לדניאל(ה)

הרי זה אבסורד, גדלנו כאן על סיפורים של גבורה וכל השיט הנ"ל בבית ספר בשמנית מי שקיבל זימון ל...... היה הגבר. אני זוכר איך ירדתי על אחד בכיתה, שאמה שלו היתה פעילה בשמאל הקיצוני. "אתה אם אמא כזו בכלל לא תקבל סיווג בטחוני בכדי להיות באפסנאות" והוא, בן 17 וחצי, מה הוא צריך לחשוב על זה בכלל, מעניין אותו בכלל שאני רץ עם ילקוט שיש בו 15 ק"ג של ספרים, כי אני רוצה להגביר את הסיבולת שלי. הוא בן 17 וחצי חיי חיים בלי דאגה, והיום אינבטוח שהוא חיי חיים טובים ומאושרים ובטח בלי כל השיט הזה שעכשיו אני סוחב על הגב, למה כי אני גיבור, כי אני גבר, כי למרות שאני מת מפחד מרעשים פתאומים או בומים על קוליים של מטוסים או זיקוקים ביום העצמאות, אני מת מזה מת לחזור למילואים למארבים לפחד. לא בשביל עצמי או לשם ההרגשה הטובה שלי, אלה בכדי שייראו שאני עושה ותורם. אבא שלי היה לוקח אותי כל יום עצמאות לבסיסי צה"ל שהיו פתוחים. הינו עומדים בפקק של 5 שעות ויוצאים בחמש בבוקר בכדי לבקר בבסיס שריון או חיל אוויר. הוא היה מסביר לי על כל סוג של נשק שהיה קיים, על מטוסים על טנקים נגמשי"ם וזחלמ"ם. איזה מין ילד יודע בגיל 9 ש נגמ"ש זה נושא גיסות משורין. זה ילדות. לנסוע לכל אתר קרבות ולשמוע מור"ק מהבוקר עד הערב. אני כילד צריך לדעת מה זה גבעה 69?. היום במחשבה עמוקה על הילדות שלי , שם נזרעו הזרעים של הקוצים שאני סוחב על הגב שלי היום. האבסורד בכל הסיפור הזה הוא שאפילו עכשיו שאני ואשתי מדברים על הילדים שיבואו בעזרת ה' כל מה שאני חושה עליו זה מה הם יעשו בצבא ואיזה חרה זה שיש לי ולה משקפים כי טיס הבן שלי כבר לא יהיה.

מעודה ללא ספק אני רואה עד כמה כולנו דומים. כן גדלנו על ערכים,על אידיאולוגיה שמי שקדימה הוא הכי טוב...זיכרון ילדות..זה דבר שמלווה אותנו..וכעת כשאני מעיין האלבומים לנגד עייניי אני רואה אותי ואת אחיי על אחד הטנקים שבבסיסו אבי שירת. אבא לימד תמיד לתת...תמיד לעזור..אבל כשזה היה אמיתי ..נשארת קפוא. אני זוכר שחזרתי מהמלחמה אחריי הפציעה(גם פיזית)לא דיברתי עם אף אחד. שום דבר לא נראה לי חשוב שום דבר לא ניראה לי דורש התייחסות. הרגשתי שאני בא ממקום של חיים ומוות,וכל דבר שאינו כזה הוא חסר חשיבות-הבית,ההורים,האחים,החברים,והחברה,פשוט כולם והכל.ולצערי פשוט לא עשיתי כלום. לסיום אגיד עוד דבר מה שמציק לי מזמן:"רציתי להיות חלק מהמיתוס עליו גדלנו כולנו,רציתי להסתער קדימה ולמות בעד ארצי,חלמתי להיות חלק מהאגדה-הרוג או אוליי פצוע קשה.מה שפירק אותי בסופו של דבר..לא היה מראות חבריי ההרוגים והשרופים...לא ההפגזה שהותירה אותך חסר-אונים אני נשברתי כי המיתוס נשבר.....כן פשוט אין גיבורים. דניאל

