פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מנסה להבין מה קורה לי, היכן אני נמצאת. העולם שלי הפך צר כל כך כשכולי מכוונת פנימה לשאלת המהות, הקיום, החיים ולתחושת הסבל. אני כלואה בתוך עצמי, כאילו הצטמצמתי לתוך עולם של סבל אינסופי והבדידות בו גדולה. אני לא מצליחה לצאת מהמרחב הזה. אני גם לא מצליחה להתגבר על כל האובדנים שהולכים ונאספים כבר כמה שנים. אני מאוד מנסה לשתף אותו, אבל נראה לי שאני לא מצליחה ושלמרות הנוכחות המקצועית שלו אני מאוד בודדה. נראה שאי אפשר להכנס אלי לעולם הזה ונראה גם שאיש אינו רוצה. אני יודעת מה עלי לעשות, בכח, דברים של הנאות קטנות, שימוש במשאבים אישיים, כשרונות וכישורים. אני לא מצליחה. אני לא עצלנית, אבל לא מצליחה.

סליחה שאין לי הרבה מילים- קשה לי להתרכז כמוך מרגישה מוצפת בכאב ובודדה הייתי רוצה להאמין שזו תהליך ושעם הזמן ועם המון סבלנות נרגיש אחרת. בנתיים- אני כאן איתך- מבינה - לא נרים ידיים שירה יקרה

https://www.youtube.com/watch?v=BjRRrG8Vr6I דופקת על דלתך התיתני לי להיכנס , לשבת ליידיך ...את יודעת לרוב גם אני מרגישה כלואה בתוך התהיות שלי , העצבות , הקולות , המילים , העבר , הניסיון לעשות ולא לוותר ...איתך

הי אודי, עצוב לי לראות תוקפנות כלפיך כאן. עצוב לי שאנחנו תוקפים את המטפלים שלנו שהם פעמים רבות הדמויות שהכי מסייעות לנו, מלמדות אותנו ידע עמוק, מלמדות אותנו מילים והקשרים ורצף, מעניקות, נותנות מקום ועוד. במסגרת שומרת והכרחית. עצוב לי, שהבעתי תוקפנות רבה, תובענות כלפי המטפל שלי, שהוא, היום, חבר הנפש הטוב שלי. אבל לא ידעתי, לא ידעתי אז. עצוב לי שגם כאן, אני מניחה, הגיעו חלקים תוקפניים שלי. ואני רוצה להתנצל. איני בטוחה שכל אחד יוכל לקבל את הסליחה. לעתים קורים דברים שאין להשיב, ואין אלא להתאבל עליהם. רוצה לבקש סליחה מהאנשים הטובים, סליחה ממך, אודי, סליחה מהחברות כאן, סליחה למטפל. השלב הבא – סליחה לעצמי (?) על ההרס הרחב. שותפים, כבר אמרתי. המטפל שלי איחר לפגישה האחרונה. פעם הייתי מתפרקת, מתפרעת. ובעת הזו – אפילו שמחתי והרגשתי קירבה וחמימות בלב וחמלה. שהוא אדם, שאינו מושלם. שהעולם חלקי. שיש פשרות וויתורים. שהוא, המטפל, חבר שלי. חיבוק, סוריקטה

את יפה כל כך. יופייך רק יעמיק עם הסליחה לעצמך. מאחלת גם לעצמי לעשות את מסע הסליחה לעצמי.

אכן כואב כשאנו פוגעים ...אבל למדתי שכולנו בני האדם פוגעים ונפגעים כמובן מדברת על רמה נאותה של כעס מה שנקרא רמה נורמטיבית והגיונית . את יודעת היום בפגישה העלתי משהו שקשור לכעס , המטפלת הקודמת כשהייתי מסתגרת בתוך הכאב בלי יכולת ומסוגלות לדבר הייתה חחווה אותי כועסת פוגעת והייתה דוחקת בי לדבר דבר שהיה גורם לכאב שהייתי בו לההפך לכעס. היום המטפלת מלמדת אותי שזה בסדר להתכדרר ולהסתגר זה בסדר לשתוק וגם אם אשתוק שעה היא תכיל ותהייה איתי . היא שלא כמו הקודמת חוותה את הכאב שלי ולא כעס .... ואני אספר לך משהו ילדתי הגדולה אמרה לי מתי תכעסי על בן זוגי , ואז היא הוסיפה ..אני יודעת שאתם אוהבים אותו אבל כשמערכת היחסים קרובה יותר אז יש גם כעס. חייבת להגיד לך שדווקא בהרבה מהמקרים שאני עובדת איתם אני שמחה שכועסים עלי כי זה פתח גדול לעבודה ולצמיחה...ומעיד על קרבה מה שאני מנסה להגיד לך אישה מקסימה שזה בסדר לפעמים לכעוס וזה בסדר שיכעסו עלינו (אך כמה שמבינה את זה בהגיון ברגש , בת חמש מתכדררת בכל כעס קטן ) מחבקת

מרגש לקרוא אותך... את הדרך שאת עשית ועדיין עושה...

אביב היקרה. אני כותבת במאמץ. קשה לי לכתוב, ואני לא יודעת למה. אבל אני חייבת שתדעי כמה המילים שלך חשובות לי. כמו כולם אני חייבת את ההתייחסות של אודי. אין תחליף. אני מרגישה שאודי מעמיד אותי (ואת האחרות?) במקום, ואיכשהו תוחם את התיסבוך הזה שקוראים לו "אני". ובנפרד אני מצפה למילים שלך שלכן. ממש לא נעים לי כי אני כמעט ולא מגיבה לחברות כאן, אבל אני נמצאת עם כולן, "מכירה" אותן, מחכה לשיתוף שלהן, כואבת איתן, ומצפה איתן למילים של אודי ושל החברות. אבל קשה לי בדרך כלל לכתוב. הלחץ כמו חונק אותי. למרות הרצון שלי בידידות (הו' הוא שורוק), כפי שכתבתי בעבר. הייתי רוצה לכתוב ולענות לכולן, אבל אני לא מסוגלת. אז.... אביב, אני רוצה שתביני אותי. זה נשמע לי לא הגיוני שתכתבי לי ושהמילים שלך יהיו חשובות לי כל כך, מלמדות מאזנות מחכימות, מתוך נסיון אישי ורגישות, ואני? אפס. שקט. אין תגובה. זה לא נשמע לי. אז אני כותבת כאן במאמץ. גם כי מגיע לך שתדעי שמבחינתי לפחות את אחת מאלה שמנעימים את השהות כאן, שמאפשרים למקום הזה להיות מה שהוא. זהו. נגמר לי הכוח. ואולי לא חייבים להיות בסדר אם הבסדר הזה סוחט את הכוחות? הייתי כל כך רוצה להמשיך לכתוב אבל נגמר לי

הי לאה קודם כל תודה על המילים החמות לאה הכל בסדר וכן יש תקופות כאלה שקשה להגיב ,לא מתכוונת שאני מצפה שיכתבו לי ארוכות אבל לכתוב קראתי איתך או כל דבר אחר שנתן הרגשה של יחד יש המון כוח . והאמת לאה (אודי לא להפגע ) לפעמים אני זקוקה למילים שלכן יותר מאשר של אודי , למי שהוא יחד איתי בצד שלי של המטרס המטופל זה שכואב שקשה לו ולא למי שמכוון ... ויחד עם זאת הכל בסדר וכמו שכתבתי לך אז מאוד מאוד מבינה את המקום של כולם .

ולאה רציתי להגיד לך שאת חמודה באמת ומאוד מאוד מעריכה את המאמץ , ומבינה אותו מאוד ..תודה

וגם תמסור לכל הפסיכולוגים במפגש הסודי שלכם שלפעמים מטופלים מאחרים כי היו פקקים או שהבוס המעצבן בעבודה עיכב אותם... ושזה לא נעים לנו שמתייחסים אלינו כמו אל ילדים!!!! ולפסיכולוג אחד, יחיד ומיוחד - לפסיכולוג שלי, תמסור שזה מציף אותי בחמימות נעימה לחשוב עליו, במיוחד כשאני מאד עצובה ומסוגרת והוא מדבר בקול הרך והמלטף שלו. תמסור לו את זה??? נטע.

ונטע תמסרי לו גם שאת מקסימה ...

נכתבה מלחץ... אז מאחלת לעצמי לקראת שנת הלימודים החדשה: לקחת את הכל בפרופורציות הנכונות, לא להבהל מכל ביקורת, לחשוב בהגיון, לווסת רגשות. עדיין לא למדתי לקחת בקלות, אודי יש רעיון איך לווסת רגשות? לדעת שאני עושה את המקסימום? ההרגשה היא שאף פעם אני לא מספיק טובה, זה לא עובר לי...הביקורת כלפי עצמי, חייבת שכלם יהיו מרוצים, אבל תמיד יש הורה אחד שפחות מרוצה :( למרות ששמי כבר הולך לפניי...חבל שכך.

