נקמה

צביקה, אם כבר להקיא אז כבר את הכל. מה שמוזר, לא חיפשתי נקמה, לא יודעת מה לעשות עם זה אבל הבעיה שלי היתה שלא למדתי לקח, ופעם אחרת הייתי קצת יותר גדולה אולי בת 10, וכמעט נפלתי בפח אחר, אח של חברה, שכחתי לצין שהייתי ילדה יפה במיוחד, וכנראה משכתי תשומת לב. האח של החברה, בחור צעיר, לפי החשבון שלי היה בן 17-18 בערך, אבא שלו היה במעמד מאוד רציני, איש ציבור, משפחה מכובדת, ואמא שלו לא הסכימה שהבת שלה, תשחק עם כל אחת, אני הייתי "יחידת סגולה" שבאה אליה, אז באחת הפעמים שהלכתי אליה, אחיה חיכה לי בחוץ, ואמר לי שהיא לא שם, והיא ביקשה שהוא יחכה לי ויקח אותי אליה, אז האמנתי לו בתמימותי - טיפשותי, הלכתי איתו, והוא הוליך אותי ברחובות, ונכנס למין סימטה צרה, אבל כך היו ברחובות שלנו, בתים ערבים סימטאות וכו' , ושם הוא הוליך אותי פנימה , הושיב אותי על אבן ואמר לי לחכות, הלך בדק מסביב וכשראה שאין סיכוי הוא בא וניסה, אני לא יודעת מה הציל אותי באותו רגע. ואני גם לא יודעת איך הצלחתי לעשות את זה, אבל אחרי רגע של אימה כשהבנתי מה קורה, הצלחתי לברוח, והוא הכלב הזה רדף אחרי, אבל ניצלתי ממנו. אחר כך עצרו אותו בחשד למעשים מגונים ואינוס ילדה , ואני רועדת קראתי את הידיעה בעיתון, כי כולם הכירו את אבא שלו, והיתה כותרת די בולטת, אבל שיחררו אותו, לא היו מספיק ראיות, או חארטה אחרת, בטח אבא שלו סידר לו את השיחרור,ואני שמחתי שלא אני הייתי הילדה הזו, אחר כך הוא יצא ללמוד בעיר אחרת, היה חתיך לא נורמאלי, כהגדרת כמה מהחברות שלי, ולי בא לי להקיא, בנות רדפו אחריו, ואולי הוא כבר לא היה צריך לאנוס ילדות. והמשפחה שלו, המשיכה לחיות עם האף למעלה, עד שהמכות הגיעו אלהם אחד אחד.ואף אחד לא הבין למה? משפחה טובה, מכובדת, וכו' איך מגיע להם דבר כזה, אבל אני ידעתי שמגיע. אז באותו זמן למדתי מה זה צביעות. והחלטתי שהילדות שלי לא יחוו דבר כזה. והחלטתי שאף אחד לא ישים עלי יד ללא רצוני. עד היום אני נרתעת מאנשים שמדברים ותוך כדי דיבור נוגעים בך? אני לא יכולה לסבול את זה. בחיים לא הייתי אצל קוסמטיקאית, כי קשה לי שזרים נוגעים בי. וגם לא אצל ספרית, מאז שעמדתי על דעתי, אני מספרת את עצמי (בדרך כלל היה לי שיער ארוך). ורופא המשפחה שלי הוא רופאה, ואני מעדיפה רופאה על רופא, אלא אם אין לי דרך אחרת. הוא נכנס לעסקים , ועשה כנראה עסקים לא רעים, כשאחי התחתן, באתי לאולם, וחטפתי את שוק חיי, הוא היה בעל האולם, אחר כך שמעתי שהוא פשט את הרגל, ולמרות שכתוב "בנפול אויבך אל תשמח" אני עברתי על הלאו הזה, וכן שמחתי ,כל כלב בא ומו אמרתי לאחותי כשהיא סיפרה לי, והיא לא הבינה מה קרה לי, למה?

