פורום פסיכולוגיה קלינית

קרן אור אכן שוגייה לא פשוטה בכלל ....מה זאת תוקפנות? מתי עובר הקו האדום ? אצל האחד מילים ביקורתיות , התקפות זעם , האחר יהיו קללות הקש ששבר את גב הגמל ... המטפל לפי ראייתי ונסיוני הוא קודם כל בן אדם , עם יכולות כאלה ואחרות עם יתרונות וחסרונות . עם חוזקות וחולשות כולן באות לידי ביטוי בטיפול . עד לפני כמה זמן אני חושבת רק כשאודי שיקף לי את מה שהרגיש בעניו תוקפנות הבנתי משהו , שאולי היה צריך להיות לי ברור כל הזמן , אבל משום מה חשבתי שיש דרך מסויימת למטפל ובעצם המטפל לומד להכיל את המטופל . לא לקחתי בחשבון עד כמה ההבדלים באנושיות של כל מטפל באינטרקציה שלו מול המוטופל משנה את פני הדברים .את הטיפול כולו ואני אנסה להסביר אודי כתב לי שהשיח היה תוקפני זאת לבקשה שלי , אודי לא נפגע ויכל להכיל את התוקפנות הזו , לעומת זו היו כבר מקרים שראיתי כאן את אודי מגיב בכעס ואפילו בפגיעה .. לקחתי את כל השיח לטיפול הנוכחי המטפלת לא הצליחה להבין ,מה היה תוקפני בשיח ..הבנו כן את ההרגשה הלא טובה של אודי מול המילים הטובות שלו וחוסר שביעות הרצון שלי ויותר מזה התחושה שלא מבינים אותי , ידעתי שהיה בי תסכול, כעס אבל האמת שלא הרגשתי שהיה שם תוקפנות מצידי(לכן כל כך היה חשוב לי השיקוף של אודי )...בידיעה ברורה שבדיוק מקומות כאלה היו נחווים בטיפול הקודם כתוקפנות. אישית הבנתי על עצמי לזהות מתי התגובה שלי תחווה כתוקפנית על ידי השני . יותר מזה למדתי שמה שלאחד נחווה כקשה לשני פחות והעיניין הוא הקשר בן השניים , לי ולאודי יש קשר שנבנה כאן במשך הזמן שאני כאן . המטפלת לא יכלה להבין את הנימים הקטנים של הקשר ומכאן לא יכלה לחוש את אותה תוקפנות שאודי חש .. מכוון והטיפול הקודם שלי הסתיים בדיוק בחוויה הזו , סביב המקום הזה של כמה היא יכולה להכיל . בטיפול הזה עמדנו חודשים מספר רק על השיח מול מה שנקרא החוזה הטיפולי . הפעם היה חשוב לי גבול ברור שחור לבן לא גמיש . עד כמה עד איפה עדין אני בודקתת ובוחנת מה הם המקומות שהיא כבר לא תוכל להכיל כמטפלת ויהיו נקודות החולשה שלה (לא מתכוונת ליפול אלהם ולכן מדברת עוד ועוד רק עליהם עד כמה עד איפה ). בטיפול הקודם יצאתי בתחושה של מפלצת שאיש לא יכול להכיל אותי , כשדיברנו כאן בטיפול על המקומות על ההתנהגות שלי היה לה קשה להבין איפה התוקפנות הנוראית שלא ניתנת להכלה , לי היה קשה להבין (ועדין) שיש דברים שהם לא שלי הם שלה של האדם שהיא ...מעולם לא קיללתי את המטפלת מעולם לא צעקתי או הפכתי דברים , מעולם לא פגעתי בצורה מכוונת ...אצלי התוקפנות הקיצונית ביותר , שיכולה לבוא ואני מודעת שהיא קשה יותר ממכות ..זה היכולת לפגוע בשני עד מחיקה שלו לגמרי (זה קרה לי מספר פעמים בחיי ,לצערי פעם אחת גם בטיפול , שתינו נהגנו בתוקפנות זו מול זו ) התקפות הזעם שלי הם רק מול עצמי וכשאני לבד עם עצמי (גם שהייתי קמה בטיפול הקודם ומסתלקת כדי שזה לא יהיה מולה היא חוותה את זה כתוקפנות למרות שהסברתי לה שזה לטובתה) מנסיון שלי היום חשוב ביותר לדבר על הדברים , להנכיח אותם ..לכל מטפל דרך העבודה שלו הקודמת הייתה ישירה אותטנטית קרובה מאוד מאוד ..זו היום יותר רחוקה יותר יכולה להכיל ..ובכל זאת אני ביקשתי (גם בקודם ביקשתי רק בדיעבד היא הבינה שצדקתי ) דברים שעל פניו ניראים לרעתי כמו בלי מיילים , שיחות טלפון קצרות שיהיו בתשלום ושכך הם כמו עוד פגישה ואז זה אפשרי. מבלי שאחר כך תהייה הרגשה של אוף עוד פעם הנודניקית הזו ואז הרגשה שדי נמאס ותחושה של פריצת גבול... הקודמת פיתתה אותי לכתוב לה עוד ועוד ..ממש במילים תיכתבי אני כאן , כמה שאת רוצה ..כשאמרתי שזה לא טוב ובבקשה שלא תגיב אמרה לי זה בסדר ...בשלב מסויים היא אמרה לי די לא יכולה יותר זה מעיק ..התחושה הייתה קשה שלקחו לי את המרבד וזרקו לתהום זאת הייתה התחלה של הדרדרות יחסיינו .. קרן מה שאת יודעת בודאות שלא טוב לך תעמדי על זה שלא יהיה ...במידה מסויימת המטופל צריך לשמור שהטיפול לא יגמר שלא למתוח את החבל יותר מידי כי טיפול בסופו של יום , זה קשר בן שני אנשים עם תלות ואינטרקציה הדדיים ...והמטפל הכי הכי מכיל הוא בן אדם וכמו כולם כשלוחצים על יבלות זה כואב ....

:-( סוריקטה

אכן סוריקטה עצובות ... ומניחה שגם בך כמו בי זה מעורר תהיות אישיות על האימהות שלנו והקשר המורכב איתן.. חיבוק ענק ענק

מעורר מחשבה ממש...על הדור ההוא שהאמין עוד בשלום והחכמה של אותם אנשים, היום הפוליטיקה כל כך שונה :( וכן גם על הדור של ההורים שלנו והקשרים עם כלם....

שכיח שמופיעים בצורה פתאומית מטלטלת? אני זוכרת שבאתי לטיפול פסיכולוגי כי בין היתר רציתי להיות פסיכולוגית. נהניתי לבוא לשבת ולדבר. הסיומי שעות והקטיעות האלה עוררו דברים. אבל הכי מוזר הייתה התגובה כשהתחלתי להקשר רגשית אליה. התחלתי לשנוא, להתמקח על המסגרת וכ ופתאום בין הפגישות הופיעו לי חוויות גופניות ורגשיות עזות ומטלטלות שבשיא קריאות זעקה של ממש מתוך חוסר אונים והרגשה שהחוץ צריך לבוא לקראתי לעזור לי ולא להיפך. שלא יטילו אחריות עליי. הכל קרס שם ונהיה רע וגרוע על רקע כשלים התערבויות חודרניות שהשפיעו עליי וכ. הכי יצאתי משם עם הבנה איך נתתי לאנשים בעמדת סמכות להשפיע עליי ושנאה עזה למצב עניינים שכזה בעתיד. שנאה עזה לכל מי שבאים מלמעלה ומתיימרים לפעול ולהתערב כסמכות למשהו האם ככה צריכים להתרחש השחזורים הרגשיים באופן פתאומי מטלטל בלי שום הכנה להציף ולזרוק אותך לתוך חוויות בזמן שהמטופל מזדעק כועס ולא מבין מה קורה? אודי אתם אנשי מקצוע עם אחריות משפטית לא? זה הסטינג המסויים הזה שעורר את כל הדברים - ברגע שאתם עונים 'לא יודע' אני מצטמררת לחשוב איזה חוסר אחריות זה להכניס מטופלים לתוך פרקטיקה של תנאים בלי להיות אחראיים לשום דבר ממה שמתעורר או לאופן שבו זה מתעורר לטוב או לרע. אני נשארתי עם הבולימיה אודי. שחזרו לי חוויה רהטראומטית של נטישה ועד היום אני לא מבינה עד הסוף בשביל מה בעצם ומה אני אמורה לעשות עם זה. יש עין לראות מעמדת נפרדות אבל עדיין לא נפטרתי מקשיים סימפטומטיים באכילה וכישורים ניהוליים מחפשת בנרות עזרה מועילה ותסכולי המציאות פשוט הורסים לי כל פעם מחדש. איזה בזבוז זמן...

ממה יקרה! מלא הודעות ואודי הפסיק לצנזר :) למדנו להכיר, להבין ולהכיל אותך....אך באמת כבר מוגזם קצת לא? ממליצה שתקראי את כל ההודעות שלך ותנסי לענות כאילו זו מישהיא אחרת מהצד, טוב? כי פה מכילים ממש ועדיין זה לא טוב עבורך אז למה את כותבת לאודי לכלם..עוד ועוד על מטפלים ש"אתם המטפלים" הכללות וכו'? את מחפשת תשובה אצלו אם את לא מאמינה במטפלים? בפורם פסיכולוגיה??? חשבי על זה...שנה טובה ומתוקה והכי חשוב שלווה!!!!

תחושות ומחשבות ברגע הזה - האם יש להן מעמד של חלימה? לפעמים מרגישה מעין הוויות מטושטשות וטראומטיות ברגע הזה. כגון תחושה של חוסר יכולת לעכל את החיים שקורים לי. כאילו הכל מתרחש מחוץ ליכולת העיכול וההגבה שלי ואני נגררת עם הזרמים...מטושטשת ולא מעכלת את שטף הגירויים . אחרי קימה מלאה משינה המודעות הופכת רגילה ומוסחת בענייני היום יום למיניהם וההרגשה עוברת לי. אני חושבת שזה מתאר הוויה מאד עמודה אצלי שאחראית לבולימיה אולי. אודי איך מקבלים גישה לתחושה ששם ומתקנים שתהיה חוויה של יכולת עיכול תפיסה ובחירה? שתי רגליים יציבות על הקרקע ואני שיודע בדיוק מיהו ומה הוא רוצה. בלי טשטוש. איך עובדים על התחושה ההוויתית ההיא? בא לי שיכניסו אותי לתוך אי ודאות ויתאמנו איתי על היכולת לעכל ולתפוס בלי להטשטש לעצמי.

בהמשך לתגובתך אליי בנושא :"הדבר אכן מורכב מאד",אשמח אם תוכל להבהיר ולפרט קצת יותר,לאילו גבולות אתה מתכוון שאתם שם,ובהקשר הנל..,וכדי,לדברייך,לשמור עלייך ועל המטופל? ומעבר לכך, הייתי שמחה אם גם היית יכול להתייחס לעניין...,ואני בכוונה לוקחת את זה למקום מוקצן יותר,ומביאה תסנריום הבא: מה קורה אם אתה למשל וכמטפל נפגע שוב ושוב,כבנאדם,וכן כאיש מקצוע,מהמטופל הזה,כשתחושתך המקצועית מתערערת,שאתה מתקשה מאד,חש גם דחוי,חסר ערך,וחסר אונים בכל המצב הזה ובלהצליח לעזור לאותו מטופל,כשעולה בך אכזבה גדולה,מהמצב,מעצמך,מהמטופל שקיווית והאמנת שזה יצלח איתו,איתך,בינכם,,וכשאתה גם מרגיש,וכמו המטופל שמולך,כבר בבלתינסבלות,במיאוס ואולי אפילו כבר בתחושות סלידה אל מול אותו מטופל,שככ חיבבת בעבר,עדכדי התנגדויות וחסימות גם אצלך,ואולי אפילו כבר באיזושהי נקמנות שמופיעה (ונגד רצונך),ומחבלות כבר בכל חלקה טובה.וכשעולה בך יותר ויותר כבר חוסר חשק רצון או כבר אי אכפתיות מאותו מטופל. מה קורה אז??? ואיך ניתן בכלל להמשיך וכשכך?? וכשהמטופל עצמו שסובל מחרדת נטישה גדולה(ואחרי גם דברים שחווה),וחש קושי גדול מאד גם כך,כלוא בתוך מצב בלתי אפשרי,ונתון גם לכל התחושות הללו שלך,שמוסיפות עוד קושי וחרדה וחסימות.אבל זה המצב.ושני הצדדים סובלים.אבל אתה המטפל.והוא המטופל. אז מה אז........??? אודי אשמח להתייחסותך, ועד כמה שתוכל בהרחבה ובבהירות. תודה רבה.

הי קרן אור, ראיתי את תגובתך אל אודי וגם אליי שם למטה. כל-כך הרבה הודעות חדשות שכמעט חמקו מעיניי, כך שטוב שפתחת הודעה חדשה. אכן הייתה העברה וחוויתי את המטפל באופן שלילי מאד. היום אני מתביישת, אבל אז, כמו שכתבתי, לא ידעתי ולא ראיתי. גם המטפל שלי הרגיש לא פעם, לדבריו, ויתור. אבל בפועל זה לא קרה. אני מניחה שגם רווחי הזמן בין הפגישות וגם התייעצות עם קולגות (כלי אדיר, בעיניי) סייעו לשמר ולרפא. שלך, סוריקטה

מה שלמדתי מהסיום של הטיפול הקודם זה שהמטופל הבילתי נסבל לא תמיד בילתי נסבל לפעמים ואולי תמיד הזוגיות הזו של המטפל מטופל לא טובים .. אבל אותו מטופל יכול בהחלט להיות ניסבל ואפילו אהוב ומוכל על ידי מטפל אחר עם כוחות ויכולות אחרים ... בסופו של יום כולנו בני אדם ...

הי סנופקין חביבה ורבת חכמה, פליז, אל תתקפלי כי פתחתי עבורך הודעה. כלומר, אפשר קצת, אבל להסמיק ולהתיישר, טוב? אז בשקט. ששש... סנופקין - גם אני ראיתי (ומניחה שגם אודי, שמן הסתם קורא את ההודעות טרם העלתן) ומאד התחברתי למילותייך. את נותנת לי כוח. גם את. יחד זה מרגיש בעל נפח. סינרגיה. אודי, אני מקווה שזה עושה כיף גם לך ומגדיל נחת. הקבוצה צמחה קצת? שנה טובה, סוריקטה

הי סנופקין מצטרפת למילים החכמות של סורקיטה ורוצה להוסיף..מאוד אוהבת את מה שאת כותבת תמיד מחזק ופותח עוד ועוד ערוצים והייתי שמחה עם גם היית כותבת על עצמך , נותנת גם לנו את האפשרות להיות איתך ...

רגע לפני שאני יוצאת לנדודי. מודה לך מאד על המילים ועל שאת חולקת זאת איתי. ככה נכון לי לעכשיו. מרגישה שכותבת על עצמי הרבה, אולי אפילו יותר מידי. גם אם זה בין השורות. שנה טובה, שנה של חיבורים.

שלום לך סוריקטה אהובה. תודה שראית ושאת רואה, תודה על נוכחתך המחזקת. יש לך עין טובה ממש. לפני כמה ימים שמעתי משפט פשוט וברור כל כך: "מי שמאירים אותו הוא מואר" כ"כ יפה, כ"כ נכון, כ"כ מרפא. אני מרגישה שאת מאירה פה באור טוב ורך, גם בדברים הלא פשוטים שצריכים להיאמר. תמיד מרגיש לי שזה מהמקום המאיר באהבה. לכבודך: https://www.youtube.com/watch?v=H3Jlrjstbos&list=PLfPhO1zMeWcuLOSjBbj3KS781jTnxmrB4&index=3 מרגישה שהייתי פה קצת יותר מידי לאחרונה ואולי צריך לצאת לאיזה מסע נדודים. שנה של חיים טובים, לך סוריקטה יקרה, המשך צמיחה וחיבור לנקודה הפנימית שלנו. שנה טובה לך אודי, תודה על השקעתך הרבה ועל האכפתיות, שתראה ברכה והצלחה בכל מעשיך.

