לא להתבייש בזה. להיפך. זה גורם לתחושת הזהות להיות מכווצת וחנוקה. מצד אחד הנרקיסיזם רוצה זהות של מוצלחות בסיסית ודימוי של בעל ערך, כרטיס ביקור מחמיא. מצד שני המציאות היא טיפולים הכרה בנכות נפשית תמיכה וכ... הבושה לא מאפשרת לי 'לצאת מארון'. החיים בשקר בהעמדת פנים כאילו הכל בסדר, מימנתי לבד, אין בולימיה, אין בעיות או קשיים. הכל מוסתר. אי אפשר לדבר על התמודדויות בעולם האמיתי 'בחוץ'. רק בתוך טיפולים או קבוצות תמיכה יעודיות... אודי איזה סיכוי יש לי במציאות שכזאת שמאלצת אותי להיות 'עצמי מזוייף' כמעט 24/7? מה העצה שלך תהיה לאדם במצבי? להסתיר כדי להגן על עצמי מסטיגמה ואז תהיה אנרגיה של הסתרה או להחשף ואז עלולה שיסתכלו עליי דרך תפיסה צרה של מצב כזה או אחר? אודי בתור פסיכולוג ובן אדם שמתיימר לעזור לבני אדם אחרים (אני מקווה שזאת המהות שלך ולא 'להיות חוקר') איך היית מטפל ברגש הבושה? בטיפול בנפש האדם בקונטקסט החברתי? בהשפעות שזה יוצר על תחושת הזהות? היית ממליץ למטופל במצבי לצאת מהארון בנוגע להכרות וקשיים או להעמיד פנים שהכל כמו כולם וכרגיל ואז בעצם נוצרת אנרגיה של הסתרה ושתיקה ואני מרגישה כמו נעלם ונאלם שלא מאפשר מעבר לחזות של העמדת פנים לאנשים אחרים להכיר אותי. לפעמים בא לי להיות מסוגלת לומר בפתיחות ובלי בושה 'קיבלתי הכרה ומימון. התמודדתי עם חרדות וקשיים וזאת הסיבה. עכשיו כבר משתקמת מזה. אני במקום טוב' לא יכולה להודות בסיפור החיים של עצמי. בחולשות. באירועים שהיו. מתביישת. מתה מבושה. חיה עם מסכה. אודי מה היית מציע? אני בן אדם סוג ב' בגלל זה? אודי תאמין שלפני 4 שנים התחננתי מהפסיכולוגית שתקבע איתי פגישה ותרגיע אותי ואת השפעות ההכרה הזאת על הזהות והערך והיא פשוט נטשה אותי. היא לא ענתה ולא קבעה ולא עזרה. הטיפול שלה הוביל לזעזוע שלאחריו היא נטשה אותי לאנחות. מה שאני שואלת אותך פה עכשיו רציתי לשאול אותה... איך חיים עם אמת נסיבתית על הזהות של עצמך שאתה מתבייש לגביה? קשיים/חרדות/חולשות/הכרה/תמיכה/בולימיה/קושי להיות יצירתי.. בעולם הזה מעריכים אנשים יצירתיים פעלתניים וראש גדול. רוצה שיעריכו אותי גם אבל לא מסוגלת אפילו שיכירו אותי ואת סיפור חיי באמת בגלל הבושה הנוראית. אני 'עצמי מזוייף' מהלך. אני מתביישת בכך שסיפור חיי הוא מה שהוא. מתמודדת עם בולימיה ובעלת הכרה שקיבלה מימון ותמיכה מביטוח לאומי ונעזרת בטיפולים מיליון שנה למציאת הדרך שלי בעולם... זה כזה מביש להודות בקול רם? ככ היה בא לי משהו אחר. כרטיס ביקור אחר. לזהור. לנצנץ. להתגאות בי ולגרום לאחרים להתעניין ולהתפעל. אני לא מסוג האנשים שגורמים לעניין או התפעלות כלשהי. מרגישה אפורה ומשעממת שמנסה לעשות קצת רעש וצלצולים כמעטפת שמסתירה את הריקנות והשממון האמיתי .. איך יוצאים מהארון בלי למות מבושה? קשה לי בעצמי להשלים שזאת 'הזהות' שלי. שככה היה מהלך חיי והסיפור ממנו הגחתי. תעזור.

עצוב. איזה חוסר יכולת להתייחס באופן שמסוגל להבין ללב מצוקת האחר.. מעורר קצת גועל אפילו להבין את רמות הנתק שמתבטאת בתגובה שלך. כאילו עצם הפניה שלי ציירה אותי בעיניך ל'חסרת תקנה' ואותך ל'חסר אונים' בשיח מולי. במקום שתהיה שם התייחסות פוגשת כלשהי.

באמת. מה המטרה? האם באמת הוא עוזר לבני אדם לחיות חיים מלאים ומאושרים יותר? האם הוא משפר לבני אדם את רמות התפקוד? ולמה אף אחד לא מזהיר מפני האפשרות של שחזורי טראומות לא מודעות והשפעה של זה על תפיסת הזהות של אדם ורווחתו? עברו 8 שנים ועוד לא הבנתי! יש לי חרדות לנסוע לחו"ל לבד חרדות לנהוג במכונית לבד קושי לשאוף להישגים ועשייה עצמאית ולא סתם לעבוד ראש קטן בשכר נמוך זה מתסכל אותי מה טיפול פסיכולוגי יכול להציע ולעזור? רק אומרים 'תשלים עם החסר וכופים גבולות יש לעומתם סיוע של מאמנים כריזמטיים שמדברים על העצמה אנרגטית ופריצת גבולות והגשמת יעדים וקידום להצלחה... רק שקשה להאמין שאפשר והם טוענים שאמונה חורצת הכל בעצם למה פסיכולוגים הם ההיפך הגמור שרק מציב גבולות בכח ומדבר על השלמה עם הקיים? או אבל והתאבלות ושחזורי טראומה פתאומיים וחרא? . מה הרצון שלי?? מי יעזור לי למצוא מה הרצון שלי?? למה יש אנשים שהרצון שלהם לא מחזיק להם ומאבד משמעות ואין מוטיבציה וחשק לפעול לקידום מטרות לאורך זמן? אני שוקלת להקים קבוצות תמיכה עצמאית לאנשים שמתמודדים עם בולימיה ומרגישים שאוכל זה החשק האמיתי היחיד שנשאר להם בחיים והתמכרו לזה. הפסיכולוגית שחזרה לי את השבר המקורי בצורה סופר טראומטית במקום לרפא מעמוק בפנים את הנפש. הפושעת הרשלנית הזאת שהציעה לי טיפול גרוע במהלכו חוויתי כמה כמההה הנפש שלי להרפא וכמה ננטשה ונדחפה חזק לידי הסימפטום שביקש את נפשו לשכוח מהכל ולהקיא הכל . היא לא עזרה ולא תמכה בחשק שלי לחיות ולהשאר קשורה אליה רגשית ואוהבת . לא היה לה שום רגש אליי. הייתי 'מושא טיפולי' מאוס. שלא נכנע לה לגבולות שניסתה לכפות על נפשי להכנע להם. מעולם לא הסבירה לי מה הקטע עם הגבולות האלה.... שמגבילים אנשים מבלי לספק הצדקה אמיתית משכנעת. זה רק עשה נזק ומשדר דחייה מכאיבה ונטישה וחוסר אכפתיות ואדישות מעל הכל.... מה בורא באדם רצון ושאיפות למטרות וסיפוק בהגשמתם??? יש אנשים שחיים בעולם הגדול. מטיילים. שואפים. חווים. מכירים. מתנסים. ראש גדול. ויש אנשים שנצמדים לנוח והמוכר וחיים בצמצום ונמנעים מאי ודאות. אני שונאת שאני מהסוג השני. רוצה להיות מהסוג הראשון!! אבל משהו לא מאפשר לי. אין לי זהות נורמלית של אדם שייך ומסוגל . אני רוצה אבל לא יודעת מה ואיך. איך מוצאים מהו הרצון שלנו בתוך העולם הזה?? חוץ מחשק לאוכל שמשתיק את הכל כדי לא לחשוב יותר.. ?? האם באמת יש אנשים שנועדו לחיות בגדול ולעומתם אנשים שנועדו לחיות בקטן וככה זה טבעי?? מה קשורות הטראומות מהילדות והאם הן באמת חורצות גורלות או שזה הבדלים מולד גנטי בלי קשר לכלום וצריך להשלים איתם? איך מוצאים רצון ותשוקה להגשימו???? האם כולם נועדו לחיים גדולים ורק נבצר מהם להגשימם בגלל פגיעות מוקדמות ומשאבים חסרים או שלא כולם נועדו לחיים גדולים בכלל ויש כאלה לנועדו לנצח לראש קטן פצפון של עשייה מאד מצומצת וצנועה של השרדות מיום ליום במקום לחוות ולהנות ולהתפתח ולראות ולצמוח כל העת... . למה לחלק התפתחות תמידית זה מושך ומלהיב וכיף ולחלק אחר מעיק מכביד ומעייף והם מתנוונים עם שגרה קבועה נטולת שינויים בלתי הכרחיים? סיימתי לשפוך הלכתי

