אף לא מילה

אבי היה סגן בחייל השריון הרוסי ב-1940 , הוא עבר את כל המלחמה עד 1945 (נפצע 3 פעמים). הוא אדם טוב לב, אופטימי, פעיל ואוהב את החיים (כעט הוא בן 81 ועדיין מלא מרץ). אבל במשך 35 שנות חיי הוא מסרב לדבר על המלחמהההיא - אף לא מילה אחת על מה שהיה שם. הדרך היחידה להוציא אותו משלוותו זה לבקש ממנו שיספר על מה שעבר עליו. תשובתו העקבית היא: מה שהיה, היה ונגמר אני יודע שהפורום הזה נועד לעניינים אקטואליים יותר אבל הסקרנות הורגת אותי, ועם הזמן מתגברת בי התחושה כי יש דברים שלעולם לא אדע על אבי. האם שתיקה כל כך עקבית (56 שנים) היא סוג של תגובה? האם יש עוד מישהו שנתקל בסרוב כל כך עקבי (25 שנים) ולו למעט פרטים על מה שעבר על אדם מקורב אליו?

תופעה מאוד מוכרת אצל ניצולי שואה, יש כאלה שלקו איתם לקבר את כל הסיפורים, יש כאלה שלקראת סוף ימם סיפרו. נראה לי שזו מין הרגשה כזט של "מה שאתה לא חושב, או מדבר עליו אינו קים" כנאה שלא היה קל לאביך באותו זמן.

יש כאן אי הבנה רצינית ביותר, אבי הוא איננו ניצול שואה כלל וכלל, אבי קצין שריון שנלחם במלחמת העולם השניה בצבא הרוסי. יכול להיות שהתבלבלת בנודעה?