בקשה ממי שיש לו זיכרונות וידע לשפץ ולתקן
דיון מתוך פורום טראומה והלם-קרב
כל השמות, התיאורים, האירועים והמקומות אמת הם (מלבד אם ציינתי אחרת) ונשאבו בעמל תוך כאב עצום במשך יותר משמונה שנות טיפול פסיכו טרפי בהנחייתו של מלווה אדיר. התחלתי לכתוב לאחר ההיחשפות (תרתי משמע) לאתר הפורום ובקשותיה של ביתי הבכורה אילאיל. מצאתי עצמי נלהב ושש אלי מקש בניסיון לשתף אחרים בחוויותיי וחביונותיי. אני מוצא את הפורום כקהל ששווה להיחשף בפניו על אף הסיכון (האדיר והמפחיד) הכרוך בכך. מאחר וכתיבה זאת מתבססת על זכרוני בלבד ומאחר וסביר להניח שיהיו הגזמות, חוסר דיוק. שגיאות, חוסר איזון ואמירות משוללות יסוד, אני מבקש ממך הקורא/ה לקרא דברי אלה בעין ביקורתית ואם יש בידי הקורא להאיר עיני, להרחיב ולשנות דעתי בקשר לאירועים, לתיאורים, ללוח הזמנים ובמיוחד לאמת הריני מזמין אותך לשלוח הערות והארות לכתובת שלי. צביקה קומיי [email protected] או למספר הטלפון שלי 888486-052 בתודה ליובל שעזר לי במשך הטיפול ואחריו לצאת מהחיים אותם שרדתי בעקבות גזר הדין שהושת עלי מאסר חיים עם זיכרונות פרך כלוא באזיקי עולם מסוייט וחרד
ואז הוא אמר לי, לא עדיין אין לי, אתה יודע – בשבוע הבא ייתקיים מבחן ההסמכה האחרון בתואר ראיית החשבון שלי ומייד לאחריו נוכל לצאת לטיול קצר לחו"ל, "לעשות ילדים" וקאמי תוכל ללמוד נהיגה ובכלל הכל יהיה טוב יותר, ומה אתך? שאל רון. גם לי אין, אמרתי, רק לפני חצי שנה חזרנו ורד ואני מטיול ארוך של יותר מ 14 חודש בצפון אירופה, המזרח הרחוק, אוסטרליה והודו ועכשייו אני סטודנט באוניברסיטה בבאר שבע, הרי יש זמן אני רק בן 25 ולמה למהר ורד עדיין לא התחילה ללמוד ולמה לעצור את ההתקדמות שלה? נתפתח גם אנחנו ורק אז נשתקע. שיחה זאת התנהלה בערבו של יום רביעי (9/6/1682) בעיבורי מטע תפוחים אי שם מצפון לקו הגבול שמצפון לקיבוצים דן/דפנה, למרגלות הטנקים של רון שלי ושאר גדוד הטנקים שעבר את קו הגבול שעות מספר קודם לכן מייד לאחר ההופעה של להקה כל שהיא שאני זוכר אותה רק במעומעם כי מה שמשך את עיני ועוד יותר את אזניי היתה התקפת טילים המורכבים על גבי משאיות כנגד מערך הטילים הסורי שבבקעה הגדולה. חציית גדר הגבול היתה "מצחיקה" כי בתחילה עוד היה חשוב לי לא לרמוס את הגדר ולהרוס רכוש יקר’ אבל מייד ראיתי שאני בין הבודדים שזה עדיין מעניין אותם, הרבה יותר מעניין היה להיות גברי ולפרוץ אל הלא נודע שועטים על גבי טנקים (פטון 48M מיושנים) עם יותר שכבות צבע משריון. למטע התפוחים פלשנו "כדי שנהיה יותר קרובים לאקשיין" ללא צורך אמיתי כי המרחק בין נקודת הכינוס הראשונית שלנו למטע היה קצר ביותר והן אנחנו עתודה – עתודה מטכלית: במידה שהגייס ללא יעמוד בפרץ, אחרי שהפיקוד יקרוס בנסיון להציל את האוגדה שמסייעת לחטיבה שנתקעה בפעילותה להצלת הגדוד העסוק בלחימה על פעילותה של הפלוגה העסוקה בעשייה של המחלקה שנחלצה להגן על צוות בטנק