הפורום הזה

נראה לי שהפורום הזה יהיה רטוב מדמעות, יהיה מכווץ מעצב, יהיה רגיש ככוויה, לחוץ כפחד, נבוך כאשמה, נעלב כהתעלמות. אני ממש לא יודע אם אתם יודעים איזו תיבת פנדורה אתם ממששים במנעוליה. למעלה מדור לוחמים מסתובב כלוא-דחוס בדמות המיתית של הלוחם הקשוח מבטו מזוות אל מעט-מעל האופק, כומתתו מעוטרת אבקת זהב של שנות-טובות ומאחריו דגלי וניסי צה"ל. סימני המלחמות, אמנם ניכרים לאורך הגבולות, על גביוני המוצבים, ושריטות הכדורים עדיין נראות על האבן הירושלמית מסביב לחלונות. חלק מהאנדרטאות מוצבות דוממות וחזקות במרכז משטחי בטון ושיש באתרי ההנצחה ובצידי יערות. אך רובן מסתובב על המדרכות, נוסע בשקט באוטובוס, רכוסים היטב שלא יתפוצצו, מהודקי מכסים לשם בטחון. אתם חיים איתם, על ידם. הם מסביבכם, עונים 'בסדר' לכל 'מה-נשמע'... הם מתפוצצים רק פנימה, ונפצעים שוב ושוב מרסיסי עצמם... רק שלא תפגע הסביבה... כך הם רגילים... היו זהירים. מהסדקים עליהם אתם מצביעים בהמון רצון טוב ואמפטיה, יכול לצאת שיטפון שאף אחד לא רוצה, לא ערוך ולא יכול לטפל. זה חשוב. זה יפה. אבל הזהרו.

להססן שלום! ואולי דווקא בגלל זה בוא ביחד נפרוץ את הגלדים שמסביב לצלקת המסרבת להגליד ולהעלות ארוכה ומזור לכאבנו אני מאמין גדול ביכולתנו לזהות ולהתגבר ולסיום, למה אומר אתה אתם יודעים אתם ממששים מסתובב נוסע מסביבכם עונים מתפוצצים ...... האם זה רק אתם (לשון גוף שני) או גם אני/אנחנו שלך צביקה