מנסה לעזור לשכן הלום קרב שנקלע לאחרונה לדיכאון קשה והפסיק לתפקד

שלום קורי, הרצון שלך לעזור לשכנך מאוד מרגש ומעורר הערכה. אני מבין את החשש של שכנך ואת חוסר האמון שלו בגורמים המטפלים. היחס של אגף-השיקום להלומי-הקרב משפיל ופוגע, ויש סיבה לחוסר האמון. חלק מן הקושי נובע מן היחס להלומי-הקרב כאל חולי-נפש, וזו טעות נפוצה. הטראומה אינה מחלה, אלא פגיעה קשה כמו כריתת יד או רגל. לא ניתן לרפא אותה, אבל אפשר ללמוד לחיות איתה בשלום חיים בריאים וטובים. הלומי-קרב אינם זקוקים ל'טיפול' אלא להבנה ולתמיכה, בעיקר של הסובבים אותם (בני-משפחה וחברים). תמיכה כזו יעילה יותר מכל 'טיפול', והנכונות שלך להקשיב לשכנך ולסייע לו היא מתנה גדולה. הלומי-קרב רבים, שמצבם קשה, מתקשים לפנות לעזרה, והעובדה ששכנך פנה אליך מעידה דווקא על החוזק הפנימי שלו. גם הצורך שלו בשיחות עם מטפל בשילוב טיפול תרופתי מעיד על אינטואיציה בריאה. הוא זקוק לתשומת-לב ולהקשבה. את התרופות הוא זכאי לקבל מאגף השיקום, ואת ההקשבה יכולים לספק לו אנשים קרובים, ואפילו שכנה כמוך, אם יש לך זמן לכך. המושג 'מטפל מתאים' יכול להיות מבלבל. רק פסיכותרפיסטים מעטים מבינים ומתמחים בנושא הלם-הקרב, וקשה למצוא מטפל כשם שקשה למצוא בן-זוג. את יכולה לקרוא על כך בספרי 'טיפול נפשי - מדריך למשתמש', באתר שלי: http://www.emotional-training.com/Tipulseferh_he.html יש בישראל עמותות שונות המציעות להלומי-קרב פעילות גופנית תוך מפגש עם הלומי-קרב נוספים, ובפעילות זו נוצרת גם תמיכה חברתית. אם תקשרי את שכנך לאחת העמותות, תסייעי לו יותר מאשר במציאת 'מטפל'. בהצלחה, ובהערכה רבה, ד"ר דרור גרין