אל תעלו על דעתכם

כוחנו העולה אל תעלו על דעתכם שהבחור בעל החיוך הצחור, זה שמת בשעה שגישש בחשיכה אחרי אפודו, נורה מפני שתקעו אותו על גבעה מול מיליון פלסטינים מושפלים ומורעבים נחקרת ההשערה שהחייל מת מפני שלא הפנים את ההוראות הברורות שגובשו בעקבות חקירת מותו של החייל שנקרע לגזרים בשבוע שעבר. החייל שנקרע לגזרים בשבוע שעבר שכח את הפקודות המפורשות ששוננו לגייסות לאחר ההיתקלות שאירעה שבועיים לפני כן. הכישלון במהלכה של ההיתקלות ההיא נגרם מפני שהחיילים הטבוחים זלזלו בצווים שנוסחו בקפידה בעקבות הפאשלה שהתרחשה בתחילת החודש. הצווים התבססו על הלקחים שהופקו מן התקרית שבמהלכה קוצצו איבריו של חייל אשר לא השכיל להפנים את ההנחיות שגובשו אחרי הכשלון הקודם. הכשלון הקודם נחקר ונותח על ידי קצינים בכירים עתירי נסיון שגילו כי ברמה העקרונית הכל התנהל כשורה, אלא שממש כמו בתקלה המבצעית, זו שקדמה לחרבון המנהלתי, זה שקדם לפאשלה התכנונית אשר קדמה למחדל האישי, היה מישהו במדרגות היורדות של הפיקוד שחשב כי הוא יודע יותר טוב. אל דאג, האיש יימצא וייתן את הדין והפעם לא יהיה זה הש"ג. אבל אל תעלו על דעתכם שהבחור בעל החיוך הצחור, זה שמת בשעה שגישש בחשיכה אחרי אפודו, נורה מפני שתקעו אותו על גבעה מול מיליון פלסטינים מושפלים ומורעבים, וכל תעזו לחשוב כי הנפטר הקודם, איש המילואים המיוגע, איבד את חייו מפני ששלחו אותו לצוד על מחנה פליטים מול היאחזות יהירה. רק נשמות תועות חושבות שיש קשר בין הדברים ואילו אנחנו יודעים שמתקלה לתקלה כוחנו עולה. כשלונות מחלישים רק את מי שאינו לומד, ואנחנו לומדים בלי הרף, אם נסיק את המסקנות הנכונות, ננסח הוראות ברורות ונקפיד על ביצוען המדוקדק, אין ספק שנדביר את הטרור הערפאתי ונוכל לשבת בטח בגוש קטיף שגם הוא ארץ ישראל, ובכל חלקי העיר שחוברה לה יחדיו ובלב חברון, לבה הפועל של האומה, ובשומרון שבלעדיו אין לנו חיים.

?

ולחזור להיות מדינה קצת יותר קטנה והרבה יותר חזקה ושפויה. מה לא ברור לך כאן? שאין לנו מה לחפש שם? שאיפה שיש לנו מה לעשות אנחנו לא עושים? זו כתבה מהעיתון, וצריך להתחיל להפנים. הבחור המזוהה כ- אב"צ טוען שהוא לא ישן כי יורים בסביבה שלו. אצלנו לא יורים. שקט פה לאללה. אין פה אללה אכבר. לא יעזור לאף אחד כלום - מדינה פלשתינאית קום תקום, ורק המחיר בדם יהודי עוד לא סגור. זה יכול להיות גם אפס, אם מישהו יתחיל לחשוב ולא רק להגיב תחת לחץ. זה שני דברים שונים, אתה יודע.... עכשיו בוא נעשה חשבון מי מרויח מהמצב כפי שהוא, ונמלוק לו את הענבים בדרך הכי דמוקרטית שאפשר. אבל בשביל זה, צריך לחשוב, וזה מסובך......

מה אתה רוצה בדיוק???

