בוקר טוב לכולם

בוקר טוב לכולם, כשנכנסתי הבוקר לפורום הבנתי שמשהו קרה, ולא מדובר רק בפיצוץ בדולפינריום אלה בכלל יש תהליך שיש לשים לב אליו, ואני מתכוון לצלול ולחשוב כרגע רק על עצמי ועל איך הכל השפיע עלי ולא לחשוב על איש מלבדי אלא אם אני חושב על יצור אחר אז רק במשמעות של איך ההאישות האחרת השפיעה עלי. קיביני מט כבר חשבתי שאצלי הכל יציב ובר שליטה שכבר אני יכול לצחוק ולשמוח ושיהיה לי טוב בעתיד שלי שהלך והתייצב ושפתאום ראיתי את האופק והוא נראה כאילו הוא מחייך אלי וכאילו הדברים בעברי יהפכו לחפצי עתיקות על מדף ההסטוריה ובום אחד הכל מתנפץ {אני כותב ואפילו לא יודע אם בסוף אני אשלח את מה שאני כותב} ביום שישי בערב ישבתי וקראתי את דבריו של יהודה על העבודה החשובה שהוא עושה בבית התמחוי {וכאן אני בא ומחזק את ידיו של יהודה - חשוב מאד להמשיך ולעבוד בעבודה כזאת אם לא בשביל עצמך יהודה אז בטח בשביל הלקוחות שלך שאין הרבה שיכולים לעזור להם כמונו, יהודה אני מבקש ממך להמשיך} ותוך כתיבה אליו שמעתי בטלוויזיה ברקע על המתאבד שפיצץ עצמו בתוך קהל ולאט לאט הכל חיחל אלי תוך כתיבה על המקום של ההומלסיות שלי בתוך כל הסיפור העצוב של הפגיעה שלי בלבנון שנת 82 הומלסיות שפתאום הציצה אלי והפחידה אותי מאד, הנה היום הכל יציב אני חי חיים חדשים בקיבוץ עם בת זוג חדשה חיים של עתיד ורוד שתי בנותיי באו לשבת וישנו במיטותיהן השכבתי אותן לישון זמן קצר קודם ואני שאנן ושמח ושום דבר לא מסכן את קו האופק/גמר החדש שלי ואז בום שבר הכל התפרץ - הכל רעד ורק עכשיו אחרי שישנתי קצת אני מבין באיזה מקום פגוע אני נמצא באיזה תהליך אני מצוי {בעצם אני לא בטוח שאני מבין את כל התהליך שאני שרוי בו} מקום שזעזוע וטילטול מקבלים העצמה על ידי מערכות שיש לי תקלה בשליטה על עוצמתן, {יש לי דימוי של מגבר של רדיו בראש, מגבר שאיבדתי את הכפתור ששולט בעוצמת הרמקולים, ולצערי כשיש רעש חזק מידי האפשרות היחידה שיש לי היא לקרוע את החוט} כל כך נבהלתי מהכתיבה שלי על ההומלסיות שלי בתקופה הקשה {ומה אני אגיד לכם כל כך היה לי קשה להתחיל ולספר וכל כך התרגשתי מהמעשה של יהודה שהתכוונתי לספר את הקטע הזה של סיפורי שלא הרבה הכירו אותו כי זה אחד הקטעים שיותר התביישתי בהם} וכמה המעשה של הנתינה ממקום של גובה עיניים שווה הוא המקום החשוב ולא ממקום של התנשאות של אנשים שבעים ויפים ולשתף אתכם ואת עצמי במקום המושפל בו הייתי והחויות המעיקות מאז וכאילו לא עבר זמן וכאילו לא השתנה כלום והכל היה פתאום באותו מקום ובאותה מערכת הפיצוץ הזה העיר אותי ועורר אותי לחשוב ולטפל בקטע של הסטוריה שכל כך התאמצתי להצניע שרק עכשיו תוך כדי כתיבה {אה דרור, לוגוטרפיה, אה? :-) ) קישרתי את עצמי לנקודת הכאב האמיתית שלי ולמחשבות שכל כך קפצו ואיימו עלי. אני לא יודע איך לסיים את מה שכתבתי אבל מאחר והחלטתי לשלוח אז אסיים כאן שישהיה לנו יום טוב יותר ולהשתמע צביקה יהודה אני מציע לך לשקול שוב איפה אתה מעדיף להיות סגור בחדר חשוך או במקום בו אתה מסוגל להועיל ולהיטיב הן לאחרים ובמיוחד לעצמך

ת ו ד ה !!! צביקה