הרי אני בגדול עדיין נכנסת קוראת פה אז למה לא רלוונטי... רלוונטי. אבל מהניסיון מולך לא נראה לי שהיה לך הרבה מה לומר על זה ממילא :)

ולא מצליחה להיות כאן... וזה לא קשור לשבת בכלל... יותר בחיים. גם בטיפול מרגישה תקועה. לא מצליחה לדבר ולהגיד, ומה שכן תמיד מרגיש לי שטחי או לא משקף בכלל.

הכל מסביבי בוער!!! חלק ממשפחתי פונתה מביתה. ובלב שלי קפאון. חושבת עליו (על המטפל) וגל של קור מציף את גופי. מי הוא בכלל?? מה הוא עבורי? מה אני עבורו? הוא פאקינג בן אדם זר. איך יכולתי לבטוח בו כך? נטע.

מעדכנת אתכם, שהיה לנו שבוע מתיש, לי בעיקר אבל גם למטפלת שלי. ואני אוהבת אותה. ואת סוף השבוע אנחנו סוגרות בהרגשה טובה ורגועה תודה על המקום.. שבת שלום Aya

הי אודי, אני תוהה - אם המערכת אינה עובדת (כפי שנראה אצלי) דרך המחשב - איך אתה מצליח לראות הודעות ולהעלות אותן? ממשק הניהול כן פועל? אז התקלה חלקית? זמנית? (בהשראת ההודעות כאן). ואכתוב קצר - רע לי. חלקי וזמני - לפעם אחרת... סוריקטה

הי אנשים, אני מבואסת לאללה מכך שאיני מצליחה להיכנס לפורום דרך המחשב. אז פיספסתי המון הודעות והתנצלותי למי שציפה לתגובה ממני - לא הצלחתי לעקוב. והאמת אני מרגישה באבל אז גם מרגישה צורך לקחת קצת חופש ולנשום בשבילי. מאזניים - צד אחד - נפצעתי לפני שבוע. כואב מאד. העיתוי היה כשהייתי לא רגועה בפנים ואולי גם קצת פחות סבלנות. הייתי קושרת את החבלה לכך. שאינה מקרית. השכן הקשיש שטיפלתי בו כעשור 24/7, שרוי במצב איום ונורא. ראיתי אותו בבית החולים. אולי הייתה זו הפעם האחרונה. כמעט לא היה עם מי לתקשר. העיניים של והביטו בי. הוא ביקש, ובקושי רב הצלחתי להבין, שאקח אותו משם ושאביא לו שתייה ושלא אלך. כל כך קורע. גם ההורים שלי זקנים וחולים. ובמקום ההוא יש גם כעסים רבים. כמה צמחים גדולים ובגיל של עשרות שנים קרסו סופית בגינה שלנו (התקפה מטורפת של מזיקים). אני ממש בתחושת אבל. אין עדיין גשם. הבצורת הזאת... בפגישה הטיפולית האחרונה גם אני התמוטטתי. הרגשתי (וכך גם אמר המטפל) שהוא מאוכזב. שאני כך לאחר עבודה כה רבה שלנו. מכך הבנתי שאשאיר לעצמי את הכאב בפנים. הרי בזה אני אלופה. אז אני שותקת ומביטה בדימיון לשמיים הריקים. לא כיף לי לקום לעבודה ואני כבר לא מכינה לעצמי אוכל לדרך. פשוט קונה. לעשות כאילו מישהו אחר דואג לי. על צד המאזניים הזה משקל רב להרגשתי כרגע. צד שני - לא הכל מת. וסוף זה תמיד התחלה של משהו אחר וגו'. אבל אני לא כל כך שם בשנייה זו. כתבתי המון ודרך הסלולר דבריי יראו ללא הפרדות כגוש ענקי של מילים. בעצב, סוריקטה

סוריקטה אהובה, למה את זקוקה עכשיו? הלוואי והייתי יודעת.. למישהו שיכין לך אוכל חם שתקחי איתך ליום עבודה, צידה לדרך ומזכרת מכמה שאת משמעותית לאחרים (כי את משמעותית נורא!) למישהו שיראה אותך בנפילותיך ויבין שזה חלק מהעניין ולא יתאכזב ולא יהפוך את הנפילה להשתבללות, בטח יש את זה בתוכך גם ואם לא כרגע אז אני מזכירה שזה חלק מהעניין וזה קורה וזה לא מבטל את כל מה שהשגת.. מישהו שיעזור לך להבין ולעבד, את האבל ואת העצב ואת הכאב, ואת הפחד מאובדן של היקרים לנו, או מישהו שישב לצידך ויתבונן לך עמוק לתוך העיניים במבט רך ואוהב, מבט שלא נסוג, מבט שמזכיר את עומק הקשרים שאת יוצרת, ואם תרצי חלק מהזמן פחות יהיה המבט כי הגוף יהיה קרוב יותר ואחוז בחיבוק אוהב ומחזיק... נותנת לך את כל אלו.. לא קל, אני שומעת. ואני גם יודעת שזה ישתנה, סבלנות.. אוהבת. גלי