אודי וכולכם, תודה על התגובות,התמיכה שלכם. אין לי גרגר כוח.. אני מוצאת את עצמי בוהה במקום לעשות דברים שתכננתי. דברים שאני חייבת לעשות. בחיים החיצוניים. אין לי גרגר כוח. אני גם מבולבלת. מאוד. אמא צביה הרי שאלה אותי אם/מה להביא לי לימים הללו ואמרתי/הקראתי את מה שכתבתי לך אודי. אמרתי לה שאני לא רוצה כלום. אמא צביה אמרה לי דברים משונים. מבלבלים. זה גם היה אחרי חלום שחלמתי ודיברנו עליו. אמא צביה אמרה לי (אם אני בכלל זוכרת נכון) היא אמרה לי שאני גדלה ומפחדת ואני לא חייבת שהפרידה תהיה כמו תמיד וזה מפחד (???) משונה.. הרגשתי כאילו שהיא מנסה להחדיר לי מחשבות לראש. מחשבות כמו שהיא רוצה שאחשוב. מעין האוטו סוגסטיה.. לא יודעת ..משונה.. אולי בעקבות החלום או משהו אחר,הרגשתי גם שהיא מפחדת שחזרתי להיות אובדנית. בפגישה האחרונה היא נתנה לי ספר מהקליניקה שלה. ספר עיוני: "המשחק-מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר" מאת אמיליה פרוני. היא שיתפה אותי ואמרה לי מילים על הקשר שלה לספר (???) כבר לא כל כך זוכרת מה אמרה. היא גם אמרה שאני לא חייבת לקרוא, יכולה לעלעל,להחזיק ו... לא זוכרת מה אמרה.. אבל אני זוכרת שהיא אמרה שזה בהשאלה עד שתחזור וגם הוסיפה שאין לה עותק/ספר נוסף כזה ולכן כשהיא תחזור ,אחזיר לה. הרגשתי שהיא אומרת את זה בכדי למנוע שאלך לעולם שכולו טוב.. כאילו שאני חייבת להשאר פה בכדי להחזיר לה את הספר. בבית פתחתי את הספר וראיתי שבדף הראשון מופיע השם שלה. בשבת ניסיתי טיפונת לקרוא ולא הצלחתי. למרות שאני ממש ממש אוהבת לקרוא ספרי עיון בנושאים פסיכולוגיים.(זו אולי אחת הסיבות שנתנה לי בהשאלה את הספר (??)) קשה לי להתרכז. אני עייפה. אני כבר לא יודעת כלום. לא יודעת ולא מבינה. וכבר ממש מרגישים את הסתיו. ואפילו יש חצבים. והילדים חזרו לגנים ולבתי הספר. לכיתות. ולילדים של כיתה א' יש ריח חדש. הילקוטים, והקלמרים,והצבעים והעפרונות .. הכל חדש.. ואצלי מרגיש ? כלום. ריק. מוות.

ואולי היא רק רצתה לומר לך בעוד דרך, יותר מוחשית. שהיא חוזרת. ואז תחזירי לה את הספר. גם אם את לא מרגישה כך, כל יום שעובר, מקרב את השיבה שלה. אולי תנסי להשיל לרגע את האימה הזו שמשתלטת עליך ותנסי לראות אם יכול להיות שם גם משהו נוסף, אחר שאת מרגישה. רק לשניה. מחזקת אותך שתנסי ואם תרצי אשמח ממש לשמוע מה גילית שם. שולחת לך את מבטי המחייך, האוהב והמאמין. בך.

מבינה שקשה עכשיו... תכף מטפלת שלך תחזור ותרגישי בטוחה יותר כאן יחד איתך

שלום, שמי נועה בת 26. ולאחרונה שמתי לב למשהו מאוד מטריד אצלי שלא היה למשל לפני שנה שנתיים. אני כל הזמן חייבת להיות בחברת אנשים. אם אני לבד לאורך זמן אני מפתחת תסמיני עצבות ריקנות וקושי רב. לדוגמא, איני מסוגלת ללכת לקניות לבד . במידה ואלך, אצור קשר עם אנשים רנדומלים, אשוחח עמם ואפילו אצטרף לאדם זר לקניות בכדי לא להיות לבד. כמו כן, כל הזמן אהיה בשיחה טלפונית עם חברה או מישהו אחר. יש לי הרבה חברים ואני מאוד אוהבת להיות בחברה. אני סטודנטית לרוקחות ותמיד אבחר ללמוד עם אנשים גם אם הם לא לומדים מה שאני לומדת וגם אם זה סתם לשבת בספריה בחברת אנשים. האם אני מפחדת ומתחמקת מלהיות עם עצמי ולהכיר את עצמי? האם זאת בעיה מוכרת? אני אחלה בן אדם סל הכל אז למה אני בעצם בורחת ממני כל הזמן

מה עושים? בא לי שימותו. מוות לכל החלאות המחליאים עם הרעלים שלהם. ושישאר רק טוב שיעטוף אותי ואהיה מאושרת. טוב. טוב מתוק כזה. נעים.

למה יש אנשים שמרוויחים 30 לשעה ואחרים שמרוויחים 300.... 3000... 30000 למה? מה לכל הרוחות מצדיק את הפערים האלה? יש אנשים היו בכל מיני מדינות בחול חופשים נופשים רואים עולם.. ואחרים כמו עבדים במשרה מלאה מקבלים משכורת לשלם שכד כי גם דירה אין... אז איזה חול ואיזה נעליים.. לא ברור כל העניין הזה אני חושבת שפסיכולוגים צריכים לשכב את הספרים שלהם ולהגיע למסקנה שבמצב החברתי כלכלי הנוכחי לגור אצל ההורים עד גיל 40 ולא באיזה חור שעולה יותר מחצי משכורת אצל בעל דירה עשקן זה בעצם בחירה יותר שפויה והגיונית. תשכתבו איך נראה נורמלי במציאות לא נורמלית. למה ככ הרבה אנשים מוכנים לעבוד קשה בשכר נמוך כדי לממן חדרים מצומקים לחיות בתוכם עם שותפים? לא ברור לי. והכי פסיכי שזה נחשב הדבר 'הנורמטיבי' לעשות. לא כולם יודעים להיות אנשי עסקים ממולחים... דופקים ככ הרבה אנשים שבמקום לחיות את החיים הם מתפקדים על תקן 'כח עבודה' לאחרים... וזה הנורמלי לפי הפסיכולוגים. למה?

מימה ממש אבל ממש את טועה . עדיף לעבוד כמו חמור לגור גם באוהל או בפריפריה ולא להמשיך לגור עם ההורים ... ולשאלה שלך למה ????? אפילו כדי לא לחוות את הפלישה לפרטיות שאת חווה מאימך .. יש גיל שזהו הילד לא עוד ילד כי עם גבר או אישה (זה הרבה לפני גיל 30 ) והגיע הזמן לפרוש כנף ולעוף ...ותתפלאי מימה גם ההורים (הנורמלים אלו שיודעים לשחרר ) רוצים פרטיות , לא רוצים שגבר או אישה נוספים יסתובבו להם בבית וישנו להם סדרים והרגלים ... בקיצור מימה ככה פועל הטבע וגם במצב הכלכלי חברתי שישנו , וכן יש בעיה מאוד גדולה , אפשר לפתור .. וד.א גם אני מרוויחה מינימום שזה עוד פחות מה30 ש"ח לשעה ותודה לאל חיה וקיימת בנפרדות בריאה מילדיי הגדולים ובטח ובטח מאימי ... הכסף הוא בעיקר תרוץ (לנוחות , לפחד ) ולא האישיו ...ככה לימדו אותי החיים ......

מותר לך לחיות את חייך כפי שאת מרגישה שנכון וטוב לך. כל עוד את לא פוגעת בעצמך (שזו שאלה בפני עצמה, מה זה אומר לפגוע בעצמי) או בסובבים אותך. חיי כפי שנראה לך לנכון וכפי שאפשרי לך. שום פסיכולוג לא יחליט לך אם את חיה בצורה נורמלית או לא, אלא אם תתני לו להחליט. כל אחד והחבילה איתה הוא צריך להתמודד ועם היכולות והאפשרויות שלו. גם כשקשה מאד מאד, מבחינות שונות- כלכליות, רגשיות וכו', כמעט תמיד הבחירה היא בידינו. לפעמים לבחור במשהו אחד על פני משהו אחר זה הרבה פחות נוח ודורש עבודה קשה, אבל זו מהותה של הבחירה. והבחירה היא חופשית ובידיך. ובאופן אישי אני תמיד מעדיפה לשמוח בהצלחותיו של האחר ולהודות על מה שיש לי. מפתיע לגלות על כמה הרבה יש להודות כשמתחילים לחפש. העולם עוד דורש תיקון בהרבה מקומות וזו האחריות שלנו, אך גם בדרך לתיקון יש לפעול בישוב הדעת. להתבונן ממקום נקי ולא מהמקום של הילדה הפגועה, לזהות את הדורש תיקון ולראות אם מצליחים למצוא דרכים מועילות ומשפרות ואז אפשר גם לפעול ולשנות.

