קו 300 (המשך)לא לאנשים רגישים
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
הגענו במקום בין דיר אל -באלח לעזה. אני זוכר היטב את המקום . מקום יפה במיוחד . כביש כפול שלצד הדרך פסי -רכבת , האיזור הוכרז כאיזור צבאי סגור . לא נתנו לנו שום תידרוך . אמרו שתפקידינו בכוח למנוע כניסה של גורמים לתוך איזור החטיפה . זכור לי היטב שהעמידו אותי במחסום במרחק 150 מ' מהאוטובוס החטוף . הרגשה של בדידות וחרדה נחתה עלי . האזור היה חשוך . בתחילת הערב רצו כוחות לכל הכיוונים כמו כוורת גדולה . ללא סדר . במשך הלילה המצב נרגע . הייתי לבד במחסום ,לא דאגו לנו לאוכל או קפה . לא הגיעו אליי כדי לראות מה קורה . התלחתי לשרטט בראשי תסריטים המפחידים ביותר . מה יקרה אם ? באיזה שלב של הלילה רבתי עם אל"מ רון בן ישי מפקד גלי-צה"ל נתנו לי הוכחה לא להכניס אותו לשטח . הוא ניפנף אותי ואמר לי שאינני קובע כלום ואני חוצפן ועלי לאפשר לא כניסה . איפשרתי לא כניסה לאחר שלא יכולתי ליצור קשר עם מפקדי. בשלב מסויים בלילה השתרר שקט מפחיד שלא נתן לי מנוחה . לקראת השחר החליטו לפרוץ לאוטובוס ולשחרר את החטופים שמעתי יריות ופצצות ביקרבת המחסום והתחלתי לפחד . לא ידעתי איך הפריצה הזו תיגמר וחששתי . בבוקר לאחר שהאירוע הסתיים למדתי איך נהרגה החיילת שהייתה בתוך האוטובוס . עמדתי מול השרידים המפוייחים של האוטובוס . מראות שהפכו מאז מוכרים יותר מדי . המפקדים הושיבו אותנו לאכול ארוחת בוקר מול האוטובוס השרוף ואמרו לנו בתיאבון ! המראה היה נוראה עדיין לא פינו את המחבלים המנהיג של המחבלים נראה הרוג על הגה האוטובוס כשמוחו שפוך מחוץ לגולגולת . איך יכולנו לאכול ? איך אמרו לנו בתיאבון ! כמה טימטום וחוסר רגישות היה במצב הזה . בזמן הארוחת ביקשו מחיילים לפנות את הגוויה של המחבל . הם אספו את המוח ואת החלקים בתוך שקית והעמיסו את הגופה לתוך משאית . היום אני מבין את את הצחוק המתגלגל של החיילים בסביבה . אני כבר לא יכולתי לצחוק , וכבר לא יכולתי לאכול קיוויתי לברוח כמה שיותר מהר מן המקום . לילה טוב אלן .
גם לי היה מקרה אוטובוס אז אפשר להחליף זיכרונות זה יכול מאוד לעזור שלך יהודה
יהודה יקר, אני מבין שהתחלפת עם ליאת, ואני בטוח שהנסיון שלך יכול לסייע לאלן. אבל נדמה לי שליאת היתה בתחילתו של דיאלוג עם אלן, ומאד אשמח אם תאפשר לה להמשיך, ותשוב אלינו מעט יותר מאוחר. אני בטוח שאתה מקבל זאת בהבנה. תודה, ולהתראות מאוחר יותר, דרור
הי אלן, מזעזע.
אבא שואל איך היה בחתונה?????? מה לבשת????
וגם עוזר לפרוק, אחי. עדי
שלום חבר. הטימטום והאטימות שעליהם אתה מספר לי מוכרים לי ממלחמת לבנון. מעניין שדוקא "מיטב הנוער" (ושאר השמות המפוצצים) הופכים לחיות אטומות דוקא במקום שרגש אנושי יכול להושיע אותם מהצרה הקרבה אל פיתחם. אולי דרור יוכל להאיר את עינינו בנושא, נראה לי שיהיה לו מה לומר.
תמיר יקר, לצערי, השירות בצבא מוציא מרבים מאתנו את החיה שבאדם. גם אני שמעתי על יחידות מובחרות ועל אחוות לוחמים, אבל לצערי לא נפגשתי בזה במהלך שירותי הצבאי. אצלנו (בתותחנים) אמרו שבצבא אין חברים, וכך היה (ואני מוציא מכלל זה כמה אנשים נפלאים שפגשתי שם, ושחלקם חברי). האווירה הכללית היתה של חוסר תמיכה והבנה. בספר שכתבתי על מלחמת יום כיפור, 'צוות 4', סיפרתי על המפקדים שלנו שהתנהגו במלחמה כמו שפנים, שלחו אותנו קדימה ונתנו הוראות מרחוק בטלפון. לא קל להיזכר בזה. דרור
היי אלן איך נהרגה החיילת? לא מבין מה הבנת בצחוק המתגלגל להשתמע צביקה
מנהל פורום טראומה והלם-קרב
