גיוסי לצה"ל (ה)

1 . התגייסתי באוגוסט 1983 , הגעתי לתל-השומר כשבראשי רק רעיון אחד למצוא תפקיד לא קרבי . תפקיד שקט שיתאים לי . אני תמיד פחדתי ממלחמות ומנשק . 2 . כשהגעתי לבקו" מ חשתי את הצביתה שחשים רבים מן הנערים הנפרדים בפעם הראשונה מן הבית ונפרדים מן ההורים . הצלחתי להבחין בדמעה שזלגה לאורך פני. האוטובוס של אוניטד טור התחיל לנסוע לתוך הבסיס בתל-השומר ולהבלע לתוכו . אני ראיתי לאט -לאט איך הוריי נעלמים מן העין . זו היית חוויה מרגשת במינה . מן הפרידות שנראות כפרידות סופיות . אני שונא פרידות . מה שזכור לי היטב משרשרת החיול הוא עמדה של פוטו-רצח . למצלמות של הצבא יש תכונה מיוחדת לצלם את החיילים ולהפוך אותם ל"רוצחים" בתמונה . באמת יצאתי בתמונה כמו רוצח . המקום הנוסף הזכור לי היטב הוא אותה אחות שביקשה להסיט את מבטי הצידה . אמרה לי רגע זה לא כואב ,וברגע כואב ובלתי נשכח היא הזריקה לי מספר זריקות . שרשרת החיול נראה עבורי כמכונה משומנת ומתוכנתת היטב . אני לא בדיוק אהבתי את המעבר החד שבין החברה האזרחית לחברה הצבאית . לאחר מכן מינו לנו חניך תורן והתחילו להצעיד אותנו בשמאל ,ימין בבקו"מ . 3 השיהיה בבקו"מ נמשכה כשלוש שבועות . אחרי יומיים העבירו אותנו לביקור בביתני החילות השונים . כל חיל ניסה להיות אטרקטיבי יותר. הם מכרו את מה שיש להם להציע בכל האמצעים . הגעתי לדוכן של גולני והתנגן שירו של יהורם גאון גולני שלי . את החיילות הכי יפות עמדו בפתח הדוכן והגישו לנו פרחים . הדוכן היה יפה ומעוצב להפליא . אך בראשי היה רק למצוא תפקיד מעניין ופחות קרבי . הדוכן שבקרת לאחר -כך היה דוכן של חיל -הים .התנגן ברקע השיר " אנשי- הצפרדע " חיילת אם עיניים כחולות קיבלה את פנינו ודוגמן במדים . כולנו הינו מוקסמים . אני המשכתי לרצות תפקיד לא קרבי.

נו אז הבאתי לך תאבון המשך

3 אנני זוכר את הביתנים האחרים אולי החיילות בהם היו פחות חינניות . בסוף הגעתי לשני דוכנים שנראו לי מעניינים במיוחד . דוכן של הרבנות הצבאית , ודוכן של משטרה צבאי. ברבנות הצבאית לא היו שום חיילות חינניות . משכו את עיניי בחורים רציניים שביקשו לקחת בחורים חילונים כמוני לרבנות הצבאית . סיפרו לי שהתפקיד לא קרבי בכלל . אך מכוון שלא ראיתי חיילות או בחורות . פסלתי את התפקיד אפילו שרב הראשי בכבודו ובעצמו רדף אחרינו כדי לשכנע אותנו. את הפשטות שלו והכנות שלו מאוד הערכתי , אך מה לעשות לא היו בחורות . הדוכן שהלהיב אותי במיוחד היה הדוכן של משטרה תבאית . דוכן עשוי להפליא . קיבל אותנו צפירה של מכונית של משטרה צבאית ושוטר שקרא לנו ברמקול של הרכב . דימיינתי שהמשטרה צבאית הוא מקום מלא חופש , ולומר את האמת די טעיתי . חיילת שוטרת צבאית בלונדינית עם עיניים כחולות קיבלה את פנינו . מיד התרשמתי ממנה . גם הציבו שוטר צבאי שגובהו היה 1.92 מ' ודמה לדוגמן . התחילו לספר על אפשרויות הקידום בחייל ומיד השתכנעתי . אמרו לי שאוכל להיות חוקר מצ"ח ,חוקר תאונות דרכים , סוהר ,או שוטר. לאחר צפייה קצרה בסרט שתיאר את פעולת החיל החלטתי ביני לבין עצמי שאני רוצה להפוך לחוקר במשטרה צבאית . השוטר והשוטרת הצבאית הסבירו לי עד כמה כיף לנסוע באופנוע במהירות גדולה כשהשיער של השוטרת מתבדר ברוח. , גם הראו הוכחות בתמונה , אך הכל התונות פוברקו -:( . השוטר הסביר בהתלהב ואמר שהוא כל יום בבית . בסופו של דבר במשך השירות הצבאי שלי לא ראיתי הרבה את הבית . התחושה של חופש ושל תנועה , השוטרת והשוטר שיכנעו שהחיל הוא דינמי ומעניין .

