שפה שסועה

למיואשת מהחיים שלום אני מאוד מבינה לליבך לנו נולדו לפני חודשיים תאומים בנים מקסימים שלאחד מהם שפה שסועה דו צדדית משהו קטן ביותר. ידענו על כך רק בשבוע 23 בסקירת מערכות מאוחרת. עד שבררנו מהי חומרת הנזק במה זה כרוך ומהם הבעיות הנוספות שיכולות לצוץ כבר היה מאוחר מידי בכדי שועדה להפסקת הריון תדון בבקשה. האמת שאנו מאושרים שאלון נולד הוא ילד מקסים ערני ביותר ומתוק. בנוסףכל ההריון שרצנו מרופא לרופא בררנו ולמדנו היטב את הנושא ואני יכולה בהחלט להתחלק איתך בידע.לסיכום אנו עדיין לא עברנו את הניתוח של אלון אך אנו יודעים בוודאות שרק פרופ רוזנברג והצוות שלו ינתחו את אלון .בהצלחה רבה יפעת ושי.

תודה, אבל יש פה חוסר הבנה. אני היא זו שנולדה עם שפה שסועה. שאלתי שאלה כללית. (קיוויתי לעורר פה דיון, או משהו כזה...) בעניין הפלה גורפת של ילדים בעלי מום כזה, הרי שאני, וודאי, בעד. אני, עם כל הכנות, הייתי מעדיפה שלא להיוולד. הסבל הוא אדיר והניתוחים-אין להם סוף, פשוט... שלא לדבר על המצב החברתי הרעוע עוד מילדות, שמשפיע על כל תחום בחיים. מעדיפה הייתי שלא להוולד, כבר כתבתי? ומה דעתכם\ן?

היי. אני לא מסכים איתך. גם אני נולדתי עם חיך ושפה שסועים בי-לטרלי, גם לי לא היו הרבה חברים בילדות, שלא לדבר על הצקות, לעיגות, זלזולים ועוד היד נטויה ...אבל אין מה לעשות ילדים הם עם אכזר... ומי כמונו בעלי המומים יודעים זאת. עם זאת, הרי שגדלתי להיות אדם ככל האדם, ואלי אפילו טוב יותר ופתוח יותר לסבלו של האחר דווקא בגלל מה שעברתי על בשרי... אשקר אם אומר שלא נותרו צלקות מהימים ההם, צלקות כואבות שכל הדורך עליהן- לא יודע מה הוא עושה, (כמובן שמדובר בצלקות נפשיות, אם כי גם צלקות בעור לא חסרות, במיוחד באיזור בשפה...) אבל למרות זאת אני מנסה כמה שפחות לשתף את כולם בצערי וברגשותיי... מה שנקרא "הדחקה". שוב, אגיד ואומר שאני לא מצטער על זה שנולדתי . כיום אני בשנות ה-20 לחיי, אחרי שירות צבאי מלא, התקבלתי לאחד מבתי הספר לרפואת שיניים בארץ, (בזכות עצמי) לומד כמו כולם, עובד בחופשים כמו כולם ולא מצטער לרגע על היום שבו נולדתי... עם זאת, יש לציין שאם היה ידוע לי שיש לי ילד עם חיך שסוע, אולי הייתי מעדיף שלא יוולד, ולו רק בגלל אותם רגעים קשים מנשוא של השפלות, לעיגות וכדו' מצד ילדים (ומבוגרים!!!) אחרים, אותם רגעים שהייתי הולך ובוכה בצד בלי שאף אחד יראה שנפגעתי- את הרגעים האלה לא הייתי מאחל לאף אחד לעבור, לא לאוייבים שלי, קל- וחומר לא לילדי שלי... (מצד שני יש כאלה שיראו את זה בתור "מה שלא הורג -מחשל"...אולי יש בזה משהו) זה אולי נדוש לומר אבל ההרגשה הזו שהכל טוב (למרות שלא הכל וורוד, גם כיום יש משברים,רגעי חרדה וכדו') היא רק בזכות הוריי ומשפחתי שתמכו בי לאורך כל הדרך ונתנו ל את התחושה שאף אחד לא יותר טוב ממני (למרות שזה לא תמיד עבד...) אין באמור לעיל לסתור את עמדתך/ השקפתך - אינני יודע כמה ניתוחים את עברת, מה דרגת השסע (שפה/ חיך /מעורב/ חד צדדי, דו צדדי) מי היו המנתחים שלך, מה היתה דרגת התמיכה מהמשפחה וכו'. יכול להיות שאם הייתי במצבך- גם אני הייתי מיואש... (על זה נאמר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו...") נ.ב לא אמרת בת כמה את...