מצב רוח

דיון מתוך פורום  טראומה והלם-קרב

03/01/2001 | 21:00 | מאת: אלן

אני מרגיש מאוד לא מחובר עם עצמי , עם הסביבה על תחשבו שאני לא קורא מה שהולך בפורום . אני פשוט עסוק עם עצמי יותר מדי . עבר לי כל היום מחשבה רעה . אני עשיתי קורס של עיצוב אתרים ואני סיימתי בחודש נובמבר ועד היום לא הגשתי את העבודה . עוד אחד מן עבודות הבלתי גמורות שלי . אני מאז שהתעורר ההלם -קרב . אני אוסף את העבודות הלא גמורות שלי . 1) התחלתי תואר שני בארכיאולוגיה אך לא סיימתי אותו כי הייתי במצב רוח ירוד ולא הצלחתי להגיע לסוף העבודה על -אף עשיתי עבודה טובה ויפה . 2) עשיתי קורס מבוא לתיכנות ולא הצלחתי במבחן כי אבדתי את הריכוז שלי 3) היום עוד אחד מן העבודות הבלתי גמורות : קורס לעיצוב אתרים . אני מנסה להרגיע את עצמי ולהקל על התחושות הקשות שעוברות עליי . טבעי אם כל המחשבות שעוברות עליי שאינני יכול לסיים בזמן את העבודות שאני מתחיל . אני מנסה לעודד את עצמי , לומר לי בראש שטבעי שכך העבודות לא מסתיימות בגלל מצבי הרוח . אך מהר אני עובר למצב של כעס על כל העולם , על עצמי , על כך שאין הרבה הבנה למצב הזה ולבסוף אני נכנס לדיכאון . אני בטוח שהמצב הזה משותף להרבה אנשים פה בפורום . 1 כשאמרתי בקורס של סיוון באשדוד שיש לי הלם -קרב ולא הצלחתי במבחן , המנהלת של הסניף אמרה לי תשמע אתה פוגע ברמה של הבית ספר ובשמו הטוב . כדי לכם להכיר . 2 כשלא סיימתי את התואר השני באוניברסיטה ואמרתי למרצה שלי שיש לי הלם -קרב אמרו לי שלא יכולים לתת יותר הארכה עד שאבריא . 3 היום קיבלתי הארכה במכללה למנהל כדי להגיש את העבודה בעיצוב אתרים ועדיין [ לא סיימתי . אני מצליח להתרכז שעות מעטות בעבודה הראש עסוק במחשבות אחרות . אני בטוח שאתם נתקלתם בבעיות דומות . על מנסה לעודד את עצמי .אך הקול הביקורתי שבי מתעורר לתחייה ומזכיר לי שאני לא מצליח במה שאני מתחיל ואז מצב רוח שלי משתנה לרעה . זה מעגל סגור שאני יודע שצריך הרבה זמן , חמלה והבנה כדי לצאת ממנו .

03/01/2001 | 21:08 | מאת: ליאת

לאלן אני לא יכולה לומר לך שאני מבינה אותך, אני סהכ ילדה בת 17 שעוד לא ראתה כלום בחיים אני אומרת לעצמי: "איזו מושלמות חיצונית "אבל איזה ריקבון פנימי, ואין אף אחד שיגיד מילה נחמדה וזה הכי כואב חבל. ליאת

ליאת יקרה, אני שמח לראות אותך כאן שוב. את אמנם רק ילדה בת שבע-עשרה, אבל אני יודע שראית כבר הרבה בחיים, ובנושא שאנחנו מדברים עליו כאן, בפורום הזה, את יודעת יותר מכולנו. זו אולי לא ידיעה תיאורטית, אבל זה נסיון חיים קשה וכואב, ששום תואר באוניברסיטה לא ישווה לו. גם מן הכאב שלך אי-אפשר להתעלם, ואני מקווה שתישארי אתנו ותאפשרי לנו להושיט לך יד אוהבת. שלך, דרור

03/01/2001 | 21:36 | מאת: אלן

אני מאוד מודה להקשבה שלך . אני חושב שמיטען כבד מפריעה לך . לא קל להגיע למודעות עצמית וזה שאף אדם לא אמר לך חיובית הוא דבר כואב ביותר , את זקוקה לאהבה אמיתית . את זקוקה להבנה ולהתחשבות , אך הכל מתחיל מתוך עצמך . כדי שתביני את עצמך יותר טוב עלייך לספר על עצמך יותר . תדעי שאת מאוד רגישה ותכונה טובה ונדירה . אני לומד על עצמי כל הזמן ,וכולם חושבים שאין לי כלום וכל הזמן אני יודע שכאב גדול מכרסם בתוכי כל חלקה טובה .

03/01/2001 | 22:03 | מאת: רוז

למה ריקבון פנימי ליאת? מה עשית רע? צער פנימי, כן! זה לא רקבון, ריקבון זה כשמישהו מושחת, שחושב להזיק, ולגנוב, ולתחמן, ולנצל, ולא להתחשב באף אחד. זה ריקבון.

03/01/2001 | 23:11 | מאת: צביקה קומיי

:-) חיוך גדול לליאת צביקה

אלן יקר, אתה צודק. הבעיות הפוקדות אותך דומות לאלו שגם אחרים כאן נתקלים בהן, לעתים במידה פחותה ולעתים במידה חמורה יותר. אני בטוח שכולם כאן ירצו לחלוק אתך מנסיונם ולסייע. הכעס שלך על חוסר ההבנה וההתחשבות של המוסדות מובן ומוצדק. זה מרגיז ומכעיס, וחשוב שלא להיכנע ולוותר. יש לך זכות לעמוד על שלך ולקבל את זכויותיך. אני יודע שדווקא למי שנפגע מהלם-קרב קשה לצאת לעוד קרב, ולנופף בפומבי בנכות שלא רואים על פני השטח. אולי כאן, בפורום, נצליח להתארגן מדי פעם כדי לסייע לחברים כמוך במאבקים צודקים, ונפנה באופן מרוכז למוסדות שאינם יודעים להתחשב בצרכים המיוחדים של נפגעי הלם-קרב. אל תשמור על הכעס והייאוש בתוכך, ואם תספר לנו בזמן שזה קורה אני בטוח שהתמיכה שלנו תהיה יד יציבה המושטת לעזרה. אנחנו אתך, דרור

03/01/2001 | 22:00 | מאת: רוז

אלן, תסים את העבודה, אתה מזכיר לי את אחי, כל הזמן לומד, כל מיני דברים וכשהוא מגיע לעבודת הגמר - הפרויקט הוא נתקע, רוצה עזרה?

03/01/2001 | 23:09 | מאת: צביקה קומיי

אלן צור איתי קשר טלפוני מחר אחרי 8:30 ולפני 11:00 או לחלופין מתי שיהיה לך נוח צביקה

מנהל פורום טראומה והלם-קרב