הי סנופקין, גם אני מרגישה שנכחתי כאן מידי וחושבת לקחת אחורה ולהצטמצם. מקווה שאולי חופש ראש השנה יסייע וירגיע. מצטערת על הזרקור, אם כך הורגש. אולי אדליק מעת לעת נר קטן. תודה, יקירתי, סוריקטה

הי מימה, קראתי את הודעותייך ותגובותייך. לי, לסנופקין. המממ... תראי, ראשית, אני ממש חושבת שההקאות האלה כאן, וגם קונקרטית *אינן* מהוות פורקן. אבל ממש ממש לא. אפילו להיפך. הן מעצימות ומביאות לידי ביטוי צדדים מאד חולים. חשבתי לי - את מתגוררת בבית ההורים, עושה בשירותים שלהם את הצרכים שלך וגם אולי מקיאה בהם (?) ובקושי מדברת עם ההורים. וואחד בוז אני מרגישה. ובסדר, בואי נגיד, שיש היסטוריה ואת אולי מחפשת לנקום או להעניש, ובכלל שם מערכת היחסים מלאת משקעים או מעוותת. אבל מדוע אנחנו פה בפורום משמשים בתפקיד הזה? אני סקרנית לדעת, ותוכלי לבחור אם לשתף או לאו - האם יש לך אחים? איך מערכת היחסים שלך איתם? של ההורים איתם? האם את מחכה שההורים ימותו ואז דירתם תעבור אליך בירושה? מה יקרה כשיזדקנו, וזה הולך וקרב. אם יזדקקו לטיפול סיעודי? תסעדי אותם? תתני להם להתבוסס בדמם? תמכרו את הבית כדי לממן טיפול סיעודי? ולדעתי - בעלי הבתים והפסיכולוגים החמדנים להגדרתך - בהחלט שווים את הכסף הזה (עשרות ומאות אלפי שקלים) כדי לתת מזור לנפש ולשפר את איכות החיים. בעיניי, זו השקעה מבורכת. כמעין ניתוח להצלת חיים. עצמאות. מניחה שדעתי כאן שונה משלך. וגם, המצב שנוצר מבחינתי כאן הוא שבכל פעם שמשפט מתחיל ב'פסיכולוגית ההיא' או שהוא מכיל מילים כמו נרקיסיזם ופטרנליזם וכיו"ב - אני לא קוראת ותופסת מרחק. מרק. כותבת כאן, אבל לא רק לך, אלא לעיניי כל הקבוצה, ולעיניו של אודי. כפי שרשמתי, אולי מישהו יוכל להפיק תועלת מכך, והמישהו הזה כולל גם אותי. בכנות מלאה הייתי רוצה שיפקחו עינייך. אפילו מתוך הלם. יש לך עוד הזדמנות. כי, זהירות, יוותרו עלייך. או שמא יש בך חלקים שכל כך חפצים בזה והם ינצחו. הם יכולים. חבל. שלך, שלכם, סוריקטה

תיראי תגבתי למימה למעלה ... בכנות גם אני הייתי סקרנית לגבי מימה האם יש עוד אחים או היא יחידה ... מצטרפת לרצון שלך שיפקחו עינייה של מימה ושל כולנו .. אף אחד לא יכול להכריח את השני לפקוח את עיניו או לצעוד צעדים , מה שלנו ניראה אולי בר יכולת לאחרים ניראה כבילתי אפשרי . לוקחת את עצמי כדוגמא , אין לי כל ספק שאני עובדת קשה ואפילו קשה מאוד בטיפול . יודעת שצעדתי קדימה המון המון צעדים (שאולי לאחרים יראו כפעוטים וחסרי חשיבות). יודעת שהמודעות האישית שלי גבוהה ביותר וזה מה שעוזר לי להתקדם . למדתי בחיי שלא כולם ככה ומה שנראה ברור כשמש לשני זה ירח שמאיר בשמים. למדתי שכשאני רואה ירח וצועקת ירח אחרים רואים שמש ואני נשארת לא מובנת לא ברורה , כואבת מתוסכלת ...אין אמת אחת בטח לא במדייה שלא באמת באמת מכירים . מבינה אותך ואת תחושותייך הקשות מול הפסיכולוגית ההיא ...לפעמים קשה לי להבין איך אודי מאפשר הודעות מהסוג הזה בעיקר הבוטות בהם ...ובכל זאת מהשיח בתקופה האחרונה, המילים שהיה לנו כקבוצה קשה לקבל ממימה, על השירות שהיא עושה במרחב הזה שלה / שלנו .... חשבתי לי מה זה אומר עליינו ? למה אנחנו מסכימים לקבל את זה ...ועדין מנסות ברכות באהבה לתת למימה מקום לא רק לחלקים הקשים ....לא מוותרות לעצמיינו ועלייה ... חושבת שאודי והמקום הרחב שמאפשר , מאפשר את זה גם לנו ...מלמד אותנו עוד ועוד חמלה ואמפטיה (מימה זה לא בשחצנות , זה באהבה רבה ותודה לך ), מלמד אותנו שגם בשיקופים הקשים לנו ללמוד לראות לגדול לצמוח ..ואולי סוריקטה לחמול לעצמיינו לראות את עצמיינו בתוך ההקאה הזו .. למימה יש תפקיד ומקום מאוד מאוד גדולים כאן בקבוצה ...

הי אביב, למימה יש תפקיד מאד חשוב כאן, אני מזדהה מאד עם מילותיה פעמים רבות. אין לכן מושג עד כמה. אי אפשר לפקוח עיניים בכוח, מי כמוני יודעת. הפעם קצת ניסיתי לתת בעיטה בטוסיק. אני בהלם מעצמי. לפעמים זה עובד הפוך ולפעמים כן עושה משהו. שלך, סוריקטה

כן יש לי אח וכן כך או אחרת אטפל בהורי לכשיזדקקו... מה זה קשור לעובדה שהמצב בשטח של מחירי שכר דירה הם מטורפים ביחס לכושר השתכרות בסיסי של אנשים?? ההורים שלי בעצמם חושבים שזה פסיכי לשלם חצי משכורת על חדר בדירת שותפים כשיש מיטה בחינם בביתם... וזה משהו שאני לשם שינוי גם מסכימה איתם. הפרשנות שלך את הבולימיה שאני לוקה בה שאקט של בוז היא לא נכונה. הבולימיה לא נובעת מבוז וכל הציור מצב הזה שאני עושה אצלם בשירותים ואולי גם מקיאה שם לא קשור לאיך שניסית להציג את זה. הבולימיה היא התמכרות שמחפה על ריקנות מסוימת בתחושת הזהות והעדר עוגנים פנימיים לאחור בהם ולחוש שייך ונטוע בממשות של כולם. זה לא אקט של בוז . לא שם ולא פה.

איך מכל ההודעות רק לשלי לא התייחסת? כאשר הודעתי היתה מופנת אליך באופן ישיר ועם שאלות וחיכיתי בסבלנות רבה לתגובתך ובסוף בחרת להתעלם??? תוכל בבקשה להתייחס להודעה הקודמת ??? ותודה לחברותיי שהגיבו, תקופה לא קלה, בעיקר תחושה של פחד, מחנק, ולחץ פנימי יומיומי, וגם מי שהיתה אמורה להיות משענת לא חלק מזה, גם היא כמו אודי בחרה מלהתעלם ולא להתייחס ברצינות להודעה ממני שהציגה מצוקה אז נוסף להכל גם אכזבה.

הי גולם, פליז, נסי לא לדבר כך אל אודי. הוא חבר ושותף שלנו. ולגבי הסתרה - מה שעלה לי במיידי, הייתה המחשבה על דברים שדווקא זזים בזמן חופש בטיפול. ושגם בחיים שלי הסתרתי צמיחה מעיני אמא. מעניין. בינתיים, סוריקטה

גולם יקרה ,לא רציתי לכתוב לך כאן רציתי להשאיר את המרחב לך ולאודי ...אז משתמשת בהודעה של סוריקטה אלייך . מבינה את התסכול שההודעה נשארה ללא מענה ובכל זאת ...לא רק על שלך אודי לא הגעב גם על שלי ושל אני 38 ..זה קורה זה לא נגדך.. בדקת עםהמטפלת אם קיבלה את ההודעה שלך . ולמה לא הגיבה . כואבת שככה מרגיש לך ,מפחיד ולא בטוח ומה יכול לעזור בכל זאת ???? השבוע כתבתי למטפלת סמס כמו שמוסכם בנינו היא לא ענתה .זה היה בשעת מצוקה אמיתית . כל מה ששיננתי לי זה שלא אפול למקום שלא ניראה שזה קורה .. כשביררתי איתה למחרת מה קרה ..מסתבר שלכ קיבלה את ההודעה .. ולגבי ההסתרה ,אולי כי חצי מחיי סוריקטה הם הסתרה של צמיחה של פגיעה של הצלחה של כישלון ...בטיפול אני מביאה את הכל אבל ממש הכל ..

אודי יש כל מיני הפרעות אישיות אבל לא ראיתי שמתייחסים לאנשים שאוהבים לדבר לאחרים בנימה פלצנית של סמכות כאילו הם גם מופרעים. ובעיני זה אכן מופרע . אנשים שמחפשים להעיר, לנזוף, לבקר, לשלוט, להדגיש את העליונות שלהם איכשהו. להציב את עצמם בעמדת סמכות מעל אחרים (בגירים) בצורת היחס ובנימת הדיבור גם כאשר זה לא באמת נחוץ רק כי הם מפיקים איזה סיפוק מזה או פשוט נדמה להם שככה טבעי שיהיה.... טיפוסים כאלה נראים בעיני אנשים מעוותים ומופרעים ברוחניות שלהם. האגו הזה שלהם שחושב שככה זה בסדר ומאמין שבאמת להם מעמד סמכות עליון להורות ולקבוע לאחרים להעיר ולחנך . הפטרנליזם הזה שאינו מתרחש ביחסים לגיטימים של הורה ילד אלא מועתק ליחסים בין בגירים שמישהו מרשה לעצמו לנזוף ולשפוט ולהעיר ולחנך בנימה ההתייחסות והטון בגיר אחר גם כאשר זה לא מתבקש באמת מתוקף הסיטואציה אלא מבטא נטיה אופי אצל הראשון - האין זאת הפרעת אופי כלשהי?? למה לכל הרוחות יש טיפוסים שמרשים לעצמם להתייחס כסמכות ופטרנליסטיות. בעיני זאת דרך לבסס שליטה. אקט טריטוריאלי מובהק. סוג של כוחנות. מה דעתך?

דעתך חשובה לי....

תודה לאה שגם את הבחנת בכך...

לא רוצה לכתוב את זה בעץ של גולם כדי להשאיר את המרחב לה ולגולם ... אבל לא רק ההודעה של גולם נשארה חסרת מענה כי אם כמה הודעות כולל שלי ושל אני 38 , זה דווקא מראה שאודי שלנו אדם בשר ודם ... :))))))))

הגבתי לכן יקרות שם למטה ולא עלה אז רק שתדעו קראתי אותכן ...תודה שאתן איתי מחבקת ואוהבת מאוד

ועל זה נאמר סבלנות , סבלנות לא קונים בשום חנות.... אודי תודה שהעלת הכל... ולכן בנות תודה , תמיד כייף להגיד שוב

יש לי חלקים גם כאלה עצובה דיכאונית ,כואבת.. מבחינתי זה אכלו לי שתו לי לא סובלת את החלק הזה . כדי לגעת בכאב בזכרונות שתוקעים אותי עדין בעבר אני חייבת לתת מקום למי שמחזיק בכאב . וזה כל כך קשה ,מנסה להבין איך אפשר שגם היא תהייה וגם אני בוא זמנית .. כי אם לא אני עלולה למצוא את עצמי מתחת לשמיכה נאחזת בדיכאון ובעבר . זה החלק שלמד שאסור אבל אסור לדבר אסור לבכות ומה שנשאר זה להשאר בתוך עצמי כמו רימון .... אני בתוך הכלא של הזכרונות שלי !!!!!חייבת למצוא דרך לצאת משם ,מבלי למצוא את עצמי בחוסר תפקוד כללי .... אודי סליחה שכותבת כאן שאתה כל כך עמוס...מוכרחה לפרוק את זה מתוכי ... והשיר של sia ... i am here הכי הכי מדייק אותי עכשיו ...סליחה

חמלה רק דרך חמלה לעצמך ולחלקים שבתוכך!! מאמינה שכך אפשר להכיל את הכאב .. רואה את הדרך שאת עושה ושאת עדיין עושה - תמיד איתך יקרה, ינשוף

את צודקת אכן חמלה ...אבל פוחדת פוחדת מאיבוד שליטה מהדיכאונות שזו מביאה איתה פוחדת להגיע למצבים שהם יהיו חסרי שליטה ...פוחדת לשקוע בדיכאון שהיציאה ממנו תהייה מורכבת ואולי בלתי אפשרית . חיבוק ענק אהובה , אתך תמיד ותודה על היותך בחיי

אביב מקסימה, אני קוראת אתך ופעמים רבות לא מוצאת מילים לומר לך.. יש בי המון המון הערכה אלייך.. ממש יכולה לראות אותך בעיני רוחי, מתנשמת,מתנשפת, מטפסת , לא מוותרת... מחליקה לאחור, הרגל מתעקמת, היד חטפה מכה ומדממת, את עוצרת,לעיתים מאפשרת שיחבשו הפצע, וממשיכה... את כבר אדומה, מזיעה מהמאמץ הקשה, ולא מוותרת... ותוך כדי טיפוס את גם שמה לב לכל המשפחה, כל האחיות. הגדולות,הקטנות, הפטפטניות והשתקניות, את כולן את רואה וגם להן דואגת.. מתבוננת בתוכך פנימה וגם החוצה ,מסתכלת ,רואה גם את האחרים, בעיניים שיש בהם הרבה חמלה, טוב ועוד טוב... את מאוד מאוד מיוחדת בעיני אביב... מאחלת לך שנה טובה ומבורכת, שנה שתגשימי משאלות,רצונות, שנה עם הרבה טוב.. שלך, במבי.

תודה יקרה , היום הייתי זקוקה למילים רכות כאלה צבעוניות נוגעות ... אכן אני מטפסת , צועדת לא מוותרת .. שנה טובה גם לך יקרה , שנה של צמיחה ופריחה ...ופיסול יצירתי ומצמיח שנה של שפע שגשוג והצלחה ..תודה לך שאת כאן איתי , זה המון עבורי .

הי אודי, הבת שלי היא בגיל בית ספר. ילדה מתוקה ונבונה. ואני אמא כל כך קשוחה איתה. אמא איומה ונוראית. כל הזמן מלאה בדרישות כלפייה ותובענות אינסופית אני לא אמא מתעללת פיזית (לעולם לא!) ולא אמא מכה. אבל קשוחה ביותר הלוואי והייתה בי רכות כלפייה , אמפתיה וחביבות. הלוואי והייתה בי איזשהיא רכות מינימלית ויכולת הכלה אודי, איך אפשר לעשות שיהיה? אתה חושב שבגיל הזה של הילדים אפשר לשנות את הקשר איתם? זה חשוב לי מאוד זה בעיקר איתה ולא עם הילדים האחרים

הי מיקה, אני שומעת את תיאורך, וזו תחושתך, ואולי הרגשת אשמה מוגזמת, איני יודעת... האם זו הבת היחידה והילדים האחרים בנים? האם את מדברת איתה, למשל, על דברים של נשים? נגיד, כמו ציצים, מבנה והתפתחות הגוף? יש בינכן מגע הדדי כלשהו? סוריקטה

הי כולם, מרגיש לי שאפשר כבר להתחיל לברך. מה נאחל לעצמנו? (שאלה שאשאיר גם לעצמי לחשיבה) סידרתי לנו ולסביבתנו את הגינות המשותפות. ציפורים חדשות מגיעות, עלים מתחילים לבצבץ סתיו. כיך לראות גם אחרים מתכוננים לאווירת החג. עושה קצת לבכות בלב. שלכם, בינתיים, סוריקטה

אני לבד בחג... שנה טובה אנשים יקרים וכל היצורים. סוריקטה

אוהבת אותך המון וזה רק בנתיעם לא בטוחה שעוד יעלה היום

סוריקטה אהובה, רוצה להיות על ידך ,טוב ? בעץ שפתחת, פשוט לשבת על ידך ולהיות.. זה לעכשיו.. זה בסדר, נכון ? שלך, במבי.

הי במבוש, בטח. להיות ליד. הכי. שלך, סוריקטה

יקרה ואהובה עד מאוד, רק לאמר שאת בליבי ולהיות לצידך בסתיו הזה עם השלכת והציפורים.

