קצין משוחרר בפוסט טראומה
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
שלום אני אמא לקצין משוחרר, הוא בפוסט טראומה השתחרר מיחידות עילית לפני כשלוש שנים, היה ביחידת 8200 , ובמקביל גם כנווט קרב, בדרגת רס'ן עילוי, כחודשיים אחרי שיחרורו , החל להעלם , ניתק כל קשר עם המשפחה, לא עובד כבר 3 שנים, לא יוצא רוב הזמן ספון בדירתו השכורה, אינו מסוגל לשמוע רעש הכי קטן, מתרחק מחברת אנשים, לא אוכל טוב ולא ישן טוב, אני אמא שלו שעומדת להשתגע, משום שהוא אינו משתף פעולה עם איש, רוב הזמן הוא לבד. רציתי לדעת האם אני כאמא יכולה לפנות למשרד הביטחון??? מי עוזר לפוסט טראומטים שאינם משתפים פעולה ומסרבים לקבל עזרה, משום שהם אינם מודעים למצבם תודה
שלום לאם, פוסט-טראומה אינה מחלה, אלא פגיעה קשה. זו פגיעה בתחושת הביטחון והאמון, ולכן היא יוצרת נתק בין הלום-הקרב לבין הסובבים אותו. לא קשה לי להבין את המצב שבו הוא נמצא, ואת הרגישות לרעש. אני בן שישים-ותשע, למדתי להתמודד עם הטראומה, ולמרות זאת בכל סערת רעמים וברקים יש לי התקף חרדה קצר. לצערי, לא ניתן לכפות טיפול או עזרה על מי שמסרב לקבל עזרה. עם זאת, למרות שאין טיפול ש'מרפא' את הטראומה, ניתן לחיות עם הטראומה. הלומי-רב זקוקים מאוד לתמיכה של הסביבה הקרובה, והנכונות שלך לתמוך ולעזור לבנך חשובה מאוד. אמנם אינך יכולה לכפות זאת עליו, אבל חשוב שידע שאת תמיד עומדת לצידו (כדאי שגם שאר בני-המשפחה והחברים יצטרפו אליך), ובבוא הזמן זה יקל עליו להשתלב או לבקש עזרה. הלם-קרב אינו מחלה, אבל זו פגיעה חברתית שמשפיעה גם על המשפחה, ולכן כדאי לך מאוד לקבל יעוץ ועזרה מאיש מקצוע. לכל הלום-קרב, ובני-משפחתו הקרובים, יש זכות לקבל טיפול נפשי עוד לפני שהוכר. את יכולה לפנות לאגף השיקום ולבקש עזרה. לצערי, לעתים זה תהליך מתסכן ומכעיס, וחשוב להתעקש כדי לקבל את העזרה. בהצלחה, ד"ר דרור גרין
שלום דוקטור גרין ותודה על תשובתך, אנחנו כל כך מקובעים במחשבה שאם פוסטראומטי לא פונה לעזרה אי אפשר לעזור לו, שרבים וטובים מהחיילים המשוחררים שנזרקו לפח האשפה של ההסיטוריה על ידי ארגון נכי צהל, צהל, אגף השיקו, משרד הביטחון, שמצאו את הדרך הכי קלה להפטר מאותם חיילים בטענה שאי אפשר לסייע להם או להכיר בהם אם הם לא מגיעים , עד שקראתי את מאמרו של פרופסור ג'ון מאן מניו יורק, שהגיע לארץ אחרי שפרצה המלחמה , וכאן תשובתו המוחצת לכל אלה שטוענים שלא ניתן לטפל במי שלא רוצה להיות מטופל, הוא טוען , שלא רק שצריך לטפל ומהר באותם הלומי קרב או פוסטראומטים אזרחיים, צריך לחפש, לנטר, לעקוב ולטפל בהם כמה שיותר מהר אחרת הנזקים מצטברים והופכים משוליים למפלצות, עד להתאבדותם של אותם חולים. אשמח לשלוח את הכתבה אנסה לשלוח במייל
שלום לך, חשוב מאוד לתמוך ולשקם את פגועי הלם-הקרב, אבל כשמדובר ב'טיפול נפשי' יש מכשלה. פוסט-טראומה אינה מחלה, ולכן אי-אפשר לטפל בה או לרפא אותה. פוסט-טראומה היא פגיעה קשה, כמו קטיעת יד או רגל. אפשר ללמוד לחיות איתה. הדרך היעילה לשקם את פגועי הטראומה היא באמצעות הקהילה הסובבת אותם (זוגיות, משפחה, חברים), ובאמצעות החזרת השליטה לחייהם (ולא באמצעות תלות ב'מטפלים' או באגף-השיקום שמחמיר את הטראומה). התמיכה המשפחתית חשובה ביותר, ואסור לוותר עליה, גם כשפגוע הטראומה מסרב לקבל עזרה. צריך ליצור סביבה שבה יוכל לשוב ולתפקד. שבת שלום, ד"ר דרור גרין
תודה שוב על התשובה . לצערי בני אינו בקשר עם איש חוץ ממני , הוא ניתק את כל קשריו עם המשפחה , אין לו זוגיות, ולא מעוניין בשום קשר עם אנשים, העניין שהוא גם לא משתף פעולה לא מוכן ללכת לשום טיפול , מסגרת, אפילו בעלי חיים שהוא כל כך אוהב , לא מוכן במסווה של התנדבות כדי לא לפגוש אנשים. אני כמעט ארבע שנים האדם היחידי שהוא בקשר איתו , ולא מצליחה לגרום לו לשום שינוי, איך להקל עליו אם הוא לא רוצה ללכת לשום מסגרת, היה צריך להמשיך ללמוד במכון וייצמן, מאז 4 שנים החיים שלו הוקפאו לא מוכן לשמוע על שום אופציה לשילוב במסגרת כלשהי, אשמח לשלוח את המאמר של ג'ון מאן מניו י ורק שמלמד אותנו לא מעט על קיבעון טיפול ומחשבתי האם יש אפשרות לקבל את האימייל??? תודה