רוז יקרה בוקר טוב בפורום הזה, הולכים לישון מוקדם יחסית, וקמים לתוך הסערה של הלילה הקודם. צר לי שלא הייתי כאן אמש אולי קצת להחזיק לך את היד. הסיפור שלך, נוגע בקצוות החשופים של הפגיעות ושל הצביעות ושל הניצול ושל הקורבנות. מתוך כל הכאב שלך, הכי כאב לי לשמוע שקשה לך לקבל מגע מאנשים זרים. טוב, מגע שהוא ממש מגע חיבתי (חיבוקים וכאלו) אני מבינה, גם לי לא נוח לקבל חיבוקים מזרים. אבל הדברים האיומים שסיפרת עליהם, גורמים לך לוותר על דברים קטנים שיכולים כמו כלום לשפר את איכות החיים שלך. קוסמטיקאית למשל זה הרבה פעמים ממש פינוק לפנים ולעור. וספרית? את מכירה את הפרדוקס על הכפר עם הספרים? כל אחת שנפגעה יש לה את המקומות המחוקים והשרופים שלה ששם לא נוגעים. אבל לי אישיתי נראה שלא צריך לוותר, מה? בגלל המנייאק הזה אף פעם לא תהני מקוסמטיקאית? אבל הצער היותר גדול הוא קשר השתיקה הזה. בתיכון, למדנו שיעור כזה שנקרא "חינוך לחיי משפחה" בין השאר למדנו שם על דיני אישות, ועל נידה וזוגיות וכל זה, וגם היה שיעור אחד על הטרדה מינית. המורה שהיתה אולי בת 70 או משהו, הסבירה לנו מה זו הטרדה מינית (מסתבר שלא הרבה ידעו שככה קוראים לזה), ושאלה אם במישהי נגעו באוטובוס נגד רצונה או דברים גרועים יותר והיא מוכנה לשתף. מסתבר (כך היא סיפרה לנו) שמשך 10 שנים, כשבכל שנה לימדה 12 קבוצות שונות של בנות, לא היתה קבוצה אחת שלא היתה בה לפחות מישהי אחת שחוותה איזשהו סוג של הטרדה! (ואני משערת שאלו היו הסוגים ה"קלים", מהסוג שעוד אפשר לדבר עליהם בשיעור עם עוד כמה בנות ) תחושת האשמה וה"מה יגידו" ו"המשפחה שלו היא כזו וכזו" מונעת מצד אחד מהקורבן להשתחרר מהפוגע בו, ומן הצד השני ואני כבר לא יודעת מה יותר גרוע, מאפשרת לפוגע להמשיך במעשים שלו בלי הפרעה על קורבנות אחרים. זה מאד מאד קל לדבר. אצלנו בבית תמיד חינכו אותנו לשמור על עצמנו, ושהגוף שלנו הוא ברשותנו ואין לאף אחד זכות לגעת בנו בלי שנרצה . (היום אפילו כועסים עלי שאני מתחבקת עם החבר שלי לפני החתונה :- ) ) . ובכל זאת, כשמישהו שלח אלי ידיים באוטובוס, נאלמתי. לא יכולתי לצעוק, לא יכולתי לקום וללכת לנהג, לא יכולתי לתת לו בעיטה במקום רגיש, פשוט נאלמתי. אני זוכרת שהחלפתי מבטים עם שני חיילים שישבו בספסל המקביל אלי וניסיתי להסביר להם בעיניים שמשהו לא טוב קורה כאן, אבל הם לא הבינו, או שלא רצו להבין. רק אחר כך הבנתי כמה חשוב היה שאני כן אקום ואצעק בקול, ושאני בסדר. ושאם מישהו יצעק על המנייאק הזה אז הוא לא יעשה את זה שוב. אבל מה חשבתי באותו רגע? שהוא בטח יגיד שהיד שלו היתה במקרה שם , ושאני ממציאה וכל זה. וזה היה בעיני הרבה יותר מפחיד מן השתיקה. היום ברור לי שאם משהו מעין זה יקרה לי, חבל על הזמן של התוקף. אבל עם כל הבטחון וכל המודעות זה לא מבטיח כלום. לפני שנה בערך יצאתי עם בחור מטובי בנינו, הסדרניק עם כיפה בגודל של צלחת מרק ירקות, ציציות בחוץ, ימני קיצוני לא עלינו (את הפרט הזה הוא הסתיר ממני). בסופו של הדייט הראשון הוא שלח ידיים למקומות מאד מוצנעים בגופי. ביקשתי ממנו שיפסיק, והוא הפסיק והלך. החלטתי לא להגיד כלום, ולא להתלונן, מתוך מחשבה שמה אני צריכה את כל הברדק הזה? סיפרתי על זה לחברה שלי שבמקרה או שלא עובדת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. מעבר לעובדה שהיא ניסתה לעודד אותי להתלונן, היא האירה את עיני למשהו מאד חשוב. "נעמה, ואם מחר הוא יהיה הדייט שלי? לא מגיע לי לדעת עליו?" החלטתי שמה שאני יכולה לעשות , הוא לפחות בקרב חוג המכרים שלי להפיץ את הענין. לא בקטע רכילותי, אלא בקטע שהוא גם מעין תרפיה בשבילי, וגם הגנה/אזהרה. אני בטוחה שהוא לא יעז לצאת עם אף אחת מן החברות שלי, ואם אני אשמע על מישהי שהוא יוצא איתה, אני בעצמי אזהיר אותה מפניו. להגיד לך שזה מספיק? אין לי מושג, אולי באמת הייתי צריכה ללכת למשטרה ולהתלונן ולעמוד בזה שהוא כאילו מטובי בנינו ובלחץ שקיים בחברה הדתית לטפל בדברים בתוך המסגרת ה"משפחתית חברתית הקטנה". לא היה לי כח לזה, וכמו שאמרתי החלטתי לנקום בדרכי שלי. לא יודעת אם אני צודקת, עשיתי מה שהרגשתי. אבל כשקראתי את הדברים שלך, משהו בתוכי כל כך התקומם על אלו שלא נענשו, ולמרות שאני כל כך מבינה את המחשבה שלך על המשפחה שלהם שתהרס, ועל מה שעלול היה לקרות להורים שלך, אני חושבת, ומה? החיים שלך לא חשובים? ששנים תשבי עם פצע פתוח מדמם בתוכך ומרעיל את כולך? אני שולחת לך חיבוק חזק (וירטואלי , אל תחששי :-) ) ויום טוב נעמה