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1062689,FF.html לא רוצה למות אתם שם, למעלה, אכפת לכם ממני בכלל? מה יגיד כבוד הנשיא קצב לילדים שלי אם אמות בחור מסריח ליד עזה, כמו אידיוט של סטטיסטיקה? חייל פשוט "השם והכתובת שלי שמורים במערכת, כמו שנהוג להגיד. לא שאני מתבייש או פוחד מתגובות. אני פוחד ממשהו הרבה יותר חשוב: למות, סתם, כמו אידיוט, בחור המסריח שנקרא רצועת עזה. וזה יכול לקרות לי החל ב-6 בספטמבר מוקדם בבוקר, בדיוק בשעה שכתובה על צו המילואים שלי. כבר הייתי שם פעם אחת, כבר ירו עלי, עוד יירו עלי. אני בן שלושים ומשהו. הבן הבכור שלי עוד נהנה לשחק עם המדים של אבא והוא חושב שאבא נורא גיבור. הוא בן ארבע. אני לא יודע איך להסביר לו שאני לא פוקימון. לא יודע לעוף כשיורים עלי. הבן הקטן שלי לומד להגיד "מילואים". הוא בן שנתיים. כשהייתי בגילו, גם אני למדתי, כי היתה מלחמה ואבא שלי היה בה. הוא חזר ממנה. גם אני חזרתי, מאוחר יותר, מהאינתיפאדה הראשונה וממלחמת לבנון ומהאינתיפאדה השנייה. חזרתי במצב טוב. לגמרי במקרה. מי אני שאתלונן על סיוטים בלילות, כשחברים שלי ישנים מתחת למצבות. אני לא מאמין בניסים ובמזלות, ואני לא חושב שלכל כדור יש כתובת. אבל גם לי אין כתובת. בחרתי פעם בראש ממשלה שהבטיח שלום, ופעם בזה שהבטיח שלום עם ביטחון. שניהם לא הבטיחו לי שאני לא אעשה מילואים בעזה. כך שבאמת אין לי עם מי לדבר. מה שרק מגביר את התחושה, שאם אני אמות, אני אמות כמו אידיוט. אידיוט שאף אחד לא שם עליו. אידיוט של סטטיסטיקה. אידיוט של משפחה שבורה. אידיוט פרטי לגמרי, רגע אחרי שכבוד הנשיא קצב יגיד לאשתי, כלומר האלמנה שלי, שמוכרחים להיות חזקים. לא יודע מה כבוד הנשיא יכול להגיד לילד בן ארבע ולילד בן שנתיים. אני לא מתיימר להבין במהלכים גיאופוליטיים גדולים, לא עוקב אחרי ההתבטאויות האחרונות של שמעון פרס או של קולין פאוול. לראש הממשלה שלי כמעט אין התבטאויות, כך שקל לי לא לעקוב אחריו. אבל בפעם הראשונה מאז שנהייתי חייל קרבי, אני מרגיש שגם הם שם למעלה בכלל לא עוקבים אחרי מה שקורה לי, ואיתי, ולגדוד שלי. אולי לכולנו. אני מרגיש שלא שמים עלינו. דקה אחרי האסון ב"מרגנית", קודקודים רצים לתקשורת ומברברים. שתי דקות אחרי זה מתברר שלא היה שם מיגון מספיק. אין לי מושג אם מישהו טורח עכשיו למגן את החברים מהגדוד שלי. זה ממש לא בסדר העדיפויות של אף אחד, נדמה לי, כי כבר אין סדר עדיפויות. כבר לא ברור מה חשוב באמת. מה שחשוב באמת בעיני זה שנוכל לחזור מן המילואים האלה הביתה, בשקט יחסי ובמינימום של אבידות. לא יודע מה צריך לעשות כדי שזה יקרה: כן לדבר עם ערפאת, לא לדבר עם ערפאת, כן להיכנס בהם, לא להיכנס בהם. אני רק מתבונן מהצד בצו שלי שמונח על השולחן, ושואל את עצמי אם אתם שם למעלה, ראש הממשלה שלי והרמטכ"ל שלי, באמת יודעים מה צריך לעשות כדי שאוכל לחזור הביתה. ועוד לפני זה, בבקשה, תראו שאכפת לכם. תראו שאכפת לכם מן הפחד שלי למות כמו אידיוט. כי אותי כבר לא תשכנעו שטוב למות בעד ארצנו, ועוד בעזה.