למה שיווק? וכי יש ברירה? הכושר הגופני של בחור בן 28 היום הוא ירוד ביותר, ורק עם הצעירים אפשר לבנות כושר גבוה. ואולי, אולי פעם כשהמצב יהיה פחות קשה נוכל לבנות צבא של שכירי חרב, ליופי בלבד, היום אנחנו חיבים לנהוג כך. והלואי ולא נצטרך את כל זה, ואיך אמרה אחותי? הלואי שכל מה שיהיה רע לחילים שם, זה החום והאבק והזיעות, וחוסר השינה, ולא דברים יותר גרועים.

כמה שאתה צודק ,שיווקו לנו את החילות כמו שמשווקים קוקה-קולה , ואין ספק שאם היו מגייסים בחורים בגיל 28 אחרי צבא אף אף אחד לא היה מתגייס . אני רציתי להיות מקובל בחברה הישראלית ראיתי את הצבא כדרך להתקבלות ומבחן עליון בדרך שלי לכניסתי לתוך החברה . במשך כל השנים מ-1978 לא הפכתי להיות מקובל על מי שהיה בכיתה שלי. התרבות שלי היית שונה , לא הייתי ישיר כמו ישראלי , לא הכרתי את השפה , את המנהגים סבלתי מהלם-תרבותי. במשך חמש שנים מאז עלייתי לארץ לא הצלחו ללמד אותי את השפה . למדתי את השפה לבד כשמתבגרים יוצאים ומבלים הייתי יושב עם מילון ומתרגם כל יום דף של ספר , או מאמר מן העיתון . אם הייתי סומך על מערכת הקליטה בארץ עד היום לא הייתי יודע הרבה . כשהגעתי לארץ הכנסו אותי לאולפן עם עוד עולים חדשים , אך לא למדנו כלום כי האולפן היה קצר מדי וחלק מן העולים לא קלט את שפה . חוץ מן השפה לא למדנו כל מה שמתלווה לשפה שזה תרבות שלמה שהיא אינה מנותקת מן השפה עצמה . אני הייתי הברווזון המכוער של הכיתה . לא נתנו לי פתרון פה . המורות צחקו ממני כל פעם שניסיתי לדבר בעברית . המנהל של התיכון הושיב אותי ליד בחור צרפתי . די כעסתי על כך וניסיתי לעשות הכל כדי לא להיות חלק מן הכיתה , והכיתה עשתה הכל כדי שלא יהיה חלק ממנה (שווה פירוט ) , אך הדברים כל -כך כואבים כרגע שאינני יכול לדבר על כך . השאירו אותי כיתה כי כל הציונים שלי היו גרועים , מה הפלא לא ידעתי את השפה . בשלב מסויים רצו להעביר אותי לבית -ספר מקצועי ובכלל לא רציתי . נלחמתי אם הבית ספר ונצחתי אותם . גם ההורים שלי נלחמו איתי .איימתי שהפנה לעיתונות אם אגיע לבית -=ספר מקצועי. היה מקרה שברחתי מן הבית -ספר ולא רציתי לחזור אליו ואיימתי שאפנה לעיתונית . הבריחה שלי מהבה"ס נמשכה כ-10 ימים ( קרו אירועים כואבים שגרמו לי לכך ) האשימו שאני זר ומוזר , מסריח ושונה מכל החברים . את זה לא יכולתי לסבול יותר . זו הייתי ההשפלה הגדולה ביותר שקרה לי בחיים . כל פעם שהיה טיול אם הבה"ס לא רצו לעשות איתי קבוצה לאוכל . לא רציתי לתת להם את תענוג שאשאר בבית . הייתי עושה קבוצה לבד ונוסע אם הכיתה המקבילה . אני הרגשתי רע , אך הם הרגישו עוד יותר רע ממני. בקיצור זו תקופה שהייתי מעדיף שהיא תמחק ממוחי . מה שלעולם לא הבנתי איך מספר מורות צחקו ממני , מאיפה בא להם השינאה הזאת ? החוסר יכולת שלהם לחנך ולקלוט אנשים חדשים בבית -הספר , או תלמידים חלשים . אלה הסיבות שגרמו לי לחפש משהו יותר קל בצבא , אם יותר חופש -:( רקב בצבא נקלטתי והבנתי שהבית -ספר שבו הייתי אינו כל מדינה ישראל ושיש במדינה הזאת אנשים נפלאים היודעים לכבד אנשים אחרים . לא התגייסתי לצבא , ברחתי לצבא , השתחררתי מן הבית-הספר . כמה מוזר שחשתי כך באותה תקופה לפחות בתקופה הראשונה כשהתגייסתי . שיהיה לך שבת שלום שקט ורגוע . בידידות גדולה והערכה אלן

לדעתי בכלל צריך לגיס לצבא רק מגיל 21 וגם אותו דבר לגבי רשיון נהיגה רק מגיל 21 כי אחרת כולם משתחחררים עם 21