מת חיי

גופות חבריי המרוטשות פזורות לנגד עיני הם באות בלילה , ופנהם מעוותות, איסת דם. פני מלאך מפוייחות וגופות מוטלות בצידי הדרך זעקות שבר של נשרפים ברכבי השיירה, ואני חסר אונים סוחט את הדק הגליל בעצבים לשמים, קורא לאלוהים והתרמילים יוצאים מבית הבליעה, בבכי ובצרכות של זעם,

אוהבת אותך

עברית קשה שפה, עוד מעט אני אתחיל לכתוב בשגיאות כתיב.

המוח נידםק מהתרופות. מה לעשות גם העייפות והתשישות משפיעה:-(

בוקר בוזי , אני כל -כך מבין את האימה שלך . כל לילה עוברים עלייך סיוטים שאינם מאפשרים לחשוב על שום דבר באמצע היום . אני יכול להבין שלא ניתן לשכוח . גם אם כולם שוכחים מסביבה . בזיכרון שחברינו טריה בליבינו ובמוחינו ,אפילו הפך במקום זה או אחר לחלק מאיתנו . אני חושב שחשוב לשתף כמה שיותר אנשים ובעיקר פה כדי להקל על הכאב ועל הסבל . אני מכיר את התחושה הזאת של המת החי לא סתם השתמשת במילים האלה . מחוברים לרגע למציאות ,ומייד מתנתקים לעולם משלנו . עולם הזוועתי של המלחמה והזיכרונות . אני מקווה שתציג קצת יותר מסיפורך בעתיד . באהבה ובהבנה . ישר כוח .

רק עכשיו , אני מיתאושש מלילה של סיוטים והזיות , כל הלילה ,וכל לילה אני חוזר לשדה המוות , תאמין לי כל התרופות והאלכוהול לא הצליחו לנתק לי את הפלש- באקים , אזרק עכשיו אני מודה לך , רק עכשיו