מי יודע מדוע ולמה?

לובשת הזברה,,, לא סתאאאם באמת התיחסתי קודם, למה אנשים ממציאים בדיחות מקאבריות, יעני עם הומור שחור? אחד האנשים שפגע בי פעם, היה אבא של חברה שלי (צביקה, חשיפת גוויות בשבילך,), וכשהוא מת, אחותה סיפרה לי שאבא שלה נפטר, ואני התחלתי לצחוק, צחקתי וצחקתי, והיא היתה המומה, "מה מצחיק אותך? שאבא שלי מת?" ואני אמרתי לה "לא, לא, מה פתאום?" אבל לא יכולתי להפסיק לצחוק. שתבינו הוא היה בסוף ימיו, נראה נורא, לא נשארו שיניים בפיו, אחרי שיצא לפנסיה, התחיל לעבוד במין דוכן ניד, מכר ממתקים, ואני הזהרתי את האחים הקטנים שלי, והאחינים שלי, לא לקנות ממנו, למרות שבכל פעם הוא צעק אחרינו , לבוא ולקנות הוא נראה נורא, מסכן כזה, חולה, אבל לי לא היתה בשבילו אפילו טיפה של רחמים, דוקא אותה אחות שסיפרה לי על מותו, הצילה אותי ממנו, אבל אולי היא לא זכרה, כי היא היתה עסוקה בלהציל את החברות הקטנות של אחותה הקטנה, ממנו, איזה חיים, יש לנערה כזו שאבא שלה הוא סוטה מין שאוהב ילדות קטנות? והבת הקטנה שלו לא מבינה את זה, ומביאה את החברות שלה הביתה, , והיא , האחות הגדולה היתה צריכה לשמור עליהן כל הזמן? איזה חיים? כשסיפרה לי שהוא מת, לא היתה לי טיפת רחמים בשבילו, אבל מאוד ריחמתי עליה, אחר כך חשבתי על הילדות שהיא אולי לא הצליחה להציל, ועל אחותה הקטנה. מי יודע מה קרה שם? ה' ירחם.

אני קורא שלכולם יש מצב רוח חוץ ממ...... אולי קצת בשבילי?

איזה מצב רוח יהודה? עכשיו הקאתי את הנשמה. זה קורא לי כשאני נכנסת למתח נורא.

היי רוז מי יודע מדוע ולמה? אני מתחילל להבין את ההשפעה של ממתקים על הרבה דברים שחלקם מסתבר לא מתוקים כלל ובנוסף אני מבין את ההשפעה של ממתקים על השיניים - צראי מה הם עשו לשיניו של הבן זונה שלך צביקה

אני צובה ובוחקת. צחיקה.

פחדתי לספר, אישתו היתה עובדת ניקיון בבית הספר בו למדתי, וידעתי שהמצב הכלכלי שלהם לא היה טוב, ריחמתי עליה, לא ידעתי מי הבעל שלה, ואמא שלי? היתה אישה שידעה לחולל שערוריות, ועוד איזה, במיוחד אם היה הדבר קשור לילדים שלה. אני בטוחה שאחרי המקרה הזה, היא היתה מחוללת מהומה כזו, שלא הייתי יודעת מה לעשות עם עצמי, התביישתי, ופחדתי, ולא סיפרתי לה, כי היא היתה כועסת, אני לא יודעת אם היתה מאשימה אותי על זה, אבל ברור שפחדתי, היא לא הרשתה לנו ללכת לבתים של אחרים, רק אם זה מישהו שהיא ממש הסכימה, היא לא ידעה שהלכתי לשם, היא הגנה עלינו כל כך, דוקא משום שהיו לה חיים קשים. כשחזרתי הביתה, הייתי כל כך מבוהלת, ולא יכולתי לדבר, שהיא חשבה שנבהלתי מכלב או משהו - אלה היו שורצים בשכונה שלנו. אז היא שלחה אותי מהר לעשות פיפי (מי שנבהל שיעשה מהר פיפי, כי אחרת הוא יקבל צהבת, אמונה שלהם שאני לא יודעת מה המקור שלה). נתנה לי לשתות, וניסתה להרגיע אותי. יותר לא הסכמתי כמובן להתקרב לאיזור, דודה שלי היתה גרה לידם, וכשאמא שלי היתה מבקשת ממני ללכת אליה לאיזה צורך, הייתי משתדלת להתחמק, ואם לא הצלחתי, השתדלתי לא להתקרב לבית ההוא.