זכרונות ה"מלחמה" שלי

הפורום הזה עוסק בהלם קרב, ובנפגעים מכל מיני פיגועים ופעולות איבה. יש את האנשים שהפגיעה בהם היא ברורה ומיידית, יש אנשים שרק אחרי שנים הבינו הם או החברה הסובבת אותם שהם נפגעים, ויש כאלו שהפגיעה בהם היא בעוצמה חלשה יותר, כזאת שלא משפיעה על חיי היום יום בדרך כלל, אבל לעיתים על חיי הלילה, או במקרי לחץ , חרדה ומצוקה. בשנים האחרונות הולך ונוצר כאן זן חדש של נפגעים. בסוף שנת 87 (במאה הקודמת) נסגרו החלונות באוטובוסים שלקחו אותנו לבית הספר, וברכבים הפרטיים. אמרו לנו שהתחילה "אינתפאדה" מילה שהיה אפילו קצת קשה להגות אותה. הייתי ילדה בת 10 בערך, בכיתה ה' או ו', ופתאום התחילו לזרוק עלינו אבנים. בהתחלה, זה לא ממש העסיק אותי , כי לא זרקו עלי אבנים ממש אבנים, ולא הכרתי אנשים שנפגעו פיזית מזה. פעם אחת חזר אבא שלי הביתה עם שמשה מנופצת, לא קלטתי אז שהאבן הזאת יכלה להרוג אותו. אני חושבת ששנתיים קודם, אולי אחר כך אולי לפני כן, נרצח ילד אחד מאלון מורה. רמי חבה קראו לו. לא הכרתי אותו, אלון מורה היתה רחוקה מאד ממקום מגורי , אבל במשך שבועות לא יצאתי מן הבית אחרי שההסעה החזירה אותי מבית הספר. בטלויזיה אמרו שהילד בן ה -8 נסע לשחק עם אופניו בואדי שבישוב, ושמחבל חטף אותו ורצח אותו והחביא את גופתו במערה. אני הייתי בטוחה שאם אצא לואדי שכל כך אהבתי להתבודד שם, יבוא מחבל ויהרוג אותי וישים את גופתי במערה שבה נחו לפעמים הרועים הבדואים בתחתית הואדי שלנו. איכשהו אני כבר לא זוכרת איך, אחרי כמה שבועות נמאסה עלי השהייה בבית, וקיוותי שהמחבל פשוט לא ימצא אותי. בפעם הראשונה שזרקו עלי אבנים, נסעתי ביחד עם כל בנות כיתה ו' ליום "אמהות ובנות" בירושלים. ליד מחנה הפליטים "דהיישה" ראיתי ילד אחד שנראה לי בגילי. הוא היה שמנמן אני זוכרת, ואני זוכרת את מבט עיניו שהביטו בי לרגע. אחרי שניה ראיתי אותו מגלגל אבן גדולה אל שמשת האוטובוס שלנו ופוגע בפח. עוד כמה אבנים פגעו באוטובוס באותו המעמד. כלום לא קרה, "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו", אבל אני פרצתי בבכי מר, לא הבנתי איך הילד הזה שלפני שניה ראיתי את עיניו, כל כך שונא אותי, ורוצה להרוג אותי. אחר כך עם השנים למדנו "לחיות" עם זה. הגיעו הכבישים העוקפים שהפסיקו את השירים שהייתי שרה לעצמי, כדי לא לפחד, כשהייתי עוברת ליד "דהיישה" או "אל ערוב" בדרך הביתה. בסוף כיתה יב' שבוע אחרי הבגרות האחרונה, נרצחה חברה טובה שלי, כאשר נסעה הביתה מירושלים, וכ200 מטרים משער הישוב ירו על הרכב שבו נסעה. חודשים ארוכים ארוכים, לקח לכולנו ל"קלוט", להרגע, להמשיך הלאה. לילות שלמים הייתי בטוחה ש"אני הבאה בתור" שהרי אם היא נהרגה , אז מה לעזאזל אני עושה כאן?. היו לי שיחות עם אלוהים בו הבטחתי ניסים ונפלאות אם אשאר בחיים. בינתיים אני עוד כאן :-) ועכשיו? כשהכל חוזר על עצמו, ואני כבר לא גרה שם, גם כי לא יכולתי כבר לשאת את המתח הזה, אני שומעת את אחותי הקטנה שנוסעת פעמיים בשבוע לפיזיותרפיה בישוב לא רחוק, מרגיעה את המלווה שלה כשזורקים אבנים "זה בסדר, אני כבר רגילה", ונחרדת. לפני קצת יותר משבוע ביקרתי אצל הורי שעדיין גרים שם. במוצאי שבת קפצתי למשרד של אבא שלי לקחת משהו. המשרד שוכן במקום מבודד יחסית, בנין חשוף בקצה הישוב. כשעמדתי במשרד הבנתי פתאום שאני חשופה לגמרי, שאם מישהו רואה אותי עכשיו מן הגבעות שמסביב, כל מה שהוא צריך לעשות זה לכוון ולפגוע. יצאתי משם כל עוד רוחי בי. לא הבנתי איך לא מתקינים שם וילונות לפחות (שלא להיות חשופים לגמרי), תריסים , משהו. למה אין האפלה בלילה. לא יכולתי להישאר בישוב אפילו דקה. רק כשהגעתי לירושלים, התחלתי לחזור לעצמי. אז אני יודעת שמה שעבר על אנשים שראו את הגוויות של החברים שלהם, במלחמה, בפיגוע או בתאונה, הוא הרבה יותר קשה, אבל במקום מסוים, גם מה שעבר עלי ועל שכמותי בשנים הללו, הוא פוצע נפש לא קטן.