הי מימה וכולם, אני מרוויחה 30 ש"ח לשעה. זה די מעט; הייתי שמחה, אולי, אילו זה קצת יותר, אבל לא בהרבה. וגם היה נחמד לו היה מובטח, יחסית, לאורך זמן. זה המינון שאני יכולה להכיל. זה, גם, הרבה יותר מאפס. האפס הזה שמאפשר לך לדמיין שיש לך הכל מכל וכל ולוקח אותך למחוזות הדימיון, למקומות בלתי מציאותיים. אני מוצאת גם שיש קווים משותפים להתעסקות בכסף ובאוכל. סוריקטה

אני שוב פה אבל עם מילים שיוצאות מהאצבעות ישר למקלדת.לא העוברות בראשטו בלב נכצבות, כאילו מצעמן, יום קשה

מקווה שכבר יותר טוב - שמחה שבאת גם שקשה שאת מאפשרת לעצמך את היחד ...שבוע טוב יקרה שבוע שיהיה בו פחות ופחות קשה ....

https://www.youtube.com/watch?v=OlFvQ697Y6Q הגזמה פראית...אבל שיר חמוד! במיוחד לכל ההורים שלא משחררים, אני אומרת תנו עצמאות! ולמטפלים כל הכבוד שמבינים שצריך לתת לנו גם עצמאות ונפרדות, זה קשה לנו כל כך, אבל מוכרחים....הילה יקרה, קשה הנפרדות ושיש להם פחות זמן אלינו..אבל לך יש זכות ראשונים!!!! תמיד תהיה לך פינה מיוחדת אצלו! הלוואי שההורים ידעו איזון! בגן היום לא קל עם ההורים, משנה לשנה הם יותר פוחדים, איך מרגיעים הורה לחוץ שמתקשה להפרד (כן, לא הילד מתקשה!!)? יש לי צורך שכלם יאהבו אותי וזה משגע אותי אם יש הורה שאינו מרוצה.......אי אפשר לרצות את כלם, הלוואי שהשנה אבין זאת סוף סוף!!!!! ושההורים יבינו שהגננות עושות עבודת קודש! שאכפת לנו!! שאני דואגת יותר מאשר לילדיי הפרטיים במיוחד האחריות יותר גדולה כשהילד לא שלך!!!!!!! בהצלחה לכל מי ששולח את ילדיו ולכל עובדי ההוראה, עבודה לא פשוטה אך השכר שלנו הם הילדים!!!!! אתם נסתדר..ההורים זה כבר סיפור אחר... בהצלחה לכלם!!!!!

מיכל , אני בטוחה שהשנה תהייה לך אחרת ושהיכולות שלך להכיל את כולם (גם את ההורים ) גדלו ...שנה מוצלחת

כן...היום הרבה יותר טוב מפעם..

שקודמתי במקום עבודה שעבדתי בעבר.. חזרתי לאותו בית בסניף אחר וקודמתי משמעותית לתפקיד ניהולי ששכרו בצידו. התחושה של הגדילה והצמיחה הם כנראה שלי ולא של המטפל. כל ההתפתחות לאחרונה היכולת לדחות סיפוקים, להכיל מצבים מורכבים, לפעול מתוך היגיון ולא מאיסטינק הכל בא לידיי ביטוי בעבודתי החדשה. אני גאה בעצמי מאוד. ולכל מי שכתבה למטה אתייחס בהמשך כרגע לא מוצאת זמן. נטע, ינשוף וסוריקטה תודה! איחולי לסוף שבוע נעים ותחילת שנת לימודים טובה למתחילים! ולך אודי בהערכה רבה על היותך דוגמה ומופת עבורי. אוהבת הילה

איזה יופי זה מחזק עוד יותר את מה שכתבתי לך למטה ...ורציתי להוסיף לך שם למטה שאולי עכשיו את צריכה ללמוד קצת גמישות , יודעת שבגלל שעות העבודה והלימודים זה קשה ובכל זאת. למדתי בחיים שהרגשת האי אפשר לשנות והמחנק בגרון שמלווה לזה , אפשר ועוד איך אפשר לשנות סומכת עלייך ואיתך והילה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי בחיים זה שמותר לטעות וצומחים מזה אז דרך צלחה יקרה ויודעת שאת יכולה ....

היי אביב ותודה על האיחולים המילה גמישות פוגשת אותי במקום של מחשבות על הגמישות על הקושי לשחרר להחליק ולעגל פינות. ביום שישי הייתי נוקשה לאחת הקולגות וזה התברר כרעיון גרוע. סחבתי עוד הרבה אחרי זה את החרדה והאשמה.. לנסות להיות סלחנית יותר לעצמי וגם לאחרים. אני רוצה לנסות להתייצב אפילו במחיר של לא הכל בדיוק איך שאני רוצה. להסתפק במה שטוב לי ואפילו שאין מעבר יכול להיות גם באופן זמני... מחשבות שבוע מבורך הילה

הי הילה, את מרגשת. :-) וגדלה וצומחת. וכמו שכתבת קודם - כן, זה נורא כואב. מצריך ויתורים, אולי, ועוד ועוד. יישר כוח, שישמרו הישגייך. שלך, סוריקטה

אז אולי היה עדיף שלא היה טיפול מלכתחילה, העיקר שלא לסבול את הכאב הזה אני לא יכולה

כואב עוצמות הכאב שלך ויש רצון עז לעטוף אותך במן הגנה שתשמור עלייך מהכאב הזה ..ויחד עם זה לאה רוצה לספר לך על עצמי נפרדתי מהמטפלת עשיתי הכל כדי שזה לא יהיה טראומתי מדי ובהחלט אני זו שעשיתי זאת לא היא ..היא אמרה לי בסוף דברים קשים ביותר והתחושה הייתה של מי שנוטשים אותה בועטים אותה החוצה כאילו היא הייתה מפלצת . חצי שנה השיחות שלי בטיפול היו בעיקר זה , לא סיפרתי למטפלת החדשה מה קודמתה אמרה לי כדי לא ליצור שיימינג ובסוף דיברתי סיפרתי שיתפתי בכיתי ובכל זאת כמוך זכרתי גם את הטוב את היד המכילה שהייתה ולא עזבה .ובכל זאת לא יכולתי לעזוב לקודמת את היד רק שנהייה לי בטוח בטיפול הנוכחי (היא עברה מקום ) יכולתי לבוא ולאמר לה עכשיו אני נותנת לך שתי ידיים ונפרדת מהשנייה . לא יודעת מה הנסיבות שהביאו לסוף הטיפול שלך את מוכרחה לעשות לזה עיבוד טוב ולהמשיך . למה סיפרתי לך על עצמי כי האחזות בקודמת לא הייתה בגלל מה שהיא אמרה או בטוב והמוכר האחזות הייתה כי לא היה לי בטוח . את התחלת טיפול חדש נגעת במקומות כואבים לך ,האמת שאני לא בדיוק מבינה האם הכאב הוא שוב על הטיפול הקודם או דברים קשים וכואבים מהטיפול הזה ...ככה או ככה דבר שלמדתי בטיפול הזה . כבדי את ההתנגדויות שלך את האחזויות דברי אותה אווררי אותם בטיפול זה נותן הקלה ... איתך

.

ברור לכולם שלהרביץ זה התנהגות לא מקובלת ואף הורה לא אמור להתעלם מאלימות אלא לחנך. לכן תמוה בעיני אודי שלתיאור מקרה של אמא שגילתה סובלנות של פעוטה שגילתה אלימות כלפיה אתה התרשמת לטובה. אז תסביר- זה קשור לגיל או מה? יש גיל שבו אין לכעוס על התנהגות תוקפנית וצריך לקבל אותה בשלווה?

מה הקמצנות במידע הזה ? :p הייתי שמחה לדעת... אם נגיד אני אהיה אמא יום אחד לאן אפשר לפנות שיתנו לי ידע בנושא כדי שאטיב להגיב נכון לילדי מגיל צעיר? לא כולם מבינים בזה בצורה אוטומטית.... בתור מישהי שכבר יודעת על בשרה כמה זה חשוב להענות נכון בשנים הראשונות בחיים הייתי רוצה להרגיש שקטה שיש מקומות שנותנים הדרכה בדברים כאלה.... אני בטוחה שב'טיפת חלב' ממש לא... כל מה שמתעסקים זה המשקל והטמפרטורה... אוף. זה מעצבן שיש ידע שלא מנגישים בחופשיות לכולם. איפה עונים ומדריכים בדברים כאלה? עוד אין לי ילד וכבר מלחיץ אותי שאני לא מבינה בזה כלום :/

זה כאילו אתה לא רוצה להסביר דברים כדי שיהיו ברורים... פסיכולוגים שומרים לעצמם את הידע מה נכון ואיך צריך. ואם אין ידע כזה אז איך אתם מצדיקים את קיומכם כאנשי מקצוע בדיוק? לא סובלת פסיכולוגים. אף פעם השיחה לא זורמת כמו שיחה נורמלית בין 2 אנשים.

הייתה פגישה מבלבלת... בגדול זה האם בכלל יש כרגע סיבה שאני בטיפול, או מה אני רוצה מהטיפול ומהחיים. וכמו שהיא שמה לב וזה באמת נכון הטיפול זה הזירה הכי קשה בשבילי בחיים... והיא בגישה שלה חשוב לה לא סתם להימרח ושתהיה יעילות ומטרה. ובעצם לא ממש ברור לי ולה אפילו יותר מה אני רוצה ומה אני צריכה אם בכלל. והיא ניסתה לומר שאם אין סיבה אז אין חובה להיות בטיפול... ואני כבר לא יודעת, והיא לא תחליט כמובן בשבילי... חושבת שכן יש דברים שתקועים בחיים שלי אבל לא מצליחה בכלל להגיד או להביא את זה לשם. ולפעמים חושבת שאולי אני ממציאה לשני הכיוונים, שאולי הכל בסדר ולא צריך לחפש בעיות או שהכל דפוק ולמה בכלל צריך לחיות. מרגישה בתסבוך ומאוד מבולבלת ולא ידועת מה לעשות עם עצמי. מרגישה שכן חסר לי איזה כוח הנעה בחיים, תעוזה, רצון לנסות ולהתקדם... באיזה שהוא מקום נוח לי ככה, אז אולי זה בסדר ולא צריך לשנות?!

איך יודעים?

אבל כבר לא בטוחה בעצמי...

