הלם-קרב המתחזה למשבר שנות הארבעים

בשנים האחרונות אפשר לקרוא על זה בעיתונים. דווקא אלו שהיו חזקים, ומצליחים, ועברו את המלחמה בקלות, נשברים פתאום בגיל ארבעים. הם עוזבים את הבית, מתגרשים, מפרקים את עסקיהם ומתפרקים בעצמם לחלקים קטנים. זאביק היה אחד כזה. הוא הצטרף אלינו מאוחר, כשנפלט ברגע האחרון מקורס הטיס. אין לי מושג מה באמת קרה לו אחרי המלחמה, וכשכתבתי את 'צוות 4' פשוט נסחפתי אחרי הדמיון. כמה שנים מאוחר יותר פגשתי לא מעט אנשים, שזה בדיוק מה שקרה להם. זאביק: אחר-כך היו עוד הרבה פצועים, והרוגים, אבל אני כבר לא האמנתי לאף אחד. כל הגוף כאב לי כאילו אני בעצמי נפצעתי. בטח שלא אמרתי כלום, אבל כשהיתה איזה הפוגה ממש לא הצלחתי לשבת במקום אחד מרוב כאבים. כאילו חתכו לי את הגוף לשניים, ורק מבחוץ השאירו את הכל מחובר. אני זוכר שממש הרגשתי, אחרי שאריק נהרג, שאני מתחלק לשניים. אם הייתי הולך לפסיכולוג הוא בטח היה אומר שזה פיצול האישיות, אבל עד עכשיו לא חשבתי על זה בצורה כזאת, ואין מה לדבר על פסיכולוג. בהתחלה, אחרי שראיתי את אריק נקרע לשני חלקים חשבתי שזה סוף המלחמה. אחרי דבר כזה כבר אין מה להמשיך, זאת אומרת, שום דבר טוב כבר לא יכול לקרות. אבל אחר-כך, כשסיפרו שאריק רק נפצע וכולם האמינו, הרגשתי כזה כעס שבחיים לא הרגשתי קודם. זה היה משהו מטורף ממש, הייתי יכול לפוצץ את העולם. אבל לא אמרתי כלום לאף אחד. במקום זה הכעס הזה נתן לי כוח להילחם עד סוף המלחמה. כולם חשבו שאני ממשיך להתלהב מהקרביות, אבל אני רק רציתי לשכוח את הכעס ואת אריק ואת הכל. אני חושב שאולי כל החים המשכתי להתרוצץ ככה רק בגלל הכעס הזה שלא רציתי לדבר עליו. אתה יודע מה זה? כמו לסחוב אתך בית קברות שלם במשך עשרים שנה. אל תשאל אותי אז מה עכשיו. אני לא יודע. חודשיים אני מסתובב מסביב לעצמי ולא יודע מה לעשות עם זה. פתאום הכל מתחיל להתפרק. אני לא בן-אדם חסר אחריות. יש לי שלושים משפחות על הראש. את כל מה שהיה לי השקעתי בחברת ריסוס הזאת, אולי הכי טובה בארץ, וכל שנה קניתי עוד מטוס ועוד מטוס, יותר מעשרים מטוסים. כבר חודשיים לא עליתי על מטוס, זה פשוט לא מעניין אותי, ומצדי שכל החברה תלך לעזאזל. כשהלכנו לאבנר הרגשתי פתאום איך כל הכעס הזה חוזר אלי, עם כל הכאבים האלו שהיו לי במלחמה, כאילו שאני שוב מתחלק לשניים מבפנים. אבל עכשיו הבית-קברות שהיה לי בתוך הגוף זה אני בעצמי וכל האנרגיה שהיתה לי מאז. כאילו נגמרתי לגמרי. כאילו אני בעצמי תינוק מת שגדל לי בבטן ואני מחכה שיוציאו לי אותו מבפנים. נשאר לי רק הכעס, ואם אבנר היה מנסה לגרש אותנו מהבית אני בטוח שהייתי מפוצץ אותו במקום. מזל שהוא הלך לחדר השני וגמר את כל העניין בעצמו. בכל זאת הוא היה קצת בן-אדם. אז עכשיו נשאר לי לגרד את עצמי מתוך כל הבלגן הזה, אולי בפעם הראשונה בחיים שאני לא יודע איפה להתחיל. (מתוך 'צוות 4', הוצאת 'כתר' 1982. את החלק הראשון של הספר אפשר לקרוא באתר 'דוקטורס').

נעמה יקרה, הטקסטים נמצאים בידי האחראים ב'דוקטורס', שהבטיחו שבעתיד הקרוב הם יוצגו למשתתפי האתר. בינתיים, מי שרוצה יכול לשלוח לי אימייל, ואני אשלח לו בדואר אלקטרוני פרקים מהספר. דרור