גם אני קצת לא מבינה

יעל יקרה, את צודקת. אני באמת חושב שמדובר במדינה שלמה שנפגעה מטראומה. זוהי טראומה מתמשכת במשך יותר מחמישים שנה, ואת תוצאות ההתעלמות מן הטראומה אנחנו יכולים לראות סביבנו יום-יום. יש לזה ביטוי בתחושת הלחץ, האלימות, חוסר הסובלנות וחוסר היציבות השוררים כמעט בכל תחומי החיים. האם אפשר לטפל במדינה שלמה? אני מאמין שכן. אם למדינה יש סיפור 'תקוע', משהו אפל שאסור לדבר עליו, והוא משבש את חיינו, עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להוציא לאור את הסיפור הזה, לגלות בו את הצדדים הכואבים והקשים, היפים והמכוערים, ולהסכין לכך שגם לסיפור הזה צריך לתת מקום של כבוד בחיינו. הפתרון לטראומה הלאומית הוא היכולת להסכין גם עם החולשה והכאב. אם נדע לזהות את הכאב והטראומה, ולהכיר בחולשתנו, נצא מחוזקים. אולי בעקבות זאת נוכל להתחיל לטפל גם בחולשות אחרות, כמו מצבם של קשישים, ונשים וילדים מוכים, ומיעוטים ועובדים זרים. ההתעלמות מן החולשה היא החולשה האמיתית. את אומרת שלכם, המתגוררים במקום שבו הקושי והלחץ והסכנה גדולים עוד יותר, יש חוסן טבעי המסייע לכם להתמודד עם המצב הקשה. אם כך הדבר, מדוע שלא תבואו ותלמדו גם את האחרים להתמודד עם קשייהם. זו תהיה תרומה חשובה לחיים כאן. דרור