היי בנות ואודי, בזמן האחרון אני חושבת על הטיפול כהוצאה כספית לגמרי מיותרת. בעבר לא הרגשתי כך. התייחסתי אל הטיפול כאל תרופה יקרה שאני מוכרחה. אבל משהו השתנה לאחרונה. אני מוציאה לא מעט כסף מדי חודש, ואני לא בטוחה מה אני מקבלת חזרה. לרוב, אני יוצאת מהמפגשים עצבנית, מעורערת, עצובה ומתוסכלת... אני חושבת על כל אותם הדברים שהייתי יכולה לעשות בכסף... אחד מהם זו תכנית חסכון לבן שלי.... עוד שבועיים החברות הטובות שלי טסות לניו יורק לעשרה ימים, ואני לא יכולה להצטרף נטו בגלל הכסף הרב שהולך לטיפול. זה קצת מכעיס אותי. אני חושבת שעשרה ימים בניו יורק עם חברות טובות היו טובים לבריאות הנפשית שלי לא פחות מהטיפול, שאני תופסת אותו לאחרונה כמשהו מאוד חלקי ומוגבל. גם מרגישה לפעמים כי אני בטיפול רק בגלל שחוששת לא להיות בטיפול. כי כמה שאני אנסה להכחיש את זה, אני תלויה במטפל שלי מאוד. ואת הקשר הזה אני קונה בכסף. המטפל מעמיד בפני המון כללים והגבלות לאחרונה. התסכול שלי עולה בהתאמה. אולי זה קשור... לא יודעת.... אודי, אשמח לשמוע מה אתה חושב. חשוב לי רק לציין שאני לא חושבת שהכסף הזה לא מגיע לפסיכולוג שלי. זה מגיע לו בהחלט ואני משלמת לו בהערכה ואהבה. נטע.

את ההרגשה, ותמיד התשובה של הפסיכולוגים היא למה דווקא עכשיו ולבדוק וכו'... באמת ההוצאות גדולות אבל כמו בכל דבר בחיים יש סדרי עדיפויות בענייני כספים, תשאלי את עצמך האם עדיף לטוס לחו"ל או להעזר בטיפול?, באיזה מחיר לטוס לחו"ל? האם את מסוגלת להיות ללא טיפול? מה היה קורה בלעדיו, לאן הגעת בזכות הטיפול? וכו'..אני בעד תמיד לחשוב ולהתלבט, גם אם זה זמן של רצון לברוח או הרגשת ריחוק בטיפול, בלי קשר, סליחה אודי, עם כל הכבוד, אני חושבת שנכון שזה לא רק כסף אבל זה גם לא רק רצון לברוח מקשר או מהטיפול, זאת הוצאה גדולה, מה לעשות? אני בעד לחשוב על סדרי עדיפויות בחיים, אחד מעדיף אוטו גדול, אחד בית, אחד טיסות לחו"ל ואחר צריך טיפול כי בלעדיו לא היו לו חיים בכלל לתפקד כדי שיוכל להנות מהדברים הקטנים ביום יום....זאת דעתי, וזה לא רק לבדוק למה דווקא עכשיו זה הרבה מעבר, אני יכולה להעיד על עצמי שתמיד אני חושבת על הכסף ולא רק בתקופה מסויימת, תמיד אני חושבת על ההוצאה הזו ואם היא טובה לי....זאת מחשבתי...וסדר העדיפות שלי היא שזה מה יש! כי חשוב לי לטפל בעצמי יותר מלקנות עוד משהו או לטוס לטייל...וחוץ מזה תמיד אפשר לבקש הנחה או כשיש בעיה בתשלום לפתוח זאת מולו. בהצלחה

גם אני מתחברת למשפט הזה מאד. הי נטע, רק לומר בשלב זה שאני מזדהה המון עם תחושותייך שאת מביאה לכאן לאחרונה. שלך, סוריקטה

קראתן ?????? פינו עכשיו את כל תושבי גילון ובית אחד נשרף. אני מתה מדאגה. בנות ????????????????????? צריך לעשות משהו אני מתה פשוט מתה לא יכולה כך אודי פשוט בדיוק נמצא שם הוא סיפר לנו על היער שהוא גר שיש אפילו חזיר בר וואווווו אני ממש ממש מתה לא מצליחה אמא צביה גם לא יכולה לעשות כלום אודיייייי אני חייבת לעשות משהו ווואווווו

את יודעת, במבי, אני קוראת אותך וחושבת על השכן המבוגר, הבודד והתשוש שהייתי לצדו שנים - סייעתי לו בקניות, ניקיון ופינוי זבל, חבישות של חבלות, חברת חתולים, ובעיקר הרבה הקשבה וסבלנות (ואיתו קשה בעניין הזה באופן מיוחד). היום האיש בטיפול נמרץ אנוש, מחובר למכשירים מכל עבר ובקושי מתקשר. התקפים אפילפטיים, זיהומים ועוד ועוד ועוד. היום תפקיד העזרה עבר למקצוענים שיש להם כלים שלי אין בכלל. יישר כוח לצוותים ולשיתוף הפעולה של התושבים, אודי. נהדר לשמוע! סוריקטה

אביב.. קראתי את ההודעה שלך בעץ שמזמין והרגשתי שהעץ נקי וטוב. רציתי להצטרף,אפילו התחלתי לכתוב אבל הרגשתי שכולי שריפה אחת גדולה. כאמו זו שמשתוללת בכל הארץ. הרגשתי שאם אכתוב בעץ הזה ,אשרוף אותו. מחשבות ,מילים ,מעשים. כן..אני מלאה ברעל. כולי עשן שחור ולבן. השחור הוא מהשריפה שבתוכי והלבן הוא מנסיונות הכיבוי שלא מצליחות לי. אודי.. אם קרה לך משהו אני אשרוף את כל המדינה הזו. אני כבר לא יכולה יותר. אני כבר חולה למעלה משבועיים ויוצאת מדעתי. לוקחת המון תרופות למרות שלא מאמינה בתרופות. עושה הכל. כמעט הכל. ואלך עוד מעט לקורס פיסול. פעם שניה ושוב אגיע חולה. ואם הפעם האצבעות שלי תהיינה כמו זומבי אני לא יודעת מה אעשה. כמעט ומתתי עכשיו כשקראתי על השריפה במשגב שמתפשטת לגילון. בא לי לנסוע עם מטף :((((( איזה חוסר אונים העולם הזה :((((((( כל העולם אדום/כתום/צהוב חתכת שריפה ענקית עם עשן שחור של האש שמכלה כל חלקה טובה ועשן לבן מניסיונות הכיבוי שלא מצליחות. וגם התרופות לא עוזרות לי .גם לא האינהלציה. וכולי כבר עשן שחור של השריפה הפנימית שמכלה אצלי הכל וגם עשן לבן עם ריח של אנטיביוטיקה וחומרי אינהלציה ועוד מרעין בישין ריח של תוהו ובוהו. ועוד מעט והעולם ייחרב לגמרי.

נכון אצלך הכל בסדר ??? קראתי שפרצה שריפה במשגב שמתפשטת לכוון גילון ??? נכון הכל בסדר איתך ??? דואגת. דואגת. וחולה כבר למעלה משבועיים.. בא לי למות.. מרגיש לי קריסת מערכות.. התחיל עם דלקת בקנה וממשיך עוד ועוד ומרגיש לי שאולי לגוף כבר נמאס מהכל.. אודי ?? נכון אתה בסדר ??? עכשיו אתה מבין למה קשרים זה דבר בכלל לא פשוט ?? כי כשקורה משהו אתה מת מדאגה

היי אודי, אז ככה יש לי הפרעות קשב וריכוז, אני מרגיש רחפן, שוקיסט, מאוד קשה לי להתרכז כשמדברים אליי ויש לי זכרון לטווח קצר - זכרון לא טוב, גם יש לי קושי להתבטא ולדבר, בנוסף לכל זה יש לי קושי חברתי, להתחבר עם אנשים בהתחלה חשבתי שזה "חרדה חברתית" אבל הבנתי שזה לא שיש לי חרדה/פחד, פשוט אין לי מה להגיד... ניסיתי טיפול פסיכולוגי אבל הייתי נפגש עם המטפל ולא היה לי מה לומר לה ולא הצלחתי להקשיב כשהיא מדברת אליי... הייתי מעוניין להתאבחן ולקבל טיפול ובנוסף לקחת תרופה שיכולה לעזור. תודה רבה לך! אשמח לתגובה...

