זיכרון (ה)

אחרי כמה שעות אספו את כולנו. האיך קוראים לו שהיה מפקד הקורס, או מפקד הסוללה, עשה פרצוף של פסיכולוג וחשב שהוא צריך להרגיע אותנו. זה היה המוות הראשון, וכולם היו די המומים, חוץ מאלו שהפסיקו עוד קודם להתייחס למה שקורה. לפני כן היתה התרוצצות גדולה. אני חושב שהיו עוד שניים או שלושה חבר'ה שנפצעו, ומישהו ניסה להזעיק בקשר רכב חילוץ כדי לשלוח אותם אחורה. בסוף הגיעה איזו זלדת פינוי, והכניסו לתוכה את הפצועים. את הגופה של אריק עטפו בשמיכה ושמו אותה על הגג של הזלדה. הרגליים שלו התנדנדו מעל לפתח של הזלדה. כשסגרו את הפתח נסגרו הרגליים שלו בתוך דלת הברזל ונמעכו שם, והזלדה התחילה לנסוע, עם הרגליים התקועות בתוך הדלת. אחר-כך ישבנו על החול והקשבנו למפקד הקורס. הוא אמר שקיבל דיווח בקשר, ושיש לנו שני פצועים קל, ושאריק פצוע בינוני. היו כמה חיילים שהסתכלו לצדדים לראות אם מישהו יגיד משהו, אבל אף אחד לא אמר כלום. אני זוכר שחשבתי שזה מוזר, כי ראיתי איך הבטן של אריק נקרעת מכדורים, היה שם ממש חור, ולא הבנתי איך אפשר לחיות אחרי שהגוף שלך נחתך לשניים. אבל למרות זאת האמנתי באותו רגע שאריק פצוע בינוני ושהכל יהיה בסדר. אחר-כך היתה הפגזה וכולנו רצנו לתותחים, והמפקדים ברחו אחורה כרגיל. אף אחד לא דיבר על אריק. יום או יומיים אחרי זה, באיזו הפוגה קטנה, ראינו את אבנר ומישהו שאל אותו אם יש חדשות מהפצועים, והוא אמר שהם מאושפזים בבאר-שבע, ושמצבו של אריק משתפר. רק כשחזרנו לצריפין בסוף המלחמה, אחרי חודש, ושמענו על כל ההרוגים, התברר שגם אריק נהרג, אבל אז כבר לא היה אכפת לנו מכלום. (מתוך 'צוות 4', הוצאת 'כתר' 1982)

מה זה, יהודה, הזכרת לי משהו עוד יותר נורא. אצלנו היו ישנים, בדקות שהיו לנו לישון בלילה, כשכמעט כולם היו שומרים בעיניים עצומות מפני הקומנדו המצרי, היו ישנים לצידי התותחים (שהיו מורכבים על טנקים). בינתיים היו הטנקים של השריון חוזרים מובסים מהקרבות, במהירות לא מותרת, וקרה לא פעם שדרסו את אלו שישנו לצידי התותחים. לילה טוב, דרור

הזיכרונות האלו עולים כל הזמן. היום כתבתי משהו ושלחתי ליהודה, בקשר לפורום הסגור שאני רוצה להקים, וכך נזכרתי בסיפור הזה. אבל בעצם, כמעט כל הזמן יש משהו שמזכיר, מטוסים שעוברים בשמים, שמות דומים, וסתם חרדות של יומיום. די. זה הזמן לישון.