משהוא לא בסדר אם הדרך שבא גדלנו כולנו, כל מי שחיי בארץ הזו, זה הדור של סבא שלי של אבא שלי. הרי הם באו לכאן להפריח את השממה, הם באו כי הם חלמו להגיע לכאן בכדי לסיים את הסבל שלהם בגלות. הם באו בכדי שהיה לילדים שלהם יותר טוב. אז סבא שלי נלחם ב-48 ואבא שלי ב-73 ו 82 ואני עכשיו ממשיך להלחם, זה העתיד הטוב יותר שהם רצו בשבלנו. אני לא יודע. בדרך כלל אני לא כל כך כועס, אבל היום אני פשוט לא יוכל להרדם, אני פשוט מלא כעס. הכדורים לא עזרים לי היום וזה משגע אותי באופן לא נורמלי. אולי זה בגלל הפועל, אני לא יודע. אבל מה שכן לדעתי משהוא דפוק בכל מה שקורה בארץ הזוץ אתה מבין. זה לא שלא כולם נושאים בנטל, או שיש אנשים שלא תורמים, זה העובדה שלאף אחד לא אכפת. זה לא משנה לאף אחד שאתה משלם מחיר כה כבד, הם לא יכולים לראות את הצלקת!!! אני לא מבקש טובה מאף אחד לא רוצה שאף אחד יעשה את מה שהוא לא יכול אבל לפחות את המינימום תיתנו.

תראה, הבן שלי התגייס לפני כשלושה חודשים, ואני כשילדתי אותו חשבתי שהוא לא יצטרך צבא, הוא בתותחנים, בדרום, וכשהוא מקטר אני מוכיחה אותו, כי אני חושבת שאנחנו לא יכולים לגדל דור רכרוכי, למרות שאני יודעת שהוא מפונק בגללי, אני לא חושבת שמקום. אז היה לו מסע כומתא, והוא הבחור הצעיר עם כל 194 ס"מ שלו סחב עשרות של קילוגרמים, כמעט כמשקל גופו, בפרט שהוא גדול בגוף, הוא סיים את המסע עם כאבים נוראיים ברגליים, ואחרי מיפוי עצמות, גילו לו בעיות בברכיים בגלל המסע הזה. ועכשיו אני עם רגשות אמביוולנטים, מצד אחד מישהו צריך לעשות את העבודה, לסבול, להיות בקו האש, ומצד שני למה שזה יהיה הבן שלי? למה לא ארגיש בנוח אם ילך להיות ג'ובניק? אז מה אומר, אנחנו העם היהודי חי בפיצול אישיות קבוע וזה מה שיש. ומזה נובע התיסכול.

תראי איין מה לעשות כנראה...כמה שנקטר תמיד יהיו לצידנו הטובים ביותר..זה אומר בנך שהלך לתותחנים..בבן-אחי שבקורס קצינים...ובשכן מעליי שהלך לשריון..כולם רוצים...כולם מצפים...ליום בו הם יהיו "גיבורים", כן כשאהי שומע את השכן אומר לי מה אתה מדבר...אנו רק מחכים שתהיה לנו היתקלות...אנו מתים לאיזה קרב...אז הרמתי ידיים ולא יכולתי ..אמרתי לו אז באמת מי אני?שמעי להם לחברה הצעירים או יותר נכון לומר לנו שהיינו בגילם..לא היה פחד...רצינו להיכנס בהם...להראות להם מי אנחנו..וכמה שיהיו פגועים הלם -קרב...כך יהיו יותר פייטרים שמוכנים להגן על המדינה...איין מה לעשות..מה שנגיד על הדור הזה??כנראה הוא כמונו אם לא אפילו יותר טוב,יותר חכם ויותר אינטלגנט...איין מה לעשות... כנראה במציאות שלנו...כולם רוצים לתרום..ואם כבר תורמים אז הכי טוב... רק חבל שעדיין אנו במלחמות קיום...ילדים בגילם היו כבר צריכים ללמוד באוניברסיטה...ובגיל 21 להתחתן...ואז כבר היינו באמת מתרבים בילדים... כי בקצב הזה אני חושש שלא יהיו חתנים לבנות שלי.... אבל יהיה טוב אני אופטימי... אני חייב להאמין.... הריי כך חונכתי עם תורתו של אבי.... ומי ייתן ומשיח בן-דוד יבוא במהרה.....נו כבר בוא.......