אות קלון רבותי. זה מה שאני חושבת.

אלמנה ציונית- סיפור עם ראשית דבר: הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי. כל הדמויות והשמות נכונים. כמה עצוב שזה כך. פרק א אומרים שהחיים דמיוניים יותר מסיפורי אגדות. לו היו אומרים לכם פעם שארץ מולדת תפקיר פצועים, הייתם מאמינים? ודאי שלא. שהרי מתוך האמונה ניצחנו במלחמות. האמונה בצדקתנו, באחוות לוחמים, בידיעה שאיש לא ישאר נטוש בשדה הקרב. בשם כל אלה הלך חוסננו וגדל. לא ניצחנו במלחמות משום הצבא האדיר שלנו. נכון? שיחות הסלון שלנו בימי שישי מסתכמות בדווח תמציתי על חורבן הארץ בין רקיקות פסולת פיצוחים אנו מעלים את השערוריה האחרונה, ( בכירים באגף השיקום גונבים מנכים ואלמנות. מדהים. או שתי אלמנות טייסים שובתות מול שערי משרד הביטחון....) ארץ ישראל שלנו הולכת קיבינימאט, וידינו קצרה מלהושיע. קוראים לי אירית קלכמן, ואני אחת מהשתיים - ששבתה בשבוע שעבר מול משרד הביטחון. לבעל שלי קראו עמירם קלכמן. טייס קרב. בסטודיו שלי תלויות תעודות על הפלת מטוסי אוייב, אותם הפיל עמירם במלחמת יום כיפור. תעודות עם סמל, ממוסגרות. אבל זה היה מזמן.... התעודות דהו עם השנים וגם אני. פעם שרו לי שירים. קראו לנו: "הטובות לטייסים" אמירה שובניסטית שהתקבלה באהבה אז בימים ההם, בימים בהם אנשים איבדו את חייהם לטובת סיסמאות, והאמינו בכל ליבם ש"אחרי" זה ללכת אחרי המפקד. גם עמירם וגם יורם בוסתן, בעלה של אורה בוסתן ששבתה איתי מול משרד הביטחון האמינו לשירים ולסיסמאות. עצמתו של האדם היתה שווה אז לעוצמת המכונה הענקית אותה הטיסו. ואל לכם לטעות. עצמת האדם – היא שניצחה במערכות. זוכרים? תמיד היינו מעטים מול רבים. לארץ מולדת של פעם היתה היכולת לשבות אותנו בשירים. היינו מצטמררים כששרנו על השלום שיבוא, או על ערב רד. ובמחי כמה שירים, קופסה כחולה עם מגן דוד וקבלת שבת בבסיס, קבלנו בקלות בלתי נסבלת את העובדה שאנו מקריבים למולך (ארץ מולדת) כמה עשרות קורבנות אדם בשנה, ושאלו הם פני הדברים, ושככה צריך להיות וזהו זה. וזה עבד די טוב. ארץ מולדת גדלה ויפתה, והצמיחה שלמת בטון ומלט, ושיגרה תיבות עם פרי זהב, ושריה גדלו ושמנו . קצת מעלו פה ושם, אבל לא נורא...ככה זה במדינות מתקדמות, וכשגדלים על דם, כנראה גם גדלים מהר, והנה אנחנו נראים כמעט ככל העמים, עם מגדלים פורחים באויר כמו במנהטן, ואלימות כמעט כמו במנהטן, וסלוגנים גם כמעט כמו באמריקה, ודמוקרטיה אמריקאית, רק מה? קורבנות אדם כמו באפריקה, לא כמו במנהטן. ויחד עם זה- נעלמו השירים, הסיסמאות נחלשו, הגנבות גדלו, והשחיתות והאטימות שולטים ברמה. פרק ב בתשעה באב גררנו שלטים לרחוב והרגשתי את חורבן הבית. נראה שבארץ מולדת, צריך היה להרוג את האלמנות והיתומים עם הבעל. זה הכי קל למערכת. לא צריך יהיה לשלם להם. יצאנו לרחוב על מנת לצעוק ששיטת ה"סמוך" לא עובדת, שהבטחות מתות עם המתים. ולמרות שנדמה למערכת שהיא יכולה לסמוך על העובדה שמשפחות שכולות לא יעמוד להן הכח לדרוש את זכויותיהן, הנה הוכחנו שישנן כאלה שאף על פי, יוצאות למלחמה. המערכת כולה נרתמה למלחמה הזו: משרד הביטחון נגד אלמנות הטייסים. כשהתקשורת החלה לשאול שאלות טען אז .הרמטכ"ל בקול מינורי שרוצה לסיים את העניין מחוץ לכתלי בית המשפט ומנגד - בטנור צורמני פרקליטות המדינה הקפידה בהערמת הררי קשיים משפטיים. ואני שואלת: האם אני צריכה לשבת שם בשמש ולצפות בדו קרב הזה המתחולל על גבי? מדוע לא יושב במקומי הרמטכ"ל עם כל מפקדי חיל האויר לדורותיהם ותובעים את עלבוני? האם לרמטכ"ל אין את הכח למנות איש מטעמו שיסגור את הפרשה המחפירה הזאת אחת ולתמיד? ונגיד ותתבענה אלמנות אחרות את אשר מגיע להן ובצדק רב... האם תתמוטט המדינה? כל העלאת שכר מיותרת לחברי כנסת, כל תשלום ל"יחודיים" , מתבצע בהנף זרת, על גב מי מנהלים עכשיו נבחרי העם את המערכה? ותיקי צה"ל עונדים בוודאי את אותות המלחמה על דש בגדם. סיכות מאורכות צבעוניות. איזה אות יענוד הרמטכ"ל בסיום מלחמתו באלמנות צה"ל? אות קלון רבותי. זה מה שאני חושבת. אכן, מחשבות כפירה רבות עולות בראשי צרוב השמש אותו שבוע. פרק ג עמירם קלכמן, נהרג ביולי 81. ביום שישי. יום קיץ חם. כל החורף של1981 הוא שר לי את "אני יודע שאני אמות בקיץ"... שיר של מתי כספי. ואני – חשבתי שדעתי נטרפת מדאגה. עמירם ידע , כפי משספרים על אחרים שיודעים שהם הולכים למות. האיש שלי שאהבתי היה חוזר ומשנן לי הוראות מה לעשות אם ימות. היכן הניירות של מה, עניני כספים ועל מי לסמוך. הוא צדק בכל. חברים שצפה שיאכזבו – אכן איכזבו, וחברים שידע שיתמכו – אכן תמכו. רק בדבר אחד הוא טעה בגדול. הוא סיפר לי על ההסדר עם טייסי המילואים. אמר שאם יהרג , המשפחה הקטנה שלנו תהייה מוגנת כלכלית ויתאפשר לי קיום בכבוד. ידעתי על קיומו של הטופס החתום, ולא היה לי ספק שאכן הצבא יכבד את ההתחייבות שנתן לעמירם ולטייסים אחרים טרם מותם. לא היה לו שמץ של מושג שאותה התחייבות בדיוק , אשר ניתנה גם ליורם בוסתן שנהרג שנה לפניו, לא כובדה מעולם. לו רק ידע.... אחרית דבר לא באתי כאן לספר לכם כאן סיפור סוחט דמעות על הקושי, או על ההתמודדות והכאב. זה עניין פרטי לחלוטין, וכתוב באגדה אחרת. באתי לספר לכם על אבדן האמון. על שבירת המיתוסים. על השקרים. על אי היכולת של גברים אמיצים במדים המייצגים עבור כולנו את הצבא והמדינה להתמודד עם טעויות שלהם. דע לך הרמטכ"ל. בחוסר ההקשבה שלכם, ובהתכחשות אל האמת – היפקרתם משפחות של חללי צה"ל. זה היה יכול להיות כל כך אחרת.... זה לא רק סיפור פרטי שלי ושל אורה בוסתן, זה סיפור עם. אף נאום חוצב להבות או מילים רכות אל "משפחות יקרות " מול מצלמות הטלויזיה בהר הרצל , לא יחזירו לנו את שנות עלומינו שהתרסקו בקיץ. גזלתם מאיתנו את התום, ואת האמון במה שהיה יקר לנו מכל. נידמה שנאטם ליבכם ונסתתמה ראייתכם, הכל היה יכול להיות כל כך אחרת. אני מצטערת. זכור אותי אדוני הרמטכ"ל ביום הזיכרון הבא אני היא "משפחה יקרה".