הי שירה מתוקה, אוהבת אותך בחזרה. מזמינה אותך לבוא - יש בשפע. מחבקת, סוריקטה

אבל פוחדת... אז חושבת לי ולא מבינה איך נשים שעברו פגיעות קשות עדיין מצליחות להתקרב ולהיות

הי לאה חביבה, כל כך מתרגשת שהצטרפת לעץ. כל כך נוגע ללב. גם אני שואלת שאלה דומה. היום, אחרי שנות טיפול, אני קצת מתקרבת. קצת. עדיין לא ברמה אינטימית בכל הקשור למיניות, למשל. אבל אולי עוד תהיה מוכנות שהיא. אשמח מאד אם בנות אחרות תצטרפנה לדיון ולנושא שפתחת. חיבוק, סוריקטה

עכשיו , שסורקיטה הגיבה לך ..רוצה להגיד לך שריגשת אותי ואפילו מאוד ...רואה את הנסיונות שלך להתקרב ..זה מחמם את הלב

הי אודי, תמיד כשאני כותבת את המילה 'ברכות', איני יכולה שלא לשים לב לכך שניתן לקרוא אותה גם במובן של ברכה וגם במובן של רכות. בדיוק כמו שכתבת. :-) סוריקטה

פעם נשאלתי אם הייתי צריכה להחליף את כל המשפטים השליליים במה הייתי מחליפה ועניתי שהייתי מחליפה במשפט אפשר לאהוב אותי. אני עסוקה מאד בשאלה הזאת בתקופה האחרונה. אגב מחקר החלומות שלך אודי, לאחרונה כמה חלומות בהם המטפלת אומרת שהיא אוהבת אותי (לא אמרה אף פעם במציאות אפילו משהו קרוב לכך) ובחלומות היא לא התכוונה לומר וזה נפלט לה... היום במציאות עוד פעם מתנגן השיר נגיעה אחת רכה, התחלה חדשה, התחיל טוב לשנינו, מרגש, משמעותי.קצת חלום מרגיש. ופתאם, הוא שותף לכל הרגשות שתיארתי אבל אצלו גם נורות אזהרה לשמור ממני מרחק מהבהבות חזק מדי. כמה מזה חרדות שלו וכמה תפיסה נכונה של המציאות? אני לא באמת יודעת אם כדאי לו לברוח או להשאר. הוא גם לא יודע. אמרתי שאני לא שבירה, שאם הוא ירצה לעזוב עכשיו או בעתיד אני אשרוד את זה. אמרתי, אבל לא בטוחה באמיתות דברי. איך אדע אם אפשר לאהוב אותי? את כולי זאת אומרת? אחרי שאמר מה שאמר צמצמתי את עצמי לכדי התכונות הנסבלות שלי, בעצב רב על הצורך להצטמצם ולוותר בשביל לא להיות לבד..

הי גלי חמד, כל כך אהבתי את תשובתו המדויקת של אודי, שפשוט אצטרף ואכתוב ביג לייק. שלך, סוריקטה

ו.. אין לי מה להגיד. שתיקה. מה הכוונה בכל ה'להתחבר' הזה שאומרים לי פה? וה'לראות זולת'? האם רוצים שאתחיל לקרוא ולהגיב להודעות של אחרים?

זה נחמד שאת מנסה להבין ואולי להתקרב. ואת יודעת זה יהיה נחמד עם תגיבי לאחרים ותיקראי ....יש לך הרבה מה לתת מעצמך :)

הי מימה, כמה דברים - ראשית – לא אנחנו (בפרט אני) שאתן הוראות הפעלה. מעשינו, להבנתי, רצוי שינבעו מתוך הבנה פנימית מעובדת ובשלה, הגדרת עצמית, וכך גם ההחלטות והבחירות. כן אשמח אם תנסי להקשיב לדברנו החוזרים ונשנים לך. אוכל לומר לגביי, שחלק גדול מאד מהאמירות הרגשיות אותן את מביאה כאן לידי ביטוי, מוכרים לי (גם, מאד) מעולמי שלפני הטיפול ובמהלכו, ובתחילתו, ואלו שנים של טיפול. מילותיי אלייך, המתמידות, לאורך כל הזמן כולו, עבורי הן, ובעיניי, יקרות ערך. ידע שרכשתי בטיפול. הייתי אומרת 'עבדתי קשה בשביל זה'. מילים דומות עד זהות למשפט החוזר שלך על אותה פסיכולוגית היסטורית שיחסייך עימה כפי שאני רואה זאת הן יחסי אהבה-שנאה, אידיאליזציה-דמוניזציה. ובכן, יש במשפט כזה, בעיניי, אמת גדולה, ואולי, אם אני, ממקומי, אומר מילים דומות, אולי יישפך אור שונה על אותן מילים ממש, וניתן יהיה להתבונן בהן מנקודת מבט קצת אחרת. התבוננות רב כיוונית ולא חד צירית או משמעית היא דבר מאד חשוב שלמדתי בטיפול האינטנסיבי אותו עברתי. ראייה צרה ללא ספקות ועוררין, מגיעה, להבנתי, עד כדי ההגדרה של פסיכוטי בעל שיפוט מציאות לקוי לעתים. על כל פנים, ראייה כזאת, בעיקר של מי שאינו מטופל דיו, בדרך כלל חשודה. גם אביב וגם אני, אולי המבוגרות בפורום, ומתוך שכתבת, (וזה שוב, מזכיר את מילות הפסיכולוגית ההיא), טענו באופן נחרץ למדי, שהשהות שלך בבית אמך היא מקום מאד לא בריא עבורך. אין בו עתיד צמיחה רב עבורך, ואפילו אדרבא. לראייתי, הייתי בודקת את משיכתך העזה למקום הזה, הרעיל, (מילותייך). מדוע אינך מסוגלת באמת לפרוש כנפיים, וגם אם הן כרותות, אולי לנסות לזחול. אני מצליחה לראות שיש לך כוחות, רבים משהיו לי, אז. שמעתיך כשהתלוננת על ‘אנשים כאלה’ ועל ‘פגיעות נרקיסיסטיות’. הייתי מחפשת היכן ה ’אנשים האלה’ *בך*. היכן הנרקיסיזם *בך* איפה בך יש חלקים כאלה. ויש. בכולנו יש משהו מזה. האיזון משתנה. אודי מזכיר ולא פעם שאת כותבת בזמן שהפורום במנוחה. ונכון, כשאין כאן פעילות, אני יכולה מאד להבין שאת נורא לבד. נורא נורא נורא לבד. אבל, אחרי יום יומיים ישנה חשיפה. ההקאה על המקלדת נגלות לעינינו. עוד אנשים. סביבה. זולת. ולנו, גם לנו יש נפשות. והאנשים כאן יודעים להיות מרובי חמלה, וגם פגיעים ורגישים ועוד. ותודה לסנופקין האהובה גם, שאני מרגישה את הגיבוי הנפלא שלה. אודי יקר מאד – שמחתי שיצא שלא הגבת עדיין להודעות, ויש לי/לנו בקבוצה הזדמנות ומקום. הרחיב מאד את לבי. בוקר אור, שלכם, סוריקטה

הרגשתי את הכנות והכוונה שלך בתגובה אליי. לצערי הפסיכולוגית ההיא נטשה אותי בתוך השחזור וזה לאחר טעויות אחרות שגם עשתה עד לאותה נקודה ולכן לא התאפשר עיבוד מסודר ויעיל מולה ואיתה. כמו כן עובדת סוציאלית שפניתי אליה כדי שתסייע עם נושא של שיקום תעסוקתי התערבה בבוטות בטיפול שלי אצל הפסיכולןגית בדרך של חוות דעתה וניסיונות שכנוע לוחצים שאפרד מהפסיכולוגית ואעבור אליה לטיפול. זה לא עזר למטרה לרכך את התפיסה השלילית של הפסיכולוגית וקצת לאזן ובאמת שרציתי להפרד ממנה כבר אבל לא יכולתי באמת כי הרגשתי קשורה אליה עדיין כך שההתערבות של העוסית סיבכה את מלאכת העיבוד שוב. מבחינתי נפלתי קורבן לרשלנות של מטפלים ושיקולי דעת וגם הערכת כוחות אגו פשוט שגויים וכל מיני כשלים שעם טיפול מותאם הרבה פגיעןת לא הכרחיות היו נחסכות ממני. אני בטוחה בזה וזאת לא אמונה צרה ופסיכוטית אלא הערכה אמיתית בדיעבד של כשלים שהיו בתהליך הטיפולי הזה והיו יותר מאחד. ברמת המוחית של שחזורי זכרונות רגשיים ועיבןד זה תקע אותי באמצע התהליך כועסת פצועה ומזועזעת ללא ליווי מכיל ומאסף באופן רציף. אז לקח לי הרבה יותר מדי שנים להתאושש מהמהלומות הנרקיסיסטיות והרגשיות ועד היום עדיין קורה שיש לי נסיגות בהרגשה לחוויות הטראומטיות ונסערות של כעס פנימי וחווית שחזור כי זה לא עובד (עיבוד) כראוי תוך כדי תהליך רציף והדבר היחיד שנותר זה לדבר על זה מחוץ ומהצד עם מטפלת שלישית כיום. אני לא אשמה בזה. מבחינתי זה תוצאה של טיפול שנוהל באופן כושל וחסר רגישות וזהירות. עם מטפל אמפתי באמת הרבה מהכעס הבוקע הזה היה נחסך ממני!!! את ייכולה לטעון שזה חשיבה צרה פסיכוטית. אני טוענת שאלה עובדות מציאותיות לחלוטין. פשוט ככה. וכל שנותר לי הוא להשלים למורת רוחי שכזה היה המסלול הטיפולי שעברתי. שהיו בו תופעות לוואי והשלכות בעייתיות שנותרו כשאריות סרח בנפשי כיוון שלא הותאם בצורה טובה לאופי ההתייחסויות העזרה וההדרכה שהייתי זקוקה לה. הכאב היה בלתי נמנע. גם השחזור. אבל הכעס הנוראי הנרקיסיסטי? המזדעק והנוראי שתקף אותי במשך שנים מאז? היה יכול להמנע או לפחות 'להשתכך' בהחלט אם היו מכבדים אותי ואת רגשותי ונקודת מבטי יותר טוב ממה שהיה בפועל אצלה ואיתה. היא הסבה לי טיפול רהטראומטי בצורה בלתי הדרגתית אלא פתאומית . בקיצור היו שם בעיות שהם לא רק קשורות לתפיסה שלי אלא מבחינה מקצועית היו כשלים וטעויות שבדיעבד ניתן בהחלט לזהות. אובייקטיבית. אבל זה מה שהיה ואת העבר לא ניתן לשנות. אני מנסה להמשיך קדימה ובמובנים רבים המשכתי. אני עובדת. יש לי חבר. אני לא מרוויחה הרבה אבל במציאות הנוכחית לשכור דירה ולצאת מהבית זאת בעיה קשה וזה אובייקטיבי לגמרי. הלצאת מהבית, לשלם אלפי שקלים לחיות בחדרון אפרורי עם שותפים זה לא אופציה בריאה והגיונית גם כן! זה פסיכי!! כבר שכרתי חדר בדירת שותפים בעבר וזה לא היה כזה תענוג בכלל. כיום אני אצל ההורים אבל בקושי מדברת איתם. גם הם לא מדברים איתי כמעט. יש לי את השקט שלי ויש לי את החבר שלי לברוח איתו ואליו מדי פעם.... אם הקשר יעבוד אולי נעבור להתגורר יחד מי יודע... הבעיות שלי בתחום הזה משותפות לרבים וטובים שהפרוטה לא מצויה בכיסם בשפע. מה ההגיון לגור עם זרים בדירת שותפים ולשלם אלפי שקלים לחדר עם מיטה? ולגור לבד בדירת יחיד נורמלית קטנה בימינו כבר עולה כמעט כמו משכורת שכר מינימום שלמה!!! זה פשוט בלתי אפשרי ומטורף!!! אז כן. חיים בבית של ההורים. זה עדיף. לפחות הכסף שלי נשאר לי בשבילי ולא נזרק כמס לבעל דירה חזירי כלשהו שמשכיר חדר צפוף בדירת שותפים באלפי שקלים. ואנשי מקצוע טיפוליים בקטע הזה לא יעילים בכלום. להיפך. הצורך בהם הופך את האפשרות להסתדר כלכלית לעוד יותר מסובך כי הם יקרנים בטירוף.

האמת שגם אני נשארתי קצת ללא מילים הפעם. ... הדברים שכתבת לסוריקטה, שלא ממש מעניין אותך המקום פה (מילים שלי) ואת בעצם מנצלת אותו להקאות שלך, לא לגמרי הפתיעו אותי, אבל בעצם כן. לאורך כל הזמן הרגשתי קושי לכתוב לך ובכל זאת, מסיבה שעדין לא לגמרי ברורה לי, כתבתי ואפילו באריכות ומתוך מחשבה רבה ועמוקה (לפעמים אפילו הייתי כותבת טיוטה ומתקנת את מחשבותי מס' פעמים לפני ששלחתי). איכשהו חשבתי שאת באמת מבקשת להיעזר במקום, בניסיון החיים שאנשים פה שמחים לחלוק, למרות שזה לא קל בכלל. וכן אני שומעת את המקומות הכואבים שלך. משהו הרגיש לי שאת לא ממש קוראת את מה שכותבים לך אבל קיוויתי שכן. את לא חייבת לאף אחד שום דבר (משפט שנראה לי שכתבתי לך כבר כמה פעמים), את לא חייבת להיות חלק מהקבוצה פה. גם אני לא מתחברת להכל ולכולם. אבל בהודעות שלך, שאנשים פותחים את ליבם אליך, אני באופן אישי כן מחכה לראות תגובה, לשמוע שהמילים היקרות שלי לא עפות להן באויר ללא תכלית. אין איזה חוק שאומר לך מתי ואיך להגיב ולא תמיד צריך להגיב. אבל עכשיו אני מבינה את הרגשתי לאורך הזמן, שפשוט הרגשתי שאחרי שאת כותבת, כבר לא מעניין אותך ממש, לא מה שכתבת בעצמך, לא מה אחרים כתבו לך. שאין ממש מחשבה על האנשים שמאחורי כל המסכים המסתירים ושבכלל יש פה אנשים. זה לא הכי נעים. לא שההתנהלות שלך "מחוץ לחוק" ומותר לך להשתמש במרחב הזה גם ככה. רק שאם הייתי יודעת שזה כל רצונך, כנראה שלא הייתי קוראת וגם לא כותבת. כי בשביל מה? הרבה תהיות עולות בי בעניין. חומר למחשבה ולהתבוננות.

שמעתי אותך ומבינה. וזה נכון. כשאני כותבת מתוך סערת רגשות וצורך בפורקן אני לא רואה ממטר כלום ואף אחד מלבד הצורך המזדעק שלי למצוא מרחב שיכיל את הזעם והכאב ויבין אותי ויעשה שיהיה לי טוב ויתקן את כל הרע.... כל מה שרציתי אז ואני רוצה עכשיו זה שיהיה לי טוב. זה מה שתמיד רציתי! הפסיכולוגית דיברה איתי על 'מציאות' על 'מגבלות' על 'תסכולים' שהסבה לי וכפתה על נפשי. על חודרנות פטרנליסטית שבאמצעותה היא דחפה אותי להסתגלות תעסוקתית מבחינתה. אבל בתוך כל זה לא הרגשתי ולא השתכנעתי שהיא באמת מתאמצת ומעוניינת לטפח את חיי שיהיה בהם טוב!! טוב אמיתי. חיים טובים. מאושרים. של בעלי המזל והברכה. טוב!! אני בסהכ רוצה שיגיע לי טוב ומאמינה בכל ליבי שגם מגיע לי טוב :) אז שמשהו בהוויה הזאת מתערער לי וגולשת להרגשה שמבחוץ לא מפרגנים ולאף אחד לא אכפת מהפריחה הצמיחה והטוב שלי ורק מנסים להגביל אותי לצמצם ובכח לחנך ולקבע לתוך משבצת גדורה מסוימת בלי לשאול אותי לרצוני זה גורם להזדעקות ואני לא רואה שם אף אחד ... אני נהיית הזעקה. לאלוהים. שיתן ויביא וישלח לי את הטוב שמגיע. :)

עדיין חולה וסובל אוף קשה ככה

הי יקירתי, באמת מאד מאד קשה :-( איתך בשברון הלב, סוריקטה

חולי בשבילי הוא זמן לתת לגוף לנוח.. נכון שממש לא כיף להיות חולים ... מאחלת לך רפואה שלמה במהרה... איתך , ינשוף

הי הילה אווו.ככ קשה.