אני חושבת שאת יודעת גם מה את רוצה לשנות בפנים בפנים מתחת לערימה של הנוחות ? של הפחד? קצת מכל דבר ...את גם די מביאה הרבה פעמים את הדברים לכאן ..עכשיו תנסי לדבר עם הפחד לא לפיחד ממנו להבין מה הוא אומר .. כן אני נשמעת פסיכית אבל הדרך הכי טובה (מבחינתי ) זה לכתוב מבלי לעצור ולחשוב אינטואטיבי על הדף לתת לכל מה שיש בתוכי להיות לפחד לכאב לכמיהות לרצונות לחששות ...ככה אני מתיידדת עם הפחדים שלי ....אוהבת , וזה נהדר שאתן חושבות יחד זה לא אומר שמחר בבוקר נפרדים :))))))

הי לכולם...כל כך מקווה שהעץ הזה שלי לא ישאר עם העלה הבודד של אודי .. רוצה לשתף אותכם ברגשות שלי . עוברת תקופה לא פשוטה וזאת רק תחילת הדרך אבל זאת הדרך שלי ואני יודעת שיש איתי אנשים מיוחדים אהובים ונפלאים .. אתם חלק מהאנשים שאיתי ואני יודעת שאודי מעלה הודעות מאוחר ובכל זאת כל כך צריכה את היחד שלכם ..ולא רק של אודי מוצאת את עצמי כמו אחרות כאן כותבת ישירות לאודי כי האמת פשוט קיבלתי שזה המצב ובכל זאת כותבת לכם כי לא רוצה לוותר על היחד הזה . אוהבת אותכם באמת זה מדהים עד כמה זה כל כך אמיתי עבורי ועד כמה אני נלחמת על להיות כאן . באותה הזדמנות ...גולם ,פרסונה נעלמתם לי לגמריייי ואני מתגעגעת .. לאה חושבת עלייך מאוד . ואחרון חביב ויקר כל כך אודי איש מיוחד ...תודה על היד תודה על היותך גם שעמוס כל כך . תודה שאתה מאפשר לי כל כך ..זה מרגש באמת ... אוהבת אותכם ואיתכם

מאוד מזדהה עם מה שכתבת. גם לי חסר מאוד "היחד". לפעמים כאשר אני משתפת ואף אחד לא מגיב חוץ מאודי(שאני מעריכה מאוד!!) זה גורם לי להרגיש לבד ועצוב לי על כך. תודה רבה שהעלת את זה אביב יקרה- אשמח בנתיים להיות "ביחד" איתך.

יחד איתך יקרה זה כל כך המון ....תודה

הי יודעת שאת אוהבת המשכי שרשורים אבל בא לי אחד שלם וחדש בשבילך.. אז איך היה היום ??לא הספקתי לברך אותך בהצלחה ...כאילו בירכתי אבל את לא שמעת .. את כל כך נוגעת ביחס לתינוקות אשרי הילדים שאת מטפלת בהם ...חיבוק ענק

הי אביב חמודה שלי, עם הזמן חשבתי גם על חסרונותיהם של המשכי שרשורים. לעתים קשים יותר לאיתור ותשומת לב. הגוף שלי מרשה לעצמו להיות חולה בימי החופש והמעבר בין תקופות. הנפש אולי מבקשת לפרוץ מחסום, לאפשר גישה ולפרוץ בבכי. התאבלות של ממש. זה עדיין לא קורה. תודות חמימות על איחולי ההצלחה. אני זקוקה לזה. עצוב לי על התינוקי שאני מסיימת את תפקידי הטיפולי עבורו. רופא הנפש שלי אמר, שבנסיבות הקיימות (לא את כולן יודעים כאן) זו טעות של ההורים להכניסו כבר לגן, והיה טוב יותר לו היה נשאר בטיפול צמוד שלי, אישה, עוד שנה. הורי התינוק הבא בונים עליי עד שקטנצ'יק יהיה בן שלוש. ימים יגידו. מקווה להרגיש טוב יותר, כאבי הראש והשיעולים קצת מעצבנים. שבוע טוב, סוריקטה

את יודעת הזכרת לי שילדי היו קטנים לא הסכמתי שיכנסו לגן לפני שהם אוכלים לבד גמולים הולכים והעיקר מדברים לספר לי מה קורה בגן ואיך הם מרגישים .. עצמאות , ילדי ניכנסו לגנים בסביבות גיל 3 לדעתי זה הגיל הכי נכון . ילדה אחת מחוסר ברירה כלכלי הכנסתי בגיל שנה והיו הרבה הבדלים בעיקר באוכל ובעצמאות .. אני בהחלט מסכימה עם רופא הנפש שלך בעניין הזה ... ובקשר לגוף ולנפש ולבכי על האבדנים ובכלל ...אוףף הלוואי והייתי לומדת איך. וכאבי הראש תיראי מה הם אומרים לך ...יש סוג של נשימה יוגית שמאוד מאוד עוזרת לכאבי הראש ...מחפשת לך סרטון

אני קוראת אתכן היום כפי שאני נוהגת לעשות מדי לילה קצת לפני שהולכת לישון, ודמעות מציפות אותי. מחנק בגרון. לא יודעת אפילו למה. מרגישה שרוצה לחבק אתכן. לאמץ אתכן לליבי. כל אחת נגעה בי היום בדרכה שלה. גם אתה מרגיש כך אודי? לפעמים אנחנו מצליחות "לגעת" בך? כי רוב הזמן חשה אותך מרוחק, בלתי מושג ו"ממלכתי" כזה... זה מוזר כמה הרגשות כלפיך אמביוולנטיים. אבל זה כבר נושא להודעה אחרת. נטע.

מילים מקסימות ונוגעות.

מילים שלך נוגעים לי בלב. נעים כאשר יש חיבור לרגש.

יקרה כמה טוב לראותך כאן , גם את נוגעת כל כך ,חיבוק אם נכון לך ... שבת שלום

היום כן אכלתי ולא הקאתי... היום הצלחתי לעצור ולא לאכול כמות שמחייבת הקאה. היום כשסיימתי לאכול והרגשתי את תחושת השובע שבדכ מאלצת אותי להקיא, זכרתי את מה שאביב פעם כתבה לי(תודה אביב!!!), שכשרוצים להקיא כדאי לחכות שעה. וחיכיתי... זה היה קשה ממש, אבל בסוף הצלחתי שלא. אז אתמול כן, ואולי מחר כן, אבל היום - לא :-)

כל הכבוד !! לפעמים הצעדים "הקטנים" האלא הם הכי משמעותיים.!!

כל הכבוד! מחזקת אותך...

כמה שאת מרגשת אןתי כל פעם מחדש לא כי הצלחת (שזה מדהים בפני עצמו) שאת ממשיכה לנסות ולעשות ובסוף יקרה בסוף השמים הם הגבול .... אוהבת אותך מאוד ותודה שחשבת עלי ברגע כזה הלוואי וירבו הרגעים של שתיינו ...

(לפסיכולגית שהייתי אצלה, היא לא באמת תקבל אותו, והתלבטתי אם בכלל לכתוב או שזה רק מעצים את ההתעסקות שלי בה ועדיין מתלבטת, אבל זה נמצא במחשבות שלי ולא יכולה להתעלם כאילו כלום) עברה שנה וקצת מאז שנפרדנו ועדיין מתגעגעת וחושבת עלייך. מדי פעם עברתי ליד הקליניקה שלך וראיתי את השלט ששם המשפחה שלך כתוב עליו, וזה הרגיע אותי כי ידעתי שאת נמצאת, אך לפני שבוע כבר לא הופיע. וכשנפרדנו את אמרת לי, שאם אי פעם אבוא ואדפוק על הדלת את תפתחי לי. אז מה אעשה עכשיו? אני לא יודעת איפה את ואת חסרה לי. אתמול עברתי שם שוב, רציתי לוודא שאין לי מה לחפש שם יותר. עברתי גם ליד הקליניקה הקודמת, כולן הרי באותה השכונה... אבל לא היית שם כמובן. האמת שהרגיש לי חשוך ולא מוכר... כנראה שזה כבר לא המקום שלי. יצא לנו במהלך השנה כמה שיחות טלפון קצרות וספורות ופעם גם אחרי פגישה עם *** הלכתי לראות אם את נמצאת ואז פתאום הגעת וזה הפתיע אותי ובאת אליי לאוטו ודיברנו קצת. ואני הרגשתי לא נעים שאולי חדרתי לפרטיות שלך... מאז חושבת שרק שלחתי לך את ההודעה שסיימתי עם הקבוצה ורציתי שתשמחי שהצלחתי להתמיד ולהיות שם. חשבתי עלייך בימים האחרונים גם כי עברה שנה וגם כשראיתי שאמא של *** (הפסיכיא) נפטרה ותהיתי אם את יודעת. זוכרת שנפגשנו אצלה ביחד? ואת גם באת. והרגשתי בחרדה כששאלת אם את יכולה לשבת לידי כשחיכינו שתגיעי. ישבת קצת ואז היא הגיעה ודיברתן קצת לבד ואז נכנסתי גם. ועכשיו אני בטיפול אחר, אחר מאוד. כבר לא יכולה לשכב על הספה ולבכות ולצעוק עלייך או לשכב ולא לעשות כלום. זוכרת ששיחקנו ביחד? זה היה כבר בסוף, שניסינו כל מיני דברים, יותר נכון את. היה לי נחמד האמת. לא הכי משוחררת אבל עדיין, נהניתי. ואז הגיעה הפגישה שנפלה עליי כרעם ביום בהיר (למרות שאולי לא ממש הופתעתי, כי בתוכי הבנתי) ואת הסברת לי שאת מרגישה שהטיפול לא טוב לי ושהתייעצת ושחשבת מה יכול לעזור לי. שתינו בכינו ביחד... בהתחלה לא הייתי בטוחה שגם את. ואני כמובן כעסתי אבל הצלחתי גם להירגע. והייתה לנו פרידה טובה אני חושבת, אולי חלקית אבל, כי לפעמים אני מרגישה שצריכה אותך. בעלך יותר משחרר פרטים עליו בגוגל, אז מניחה שמתישהו הוא יחליף את כתובת הקליניקה לעדכנית... (: אבל אולי הגיע הזמן שאשחרר?? אולי ככה אצליח באמת להיות בטיפול הנוכחי? לא יודעת. לא רוצה לוותר עלייך... ואני אוהבת אותך ומאוד מתגעגעת! ועכשיו קצת עצוב לי ומרגישה את הדמעות קרבות, אז ביי בינתיים. חנה

מכתב מקסים ומרגש. בטוחה שהיה נעים להצליח לכתוב אותו. אם לשלוח או לא, פחות חשוב בעיניי. את גיבורה אמיתית.

