לכל מי שסובל מחרדות ודכאון

ההודעה הזו מיועדת לעודד אתכם, לתת לכם תקווה שיכול להיות שינוי בהרגשה. אני רוצה לספר לכם את סיפורי. אני התחלתי לסבול מחרדות כשאמי חלתה בסרטן. החרדות היו כל כך נוראיות שהיו מופיעות מספר פעמים ביום וגם בזמני הביניים בין התקפי החרדה הייתי במתח עצום ובתחושה של פחד. לא נהניתי משום דבר. לא חייתי שום דבר, רק את החרדות. החרדות ההיו כל כך נוראיות עד שלפעמים הקאתי מרוב בהלה, לא יכולתי לאכול ונחלשתי מאד מבחינה פיזית. היתה פעם אחת שלא הצלחתי לעמוד על הרגליים מרוב תחושה של פחד. התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ובמקביל התחלתי לקחת כדור סרוקסט אחד ליום ו"קזאנקס" עם התקפי החרדה. הרגשתי שכלום לא עוזר לי וזה הכניס לי לראש שגם תרופות לא יעזרו לי. עברתי תקופה מאד קשה. כשאימי נפטרה החרדות פחתו. בחודשים הראשונים תפקדתי טוב יותר ומידי פעם נכנסתי להתקפי בכי וגעגועים. לפני כחודשיים החרדות חזרו למרות שעדיין לקחתי סרוקסט. נכנסתי לפניקה. לא הצלחתי לתפקד בעבודה ולבסוף פוטרתי. שכבתי בבית והדכאון התחיל להשתלט. ממש לא יכולתי לקום מהמיטה. ככל שהייתי יותר בבית החרדות להיות בחוץ גברו. פחדתי לחוץ החוצה. הרגשתי שהעולם הזה הוא עולם מורכב מידי ושאני לא עומדת בדרישות הסביבה והרגשתי בטוחה הרבה יותר להיות בבית. ניתקתי קשרים עם חברות, לא עניתי לטלפונים והייתי שקועה באינטרנט ובטלויזיה אם כי לא הייתי מרוכזת בכלום. אפילו ספר לא הצלחתי לקרוא ואני אוהבת ספרים. אפילו התחלתי לפחד לנהוג משום שפחדתי שיהיה לי התקף חרדה בחוץ או שמשהו יקרה לי. הפסיכיאטרית החליטה לנסות להחליף את התרופות ונתנה לי "אפקטין" מקבוצת קזנקס. לא רק שהתרופה לא עזרה אלא החמירה את המצב. לא היה לי תיאבון והיו לי בחילות נוראיות עד כדי כך שלא הצלחתי לאכול אלא רק לשתות במשך שלושה שבועות, היתה לי שינה טרופה, חרדות נוראיות, פחדים, דכאון עצום. הפסיכיאטרית הציעה שננסה להעלות את המינון ואז התופעות החמירו עוד יותר. היה כבר יום אחד שחשבתי על פתרון של אשפוז יום משום שלא ראיתי את עצמי מתפקדת כאדם נורמלי יותר. כמובן שלא חשבתי שהתופעות האלה יכולות להיות בגלל התרופות אלא שייכתי הכל לעצמי. חשבתי שהכל תופעות נפשיות ושאפילו תרופות לא עוזרות לי והתחלתי להרגיש שאני מתייאשת ולא רוצה לחיות יותר. אפילו לא הייתי מרוצה מהקשר הטיפולי שיצרתי. הרגשתי שהפסיכולוגית לא תומכת בי אלא שופטת אותי וזה נתן לי הרגשה רעה. לפעמים הייתי יוצאת ממנה בהרגשה מתוחה עוד יותר ממה שנכנסתי וזה נתן לי הרגשה ששום דבר לא עוזר לי - לא תרופות ולא טיפול פסיכולוגי. התחלתי להתייאש משום שכל כך רציתי לצאת מזה ועשיתי את כל מה שאפשר כדי לצאת מזה וכלום לא עזר. ואז הפסיכיאטרית החליטה להחזיר אותי שוב לסרוקסט אך הפעם להעלות את המינון וח'ברה...