שבוע טוב ומבורך..ולחשוב שהכל בגללי..(ה)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
שבוע טוב חברים אהובים. כרגע חזרתי מיאיר חברי..והיום אני הולך לבית העלמין לאזכרה של מפקדי סרן דניאל זילבר ז"ל,אשר נהרג מפגיעה ישירה לבין רגלייו בתוך הג'יפ שלו כאשר חזר ברוורס על מנת לחלץ אותי ואת חברי מפציעה. והיום עברו לתומם 19 שנים....19 שנים איומות כאשר היה בן 21 בלבד. היום אני עומד ושוב חוזר" על אותם השאלות"שמשפחתו אכן יודעת כבר מזמן ,מה היה???? ואני כמו אתמול(שנה)חוזר על אותה תשובה ומספר מעט נבוך מה היה. אבל כבר לא פוחד ,כי באמת לא היה על מה,מפניי תגובה חלילה שיאשימו אותי במות בנם.להיפך הם תמיד מחבקים אותי בחום ונותנים הרגשה שגם אתה שייך למשפחה. והכל בשיתוף פעולה והרמוניה עם כולם,כי כפי הנראה בעולם הזה לא יחזור בנם. הם ילדו אותו לעולם,הם גידלו אותו בגאווה,תמיד פעל בצוותא עם כולם.היה תולעת ספרים,חברותי מאוד,אהב ספורט,ואפילו שיחק בקבוצת הנוער של הפועל ר"ג בכדורגל.היה בעל שיער מתולתל וחייכן תמיד.היה בעל יכולת הבעה מצוינת,ערכים כמו אמת,צדק,מסירות,וחברות היו לו חלק מאורחות חייו. התגייס לגולני,קורס מכים,סיים בהצטיינות ונשאר להדרכה ואחה"כ קורס קצינים,אף בו היה לחניך המצטיין,ואז חזר כקמב"ץ לבית הספר למ"כים. הצליח לחנך את החיילים,במילים ובעיקר במעשים. ואני לצערי חוויתי במותו.ואת זה לא אוכל וגם לא ארצה לשכוח לעולם,כי דמותו תהיה לנגד עייני כל חיי. הריי בזכותו אני חי. דניאל
אני שותף ומשתתף ברגשות שאתה מפגין כאן באמת קשה לקבל שאנחנו שרדנו ואחרים שלא "הגיע" להם, לא חזרו להתראות צביקה
ולכן דניאל, אתה צריך לחשוב על איך אתה חי, כי אתה צריך ל"הצדיק" במידה מסוימת את העובדה שמישהו הקריב את חיו עבורך. ואת המסקנות תסיק בעצמך...:)
אחי אני גם מוכן למות בשבילך אני מאמין שהיית עושה אותו דבר והכל נכתב מלמעלה
אני כל -כך מכיר את התחושה הזאת למה אני חיי ואחרים , חברים טובים לא שרדו . כמה אי-צדק יש בכך שמי שהציל אותך נהרג .ואם זה היה ההיפך גם אתה היית עושה את המקסימום כדי להציל את מי שנמצא בסכנת חיים . אך התחושה היא נוראית . רגש אשמה בלתי נשלט עובר בנו . כמה טוב יותר היה אם כל זה לא היה קורה . בראש אתה מבין שאצה לא אשם . אך התחושה האשמה נשארת בנו %E
אני חושבת שזה שאתם חושבים יותר מידי, זה לא יצירתי, צריך גם לעשות, למה לכם למות בשביל אחרים אם אפשר אחרת? אפשר לחיות ולהציל אחרים. כשאני חושבת על מה יהיה בעולם האמת, אני מפחדת מהמשפט הזה פחד מוות, כי אני יודעת שיש כל כך הרבה מה לעשות ולא עשיתי, כל כך הרבה שלא הייתי צריכה לעשות ועשיתי. אבל, פעם הצלתי חיים של מישהו, וזה אני מאמינה יעזור לי שם למעלה. כי המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
אני כל -כך מכיר את התחושה הזאת למה אני חיי ואחרים , חברים טובים לא שרדו . כמה אי-צדק יש בכך שמי שהציל אותך נהרג .ואם זה היה ההיפך גם אתה היית עושה את המקסימום כדי להציל את מי שנמצא בסכנת חיים . אך התחושה היא נוראית . רגש אשמה בלתי נשלט עובר בנו . כמה טוב יותר היה אם כל זה לא היה קורה . בראש אתה מבין שאצה לא אשם . אך התחושה האשמה נשארת בנו ומכרסמת בנו . שום דבר אינו בגללך ואתה יודע את זה . אך התחושה והרגש אינו מרפה מאיתנו . אני איתך בלב ובתחושה ואולי בהזדמנות יותר נורא אספר לך על התחושות אשמה שלי , על כך שנשארתי בחיים . אוהב אותך ושולח לחיבוק חזק . אתה לא לבד . אלן .
דניאל יקר, תשע-עשרה שנים הן מחצית החיים. מחצית החיים שלך, וכל חייו כמעט של סרן דניאל זילבר. אתה כותב שכעת אתה יודע, וגם משפחתו יודעת, שאתה אינך אשם במותו, ולמרות זאת בכותרת כתבת "הכל בגללי". אבל אולי נכון יותר לומר, כפי שכתבת בסוף ההודעה, ש"הכל בזכותו", והנה אתה חי, וממשיך לחיות. הדברים שלך הזכירו לי שאחד הנושאים המרכזיים של הפורום שלנו הוא תאריכים. כמעט לכל אחד מאיתנו ישנם תאריכי זיכרון, המחזירים אותו עשר ועשרים שנה אחורה, אל הפרידה מחבר שנהרג. לעתים, מותם של חברים הוא גם הנס שהציל את חיינו, ולא קל להתמודד עם הידיעה הזאת. שלך, דרור
באותה מידה יכולתם אתם למות והם לחיות, אז למה להתעסק עם זה?
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