קראתי אותך והאמת היא שגם לי בא לבכות!! כואב הגיגוע למה שהיה ושלא יהיה יותר... אולי כמו שהיא בליבך גם את בליבה?? איתך יקרה- כל כך מבינה איתך

תודה רבה! ריגשתן אותי מאד....

את יודעת חשבתי עלייך השבוע ..חשבתי על זה שעברה שנה מאז ואיך התהליך שלך מדהים ומרגש . אישית יכולה לספר לך שכתבתי מכתב דומה והרשתי לעצמי להיות הכי אמיתית הרי הוא לא נשלח ולקחתי אותו לטיפול וסגרתי עם עצמי את הקצוות הכואבים . האמת שגם התקשרתי אלייה לשבור איזה מחסום אישי שלי ואת יודעת הבנתי שהיא שם אבל אני כבר במקום אחר כמו ילד שעלה כיתה ... מרגשת מאוד בכתיבה הכנה ושמחה שאת מאפשרת לעצמך איתך חיבוק.

גם לי התחשק לבכות.. המטפלת הנוכחית אומרת לי שבגלל שאני לא משחררת אף אחד מהעבר והם ממשיכים לחיות בתוכי אז אני גם לא יכולה לבנות קשרים חדשים.. אני לא מסוגלת לשחרר, וזה כואב ברמות שאי אפשר לתאר...שלא הצליחו לעזור לי, שויתרו עלי, שלא רצו אותי, שנגעלו ממני, שהתיאשו ממני, ובעיקר שהתנתקו והמשיכו הלאה בעוד אני נשארתי לחיות שוב ושוב בתוכי את הסרטים האלה מהעבר...

האיש שמטפל בי מספר שהיום אחרי שנים של טיפול הוא פחות זמין לי, ופחות זמין לגמישות בשעות. הייתי בין המטופלות הראשונות שלו והוא מחוייב אליי, כך אמר. מצד שני יש הרבה מטופלים חדשים שנכנסים ויוצאים לפעמים נפגשת איתם ולפעמים סתם מרגישה... אני שמחה בשבילו על ההתפתחות מצד אחד, וכואבת על שינוי המצב מאוד. בזמן ההריון האחרון שהוא עבר חוויתי כאב מאוד גדול ואחרי זה נולדה לו ילדה חדשה. כן הוא איתי אבל זה כל כך שונה וכל כך אחרת. זה כואב לי כל כך רציתי שיהיה שלי והישאר שלי. דמעות דמעות קשה לי לקבל את זה הילה

גם הפסיכולוג שלי עשה שינויים מאד משמעותיים בחיים שלו, וגם הוא פחות גמיש ופחות זמין עבורי כפי שהיה בעבר או כפי שהייתי רוצה. זה לא פשוט, והילדה שבי רוצה שהוא יהיה רק שלי!!!! אבל אני מזכירה לעצמי שעצם זה שיש לו עוד "ילדים" לא אומר שהוא אוהב אותי פחות. ובלב עמוק עמוק פנימה, אני יודעת שאותי הוא אוהב הכי מכולם (: נטע.

כאן יחד איתך, ..מבינה.... מושיטה לך יד לאחז בה אם מתאים לך.

הי הילה, כאב הגדילה והצמיחה והנפרדות והיציאה לעצמאות. מסכימה שזה יכול להרגיש אחרת. ואם זו ההרגשה אז זו היא. אין כלל ויכוח. והחרדה שהילדה תיעזב, הכמיהה למצב רגרסיבי טיפולי - אולי עודנה שם. דיברתם על כך? האם המצב מזכיר לך משהו מהעבר - נולד/ה לך אח/ות קטנה והרגשת מאד ננטשת? https://www.youtube.com/watch?v=qsC_bMHMJFs ('יש לי אח קטן שלא מזמן בא לעולם... וכולם אוהבים אותו איתו הם משחקים, ולא יודעים הם כלל וכלל שאני גם קצת עולל...') מה תאמרי? שלך, סוריקטה

את שואלת איך ואני ....מאמינה בך יודעת שאת כבר יכולה בעזרת ארגז הכלים הגדוש שיש לך מהטיפול .. כן זה קשה וכואב אבל לקטנה יש אותך ולך הילה יש כבר המון כוחות ויכולות ..מאמינה בך ואת יודעת זה כמו בחדר כושר יום אחד מצליחים בשני פחות באחר בכלל לא וכך הלאה ...מחבקת

גם אם הוא עסוק! יש לך זכות ראשונים!!! מאמינה שאת בליבו...קשה שהם עסוקים..גם שלי. אבל צריך ללמוד לשחרר קצת ולנסות להבין שהם איתנו תמיד! איתך .מיכל.

חזר..., וככ קשה מתסכל ומעיק עם הכל. שאין לי מושג איך אפשר כבר וכשככה.....

הי יקרה חזר חזרה ואפשר לאט לאט לא לוותר להתיר חוטים כמו בפצצה בעדינות בזהירות לכבד את כל החוטים (הרגשות ) ולנטרל את הפצצה הכואבת ... הוא איתך אל תשכחי את זה וגם אנחנו כאן איתך

זהו.. נפגשנו היום וזהו.. מחר היא נוסעת ונפגש רק בשלישי ה 13/9. במבי.

הימים יחלפו- אותותו תהיי כבר בטיפול...

הי במבי, החופשים האלה בתהליך אנליטי - וואחד זעזוע. חשבתי על היום שמטפל חוזר מחופש ועל כמה הוא צריך לספוג מכל מטופליו. כך אמרתי גם לרופא הנפש שלי, ובהיותי כבר בטיפול חד שבועי, חסכתי ממנו לפחות מטופלת אחת מזועזעת. אוף גדול, הא? איתך, סוריקטה

איתך, זה באמת קשה ההפסקות האלו. אמא צביה השאירה לך משו לרגעים האלו? בטוחה שהיא חשובת עלייך גם כשאתן לא נפגשות...

הי יקרה זה בסדר הכל בסדר וגם את ...יודעת כמה זה קשה ובכל זאת מדגישה את זה שהיום את מגיבה אחרת כך שמאמינה שזה גם יחלוף מהר יותר וקל יותר ואנחנו כאן בשבילך תמידדדד

והיא תחזור.....קחי נשימה ושתפי אותנו בינתיים. ..אני כאן, קוראת עדיין..מיכל

שתארתי פעוטה מרביצה ויורקת על האמא והאמא לא כעסה וירדה איתה מהאוטובוס. אמרת שזאת נשמעת לך אמא טובה. אבל היו הרבה התנהגויות של הפעוטה שנראות בלתי מקובלות בעליל- להכות? לירוק?? אם האמא הייתה כועסת ומעירה 'לא מרביצים לאמא! בואי יורדים מהאוטובוס עכשיו" אז זה פחות נכון מפשוט להתעלם מהתנהגות שכזאת ולצחוק אל הילדה בזמן שהיא מתנהגת כך? אשמח להסבר.

הי מימה, אני חושבת שאיננו יודעים את כל הסיפור - מי האישה, מי הילדה, מה קרה, איך הקשר ועוד. אולי הילדה על הקשת האוטיסטית, למשל? ואפשר, אני חושבת, ללמוד גם עליך מהתייחסותך למקרה, שהסעיר אותך, גם בהקשר לסיפור שלך, אולי. סוף אוגוסט, סוריקטה

הי מימה וגם אני...,סתם ככה,חולקת במחשבותיי.... קחי בחשבון..,שאולי אם זה היה בבית או במקום שנוח בו יותר,לאותה אמא, היא הייתה אולי גם מגיבה אחרת,ובאופן אולי..,גם יותר תקיף ואסרטיבי אל מול ההתנהגות של הילדה.(ואם אכן הייתה מוגזמת,וגם ביחס לגילה),אבל..,בכלזאת זה היה מקום ציבורי,אוטובוס,מול אנשים זרים גם, ולכי תדעי את הרגישויות והאי נוחות שלה גם,ובמצב שכזה.מעבר לזה,אולי ...,ולילדה הזו יש גם איזשהם בעיות חריגות...,וכעס ותקיפות,דווקא פחות אולי נכון.לכי תדעי...,ובכלל,קשה נראה לי גם ממקרה בודד אחד ,להסיק מסקנות. וגם..השפעה של התנהגויות של הורים, על הילדים, בעיקר באים לידי ביטוי ונחרטים, בדברים ודפוסים שחוזרים על עצמם בקביעות. כך ש...לכי תדעי מה היה פה...., ככ הרבה אפשרויות. ואם היית בטיפול...,כמובן הרי שמה שהיה חשוב לברר,זה איפה זה פוגש אותך.... :)

