אני חש תחושה של חרדה וחוסר ביטחון(ה)

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

05/08/2001 | 15:40 | מאת: אלן

שלום חברים , המצב רק הולך ומחמיר .יורים בילדים באמצע תל-אביב. מנסים לבצע פיגוע בכל פינה של הארץ וכולנו שלווים כאילו זה קורה בארץ רחוקה . אני מצליח להתנתק וחש שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בכל מקום . אני קולט את החוסר -אונים שלי וחוסר -אונים של רוב כוחות הבטחון . מה שלא יעשו קשה למנוע פיגועים כאלה . הצלחות שהיו בימים אחרונים היו בגדר ניסים ועירנות של נהג ומאבטח . החוסר האונים נובע מכך שבעצם אין דרך להתגונן מפני המעשים הללו . מקסימום ניתן לעכב ,לצמצם . אם נוכל לדבר בצד השני לא רואים שום צד של פשרנות ולמה שיהיה ? ככל שמבצעים פיגועים , הם מצילחים להציג את עצמם כמסכנים בעולם ובסוף הם יקבלו את המשקיפים הבנלאומיים שלהם . בסוף הם יקבלו כל מה שהם חפצים . הם אולי מסכנים אך זה לא הבעיה שלי-:( . מרגע שהם פוגעים בנו ללא הבחנה אנחנו לא יכולים לחשוב עליהם , עלינו לחשוב רק על להגן על עצמנו . אני מצטער על חוסר האופטימיות שלי אך זה מהשמתעורר כל פעם שיש קל חדש של פיגועים . בידידות , אלן

לקריאה נוספת והעמקה
05/08/2001 | 16:26 | מאת: רוז

וכבר נאמר "אל תירא ישראל , כי גור אריה אתה" והנה הקב"ה מראה לנו נסי ניסים בשבועיים האחרונים, ואנחנו צריכים רק להתחזק במצוות, ובאופטימיות. ואם יש חרדה וחוסר ביטחון, אז להדליק בבוקר נר לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס ,ולומר "אלהא דרבי מאיר ענני" ואז תחוש ביטחון. כי יש הבטחה, שמי שמבקש בלשון זו, נענה תמיד.

05/08/2001 | 16:31 | מאת: יהודה

אני כבר מדליק אולי ישהו יענה לי כי אני ממש צריך מענה כרגע

אלן יקר, שוב ושוב חוזרת החרדה אל הפורום שלנו, כאשר בחוץ מתרחשים פיגועי טרור, והמצב הבטחוני הולך ומתדרדר. אולי כדאי שנעצור רגע, ונבחן את הסיבות לחרדה זו. האם אנו באמת חוששים מן הטרור ברחובות, או מן הסכנות הביטחוניות? אינני בטוח. הרי הנסיעה בכבישים מסוכנת הרבה יותר, ומספר הנפגעים מתאונות דרכים גדול פי עשרה. התשובה אחרת. האירועים הבטחוניים מחזירים אותנו אל הזכרונות הפרטיים שלנו, ומעוררים רגשות פוסט-טראומתיים. כדאי שנזכור זאת, ונבחין בין האירועים החיצוניים לבין הרגשות הנסתרים שלנו, המנצלים ארועים אלו כדי להקשות עלינו. אני משתדל, באופן פרדוקסלי, למצוא בטראומה דווקא עידוד ונחמה. ברגעים הקשים ביותר אני עוצם את עיני ונזכר במלחמה, ושמח שנותרתי בחיים, ונזכר שאין לי מה להפסיד, משום שקיבלתי את חיי במתנה. אני מציע גם לך, ולכולם, לנסות זאת לעתים. שלך, דרור

05/08/2001 | 19:03 | מאת: רוז

אין לך מה להפסיד כי קיבלת את החיים במתנה? מה זה? וכשנולדת לא קיבלת את חייך במתנה? וככה לראות את החיים? כשעדין לא מגיע הזמן, אז פגז יתפוצץ לידך ויהרוג את כל היתושים ורק לא אותך, והמטוס ההוא הרג את חברך ולא אותך, כי עדין לא הגיע זמנך. ומי שזמנו תם, אז הוא ימות, מה אדם חושב , זה לא חשוב, הוא נשאר בחיים, כי הקציבו לו פרק זמן מסוים, ויש לו תפקיד לעשות, יגמר הזמן, ילך לעולם שכולו טוב, בדרך שתיבחר עבורו על פי מעשיו, ולמות על קידוש ה' זה המות הכי "כדאי" אם אפשר למצוא מות כזה..

05/08/2001 | 19:09 | מאת: רוז

רק בשבוע שעבר, כצעדתי עם בעלי ליד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שאלתי אותו "מה מונע מהם לירות בתוככי תל אביב?" הנה לא עבר אפילו שבוע מלא מאז. ביום שישי היינו בירושלים, בדרך עברנו דרך מחנה יהודה, איך שמרכז ירושלים נראה, כל כניסה צדדית של השכונה, וכן המרכזיות, אוישה ע"י שני שוטרים לפחות, ו-2 חיילים, כניסות גדולות יותר, היו אולי 6 אנשי ביטחון, כנאה שההתראות לפיגוע היו גבוהות, וב"ה העירנות של הציבור מאוד גבוהה. וב"ה לא קרה כלום. מה לעשות? זו מדינתנו , ארצנו, ואף אחד, אף אחד לא ישמור עלינו מבחוץ,וכבר נאמר "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה" אנחנו צריכים להיעזר בבחורי החמד שלנו, וברבונו של עולם, כי" אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים", ו"הבוטח בה' חסד יסובבנו" . ממה אתה חרד? כל מה שהיה זה פאטה מורגנה, ומה שיהיה? מי ידע? ולמה למות מפחד אלף פעמים? אפשר באמת למות רק פעם אחת...

06/08/2001 | 21:02 | מאת: ליזי

זה נכון שמתים פעם אחת. אבל הבעיה עם הפיגועים היא שהסיכוי למות קטן בהרבה מהסיכוי לשרוד במצב של נכות כזו או אחרת. וזה מה שהכי מפחיד.

06/08/2001 | 00:10 | מאת: נוגה

היי אלן-אין ספק שהמצב מלחיץ וגורם לחרדות של יציאה מהבית והסתובבות במקומות המוניים ועוד,באמת זה כבר עבר כל גבול והם,הצד השני ממשיך להילחם בנו ונראה כאילו אנחנו שותקים ורק סופגים הרוגים,נשארים בבתים,לא נהנים,מבטלים אירועים גדולים ומפחדים להסתובב חופשי במדינה שלנו.זה לא נורמלי המצב הזה, גם המצב רוח על הפנים,אבל חייבים להרגע,לחשוב חיובי,עדיין לצאת,להוריד את רמת החרדה בעזרת הרפיה וסביבה תומכת ומוסיקה מרגיעה וחברים שמבינים ורגישים כמונו ואיכפת להם ממה שקורה כאן וקורה לנו. אני מקווה שתרגע ותמשיך לצאת ולחיות כרגיל ולא להנעל בבית או בכלל. מאחלת לך ולכולם שבוע טוב יותר ורגוע יותר. בידידות,נוגה. ותודה לך תמיד על התמיכה שאתה מעניק לי.

מנהל פורום טראומה והלם-קרב