הבודד. שרשרת עתודה זו עמדה לי כששיויתי לי בעיני רוחי את כוחו האדיר של צה"ל שלמיטב הבנתי הצבאי לא יכניס אותנו המילואימניקים הלא מאומנים, הרעבים, העייפים והלא מאורגנים, עם הטנקים המיושנים (לא רק מיושנים יחסית – אלא באמת הטנקים הישנים ביותר בצבא כולו בשנת 1982) לקרב חזיתי מול טנקי המערכה העיקריים של הסורים 62/72T המלווים בכוחות הקומנדו המכונים "כוחות הקומנדו של ריפעת אסעד" (דודו של הנשיא דהיום) בבקעה הגדולה שבלבנון, משום מה חשבתי שדווקא הצוותים, הסדירים השבעים הרעננים והמאומנים – שלגאוותי הרבה היו פזורים מסביבנו המצוידים בטנקים Nomber1 טנקי המרכבה מלאי ההוד וההדר עליהם חלמנו ועינינו היו נשואות בשרותי הסדיר. גדוד הטנקים שלי הופנה בחוד כח השריון שפרץ בגזרה המזרחית לכיוון הבקעה הגדולה ביום חמישי ובוקר יום שישי - יום הפסקת האש אילאיל ביתי הבכורה נולדה ביוני 1984 "כתוצאה" מנדר אותו נדרתי (שאם מערכת הרבייה שלי, תשאר מחוברת לגופי עד בוקר, אני חוזר ולא מחכה לפי התכנון הקודם) למרגלות סולטן יעקוב בלילה שבין העשירי לאחד עשר ביוני 1982 "יישום" הנדר התעקב מאחר שהריון קודם הסתיים (בהפלה טבעית) עקב מחדל שנבע משביתת הרופאים הגדולה שהייתה בארץ בשנת 83, שביתה שבה הוזנח גם עתידי וכל תקוותי באותו זמן. תגל ביתי הצעירה נולדה במרץ 1992 לאחר סדרת מפגשים עם קאמי אלמנתו של רון שנשאה בשנית וילדה 2 ילדים שלבכורה קראה רונה . קאמי היא זו שהראתה לי שיש עוד דרכים לזכור את האבל העצום בו הייתי. לזכרם של שאול גולן ז"ל, נהג הטנק, עליו פיקד סגן רון סלומון ז"ל, שנפטר מפצעיו שבועיים לאחר הקרב בו נפצע בלבנון. קרב בו נפצע גם תותחן הטנק מישל ב. ונקטעה רגלו עד לחלק העליון של ירכו.
תשאל את הצרפתי ויגיד לך שקיעה זו יפה היא כמו צבעו הענוג של כוס יין אדום וחמים שאל את היפני ויתאר לך את יופיו של פרי דובדבן המתוק חמוץ ואולם אם תשאל אותי מה צבעה של השקיעה אומר רק זאת, לי צבע השקיעה הוא צבע הנחושת המותכת הניגרת בצורת דמעה אדומה מתוך קרבי הטנק שם במיכה 42. הטנק (3ב) נפגע מספר פגיעות בגופו כששתיים מהן (לפחות) אני זוכר שראיתי, שמעתי וחשתי בכל חושי האחת היתה הפגיעה הישירה מפגז ח"ש 115 מ"מ של טנק T62 סורי בחלק התחתון של מרכז התובה, הפגיעה השניה היתה מאוחר יותר בערבו של היום לאחר שהטנק ננטש ע"י צוותו ומסוק גאזל סורי ירה טיל מונחה שפגע ברשת ההסוואה שבסל הצריח. הרשת החלה להעלות עשן אפור ודליל ובעצם לאף אחד לא היה אכפת מה מתחולל באגף בו היה הפגר מונח, אני התענינתי עוד פחות כי באותה שעה אותו מסוק ירה גם על הטנק שלי והטיל שנורה עלי חדר לתוך שק החפצים שהיה מונח על הצריח בטנק שלי וחורר אותו תוך שהוא משחיל את זוג הנעלים הרזרביות שלי בחוט נחושת אדמדם ולא נעים למגע, משהוא גרם לי להבין שאני מטווח ומשמש מטרה נייחת לאותו טיל ובצורה אינסטינקטיבית קפצתי ישר לתוך הצריח (מעניין יהיה לנתח ולהבין מה הניע