החיים לצד נפגע הלם קרב

דרור שלום, אני מאד שמחה שפתחתם את הפורום הזה, ומקווה שאוכל לשתף ולשמוע כאן על אנשים ונשים עם מקרים דומים למקרה שלנו. אני נשואה לבעלי כמעט 22 שנה. בעלי נלחם כחייל מילואים במלחמת לבנון. כשהוא חזר מהמלחמה נראה היה ש"הכל בסדר" בדיוק אז נולד ילדנו הראשון ומילא את כל עולמנו. הוא כמעט ולא סיפר או דיבר על מה שקרה לו שם. בתקופת מלחמת המפרץ, הוא החל להתעורר בלילות שטוף זיעה, לא נרדם, מלמל לפעמים מילים לא ברורות מתוך שינה (דבר שלא היה קודם). בזמנו חשבתי שזה קשור ללחץ ממלחמת המפרץ, ושהוא כמו גברים אחרים בארץ, מרגיש לא בסדר מהעובדה שהוא לא נלחם באופן פיזי, ומגן על המדינה שלו מפני טילים. רק אחרי שנגמרה מלחמת המפרץ והתופעות הללו הלכו וגברו, התחלנו לחשוד שאולי קורה כאן משהו אחר. סיוטי הלילה הלכו וגברו, היה לו קשה בעבודה, הילדים התחילו להיבהל ממה שקורה לאבא, ורק אז החלטנו ללכת לטיפול. לא רצינו להתעסק עם משרד הביטחון, וגם לא ידענו אז שמדובר בעצם בתופעה של הלם קרב, אז פנינו לפסיכולוג פרטי. במשך כמה שנים קיבל בעלי טיפול פסיכולוגי, וחלק גדול מן התופעות הפיזיות שככו. בננו הגדול נמצא היום בכיתה יב' וכמו חבריו מתרגש ומתכונן לגיוס. בשנה האחרונה בעלי מנסה לשכנע אותו שלא ילך ל"קרבי". הילד שהוא די "מורעל" מתווכח ורב איתו ולא מוכן לשמוע על להיות ג'ובניק. מאז שהחלו הויכוחים, חזרו ביעותי הלילה להפר את מנוחתו של בעלי, והוא לחוץ יותר ומתפרץ לפעמים בלי סיבה. (בדרך כלל הוא אדם רגוע מאד). שאלתי היא (מעבר לרצון לשתף ולשמוע) האם יש אפשרות היום, אחרי כל כך הרבה שנים, לקבל סיוע ממשרד הביטחון בטיפול פסיכולוגי שמתאים במיוחד לעניין הזה, על ידי מטפל שיש לו נסיון רב בנושא ולא אצל סתם "פסיכולוג קליני" מן השורה. בנוסף, האם קיימות קבוצות תמיכה לנפגעי הלם קרב? למשפחותיהם? אשמח מאד לשמוע. תודה רבה ויום טוב נירה

שלום נירה. ראשית ,תודה רבה לך על הסיפור שלך ועל שאת משמיעה את קולן של הנשים שהן לדעתי נפגעות לא פחות, אם כי בצורה אחרת לגמרי מ"הלם הקרב". בעלי, נפגע במלחמת יום כיפור, היינו זוג צעיר, ושלא כמו הרבה חברות שלי שנותרו אלמנות צעירות אחרי המלחמה, אנחנו "נשארנו בחיים" אם כי באותו שלב ממש יצאנו ב"שן ועין". לצד הפציעה הפיזית הקשה, לקה בעלי בהלם קרב. הוא אובחן וטופל דרך משרד הביטחון. אני משערת שלולא הטיפול המצב היה קשה עוד יותר, אבל במשך שנים ארוכות הוא סבל ואנחנו איתו מתופעות קשות ביותר של חרדות, סיוטי לילה, דאגה היסטרית לילדים ועוד ועוד. הבן הגדול שלנו שהוא היום בן 22 השתחרר לפני שנה משירות קרבי בגולני. שלוש השנים של השירות שלו היו סיוט מתמשך לבעלי ולי. אני יודעת שלא צריך להיות נפגע הלם קרב בשביל לא לישון בלילה כשהבן שלך נמצא במוצב הבופור, אבל אני חשתי שאנחנו כמעט מתמוטטים. כמובן שלא היה על מה לדבר עם הילד, וגם לא ממש רצינו להשתלט לו על החיים בגלל החרדות שלנו, על שירות ביחידה עורפית. כעת משבננו השני עומד להתגייס בחודש מרץ הקרוב, אנו עושים חושבים שנית. האם לבקש ממנו לוותר וללכת ליחידה עורפית? האם לסבול עוד 3 שנים ללא שינה? האם לשוב לטיפול פסיכולוגי מתאים? גם אני אשמח לשמוע על קבוצת תמיכה מתאימה למשפחות נפגעי הלם קרב. ולך דרור, ברכות על הפורום.