נדמה לי שאנחנו בתוך הלומי-קרב יכולים להזדהות איתך לחלוטין . שבע מדורי -גיהנום עוברים או עברנו עד שמישהו הסתכל לעברינו . עצוב מאוד שכך מתייחסים לאנשים שנלחמו עבור המדינה ולמשפחתם . אני יודע עד כמה היחס מעליב היחס שנותנות רשויות המדינה עד שמכירים בצרכים היחודיים של משפחות ופצועי המלחמה . אנחנו מזדהים איתכם . אלן

זעקת הכאב ,התסכול ותחושת הבגידה הנשמעים בקולך ממלאים אותי רגשות אשם על שאני שותף במדינה ובממשלה שמתייחסת בצורה כל כך נפסדת באלמנות צה"ל. ליבי,ליבי אתך.

אירית יקרה, כשראיתי אתכן מבעד למרקע הרגשתי את הכאב ואת הכעס שלי כלפי המדינה. כי כך הרי הכל עובד פה. אין כבוד במקום שהוא כה נצרך, ויש נתינה ביד קלה במקומות הלא נכונים. היום נכנסתי לפורום כדי לבקש את עזרת האנשים למצוא עורך דין מתאים למאבק במשרד הבטחון(בעלי הלום קרב ואנחנו במאבק מתמשך להכרה), הצצתי במקרה לחלון ליבך הזועק, הכועס, הכואב העייף. הדברים כל כך מעוותים פה, אם בערכים עליהם גדלנו, ואם בצורה בה הכל מנוהל, אך דעי לך שהנצחון שלהם הוא ההפסד שלנו, ולכן אסור לנו להרים ידיים לגמרי,(רק לפרקי זמן כדי לצבור כח מחודש). רוצה לאמר לך שאני אתך ברגשות העוטפים אותך, למרות שאני יודעת שזו יומרה כי הרי את לבד, וזו המציאות של כולנו. ובכל זאת, שלך, ואילו בהבנה חלקית. מירב.