אותי לצלול במקום לדאות ולברוח משם כל עוד רוחי בי כמעשה יתר "חברי" לפלוגה) [עמדנו שם באותה שעה 3 טנקים ופגר אחד, כל יתר חילי הכח נמלטו בעור שיניהם ונפוצו - לא לכל עבר אלא רק לאותו עבר שהיה רחוק ומוגן מאותו כח סורי אותו זיהה מיכה מ"פ כ' כשדה מוקשים מבלי שהבין כי הוא נתון בתוך גיא הריגה קלסי של מארב טנקים] לאחר ששמעתי את מפץ הטיל אי שם מאחורי הוצאתי את ראשי החוצה וחזיתי בצורה סוראליסטית ואדישה בחזיון העליה למוקד שהחל להתחולל לנגד עייני, בתחילה אוכלה רשת ההסוואה שהיא בתורה הציתה את תחמושת מקלע ה - 0.3 שהושארה לא במזיד כי אם מתוך הרגל בסל הצריח, הכדורים בתורם החלו להפריח עננות קטנות של טבעות עשן תכול אל על. טבעות העשן לוו בפרצי בוהק ולהבה שהציתו את תחמושת המקלע של הטען קשר, וכאן באמת כבר התחילה החגיגה (יש לציין כי בשלב זה יקי הטען קשר של טנק הסמג"ד והתותחן שלו אליעזר מקריית גת ניסו להחניק את האש שאימה להתפרץ והטיחו קמצוצי עפר לעבר האש באמצעות את חפירה ובעזרת מטף ניסו להחניק את הלהבות אך נסוגו מאימת האש חזרה לתוך הרחם המגוננת של הטנק שלהם)חגיגה כי לא רק עשן ריחני ומראות מראים אלא גם רעשים "מעניינים" החלו להשמע הכדורים שנצתו החלו בפעולת שרשרת (תרתי משמע) ואחד מהכדורים הנותבים פגע בפגז שבתוך התא תורן ולהבות אדירות התפרצו מתוך הצריח כמין גייזר אדיר ומאיים תוך שהלהבה מציתה פגז אחר פגז ומכלה ומעכלת כל חומר בערה שבתוך הטנק 1500 ליטר סולר יותר מ50 פגזים כ 10,000 כדורים רימוני יד רימוני עשן וכל הזווד והציוד שאינו פלדה כולל שמנים וציוד קשר, וואו איזה קרנבל, הזיקוקים ביום העצמאות כלב לעומת השיא שבפיצוץ מטען כזה. כל אותו זמן נצבנו כמאובנים בתוך הצריחים (אנחנו = טנק מ"פ טנק סמג"ד וטנק מ"מ 2) מבלי להבין שבעצם הפעולה הטובה ביותר לשם שמירה על שלמותנו היא להמשיך לסוע אחורה עד לבריכת השחיה שבחורשת טל, בריכה שנסענו לאורכה בדרכנו צפונה רק שלשום ביום ~. לעת ערב כבר הבנו שאת חלקנו בתעלול הזה סיימנו (איזה חלקנו ואיזה סיימנו) והמשכנו בתנועה גדודית לחניון לילה. התנועה החלה לקראת שקיעה אדומה ומקסימה שרק הבליטה את האדום של הנחושת המותכת (תרמילי כדורים, תרמילי פגזים, וחוטי חשמל וקשר) שנגרה מתוך הפצע הפעור שבתחתית התובה, נחושת אדומה שעדיין לא החלה להחליד ולכן היתה אדומה כיין או כדובדבן אם תרצו (רק שתדעו ריח המוות שונה מטעם היין והדובדבן), מסביב לנחושת צפו מתכות שונות ובמיוחד אלומיניום שצבעו הלבן רק העיז (גרם ליותר עז) את צבע הדמעה האדומה לזכרם של שני עמיתי לקרב - הנהג שאול גולן ז"ל מנס ציונה ורוני סולומון (בעלה של קאמי) מראשון לציון שנפטר מפצעיו שבועים מאוחר יותר בבית החולים שבעמק בעפולה. [מי היה מאמין שרק אתמול שוחחנו וספרנו על הטיול שלנו של ורד ושלי לצפון אירופה, למזרח הרחוק ולדרום אוסטרליה ועל סיום הלימודים של רון - מבחן ההסמכה שאמור היה להיות בשבוע הבא].