אודי הי, את השאלה בנושא היפנוזה עצמית שאלתי ממקום ענייני לגמרי, בלי שום כוונות אובדניות גלויות או נסתרות. כבר ענית פעמיים, ואני שונאת לנדנד, אבל מה התשובה לשאלה, כן או לא? תודה.

הי, איזו פנטזיה... יצר החיים, גם הוא, יודע פעמים רבות לשחק תפקיד חזק מאד גם ברגעים נואשים עוד לפני שהתקווה מתה... סוריקטה

הי ,מכירה את המקום הזה שאצלך שמתנגד להזמנה לבוא.. אז לא מנסה להפריע את המרחק שלקחת עבורך .. מכוון ויודעת שהתקופה לא פשוטה וזוכרת שאת לא מאמינה שמגיע לך ..אז רק שתדעי שאת חסרה לי כאן ממש ואני מחכה לך כשיהיה נכון לך . מקווה מאוד שאת בסדר ..פולנייה או לא ...דואגת . חיבוק עוטף אם נכון לך וכתף ..

הי אביב, עכשיו דרך הטלפון הצלחתי לראות שהייתה כאן פעילות... וגם באמצעי הזה אני מצליחה לראות משהו רק עכשיו.כבר שבוע שלא הצלחתי ממש להיכנס. צריכה סביבה יציבה כדי לכתוב. תגידו לדוקטורס. חח. בכללי - אני חיה. ימים של רצף של אובדנים וגם נחבלתי וכואב. כשהמערכת תתייצב. תרתי. תודות יקירתי, ייתכן שעוד אכתוב, סוריקטה

הילה תופסת את ידייך המושטת באהבה ... שתדעי שהתקשתי להיות היום ובזכותך אני כותבת .. הבוקר אני עם המשפט הזה מנסהלהפוך מחשבות שליליות לחיוביות מעשים להרגלים ...שינוי "שים לב למחשבות שלך, הן הופכות להיות מילים שים לב למילים שלך, הן הופכות להיות מעשים שים לב למעשים שלך, הם הופכים להיות הרגלים שים לב להרגלים שלך, הם הופכים להיות אופי שים לב לאופי שלך, הוא הופך להיות גורל... מהטמה גאנדי" מוזמנות לשתף משלכן הבוקר ...

תודה לך על היוזמה אני כאן(בערך) האמת היא שאני מותשת פיזית וגם נפשית אבל קוראת אתכן איתכם

כמה נכון Aya

נפלאה שלי אני מאוהבת בך! איך יש בך כל כך הרבה טוב להעניק ולצאת מתוך עצמך, את נפלאה! ותודה! הילה

עץ מזמין כותרת כל כך נוגעת ..ואני מתחבאה מאחורי משפט שנכון לי כל כך עכשיו ..כעוגן שאוחז משקיעה. ההתעסקות עם הגוף מפיקה ממנו עוד כאב ברמות אחרות. והתקף זעם מטורף כלפי עצמי ואחרי שוך הסערה נשארו בי סימנים וכאב הלב של מי ואיך אני כש... ונדיר בעזרת הטכנולוגיה הקלטה של הטרוף ..כמה קולות מעורבבים ברבע שעה של כל חלקי ... מנכיחה את זה כאן עבורי כתזכורת כמראה .. תודה על המקום (אודי אשמח לתגובה למרות ששקוע בתוך העץ )

קצת מפחיד....שהאופי הופך לגורל...ובכלל המחשבות לא תמיד פשוט לנתב או לווסת אותן..

רק רוצה להיות נוכחת בעץ שלך.

הי אביב... קצת מפחדת להצטרף לעץ המזמין שלך.. יש בו משהו נקי וטוב להצטרפ

קראתי אותך מאוד מבינה כיבעומס רב קשה עד מאוד למי שלא יודע איך לשמור על עצמו . ובכל זאת תנסי אפילו בקטנה במילים על עצמך במחשבות ובהחלט להפחית עומס . ובואי לכאן לפרוק קצת מהעומס הרגשי ולמלא את עצמך בכוחות מחודשים . אתך

תודה לך יקירתי. אני עצובה עד בלי די. לא יודעת מה לומר יותר..

אודי, יש בי זעם עצום. לצערי הזעם מופנה כלפי הילדון המתוק והתמים שלי. לא אלימות פיזית חלילה אבל אלימות מילולית (שזה לא פחות נורא). אח"כ אני מתמלאת ברגשות אשמה נוראיים אבל לא מצליחה לעצור את הפעם הבאה.... גם בטיפול לא טוב. מרגישה לא מובנת. תסכול נוראי. בא לי לדפוק את הראש בקיר. נטע.

עצוב וכואב... יכולה רק להציע שתביאי לכאן את הזעם והכעס אפילו ברגע האמת אנחנו נכיל אותך ונעטוף. איתך בקושי בכאב שולחת כוחות וחיבוק אם נכון לך

הי, שלום לכולם.... אני מנסה להירפא. השתחררתי לפני כמה שנים. זקוק לי תקופה ארוכה ארוכה של שקט, שלא יגעו שלא יתקרבו. שמה שיש לי שיהיה שלי. שלא רק אגיד את זה לעצמי אלא שארגיש את זה לאורך תקופה ארוכה שדי יהיה בה להיספג במקום המעורער והמנוצל. ולהחלים. שקט זה לסגור את הדלת אחרי, ושאני אהיה שם לבד לבד. דקות ושעות וימים של מרפא. שקט שקט שקט. שאני אנהל את המשאבים שלי, ולא משנה מהם, אם זה הזמן או הכסף או התחביבים או כל דבר אחר שתעלו על דעתכן. אני הולכת סחור סחור כי אני לא רוצה לדבר ברחל ביתך הקטנה. אבל אני כן רוצה לספר על שבר אחד גדול שאני חווה בימים האחרונים. אבל איך אספר אם אני לא רוצה להיחשף? אז אודי, אולי תנסה להבין אותי גם כך. אתה מכיר מצב שחלק חשוב מנשיות הולך ומצטמק??? ובפתאומיות??? בלי תסמינים אחרים???

מכבדת את ההגנות שאת מבקשת . והמשאלה הזו שנובן ללא ממש מילים יוצרת בעיות ...הנה סובייקטיבית ומלא כשלים ..מנציחה אכזבות והרגשה שלא מובנת ולבד . אתך בשקט בתוך הסערה משאירה לך המון מרחב ובכל זאת אתך ....

את מקסימה כתמיד. ואני עדיין מאמינה ומקווה שאודי יכול לעזור לי גם כך.