בשנת 1947 קיבל דוד בן-גוריון - מנהיגו הבלתי מעורער של הישוב היהודי בארץ ישראל - בגיבוי המוסדות הלאומיים, החלטה גורלית לעם היהודי - בן גוריון החליט "ללכת" על ההזדמנות להקמה של מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל המערבית, תוך השלמה עם האפשרות שבחלק האחר של ארץ ישראל, ערס היוולדו של העם היהודי, תוקם מדינה פלסטינאית. בן-גוריון קיבל את ההחלטה משום שהבין שנוצר אז חלון הזדמנויות צר, לאחר השואה, כאשר מדינות אירופה היו אחוזות רגשי אשם כלפי היהודים, וכאשר ארה"ב וברה"מ - שתי המעצמות - היו נכונות לתמוך במהלך כזה. הערבים התנגדו. פרצה מלחמת העצמאות, במהלכה שיפרה ישראל את גבולות המדינה, יחסית למה שהובטח בתכנית החלוקה. מדינה פלסטינאית לא קמה. המדינה היהודית שקמה, קלטה מליוני עולים, הקימה תעשיה וחקלאות מפותחות, הקימה צבא חזק ומתוחכם, ביססה את התרבות היהודית - הפכה למדינה מתקדמת בעלת לכידות חברתית חזקה - זאת היתה דרך המלך עליה צעדה מדינת ישראל בשנים 1948-1967. הפלסטינאים, במהלך אותן שנים נמקו, מפולגים, במחנות פליטים, מבלי שהיו מוכנים, או מבלי שיכלו, ליטול את נפשם בכפם ולהקים ולנהל מדינה פלסטינאית בשטחי ארץ ישראל המערבית, שלא נכללו בגבולות מדינת ישראל. ב-1967, לאחר שאוימה על-ידי שכנותיה, יצאה ישראל למלחמת מגן במטרה להדוף את הקמים עליה להשמידה. במהלך המלחמה כבשה ישראל את שאר חלקי ארץ ישראל המערבית, שהיו מאוכלסים במליוני ערבים פלסטינאים, את מדבר סיני הבלתי מיושב ואת רמת הגולן המיושבת בדלילות. למעט ההחלטה לספח את ירושלים המזרחית ולהחיל עליה את הריבונות הישראלית, לא החליטה אף ממשלה בישראל לספח את שאר השטחים בארץ ישראל המערבית, שנכבשו במהלך אותה מלחמה. נהפוך הוא - ממשלת ישראל (ממשלת הליכוד הלאומי) קיבלה החלטה, בסמוך לאחר מלחמת ששת הימים, שהיא נכונה לסגת משטחים שנכבשו במהלך המלחמה, תמורת שלום אמת עם שכונותיה. ברם, בתהליך זוחל של קביעת עובדות, ללא שהתקבלה במפורש כל החלטה אסטרטגית, החל תהליך שתוצאתו הנוכחית הינה 200,000 מתישבים יהודים בכ-150 ישובים ברחבי יהודה ושומרון. ללא שהתקבלה כל החלטה סטתה המדינה מדרך המלך, לכיוון של סיפוח דה-פקטו של חלקי ארץ המיושבים באוכלוסיה ערבית בת מליוני נפש, בעלת שיעור גידול טבעי, העולה פי כמה על שיעור הגידול הטבעי של האוכלוסיה היהודית. מבלי ששמנו לב אנו נמצאים היום על סיפה של מדינה דו-לאומית בארץ ישראל המערבית, שלא ניתן לחלק אותה שוב, מבלי לקרוע קרע עמוק בחברה היהודית. כך הגענו מליוני אזרחים יהודים תמימים למצב בו אנו נדרשים כיום להגן על מצב דברים שהמוסדות המוסמכים של המדינה - ממשלה וכנסת - לא החליטו עליו באופן מפורש. פיתרון למצב הנוכחי יהיה רק אם נחזור לדרך המלך - נכיר בכך שמדינה יהודית דמוקרטית יכולה להתקיים רק בחלק מארץ ישראל המערבית. באותו חלק אנו נפתח את מדינתנו, נקלוט עליה, ונגן על עצמנו (כי כנראה ששלום אמת לא יכון כאן בשנים הקרובות), מלוכדים ומאמינים בצדקת דרכנו. ואם לא....ירחם השם.