צביקה יקר, שוב החזרת אותי למקומות נשכחים. אמנם גם אני הייתי שם, אך אינני מבין מדוע אתה זקוק לשיפוצים ולתיקונים. לכל אחד מאתנו ישנו הסיפור הפרטי שלו, והוא תמיד יהיה שונה מזה של אחרים. אם זה לא היה כך, אינני יודע אם היתה איזו משמעות לחיינו. אני מעריך את האומץ שלך לשוב ולספר. אותי מרגש דווקא המבט שלך על מה שקרה לך, ולא האמת ההיסטורית, כפי שאולי זוכרים אחרים. מדוע אינך מסתפק באמת שלך? ולמה שלחת שוב את מה שסיפרת לא מזמן? אני ממתין להמשך, דרור
צביקה שלום שמחתי לקרוא את החשיפה שלך גם אני במצב דומה חשיפתי הראשונה מאז 73 נמצאת באתר שלי אם תחפוץ אתן לך כתובת בתקוה להמשך התכתבות
שלום יהודה, מדוע שלא תמסור את כתובת האתר שלך לכל משתתפי הפורום הזה? ומדוע שלא תשתתף בו בעצמך. בימים האחרונים אני נתקל ברבים שמבקרים באתר שלנו, אך נמנעים מלהשתתף. יש כאלו שכותבים לי באופן אישי, משום שקשה להם לחשוף את סיפורם בפומבי. אכן, החשיפה קשה, והנושא אינו קל לעיכול. לשם כך הוקם האתר הזה. אתה מוזמן, כמו צביקה, להשתתף באתר הזה, ולחלוק אתנו את חוויותיך. להתראות, דרור
יהודה שלום בהמשך לשיחתנו הטלפונית - כן בהחלט אני מעוניין לקבלה ואני מציע במקביל לשתף את כל באי הפורום בשיחתנו ואולי גם מהם תשמע דעות ורעיונות בקשר לנושא שהעלת אני בכוונה לא מפרט ומחכה שאתה הוא זה שיפרט וירחיב שלך צביקה
אפשר להכנס לאתר שלי בנושא הלם קרב חשיפה ראשונה ואת העובר עלי בימים אלה כתובת האתר nttp;//www.e-srael.co.il/privateHAIM/COLBO/1280 או לטלפון 06.6490655
שלום יהודה, אינני מצליח להיכנס לאתר שלך. אתה מוכן לבדוק את הכתובת ולנסות את הקישור? תודה, דרור
http://www.e-srael.co.il/Private/HAIM/COLBO/1280/ זוהי כתובת האתר שלי אם יש לך תגובות אשמח לשמוע יהודה.
