שאלה דחופה אחרי ניתוח
דיון מתוך פורום הכנה רגשית לקראת ניתוחים ופרוצדורות רפואיות
שלום רב, השאלה שלי היא לא לקראת פרוצדורה אלא אחרי פרוצדורה. הבן שלי בן 13 עבר אתמול לפנות בוקר ניתוח תסביב אשך. מסתבר שהוא סבל יומיים מכאבים באשך ימין שהחמירו והתבייש/פחד להגיד עד שבלילה לפני הניתוח הוא אמר לנו (הוא דיבר עם רופא בפייסבוק והרופא אמר לו שהוא חייב בית חולים). הבן שלי לקח את כל מה שעבר בבית חולים ממש קשה.. לא שיתף בכלל פעולה מרצונו.. היה הרבה בכי... גם בבדיקות רופא באולטרסאונד גם בהחדרת אינפוזיה היה צריך הרבה כוח... הוא כל פעם בכה שהוא רוצה הביתה... כל פעם אמר שהוא מתבייש שרואים לו.. אבל בגלל שהכל היה מהר ולחוץ וחרום לא היתה לנו ברירה... בין לבין ניסיתי להרגיע ולהסביר לו שפשוט אין ברירה... בכלל על הקבלה שלו על הבשורה על הניתוח אני מעדיפה לא לדבר... הרדימו אותו כשהוא בוכה... הבן שלי עדין ורגיש וכאב לי עליו אבל הסבירו לנו שאין ברירה... אני חייבת לאמר שהצוות ממש ניסה לעשות אווירה טובה בהתחלה וזה פשוט לא הלך... מאתמול כשהגענו הביתה הוא רק ישן.. חוץ מלבקש לשתות ולבקש אקמול... כשחזרנו מהבית חולים הוא אמר שהוא לא רוצה שאחים שלו יידעו מה היה ולהגיד להם שהניתוח היה בבטן ומאז הוא לא מדבר על מה שהיה... הוא יודע ומבין שהאפשרות השניה היתה איבוד אשך ושהיה סיכון ממשי לזה.. בהתחלה חשבתי שזה בגלל ההשפעות של ההרדמה אבל זה לא.. הוא ערני כשמדברים איתו.. אני ידעתי שהוא ייקח את זה קשה.. אבל לא חשבתי שיסתגר... לפי הרופאים באמת לא היתה לנו ברירה.. נכנסו לניתוח בידיעה שאולי יכרתו אשך והאשך הצליח להתאושש ממש בנס.. אני כל פעם מנסה לשאול אותו איך הוא מרגיש ואם הוא רעב (הוא גם לא אכל כלום) והוא אומר שהוא בסדר.. בעלי אתמול בערב קנה לו פלייסטיישן 4 שהוא ממש רוצה הרבה זמן הוא שמח מזה אבל לא נגע בזה בכלל... גם בגלל הקורונה אמרו להיות במעקב בקהילה אם מרגישים משהו מוזר... הבעיה שהבן שלי מסוגל שוב לא לשתף פעולה והוא יפחד לספר לנו אם קורה משהו... הוא גם מסרב להראות לנו את מקום הניתוח הוא אומר שהכל בסדר ושנעזוב אותו... רק שלא יהיו לו משקעים... אני לא יודעת איך לעבור את זה... אני לא רגועה ומאוד דואגת שיפתח דכאון אני ממש מבינה אותו... כואב לי הלב על מה שהיה אבל לא היתה לנו ברירה... דניאלה
שלום דניאלה, אני מצטער שזו הייתה החוויה של בנך ושמח עבורו שהספיק להגיע בזמן לניתוחו ולא איבד אשך. מהתיאור שלך אני מתרשם כי הוא מנסה לשמור את המכאובים והמצוקות שלו לעצמו ואינו מרגיש מספיק בטוח להיחשף ולבקש עזרה בצורה ישירה. לילדים/נערים כאלו המפגש עם בדיקות וטיפול בביה"ח בדרך כלל מאוד מאתגר מאחר וישנו אלמנט של חשיפה, פולשנות ומגע שלא נמצא בשליטתם. אני מבין שאת והצוות עשיתם את כל מה שניתן יחד עם הדחיפות הרפואית שיש במצבים כאלו. לצערי, בנך הוצא מתוך מרחב הביטחון שלו (מרחב שלא מאפשר לו לחלוק את מצוקותיו כי להרגיש בטוח=לשמור לעצמי בסוד) ונשאר בלי כלים להתמודדות לכן היה כל כך מוצף והתנגד לביצוע הפרוצדורות (לפעמים זו הדרך היחידה שזמינה לילדים על מנת לנסות להרגיש בטוח) דברים אלו הייתי מנסה קודם לשקף לו יחד עם המסר שזו לא אשמתו (האשמה יכולה להיקשר למצב הרפואי באשכים וגם להתנהגות בביה"ח) ושאתם יודעים שהוא עשה כל מה שהוא יכול על מנת להתמודד עם המצב. אני מניח שהוא עדיין מנסה לעכל את החוויות הלא קלות שעבר ולא פנוי או יכול לשתף ולהיתמך. כרגע, הוא זקוק לתמיכה שקטה בבית יחד עם המסר שהתמודד בדרכים שהיו לו בביה"ח והוא הצליח לעזור לעצמו לשמור על שלמות הגוף. כדאי גם להוסיף שהוא לא יכול היה לגרום למצב הזה שקורה לא מעט לבנים וחשוב לתת למקום זמן להחלים. אתם יכולים לשקול בהמשך פנייה לטיפול רגשי על מנת לעזור לו להרגיש בטוח יותר לשתף ולהיעזר וכמובן לעבד את חוויותיו מביה"ח בהצלחה, שחר
תודה רבה
מנהל פורום הכנה רגשית לקראת ניתוחים ופרוצדורות רפואיות
