פסיביות (ה)
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
"בכך תיאר יונתן את אחד הגורמים החשובים המביאים להתפתחות תעוקה פוסט-טראומטית בעקבות טראומה נפשית: פסיביות. זו תחושת אין-אונים של האדם החווה את הטראומה וחש שאין לו שום דרך להתמודד עם הנסיבות הנוראות ולשנותן. במחקר, שנעשה לפני יותר משמונים שנה, הושוותה השכיחות של מקרי הלם קרב בשתי קבוצות של לוחמים בחיל האוויר הבריטי במלחמת העיולם הראשונה: טייסי קרב וטייסי בלוני תצפית. שתי הקבוצות היו חשופות לסכנת מוות אמיתית, ושיעורי האבדות של שתיהן היו דומים. אף על פי כן נטו טייסי בלוני התצפית לפתח הלם קרב בשיעורים גבוהים הרבה יותר מטייסי הקרב. הסיבה היתה שביושבם בבלון התצפית, מעין כדור פורח שהועלה מעל לשדות הקרב, היו חשופים למטוסי אויב ללא כל יכולת להתגונן. הם יכלו רק להמתין בפחד ולקוות לטוב. טייסי הקרב, לעומתם, יכלו להילחם על נפשם ולעתים אף להפיל את התוקפים אותם. זו, כנראה, אחת הסיבות לכך שתעוקה פוסט-טראומטית שכיחה בין נפגעות אונס ובין שבויים הרבה יותר מאשר בין חיילים שנפצעו בעת לחימה, גם אם פגיעותיהם הגופניות קשות הרבה יותר." מתוך הספר "סערת נפש", מאת ד"ר יורם יובל, שיצא לאור בימים אלו בהוצאת 'קשת'. יש בספר תיאור מקרה של נפגע הלם-קרב והטיפול בו.
מעניין צביקה
זה מאוד נכון . בתפקידים שהייתי במשטרה צבאית ונפגעתי בהם מן הטראומה . כמו קו 300 ומהומות בכלא קציעות . אני נסמכתי ע"י כוחות אחרים שתפקידם היה להגן עליי . כשהם לא תיפקדו החוסר -האונים גבר והטראומה שלי נוצרה . הקטע הזה מזכיר לי אירוע מאוד טראומטי שבה מפקד גוש בכלא בדרגה סא"ל הפקיר אותי בשטח . אמרתי לו שנראה לי שמתפתח מהומה , הוא אמר לי אל תדאג אני אגיע . ולא ראיתי אותו . האסירים החלו לצעוק לדפוק על גדרות התיל , רוצים לחם , רוצים את המפקד , רוצים קצין . כמו במרידות של כלואים בסרטי בתי-הכלא . אני לא יכולתי לעשות כלום פרט מלהתקשר למפקד שהשאיר אותי לבד בשטח . ההוראות היו חד-משמעיות ברגע כזה , רגע לפני מהומה לא ניתן לעשות כלום . החיילים שהיו לידי לא הבינו מה עליהם לעשות . אני צעקתי אליהם תתכוננו לירי באוויר . כי ידעתי שכל ההאסירים עמדו לבתפרץ בכל רגע . הם היו בהלם ואף אחד לא הגיב . חשתי חוסר -אונים מוחלט מבחינת הגנה האקטיבית שיכולתי להפעיל . הייתי כולי נתון לחסדיהם של האסירים . גם אמצעי הגנה לא היו לי . לא קסדות ומגינים . התחושה היא באמת עוד יותר נוראה כשאתה לא יכול להגן על עצמך ועוד שאתה יודע מה עלול לקרות בכל רגע . האירוע לא התפתח לכלום . הגיע חייל זוטר של הבסיס שהבטיח שכל הדרישות שלהם ימולאו וכמו תמיד כדי למנוע אסון ואיבוד שליטה בכלא . המפקד הסא"ל הזה נאלץ להיכנע לדרישותיהם ייתכן שלא היית לו ברירה . . לא להעניש אותם . לא להשתמש בשום אמצעי גם אחרי הניסיון להתפרע . זו אחד הפעמים הנוספים שחשתי את האי-צדק במה שקרה כל הזמן בכלא . אני הייתי יותר כלוא מהאסירים שקבעו את כלליהם למפקדים . אני הייתי נתון לפקודות והם כופפו כל הזמן את הוראות הכלא . החיילים היו מאומנים בחלקם הקטן . אך ספק רב אם חיילים מאומנים היו עוזרים . הם לא הכירו את דקויות הכלא .שינויי אווירה בין האסירים . אני חשתי את הסכנה באוויר כמו יעל חשה את הלביאה העומדת לטרוף אותה . חשתי כל שינוי . שינוי בתנועת האסירים במכלאה. שקט פתאומי . שינוי בתנועת האסירים במכלאות . כל תכונה ושינוי באווירה הקפיצה אותי . העוררות הזו הפף טבע שני , מאין חוש שישי בידידות אלן
ככה זה שהדג מסריח מהראש כולם חוטפים כאבי בטן כל אחד והאינטרס שלו וכשמחבלים באינטרס הכי פשוט זה למחוק מעניין מה היה עושה אם היה בא אילו פציינט ?? מעניין אייך התחברו פה כולם כמו מחט לתחת וכפוסט טראומטי אני מודה מזמן לא ראיתי חבורה כזו של הפוכים בראש!!!
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