חיזקת אותי קצת. ומה פירושו של הסימן הזה ? ()

שלום לך נעמה. קראתי את מה שכתבת, כמו דברים רבים אחרים שנכתבו כאן, ופתאום הרגשתי שאני רוצה להגיב. אנחנו גרים בגילה, לא באיזור שממש חשוף לאש, אבל הילדים שלי הולכים לאותו בית ספר אליו הולכים ילדים מרחוב האנפה למשל. כשקראתי את הדברים שלך, התחלתי לפחד שאולי גם לילדים שלי ולמשפחה שלי יהיו טראומות מכל המצב הנורא הזה. חברה טובה של הבת שלי גרה ברחוב האנפה, ומאז שהחל הסיפור, היא לא מבקרת אצלה (אני לא מרשה לה), את היריות כמובן שומעים בכל השכונה, את רעש המסוקים, את המקלעים. לא נעים תהיה הגדרה מאד מאד עדינה למה שקורה לנו כאן. וכל זה, כמו שאמרת בלי להיפגע אישית פיזית מיריות או אבנים. חשבנו לעבור לעיר אחרת או לאיזה ישוב, אבל כרגע זה לא רלוונטי. אני רק מקווה שהתקופה הזאת תהיה קצרה, ושהילדים ואנחנו נשכח מכל זה. ורק רציתי להגיד לך שהפגיעה שלך היא לא יותר קטנה משל מי שנפגע במלחמה, ושמה שקורה בשטחים היום הוא מלחמה, מלחמה שטשטשה את הגבולות בין העורף לשדה הקרב. אני לא יודעת אם זה מקובל בפורומים באינטרנט, אבל רציתי גם לשלוח לך חיבוק. ערב טוב גלית

נעמה יקרה, אני מרגישה צורך לחזק את ידיך. עבור כל אדם כואב, כאבו הוא 100%. העובדה שלמישהו אחר כואב גם, אינה מעלה או מורידה מערכו או מעוצמתו של הכאב. בכאב אין יותר או פחות. יש, רק, כאב. קל לנו יותר, לכעוס או להאשים מאשר לכאוב. כמו גלית מגילה, אני שולחת לך חיבוק, ומכבדת את כאבך, שפוגש בכאבי - בתקווה שכאבי כולנו יהפכו אותנו קצת יותר רגישים לכאבי הזולת. בברכה, תמר.

אני מודה לך שכתבת והגבת. באמת שחששתי לפני שהחלטתי לשתף בפורום במה שעבר עלי בשנים האלו, ומתעורר עכשיו עם התחדשות המהומות והטרור. תודה לך ולגלית, על ההשתתפות וההבנה. זה באמת מאד מחזק. ואני מקווה באמת, שהכאב שאנחנו חווים יעזור לנו להיות יותר רגישים לכאב שסביבנו, כי לא תמיד זה עובד ככה. יום טוב ורק רוגע נעמה