וואוו... אין לי כ"כ מה לומר.... האמת היא שזה משתק אותי מפחד... מזכיר לי איזו כתבה ישנה שכתבה נרי לבנה על יורם חזן המטפל שלה.. וואו... אני כ"כ מקווה שהמטפל שלך יתחזק ויחלים לחלוטין והכל יחזור למקומו ותחזרו להיות כמו עד עכשיו... נותנת לך יד עם מתאים.. מאחלת לכם שנה טובה ומבורכת ובריאות טובה ואיתנה !!! איתך, במבי.

סליחה שלא הבנתי אותך !!!! עכשיו מבינה שמדובר במטפל.. מקווה שהוא ירגיש טובבמהרה איתך, ינשוף

וכמו שכתבתי לך באבודים ...את כל כך צמחת וזה מדהים איך בכל זאת בתוך הקושי נשארת לצוף . אוהבת אותך ,איך העבודה ,הלימודים חיבוק ענק ושנה טובה טובה ומתוקה

היי לכן, ינשוף, קרןאור, אביב, במבי אהובה, סוריקטה ואביב.... איך ריגשתן אותי בתמיכה שלכן..... אוהבת אתכן... אני עוברת כל יום ביומו.... אין לי מילים אתן מדהימות.... לא יכולה לכתוב לכל אחת באופן אישי... שנה טובה וצמיחה לכל אחת מיכן... הילה

לא יודעת מה קרה אבל אני לא מצליחה להכניס תגובה להודעה שלך. הפנית את השאלה לאודי, אבל אם מתאים לך אביא את ההרגשה שלי. אני מרגישה בבטחה שמטפל קרוב יהיה איתי עד הסוף גם במקרה כמו שהזכרת. רק עם הכלה וללא תרעומת. אם תרצו תוכלו להעלות את נושא ההסתרה של עניין מסעיר שכזה שלא עלה בטיפול. אם תרצו, או נכון יותר - אם תרצי. המטפל יכול להציע, ההחלטה היא שלך. לכל אדם יש את המרחב שלו הוא זקוק, ובמקרה הזה - זהו המרחב לו היית זקוקה. אני מאמינה שההסתרה הזאת היא חומר טיפולי רב ערך, אבל, כל מה ששלנו הוא שלנו, והמטפל הוא שם בשבילינו. ואולי אני מידי אידיאליסטית.... בכל מקרה, זה מה שהייתי מצפה שיקרה, וזה מה שאני מאמינה שנכון שיקרה. ואם תרצי.... זאת רק הדעה שלי. וגם אני אמורה לתת מרחב לך ולו ולכולנו, כולל מקום לדעות ושיטות שונות משלי

לאה לאה, מצטרפת אליך. יופי כתבת. יש לי עוד מילים לומר לגולם. מניחה שתבואנה בהזדמנות. בינתיים, במכוון, השארתי מקום. לך. שלך, סוריקטה

היי לכולם, שמי אינו חשוב, אבל יש לי בעיה מתמשכת שאשמח לקבל המלצות היכן וכיצד לטפל בה, אני גבר כבן 40, נשוי באושר ואב לשלושה ילדים מדהימים, בחמשת השנים האחרונות אני סובל מבעיית הרס עצמי בכל מה שקשור לקריירה שלי ולהתפתחות המקצועית. כוונתי היא, שלמרות שיש לי את הכישורים והיכולות לבצע את המוטל עלי ואף מעבר, אני כביכול בוחר "לגרור רגלים", לעשות קולות של מתאמץ, אבל בפועל למרוח ולא לעבוד, וכשאני עומד על סף תהום מבחינת המנהלים שלי ומבחינת העסק, במקום לאסוף את עצמי ולתת מאמץ אמיתי כדי לתקן, אני בוחר לפוצץ את הכלים ולהחמיר את המצב, בשלושת השנים האחרונות החלפתי ככה ארבעה מקומות עבודה, וישבתי הרבה בבית, ועד שנתנו לי הזדמנות להתרומם, חירבתי גם אותה. יותר מהכל, לפני שלוש שנים פוטרתי מתפקיד בכיר בחברה שעבדתי בה שש שנים, המנכ"ל שהיה חבר קרוב אלי אמר לי "אחי, יש לך בעיה וכדאי מאוד שתטפל בה, כי אנחנו סבלנו את הבעיה שלך שנה עד שהחלטנו לפטר, במקומות אחרים זה לא יחזיק חודשיים." לא רק זה אלא שלאחר שנה שהתגלגלתי בחוץ הוא הסכים לתת לי סיכוי נוסף והחזיר אותי, ואניבמקום לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים ולהוכיח לו שאני חיוני ומועיל, חירבתי גם את ההזדמנות הזאת, ולא עשיתי כלום כדי להביא תועלת. אני יודע שאני מסוגל, אני מכיר ביכולות שלי, אבל אני חסר מוטיבציה להביא אותם לידי ביטוי, אני פשוט מתחיל משהו, עף עליו בכל הכוח, וברגע שמתעוררת הבעיה הכי קטנה, אני פשוט הופך הכל ונותן את כל הסיבות בעולם למה כדאי להיפטר ממני. האם יש למישהו המלצה כיצד והיכן ניתן לפתור את התסביך הזה? בתודה, מבולבל.

היית אולי מנסה לבדוק אם יש לך adhd? התיאור שלך נשמע אופייני למאותגרים הקשביים. זאת רק אפשרות....

רוצה לשתף אותך.. נכון שהגעתי לאמא צביה ? אז כשנכנסתי לחדר תפס אותי גל חזק של קרם הידיים שלה שהיה בכל החדר. עכשיו, הבנתי שאמא צביה השתמשה בקרם הידיים ממש לפני שנכנסתי לחדר. זו לא פעם ראשונה.. הרבה פעמים כשאני נכנסת לחדר זה הדבר הראשון שתופס אותי, הריח שלה, של קרם הידיים שהיא משתמשת. (אפילו כשהיא שאלה אותי לפני שנסעה לחו"ל מה אני רוצה, עניתי שאולי את קרם הידיים שלה, שאוכל להריח אותה כשלא תהיה אבל היא לא הסכימה ,אמרה שזה לא נשמע לה רעיון טוב) בכל אופן, כשהריח הזה תפס אותי ,פתאום יצא ממני כזה בכי ואז אמרתי לה שהריח הזה.. הוא כזה אמיתי. הוא ממש ממש. וגם אם כל העולם יעשה לי "נדמה לי" לא יצליחו לקחת ממני את זה. ואמרתי לה גם שכשפתחה את הדלת וראיתי אותה ,איכשהו היא הרגישה לי כזה לא ממש אמיתי.. כאילו כזה שאי אפשר לגעת ממש. ובריח הזה יש ממש ממש משהו של ריצפה, ואז שיתפתי לגביך עם מה שנפגעתי והכל..ומה שכתבתי לך וענית וכו' והוספתי שגם היא (אמא צביה) בהרגשה עשתה לי אותו הדבר ..בקיצור, כל מה שכתבתי לך בבוקר.. ואז אודי, לא יודעת איך זה קרה, אמא צביה דיברה כל מיני ופתאום הצלחתי להבין משהו. אני חושבת שאני מבינה למה התכוונת אודי, ותגיד לי אם באמת לזה התכוונת,טוב אודי ? אתה למעשה לא התכוונת לעשות לי "נדמה לך " ברגשות, כלומר, לא התכוונת להגיד לי :"במבי ,את לא נפגעת ממני,את לא שמעת ציניות ולעג ממני, כל מה שאת שמעת,זה אכן שמעת !!!! כך באמת הרגשת !!!!!! אני לא מתווכח איתך במבי על זה שכך את הרגשת !!!! מה שאני אודי אומר לך במבי זה שאני אודי לא עשיתי /לא התכוונתי למה שאת חווית. כלומר , אני אודי - סובייקט את במבי -סובייקט ויש מקום גם לאמת שלך במבי וגם לאמת שלי , ואף אמת לא מבטלת אמת אחרת ולא עושה לאחר "נדמה לך" זה נכון אודי ? וואוו... הזוי.. ממש הזוי אודי, אתה צריך לראות אותי עכשיו, אני מזיעה לגמרי... וזה הזוי... למה זה היה לי כ"כ קשה ? כ"כ משונה ,מוזר... ואתה יודע אודי ? אחרי שפתאום הבנתי ממש ממש בלב את כל זה, הרגיש לי פתאום כזה משהו רגוע.. ואז, כמו שקורה כזה הרבה פעמים אצלה, שאני שוכבת על הספה ,על הכרית, ומכוסה בשמיכה הזו, אז אני בכזה.... לא יודעת להסביר אודי.. זה כזה... אתה כזה מסתכל על השטיח והצורות כזה נעלמות ואתה רק רואה כזה צבעים בצורה לא ברורה כזה.. לא יודעת להסביר אודי... ההרגשה היא כמו כזה באינקובטור... שקט טוב כזה.. רוגע , שלווה כזו... ואחרי זה שאלתי את אמא צביה אם זה נקרא שאני אוהבת אותה ? ואז היתה לי השאלה, מה זו אהבה? ועכשיו אודי יש לי את אותה שאלה גם אליך, זה נקרא שאני אוהבת אותך ? ומה זו אהבה אודי ? שלך-במבי.

אני מעריצה אותך מאוד באיך שאת יודעת לבטא את עצמך במדוייק במילים.. מזדהה עם כל כך הרבה על מה שכתבת הריח.... מטפלת שלי היתה שמה בושם מסויים וזה גרם לי לבכות( לא בהכרח ממקום לא טוב) אחרי שספרתי לה היא הפסיקה לשים... אני חושבת שבריח יש משהו שמתחבר למשהו מאוד ראשוני- אולי הריח של אימא שמרגיע את התינוק שלה...?? לגבי אהבה.. לא באמת יודעת... מחכה גם לשמוע מה שאודי יכתוב.. כאן יחד איתך.. ינשוף

ריח ....כמה הזכרת לי בגעגוע בתור ילדה הנוכחות של אמא הייתה רק לפי הריח של קרם הידיים שלה ... עכשיו שאני חושבת על זה כמה זה עצוב שזאת הייתה הנוכחות שלה בחיי ...ריח ,ולא יותר ...חיבוק

חנה יקרה פעם אחרונה כתבת על הקשר עם המטפלת והמשכו ...כתבת גם לי ולגלי תודה ובעצם שתיינו לא הגבנו לך ...את חסרה כאן עפרה , התקרבת ונעלמת לי שוב ...מתגעגעת פרסונה נעלמו עקבותייך ...למרות שנשארו איתי מילות שירים שהנחת כאן איה , יודעת שאת קוראת כך כתבת ...נשמח להיות אתך שירה יקרה ואהובה , חגים תחילת שנה ...מה שלומך ???? גלי גלי מיוחדת אז המטפלת חזרה ולאט לאט חוזרת לעצמך , מתגעגעת אלייך נטע , לא יודעת אם את קוראת אבל מקווה שתבקרי לפני החגים ... הילה בפעם האחרונה שניכנסת היה קשה חוץ מאודי לא היינו איתך ...רק לספר לך שקראתי ושמחתי שבכל זאת את מצליחה להחזיק את עצמך צפה..חיבוק לאה לאה יקרה ...חברות זוכרת ...נגעת ונינגעת ודי נעלמת ...מחכות לך כאן מיכל מה שלום אמא ? מה שלומך ? חושבת עלייך .. רוני ההודעה ההיא הטובה שהנחת כאן מילאה את ליבי בחום , מה שלומך? מיקה מזמן לא נכנסת לא יודעת אם את קוראת ....אם כן אז שתדעי מרגישה בחסרונך ... ולכל מי שאולי פיספסתי ...ממש ממש מצטערת ומודה לאל שאני רק אדם .. אז אם שכחתי מישהי זה לא כי את לא חשובה זה כי אני רק בן אדם ...חיבוק של שבוע טוב

מדהימה שאת! איך את מצליחה בתוך תקופות קשות (ואני שומעת שיש לך כאלו) להחזיק ככה את כולם? הלוואי עלי... אני חושבת שפחות או יותר בגיל עשר קראתי ספר רומן על פסיכולוגית בדיכאון והעסיק אותי, איך אפשר ככה להיות בשביל האחר, אז שוב, מדהימה שאת! תשתדלי שלא יבוא על חשבונך! אכן, המטפלת חזרה, ומסובך המקום שלי עכשיו, כתבתי על כך קצת למעלה אולי אודי יעלה את ההודעה שלי היום או מחר. שיהיה לנו ולנו שבוע נפלא! חיבוק! גלי

לא על חשבוני .. דווקא מאוד בעדי לא לשקוע רק בתוכי ... מקווה שאחר כך או מחר אהייה מסוגלת לקרוא ולהגיב לך למעלה .. מנותקת מדי כרגע :)))

הי אביב המלכדת והמאחדת, חלק מהבנות שציינת הופיעו כאן וצרפו דבריהן החכמים ומעולמן. איזה כיף :-) ראש השנה מזמין? שלך, סוריקטה

מקרבים מרחיקים ...הקושי בחגים משותף לכל יושבי הכפר המקומי כנראה... וכן שמחתי אתמול שראיתי את הבנות כותבות עוד לפני שההודעה עלתה . זה עשה לי כל כך טוב ... אוהבת לטייל בן הרבה עצים .. יקרה להודעה שלך שם למעלה כנראה הגיב בחופש כבר ..עייפתי מאוד ,חיבוק

אביב יקרה מאוד, תודה על קריאת הכיוון. בדיוק אתמול כתבתי הודעה לאודי ובה ביקשתי שישאל איפה אני... אבל לא העזתי לשלוח. אז הנה. אני כאן. לצערי באותו מצב. מתמודדת בעיקר עם המוות. קוראת ולפעמים גם מתקנאת ביכולת לכתוב, לדבר, לשתף. שלך, שירה

עצוב לימלקרוא שכך ומאוד מבינה.. בכל זאת מגיע לך עץ בשבילך ...תנסי לעשות את המאמץ הזה עבורך להנכיח את כצמך כאן בוירטואלי לפחות ... חיבוק

הי אודי. מתקשה להבין את הדברים,ומהאספקט של..,אז מה כן,מה לא,איך, מתי,כמה ועוד.ואסביר...,המטופל אמור(או רצוי ש..)יביא בטיפול את מה שיש,את איך שיש,מה שעולה,יוצא,לא יוצא וכו,ובעיקר בלי מסננות,עיכובים,או המנעויות(זו לפחות ההתיימרות הרצוייה וכדי שהטיפול יוכל להיות באמת יעיל).מנגד,המטפל מצידו נמצא באיזה מקום דימדומים שבין כובע המטפל המקצועי שהוא,לבין הבןאדם שהוא,ודווקא אצלו..,ובשל כך,יש לא מעט עיכובים והמנעויות או בדיעבד גם לעיתים טעויות.(דבר שגם לא מעט נמנע מלהיות מדובר מצידו וביוזמתו.כשלכל אלו כמובן ומן הסתם,יש גם השפעה על המטופל,גם כמסר..,ובהפוך על הפוך.). ובאופן כללי,הקו הזה,העדין,שבו המטפל הוא גם בן אדם,כשבעצם גם יוצא,שמצופה מהמטופל עצמו,שגם ככה נמצא במקום מורכב בתוך כל הדבר הזה והיחסים האלה,להיות ער אליו,ולהבין,אז מתי זה כן או לא מתאים.מתי זה משפיע לרעה גם על המטפל,ועדכדי שכבר מעורר במטופל עצמו חשש לדחייה(ומתוך חרדות הנטישה הגדולות),ומתי ולא משנה מה, המטפל וכאיש מקצוע לא יתן לזה להשפיע.(והשאלה גם יזלוג ומעבר לנסיונות המנעות שלו..). אין ספק שכל העניין הזה,מתעתע,מעורר לא מעט קושי,וגם לא מעט כעס ובמקביל גם אשמה. כשמצד אחד יש לא מעט את המסר למטופל, מה אכפת לך איך אני מרגיש...,אתה העיקר!ומנגד יוצא שהמטופל כן צריך לחשוב על איך המטפל מרגיש,כי יש לזה גם השפעה,על שניהם בסופו של דבר! ואני הייתי שמחה לשמוע את דעתך על כל הנושא הזה.ומהמקום שגם אתה נתקל בו,כולל פה.(ואפילו למרות הוירטואליות). ושל מי בעצם גם האחריות בטיפול עצמו.., כשמצד אחד יש דרישה לאוטנטיות מהמטופל(שגם ככה ומעצם המסגרת הזו נמצא במקום הרבה יותר חשוף ופגיע,וזה הרי "לא כוחות"..), ,ומנגד במקביל הוא צריך גם להזהר ולהשמר,וכדי לא לפגוע במטפל,ואם הדברים גם משפיעים עליו,וכי הוא רק..,בן אדם. ובטח..,אם התוצאות גם יכולות להיות הרסניות ,ולמרות שמדובר ביחסים טיפוליים, שהרי (נרצה או לא),גם לא באמת "אמיתיים". או שלא...???...אז אין ספק שהנושא הזה מורכב עדכדי בעייתי.