ההודעות.....אביב וואו, מצטערת, ממש לא התכוונתי שאשמע ביקורתית, כנראה שאת צודקת, לא ראיתי זאת זה בא מכוונה טובה אבל כנראה יצא עקום :( סליחה. יש בי המון ביקורתיות על כל דבר, למרות הניסיונות לשפר :( ירשתי מאימי. למדתי מהבית לבקר הכל כולל את עצמי הכי הרבה......באסה. מצטערת אם נפגעת ממני... אודי, אתה מרגיש ביקורת בדבריי, לאחרות? ואחרות גם? אתן מרגישות ביקורת? חשוב לי לדעת כדי לתקן :( דבר נוסף: לא מצליחה לחזור לשמור על המשקל..שנה שלימה פלוס כמה חודשים לקח לי להוריד במשקל, ואחר כך שנה שלימה שמרתי על משקל תקין ועכשיו??? השמנתי וממשיכה לעלות...לא מצליחה לחזור אחורה....ביקשתי עוד פגישה אולי אתחבר לספה, היא לא יכולה, אבל בפגישה הבאה אראה ואנסה לדבר על המחסום, מרגישה שהספה נמצאת אי שם ויש מחיצה בין הכיסא שמולה לספה שם...ועצוב לי היום ומנסה לחזור לאזן באוכל לפחות שלא אעלה יותר לפחות זה.....מרגישה כאילו הדברים קשורים אחד בשני, הגיוני???? כאילו עד שלא אתחבר ממש אמשיך לאכול :( אוף.

היי מיכל, האם קראת את ההודעה שכתבתי למטה? אשמח לקבל ממך משוב על מה שאכתוב לך.... רוצה להגיד לך שאני מאוד מזדהה עם חוסר האונים שקשור באוכל. גם באופן אישי הרבה פעמים אני נמצאת שם במקום שלא מצליח להפסיק לאכול... לגביי הביקורתיות זה לא משהו שאני שמתי לב אליו אצלך... וזהו... אין לי כל כך עוד מה לכתוב לך, רק שקראתי והרגשתי שאת נמצאת במצב קצת לא טוב לעומת תקופות אחרות שלך... שלך, הילה

תודה...וששמת לב, בהחלט תקופה לא טובה...כמה אישו סביב האוכל :( תמיד חשבתי שרק אנורקסיה זה בעייתי...וזה ממחשבות וכו'...

הכי בעולם מבינה מאיפה הדברים באים ברור לי שאני גם רגישה מאוד מאוד מאוד .. תודה שאת מבינה . ואוכל ..יקרה נושא עמוק שומעת את הצעקה שלך לעזור לך לעצור את ההרס המתחדש ... ואולי שני הנושאים קשורים ..את יודעת מותרלך להצליח ומותר גם להכשל מותר לך להיות אדם שלא מבקר את עצמו... ועוד מחשבה ...הקשר המחודש לאמא מעיר איתו את הקושי והאכילה ...הספה זה רק סיפטום אפשר לדבר גם מהכסא ..המקומות הקשים הם הבעיה האמיתית שאנחנו נוטות לברוח ממנה לאוכל ..חיבוק ליום מקסים

שצועדת אחורה..אביב, טוב שאת מבינה ורגישותך מקסימה בעיניי... כלום לא פשוט :(

אני רוצה לקחת חופש מהטיפול השבוע משהו באימון שלי נסדק...

היוש:) זו פעם ראשונה שאני כותבת לך אז נעים מאוד, אני הילה... יכול להיות שנראה לך שאנשים ששנים בטיפול חסינים לכל התחושות האלה, של לצאת לחופש מהטיפול וכל זה... זה מוכר לי מאוד, אצלי זה קורה שמתחילים להיפתח דברים ושלא בא לי לדבר... אשמח להכיר אותך יותר... הילה

זה הזמן לקחת עוד פגישה ...לחזק את האמון לא לברוח . אתך

עם מה שכתבו לך...גם אני לעיתים רוצה חופש מהטיפול..אבל זה קורה באמת כשהאדמה רועדת שם. מקווה שתדברו על זה על הרצון לחופש ועל האמון, האמון, זה הדבר הכי בסיסי בטיפול וחבל שתרגישי כך.

היי אני פונה אליכן, החברות שנמצאות כאן. היום אני רוצה לנסות להשתלב ב2 עצים שתפתחו... אני לא יודעת אם אתן מודעות לזה אבל יש לי קושי חברתי מסויים... אני עדיין לא יודעת להגדיר בדיוק מהו? אבל כן יודעת שמתקשה מאוד לקחת חלק בדיונים שיש כאן בעצים שנפתחים... אבל היום אני כן רוצה להיות שותפה ולקחת חלק... למה אני כותבת את זה? כי חשוב לי שתדעו אולי תוכלו לעזור לי להשתלב? הילה

אוהבת אותך

כאן קשה לראות..רק ממה שאת כותבת לפעמים על התנגשויות בעבודה. פה צריך אולי לראות מה קורה עם דמויות סמכותיות..איך לדבר איתן אולי..כי חברתית אי אפשר לדעת, לי את נראית מאוד חברותית דווקא ;) משתפת ומשתתפת...

לפעמים הכעס לא עוזב אותי עד היום. הוא מלווה אותי עמוק בפנים- על חוסר האמפתיה המשווע לטיבם של קשיי מצד פסיכולוגית קלינית בכירה שלא השכילה להציע טיפול מותאם ויצרה מצב של רה טראומטיזציה מטלטלטת. ייתכן שמול מטפל אחר לעולם הייתי מגיע למצב/ החלטה לחתום נכות וכל ההשפעה על תחושת הזהות שלי לא הייתה מתרחשת. המחשבה על מה היה יכול להיות בדיעבד אילו... זה קצת מציק לחשוב מה אילו. אולי כל הכעס המתמשך היה נחסך בעצם אבל אני במקום טוב עכשיו בסהכ. צריכה לטפל בי בכלים מתאימים יותר ולמצוא אותם. מעצבן שנרשם בי זכרון ממאיר של כעס מזדעק בטיפול ההוא שלא קיבל הכלה ועיבוד בתוך הטיפול עצמו. אני מוצאת את עצמי עד היום מתקשה לבטא כעס כשצריך מול גורמים חיצוניים מתי שזה נחוץ לכעוס עליהם, מוותרת, בולעת, מתאפקת, מבליגה... לדעתי חוסר היכולת לכעוס ישירות ולמחות ביום יום כאשר יש מקום אמיתי וענייני לכך קשור בעובדה שמשהו בטיפול ברגש הכעס העצום שעלה אצלי בטיפול פסיכולוגי דאז לא הושלם כמו שצריך. עדיין קשה לי לבטא כעס ישיר ומצד שני אני כעס ממלא אותי מבפנים לעיתים.... איך לומדים לתת לו ביטוי קומיוניקטיבי בלי לחשוש מ'נקמת האחר' או הרס היחסים? כעס. ועוד כל מיני רגשות. גם טובים. מרגישה הכל כיום. כולל אהבה המטפלת הנוכחית אמרה לי שיש קשר בין הקשיים התפקודיים שלי והרגישויות לעובדה שנולדתי פג זעיר. אודי אם אתה מכיר מחקר וחומר כתוב בנושא של השפעת פגות אשמח לקבל הפניה. זה מעניין אותי.

