שלום רב

שלום, הבת שלי עברה ניתוח הירשפרונג בגיל חצי שנה (כתבתי כאן בפורום)... היא בת 5 כיום.. לאחרונה שוב התחילו בעיות (מפספסת הרבה.. לפעמים חושבת שיש לה ואין לה וההיפך...). אושפזנו שלשום עברה שלשום הרדמה מלאה בשביל בדיקת עצבוב שיצאה תקינה.. בערב עברה הרדמה מלאה נוספת כי בצילום בטן ראו אבני צואה.. ונשארנו לאשפוז כי היום יעשו צילום בטן נוסף.. בשלושה ימים האלו היא היתה בצום ונתנו לה חומרים משלשלים דרך זונדה.. רציתי לשאול כמה דברים.. 1) היא נראית קצת עצובה.. היא גם שאלה אותי לפני ההרדמה למה אני עושה לה את זה.. היא נאנחת... היא בוגרת לגילה... מה אפשר לעשות? קנינו לה מלא משחקים שיעבירו את הזמן בביח... 2) האם בזמן האשפוז נכון לוותר לה על דברים בסיסים? (לדוגמה היא ביקשה להתקלח רק בטוסיק ולא כל הגוף).. אני שוטפת אותה כל שעה בטוסיק (כי היא משלשלת מלא) ופעם ביום כל הגוף... אתמול היא ממש בכתה שהיא רוצה רק טוסיק.. לא וויתרתי ואני מקווה שפעלתי נכון.. הרגיש כאילו צריך לשמור על שגרה אחרת נשתגע.. 3) הרופאים לא יודעים מה לעשות בהמשך.. היה לה הירשפרונג חמור.. הם רוצים שתבוא כל פעם לתהליך כזה (צילום, אבני צואה).. איך מסבירים? 4) היא מאוד מפחדת מהצוות.. רק מתקרבים אליה בוכה ונדבקת אליי (גם אם זה לכלום)... היא גם מאוד אנטי לכל דבר שקשור לבית חולים- היא לא רוצה ללבוש את הבגדים שלהם (שנועדו להתלכלך בצואה) ומצעים, שמיכה שלהם היא מעיפה.. כשקמה אחרי ההרדמה הראשונה הדבר הראשון שהיא עשתה זה להעיף את השמיכה... בהרשמה השניה הרופאה ששמה לב לזה ביקשה שנכין לה בגדים שלה שיחליפו לה אחרי ההרדמה לפני שתתעורר... אין לי בעיה עם ההתנהגות הספציפית הזו... להיפך, מה שאפשר להקל, מקלים... אני מםחדת אבל שזה מראה על טראומה מרופאים שתשפיע בעתיד... אודה לשמוע את דעתך המלומדת

כן.. סיפרנו לה את כל הסיפור... יש לה חתכים בבטן והיא יודעת שזה מהניתוח שעברה.. מאז הניתוח לא היינו צריכים שום מעקב בקשר לבעיה הזו... ולכן לא היה עוד מה לספר עד עכשיו... נראה לי שאני בעצמי לא מבינה את ההשלכות עדיין.... השתחררנו הביתה עם הוראה לעשות חוקנים כל יום...