הי קרן אור, נראה לי שביום בו תרגישי שהקשר אמיתי, כנראה תדעי שעברת כברת דרך. עדיף לנתב את הרגשות ה'שליליים' (וניתן לבצע זאת בדיבור מווסת ולאו דווקא בהתפרצויות התנהגותיות) לכיוון הטיפול, שהוא המקום הבטוח לעיבוד. וכן, גם בטיפול יש גבול וחרדות ההרס והנטישה מובנות ומוכרות. לבינתיים, שלך, סוריקטה

תודה על התייחסותך.ואכן ברור נכון ויעיל יותר,שהרגשות השליליים יהיו מנווטים לדיבור בטיפול. והלוואי ובתוך כל המורכבות כולה,הקושי הגדול עם הכל,זה גם יצלח. ואשמח אם תוכלי מצדך לשתף קצת בחוויותיך שלך בעניין..., אם הבנתי נכון וממה שקראתי בתגובתך למימה, שגם את היית וחווית מקומות קשים מאד בטיפול, ואחרי שנים שבו,את במקום אחר. קרןאור

הי לכם.. ... .. משונה.. לא יודעת מה לומר.. משונה לי.. כאילו אני אומרת לעצמי עכשיו : "במבי,את רואה ? את מפרשת מילים ואירועים דרך הצבע/החוויה הכוללת שלך/ הרגש הדומיננטי בו את נמצאת ברגע מסויים.. אי אפשר לסמוך עלייך במבי לגבי רגשות, את מעוותת, ומיד כמובן מופיע משפט המחץ : זה נדמה לך,זה רק נדמה לך, הכל נדמה לך" ואז, יש באיזשהו מקום גם הקול של אמא צביה שנדמה לי שאמרה לי כבר מס' פעמים (???) שאני מאוד מאוד רגישה (לעצמי ולאחרים) אבל הפרשנות שאני נותנת לפעמים היא..?????? כבר לא כ"כ זוכרת מה היא אמרה.. ועכשיו ? אני מבולבלת... אני לא יודעת אם להאמין לעצמי ???? איזה משפט משונה זה נשמע.... מוזר... ממש ממש מוזר... זה גם גורם להרגיש קצת באוויר כמו בלון הליום... אתה רוצה לתפוס משהו יציב ,מנסה, מתאמץ ו ????? זהו... ועכשיו אסתדר בכדי לצאת לאמא צביה.. ואולי אח"כ אעשה חיסון נגד שפעת ? לא יודעת.. מבולבלת קצת.. משונה.. מוזר.. אז שאני לא אאמין יותר לעצמי ????? למה/למי כן אאמין ???? מזל שכבר יש חצבים , ויש גם עצים, וציפורים.. הם ממש ממש קיימים ונמצאים וממשיכים .. עולם משונה... במבי.

במבי שלנו, ראשית אשלח לך חיבוק עוטף ומאמץ, כזה שמזרים חומרים טובים מהלב לקצות האצבעות ומרכך ומפיג ושוטף את אשר הצטבר ואולי הפריע. בזמני חרדות, לעתים ישנה נטייה לראות דברים בצורה מעט מעוותת. איך אנחנו אומרים אצלי בטיפול - בפגישות ניתן לכייל, לנסות ליצור התאמה של המשקפיים. וזה עובד, מסכימה? השלדגים הגיעו למחזותינו. ציפור יפיפיה שכמותה. שלך באהבה, סוריקטה

כל כך מוכר העוות במציאות בגלל הרגישות יתר אני חושבת במבי, בגלל כל מה שעברנו, אנחנו לא סומכים, אנחנו בהיכון כל הזמן, אנחנו מחפשים את האיום בכל מילה, מחפשים את הפגיעה שעומד לקרות. אנחנו חיים בחווה אבל העבר מלווה אותנו ומעוות את רגשותינו. אולי דרך הדהוד מהשני, מאנשים שכן אפשר לסמוך עליהם נוכל ללמוד לסמוך ולא לפחד מכל מילה. אולע הכי אפשר ללמוד את זה מהמטפלים שלנו. אני שמחה שיש לך מטפלת שאת מרגישה איתה רגועה יותר. איתך, ינשוף

הי במבי יקרה , ברור שתסמכי על עצמך (הכי מכירה את ההרגשה הזו ) ואת יודעת עצם זה שהבאת את זה לכאן אומר שהקשבת להרגשה הרעה והעצובה ויחד עם זה כן ביקשת להבין אולי את טועה .. מהמקום שאני באתי אסור לטעות , במקום שלך ביטלו את הרגשתך ... ואני אומרת לך את מקסימה ורגישה וכן לפעמים הפרושים שלנו מוטעים (סובייקטיבי) כולם לפעמים מפרשים לא נכון .. העיקר שאת חוזרת לעצמך ...וצובעת את המקום בחיוכים וצבעים וריחות ואהבה ושמחה ... איזה כייףףף שאת חוזרת להיות את , התגעגעתי מאוד .

לפני כמה שעות כשקראתי את הודעתך לא היה לי מה להגיב. נשארתי עם סימני השאלה שלך. לפני כמה דק' עשיתי איזה פעולה שהצריכה תזוזה גופנית ופתאום עלה לי משהו. חשבתי עליך ועל אודי ועל כך שהקשר ביניכם ארוך ומשמעותי, נראה לי שיש הערכה הדדית עמוקה ואפילו אהבה. את מכירה את אודי, את יודעת מה יחסו אליך. זה כלי מאד מאד חזק שיש לך ואת יכולה להשתמש בו כשקולות העבר מנסים לחטוף אותך. את יכולה לעמוד מולם ולומר להם עם שתי רגליים במביות נטועות בקרקע, שאת מכירה מספיק טוב את אודי ואין שום סיבה בעולם שהוא ילעג לך. שהם סתם קשקשנים גדולים ושאת שמה עליהם פס ולא מקשיבה. את יכולה להשתמש בזה כל פעם שהם מנסים לערער את קיומך ואת ביטחונך. אחרי כמה פעמים הם יבינו שכבר אין להם מה לחפש אצלך והם יעזבו אותך. את יודעת להרגיש ואת יכולה להאמין לעצמך. את כבר יודעת לזהות כשהקולות מהעבר מגיחים אליך מעבר לפינה, גם אם הם ישמיעו את קולם בקול רם, תעצרי שניה, תראי מול מי יש לך עסק. במקרה הזה אודי וכו' (כל מה שכתבתי קודם) ותנפנפי אותם, זה מה שמגיע להם כי הם רק רוצים להרוס. גם אם לפעמים תתבלבלי, לא קרה כלום. את בהחלט יכולה לסמוך ולהאמין לעצמך.

אמת אמרת וכל כך נכונה...

המממ... לא כל כך יודעת מה לומר לכן... אני קצת מוצפת.. קצת יותר מקצת.. מוצפת... כאילו מרגיש לי שאני צריכה לברוח.. אבל אני לא בורחת... אני ממש ממש ממש מרגישה אתכן עם עטיפה, רוך, קירבה.. אהבה ועוד כל מיני מילים כאלו.. מרגישה שאתן רוצות ממש ממש להתקרב.. לא יודעת מה עושים ???? אמרתי כבר.. אני בהצפה.. רוצה לומר לכן תודה יקרות.. לא יודעת מה עושים עם זה... אני חושבת שאדפיס את מה שכתבתן ואקח בערב לאמא צביה.. אולי היא תגיד או לא יודעת מה .. תעשה סדר ??? לא יודעת.. אמא צביה כבר תדע מה להגיד לי על מה שאני ??? לא יודעת.. תודה לכן... שלכן, במבי.

שלום לא מוצא את מקומי בחברה. סובל מהצקות בעבודה עוצר את עצמי לא להיגרר לאלימות פיזית. מחליף עבודות בקצב של 1 ל3 4 שנים. חייב לדבר עם מישהו

הי אני ....שומעת את העצב שלך עד כאן . השם הזה אני כל כך משקף את מה שכתבת , כאילו ללא נכוחות אישית כי כולנו אני ... ריגשת אותי עם המשפט הזה שאתה עוצר את עצמך לנהוג באלימות , נוגע אנחנו כאן ..אשמח אם תשתף יותר בכאב במה שנכון לך , מקווה שאצליח להיות אוזן קשבת לעצבות ואולי אפילו להראות שבחיים האלו יש גם ניצוץ של שמחה .

אודי יקר, שאלה לי אליך כמטפל, נניח שמטופל שלך (מטופל ותיק קשר ארוך מס' שנים) פתאום מספר לך שהוא אחרי שינוי מאד משמעותי שהתרחש בחודשים האחרונים ולא סיפר לך דבר בנושא, מה התחושות שלך כמטפל לדבר שכזה? ושהנושא לא הוזכר כלל. לדוגמא לא זו שהתרחשה אבל רק לשם המחשה, המטופל סיפר שהוא התגרש מבן הזוג לפני מס ימים ואתה לא ידעת שהנושא בכלל היה אי פעם על הפרק, לא היה שום סימן או שיח בחודשים שקדמו , מה הדבר אומר על הטיפול? מה הדבר אומר על המטפל? כיצד המטפל חש?

הי גולם יקרה, אוף...לא יודעת מה לענות לך...אבל את גורמת לי לרצות לרשום כאן :)) אולי בתור מטפל הייתי מנסה לברר עם המטופל מה מנע ממנו לשתף...מקווה שהכל בסדר איתך...

גולם אהובה אני לא אודי ולא מטפלת .... אבל אני אוהבת אותך ושמחה על כל גיחה שלך לכאן.. את יודעת מה זה אומר ...זה אומר שאת לא מצליחה להעזר בטיפול . לא מצליחה באמת באמת להזדקק ולתת לשני להיות שם עבורך.. גם כאן ואפילו איתי ..את שמחה שאני עונה לך אבל בכל זאת את לא נעזרת . לא בי ולא באחרים . זה כל כך עצוב ,מקווה שהשינויים הם לטובה .. ועדין לא מאוחר לשתף אותה וגם לשתף בחשש שמה תיפגע או תיכעס או תעלב ותנסי להבין איתה יחד למה לא הבאת את זה לטיפול ...אתן שתיים במסע שלך היא אתך וליידך ...את רואה אותה , מרגישה ....את לא לבד למרות הנסיונות שלך להוכיח שכן ..

נאבקת עם עצמי לא להיות רק עם גוון אחד שחור כל הזמן . נאבקת להשאר ולא להעלם במרחב נאבקת לא להכנס מתחת לשמיכה ולא להיות נאבקת לאחוז תקווה ואמונה למרות הכאבים שלא מסתיימים...גוף ונפש אז לפחות להגיד לכם תודה שאתם כאן ולאחל לכם שבת רכה ונעימה

כמה מאמץ דרוש לנו לשאר נוכחת לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להיות בשביל האחר לפעמים זה פשוט מרגיש יותר מדי.. לפעמים אולי אפשר לנוח קצת לקחת פסק זמן לנוח- לשאר בבית , להרגיע את החלקים שבתוכינו המסע שאנחנו עוברים לא פשוט(אפילו קשה) תתייחסי לעצמך ברכות ובחמלה... המון חמלה כאן יחד איתך- מקווה שהשבוע יהיה יותר קל .. איתך, ינשוף

הלוואי ויכולתי .. לפעמים זה כל כך מפתה ....זה לא פשוט כל כך . את שאר הכובעים שלי לא מעניין שאני מטופלת ...מסע מעייף תודה שאת איתי חיבוק

אביב יקרה, התפספסת בשלוש דקות, ונראה שנותרת חנוקה והלומה. קצת סיבוב מסוכן לכתוב על הגבול. וכמה היינו רוצים. אנחנו כאן, ותודה שאת כאן. מנוחה ושלווה לכולם, תחילת שבוע רגוע. שלך, סוריקטה

לא ידעתי שאודי כבר ניכנסת אם הייתי יודעת לא הייתי כותבת .. לקח לי שעות לכתוב ולמחוק מתוך הרגשת ניראות מוגזמת ...אבל הכל לטובה ,שמחתי שאודי שלנו ניכנס בשעה נורמלית ולא אחרי חצות .. חיבוק לשבוע חדש

אודי וכולם ... שבוע טוב ומבורך שבוע מלא שימחה ...ולמה כאן ולא חדש כי ...אני כל כך שמחה על התגובה שלי על ההודעה שלא עלתה. שמחתי אודי שניכנסת בשעה שפוייה שמחתי שאני לא מתפצלת ,שלא מרגישה כמו אחת שלא ראו אותה שידעתי להאחז בענפים קודמים ישנים שהשארתם כאן עבורי ... תהליך ואני כל כך שמחה עליו.... ושיר ששמעתי אתמול וישר חשבתי על כאן אודי יקר מוקדש בהמון אהבה לך , על כך שאתה מאפשר עוד ועוד ... https://www.youtube.com/watch?v=b9Hs0LIVmvM וסוריקטה חשבתי עלייך , ירד כאן היורה ובלב ניגן אז לך ולכולן שבוע קסום .... https://www.youtube.com/watch?v=HSR40XoN12w

חיבוק אביב יקרה, כן ירבו. וכן ירבו רגעי נחת, שלך, סוריקטה

הגעתי לטיפול פסיכולוגי למען לטפל בחרדות בחינות אך לאחר כ10 טיפולים לא חל שום שיפור. המצב הוא כזה שאני בת יחידה ובכל פעם שאני נתקלת במבחן שהוא חשוב לי למשל טסט פסיכומטרי מבחנים באונ וכו אני נכנסה לפאניקה בכי בלאק האוט מוחלט במהלך הבחינה. ולפנייה אני כולי על קוצים לא מצליחה לישון כמו שצריך אפילו אם לוקחת תרופות טבעיות להרגעה. אני מרגישה בחילה ומידי פעם גם מקיאה באמצע המבחן. אני בסטרס מתמשך. ולא אוכל לשרוד כך תואר כי הציונים שלי נמוכים כי לא מצליחה לשלוט במצב. מה ניתן לעשות בנושא? האם יש טיפול ושיטה טובה ומומלצת ? האם היפנוזה יכולה לעזור?

מה עוד ניתן לעשות

... .. זמן רב שלא כתבתי לך... עוד מזמן שאמא צביה היתה בחו"ל... .. נפגעתי ממך.. כן... הרגשתי שאתה קצת ציני כלפי.. קצת לועג.. אולי גם קצת קוצר רוח.. .. כן.. קשה.. יחסים בין בני אדם זה משהו לא קל בכלל.. גם אם הם וירטואליים.. הרגשות מאוד מאוד אותנטיים.. אז ממה נפגעתי ? מס' ימים לפני שאמא צביה חזרה מחו"ל , אולי היה זה בחמישי מתיישהו ? (לפני שבועיים אולי ?) לא כ"כ זוכרת בזמנים ואין לי כוח לדפדף פה.. בכל אופן, פתאום תקפה אותי איזו שמחה משונה והרגשתי שהזמן של החיכיון באמת כבר עומד להסתיים ואמא צביה כבר אוטוטו תחזור.. לדעתי שלחתי 2 הודעות באותו יום/ערב , באחת מהן ענית לי משהו ברוח הדברים שאתה שמח על ה ?? לא זוכרת כבר מה.. משהו מהמשפחה של שמחה ..לא זוכרת.. מה שאני זוכרת מאוד זו ההרגשה שלי שאתה כאילו ציני,לועג וגם קצר רוח על ה..כעין שמחה שתקפה אותי.. אהה.. אני נזכרת.. עליצות ! כן, העליצות שתקפה אותי... נפגעתי ולא הייתי מסוגלת לכתוב לך עד עכשיו... גם אתמול בערב כשקראתי את תגובותייך למימה ,שכן, כתבה 5 הודעות... תגובתך למימה על כך שהיא מתקשה להירדם היתה "לילה טוב מימה".... לא יודעת.. כשקראתי את התגובה הזו הרגשתי שהבטן מתכווצת לי והרגשתי שאני לא נושמת... זה כאב.. מאוד.. "שמעתי" קצת ציניות,לעג וקצת קוצר רוח... כן אודי... לא שוכחת לך, ובחיים גם לא אשכח לך את כל מה שנתת לי וקיבלתי ממך.. זוכרת.. אתה ,כמו גם אמא צביה ואנשים טובים נוספים ,זורמים לי בדם.. הפכתם באיזשהו מקום לחלק ממני, מהאדם שאני היום.. וזוכרת לך ולכם את כל הטוב הזה.. יחד עם זאת חשוב לי לומר לך את מה שהרגשתי אז ואתמול.. אולי גם בכדי שאוכל לחזור ולכתוב לך... ????? לא יודעת... רוצה לברך אותך בשבת טובה, רכה ונעימה.. ללא קוצים... רק את המתוק שבפנים, בתוך הסברס... במבי. ואשמח לשמוע אם יש לך מה.. תגובה לתוכן הלא קל שכתבתי...