זה תמיד אותו דבר! היא באה מהעבודה הביאה משם אוכל כמו בדכ. אמרנו שנתחלק , נאכל יחד. סיפרתי לה שהתאמנתי ואני רוצה להצליח לרדת איזה 3-4 קג עד תחילת הלימודים בשנה הקרובה. היא העירה שלא צריך יותר מ 2. ש 2 זה מספיק. לא אהבתי לשמוע את ההערה שלה כי הרגישה לי שבמקום לקבל ולתמוך במטרות שלי כמו שאני הצבתי לי היא דוחפת לי את ה'מה אני חושבת שיותר נכון' שלה ובעצם מונעת ממני תמיכה ודוחפת לי את שלה. כאילו היא יכלה רק להקשיב או לאחל בהצלחה או לפחות להדגיש שזאת בחירה והחלטה שלי אבל שלדעתה גם רק 2 זה כבר מספיק אבל היא אמרה את זה במן טון של קביעה... אז ניסיתי לדבר איתה על מה שמפריע לי. על ההרגשה שלי. והיא שוב ממש לא רצתה לשמוע ואמרה 'אני רוצה שקט. אין שום דבר שאני אומרת שאת מקבלת. תמיד יש לך בעיה. אני רוצה לאכול בשקט'. אז ניסיתי לשקף לה שאני רואה שהיא מתייחסת אליי כאילו אני מתקיפה אותה ואת זכות הדיבור שלה ואבל שהיא עושה כזאת הכללה כבר שהיא לא מנסה להקשיב לי בכלל ואני רוצה שהיא תעשה מאמץ רגע להבין את החוויה מהנקודת מבט שלי למה זה מעצבן אותי ככה. היא לא הסכימה ולא הייתה מוכנה וחזרה ואמרה 'אין כלום שאני אומרת שלא מפריעה לך. אני רוצה שקט' . והחוסר מוכנות שלה להקשיב לי רגע לנסות להבין זה פשוט משגע! אז התחלתי לרדת עליה 'איזה מסכנה את . ממש קורבן. את הקורבן המסכן בגללי' היא אמרה בואי לא נדבר בכלל אז אמרתי לה שאין בעיה שתלך לאכול בחדר שלה ואז היא נחתה שזה הבית שלה ושאני לא אשלח אותה לחדר אם בה לה לשבת בסלון. אז ישבנו בסלון והיא המשיכה להרצות לי בטון נסער ש'לא נדבר. אני לא אדבר איתך. לא נדבר יותר' אז כבר התעצבנתי ואמרתי לה שהיא מתנהגת כמו קורבן מסכן וצעקתי 'אז פשוט תסתמי כבר!' היא לקחה את הצלחת שלה והלכה להסתגר בחדר. אודי! כל המהומה הפסיכית הזאת רק כי ביקשתי ממנה להקשיב לי ולנסות להבין מה הפריע לי במה שהיא אמרה בחוויה שלי. זה פשוט מטורף אודי. מי דפוק פה? אני הוא היא? אני כבר לא מבינה! מה ככ קשה ברגע לשים את ההרגשה שלך בצד ולהבין את האחר ואיך הוא חווה דברים?? אולי גם ככה היא תמיד למה זה מציק לי ושאני לא סתם 'מתקיפה את זכות הדיבור שלה'. אודי זה חולני פסיכי עצוב מחליא ובעיקר מכעיס אותי מאד!!!!!! ואגב הפסיכולוגיה השנואה שהלכתי אליה לא הייתה שונה בהרבה בכושר האמפתי שלה. שתיהן מחליאות אותי. מול מטפלים אחרים לא חוויתי את האטימות המחליאה הזאת ביכולת להקשיב ולהבין . זה פשוט לא מובן לי אודי. אני מצפה למשהו בלתי אפשרי? ההקשבה שאני מבקשת ממנה. זה באמת כזה בלתי אפשרי? מה הבעיה שלה לכל הרוחות???? למה היא מתנהגת ככה כאילו אני מבקשת ממנה משהו בלתי אפשרי ושאפילו 'תוקף' אותה?

שומעת המון כאב מאחורי מילותייך הרצון שתהיה אחרת- שתקשיב וכו' יכולה רק לדבר בשביל עצמי- אני מזמן הבנתי שאימא שלנו לא מסוגלת להיות אימא- היא באמת מסכנה הפסקתי לבוא אליה בכלל עם ציפיות מקשיבה לה.... וממעיטה מלהיות בקשר איתה עצוב שכך זה.... לא בטוח שעזרתי לך במשהו - רק שתדעי שאני מבינה ושאת לא לבד- ינשוף

אומרים לי להקשיב בפנים- להיות קשובה אבל יש רק בכי וכאב ועוד בכי ועוד כאב כל כך התעייפתי להחזיק את כולם בפנים אומרים לי לקחת פיקוד והפיקוד הזה מתיש אותי הלוואי ויכלתי להרפות לגמרי אבל מפחדת מאיבוד שליטה- לאחרונה מסתכלת במראה ולא מכירה את עצמי וזה מפחיד אותי ברמות ינשוף

זה בסדר זה המון רגשות והמון פחד ...והרבה ניתוק . זה בסדר זאת את במראה לא נעלמת לשום מקום ואת לא משתגעת ...זה קורה חיבוק ענק

הי אנשים טובים, מחר חזל"ש לגנים ובית הספר. הקלת מה. איחולי הצלחה לכל החבריה הצעירים. למורים, לגננות. התרגשות. אני נפרדת מהטיפול המאד אינטנסיבי בתינוק הנוכחי (הוא היה תינוק טיפולי, גם מבחינה זו שהיה בעיכוב התפתחותי ודרש פיזיותרפיה, וגם רוב הזמן היה חולה. הוא אחד המקסימים והיפים שיש, והתמורה, הגמול, מבחינתו הייתה עצומה), ומתחילה טיפול בתינוק חדש. הכרתי אותו, את החדש קצת לפני כמה ימים. חששות מעורבים, כצפוי. במקביל מפסיקה עם הטיפול התרופתי נגד דיכאון, ו... נקווה לטוב. היום אני בחופש, ועוד לא החלטתי איך אנצל אותו. בהצלחה לנו, מתחכה כבר לגשם, סוריקטה

מאחלת לל בהצלחה עם התינוק החדש... כל ילד יש לו את היחודיות שלו... איתך, ינשוף

הי ינשופי, ממש כך. כל אחד יחיד ומיוחד. השונות רבה, ועם זאת, גם קווי הדימיון. תודה, יפה שלי, היי בטוב, סוריקטה

אז מה עשית היום? הצלחת לעשות משהו שישמח אותך? בהצלחה עם התינוק החדש... התחלות חדשות באמת מביאות איתן כל מיני רגשות ומחשבות.. ועל הטיפול התרופתי- מקווה שיעבור בשלום. אני ממש חששתי להפסיק אבל אני לא דוגמא טובה נראה לי, כי הוא לא ממש השפיע וכשסיימתי גם לא הרגשתי יותר מדי... לילה טוב (: ובהצלחה רבה!

הי חנה מתוקה, ניסיתי לעשות קצת משהו 'אחר', אבל בסוף מצאתי אותי מסתובבת ללא מטרה. אז חזרתי לעבודות הגינון. נחמד, אבל שלהי הקיץ והחום מקשים. אני לא חוששת להפסיק עם התרופה. או, לפחות זו אינה הרגשה ידועה דומיננטית. יש רופא ששומר. שיהיה בוקר של אור, בהצלחה לכולם! סוריקטה

שוב דואגת לך... הכל בסדר?

שמחה לראות אותך ...מקווה שהצלחת להנות ולהטעין מצברים.

אתה יודע אודי קשה לי קשה לי לבקש עזרה בחלק הזה פשוט כאילו אסור זה מזכיר כל כך הרבה פעמים שביקשתי רואה את עצמי (פלאשבק) עומדת מנסה לרמוז שקשה להגיד בלי מילים כי אין לי מילים תעזרו לי ולא יוצאות לי המילים ואז ... או פוגעים בי או כועסים ... לכן מרגישה שמפריעה מרגישה עכשיו שעומדת בפתח ומפחדת להפריע כי אתה כל כך עמוס ואני כל כך תובענית וצריכה אבל באמת שלא יכולה עם הכאב הזה אודי אפשר יד קשה לי ואני כל כך נאחזת כל כך מפחדת ליפול סליחה

שלחתי לה קודם מייל והיא ענתה לי די מהר. שתודה רבה ושהיא זוכרת אותי...

את מתיקות אמיתית

בחזרה (:

אני מפחדת. מעצמי. מהחיים. מנסה להתקדם ורועדת מפחד לפני, תוך כדי ואחרי כל צעד. מנסה לצעוד קדימה, אבל הפחד מחזיר אותי אחורה שוב ושוב ושוב. זה כל כך מתיש, כל כך מפחיד... ובו זמנית ישנה התהיה התמידית, האם יש סיכוי ואי פעם אצליח לחיות?!

בהתחלה הוא משתק אחר כך שנותנים לו מקום וכבוד אפשר לתת לו יד ולצעוד איתו יחד .. אל תפחדי מהפחד .....איתך

פחות כאן... ניסיתי להתחבר לשאלון ולא הצלחתי ולא היה לי כח להתעקש אז לא עניתי אין לי כח לעקוב אחרי החברות כאן ואז נכנסת ולא יודעת על מה מדובר משבר קטן בטיפול ארוע לא פשוט לשתינו מתקשה להיות

קוראת אותך ומרגישה את החוסר אונים ואולי גם את המצוקה (?) לאט לאט ובקצב שלך ואיך שנכון לך. הרבה דברים, אז רציתי שתדעי שקראתי ואני איתך. חיבוק יקרה, אם מתאים...