לא חוששת מחיבוקים וירטואלים, כבר שלחת לי כמה. הפצע כבר לא מדמם, כבר זמן, קברתי את הגוויות כפי שאמרתי, מידי פעם עולה צחנה קלה משם , אז אולי באמת הייתי צריכה לפנות את המקום, איך אמר צביקה, בסופו של דבר יודעו לך שהשלדים היו סתם איזה עצם בגרוןץ את מספרת לי על דייטים, היה החלק הזה גם, כל הבחורים האלה שבאיזה שהוא שלב, רצו להתחיל לגעת, ואני העמדתי לאו חמור, אין ידים, היו כאלה שאמרו "בלי ידים אני לא יכול לפתח קשר חם" אבל אני אמרתי, שלפני שאין קשר חם, אין ידים, אז הם הלכו, ועזבו, ואני ממש לא מצטערת, כי הרדידות הזו לא התאימה לי. גם לא התאים לי לבנות ערב על חיבוקים ונשיקות, כמו כמה מחברותי, הפדיחה הרצינית שהיתה לי, שחברה בת רב, הכירה לי את אחיה, והוא בפגישה הראשונה שמר מרחק, וגם בשניה, ובשלישית התחיל הקטע עם הידים, ואז כמובן התפרק העסק, עכשיו לא היו לי לא חבר, ולא חברה, שלא הבינה מה קורה, ולמה אני לא מספרת לה למה לא הלך, וכו'. ודוקא בעלי, כיבד את רצוני, ונתן לי כזה מרחב מחיה -עד היום- שדי מהר התחתנתי איתו, ובחלק הזה , לא טעיתי, העדינות שלו, והראיה הפשוטה שלו לחיים, עשתה לי את החיים הרבה יותר פשוטים. אני מאוד משתדלת להשגיח על הילדות, אם קראתי את הספרים שהן מביאות מהספריה - עד היום_ ונתקלתי בספר על פגיעה, או ניצול מיני, על חולים למיניהם, לא צינזרתי אותו, למרות שזה ודאי לא ספר מקובל באוכלוסיה הדתית, אצלי, הבנות לא ישנות אצל חברות, מצידי שישנו חברות כאן אבל לא להיפך, ובעלי באותה דעה, מה שלי היה קשה להסביר , בא בעלי ואמר "אני לא רוצה שאיזה פסיכי יהרוס לבת שלי את החיים " וכמה הפצרות הגדולה שלי הפצירה בנו, ונלחמה, ואנחנו התעקשנו, וחברות שלי התפלאו, והאמא התקשרה לפעמים, ואנחנו לא הסכמנו, "אצלנו זה חוק בל יעבור" מחנות בני עקיבא מעורבים - כנ"ל. עוד לפני שמערבים פה הלכה. הקטנה יותר לא מנסה אפילו לבקש לישון אצל חברות, ואני הסברתי לה בעדינות את החששות שלי. אז זהו, חוץ מפה ושם, מראות קולות, שעולים מדי פעם, אני לא משתדלת להתעסק עם זה, אני חושבת שהיום אני חזקה, הרבה "בזכות" המקרים הללו. אני מאוד עירנית לסביבה, אני מריחה נפגעות מינית ממטר, אפילו אם אני לא מעירה על כך, אבל במקרים שאמרתי מה דעתי - צדקתי, וטיפלו בכך. אני רואה דברים שאחרים אולי לא רואים "דברים שרואים מכאן" אחרי הסיפורים האלה, קראתי הרבה, חיפשתי ספרים בנושא, עשתי התמחות התחום, ועם הסטאג' שלי :-) , זה חיב לעבוד לא?

יותר אף אחד לא יוכל לעשות לנו משהו מבלי שנבחר בזאת שלכן בוירטואליות צביקה

כל כלב יבא/בא יומו אתך צביקה נ.ב לכל אחת/ואחד הזכות הבלעדית על גופו נפשו ורצונו שלך צביקה אני ממש מצטער שלא חיכיתי עוד כמה דקות אתמול אבל חייב הייתי לפרוש כי רציתי לישון לפני הנסיעה לשדה התעופה ושוב שלך צביקה

בסדר, אני פה. עובדת, אבל מידי פעם מציצה. סטאג' התמחות? סתם , בענין פגיעה מינית בילדות, זו היתה דרך להביע את העירנות והרגישות שלי לענין.