נדחפת ...זוגרת כל כך את ההודעה ההיא . בעיני הייתה בה כל כך הרבה אהבה ורגש טשמחה על זה שאת מתאוששת ונימצאת במקום טוב ומחוייך .. כואב לי שככה ראית את הדברים . ומי כמוני יודעת איך ההרגשה המזופתת כשרואים דברים בצורה כואבת .. אוף במבי אוהבת אותך טשמחה על ההודעה הזו ושאת ניךחמת על קשר מדהים ואוהב כמו שיש לאודי ולך .

הי במבי, חשבתי עלייך המון. חסרת כאן. זמני קצר, ועימך הסליחה, בינתיים, תוכלי לקרוא את אשר כתבתי בתגובותיי האחרות - נראה לי שיתאימו גם לך. על כל פנים, התגובות של אודי, עליהן הבנתי שאת מדברת, נחוו כנפלאות בעיניי והעלו בי חיוך ותחושת חיבה. שום לעג. חיבוק, סוריקטה

הי במבי יקרה שלי, הסקרנות הובילה אותי לחפש אי שם מאחור. הודעתך הראשונה בפורום הייתה ממש בראשית נובמבר 2009. עמוד 588 אצלי במחשב. הפעם הראשונה בה הגבתי להודעתך הייתה כמעט כעבור חודש. בסוף נובמבר, אחרי שבחנתי וראיתי מה קורה, אחרי שדיווחת על רגיעה ולא נסת על נפשך (כפי שאודי כתב אז). קראתי את הודעותיו של אודי אלייך, וכבר אז, ולתחושתי לאורך כל הדרך, נוצר בינכם קשר יחודי מאד. אני יכולה להבין שהיא מעוררת קנאה. על עניין תחושת הבוז מהסביבה, שאת מרבה לתאר, עוד אחשוב. או שמא כבר כתבתי על כך משהו בעבר (?) ליל מנוחה, שבת מנוחה, סוריקטה

הרבה הודעות. במצב של חוסר שקט רגשי והצטברות של חוויות 'דוקרות' בזו אחר זו שזורק אותי להזכר בכל הכשלים כולם מכל הזמנים ומכל הכיוונים ולהזעק . אוקי והנה אני עכשיו רוצה להראות צד אחר. של מימה שקולה. רגועה. יציבה. כרגע אני לא במצב של גירוי שלילי. גם המחשבה על חווית הדחיה שחויתי מקבלת פרופורציות יותר מתונות. קשה לי חברתית ואני מנסה ללמוד איך להסתדר. אבל לא רק להסתדר. גם להתעצם! חשוב לי ללמוד איך להתעצם! יש אנשים שמנסים לרמוס אותך. את השייכות והבטחון שלך. הם עסוקים רק בלראות את הצורך של עצמם ולא אכפת להם לפגוע באחר בדרך. אני הייתי רוצה לגלות איך מייצרים מצבים של win win. אבל צריכה ללמוד למתן את הרגישות הרגשית שלי לדחייה קודם. לכשלים. בזמן אמת יוצא שזה עדיין קורע אותי לגזרים ומעיף ברמה הרגשית. ולצערי בלימודים האוירה היא של 'סביבה עויינת' מצד חלק מהאנשים. זה מאד קשה לי לשרוד שם בלי לבזבז אנרגיות על העיסוק בזה. יוצא שהלמידה עצמה של הנושא שבשמו התכנסנו מקבלת מקום זניח אצלי והקטע של ההתמודדות החברתית הופך לעיקר. זה המקום בו. צריכה ללמוד מיומנויות התמודדות.

אבל מימה, ... צריכה להיות אינטרגרציה בין החלקים הללו. אחרת, מצער לומר, זה עד-העונג-הבא. מי היא מימה האמיתית? אפשר ללמוד. קשה מאד ללמוד מתוך אי קבלת זולת, שהרי המידע מגיע מבחוץ ולא נוצר בך עצמך. ושוב אזכיר, כי ככל שהיינו חפצים, כנראה שאין מעשי קסמים. ספיגה, הפנמה וקליטה עמוקה של חומר מהסוג אליו את מבטאת משאלותייך, כפי שאני מבינה אותן, קל וחומר בגיל מבוגר, היא, כנראה, תהליך רב שנים. שנות השקעה. תרתי משמע (גם חומרית). לא חייבים בענק. לפעמים אפילו לא כדאי. חמדני מידי. אפשר גם לגדול טיפה ואחר כך עוד טיפה. שלך, סוריקטה

הסערה בי נרגעה

הי אודי הלבבי, מצטרפת להרגשת העצבות אותה תיארת. אזרתי עוז ואכתוב גם אני. הרגשתי לרגע שאנחנו נבחרנו לשמש כאסלה. ואיכשהו, נראה לי שלא מגיע לנו. במיוחד לנו ודווקא כאן. מימה, חושבני שזה כן מצליח להעליב, ואולי חלקנו פחות יסכימו לקבל מערכת יחסים כזאת. נעצבתי גם אני. תודה על התמיכה, אודי יקר, סוריקטה

שלום לכולם לקראת תחילתו הרשמית של סתיו, מרגישה, כבר המון זמן, שאני לפני התפרצות גדולה של בכי. משמע, להבנתי - הבעה של תחושת קירבה או חיבור, או פרידה, או שחרור. הפעם האחרונה בה בכיתי הייתה לפני עשרים שנה, והקודמת לה, איני זוכרת. בטיפול הארוך שלי לא בכיתי בדמעות מעולם. אולי היה לו ביטוי אחר לבכי. הטישיו האומלל ממתין לו שם. ואיכשהו, אולי אני מצפה שהגמילה מהתרופה גם היא תתיר משהו. ואולי משונה קצת - יש לי יותר כלים. זה מה שיצא, שלכם, סוריקטה

סוריקטה אהובה. רואה בדמיוני את בכייך, כגשמי ברכה שיורדים ומרווים אדמה יבשה וצמאה. מחלחלים בין החרכים עד לגרעין הממתין שם ומתגעגע. ורוצה כ"כ לבקוע החוצה, רך ורענן, מלא סקרנות, אל החיים.

לך יקרה לחוות בכי משחרר וטוב .. מבינה אותך עד הנימים הקטנים . וככ שמחה לראותך כאן. הטישו בטיפול הקודמת כבר לא הייתה מניחה עבורי :))))))

הי אודי יקר, הי כולם, (בשלב זה אני רואה רק את תגובתו של אודי) מאז ומעולם אני מאד מאד מחכה לגשם. יוצאת מתחת לכיפת השמיים ופורסת ידיים אל על לשמיים. למים המזוקקים האלה. ביום בו נולדתי ירד היורה (אם כי במשמעות שאמא שלי תפסה - התהפך עולמה), ועדיין אני מצפה לגשם, למערכת החורפית הראשונה בכיליון עיניים והוא סוג של יומולדת עבורי. סוריקטה

פתאום חולפת במוחי המחשבה... מתיישהו שיתפת שפעם כשכתבת בפורום כתבת במפוצל דרך ניקים רבים.. את הגעת לפורום לפני... אני זוכרת שכשהגעתי לפורום בנובמבר 2009 קבלת הפנים שקיבלתי מהחברות בפורום היה עבורי כואב מאוד.. מישהי ששכחתי את שמה אמרה לי שאין חיה כזו בעולם במבי ..ושנחוויתי על ידה כמישהי מפונקת ועוד כל מיני.. כבר לא כ"כ זוכרת.. אבל אני זוכרת את ילדה/אשה שבזמנו שיתפה שיום הולדתה חל ב 5 לנובמבר... לא אשכח בחיים לילדה אשה את התמיכה שלה.. הרגשתי שכשחטפתי המוני אבנים וסלעים בלב,היא היתה איתי... עד היום אני זוכרת לה את זה... פתאום חלפה במוחי המחשבה שאולי ילדה אשה זו את ? סוריקטה, ילדה אשה של אז, זו את ?

יש בשמיים קומולוסים, גם הם עננים של גשם. באמת התרגשות. שלכם, סוריקטה

גם אני אוהבת חורף וגשם ... גשם ששוטף הכל .. שלוליות ובוץ ... זה אומר שעוד מעט יש לך יום הולדת .. מן יום שנושא בתוכו המון המוני רגשות לכל הכיוונים ...

הי סוריקטה כאשר הכל חנוק בפנים כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ... כאשר מחזיקים את המכסה חזק במקומה..קשה.... הלוואי שתצליחי לשחרר אפילו קצת.... כי יש כל כך הרבה לבכות עליו... וזה באמת מקל ... איתך, ינשוף

הי ינשוף, דברי חכמה אמרת. ואולי יבוא יום ויהא פורקן גם מעוד סוג. מחבקת, סוריקטה

שלום עלו בי כמה תהיות בנוגע לטיפול בטראומה מינית. 1. האם העובדה שמטפל כלשהו אינו מתמחה (עד כמה שידוע) ספציפית בנושא הזה צריכה למנוע ממני לפנות אליו? 2. האם זה בהכרח אומר שהוא לא יכול לטפל? 3. האם ישנו סיכוי שהמטפל יחליט ש"זה לא בשבילו" ויפנה אותי לקולגה שלו גם אם זה נחשף עמוק בתוך הטיפול ולא בתחילתו והקשר בינינו כבר התבסס? תודה מראש פ.

https://youtu.be/AXXdrPVrBg4 הלוואי והצליח לשמוט ולשחרר עוד ועודחלקים משביים .... הלוואי והשרירים ישתחררו ...כל כך כואב לי הגוף

מאחלת לך הקלה בכאבים... איתך מכל הלב, ינשוף

ובבוקר יש עבודה. אני לא עייפה. אני כואבת. ואני כועסת. ואני לבד מרגישה חשופה וחדורה. פצועה ועייפה. אין נחת. בסופש נפגשת עם החבר והמצב צבירה שלי איתו אחר לגמרי. צחוקים והנאות. ככה זה בדכ איתו. החיבוק שלנו מנחם אותנו. עד היום נמנעתי מלהראות לו את הכאב שלי. אני מפחדת. מפחדת שיחשוב שאני בעייתית וירתע ממני. אני ככ לבד אלוהים הצילו. בבקשה תעשה בשבילי שהעולם הזה יהיה יותר טוב. די להקיף אותי באנשים רעים. בבקשה תשלח לי אנשים טובים רגישים ומפרגנים. שרוצים טוב בשבילי ולא עסוקים בתחרותיות עויינות התנכרות רכלנות לגלגנות וחרא. אלוהים תעזור לי. אני רוצה לישון. לילה טוב

כמה פגיעויות היו השבוע שפצעו את נפשי ראשית המשקל שעלה. מעיק ולא נוח לי בגוף שלי. חייבת לפתור את זה. מתחיל להיות לי רע שכל הבגדים לוחצים פתאום שנית שוב ריב עם אמא. הייתה עם האחיין הקטן. הוא לקח פרוסת לחם לאכול והיא מיהרה לקחת אותה מידיו ולתלוש רק את החלק הרך מן הקשה. אמרתי לה 'עזבי. תני לו. אם הוא לא יאהב הוא לא יאכל'. היא עשתה מה שהיא רוצה ופתאום הוציאה עליי איזה קפריזה קורבנית שלה שהיא לא יכולה יותר שיעזבו אותה ובלי הערות . היא אמרה את זה במן טונים נסערים ודרמטיים ואני הערתי את ההערה שלי בשיח רגיל מיושב אז הטון התייחסות שלה ממש קומם אותי ואמרתי לה בתקיפות שאני בסהכ מדברת איתה ושתענה לי כמו בן אדם ולא תטיח בי התייחסויות כאלה. היא 'שמה זין' והמשיכה בשלה ואני נעשיתי נסערת והרגשתי שקופה ומול אטימות. רבתי איתה ואנחנן לא מדברות. שוב. ביקשתי גם שלא תבוא אחכ לדבר מחדש. אמרתי לה שאני מעדיפה מרחק. נוצר נתק היום הלכתי לשיעור בהרגשה לא טובה. קשה לי שם חברתית ממילא. המגע עם בני אדם לא אמפתיים כואב לי כמו כוויות בנשמה. היה לי קשה עם כל הרגישות הזאת ושם בלימודים חויתי את מה שתארתי פה בפוסט קודם. ההערה שאני מעתיקה והחוסר הענקה ופרגון הגועליים קשה לי. מישהי בלימודים גם שאלה אותי מול כולם אם מצאתי עבודה חדשה וכמה אני מרויחה. עניתי אבל אחכ הרגשתי חדורה ונפלשת. למה לשאול דברים כאלה מול כולם ? מה זה מידע כללי ציבורי? יכלה לשאול בצד, בפרטיות. אני מרגישה שהעולם הזה שובר אותי. אני בסהכ רוצה לישון. מחר צריך לקום לעבוד ואני לא נרדמת. אני מרגישה שלא מפסיקים לפצוע אותי. שחוסר הרגישות של הסביבה פשוט גומר לי את הכוחות. אני מרגישה כבדה שמנה ומאוכזבת קשות מהעולם הגרוע והלא תומך הזה. אני מנסה לאזן. לומר לעצמי שיש גם חוויות טובות לצד השליליות וזאת האמת. אבל הטוב לא טוב מספיק. הוא לא מספיק מחזק אותי ומספק לי עמידות. ההשפעה של השלילי הרבה יותר חזקה. וזה הורס אותי ומכאיב לי בנשמה. אני בוכה. פעם בטח הייתי שורטת את עצמי מיליון פעם ולא מתמידה בלימודים יותר. אני כן מתמידה עכשיו. זה השיקום שלי. שיקום בתוך חברת אנשים שיכולים להיות ככ תחרותיים לא מפרגנים ורעים בזמן שאני מעניקה ונותנת לפעמים עם הרגשה שאין לי יכולת לומר לא אפילו. כמו פרוצה שאפשר לפלוש אליה. אני רעה כמוהם. אני לא מסרבת ומתסכלת ועוקצת. לא מבינה למה הם כן מרשים לעצמם. ממה הם מאוימים בדיוק? למה להיות לא מפרגנים? הנושא הזה של פרגון אני מרגישה ככ זקוקה נואשות שזה יבוא מבחוץ. שמצע של פרגון יתקיים ובמציאות זה לא ככה. יש תחרות וקנאות ושמחה לאיד. קשה לי... יש לי חבר והוא חמוד ומתוק. אנחנו צוחקים לרוב. זה קצת מפלט איתו. הוא לא מכיר את הצד הכואב המעורער קצת שאני חשה עכשיו עם כל המחשבות על חוויות פוצעות והקושי לישון וההרגשה הכבדה הזאת בגוף שמשגעת אותי. מרגישה ככ שמנה וכבדה. זה ככ נוח למיינד לשכוח מהעולם ולהתרכז במטרה אחת ויחידה בלבד - המשקל. לשכוח מכל העולם הפוצע הזה. מכל האנשים המגעילים והנוראיים שבו שלא מגלים שום רגישות לצורך שלי בפרגון. אני רק רוצה להרדם עכשיו. שתהיה לי נחת ולישון. מקווה שהכתיבה פה תעזור. קשה לבד. המח מתפוצץ כבר ממחשבות שלא נגמרות.

