מתי ולמי מספרים ?
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
האובדן ישאר תמיד חלק אינטגרלי מאיתנו (כמו גם הלם קרב). והוא תמיד ישפיע במידה מסוימת על חיינו. מתי ולמי מספרים ? דוגמא קטנה: אמה של חברתי שנהרגה, אמרה לי פעם שאחת השאלות הפשוטות ביותר, שמאז האובדן מוציאה אותה מדעתה היא - "כמה ילדים יש לך ?". שאלה שמופיעה כמעט בכל מסמך רשמי, שאלה שאנשים שואלים במהלך משפטי ההכרות הראשונים. כך התנהלות יומיומית הופכת לבעיה. "לספור גם את המתה, או לא. אני לא רוצה לשתף כל אחד בכך שאני אם שכולה". האובדן שלי הוא היום חלק מהזהות שלי. להכיר אותי באמת, משמעו להכיר גם אותו. אבל מאחר והוא רק חלק ממני, שוב ושוב עולה השאלה - מתי ולמי מספרים ? לפעמים אני לא מספרת כי זה לא עניינו של השומע. לפעמים אני לא מספרת כי זו נראית לי חשיפה גדולה מדי. לפעמים אני לא מספרת כי העיתוי לא נראה לי מתאים... וכל זה מתייחס רק לעצם הארוע. לכך שאיבדתי חברה בפיגוע. מה לגבי מתי ולמי לספר על איך אני מרגישה? כשאני קמה בבוקר עייפה, אחרי עוד ליל חלומות. לספר לבוס ? לספר למשפחה, ששוב תדאג ? לספר לחברות, שגם כך מרגישות קצת מאוימות מזכרון "החברה האחרת" ? בסופו של דבר, זה מתברר כבלתי-אפשרי כמעט, לספר את הסיפור. אז אני מספרת אותו לעצמי. אנחנו מספרים אותו לעצמנו. לכן אנחנו מתפוצצים מבפנים, ונפצעים שוב ושוב מרסיסי עצמנו. אני מצאתי שכתיבה מקלה עלי. אבל מאחר והיא נשארת במגירה, בסופו של דבר, גם היא לספר לעצמי...
לאנשים קשה לשמוע דברים לא נעימים. זה מצד אחד. מן הצד השני יש את הצורך הזה, שהוא כל כך חשוב, לספר. לפעמים כשאני מספרת ( אפילו סתם על דברים שמציקים לי) למישהו, אני מרגישה שהדברים מסתדרים לי בראש, ולפעמים זה יותר קל מאשר לספר את הדברים לעצמי. אבל לפעמים צריך לגוון ב"קורבנות השמיעה". לאנשים שמסביבנו יש מן סף כזה שהוא אחר אצל כל אחד. אבל לא הרבה אנשים קולטים שמה שאת צריכה לפעמים זו פשוט אוזן, שתהיה שם ותקשיב. ולפעמים אולי את נתקלת אפילו בתשובה כמו "אבל עבר כל כך הרבה זמן, עוד לא התגברת?" אז לדעתי לספר לעצמך זה פתרון לא רע, וגם לכתוב, וגם לדבר, אפילו כאן. ואפשר לפעמים לגוון את קהל השומעים. או למצוא שומע מספיק טוב.
נעמה? קורבנות השמיעה? אני מסכים עם כך שלא קל לסביבה להקשיב לסיפורי מלחמה ואבל, אבל הקושי הזה אינו מצדיק את ההתעלמות מהקושי של מאות אלפי אנשים פגועים, ואינו הופך את המאזינים לקורבנות. נכון שצריך להיזהר ולבדוק למי אנחנו מספרים את סיפורנו, אבל לא כדאי החשש לספר את הסיפור יגרום לנו לשתוק ולהתפוצץ מבפנים. אז שיהיה קצת קשה לשומעים, אז מה? מה את אומרת? דרור
תמר יקרה, ראשית, אני מסכים עם הסייפא שלך. אכן, הכתיבה מקלה, ולעתים אף מרפאה. אני גיליתי, עשרים שנה לאחר המלחמה, את זכרונות המלחמה שלי באמצעות כתיבת הספר. למי מספרים? אני משער שאין לכך תשובה 'נכונה'. לא רק בנוגע לאבל שלנו, אלא גם בנושאים יומיומיים יותר, אנחנו לא מספרים הכל לכולם. כל קשר מאפשר לנו תקשורת מסוג מסוים. יש דברים שאנחנו מספרים לחברים קרובים, ויש כאלו שאנחנו מספרים למוכר במכולת, וגם בשיחה החושפת עם הפסיכולוג אנחנו לא מספרים הכל. לעתים, גם לעצמנו איננו מספרים את הכל. ומצד שני, לפעמים את הסיפורים החשובים ביותר, כמו זיכרונות המלחמה שלי או זיכרון האבל שלך, אנחנו לא מספרים לאף אחד, עד שאנחנו מתפוצצים מבפנים. נדמה לי שהפורום הזה הוא המקום לתרגל את הסיפורים ה'תקועים' האלו, שמנסים להתפוצץ בנו. אולי אם נצליח לספר אותם כאן, זה לזה, לעתים בעילום שם, נהיה מוכנים יותר לשתף בהם גם את האנשים הנכונים בחיי היומיום שלנו. בכך נרגיע קצת את המתח הפנימי, וגם נחבר את כל אלו שלא היום שם, לחוויה הזו, המשותפת לכל-כך הרבה אנשים. יום אחד, אולי, זה לא יהיה מעשה יוצא דופן לספר על עצמנו, מבלי להשמיט מסיפורנו את סיפור המלחמה והאבל. להתראות, דרור
שלום תמר חזרתי לקרא את מה שכתבת, ואני מרגיש שעכשיו אני מכיר אותך קצת טוב יותר למקרא תגובותיך והתיחסויותיך לאחרים וגם אלי אני רוצה להאמין שאת יכולה לפנות ולקבל מאתנו באי הפורום אוזן קשבת , לא מתוך הפיכתנו ל"קורבנות שמיעה" אלא להפך לאזניים שהפתיחות שלך/שבך יעזרו גם לי לחזור ולקבל דברים בפרספקטיבה נוספת/אחרת שלך צביקה
זו שאלה מאוד קשה הענין הוא שקשה לספר לאנשים שרחוקים מזה והפחד שפשוט לא יבינו על מה מדברים ואז מגיע הריחוק
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