תמיד שמחה שאת צצה מה שלומך???? איך הלימודים, הזוגיות .. קראתי שאת בטיפול חדש מאוד שמחה עבורך ...מוזמנת לשתף יותר עם נכון לך

לפני כארבעה חודשים התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל עו"סית קלינית. בהתחלה היה לי ממש טוב, הרגשתי שהיא נותנת לי כוחות ושדברים בחיי משתנים. בחודשיים האחרונים הרגשתי שאנחנו נכנסות לעומק הכאב. לא הצלחתי להחזיק מעמד בבית משבוע לשבוע, הרגשתי מוצפת וכאובה. אז התחלנו להיפגש פעמיים בשבוע. וגם זה היה לי קשה מאוד. אז התחלנו להיפגש שלוש פעמים בשבוע. הזוי... הרגשתי שהכאב מציף אותי. שאני הולכת עם בור בלב, עם מועקה ענקית. תפקדתי כמעט במאה אחוז מבחינת בעלי והילדים והבית. הרגשתי שאני יוצאת מהפגישות מרוסקת. הרוגה. מבלי יכולת להתרומם. היה לי קשה לנסוע חזרה הביתה. באיזה שהוא שלב המטפלת הציעה לי לקחת כדורים. כדי להקל מעלי את הסבל ושנוכל להמשיך בטיפול. זה שבר אותי. מה את לא סומכת עלי שאוכל להתמודד לבד? אני רוצה להתמודד, אני רוצה לקבל ממך כלים לעמוד מול הכאב שלי. אני לא רוצה לקחת כדורים שיפחיתו לי את הכאב... עשיתי הפסקה איתה. רציתי לבדוק ולברר עם עצמי ועם אחרים מה נכון לי. אחרי שבוע וחצי שלחתי לה מייל שאולי אנחנו יכולות להמשיך את הקשר בצורה אחרת. שתקל עלי ותעזור לי. ולא שרק תכביד. הרגשתי שאני לא יכולה להיפגש איתה כי הגענו לרמה של קרבה ואינטימיות שמאוד פחדתי ממנה. אז ביקשתי ממנה שנפגש בהתכתבות במייל. התכתבנו. הבנו ביחד שאני מרגישה בטיפול שהרע עולה על הטוב. שכדי לשאת את הקושי הרב שהטיפול מעלה צריך שיהיה מספיק שקט בפנים שהטיפול נכון וטוב לי. ואני לא מרגישה ככה. אני כל הזמן חוששת שאולי זו לא דרך נכונה. שאולי זה לא טוב לי. ולאחרונה הרגשתי שזה עושה לי ממש רע. אין לי בעיה להתמודד עם כל קושי שבעולם אם אדע שהוא יצמיח אותי. שהוא יעשה לי טוב. אבל פה אין לי את הבטחון הזה. החלטנו ביחד שאולי זה לא מתאים לי הטיפול. ונפרדנו ככה במייל. זו היתה פרידה כואבת. מאז כמה ימים אני עם כאב גדול בלב. אני חושבת הרבה על המטפלת כי ממש נקשרתי אליה ואני אוהבת אותה וסומכת עליה. חושבת מה נכון לעשות, אם נכון לחזור אליה לטיפול, אם נכון לחפש סגנון טיפול אחר.. אני ממש אבודה. מחפשת את דרכי באפלה.. אשמח לעזרה ולהארת הדרך.. תודה רבה!

אודי, לא הבנתי את תשובתך. האם ניתן להביא את הגוף למצב של מוות פיזי, באמצעות שימוש בכלים היפנוטיים בלבד, בלי לנקוט פעולות אובדניות ממשיות ומכוונות? במילים אחרות, האם היפנוזה היא דרך יעילה למי שמחפש מות קל ונטול סבל?

הי לך , את יודעת כואבת משאלת המוות שלך ... רוצה לשתף לנסות להתמך מבלי לחשוב מחשבות אובדניות . אנחנו כאן ...

מה שלומך? התאוששות קצת? ותקווה?

תודה על ההתעניינות. ריגשת אותי מאוד. נראה לי שהכאב הפך לזעם.... נטע.

אני קוראת את כולן ולא מצליחה להשתלב בעצים שנוצרים. לא יודעת מה לאמר או איך להתייחס. מרגישה בדידות לאחרונה.... הייתי רוצה להכיר בן זוג אבל אין לי מושג איך לעשות את זה וגם אין לי כוח לזה כרגע.... עומס מטורף בחיים. חשוב לי לא לעלות במשקל בימים העמוסים. מרגישה עצב כמו ענן מעליי... לא יודעת לאיזה מילים אני זקוקה... צריכה. מילים מדויקות

הי הילה גם אני לא יודעת לאלו מילים את זקוקה . הדבר שהכי עלה בי זה לצעוק לך תרשי לעצמך לחיות !!!!! זה בסדר עמוס לך בטוב את עושה צעדים מדהימים קדימה כן זה מפחיד כן ההרס העצמי מבצבץ וזה טוב שאת לא מאפשרת לו . ומילים , כל דבר בזמנו ובקצב שלו ...חיבוק

מצטערת שמציפה ... אבל למה נותנים לאנס הזה (קצב) להיות נוכח בפריים טיים ... אנחנו כל כך שקופות שזה כואב.. סליחה שאני מוציאה את זה ככה כאן בכל מקום אחר זה חושף אותי .

הי אודי, בהשראת הספר שכתבת ושקראתי, עלתה בי תהיה אם אפשר להיעזר בהיפנוזה עצמית למטרת סיום החיים. האם, למשל, אדם יכול לתת לגופו הוראה לפעול, במודע או לא במודע, לקראת הכחדתו? קוראת קבועה

רואה רק כותרות וזה מעצבן....אתמול לא יכולתי בכלל להכנס לפה, לא היה חיבור. ועכשיו יכולה רק לכתוב ואיני יודעת אם אראה בכלל תגובות או שאמשיך לקרוא רק כותרת שלא נפתחת :( בכל מקרה הספקתי לראות קצת, ראיתי סוריקטה את שלך, בקשר לקרבה לילדים והגבול...אז אני רוצה לומר לך שפעם זה היה נכון גם לגביי, הייתי נקשרת מאוד לילדים והייתי צריכה לדווח ולבקש לקחת לטיפול לפעמים והיה לי קשה לראות הורים שמסרבים לטפל בילד...למרות שתמיד המפקחת אמרה לי "את דיווחת וזה לא הילד שלך, הם יעשו מה שהם מבינים"...אחר כך הבנתי שאפשר לעשות כמה שניתן לא מעבר, הילדים האלה לא שלי, לא ילדתי אותם אני יכולה לחנך ובבית ההורים ילכו בקו שלהם וכמובן כשזה תואם זה מצויין ואם לא אין הרבה אפשרויות לשנות חוץ מלומר ולנסות. לא נעים לי לומר לך מכיוון שאת כותבת שאת לבד ללא ילדים משלך, אבל כשנולדו ילדיי הבנתי הרבה דברים בחינוך! וגם התאהבתי בהם אחרת מילדי הגן, אני יכולה לומר שהאחריות יותר גדולה על ילד שהוא לא שלך, אבל החינוך והאהבה גדולה פי כמה לילד שלך. פעם גם עבדתי מאוד קשה סביב השעון ובעלי אמר שאני מקדישה לגן יותר מהבית, הגבול פה היה קצת קשה, לשלב בין בית לעבודה אבל גם זה כבר עבר והיום אני מנוסה יותר ויכולה לעשות סדרי עדיפויות של בית ועבודה....וכל מה שכתבתי זה רק על קצה המזלג :) סוריקטה, זה טוב לאהוב ולחבק וכו' ילד שאתה עוזר לגדלו אבל לא על חשבון המנוחה שלך או על חשבון בריאות וכו', פה הגבול...לאהבה אין גבולות :) תאהבי אבל זה לא אומר שתבטלי את עצמך בשבילם, מקווה שהובנתי. בפרשת תולדות כתוב בתורה "אלה תולדות אהרון ומשה..." משהו כזה נדמה לי...ורש"י אומר למה כתוב משה שהרי מדובר אחר כך על בניו של אהרון בכלל? , עונה רש"י שכל המלמד תורה ילדים כאילו ילדו..הם כאילו הבנים שלו. אז כך גם את מחנכת ילדים ויש לך שכר כאילו ילדת אותם :) אודי, מעניין כמה הגבול בגן כן מצליח במקומות אחרים פחות, ואיך אתה חושב שיעזור לי להרגיש יותר ולהפתח אליה כמו פעם למרות שאני לא מתחברת לחדר? או לספה? כאילו יש מחסום ביני לספה...מה עושים? איך היא יכולה לעזור לי? לנטע, כואב לשמוע מקווה שתתחזקי ותתגברי על האבדן. אביב, לא הצלחתי לפתוח :( ולכלם מצטערת שלא עונה, מעצבן רואה רק כותרות. שלכם, עד שאוכל לקרוא אתכן, מקווה שאראה את התגובות :( מיכל