מימה. רוצה לחלוק איתך את מחשבותי בעקבות קריאת הודעותייך האחרונות. מצד אחד אני שומעת את זעקת הכאב הבלתי נסבל שלך, את הכמיהה העזה שיהיה בשבילך מישהו חם, מכיל, מקשיב, מקבל, אוהב ללא תנאי. שומעת את החלק הפגוע מאד מאד מאד, חלק שסוחב עליו עבר כבד, מעיב, מוחק. ויש איזה רצון כזה למצוא את המילים שיעבירו איזה משהו שיקל, שתרגישי שמשתתפת איתך. מצד שני יש בי איזה משהו שמרגיש שאי אפשר באמת להתקרב אליך, אולי באיזה מקום גם לא כ"כ רוצה. כתבת על הרעל, על הסביבה המרעילה שגדלת בה. ואני לאורך ההודעות האחרונות שלך הרגשתי את הרעל הזה, אבל מהכיוון שלך לפה, לפורום, לעולם, אלינו. נשפך פה הרבה רעל. הרגשתי שמשהו נובל בי כשקראתי את הודעותיך. ישבתי וחשבתי מה גורם לי להרגיש ככה ולמה קשה לי להרגיש את האמפתיה שבד"כ עולה לקריאת מצוקות עמוקות כאלה. נראה לי שהרגשתי שאין פה שיתוף רגשי אלא החזרה באותה מטבע, בהרעלה. ושום לקיחת אחריות על חייך. הרבה אנשים עושים הרבה דברים לא טובים ולא מתאימים ולא נוכל לשנות אותם, זה לא בידיים שלנו ולא בכוחנו וגם לא באחריותנו. העניין הוא לא לשנות אותם, לא תצליחי לשנות את אמא שלך, ככה היא. את יכולה להיות אחראית רק על עצמך. את כבר לא ילדה קטנה שהחליטו עליה איפה ועם מי היא תחיה ואם את בוחרת לחיות במקום שמרעיל אותך, זו בחירתך. קחי בחשבון שיהיה לזה תופעות לוואי קשות. ברור לי שיש אילוצים, אבל עדיין יש בחירה. אני לא מסכימה שהעולם כ"כ רע, משהו קדום צובע לך את החוויות ואת המפגש עם העולם. לדוג' כשקראתי מה עבר עליך בקורס עיצוב, חשבתי שבאמת, מה קשה לעזור ולתת לבחורה שלידי טיפים וכד' מצד שני, מישהי חשבה על רעיון והיא מרגישה שזה שלה ופתאום באים ומעתיקים ממנה ולוקחים לה משהו שלה, בלי רשות. לא נעים ואף יכול לעורר תגובות מרחיקות. את יכולה לראות את זה? גם אם היית מבקשת לעשות כמוה יש לה זכות לסרב. בדיוק כמו שהיא יכולה לומר כן היא יכולה לומר לא. וזה לגיטימי לגמרי, אבל לא למי שבא עם ציפיות שמה שהוא מבקש הוא יענה בדיוק כפי שהוא רוצה ומצפה. זה לא חיים ככה. בחיים יש סימני שאלה ורצונות שלא תמיד יתממשו כפי שהיינו רוצים ואין עם זה שום בעיה. להפך זה רק מצמיח. אני מאמינה שכל אחד נמצא בעולם כדי לתקן משהו, כל אחד קיבל איזה אתגר יחודי שרק הוא יכול לבצע וכל מה שנשלח אלינו, מהדברים הגדולים עד לחוויות היום יום הקטנות נשלח כדי לעזור לנו לעמוד באתגר, כל מפגש לא נעים כזה בא בפנימיות שלו כדי לעזור לנו, כדי שנגדל ממנו. כתבתי המון, כתבתי בכנות, מתוך מקום אכפתי. מקווה שמשהו מזה יגיע אליך ושהחוויות יפגשו אותך במקום יותר בונה ופחות פוצע ושתוכלי באמת להיות ולא להיות כ"כ לבד.

אני לא יכולה לראות את ה'שלה' הזה כאקט חברי. גם אם לגיטימי ומותר לה בעקרון זה אקט מכוער ברמה הבין-אישית. אם המצב היה הפוך הייתי נותנת עזרה למי שהסתקרן להבין איך עשיתי את התרגיל עיצוב. זה היה משהו פשוט ולא ייחודי שכבר קיים. לא איזה חדשנות שלה. היא פשוט חשבה על לעשות את זה ועשתה. אני עשיתי משהו אחר שלא יצא לי אז במחשבה שניה אמרתי נעשה גם כמוה . וכשהתעורר בי רצון וסקרנות לנסות כמוה גם זה הפריע לה שלקחתי רעיון/השראה ממשהו שראיתי אצלה . אבל זה לא שגנבתי לה איזה עיצוב מוצר שלה ברמה שכאילו באמת יש פה איזה ניצול כגון שאני מוכרת וגונבת לה לקוחות ופרנסה מזה. זה היה סתם תרגיל עיצובי בסיסי בלימודים. המעשה החברי היה צריך להיות לאפשר ולא למחות על כמה זה שלה ואיך אני 'גונבת' לה. זה מעשה תינוקי בעיני. למה לא לחלוק רעיונות ולא לשתף ולהסביר ולהיות נדיב ומעניק לאחרים? אולי אצלי הרגש הוא ברמה של ילד שרואה סביבו מסתקרן ורוצה גם. אבל הסביבה לא משתפת פעולה ומשדרת לו דחייה ועסוקה בהדגשת העובדה שעבורה הרצון והסקרנות שלו לנסות גם זה דבר פוגעני ומפריע. זה פוגע ב' זה שלי ' הזה שלה. זה כאילו הם מסרסים שמייחל לנבוט רק כי אין בהם יצר לחלוק ולתת מעצמם. ושוב לא מדובר בעניין בעל השלכות ממשיות של גניבת פרנסה או מוניטין. זה סתם תרגיל עיצוב הכי בסיסי בכיתה. יוצר אוירה לא נעימה בשבילי. אחכ לא אתפלא אם כל אותם בעלי צורך חזק ב'זה שלי. אל תגעי לי' ילכלכו עליי מאחורי הגב איך אין לי רעיונות משלי ואני מעתיקנית. זה בדיוק הטיפוס של בנות שיתקפו תחושת שייכות של מי שלא נראית בעיניהם. לעומתם יש גם אחרים וטובים- אנשים שנותנים ולא מפריע להם להעניק. גם לי לא מפריע ששואלים אותי על משהו שעושה. אני מסבירה בשמחה. כואב לי שזה לא הגישה של כולם. וכן זה פוגע ופוצע במשהו מאד ראשוני. למה הערך של 'זה שלי' צריך לחבק עדיפות על ערך של 'לחלוק'? אני לא חושבת שבסביבה נאורה ובוגרת זה צריך להיות המצב.

הי מימה, מקווה שתוכלי להקשיב. ואם לא את, אזי הקוראים האחרים - גם טוב לי. בעיקר הקאה לתוך הפורום אני מרגישה, אולי מתוך הנחה שאת פה לבד ללא עדים. מימה, את אינטליגנטית מאד. זה קצת לא הכי חכם וגם, ככל הנראה, לא ממש תורם. אדרבא. וכתבת למטה 'כל פעם שצריך אין רוצה' וזה משפט שמאפיין, להבנתי, את מי שמאד קשה לו לו לקבל זולת, לראות את האחר. את רואה אותנו? כאן, אותנו? את רוצה להיות שותפה? שלך, סוריקטה

לא ממש רואה את עצמי כחלק מפה. מודה. מגיחה כאן רק ברגעי נסערות קיצוניים שאין אלטרנטיבה. מעולם לא הגבתי כאן ברמה של אחת שייכת. יש לי פורומים אחרים בשביל זה. הבעיה שבשום מקום לא נותנת ביטוי ל'אני הנסער הזועם המוטרף' חוץ מכאן. לא חושבת שאני מעוניינת בשייכות מעבר למה שעכשיו. אני לא עוקבת פה ככ. מודה. זה 'השימוש' שלי במרחב הזה. ככה מרגיש לי הכי מתאים ונכון לי. בלי שום כוונה לפגוע פה באיש כן..

רוצה לומר לכן שמאוד נוגע בי לשמוע את הנסיונות לנגיעה ומפגש.. מרגישה את הכאב העצום שלך מימה, את תחושת הלבד, הפגיעה,ההשפלה,הדחיה.. מאוד קל לי להזדהות עם הרגשות הללו... יחד עם זאת.. דווקה במקום של האומנות מימה... אני מנסה להעמיד את עצמי במקום זו שהעתקת ממנה את הרעיון... מימה... דווקה אם זה היה משהו של עבודה, ניחא.. אבל אם מישהו היה מעתיק ממני רעיון של אמנות.. זו הרי הנשמה שלי... להסביר, לומר,שוב להסביר או כל דבר אחר אני חושבת שהייתי מסכימה.. אבל לקחת את הרעיון שלי, זה מרגיש לי לקחת את הלב שלי.. ממש לא בטוחה איך הייתי מגיבה מימה... וסנופקין וסוריקטה , כל כך נוגע לשמוע את הנסיונות האמיתיים שלכן .. איך אתן לא מוותרות.. מנסות בדרכים שונות להראות הסתכלות אחרת, נוספת... מרגש.. ומימה, שוב רוצה לומר לך שזעקות הכאב שלך ,הלבד וכל התחושות המאוד קשות שאת משתפת מתחת למעטה של המילים הקשות פעמים רבות, נוגעות בי עמוק ומצליחות לטלטל אותי לא פעם... במבי.

היי! תודה שאת רואה את הכוונה הטובה שבכתיבה. חששתי שאולי אני דוקרת מידי. תודה שכתבת זאת.

זה אובייקט מעוצב שעשו כמוהו רבים וטובים לפניה. אבל בגלל שקיבלתי את הרעיון לעשות גם אחרי שראיתי אצלה זה עורר בה תגובה ילדותית של 'שלי שלי . מעתיקה ממני'. זאת תגובה אינפנטילית ואין לה שום 'זכויות יוצרים' בזה. העיצוב מאד בסיסי וקיים בעוד ורסיות רבות בהרבה מקומות. זה לא 'המצאה ' שלה. פשוט היא עשתה כזה. זה הכל.

אני לומדת בקורס עיצוב ועשינו איזה תרגיל וניסיתי לעשות משהו דומה למה שמישהי לידי עשתה אז היא העירה בקול שאני מעתיקה במן חוסר פרגון ושידרה דחייה ואנטי. זה בכלל לא איזה עיצוב יחודי או משהו סתם תרגיל מעפן שגרתי שכמוהו עשו מיליון לפניה. אני לא מבינה את היחס הדוחה הזה. אם מישהו היה מבקש ממני עזרה לעשות כמוני משהו שראה שעשיתי הייתי מסבירה. זה בסהכ לימודים ותרגילים. למה אנשים הם כאלה מגעילים? חברתית מאד לא נעים לי בלימודים. הבעיה שזה משפיע לי על כל המצב רוח אחכ. זה ממש מפיל אותי. כי זה מצטרף לתחושה כללית לא טובה שיש לי ממילא בגלל שהיחסים מול האמא כאלה גרועים ומנוכרים. אני רוצה לחוות אהבה רוך והענקה חמה בעולם שלי. אני רוצה שיהיה לי טוב. למה זה נראה שככ הרבה אנשים שמים זין על הטוב שלי ואכפת להם רק מעצמם גם אם זה אומר לרמוס אחרים? זה היה מעשה ככ לא חברי ולא יפה מצידה. למה אנשים הם כאלה? אודי למה? למה אנשים רעים ככה? תחרותיים מרפקניים וגועליים אפילו שזה לא באמת נחוץ להיות כאלה? זה לא שבאמת איימתי לה שם על משהו. היא השחירה את דמותי כמישהי שעושה דבר שלילי רק כי הסתקרנתי לעשות כמוה.

זה נשאר ונשאר ונשאר ונשאר ונשאר אודי הקולגה הקלינית הפושעת הפסיכולוגית הגיעה איתי לעומקי ומעמקי הטראומה הכי מוקדמת ולא עשתה לי שם חוויה של תיקון. היא נטשה בשעתי הקשה ביותר הפושעת. בלי הכרה אמן אלוהים יגמול לה כפי שמגיעה לה היא חשפה אותי שם למעמקי העומקים של הנטישה הכי מוקדמת והכי חוסר אונים ו... ומה?? יש עין לראות אבל אין איברים ליזום ולהגיב למה היא לא תיקנה איתי? אז בשביל מה צריך פסיכותרפיה אם רק משחזרים אבל עושים טראומה נוספת? שאנשים פוגעים בי אני רוצה להיות בעלת יכולת להגן על עצמי! למחות ולהגן על עצמי . לעמוד איתן!!! למה אנשים הם רעים ופוגעים? למה יש אנשים שמשדרים דחייה במקום הדהוד אמפתי ולמה אני ככ רגישה לדברים האלה??? אודי כבר שנים אני אומרת פה שאני רוצה עזרה מועילה ואין כתובת נורמלית שבאמת עוזרת חוץ מלדבר ולשלם . אני רוצה יעילות! שבאמת עוזרת ביעילות. אנשי מקצוע הם הרשלנות והשרלטנות הכי גדולה שהומצאו אי פעם. בעולם האמיתי אני רוצה להיות בעלת עוצמה!!! לא להפגע ככ בקלות מביקורת ודחיה . להיות חזקה ועצומה. להרשות לעצמי בלי שאנשים ביקורתיים רעים יחדירו בי ספק ויקפלו אותי ויפגעו בי. איך מתחזקים ככה? איפה ולאן לפנות??? אין לי עוד שנים לבזבז. די! אני רוצה משהו יעיל קצר ולעניין ושעובד. שיעצים אותי כבר ויחזק!! שאני יענה ישר לאנשים ויעמיד אותם במקום כאילו אלוהים איתי ומאמין בי ושיסתמו ולא ינסו לפגוע בי ולהגביל אותי יותר! אני שונאת שמנסים להגביל אותי ולהקטין ולכווץ ולקפל ולצמצם ולערער. רוצה מקום שיתמוך בי ויאפשר להתחזק ולפרוח מה הכתובת??? איפה המקום כזה נמצא? לאן ללכת כדי להתחזק?? אני רוצה להתחזק!!! תן לי כתובת. שם. הכוונה. משהו שמועיל באמת. משהו שבאמת מועיל! סוג טיפול שבאמת עוזר ומועיל. או מקום שבו חיים אנשים שמנסים להעצים ולחזק אותך ולא כאלה רעים שרק מבקרים ולא מפרגנים ומחבלים לך בטוב.

מתקשה לכתוב/לשתף מעל שבוע שלא נפגשים הוא חולה ואושפז. ואני מנסה להמשיך כרגיל זה כמעט מצליח לי אבל בפנים חלל שגדל וגדל

אין אפילו שיחת טלפון קשה לי נלחמת במתוק חזק קשה בזוגיות קשה לי לה

הורה שלא מסוגל לתובנה מנקודת המבט של הילד הוא כמו רעל מרעיל מסכים אודי? ובכלל אנשים אנטיפטיים הם רעל מסכים?

זה מרגיש מרעיל כזה.. בנפש. זה מרגיש פיזיקלית ממש מרעיל כזה. ושזה אוחז בך, שזאת ההרגשה ... אז המילים הם פורקן.... זה משגע שהסביבה לא מסוגלת להדהד אותך איתך . שתמיד נתקלים בקיר אטום ששומע ומחובר רק לעצמו ולא מסוגל להקשיב לנקודת מבט אחרת. שפשוט רומס אותך. סותם אותך. מאשים אותך. בולם אותך. משאיר אותך לבד לא מובן ולא מסופק אינטקציונית. ושזה כרוני זה השפעה מרעילה אמיתית. זה הרבה יותר חמוד מסתם 'לא נעים'. זה בשביל התנועה של הנפש כמו בשביל רגליים שהולכות על גחלים. לא טבעי. מפריע. מצלק . פוצע . צולע. הורג כל ספונטניות זרימה וחדווה והרגשה של שיתוף פעולה נעימות נינוחות קשב. דו שיח. דו קיום. שיש רק קצרים בתקשורת וביקורת וחוסר יכולת לשמוע שום ביקורת. זה נוראי! תאמין לי אודי זאת סביבה רעילה לנפש . זה לא מוגזם לתאר ככה.שהייתי יותר צעירה התקלות בחוסר אמפתיה מאמא שלי הייתה גורמת לי להטיח מכות בראש חזק ולרצות למות. חוסר היכולת שלה להקשיב. להכנס לנעלי האחר. להשהות את עצמה רגע כדי להבין את הצד השני, לתת לו מקום ולכבד את נקודת המבט שלו. היא ישר מרגישה מותקפת ומתגוננת ומתנכרת וסותמת ומשגעת ומרעילה. מרעילה לי את הנשמה. אודי הדרך היחידה שבה אני מצליחה לחיות כיום בדו קיום עם אמא שלי תחת קורת גג אחת זה לא לדבר איתה. רק מרחק. כבר אי אפשר לסבול את הקרבה. הכל חולני ודוחה ומורעל. המגי איתה פעם אחר פעם לוחץ לי על פצעים של צרכים שלא מקבלים מענה נאות, אנושי, קשוב, מבין, מכבד. אני מדברת על צורה של יחס. אמא שלי לא יודעת להכיל כלום. היא מתייחסת רק לרובד החיצוני של מעשים- לנקות, לבשל . רגשית אין לה שום יכולת הקשבה והכלה. זה מטריף.

