אז זהו הנה לכם הסיפור

אז זהו הנה לכם הסיפור או לפחות חלקו הראשון - אני לא יודע איזו תגובה אקבל ולכן לא המשכתי לכתוב על הנקודה שכל כך פגועה אצלי כמו שכבר סיפרתי לכם חזרתי שבור ממלחמת 82 עם רצון בלתי מתפשר להמשך השושלת והולדנו את ביתי הבכורה שיום הולדתה חל ביום א' האחרון. אילאיל שהיום היא בת 17 נולדה אני יצאתי למילואים של חודש בלבנון בזהרני כקצין שיריון בתפקוד של חיל רגלים המנהל חיי עם כבוש – וואלה ממש לא מה שאני יודע לעשות ולמען האמת לא בדיוק נכנסתי למשבצת הנכונה וכל הזמן פחדתי. חזרתי לביתי בב"ש וכאן החלה התדרדרות – זרקו אותי מהאוניברסיטה (מקום שהייתי בו סטודנט מצטיין) לא הצלחתי להתמודד עם המערכת ולא חזרתי ללמוד יותר במחלקה להנדסת מכונות יותר וחבל, לאט לאט ובצורה בלתי נתפסת (בטח לא היום) ירד התפקוד שלי והפכתי להיות חסר בטחון חסר מנוחה ושמחת החיים שלי נעלמה כלא הייתה, את ורד (גרושתי) ניסיתי להסוות בלילה תחת רשת הסוואה סתמתי לה את הפה כדי שלא תסגיר את מקומנו ודחפתי אותה מתחת למיטה – כל הפעולות האלה ואחרות, פעולות שנועדו "להציל" את חייה. כמו כן לא ישנתי יותר ממספר שעות מועט {היום אני כבר רגיל לישון 4-3 שעות ביממה – אבל אז עדיין לא הכרתי תקלה זאת} ובכל זמן הערות שלי דרשתי ממנה מועורבות טוטלית בחיים שלי ולהפך והפכנו למעיין יצור המחובר בינינו בכל החושים במין חיבור בלתי ניתן לפירוק ולהפרדה תוך שאני מפחד מכל התרחקות שלה ומכל נסיון של ורד ללקיחת אחריות על חייה ועל חיי ביתי. דרך אגב החיבור הזה ככל שהיה חזק בימי נשואי כן הוא מנותק ואינו בר גישור כיום. התחלתי להזניח את עצמי. זקן שצימחתי לי בטיול בחו"ל במשך שנתיים בצורה מאד מטופחת המשיך לגדול פרא ובשלב מסויים הגיע לי כמעט עד הפופיק כשמצד שני המופיק התקרב לצוואר כי פשוט אכלתי כמו חזיר והשמנתי תוך שאני מכפיל את משקל גופי ויותר. לא מזמן ראיתי צמונות שלי מאותה תקופה וממש נחרדתי לראות את המבע שנשקף מעיניי – ברר פחד אמיתי. בבית אילאיל גדלה אבל אני לא עבדתי בשום עבודה מסודרת וכל כמה חודשים החלפתי עבודה ומעביד תוך שאני מספר לעצמי לורד ולסביבה כל מיני סיפורי אידיאולוגיה על כמה חשוב למצות ולהחליף הכל כל הזמן – בלי לספר לאף אחד כמה מפחיד אותי כל שינוי ולו הקטן ביוותר, כל שינוי מעיף אותי להתקף חרדה ומוציא אותי מחוץ לזירת החיים לתקופה לא קצרה. המצב הכלכלי הלך והחמיר ובבית גדל והלך המתח האימה וחוסר הנחת. כמו שאמרתי המצב הכלכלי הלך והחמיר ממקום בו היה לנו תמיד מספיק לכל דבר פיתאום אין ויש סוג של רעב בבית, מן רעב הגובל בבולמוס לא נשלט בולמוס לאכילה ואגירה של כל מה שניתן להביא הביתה ולשמור עליו והכל בדירה של 72 מטר מרובע שבה הכל כאילו למען הבת הקטנה שלנו אבל בעצם הבית הופך למין מטווח שבו אני פוגע בכל מי שמהין להסתובב מולי כשאני ער ואוי לו למי שמסתובב כשאני ישן כי אז אני מאשים שבגללו אני ער וזעוף פנים – חיוך לא היה לי על פניי שנים רבות – לצערי. ורדד לא יכלה יותר והודיעה לי שהיא עוברת לגור איתי/בלעדיי לישוב בצפון מערב הנגב שלידו היא עבדה ומשם הביאה לנו את הפרנסה לבית – אילאיל בדיוק עמדה להכנס לכיתה א' בשלב זה כך שהתאים לה לעבור לבית ספר שונה ולא בשכונה הנכשלת בה גרנו. אני הייתי בשרות מילואים באותו חופש גדול ובעצם יצאתי למילואים בב"ש וכשחזרתי הבית היה ריק ללא אילאיל וללא ורד ו"נאלצתי" לעבור דירה למקום שנקרא צוחר – ישוב קהילתי בצפון מערב הנגב. כחודש לפני המילואים התחלתי בתהליך שיקומי אצל פסיכולוג קליני אליו הגעתי כשהבנתי שאני במסלול התרסקות/התנגשות ואין לי ברירה. בצוחר גרתי שנתיים ובעצם גרתי בחדר אחד חשוך ולא מאוורר

פרה פרה צביקה

היי צביקה יקר , קשה להישאר אדיש לנוכח הישתלשלות מאורעות חייך סיפורך נוגע ללב במובן האנושי ,של התפרקות הנפש והמסגרת המשפחתית בעיקבותיה. הצלחת להישתקם לאורך תקופה ולבנות את עצמך מחדש , ועוד כוחך במותנך ... הדרך ארוכה , וכולם פה המלווים. המשך הסיפור נדרש ...אנו במתח . בטח היה לך מאמץ לכתוב ולשחזר הכל .? איך ההרגשה אחרי זה .? .

חן חן כתבתי את זה בהנף אחד בוורד ובערב העתקתי (בלי לקרא ולערוך) ושלחתי לא יודע מה הרגשתי כי עדיין אני לא אחרי ועדיין לא פרטתי את התהליך עצמו צביקה