על זה היה דווה ליבנו

אחרי חורבן בית המקדש, הלך הוגה הדעות אפלטון לראות את החורבות, מצא שם את ירמיהו הנביא ממרר בבכי. אמר לו "אתה ירמיהו הנביא איש חכם ונבון, למה אתה בוכה על דבר שאבד מהעולם? ולמה אתה בוכה על עצים ואבנים?" ענה לו ירמיהו הנביא: "אתה פילוסוף גדול, מוכר וידוע, האם אין לך אי אלו דברים שאין לך עליהם תשובות, ואיש לא הצליח לענות עליהם?" ענה לו "הן, יש לי" אמר לו ירמיהו "פרטם לי, ואנסה אני" פירט לו אפלטון את שאלותיו ותמיהותיו אחת לאחת, והיה ירמיהו עומד ומתרץ אותן אחת לאחת, עד שנחה דעתו של אפלטון, התפעל מאוד מחכמתו של ירמיהו . אמר לו ירמיהו "כל מה שאמרתי לך עתה, למדתי מהעצים והאבנים הללו, על החוכמה שאבדה בכיתי"

מהמדרש, בע"ה אני אבדוק פרטים יותר מדויקים, אני לא זוכרת כרגע, (ועכשיו אני באמצע גזירת שמלה מאוד מסובכת, ואני בהפוגה קלה.)