שאמא שלי מעירה דברים על הניקיון/סדר בחדר שלי. אני בת 30 פלוס. גרה איתם בבית אבל עובדת חלקית ומבלה את ימיי בלי קשר אליהם, להורים. מכבסת ומבשלת לעצמי. וזה משגע אותי שלמרות שביקשתי מאמא שלי מיליון פעם שלא תעיר כלום על הסדר בחדר שלי ולא תתערב בכלל בכלום שם היא עדיין במן אוטומטיות מתייחסת לזה. וכשזה קורה אני מתפוצצת מכעס כי מרגישה שלא הקשיבו לי. ואז במקום להבין כמה זה חשוב לי שהיא פשוט לא תפריע ותתערב היא וגם אבא שלי חושבים לעצמם שאני בעייתית עם מצבי רוח והגזמות בתגובות שלי. מה לכל הרוחות הבעיה להוציא את האף מהחדר שלי?? לא להתייחס אליו! יש לה בית שלם להתעסק בו. למה היא מרגישה צורך להתעסק דווקא בחדר שלי? שתעזוב כבר מזה. ואפילו אם התגובה שלי דרמטית ומוגזמת לפחות שיבינו מזה כמה שזה מציק לי ותפסיק עם זה. זה לא קורה והם חוזרים שוב ושוב לחשוב שאני בעייתית במקום להבין אותי להקשיב ולהפסיק לעשות מה שמעצבן אותי. זה עניין של פרטיות מבחינתי. שהתייחסות לחדר שלי תהיה מחוץ לתחום. אם היה לי כסף לגור מחוץ לבית אז במילא לר היה לה מושג ואפשרות להתערב אז למה היא אפשר ליישם הפרדה עקרונית כזאת בתוך הבית? לא מבינה למה זאת יוצאת בקשה ככ מסובכת שאני לא מצליחה לגרום לה להקשיב וליישם וזהו. שלא תחזור שוב ושוב על אותו דבר שמעצבן!

שלום. יש כאן בנות שהיו בטיפול דינמי רגיל ועברו לפסיכואנליזה ויכולות לספר לי על ההבדל בין שני סוגי הטיפולים? חוץ מההיבט הטכני שפסיכואנליזה עושים יותר פעמים בשבוע ובשכיבה, מה עוד שונה? תודה לעונות!

כן. שלום נועה. אני הייתי בטיפול דינמי שעבר בהדרגה (שנתיים) לפסיכואנליזה, וחזרנו לטיפול דינמי. האינטנסיביות והשכיבה על הספה יוצרים מעין תנאי מעבדה, בהם ניתן להגיע לעומקים, לחוש באופן עוצמתי נקודות שבדרך אחרת עשויות לעבור יחסית 'חלק'. להכיר את עצמך על חלקיך. אמורה להיבנות העברה חזקה. וכדומה. הכל בפיקוח, ובנסיונות שמירה על קצב מתאים, תוך ידיעה שעם כל הכלים המקצועיים ביותר, ישנם גם סיכונים, כמו בכל דבר, ואין הבטחה של 100%. כמו-כן, מניחה שגם כאן ישנה מגוון של מוגבלויות, ובין השאר, תמיד יהיו חלקים שיוותרו אי שם בעומק בעומק שיישארו בלתי ידועים, וגם זה טוב ומגן. יש גבול למה שאפשר לדעת. יש גבול למה שניתן לשנות. גמיש יותר. נוקשה יותר. התהליך כאב מאד ודרש תעצומות רבות. משאבים רבים. נפשיים וכלכליים. הוא היחיד, מבחינתי, שהצליח לעבוד ולחולל שינוי עומק של ממש. בדיעבד, ולאור הסיכון ההזוי כמעט, שהסתבר כמוצלח, הטיפול הזה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו בחיי. יותר מציאות. יותר אמת. הבחירה בתהליך כזה צריכה להיות בשיתוף עם המטפל/ת. ההחלטה בינכם, בקשר שלכם. סוריקטה

תודה, סוריקטה, על התשובה המפורטת והמעודדת. האפשרות של אנליזה עלתה, ואני מבועתת מהמחשבה על הצורך לשכב קודם כל, במקום לשבת, ומהיעדר קשר עין. איך אפשר לשכב ולדבר לחלל החדר בלי לראות את תגובת הצד השני והבעת פניו?

שלום נועה, אני התחלתי את הטיפול שלי כטיפול דינמי חד שבועי, לאחר חודש התחלנו להיפגש פעמיים בשבוע (כתנאי של המטפלת שלי להמשך הטיפול) לאחר חמישה חודשים בהתייעצות ושיתוף אותי הסכמנו שנעבור לפסיכואנליזה של 3 פעמים בשבוע, לאחר עשרה חודשים התווספה פגישה ונפגשנו ארבע פעמים בשבוע, לאחר שנה בערך זה הפך להיות 5 פעמים בשבוע במשך 4 שנים.. מאז אוקטובר 2015 אנחנו נפגשות 4 פעמים בשבוע.. את שואלת מה ההבדל ? היות ואצלי כל התהליך התרחש בהדרגה קשה לי לשים את האצבע על השוני בין טיפול דינמי לפסיכואנליזה.. מה שכן אני יכולה לשתף אותך זה בתחושה שאמא צביה (כך אני קוראת למטפלת שלי פה בפורום) נמצאת לצידי,בתוכי, מסביבי .. בגדול, ההרגשה היא כמו תינוקת/פעוטה/ילדה/נערה/בוגרת לאמא .. אמא צביה מקשיבה/מכירה/זוכרת/מייעצת/שותפה מלאה לכל ההתרחשויות שמתרחשות בעולמי. בעולם החיצוני והפנימי שלי.. תומכת בי בעולם האינטרה פסיכי שלי ,מעודדת ומחזקת את הקשר שלי עם בן זוגי,עם משפחתי, במעגל העבודה והיצירה שלי.. מה עוד ? כן.... בגדול אני מרגישה איזו שלווה ורוגע ..מרגישה שיש לי עמוד שידרה... לפני שנים הייתי בטיפול דינמי 6 שנים אחת לשבוע ,אני זוכרת שחייתי מפגישה לפגישה ולא הפסקתי לפנטז על הפגישה שהיתה ותהיה.. הייתי כמו בטירוף אליה.. הסתובבתי סביב הבית שלה (של המטפלת הקודמת מלפני שנים). לא היתה בי רגיעה נפשית..חייתי באטרף של חיכיון בין הפגישות,התרגשות בפגישה ואכזבה ותסכול שנגמרה הפגישה ושוב מתחיל שבוע החיכיון.. אצל אמא צביה ההרגשה בגדול זה כמו בית רגוע, יציב, שומר, תומך עם קביעות,יציבות, ובעיקר רוגע כזה.. שקט לנפש.. מנוחה כזו לנפש.. לא יודעת אם הצלחתי להעביר את ההרגשה שמלווה אותי.. אם יש לך שאלות נוספות את מוזמנת לשאול. אגב, למה את מתעניינת בהבדלים הללו? את שוקלת להכנס לתהליך של טיפול פסיכואנליטי ? את חוקרת את ההבדלים ברמה התיאורטית ? אשמח לשמוע.. במבי.

תודה, במבי, על התשובה המפורטת. אני מכירה את ההמתנה מפגישה לפגישה. אלה ייסורים. אני שואלת כי אני בתחילת טיפול חדש אחרי שהקודם התפוצץ לי בפנים והפסיכולוגית הציעה את זה ואומרת שלדעתה זה מה שמתאים לי. אני מתלבטת כי אני מבועתת מהמחשבה על טיפול שנעשה בשכיבה במקום בישיבה ונראה לי בלתי אפשרי לדבר לחלל החדר בלי לראות את הפנים וההבעות של הצד השני. אני גם חושבת שמרגיע ככל שיהיה להיות בטיפול מספר רב של פעמים בשבוע זה בלתי נסבל כשהמטפלת יוצאת לחופשה. לוותר על פגישה אחת בשבוע ובסך הכול על שתי פגישות נראה לי פחות קשה מלוותר על שמונה או עשר פגישות. כשמשהו תופס נפח כל כך גדול בחיים לאבד אותו או להיות בהפסקה נראה לי קשה מנשוא. בקיצור, מושכת אותי האפשרות של טיפול מספר פעמים בשבוע, אבל זה גם מאוד מפחיד אותי. נועה

אודי אני מתגעגעת וזה כואב אליך מאוד מאוד כואב לי וגם בטיפול זה מטלטל

אמא עם פעוטה כבת שנתיים עד שלוש. צריכה לרדת בתחנה אבל הפעוטה לא רוצה לקום מהמושב. האמא מרימה אותה על הידיים והפעוטה צועקת עליה "לא אני לא רוצה לרדת. ומרביצה עם הידיים לאמא בכיוון הפנים. ואפילו יורקת עליה ולפעמים צוחקת . האמא לא התנהגה בכעס ואפילו נישקה את הילדה בזמן שזו מוחה ומרביצה ופשוט ירדה איתה מהאוטובוס . מה דעתך על הסיטואציה הזאת? בעיני מהצד נראה לי שאם הייתה לי ילדה שמתנהגת ככה אז הייתי כועסת מאד אשמח לדעתך כאיש מקצוע כיצד נכון לנהוג במקרים כאלה? אולי פשוט היה דחוף לאמא לרדת בתחנה ולכן לא נכנסה לריבים מיותרים?

