תחושה של הלם ואשמה (ה)

אני נזכר במה שהרגשתי כשמפקדי רון טל נרצח ע"י מרצחים שפלים מן החמ"ס בעזה . חשתי רגשי- אשמה קשים . אני עודדתי אותו להגיע למשטרה צבאית עזה . בלי העידוד שלי ספק אם הוא היה מגיע לשם . התחושת האשמה הזאת ילווה אותי כנראה כל החיים . אני שם את כל האשמה עליי ואינני מצליח לחשוב אחרת . הוא חיפש מקום טוב ומניסיוני זה היה הבסיס הטוב ביותר ששירתתי במשטרה צבאית . כל המחשבות הללו חזרו עלי אחרי שדיברתי השבוע עם מפקדי בעזה . אחרי ששמעתי על הרצח שאנשי החמ"ס ביצעו . אני זוכר שלא עצמתי עין יותר מחודש . לא יכולתי להדחיק את התחושה שאם לא היית מייעץ לו הוא לא היה מגיע לשם . הייתי אז בחפירה ארכיאולוגית בלכיש . דיברתי עם הרבה חברה מן החפירה . הם חשבו שבאמת השתגעתי . לא הייתי מסוגל שלא להתאבל . עד היום התחושה אשמה הזו מלווה אותי . במשך כל החפירה חשבתי על חוסר הצדק שבמוות מן הסוג הזה. זה היה יכול אני ולא הוא . אף אחד לא הבין מה עבר לי בחפירה . מנהלן המחנה אמר לי עזוב , תפסיק להתייסר ולא הייתי מסוגל . רגש נקמה וזעם מילא אותי . לעולם לא קיבלו המחבלים שרצחו אותו . מוות ! מוות ! ועוד פעם מוות ! פחדו מן התגובה שלי וכשנתנו ליל הוביל את הרוצחים בליווי מחבלים דאגו לא לספר לי שאני מלווה אותם . אני כל -כך זעמתי . כל הרבה שינאה עוד חבוי בתוכי כלפי הרוצחים הללו . הם כבר מזמן לא בכלא וזה מרגיז ומדכא . בידידות אלן

אז שנאה זה רגש הרסני, אתה לא צריך לשנוא, וגם אשמה כנ"ל, ואם תזכור שהכל מכוון משמים, תבין שאתה רק כלי, אתה למעשה, לא יכולת לשנות את הדברים כי לא ידעת מה צופן העתיד, אז תשכח מכל זה. למרות שאני שומעת את צביקה אומר עכשיו "לא מוצא חן בעיני הרעיון שאני כלי ש משהו או משהו....וכו' וכו' וכו' " אבל זהו, זו המציאות, עובדה היא שמי שמזריח ומשקיע את השמש זה לא אנחנו, ומי שמסובב את העולם על צירו, זה לא אנחנו, ומי שמצמיח את העשב, ומקיים את שאר הברואים זה לא אנחנו, .... עזוב אלן, הרגשות האלה מיותרים, אתה עשית מה שעשית , מתוך כוונה טובה, מה שיצא, זה לא אשמתך, לא יכולת לדעת...

אני חושבת שזה טבעי שמרגישים כך. עדי

המציאות? מי קבע? מה הקשר בין מי מזריח מי מסריח לבין מי מזריע? אלן מדבר על תחושות רגשות פחדים ובכלל על כל מה שחולף לו בראש - למה צריך להפך עצמך לכלי של אחרים צביקה