מתחשק לי לשים פה גם הודעה בריאה... שיהיה ערב נעים ושלישי שמח!

אין שם אהבה אין לה יכולת להקשיב לאחר. היא תמיד מתנהגת כאילו 'די משגעים אותה. מה רוצים ממנה. עם התגובות האלה שלה שלפעמים אני פשוט מדברת והיא מגיבה במן .. לא יודעת. לא יודעת לתאר את הצורה הקפריזית שבה היא מגיבה. כאילו מכניסה אותי למשבצת שעשיתי לה משהו רע שבכלל לא היית לי כוונה כזאת. במקום להקשיב לי ולתת אמפתיה הבנה קשב הערכה כלשהי. ושהיא מגיבה כמו שהיא מגיבה זה משגע אותי וגורם לי לשנוא אותה. מרגישה ניכור מרעיל. היא אישה שלא 'מרגישה אותי'. אמא שלא מרגישה את הילדים שלה. היא מרגישה בעיקר את עצמה והקפריזות שלה . מסוגלת להכיל אפס ביקורת וישר מתחשבנת ומנכרת הכל. אמא שלי והפסיכולוגית המז*** מאד דומות בהרגשות שהן גרמו לי מבחינת חוסר האמפתיה המוחלטת. שונאת את שניהן. אבל על הפסיכולןגית כעסתי יותר. כי היא אשת מקצוע ויש לה אחריות. אמא שלי סתם אדם פוסט טראומטי פגוע ומוגבל ביכולת ההכלה הרגשית. הפסיכולןגית היא מטומטמת ברמה של רשלנות מקצועית. הלכתי להקיא. הכל עומד לי בגרון העולם הזה מלא רשע אבל הטוב ינצח

מה שקרה עם הפסיכולוגית זה לא רק העברה! היו שם כשלים אמפתיים אמיתיים וטראומטיים ברמה רשלנית ממש. זה לא קרה לי מול אף מטפל אחר ברמה כזאת ואני כן יכולה להעזר מטיפול שהמטפל הוא בן אדם ולא אידיוט מטומטם וגם נעזרתי בטיפולים!!! הפסיכולוגית הזאת עיכבה את ההבראה שלי בכמה שנים טובות והשאירה אותי מדממת אחרי הטיפול אצלה עם כעס לא מעובד ברמה רשלנית ופןשעת . אוזלת היד שלה הייתה חרפה ותעודת עניות. ואחרי נעזרתי במטפלים . יותר מאחת. ויש אחת שאני דווקא ממש ממש אוהבת. פסיכותרפיסטית גופנית רגישה אמפתית חמה ומקסימה! הפסיכולוגית הייתה חרפה לא אמפתית עשתה לי רהטראומה ויותר מהכל פגיעןת נרקיסיסטיות חמורות. וזאת לא העברה!!! התייחסוייות מותאמות היו חוסכות לי הרבה שיט. זה היה רשלנות מקצועית אבל כזאת שכנראה החוק לא מכיר בה. החוק מכיר רק בחריגות בוטות מגבולות המסגרת וכללים. הוא לא מחשיב התייחסויות לא אמפתיות ברמה טראומתית כפגיעה רגשית אמיתית ומסבת נזק. הייתי דורשת פיצויים על כעס טראומטי שאחז בי 5 שנים אחרי הטיפול ... עכשיו הכל השתפר אגב בזכות מטפלים אחרים ובזכות עצמי שאני נאבקת להשתפר ולשפר אבל בעיני מה שהפסיכולוגית עשתה זה לא רק בגלל העברה. זה מרושע לא להכיר בחולשות של אדם ולהסביר לו ולצייד אותו בסיוע ותמיכה כדי שיתמודד וישפר את חייו ובמקום זה לשבת מנגד ולהתנשא נרקיסיסטית בחוזקות של המטפל. זה מה שהיה שם וזה היה נוראי! ומכוער! וארור! ומבחינתי רשלני ונפשע. מטפלים אחרים לא התייחסו ככה בטונים תוכחניים. דברים צריכים לבוא מתוך רכות. גם הניסיון לדרבן ולקדם בלי לוותר- עדיין הבסיס צריך להיות מצע של רכות וחום ולא ניכור ואדישות והתנשאות וסיפוק נרקיסיסטי פרוורטי של המטפל שמשתעשע ל'מחזה' המטופל המתייסר. זה לא נורמלי להרגיש ככה בטיפול ורק אצל הפסיכולוגית הזאת הרגשתי ככה. לא אצל אף מטפל אחר לפניה/אחריה.

נראה לי שכיום אותן אמירות בדיוק שחירפנו אותי בטיפול הפסיכולוגי ונשמעו נוראיות ובלתי מתקבלות על הדעת ממקור שנתפס ככזה שתפקידו לסייע - כיום אותן סוג של התייחסויות היו פחות מפילות אותי. אולי עדיין לא הייתי אוהבת לשמוע אותן אבל לא הייתי מגיבה בכזאת סלידה תהומית וכעס. נגיד מישהו שיתנשא 'עבדתי קשה' אני לא ארצה להרוג אותו אבל עדיין זאת הייתה התייחסות מאד לא מותאמת בצורה לא מותאמת ועשתה נזק באותה נקודה בזמן והסבה לי כעסים רבים. שנים! אז מבחינתי זאת רשלנות מקצועית . גם המשפט הבא שלה היה 'נו לא היה שום דבר שיכולתי לומר שהיית מקבלת' (טענה שלה שמבחינתי ממש לא נכונה ומהווה ניסיון מכוער לגלגל אחריות לכשל ממנה עליי). הפסיכולוגית הפושעת הזאת לא הציעה לי שום הבנה ותמיכה לקשיי דאז! הבנה ותמיכה שקיבלתי מאוחר יותר ממקורות אחרים ועדיין נזקקת לה לעיתים בדברים שקשים לי להתמודדות כמו עימותים והצבת גבולות למשל. הפסיכולוגית לא הבינה אותי ברמה מאד בסיסית. אבל כאמור כיום נראה לי שלא הייתי מתחרפנת מזה כי הציפיות שלי מאנשי טיפול השתנו. עכשיו אני יודעת שאין סיכוי להגמשת גבולות ואף אחד שם לא באמת יהיה תחליף הורי או חבר לחיים. זאת מן עסקה של הקשבה והתייחסות בתשלום. בגלל שהציפיות שלי מאנשי מקצוע השתנו אז אני מגיבה יותר בהשלמה וקבלה של הכללים שלהם. אבל האם זה עזר לי במה שבאמת רציתי??? חלקית מאד. עדיין צריכה טיפול שיעצים ויעזור. שאתפתח ואעיז ואתחזק. אני בספק אם אוננות מילולית בטיפול פסיכולוגי נוסף תעזור בזה... צריכה משהו יותר חוויתי ומאתגר אבל פחות מאיים מתוקפנות חרם ועויינות מצד אנשים בעולם האמיתי. בגלל שאני מאד רגישה לדחיה אני קולטת וסופגת את כל גלוי החרמות (חרם) שאנשים מעוללים עם יחס לא חברי לא לבבי ולא מפרגן. הייתי רוצה להיות פחות רגישה לזה ושפחות יעסיק. שלא ירשם לי כטראומטי שוב ושוב... את זה אני כבר אמצא דרך שהיא לא אוננות מילולית מתמשכת מול מטפל יחיד. זה כבר לא נותן כמעט כלום.

קשהההה כואב מעייף כל כך רמות חרדה מטורפות מתקשה לחזור לכאן צריכה להיות

מתברר שבאופן איטי מאד גם חורים שחורים מתאדים ומאבדים מהאנרגיה שלהם. http://www.nrg.co.il/online/13/ART2/544/868.html הי אביב, נקווה שגם במחוזות נפשנו. שלך, סוריקטה

שמחה שאת כאן לא ליד מחשב הראה בהמשך חיבוק

בגלל כל מה שעברנו גם פגענו ביקרים שלנו בילדים שלנו לא בכוונה אבל יש נזק... יש השלכות מנסה לתקן.. להסביר.. להקשיב.. אבל זה כואב בטירוף האשמה לא מרפה ממני

אכן כואב הכי מבינה בעולם וטוב שבאת לכאן לשתף .. איתך יקרה מחבקת עוטף את כולכם ואת עושה המון כדי לשנות ולעשות כפרה ...

הי ינשופי, מאד לא פשוט להפסיק לרכב על הגל הזה. להיפרד, לשים סוף. סוף הוא עניין מלווה בחרדות, כך נראה לי. תיקון - מילה מצוינת. שימי ראש, אם תוכלי, במחשבות ובדימיון, אם עוזר. אלול חודש סליחות. כתבתי כאן לא מזמן על סליחה. שלך, סוריקטה

בהקשר לסוקריטה ולכדורים אני גם צריכה גמילה. בנתיים אני מוסיפה . ובלי השגחה, ועם הגזמה. ויודעת שזה לא רעיון טוב בכלללללל. צריכה עזרה, כנראה..

רוני עצוב לי לקרוא כי את חכמה ככ ויודעת מה הנזק ....איתך

הי רוני, בהמשך למה שכתבתי לגלי - אנא - נסי לא לשמוע לכוחות האופל ההם, שמושכים אותך לפגיעה עצמית. הסיוע - יש בו כדי להניח משקל נגדי על כף המאזניים, אם נעשה במקצועיות ובשיתוף פעולה של שני הצדדים. בואנה, שכוחות ההרס לא יתרבבו להם. איך אומרים. סתמו. שלך, סוריקטה

אהלן, עונה לך על למטה, אכן יש בי קנאה, מטורפת ומטריפה, מעניין אם אי פעם הא תעבור, כי אני אוכל להשיג דברים עם הזמן אך להשיג את הפער שנוצר כנראה כבר לא אוכל..כל הכבוד לך על המקום של להפסיק תרופות ועל הכוחות להתמודד עם תופעות הלוואי, אני גם הפסקתי בשנה האחרונה חלק מכובד אך עדיין הדרך ארוכה.. וכמו שכתבתי המטפלת חזרה, היא בהחלט מטפלת טובה, אני בתקופה של מלא שינויים, כאלו שיש להם פוטנציאל להיות שינויים טובים אם אצלח אותם. נקווה.. איתך! גלי

הי גלי יקרה, אני כל כך שמחה לשמוע על ההתקדמויות שלך (ובשקט, כן, כוחות האופל לא שומעים). גם לי יש המון המוני סיבות לקנא, כמעט בכל סובביי, ואת יודעת, במובנים מסוימים גם בך. ככה הקנאה עובדת, מתלבשים על אלמנט אחד מהשלם, יו קנו. אממה, כרגע, אין לי כוח לקנא. מעין ויתור. לא הגעתי גבוה, לא אגיע גבוהה 'כמותם' בגלל נסיבות היסטוריות אומללות. ואני מי שאני. על נכויותיי. מנסה לתרום את שאני יכולה. מנסה להיות שימושית ובעלת משמעות. יש לי מטפל שעשה איתי עבודה נפלאה. בזה אפשר, למשל, לקנא. בי. בתופעות הלוואי של השבועות האחרונים אפשר לקנא קצת פחות. נראה לי שגרועה היא הקנאה של חלקים בך, שמתקיפים חלקים אחרים גם בך. זה מתחבר למשפט הראשון שרשמתי, נראה לי. מחבקת, סוריקטה

את ממש לא נדחפת! תודה! את צודקת, היא חזרה ואני קצת יותר חזרתי לעצמי, היא חושבת שיבוא יום והנסיעות שלה לא יטלטלו אותי ככ, מי יודע.. קורים המון דברים ואני צריכה החזקה צמודה, יכול להיות שאי פעם זה יהיה אחרת? מה איתך?

ברור שהחופש שלה היציאה משיגרה הרצפה שנילקחת יוצרת פחד וטריגרים . ובכל זאת לאט לאט הדמות שלה יותר איתך גם שאיננה ...את יודעת המצחיק הוא שאחרי שהקודמת גמרה את הטיפול איתי היום הדמות המיטיבה שלה מלווה אותי כל הזמן ...במיוחד במהמורות מול השנייה .....תהליך

לא נראה לי שאפגש איתה בקרוב ודווקא כשמממש זקוקה לה.......אוףףףףף כן, גם היא עסוקה אז כבר לא יודעת מתי נפגש דחיתי כבר שתי פגישות :( וזה קשה ועצוב כל כך שהטיפול שלי באמא גורם לי לא לטפל יותר בעצמי :(

לא מוצאת פינה ככה זה כשהלב כואב בוחשת בוחשת היד בנשמה כואב הלב מנסה לנשום לתוכו לאט לאט כל השבוע בורחת בורחת מלהיות מתגעגעת לקודמת ובתהליך מדהים שומעת אותה אומרת לי "אביב את עוד פעם מתעסקת בנו ממה את בורחת " ויודעת שבורחת מלגעת בזכרונות בכאב.. מלאה בכעס על כולם על כל מי שגידל ופגע רוצה להתעמת עם כולם מלאה בקנאה על אחי שמצליח בחייו ואני משלמת את המחיר על זה שהוא פגע בורחת מהמטפלת שלא בטוחה עם יעמוד לה כוחה מול חלקים קשים אין לי כוח לעוד סיבוב שיפסק ... והפחד הזה משתק יותר מהכל אולי זאת נבואה שמגשימה את עצמה ...אבל זה כל כך קשה ליצור אמון במקום שלא יודעים מה קורה ..(זה בשיח ובצדקהלא יכולה להבטיח כלום) בורחת מהמחשבה שאמא כבר ממש אבל ממש קשישה ...ומי יודע מתי ...והקטנים מהמחשבה צורחים בהסטריה רוצים אמא ,רוצים תיקון .. ואני מבינה שברגע האמת אני בבעיה . בגלל הנפש הדפוקה שלי בגלל שהיא לא ראתה בגלל שפגעו בי כל כך הרבה אנשים בגלל הזכרונות הדפוקים האלה שאני בורחת מלגעת בהם .... כואב וזה רק המעטפת ... ..

אביב יקרה כמה כאב ... כמה מכלול של רגשות. של חלקים שבתוכך. שום דבר לא דפוק אצלך!! זה שאחרים פגעו בך לא עושה אותך כך.. אומרים שצריך לכבד את התהליך- את הקצב הנכון ומדוייק לך... אומרים הרבה דברים... כאן יחד איתך... מאמינה בך...

שבוע טוב, שבוע אור, תסמיני גמילה קשים מהתרופות עוברים עליי כבר שבועות מספר. כמובן שהכל במעקב צמוד ובהנחיות רפואיות. נקווה שיהיה שווה את זה. מנוחה - הלוואי. סוריקטה

מחזיקה לך אצבעות שתרגישי טוב כמה שיותר מהר ושהתופעות לוואי יחלפו. איתך, ינשוף

יקרה ..תרגישי טוב ותשמרי על עצמך והשבוע שיהיה קל וטוב

יקירה, טוב שאת במעקב, לא פשוט אבל מאמינה שזה שווה את זה!!!!! בהצלחה.

היי, אז אני חייל בן 19, נמצא 9 חודשים בצהל, ואני מרגיש תקוע במקום. אני לא יודע להסביר את זה, אבל זה כאילו יש לי חומות שמעקבות אותי מלהתקדם בחיים, לרכוש חברים, לעשות דברים שאני רוצה, לתקשר עם אנשים, ופשוט לחיות.. כל כמה ימים אני רוצה משהו אחר, יום אחד להשתחרר, יום אחד לא, יום אחד לעשות שירות לאומי, וברגע שנותנים לי אופציה לבחור מה אני רוצה אני פשוט קופא ולא בוחר בכלום, ונותן לחיים להוביל אותי. אני מרגיש חוסר בטחון במובן הכי בסיסי שיש, קשה לי לסמוך על עצמי לבחור בחירות נכונות להצליח.. אני לא יודע מה אני צריך לעשות בשביל לשבור את החומות האלה ולהיות אחרת מכך. אני באמת לא יודע. נמאס לי כבר להרגיש ולהיות ככה