אודי, למרות שאיני מאוד פעילה, היית חסר לי. לפעמים אני רוצה לנסות ולהראות לך שאני עובדת קשה בטיפול ונאבקת מאוד על קיום שיגרה ונוכחות בחיי המשפחה ולא רק מתבוססת בתוך הכאב העצום והעצב. עכשיו, אחרי שנתיים של טיפול מאוד אינטנסיבי בהן הוא עמד כחומה איתנה ולרב מאוד מתסכלת אני מתחילה להרגיש את הקול שלו מלווה אותי ולהבין את הקשר המאוד מורכב ומיוחד הזה. אחרי ארבע שנים מאז הכל החל, יש רגיעה בפגיעה העצמית שהיתה חלק מהשיגרה. שבוע טוב שירה

שלום לא יודע אם זה קשור לפורום אבל... אני בן 24 בעברי מכור קשה לסמים (הרואין וקריסטל). עברתי לא מעט קהילות טיפוליות ומרכזי גמילה עד שלבסוף התנקתי. נכון להיום אני נקי כבר 6 שנים אבל התחושות הקשות מלוות אותי ולא הולכות לשום מקום. הלכתי לפסיכולוג שנה שאמר שיש לי פוסט טראומה מחיים לא פשוטים של שנים של שימוש כבד בסמים וכל מה שבא עם זה לא יודע אם זה נכון אבל מקבל תרופות לחרדה ופשוט מרגיש כאילו לא מסוגל להתמודד עם החיים הכל קשה ושחור... יש מחשבות שרודפות אותי עוד מאז והכל פשוט קשה כבר נשבר לי מכל מיני פסיכולוגים ובחיי שניסיתי להשתלב בחיים הרגילים וכלפי חוץ גם הצלחתי. אבל בפנים הכל נשאר מייאש. איך חיים את בחיים אחרי שיש מטען כל כך כבד על הגב? קצת מיואש ולא יודע מה לעשות אשמח לעצה תודה

הי. אנחנו יכולים לחכות לראשון.... מאוחר עכשיו

רוצה לשתף אותך, נפגשנו ולא יודעת להסביר איך זה קרה, מצאתי את עצמי משתפת אותה בכל מה שכתבתי לך גם על הנסיעה שלה.. ממש ממש סיפרתי לה כל מה שכתבתי לך.. אתה יודע מה אודי ? מרגיש לי עכשיו יותר קל בלב.. יש לי יותר אוויר לנשימה.. מברכת אותך בשבת רכה,נעימה ומלטפת.. שלך, במבי.

חוזרים בראשון בלילה.. חופשה עם 3 ילדים, שניים מהם צרכים מיוחדים. אתגר.. אבל מהנה בסכ"ה. להתראות!

ראשית, קראתי את תשובותיך אלי.. נשמע מעניין המחקר, גם הספר שאתה כותב.. ותודה על מילותיך בתגובתך אלי שכותרתה סקרנות... אודי, אני נפגשת עם אמא צביה עוד מעט, ניפגש גם בשבוע הבא בראשון,שני ורביעי.. נחש ,מה קורה בחמישי ? נכון ! צדקת ! אמא צביה שוב מתעופפת !!!! הפעם כשהיא סיפרה לי לפני חודש אולי ,יצא ממני כזה בכי ומאז לא הזכרתי את הנביעה שלה. היא טרחה להזכיר לי בראשון ופחות או יותר התעלמתי... לא אומר מילה לגבי הנסיעה שלה. כשתרצה לדבר על זה אתעלם. נמאס לי מהנסיעות שלה !!!!! רק באפריל ? מאי היא יצאה.. ושוב, ב 1 לספטמבר כשכל הילדים יחזרו נקיים,מטופחים ,עם ריח של ילקוט חדש ומחברות וספרים עטופים עדיין ללא "אוזניים של חמור" ריח של צבע חדש בכיתות ובמסדרונות ביה"ס.. הראשון לספטמבר... התחלה חדשה.. ואצלי ? :(( אמא צביה נוסעת שוב. נוסעת הפעם ל 12 ימים... לא רוצה ממנה שום כלום ! לא עטים,לא פנקסים ,לא מחברות, גם לא סגול כזה,מוותרת גם על הרך הצבעוני הזה.. לא רוצה ממנה כלום !!!! החלטתי שהפעם, מילה לא אומר לפני נסיעתה !!! לא אשתף אותה אף לא באות,לא בעמעום,. כלום !!!! בפגישה האחרונה אעשה,אדבר כאילו הכל רגיל ולפני שאצא רק אומר לה נסיעה טובה.. כן.. אני כועסת עליה. מאוד !!! למרות שמבינה שכנראה יש לה צורך להתאוורר.. יודעת שהיא עובדת מאוד מאוד קשה.. עדיין מאוד מאוד כועסת עליה... רוצה לברך אתכם בשבת טובה. במבי.

שומעת את הכאב מאחורי הכעס- הכאב שהיא "נוטשת" ומשאירה אותך לבד עם הכל. מדברת עבור עצמי כאשר אפשרתי מקום לביטוי הכאב היה לי קל יותר אחייכ כי ידעתי בזה שאמנע מלדבר אני רק אגרום לעצמי עוד יותר כאב. הרי אחד המטרות העיקריות של טיפול זה ללמוד להיות בקשר נכון??? מצטערת שכל כך קשה לך..

הי אודי, תודה על תשובתך אלי, בינתיים ראיתי שכתבתי כבר די מזמן לסוריקטה כשהיא כתבה שלא טוב לה ולא עלה.. לא יודעת אם רלוונטי ובכל זאת יהיה נחמד אם יעלה..

הי חמד :-) ראיתי. תודה. גם את הצטרפת למעגל המקסים. וראיתי גם שכתבת באחת ההודעות 'סוריקטה הייתה אומרת ש...' וחייכתי לי. אני אומרת '**** היה אומר' בהתייחס לרופא הנפש שלי. יפה ומיוחד, בעיניי, שיש גם קול כזה מוטמע, ועוד אל מול ולצד קול אחר רב משקל. ויש גם 'אודי היה אומר' :-) אודי - קראתי גם את תגובתך אליי - פשוט המון תודה על המילים הטובות, אני קוראת גם את תגובותך למגוון ההודעות שכאן ולוקחת מהן גם לעצמי. מחבקת אתכם, סוריקטה

כיצד עלי לנהוג כסבתא הבאה לשמור על שני נכדים בנים בגילאים 6,8 שברגע של וויכוח קטן הם אומרים:אנחנו שונאים אותך תסתלקי לבית שלך ועוד ועוד. האם עלי להמשיך לבוא ולשמור כיצד עלי להגיב?

כשאתה מציע להתחיל בתחושת הבדידות ולראות איך אני יכולה להרגיש קצת פחות לבד..., האם אתה מתכוון באופן כללי??לכלמיני פעילויות למינהן,או ספציפית לגבי כל התחושות הקשות שמלוות שתיארתי ומלוות אותי ומשאירות אותי בבדידותי?? והרי בהפוך על הפוך...,זה מה שאמור הרי להיות בטיפול וכדי שגם לא ארגיש לבד.אבל..,זה כאמור, בעייתי מאד עבורי ולאור הכל, ובסופו של דבר משאיר אותי בעיקר רק מתוסכלת מאד,כעוסה וכלואה במצב בלתי אפשרי. ואם...,אני נאמר בוחרת להעזר בדרכים נוספות ואחרות כביכול (כמו גם אפילו לשתף פה),אז זה גם באופן מסויים מרגיש לי "מסוכסך" מבפנים...,ובקיצור מרגישה כלואה במצב בלתי אפשרי וזעקה פנימית שמטריפה. נ.ב- תודה על ההדרכה ללחוץ על מקש הרווח.... :)

עם המטפלת הקודמת בא לי לדבר אבל כרגע לא חושבת שנכון לי לעשות זאת...

אחרי כמה דקות היא הציעה שנלך לטייל קצת בחוץ. אז טיילנו ועשינו בהתחלה תרגיל קשיבות ואח"כ ישבנו על ספסל ודיברנו. היה אחר. אחרי הפגישה איתה הלך לאיפה שהייתה הקליניקה של המטפלת הקודמת רק להציץ על השלט של הדלת וראיתי שהיא כבר לא שם ): גם רוצה לשלוח לה הודעה על זה שעברה שנה מאז שנפרדנו וגם על האמא של הפסיכיאטרית שנפטרה. הם יושבים שבעה באותה שכונה שהולכת לשם לטיפול, אז עברתי דרך הבנין.. החלטתי שלא אלך אבל אשלח לה מייל בשבוע הבא. ועכשיו נוסעת לים(:

תודה על המקום הזה שאפשר לשתף ולקבל עזרה. האמת היא שאני כל הזמן מפחדת שהחלקים בתוכי לא אמיתיים- שלא היתה פגיעה ושאני לא שפויה. האי שקט וחרדה מזה מעיק עלי מאוד. דברנו על זה המון בטיפול ועדיין אני מתקשה להאמין.

המילים שלך עושות לי סדר בראש..

הלוואי וידעתי מה לבקש שיעזור ואולי זה הכאב הזה שאין לו נחמה וכלום לא עוזר ונאחזת לדקה או שתיים ושוב מרגישה כאוס מבפנים מחנק בגרון חחיבורים של אז כואבים כל כך ועוד לא נגעתי בכלום רק המעטפת כל כך מטלטלת מנסה לנשום וזה כואב רגעים כאלה שכל כך צריכה משהו מישהו שיקח את הכאב וכל כך לא מצליחה להרגיש מרגישה שאני מפריעה שאני פוגעת כשאני ככה סליחה ........

תודה לך ,הבנתי עוד דברים מהתשובה שלך ... ורק להגיד לך תודה ושבת שלום ,הלב נחמץ מהשעה שאתה נכנס לכאן אז מקווה שהשבת תביא איתה מנוחה וטוב..