ליהודה שלום כתבת שאינך יכול להעניק לילדים כמעט כלום, ואולם אני חושב שהבנת לבד שאתה יכול להעניק המון בתוך החיבוק שלך קראתי את האתר שלך והתרשמתי שלך צביקה
ימינה! ,קיביני מט י מ ייייי נ ה!!!!!!, צרחתי מבועת ומתגולל לנהג הטנק שלנו (ורק עכשיו כשאני יושב וכותב במרחק של יותר מ 18 שנה אני מבין שזאת היתה צרחה ראשונה אבל לצערי לא האחרונה, צרחות המשיכו להתפרץ גם בבית וגם אחרי הקריסה ובעצם המשיכו עד לקרשנדו עצום במערכת הגרושים שלי מוורד שהפכה בעצם לנקז של כל המערכה {ורד הייתה איתי מאז גיל 15 ועד לפרדה שכפתה עלי לפני כשנתיים וחצי} היום כבר איני צורח והבאתי עצמי לכך שגם איני צועק וטלי {מי שאיתי, ושבשנה וחצי האחרונה לומדים אנחנו לאהוב האחד את השניה} אומרת שבעצם אני מפסיד הרבה כי איני מניח לעצמי באיפוק שאני כופא {מצחיק אה? גם קפוא וגם כפוי} על עצמי לגלות ולהתגלות למציאות) {אני מוצא עצמי רוצה לכתוב על הנהג וכותב על הנוהג שלי ביום יום} אבל הנהג לא יכול היה לשמוע. ע. מצא פרנסתו באומנות (umanut) כזאת שחייבה אצבעות אמונות וכושר שמיעה מוחלט כך שמצאתי עצמי צורח על נהג טנק, מבודד מהסביבה על ידי כפפות עבות, ומנותק ממני באמצעות פקקי אוזניים מקצועיות אטומות לחלוטין לכל הרעש וההמולה – ומה לעשות גם לכל המציאות שמסביב. רעש פצפוץ גריסה והרס מילא את שאון האוויר תוך שאנחנו מנתצים את עמדת חייל האו"ם שבכניסה לכפר (/ עיר / ישוב בשם ? {ממש לא זוכר ואם מישהו יודע אשמח להיזכר}) עם זחל שמאל. ע. {בניתוק סטואי} המשיך במרדף אחר החייל קרוע העיניים עוד כמה עשרות מטר תוך דריסה של מכונית מרצדס שחורה שלאחר השעטה שלנו לא הזכירה במאום (מלבד ברסיסי צבעה) את ברקה והדרה שמלפני המעיכה. מאוחר יותר יותר הביא הניתוק החושי (יש לזכור שנהג בטנק רואה את כל העולם החובק אותנו רק דרך 3 אפיסקופים / פריסקופים המצמצמים את שדה הראיה למינימום מוחלט) את ע. למצב בו סיכן הן את עצמו והן אותנו אנשי הצוות וזאת משום שהוא נכנס למצב של אטימות ולא הגיב לשום גירוי. כך קרה שכשראה ע. את האלונקה מונחת על זחל ימין לא בדיוק הבין מה פתאום רגלו הכרותה של מישל מונחת לו ומסתירה חצי משדה הראיה שלו, מה פתאום - מאיפה זה בכלל הגיע מילא ע. שלא הבין מאיפה זה הגיע כי לא ראה גם אני שכן ראיתי לא מבין עד היום ועוד פחות סולח לעצמי {אף אם מבין אני} שלא שמעתי לתחינתו של מישל להביא מתוך הטנק הפגוע את הגדם המרוסק, שנים ייסרתי עצמי ברגשי אשמה על כי פחדתי להביאה {הרבה שנים עברו עד שבאתי בדברים עם מישל ויישרנו את ההדורים בדבר חוסר המשמעת שלי} שנים אני הולך עם התחושה שקל יותר לאבד רגל מאשר ללכת קטוע נפש כי הרי לנפש אין חלקי חילוף / פרותזה.
צביקה יקר, לא קל לקרוא את הדברים. אני משער שקשה עוד יותר לכתוב אותם. אני תוהה אם זה הזמן לשאול, ואם השאלה אינה במקום אני מוותר על תשובה. פתחת את הסיפור בצעקה, הצעקה שצעקת לפני שמונה-עשרה שנים על נהג הטנק, והצעקות שהובילו לפני שנתיים וחצי לגירושיך. האם זה מה שרצית לומר? שהאשמה מוטלת במלחמה? אני יודע שמשפחות רבות נפגעו כתוצאה מטראומת הקרב או מהתופעות הפוסט-טראומתיות. יש כאלו שהתפרקו, ואחרות, כדוגמת זו של פירחה ופיליפ, אפילו התחזקו. כשהצגת את עצמך בפורום דיברת על הכוח להתגבר לבד, ללא תלות באחרים, וכאן אתה מטיל את האשמה במלחמה. בעצם, זו אינה שאלה, אלא מחשבה שעלתה בי במהלך הקריאה. דרור