זה עושה מלא בעיות . אבל לאט בסבלנות בסוף זה נפתח ... ומיכל שיהיה סופש נעים וטוב לך

הי במבי יודעת כתבת פעם שאת אוהבת בגדים חומים ... צבעי הסוואה ?? מרגישה אותך כאן וגם קראתי שם למטה בעץ של מיכל שלא הרגשת טוב . איך את עכשיו ... חושבת עלייך על האומץ שיש בפיסול דמות . את יודעת שאני מציירת אבל רק ראש בלי גוף בכלל ... רק המחשבה לנסות לצייר או לפסל את עצמי דיוקן עצמי מוציאים ממני עיצבונים בכל הגוף . ועדין חושבת על זה ... מזמינה אותך לשתף אם נכון לך איך היה ....

אני חולה כבר שבוע וחצי מרגישה ממש לא טוב ולמרות זאת הלכתי השבוע לפיסול למפגש הראשון והייתי קצת כמו זומבי . האצבעות שלי ממש לא ייצרו כלום . לא יוצא לי מהפה אפילו צליל דק . צרידות מוחלטת מקבלת סטרואידים ונראה לי שסטרואידים מכניסים לדכאון עמוק . מאחלת לך ולכולכם שבת טובה. במבי . ואיך שאת רואה הכל ורגישה כל כך .. תודה...

מניחה שגם הסטרס מהפיסול תורם למחלה . שימרי עלייך

מפחדת שתגיד לי שאני באמת לא מתאימה...

אתה חמוד אמיתי ....אהבתי

אולי אני באמת לא מתאימה לפה. מצחיק שפה קשה לי עם מילים כתובות. דווקא מהמטפל הרבה פעמים ביקשתי שנתכתב במקום לדבר. בדרך כלל זה דווקא כן משהו שאני נעזרת בו. אני רוצה להיות פה, להרגיש חלק אבל לא מצליחה והרבה עסוקה בלבדוק את זה. מבינה שאי אפשר פה בלי מילים...

אולי כי אצל המטפל אפשר גם אחרת ולך יש את הבחירה והשליטה. אולי גם כי בכל זאת את רואה פנים ומימקה ותנועה אולי כי כאן זה חשוף ופחות בטוח מה שברור ומובן זה שאת מאוד מתאימה ויש לך חלק נכבד וחשוב מאוד כאן בקבוצה . את יקרה וחשובה לכולנו

הלבד העכשווי שלי תוקע אותי מאוד. אני יודעת את זה. לכאורה אני חיה, עובדת ומתפקדת. אפילו יש לי כמה חברות (: יודעת שגם משתדלת לנסות ולשפר את החיים שלי. אבל, איפה שהוא עמוק נראה לי, ולא יודעת אם זה תמיד קיים או לא, בעיקר אחרי שקשה ורע ולא משנה באיזה תחום. עולה ישר המחשבה של רע. שבסוף אהיה לבד אז למה עכשיו להתאמץ. אנסה להסביר עוד, למשל, התחלתי לאחרונה לעשות לייזר (הסרת שיער), ולפעמים עולה לי המחשבה של למה. למה בכלל לעשות, למה אני חושבת על העתיד.. הרי בכל מקרה יהיה רע ואהיה לבד וכו'.. עכשיו נגיד, מנסה לאכול יותר בריא וקצת לרזות, אולי לעשות קצת כושר ואז שוב חושבת לעצמי, למה בכלל אכפת לי ממה יהיה מחר. ועוד דוג' מנסה לחסוך קצת כסף, לא משנה כרגע אם מצליחה או לא, אבל זה כן במודעות, ושוב עולה המחשבה, בשביל מי אני עושה זאת? אני הרי אהיה לבד ואני לא מתכננת לחיות לבד כל חיי.... אז למה לחסוך? ואתמול היה יום כזה, הגעתי הביתה והדברים עלו. היה אתמול משהו בעבודה שגרם לי לחשוב שוב שאני תקועה ולא מתקדמת, ושאולי לא מעריכים אותי מספיק (וכאן גם אכניס את זה שבסוף לא הולכת לקורס שרציתי מכל מיני סיבות שלאו דווקא קשורות אליי וזה ממש מאכזב אותי). אתמול גם היו מחשבות על השבת הקרובה שאיפה אהיה, ומשם הדרך קצרה לזה שאין לי משפחה ושאני לבד... והיה לי סכין בתיק כי לקחתי לעבודה בשביל לחתוך ירקות... ונראה לי פעם ראשונה שחשבתי להשתשמש בו כדי לפגוע בעצמי. זה לא קרה, כי אני בעיקר מפחדת וגם יודעת שזה לא באמת טוב בשבילי. אתמול שלחתי לה הודעה שלא טוב לי ושאלו הדברים הקבועים.. אבל בסופו של דבר מה שמפיל אותי ומה שמכניס אותי לדיכאון, זה פחות החברות או העבודה, אלא הלבד. הלבד שאומר לי שאני דפוקה שתמיד אהיה לבד, שרוצה משפחה ולא יודעת אם תהיה. והיום בטיפול- היא ניסתה להבין יותר... ואולי רק עכשיו היא הבינה שבעצם ה- לבד של עכשיו גורם לי לא לרצות לחיות. והיא נתנה לי שעורי בית למשהו שקשור לזה. היא גם קצת "נכנסה" בי היום כהגדרתה, וזה דווקא היה בסדר גמור בשבילי. נראה לי זו ההודעה הכי ארוכה שלי. אז בקצרה, אודי ועוד מי שקוראת. אפשר לשנות את המחשבות התוקעות? האם יש לי למה לחיות אם אהיה לבד? אני הרי לא יודעת מה יהיה בעתיד אלא רק עכשיו.. היא אורמת שאני צריכה לקבל את זה שעכשיו אני לבד ושזה קשה/ מבאס וכו.. מקווה שאיכשהו הייתי קצת ברורה.