זה עזר פלאים. אני לוקחת עכשיו כדור וחצי ליום ומרגישה נהדר. כבר לאחר כמה ימים הצלחתי לצאת מהמיטה ולהתחיל לחפש עבודה. הימים הראשונים של העבודה היו מתוחים מאד וביום השלישי אפילו יצאתי באמצע היום בטענה שאני לא מרגישה טוב כי הרגשתי חרדה נוראית ותחושה שבטח יפטרו אותי ושאני לא יכולה לעמוד בלחצים שדורשת עבודה אבל למחרת חזרתי, לא התייאשתי, לא ויתרתי לעצמי עד שאנסה שנית ולאחר כמה ימים התחלתי להתרגל למקום ולסבול פחות וזה היתה גם תפנית רצינית - היתה לי מסגרת, היה לי בשביל מה לקום בבוקר וזה קצת מנע את המחשבות הבלתי נמנעות על אמא שלי ועל המצב שלי כשאני כל היום רובצת בבית. עברו כבר שלושה שבועות ללא חרדות וללא דכאון. התחלתי ליצור שוב קשרים שניתקתי, התחלתי לצאת לבלות, התחלתי לקרוא, ואני משתדלת לא להיות יותר מידי בבית כי זה מדכא אותי. אני משתדלת להיות פעילה וגם אם אני בבית לעסוק במשהו, למשל בקריאה. אני מרגישה את ההבדל בין מה שאני מרגישה עכשיו לבין מה שהרגשתי עד לפני חודש - פתאום אני יודעת שאוהבים אותי (חשבתי קודם שאני לבד לגמרי בעולם), אני מרגישה חזקה יותר ויותר בשליטה. אני לא חושבת שזה רק בזכות הכדורים אלא בזכות זה שלא ויתרתי לעצמי, שהתחלתי לעבוד ולצאת ולהכריח את עצמי לא להיכנע למה שקורה למרות שכבר הייתי על סף ייאוש. אני לא יכולה להיות בטוחה שתקופה זו לא תחזור על עצמה אבל לפחות היום אני יודעת שיש אור בקצה המנהרה ושאם עברתי את זה פעם אחת, אני יכולה לעבור זאת שוב. אני גם מתכוונת למצוא טיפול פסיכולוגי חדש כדי להבין למה זה קרה לי ומה לעשות אם זה יקרה שוב. זה יתן לי יותר תחושה של שליטה. אני מספרת לכם את סיפורי לא מתוך בטחון שאני אחרי הכל (אם כי יש י הרגשה טובה בפעם הראשונה מזה שנה) אלא משום שיש תקווה, שיכול להיות שינוי ותאמינו שאם אני אומרת את זה, אז זה נכון משום שאני הייתי הכי פסימית לגבי היכולת שלי לעזור לעצמי ולגבי היכולת של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה לעזור לי. אבל זה עוזר. לפעמים עוברים תקופות של גיהנום עד שמוצאים את התרופה הנכונה ואת המינון המתאים ועד אז הייאוש רק גובר. כנ"ל לגבי טיפול פסיכולוגי מתאים. ודווקא כשאתה חלש וצריך עזרה וקשה לך עם תהליך החיפוש וההמתנה, דווקא אז זה קורה וזה כל כך מייאש. אבל אל ייאוש, אם מצבי השתפר, גם אתם יכולים לצאת מזה. תאמינו לי. מקווה שהצלחתי לעודד כמה מכם וכל מי שרוצה לדבר - אני פה.

תודה אורית על העידוד אני שמח בשימחתך ומקווה שתמשיכי כך אני גם בטוח שתוכלי לעזור לעצמך ולאחרים אבלללללללללללללללללללללללל כדורים לא תודה אני איתם בורגז וגם עם ידידנו הפסיכיאטרים שבת שלום

לבריאות................אבל בסרט הזה כבר היינו כמו ריקוד תימני 1קדימה 2 אחורה אבל מה בהצלחה

ואני מברך אות על הצלחתך

:)