האם אובדן הוא טראומה?

איבדתי את אמי לפני מספר חודשים. בשבועות האחרונים יש לי כל הזמן פלאשבקים של ההלוייה ושל תקופת מחלתה. אני לא מצליחה לזכור אותה בריאה ולא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. אני כל הזמן חושבת עליה, על האובדן, על המחלה והמוות, על החיים בעתיד בלעדיה, על מערכת היחסים שלנו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, עד כדי כך שזה פוגע בתפקוד שלי. פוטרתי מהעבודה כי אני לא מצליחה לתפקד כמו שצריך ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לעבוד שוב כרגע. אני מרגישה שאני חייבת לנוח וכל מחשבה על עבודה או אחריות נוספת יוצרת אצלי מתחים בלתי נסבלים והתקפי חרדה. אני כל הזמן במתח נוראי ולא מוצאת את עצמי. אני לא נהנית מכלום ואפילו התחלתי להיות מטופלת בכדורים נגד דכאון שבינתיים לא עוזרים במיוחד. המשפחה שלי מאד קטנה ולא תומכת. אין לי כלום ואף אחד שאוהב אותי מספיק בשביל להכיל את האבל שלי ולהבין אותי. אני מתאבלת לגמרי לבד ומרגישה שיצאתי מפרופורציות. למה האבל שלי כל כך קשה? למה יש לי בלאשבקים? למה אני לא מסוגלת להנות מכלום או אפילו להתרכז במשהו אחר? למה אני חושבת רק על זה 24 שעות ביממה? האם זה יעבור אי פעם. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל הייתי בינתיים רק בשתי פגישות וזה לוקח זמן. בינתיים אני מרגישה מאד בודדה, וכאילו אני מתמוטטת תחת עול הלחצים והאחריות והאבל. אני קורסת תחת עול הרגשות ולא מצליחה לפעמים לתפקד בכלל. מה דעתכם? האם התגובות שלי פתולוגיות ומוגזמות? למה זה קורה לי? האם יש לי סיכוי לצאת מזה? איך?

אחרי שקמנו מהשבעה על אמי, הלכנו לנקות את הבית, ואת חדר השינה של אבי, היו שם 2 מיטות, ואדם אחד, פתאום נעלם לו אדם, ולא יחזור, אם זו לא טראומה, אז שום דבר איננו טראומה. כל טראומה קשורה בחוית אובדן של משהו, או מישהו, ללא ספק. אין זו מקריות שיש הלכות אבל, ולא רק אצל היהודים אלא גם אצל הגויים, אצלנו יש שבוע ימים, של אבל מאוד חריף, לא עושים כלום, אפילו לא מתרחצים, ומקבלים את המנחמים, שומעים על הנפטר מדברים, וכו', בקיצור מתעסקים עם האבדן בכל מיני צורות, שבעה ימים? חזקה על שבעה ימים והמוני המנחמים שימצו את הנושא, אחר כך יש את החודש, שהאבל בו הוא קל, ובמקרה של הורים - שנה, הורה זה דבר מאוד משמעותי בחיים, ולכן אבדנו מאוד משפיע, למה שנה? כי בשנה יש לנו מחזוריות שלמה, ימים ללא האדם החסר, אחרי שנה, מתחילה שנה חדשה, אבל מבחינת החסר, אינה חדשה, אפשר יותר להתמודד. קשה, מאוד קשה, כשנפטר אדם קרוב וחולה, הרבה תחושות מתערבות יחדיו, תחושות של חסר, חוסר אונים, אפילו כעס על הנפטר. אבל מה, גזרה על המת שישתכח מהלב, וזוהי ברכה עצומה, חמש שנים אחרי מות אמי, אני יכולה לומר לך , הזמן עושה את שלו, ואכן המת משתכח מהלב, לא לגמרי, אבל מספיק בכדי שסדר היום, ימשיך להתקיים בצורה טובה. החיים אכן ממשיכים.

תודה לכולם על התמיכה וכל התשובות. אני לא מרגישה שאני יוצאת מהמצב הזה ומתחזקת ועם כל נפילה אני מתאכזבת מעצמי מחדש. הרי אבל הוא דבר שקורה לכל כך הרבה אנשים. למה אצלי הוא צריך להיות מלווה בסימפטומים פוסט טראומתיים? למה אני סובלת כל כך, עד כדי נקודה שאיבדתי את העבודה ושאיני מסוגלת כרגע לעבוד וכמעט לתפקד? למה אין לי כוחות לשום דבר? למה אני חלשה כל כך? אלה שאלות שמשגעות אותי. אני עושה הכל כדי לצאת מהמצב. הדבר הכי קשה הוא חוסר הידיעה אם אני אצא מזה אי פעם או לא, אם אוכל אי פעם לנהל חיים נורמלים או שנועדתי לחיות את הדכאון והחרדות עד סוף ימי. עם הגעגועים אין לי בעיה לחיות. זה כואב אני זה גם חלק ממני וחלק ששומר על הקשר עם אמא שלי. אני פשוט לא רוצה לכאוב כל כך, לא רוצה לחיות על תרופות ולא רוצה להרגיש שאני מאבדת שליטה על החיים שלי ולא מסוגלת לתפקד.

אורית, עברתי את זה פעמיים!!!! יש ימים שזה ממש ממש קשה. עדי

השאלה אם עברת את זה כמוני. אצלי נדמה שזה יוצא מפרופורציות. למה זה מלווה בדכאון של ממש, בעיות בתפקוד, חוסר יכולת להתרכז, פלאשבקים, פחדים?

שלום אורית , . אין ספק שמישהו שמאבדת אמא או אבא או מישהו מן המשפחה עובר טראומה . לא סתם ביהודות מינהגי האבלות ממשיכים שנה . את חייבת לתת זמן לאבל . כל אדם זה לוקח זמן שונה . יש אנשים שנדרש מהם הרבה יותר זמן . את לא צריכה להלחם אם מה שאת מרגישה . לכתוב מה שעובר לך בראש. לבטא את הכאב בכל צורה שהיא . אם זה לבכות ,לצייר , לכתוב . להמשיך ללכת לאיש מקצוע כל עוד את צריכה להוציא ולעבד את האבל איתו . הפלשבקים הם תופעה טבעית שבעזרת הטיפול תלמדי לא להיבהל מהם . דרוש לך סבלנות ואורח -רוח . כל אדם מגיב אחרת לאירועים של מוות שלמישהו קרוב בקירבתו . כדאי לך לא להלחם עם התחושות והרגשות שלך . כל עוד את מרגישה באבל מותר להיות בלי כוח ולא לעשות כלום . מרגע שתעבור האבל הכוחות יחזרו אלייך . שלא תדעי עוד צר . אלן

המון תודות על התגובה. אני חושבת שפשוט אין לי סבלנות. אני רוצה כבר לצאת מזה ולא יודעת איך ואם אני מסוגלת כרגע. כואב לי כל כך...השאלה שלי היא אם אני אי פעם אצא מזה? איך יכול להיות לי בטחון שאני אצא מזה ואנהל חיים נורמליים?