הלבד הזה באמת קשה ולא פשוט . מסכימה עם המטפלת שאת חייבת לקבל את עכשיו ולקוות לעתיד אחר. מחשבה בעיני לא גוררת מציאות אבל מקבעת אותנו להתנהגות כזאת שמצדיקה אותה. למשל טיפוח עצמי שבעיני אין לו קשר ליחד או לבד כי עם עבורך אבל כמובן שאם תזניחי את עצמך גם החברות שלך לא יהיה להן נעים בחברתך ... וחנה חושבת גם שהציפיות שלך מבן זוג קצת אולי גבוהות מידי . זוכרת שכתבת כאן כמה פעמים על מפגשים נחמדים אבל סגרת אותם עוד לפני שניסית ....ויקרה רואה המון שיפור בעבר לא ניסית בכלל עכשיו קצת יותר ובעתיד אני מקווה עוד יותר . גאה בך על ההתמדה בטיפול .. זה ממש לא תקועה . שיהיה סופש נעים למרות הכל

ורק לגבי בחורים, לא הכל קשור אליי, ולמשל הבחור האחרון הוא זה שלא רצה ואני דווקא כן, אבל נראה לי שלא כותבת בדרך כלל...

לא כתבתי כל כך בזמן האחרון, אבל אני כאן כל יום וקוראת את כולם. מעניין שלפני שבוע, וזה היה בסופ"ש כתבתי הודעה שקשה וכואב לי ואודי ואביב, הייתם בטוחים שמדובר כרגיל בקושי של הלבד והסופ"ש... המחשב שלי עדיין דפוק ולא קניתי חדש והפלאפון שלי גם... ולכן אין לי כלכך כוח לכתוב.. אז באתי להגיד שלום ושיהיה סופ"ש חמים ונעים, עד כמה שאפשר. אני עוד מתלבטת איפה אהיה, מקווה שיעבור בשלום

בגדתי בה, נפגשתי עם מטפלת אחרת, רק רציתי לראות איך ארגיש, איך תתיחס אלי מישהי אחרת, הרגשתי כבוגדת והפגישה היתה מלחיצה, להציג את עצמי היה מוזר, הרי כל מה שאני מכירה בעצמי זה בזכותה. כל כך מתביישת במעשי. עכשיו אני חוששת שאולי הן חברות ואולי דיברו בינהם והחדשה שיתפה אותה, ועכשיו היא תתאכזב ממני, ולא לא עזבתי את הטיפול. אבל עכשיו מפחדת לחזור.

מכירה את ההרגשה, וחושבת שכנראה את לא מרגישה שהטיפול שלך הוא הכי טוב עבורך.. ?! אצל המטפלת הקודמת שלי, הרגשתי תמיד שקשה לי ושאני צריכה לנסות מישהי אחרת בכדי להרגיש אם הקושי הוא אני או היא... היום בטיפול הנוכחי, אני מרגישה שהמטפלת שלי מדהימה ולעולם לא ארצה להחליף אותה. ואין לי אפילו מחשבה על אופציה אחרת... הייתי ממליצה לך לספר למטפלת הנוכחית שלך על כך, ולנסות להבין מה גרם לך לבגוד... Aya

יקרה נו ו... כולנו טועים לכולנו חלקים פגועים לכן אנחנו בטיפול ..החכמה אומץ וכנות.. להגיע ליישר מבט לספר לשתף להתנצל להבין למה ? להבין מאיפה ? לזכור לפעם הבאה את כל הטוב שגילית שיש לך מהטיפול הזה ...ואולי אולי רווח אדיר של צמיחה של רצון להתחייב לטיפול הזה . להעזר באמת במי ששם עבורך .. מאמינה בך עם אומץ לספר ..אתך בלב

איך אודי? איך אפשר להביא דבר כזה לטיפול? היא תפגע נורא...לא רוצה לפגוע בה.

אודי יקר לקח לי זמן שהאסימון ייפול והוא נפל בסוף כמובן שלא מוכרחים עכשיו רק ... שזה כל כך מורכב להסיר את הניתוק הזה .. כבר שנתיים מוציאה גרגר גרגר כי להסיר את הערמה יגרום למפולת ...שאף אחת מאיתנו לא ממש יודעת איך..מורכב ,לכל אחד מחלקיי קשר אחר לגוף ושימוש אחר בו , עצוב אודי אבל לטפל בו זה לא רק לעמוד מול האבדנים והפגיעה , זה לעמוד מול אוןטומטים הרסניים ביותר. של תיכנות רב שנים ומיומנות מופלאה של אבי מולידי . כאן נדרשת משנה זהירות לא למצוא את עצמי במקומות שאני לא מוכנה להיות בהם שנית. עצם הנגיעה בנושא הוציאה את ההרסנים וגרמה לסוף הטיפול הקודם ..עכשיו בנוסף לקושי ממה שחבוי בהגנה הזו (הניתוק) נוסף גם הפחד שגם היא לא תעמוד בזה . בשנתיים האלה עשיתי המון דברים שיניתי המון הרגלים ועדין זה כל כך טיפה בים .. מאמינה שהשילוב של הקורס הנוכחי והטיפול יגרמו לסדק להתרחב לפחות לבושה והאשמה להפחית מעצמם ... מקווה שהכתיבה על הנושא וההתעסקות בו גם אם מתוך הניתוק יגרמו ליותר חיבור ...בכל פעם עוד קצת והכיוון קדימה :)

קשה כל מה שקשור לגוף.. כמו שאת כותבת... לאט לאט טיפה ועוד טיפה את לא באותו מקום איפה שהיית לפני שנה או שנתיים.. איתך, ינשוף

ינשופי יקרה ..נכון ומזכירה לך שגם את לא איפה שהיית לפני שנתיים. יחד יקרה צעד ועוד צעד ...אנחנו יכולות לנזק ולרוע. חיבוק

אביב את מדהימה. רואים שההבנה והמודעות שלך על עצמך מקדמים אותך.. לאט אבל בטוח. Aya

הי איה תודה על המילים ,על תזכורת חשובה בכוחות ומודעות. חושבת שמילת המפתח בצמיחה שלנו זה המודעות הקושי להבין את הניתוקים את הנזק את מי שאנחנו. מכאן זה רק קדימה ...שוב תודה על היותך ...

רק להרגיש בטוח אני יודעת שאני כל הזמן משתפת אותו דבר אבל התקווה בשיתפים האלה היא שאתחיל להאמין ולקבל.. כל כך מותשת מלהלחם , מההתנגדויות, מהמאמץ להחזיק את הכל בפנים.. המטפלת שאלה אותי "כמה זמן את לא תקבלי את זה?" ואמרתי לה שאני זקוקה לזה.. כי זה מאפשר לי לתפקד, לקום בבוקר וכו' אבל אני יודעת שהם תירוצים... אני פשוט מפחדת מאוד... כמה זמן אפשר להיות במקןם הזה? כמה??

הי יקרה חמלה כמו שכתבת לי לא מוכרחים עכשיו כמו שאודי אומר... והכי בעולם מבינה את הקושי אוהבת ומחבקת

עלו סיוטים נוראים שוב בחרתי לנתק אותם... לא להאמין , למחוק...

קוראת אותך ...חמלה אהובה הכל בסדר ...תני להם מקום הם זאת את ...בבבקשה קבלי את חלקייך תפסיקי לעשות לעצמך את מה שעשו לך כל השנים . אוהבת ומחבקת